תוספת יום הכיפורים/יומא/פו/ב
איני והאר"ל כו' נעשות לו כזכיות שנאמר ביחזקאל סי' ל"ג ובשוב רשע מרשעתו כו'. ודייק לה מתיבת עליהם דהיא יתירה אלא בא לרמוז עליהם הוא יחיה כלומר על מה שעשה ואף על העבירות כדפרש"י והא דלא דייק לה מדכתיב שם סי' ח"י ובשוב רשע מרשעתו ויעש משפט וצדקה הוא את נפשו יחיה כו' משום דהתם איכא למדחי דמאי דכתיב הוא את נפשו יחיה קאי בעבור המשפט וצדקה שעשה. גם מ"ש הכתוב האחר ויראה וישב מכל פשעיו חיו יחיה לא ימות איכא למדחי דכונת הכתוב לומר דכיון דחזר בתשובה לא ימות בלא עתו וזהו הכפל חיו יחיה וחזר לומר לא ימות אבל אכתי לא שמענו דזדונות נעשו כזכיות להוסיף לו חיים על בני דורו לכך מוכח לה מקרא דסי' ל"ג דכתיב עליהם הוא יחיה כלומר דאף על העבירות שעשה שנעשו לו כזכיות הוא יחיה יותר מבני דורו ויש להתבונן היאך אפשר שגוף העבירה יעשה זכות. י"ל דכיון דתשובה מעולה היא באותו פרק וכו' כדלקמן וכיון שלעבר טעם טעם החטא והכיר במים גנובים ימתקו ואפ"ה פי' מהעבירה מאהבת ה' ימצא דאותה עבירה שעשה כבר גרמה הפרישה זו שעשה שהוא זכות גדול משא"כ בצדיק שמעולם לא חטא ופגע באשה זונה ופי' ממנה אין לו זכות גדול ודוק:
וא"ל ממאי דאפליגי תנאי בס' הוידוי ביומא דף ל"ו ת"ר כיצד סדר הוידוי עויתי פשעתי חטאתי וכו' וחכ"א וכו' וק' למה לא התפלל משה שיעשו זדונות כזכיות ויש לומר דכיון דמיירי קרא כשעשו פשעים דהיינו מרדים דהם טפי מעונות דהם זדונות על כולהו אמר עשה להם זדונות כלו' גם הפשעים שגגות ופשעים לא מצינו דהם חוזרים לזכיות ואפי' לשגגות אינם חוזרים אלא מכח תפלת משה א"נ דמשה ה"ק בתחלה עשה להם זדונות כשגגות ואח"כ גם השגגות ונקה ועיין בספר יד יוסף דף רע"ז ע"ב וכי תימא איך מתרצים חכמים לקרא דוהתודה עליו כו' דהך תירוצא לא שייך שם דאינו לשון תפלה אלא לשון וידוי וכן מוכרח דאל"כ למה לא תירצו הך תירוצא בקרא דוהתודה שהוא הפסוק הא' שהביא ראיה לדבריו ויראה לתרץ דקרא דוהתודה כו' לא חשו חכמים לתרוצי משום דתיבת לכל חטאתכם לא אתיא לסדר ודוי אלא ללמד דהשעיר אינו מכפר על חטאת שיש בו טומאה וכמ"ש פרק קמא דשבועות דף ח' ע"א ובפרק ו' דף כ"ו ואמר קרא לכל חטאתם ולא לכל טומאתם עי"ש:
אמר רשב"ן אר"י כו' בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו כו' ק"ק דמה קמ"ל וכי מה ענין אדם דיש לו מדות רעות מכח יצר הרע להב"ה שהוא רחמן וחסיד בכל מעשיו יש לומר דהקב"ה צונו ללכת בדרכיו שנלך בדרכי ה' ואפ"ה אנו רואים דהב"ה צונו דאם הקניט אדם לחברו צריך שיפייסנו ואם לא נתפייס צריך להרבות עליו רעים בגימל שורות של בני אדם כמ"ש לקמן דף פ"ו אלמא דהעולב ומקניט את חברו חטאתו רבה שהרי אשכחן שיש רשות לנעלב שלא יתפייס מיד עד שירבה עליו רעים. וזהו גודל חסידותו יתברך שלא כמדת הב"ה מדת ב"ו אפילו שיהיה הב"ו חסיד דמדת ב"ו מקניט חברו בדברים ספק מתפייס ספק אינו מתפייס ויש לו רשות שלא להתפייס מיד ואת"ל מתפייס מיד ספק שיתפייס בדברים כשיאמר נעניתי לך ס' אינו מתפייס בדברים עד שישלם לו קנס ליטרא דדהבא כמו שהוא הדין לת"ח ולכל אדם נמי צריך לשלם