אילת השחר/נדרים/ו/א

אילת השחר נדרים ו א

דף ו' ע"א

דאין אדם מגרש את אשת חבירו. יש לעיין להפוסקים דמה"ת מעכב לכתוב שמו ושמה, וא"כ איך אפשר לטעות דמכוין לגרש אשה אחרת או אשה של אדם אחר, דהא יודעים אנו שהיא אשתו וכתוב בו שמו ושמה שמגרש אותה, ואפי' אם מה"ת אי"צ, מ"מ הא המשנה כבר מיירי דכתבו שמו ושמה ולמה זה מקרי אינו מוכיח לאביי, וגם רבא צריך להסברא דאין אדם מגרש אשת חבירו ולמה לא הוי מוכיח ממש. וכבר עמד הרשב"א ע"ז, ותירץ דאע"ג דכתב בגט שמו ושמה אפשר דכונתו דמגרש לה בדיבור, וזה גט מאיש אחר שמגרש בהגט הזה עיי"ש, ומ"מ צ"ע דנמצא דגם הוא וגם השני מגרשין אותה האשה דהיינו אשתו, ואיך יכול כך להתפרש.

והנה מבואר בר"ן דלמ"ד דבעי ודין צריך להשאיר זה ולא יכתוב זה קודם דהוי שלא לשמה, והנה לשמה הא הוא דין בהכתיבה, וכיון דביאר הר"ן לקמן בע"ב דאפילו אם לא מהני יד בקידושין, מ"מ בגט מהני דהוי עיקר מוכיח כיון דיש נתינת גט ליד האשה, וזה הא נעשה רק בשעת נתינה, נמצא דפירושם של המילים הכתובים בגט מובנת רק בשעת נתינת הגט ליד האשה, דבשעת כתיבה אין ע"ז עדיין דין לשון של גירושין, וכיון דכונת לשמה הוא דין התלוי בשעת כתיבה, ובלי שנדע כונתו שמגרש בגט זה ממנו אין עדיין לשון הצריך בגירושין, נמצא חידוש דאי"צ דהבנת הכתוב בו דהיינו דיבור של גט יובן תיכף בשעת הכתיבה, דסגי מה שבעת נתינת הגט יובן המילים ויהי' להם דין דיבור של כתב לגרשה ממנו בגט זה ובכ"ז מקרי כתיבה לשמה.

גם יש לעיין למ"ד בגיטין (ל"ב ע"ב) דבביטל הגט חוזר ומגרש, משום דס"ל להאי מ"ד דכתיבת גט לשמה הוי כמו בס"ת דלא שייך לבטל הלשמה, א"כ באופן שלא כתב ודין דיהוי ליכי מינאי דמהני מחמת דהוי עיקר מוכיח, וזה הא יהי' רק בשעת נתינת הגט, נמצא דבה"ג יודה דאם ביטל הגט כבר לא יוכל לחזור ולגרש בו, כיון דעדיין לא חל כתיבה לשמה כ"ז דלא נתן לה את הגט וצ"ע.

ר"ן ד"ה ורבא אמר לך. הביא דהרשב"א שיבש לשון זה ואמר דלא דייק וכו' ולי א"ש דהידים עצמן אינן מוכיחות דהלשון אינו מוכיח אלא דהענין מצד עצמו מוכח שהוא מגרשה דאין אדם מגרש אשת חבירו. יש לעיין למה באומר אהא ונזיר עובר לפניו אמרינן דמקרי יד מוכיח, דהא מצד הלשון עצמו אינו מוכח אלא מחמת דנזיר עובר לפניו, וכן באומר הרי את מקודשת ואת דמספק"ל אי יש יד לקידושין, ומבואר לקמן בר"ן דהוי יד מוכיח, ומשמע דזה לכו"ע אע"ג דלא הי' מובן מחמת אמירת ואת, בלי שאמר גם קודם להראשונה, וע"כ צ"ל דגם אם הדיבור מוסב על מה שנזיר עובר לפניו הוי יד מוכיח ממש, ורק בגירושין דאין שום דבר מצטרף דיוכיח כונתו רק ע"י סברא כללית דכל א' שנותן גט מסתמא זה לאשתו, דהא בגט זה לא אירע יותר מכל גט, וזה שהענין מצד עצמו מוכיח דענין גירושין הוא בודאי לאשתו, אבל היכא שמחמת איזה פרט מיוחד אנו יודעים שזה כונתו הוי יד מוכיח ממש.