הבושת לפי המבייש והמתבייש וזהו דין תורה ולא חייב הב"ה לנעלב שימחול לחברו באומרו חטאתי לך כמו שהוא גבי הק"ב וזה שאמר אבל מדת הקב"ה אינו כן אדם עובר עבירה בסתר מתפייס הימנו בדברים וכו' ותיבת בסתר אינו נוח לי דמשמע דבפרהסיא אינו כן וזה מנ"ל ובילקוט הושע לא גרסי תיבת בסתר ואפשר ליישב הגירס' דנקט בסתר לחדושא דאף על גב דעבר בסתר דלא השוה עבד לקונו ועין של מטה עשאה כאלו אינו רואה וכמ"ש בפרק מרובה דף ע"ט דמהאי טעמא החמירה תורה דהגנב ישלם ד' וה' משא"כ הגזלן וכיוצא בזה ספ"ק דקדושין ופ"ב דחגיגה דף י"ו ודוק:
ומ"ש ולא עוד אלא שמחזיק לו טובה כו' שנאמר ונשלמה כו' הם דברים תמוהים דפשט הכתוב מוכח דהם דברי ישראל ולפי הדרשא יראה דרוצה לפרש דהם דברי ה' ותו מה שאמרו אחר זה שמא תאמר פרי חובה כו' דלמה אמר כי האי לישנא ולא קאמר ולא עוד אלא שהם כפרי נדבה. ויראה דודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו דמה שאמר הכתוב וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו הם דברי ישראל השבים בתשובה ומתוך דבריהם הוציא הדרשא דהיינו דהנביא לימד את ישראל ואמר להם קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון כלומר כל עונותינו תשא ותסלח וגם תאמרו להקב"ה וקח טוב וגם תאמרו ונשלמה פרים שפתינו ומדלימד הנביא לישראל שיאמרו להקב"ה וקח טוב משמע דמדת הקב"ה היא דמי ששב בתשובה מחזיק לו טובה כאלו עשה זכות ועל כן אמרו ישראל לא תחשוב שנסמוך על מדתך דאתה מחזיק לנו טובה ולא נעשה טובה זה אינו דאנו מבטיחים לך שנעשה מעשים טובים וקח טוב וכן לא תחשוב ג"כ שנסמוך על מדתך דאתה מעלה עלינו כאלו הקרבנו פרים אלא אנו מבטיחים לך ונשלמה פרים שפתינו כלומר שנקריב קרבנות עם וידוי שפתינו באופן דמתוך דברי ישראל השבים בתשובה ואומרים וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו למדנו דמשום דידעו ישראל שמדת הקב"ה דהוא מחזיק טובה לשב ומעלה עליו כאלו הקריב פרים לכן אמרו דהם לא יסמוכו על זה אלא יעשו בפועל טובות ויקריבו קרבנות ועדיין לא למדנו אם הם פרי חובה או פרי נדבה לכן אמר שמא תאמר פרי חובה כו' ודוק:
תניא היה רבי מאיר אומר גדולה תשובה שבשביל יחיד כו' איכא למידק אם כל העולם הם רשעים למה ימחלו להם ויש לומר דמיירי דכל העולם היו שקולים מחצה זכיות ומחצה עונות ועל ידי רשע זה הכריעו לכף חובה וכששב בתשובה הכריעו לכף זכות וכן פירש בספר מאור עינים. ועוד יש לומר דמיירי ברשע שעשה עבירות בפני הכל ולא מיחו בו ואמרינן בריש פ' שבועת הדיינין וכשלו איש באחיו בעון אחיו מחמת הערבות כמו שכתב מהרי"ט ז"ל בדרשותיו דף רל"ג יעוין שם:
ה"ד בעל תשובה אמר ר"י כגון שבאת דבר עבירה לידו פעם ראשונה ושניה וניצול הימנה זו היא גירס' ספרינו ומשמע דהכי פירושו דאם פעם א' באת לידו עבירה וניצול אין ראיה עדיין להחזיקו בעל תשובה דשמא פעם אחר' יעשה עבירה ולא יכבוש את יצרו אבל כשבאת לידו דבר עבירה פעם א' וב' וניצול בתרי הויא חזקה ומיקרי בעל תשובה. ואפשר לפרש באנפא אחרינא ה"ד בעל תשובה באדם שבא לידו עבירה פעם א' וב' דשנה בחטא ונעשה לו כהיתר באדם זה כשיבא הדבר עבירה לידו ויכבוש יצרו לזה יקרא בעל תשובה אבל מי שעשה עבירה פעם א' באקראי ולא שנה בחטא אם בא עבירה לידו וניצול זה אין לו מעלה רמה להקרא בעל תשובה ואפשר אם היה שונה בחטא וטעים טעמא דאיסורא ב' פעמים לא היה יכול לכבוש יצרו ופירו' א' נראה עיקר אמנם הרי"ף והרא"ש גורסין ה"ד בעל תשובה כגון שבא עבירה לידו ופירש וכן נראה דגריס הרמב"ם כנראה מדבריו רפ"ב דתשובה וכ"כ הל"מ יע"ש גם מדברי רש"י שכתב שבא דבר עבירה לידו שנכשל בה כבר נר' דהוא גריס כגי' הרי"ף ואת"ל דרש"י גריס כגירסתינו רש"י אתא לאפוקי הפי' הב' דפיר' ורמז לנו הפי' הא' ודוק:
מחוי ר' יהודה באותה אשה כו' עיין בספר יד יוסף דף רע"ט ע"א יע"ש:
אמר ר"י ר' רמי כתיב אשרי נשוי פשע כו' כאן בחטא מפוס' איכא למידק דלקמן פליגי תנאי אם צריך לפרט החטא שנא' ויעשו להם כו' דר"י בן בבא רע"א אשרי נשוי פשע כו' וק' דתירוץ ר"י לא מצי אתי כר"ע דהא חטא העגל מפורסם הוה ואפ"ה אר"ע דאין צריך לפרט גם מה שתירץ מר זוטרא לא מצי אתי כר"י בן בבא דהא חטא העגל הוא מעבירות שבין אדם למקום ואפ"ה אר"י בן בבא דצריך לפרט החטא וא"כ התלמוד הי"ל להקשות על הנך תירוצי נימא כתניא. ואפשר ליישב דר"י יאמר אנא דאמרי אפילו לר"ע וע"כ לא אמר ר"ע דא"צ לפרט אלא בעבירות שבין אדם למקום דאפילו דהם מפורסמת א"צ שיפרט החטא אבל בעבירות שבין אדם לחברו בחטא מפורסם צריך לפרט ובחטא שאינו מפורסם א"צ לפרט ומר זוטרא יאמר אנא דאמר אפי' לר"י בן בבא וע"כ לא אמר ר"י בן בבא דצריך לפרט בעבירות שבין אדם למקום היינו דוקא בחטא מפורסם אבל חטא שאינו מפורסם בין אדם למקום אינו יכול לפרט החטא ובין אדם לחברו צריך לפרט זה נ"ל ליישב דברי האמוראים כי היכי דלהוי מלתייהו אליבא דכ"ע וקרוב לזה מצאתי בס' מאור עינים יע"ש והרמב"ם פ"ב מה' תשובה פסק וצריך לפרש החטא כו' וכתב שם מרן דפסק כר"י בן בבא וכו' יע"ש וכונת מרן דכיון דרב דהוא מגדולי האמוראים סובר כריב"ב אע"ג דמר זוטרא משמיה דר"ן סבר כר"ע באמוראי קמאי שהם לפני אביי ורבא אין הלכה כבתראי אלא אדרבה כקמאי ולפי' פסק כרב דסובר כריב"ב ודחה דברי ר"ן דסבר כר"ע משום דרב הוא גדול מר"ן והוצרכתי לפרש דברי מרן משום דבספר אהבת עולם דף ס"ו ע"ג נתקשה בדברי מר"ן ופי' פי' דחוק יע"ש:
אך ק"ל אם הטעם דפסק הרמב"ם כריב"ב הוא משום דשינוייא דאר"י א"ר אתייא כותיה א"כ הי"ל לרמב"ם לחלק חלוק אר"י א"ר דבחטא מפורסם צריך לפרט החטא ובחטא שאינו מפורסם א"צ לפרט והרמב"ם סתמא קאמר וצריך לפרט החטא ולכאורה היה נ"ל דמ"ש וצריך לפרט החטא ר"ל בחטא מפור' דהא מייתי ראיה מדכתיב ויעשו להם אלהי זהב וחטא העגל מפור' הוא אבל חטא שאינו מפורסם א"צ לפרט וז"א דהרי אשכחן להר"מ שכתב שם דין ה' עבירות שבין אדם לחברו צריך לפרסם ושבין אדם למקום א"צ לפרסם כו' משמע דאפילו בחטא שאינו מפורסם צריך שיפרט חטאיו לפני המקום וזהו הפך תי' ר"י א"ר וע"כ יראה לי דהרמב"ם סבירי לי' דמדלא הקשו על פלוגתא זו דאמוראי נימא כתנאי משמע ליה להרמב"ם דפלוגתא דאמוראי אינו ענין לפלוגתא דתנאי ולא שייכא בהדי הדדי. והענין