ועפי"ז יש לדון במה שכתב המהרי"ט בחי' לקידושין דבאומר למשודכת שלו הרי את מקודשת ולא אמר לי דלא יהי' קידושין כיון דאין זה יד מוכיח, אע"ג דמחמת דהיא משודכת ידעינן דלזה כונתו, מ"מ אין זה יד מוכיח מצד עצמו, ושאני באהא דהוי לשון קצר שלא פירש שנודע משום דנזיר עובר לפניו. ואין מבואר כונתו מה שחילק מנזיר עובר לפניו, ולהאמור במשודכת זה סברא כוללת דמן הסתם נותן מחמת דהיא משודכתו, כמו דאין אדם מגרש אשת חבירו לא הוי כנזיר עובר לפניו שאמירתו הוא על המקרה שעובר לפניו. ויש לבאר יותר דבנזיר כיון דאז כשעובר הוא אומר, הוי יותר משמעות דהדיבור מוסב על זה שעובר כעת הנזיר, אבל במשודכת כיון דאין נעשה עכשיו דבר שנוכל לומר דע"ז מתייחס הדיבור שיקבל דין דיבור שלם לכן לא יועיל. ולפי"ז אם הנזיר נמצא כאן קצת זמן, ויאמר אח"כ אהא, לא יהי' לו דין יד מוכיח כיון דלא אירע כעת דבר שאמירתו אהא תסוב על זה, וצ"ע.

והנה באבנ"מ (סי' כ"ז ס"ק י"ד) הביא דברי המהרי"ט שהביא ראי' לסברתו דביד שאינו מוכיח מצד הלשון אלא מצד הענין לא הוי יד מוכיח, מדברי הר"ן כאן דתירץ מאי דקאמר עד כאן לא אמרי רבנן דלא בעי יד מוכיח אלא לגבי גט משום דאינו מוכיח מצד עצמו, ותמה עליו דאדרבה הא בר"ן מבואר דכה"ג מהני לרבא אע"ג דאינו מוכיח מצד הלשון.

והי' אפשר ליישב דברי המהרי"ט, דהנה לקמן (עמוד ב') בהא דמספק"ל אי יש יד לקידושין הק' הר"ן דהא מבואר דבגט מהני יד, וכל המחלוקת דר' יהודה ורבנן הוא רק אי מהני יד שאינו מוכיח אבל יד מוכיח מהני לכו"ע, ומ"ש קידושין מגיטין, ותירץ דגבי גט דיש נתינת גט לידה הוי מעשה, נמצא דמה דתלי זה בגמ' משום דאי מעשה מוכיח מהני בגירושין, ה"נ יד מוכיח מהני לגבי נדרים, וא"כ מה דדחי דבגט רבנן ס"ל דמהני מוכיח אפילו שזה לא מוכיח מצד הלשון, משום דבגט הא ע"כ אינו מועיל מצד דין לשון, דהא יש בכלל בעיא אי מהני יד להיות לו דין לשון, וע"כ כאן מצד דהוי עיקר שע"י הדיבור מוכח מה היא המעשה, ולגבי היכא שאין הלשון פועל רק מגלה על המעשה, יועיל גם הוכחה צדדית להיות לו דין עיקר מוכיח, אבל היכא דצריך לדין לשון, אפשר דהוכחה שזה מענין עצמו אינו נותן לו דין לשון, אמנם לא משמע דהמהרי"ט ירד לזה.

ר"ן ד"ה אלא אימא טעמא דאמר עלי. אית לן למינקט לחומרא ודלמא הרי הוא הקדש קאמר. לכאורה אם ידים שאין מוכיחות הויין ידים, אז הוי דין ודאי, דאם זה ספק א"כ לא הוי מוכיחות, עוד יש לעיין לפי מש"כ הריטב"א בריש פירקין דביד אפילו מוכיח אם אומר דהתכוין לדבר אחר אינו אסור, צ"ל דכאן מיירי דאינו זוכר למה התכוין, דקשה לומר דכונת הר"ן דכיון דיש לחוש דלמא הרי הוא הקדש קאמר ויש דין לחוש לחומרא, ממילא הוי ודאי ויהי' הקדש ודאי, דדין ספק לחומרא לא יעשה לזה דין ודאי יד.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א