הוא דפלוגתא דתנאי דנחלקו אם צריך לפרט החטא או לא המחלוקת הוא בענין הוידוי כשמתודה אדם בינו לבין קונו אם צריך לפרט החטא בזה נחלקו ריב"ב אומר צריך לפרט ור"ע אומר א"צ ובענין פלוגתא זו ל"ש חטא מפורסם ל"ש חטא שאינו מפורסם ול"ש עבירות שבין אדם לחברו ול"ש שבינו למקום בענין הוידוי שמתודה אדם בינו לבין קונו ריב"ש אומר צריך לפרט ורע"א א"צ ובענין פלוגתא זו פסק כריב"ב ואע"ג דהלכתא כר"ע מחברו פסק כריב"ב משום דיש ברייתא אחרת דאפליגו על עבירות שהתודה עליהם ביוה"ך שעבר אם יכול להתודות עליהם ביוה"ך אחר אם לאו משמע דצריך לפרט החטא וליכא למימר דההיא אתיא כר"ע ואיירי בעבירות שבין אדם לחברו דבעבירות שבין אדם לחברו כיון דכבר ריצה את חברו בשנה שעברה פשיטא דלכ"ע א"צ להתודות שנית דהא חברו מחל לו ולכך עכ"ל דמיירי בעבירות שבין אדם למקום אלמא דצריך לפרט החטא כריב"ב ותו דר"ע לא אמר דאסור לפרט את החטא אלא דא"צ כמ"ש בירושלמי משמע דלר"ע אם הזכירם לית לן בה וכיון דלריב"ב צריך להזכירם נקטינן כותיה כיון דליכא שום איסור לר"ע זהו בענין מחלוקת תנאים דאפליגי אם צריך לפרט כשמתודה עם קונו וענין פלוגתא דאמוראי הוא אחר ולא שייכא במחלוקת התנאים הנז' דכונת מחלוקת האמוראים היא דיש שבח גדול לשב שיתודה ברבים כדי שיתבייש וימחלו לו עונותיו או שילמדו ממנו לשוב ובזה נחלקו דר' יהודה סבר דבחטא מפורס' כשהוא מתודה לפני רבים בזה נאמר מכסה פשעיו כו' ולא יתודה סתם אלא יאמר חטא פ' חטאתי ובחטא שאינו מפורסם יתודה סתם דאשרי נשוי פשע כו' וזש"א דבחטא מפורסם מכסה פשעיו לא יצליח היינו כשבא להתודות לפני רבים אבל אם הוא מתודה בינו לבין קונו בזה לא דיבר ר"י דזה הוא פלוגתא דריב"ב ור"ע גם מר זוטרא הולך על דרך זה דכשהאדם בא להתודות ברבים כדי שיתבייש סברת מר זוטרא דבעבירות שבין אדם לחברו בזה נאמר מכסה פשעיו כו' ולא יתודה סתם גזלתי אלא גזלתי לפ' אבל בעבירות שבין אדם למקום א"צ לפרסם עצמו ועזות פנים הוא לו אם גילם וע"ז נאמר אשרי נשוי פשע כו' אלא יתודה סתם וזש"א דבעבירות שבין אדם לחברו מכסה פשעיו לא יצליח היינו כשבא להתודות לפני רבים אבל אם הוא מתודה בינו לבין קונו לא דיבר רב זוטרא דזה הוא פלוגתא דריב"ב ור"ע וכבר כתבתי דלענין פלוגתא דתנאי פסק הרמב"ם ז"ל כריב"ב לגבי ר"ע ולענין הך פלוגתא דאמוראי פסק כלישנא בתרא משום דמשמע ליה דהנך תרי תירוצי אליבא דרב נאמרו ומר אמר הכי תירץ רב ומר אמר הכי אמר רב ופסק כלישנא בתרא דהחילוק הוא כאן בעבירות שבין אדם לחברו כו' וכן הרי"ף והרא"ש לא הביאו אלא הך לישנא בתרא ועפ"ז נסתלקה השגת הראב"ד דהקשה אמאי לא כתב הרמב"ם דבחטא מפורסם שבינו למקום דצריך לפרטו ברבים דחלוק זה הוא לפי תירוצא קמא דר"י א"ר והרמב"ם אינו פוסק אלא כתירץ ב' זה נ"ל נכון בישוב דברי הרמב"ם ועי' מ"ש הל"מ ומהרי"ט בתשובה א"ח סי' ח' ובספר אהבת עולם דף ס"ו והמעיין יבחר ודו"ק:
תניא ר"י בר יהודה אומר עבר עבירה פעם א' כו' איכא למידק מה טעם למחילת ג' עונות הראשונים ועיין בדרשות הראנ"ח פ' בא יע"ש. ול"נ דהטעם היינו משום דבתלתא הויא חזקה כמו בשור מועד דג' פעמים שנגח אינו נקרא מועד ובעליו פטורים וכשנגח ד' הבעלים חייבים מיתה בידי שמים כדכתיב בפ' משפטים ואם שור נגח הוא מתמול שלשום כמו שאמרו במכילתא והביאו רש"י שם הלכך כשהאדם חוטא מכח היצה"ר עד ג' פעמים מוחלין לו שלא נעשה אבל ברביעית אין מוחלין לו כמש"ה וגם בעליו יומת בידי שמים ועי' מ"ש הרא"ש בזה ולפי דבריו מה שמוחלין עונות ראשונים היינו ע"י תשובה ומד' ואילך מחמירין עליו ואין מוחלין לו כס' ד' חלוקי כפרה דר"י אלא מחשיבין לו העשה כלא תעשה ול"ת בכריתות וזה חדוש גדול לא ידעתי מנ"ל ועיין מה שכתב הראב"ד פ"ג דה' תשובה ויש להסתפק אם הנך ג' עבירות דמוחלין הוא על כל עון ועון כגון שאכל חלב ג' פעמים וכן אם שוב אכל דם ג"פ מוחלין לו וכן בכל עבירה ועבירה או דלמא דעשה ג' עבירות מג' מיני כגון חמץ בפסח ודם וחלב מכאן ואילך אין מוחלין ובס' עשרה מאמרות מא' פ"ד כתב דזה לא הוי אלא בעבירות חלוקות. ונראה דנפקא ליה מהא דא"ר הונא לקמן עבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר כלומר דאין מספיקין בידו לעשות תשובה ויש לדחות דאיירי כששנה בחטא מלבד ג' עונות א' והכי מסתברא דג' עבירות מכל אין מוחלין ויש ראיה ודוגמא לזה ממאי דתנן בפרק הנשרפין מי שלקה ושנה ב"ד מכניסין אותו לכיפה ואמרו בגמרא דאיירי במלקות של כרת א' אבל ב' וג' כריתות איסורי הוא דקא טעים וכ"פ הרמב"ם פי"ח מהל' סנהדרין ואע"ג דהתם בשלמות אין מוחלין ומכניסין אותו לכיפה שאני התם דהוי בב"ד של מטה דהם חמורים יותר מדיני שמים דהא בן י"ג מענישים בב"ד של מטה ובב"ד של מעלה עד עשרים ותו י"ל דהיא אתיא כסברת ר' דס"ל דבתרי הויא חזקה וכמ"ש בשלהי פרק הבא ע"י נשואין ומלקיות כר' וסתות ושור המועד כרשב"ג ודוק:
אבל הרי"ף גריס תניא עבר אדם כו' ג' אין מוחלין לו שנא' הן כל אלה יפעל אל והתניא ג' מוחלין לו ד' אין מוחלין לו ל"ק הא ביחיד הא בצבור ע"כ ולפי גירסא זו צ"ל דהק"ק כל אלה יפעל אל פעמים כלו' דבשני פעמים פועל האל למחול לו אבל בפעם ג' מעניש לגבר וזהו שלש עם גבר כלומר בעון ג' מתקוטט עם הגבר דהוא יחיד דלגבי יחיד בתלתא הוי חזקה ועבירות מחזיקות דהוא רשע והוי כההיא דתנן פרק הנשרפין מי שלקה ושנה ב"ד מכניסין אותו לכיפה בעבירה הג' דעבירות מחזיקות כנ"ל ובפ"ק דר"ה תניא בש"א ג' כתות ליום הדין כו' וגרסינן עלה בגמרא היכי עביד ר"א אומר כובשו כו' ופי' רש"י כובש כף מאזנים של זכות ומכריעין את העונות יכבוש עונותינו יכרעו בו נושא מגביה כף מאזנים של עון כו' זו היא גי' רש"י בגמרא. ויראה לי דכוונת רש"י לפרש דג' עבירות יש במ"ש ב"ה רב חסד מטה כלפי חסד היכי עביד דר"א ס"ל כובש כף מאזנים של זכות כלפי מטה ור"י בר חנינא ס"ל מגביה כף מאזנים של עון והנפקותא בין ב' הסברות דלר"א העונות במספרם ובמקומם הם עומדים אלא שמכביד הזכיות כאלו היה בהם זכות אחר דרך משל דיש לו י' זכיות וי' עונות ומחשב הקב"ה ומטה כלפי חסד כאלו יש לו י"א זכיות וי' עונות וצריך לסבול יסורין בזה העולם על י' עונות ור"י בר חנינא אומר מגביה כף מאזנים של עון כלומר דהזכיות במקומם עומדים ולא יוסיפו עליהם אלא שמיקל כף העונות ומגביהו כלומר דאם יש לו י' זכיות וי' עונות מטה כלפי חסד כאלו יש לו י' זכיות וט' עונות וא"צ לסבול יסורין בעה"ז רק על ט' עונות ור"י ס"ל כר"י בר חנינא דמיקל עונש עון א' אלא דאיכא בינייהו דלר"י בר חנינא מיקל עונש עון א' מכלל העונות היותר קטן או היותר חמור שבהם יהיה א' או אחרון אבל לר"י אין הדבר כן אלא כשמביאים לשקול העונות נגד הזכיות העון הא' אינו מניחו ליכנס במשקל יהיה קל או חמור וכך היא המדה שמניחו לצד א' ואח"כ שוקלים שאם היו שוקלים כולם היו מחצה על מחצה וכיון שחסר ראשון שבהם יכריעו הזכיות ואמר רבא ועון עצמו וכו' וכ"כ הרא"ש דר' ישמעאל גם הוא בא לפרש דברי ב"ה יע"ש ובעין יעקב מייתי פירש"י בלשון אחר וז"ל נושא מגביה כף מאזנים של עון כדי שיהיו הזכיות מכריעות ומשקילית יפה כלפי הקרקע כובש מטמין מן העונות תחת כסא הכבוד כדי שיכריעו הזכיות עכ"ל והך לישנא אינו נוח לי דא"כ לא הוי כובש ונושא מענין א' ואין הפעולות שוות ויש ליישב דהך לישנא ס"ל דגם פעולת כובש הוא פעולה בכף העונות כדכ' יכבוש עונותינו ודו"ק ובפ' אין בערכין פירש"י כובש כשהקב"ה שוקל מעשיו של אדם כשהם מחצה ע"מ תופס מן העונות וכובשן במצולות ים כו' יע"ש ודברי רש"י הללו עולים בקנה עם לשון רש"י דגריס בעין יעקב אלא דיש הפרש קצת דכאן פי' הטמנת העון תחת כסא הכבוד ושם בערכין פי' דהוי במצולות ים. וכפי המובן מהתלמוד דהך דינא דכובש ונושא הוא בדין שאחר המות או בשעת התחיה דבדין של ר"ה לא אמרינן במחצה ע"מ מטה כלפי חסד אלא תלויין ועומדין עד יוה"כ:
אמנם הערוך ערך כבש מייתי מ"ש בערכין כתיב צדקתך כהררי אל א"ר יהודה כו' ופי' הערוך אלמלא צדקתך שהיא גדולה כהררי אל כשיש בו באדם מחצה עונות נושא עון א' מן כף מאזנים ומעבירו ומוחלו כדי שיכריעו הזכיות שאלמלא כן מי יוכל לעמוד מפני משפטיך שיורדים עד תהום רבה. רבא אמר צדקתך כהררי אל שאתה נוטל עון מהכף וכובשו וגונזו שאם לא יחטא שוב אתה מוחלו ואם יחטא אתה מצרפו עם העונות וכו' יע"ש ויראה מתוך דבריו דמדה זו במשפט ר"ה היא ומה שאמר ר"י דבינונים בר"ה תלוים ועומדים עד יוה"כ אזלא כמ"ד כובש דגונז עון א' דאם לא חטא עד יוה"כ נכתב לחיים ואם חטא דהיינו דלא עשה תשובה מצטרף אותו עון הגנוז עם שאר עונות והוי רובא עונות ונכתב למיתה ועוד נראה לי מתוך דברי הערוך דלריב"ח דאמר נושא כך היא המדה בכל ר"ה ששוקלים עונותיו של אדם באדם בינוני נושא עון א' ומוחלו כדי שיכריעו הזכיות ויכתב לחיים וכן יעשה לשנה הבאה אם ימצא בינוני וז"ס ר"י דאמר מעביר ראשון ראשון ומ"ש רבא ועון עצמו אינו נמחק לא קאי לסברת ריב"ח ור"י אלא רבא ס"ל כר"א דאמר כובש ועלה קאמר ועון עצמו אינו נמחק זה נ"ל בפירש הערוך ועיין ביפה מראה פ"ק דפאה דף צ"ד מה שהקשה עליו והוא מתורץ לפי מה שפי' ועיין בדרשות הראנ"ח ס"פ מטות ובתאוה לעינים מס' ערכין ולכל הפי' הנז' לא ביארו בשיקול העוונות הללו אם הם חוץ מג' עונות ראשונים כדאמרינן בסוגיין דג' עונות הקב"ה מוחל אותם אפילו ליחיד לפי גירסתינו ולגירסת הרי"ף ב' כמש"ל וראיתי בס' עשרה מאמרות מאמר א' פ"ד דכתב דמתוך דברי רש"י דאמר ומהעונות הא' הבאים לכף מאזנים כו' דקדק לומר מן הבאים לכף מאזנים למעוטי אחד וב' שאינם באים לידי חשבון לעולם וכתב עוד וה"מ בישראל משמע דר"ל דבגוים אין כאן מדה זו וקשה דבעמוס כתיב על שלשה פשעי אדום ועל ארבעה לא אשיבנו אלמא דגם בגוים נהגה מדה זו ואפשר ליישב דבגוים נהגה מדה זו בצבור אבל ביחיד לא אבל גבי ישראל אפי' לגבי יחיד נהגה מדה זו ודו"ק. והרי"ף כתב פ"ק דר"ה וז"ל נושא עון ועובר על פשע תנא דבי ר"י וכו' פי' אדם ישר ותמים בדרכיו אם נכשל בחטא וכו' פי' אחר לגאון כו' יע"ש באורך ודברי הרי"ף ופי' הגאון הם סתומים והר"ן פירש דבריהם ועל דברי הר"י פלפלו בתשובת הרא"ם ח"א סי' י"א ובתשובות הר"מ אלשקאר סי' ל"ח דף צ"ח גם דברי הרמב"ם בענין זה פ"ג דהל' תשובה קשים להולמם כמו שיראה המעיין בדברי מרן הכ"מ והל"מ שם ואם באתי לכתוב מה שיש לגמגם על כל דבריהם יארך הענין ולכן אכתוב בדרך קצרה מה שנ"ל בפירוש הרי"ף והגאון ואחר כך אבאר דברי הרמב"ם וזה החלי בס"ד. נלע"ד הרי"ף דקדק בלשון תנא דבי ר"י דאמר מעביר ראשון ראשון בלשון כפול וסבירא ליה דב' עונות הראשונים הם שמעביר אותם ואפי' יהיו מהחמורים ופי' דטעמא דמלתא משום דכך היא המדה כמ"ש ר"י בר יהודה בפרקין אם עובר עבירה פעם א' מוחלין לו שנייה מוחלין לו ג' אין מוחלין לו כו' והיינו ביחיד לפי גי' הרי"ף והא דקאמר דב' עונות ראשונים מוחלין לו אינה מחילה לגמרי אלא הכונה דאין נכנסים במשקל ואם ימצא בשעת מיתה דעונותיו מרובים מזכיותיו מלבד ב' עונותיו הראשונים מחשבי בהדייהו להענישו גם על ב' עונות הא' וזש"א רבא ועון עצמו אינה נמחק כו' ולישנא דעון לאו דוקא. ואם אחר שהסירו ב' עונות הראשונים נמצאו זכיותיו מרובים או שנמצא שקול לא נתבאר בדברי הרי"ף אותם עונות שנשארו מה תהא עליהם אם נאמר דיסבול עליהם יסורין בגיהנם ואח"כ לג"ע או הקב"ה מוותר לו על הכל וילך מיד לג"ע כיון דזכיותיו מרובים ואפילו שקול יהיה כן משום דרב חסד מטה כלפי חסד והר"ן ס"ל דלדעת הרי"ף אם נמצאו זכיותיו מרובים על עונתיו ואפי' שקול מוותר לו על כל עונותיו וזהו דעת הרמב"ם פ"ג דתשובה אבל מוהר"מ אלשקאר סי' ל"ח ס"ל דלדעת הרי"ף אינו מוותר הקב"ה רק ב' עונות ראשונות ואם אחר שהסירום ומצא דזכיותיו מרובים או דהוא שקול סובל יסורין בגיהנם למרק עונותיו ואח"כ הולך לג"ע וראיתי בספר עשרה מאמרות מ"א פ"ו דהקשה על פירוש הרי"ף דאיך רצה לפרש מ"ש ר"י מעביר ראשון ראשון דר"ל הם ב' עונות ראשונים במ"ש ר"י בר יהודה והלא ר"י מהדר לפרושי מ"ש ב"ה דהבינונים רב חסד מטה כלפי חסד ועל הבינונים הוא דאמר מעביר ראשון וכו' ואם ר"ל דמעביר ב' עונות הראשונים מדה זו אינה בבינויים לחוד אלא לכל אדם כדכתיב הן כל אלה כו' זו היא תורף קושייתו על הרי"ף ז"ל, ולע"ד נראה דיש ליישב דודאי מלתא דפשיטא הוא דהקב"ה נוהג מדה זו על כל אדם לוותר לו ב' עונות ראשונים שלא להכניסם במשקל העונות אמנם אחר שנשקלו שאר עונותיו עם הזכיות אם היו לו רוב עונות אותו ויתור אינו ויתור ומגלגלין עליו להענישו גם על ב' עונות הראשונים אבל לבינונים דנמצאו שקולים אהניא להו אותו ויתור דב' עונות הראשונים שאינם עונשים עליהם כלל ונמצא דעל הבנוניים מתוקמא שפיר ורב חסד מטה כלפי חסד דויתר ומחל ב' עונות ראשונים לגמרי אבל לגבי רשעים דרוב' עונות מלבד השנים הראשונים נהי דמתחלה לא נכנסו בכף מאזנים מכל מקום ס"ס כשנמצא רובא עונות מגלגלין עליו להענישו גם על ב' עונות הראשונים כנ"ל ליישב דעת הרי"ף:
ופירוש הגאון שהביא הרי"ף דבריו סתומים אמנם מבואר בדבריו דהגאון פירש דמ"ש ר"י מעביר ראשון אינו ר"ל ב' עונות ראשונים אלא ר"ל מעביר כל עוונותיו ראשון ראשון מסתלק זה אחר זה כמו קמא קמא בטיל ומוקי לה באדם ירא שמים שהוא קבוע בעשיית מצות ושומר חמורות ועתים חוטא בקלות מדתו של הקב"ה שהיא ורב חסד היא להעביר עונות הקלות של אדם זה השומר חמורות ומעביר על עונותיו ראשון ראשון בכל שנה ושנה להחשיבו בכלל הצדיקים אך אותה העברה שהעביר מעליו אותם עונות קלים בכל שנה ושנה אינה העברה וסליחה לגמרי אלא תלוין ועומדים עד שעה שימות ובאותה שעה מחשבים אם זכיותיו מרובין הרי עברו עונותיו ראשון ראשון ואינם חשובים עליו ודומה כאלו לא עשאן והולך לג"ע וה"ה למי שנמצא שקול בעת המיתה כמ"ש הרא"ם ח"א סי' י"א לדעת הגאון דזו היא מדת רב חסד מטה כלפי חסד להחשיב הבינוני כצדיק אבל אם גברו אותם עונות ונמצאו מעשיו כולם רובם חובות הרי כל אחד ואחד נחשב כלומר דמ"ש רבא ועון עצמו כו' ה"פ לדעת הגאון זש"א ר"י מעביר ראשון ראשון כל העונות הקלין לאו העברה לגמרי הוא אלא שאותם עונות הקלים הם תלויים ועומדים עד שעת מי' וכשישקלו אותם העונות עם הזכיות אם נמצא באותה שעה דגברו עונותיו כגון שעשה באותה שנה לפני מותו עונות חמורים או הרבה עונות קלים מחשבי העונות הקלים של שנים שעברו שהיו תלוים ועומדים בהדי עונות שעשה בשנה אחרונה לפני מותו והוא נענש גם על עונות קלים שהעבירום מעליו בשני חייו שעברו ראשון ראשון ומה שסיים הגאון וזו היא המדה המנויה בדרכי ה' וזהו פי' מדה ו' שבפרק ויעבור ורב חסד מטה כלפי חסד ופירש ר"י מעביר עכ"ל כונת הדברים הללו משום דהוא בריש דבריו פירש דינם של בני אדם שמקיימין חמורות והם רובם זכיות דמעבירים מעליו כל העונות הקלים ראשון ראשון ואח"כ פירש דינם של בני אדם שנמצאו רובם עונות בשעת מיתה דמגלגלים עליהם עונות ראשונים שהעבירום מעליהם ודינם של בנוניים עדיין לא פירש בא עתה ופי' דהבנונים דינם כבני אדם דרובם זכיות דמעבירין מעליו כל העונות ראשון ראשון וזהו פירש מדה ו' דרב חסד מטה כלפי חסד דפי' ר"י מעביר אחד אחד כלומר דמוחלין לו כל עונותיו והולך מיד לג"ע זהו פירש דברי הגאון:
ויש להסתפק בדעת הגאון כששקלו העונות כנגד הזכיות בשעת מיתה ונמצא רובא עונות דיורש גיהנם אם המשקל הזה הוא בהדי ב' עונות הראשונים דאם נמצא רובא עונות בהדי ב' עונות יורש גיהנם וס"ל לגאון דר"י לא ס"ל הא דאר"י בר יהודה דב' עונות ראשונים מוחלים ליחיד או דלמא ס"ל לגאון דבב' עונות ראשונים אין לנו עסק בהם ומילתא דפשיטא דאין נכנסים במשקל רק העבירות הקלות שהם אחר ב' עונות הראשונים דעבירות קלות שהעבירום מעליו ראשון ראשון בכל שנה ושנה אלו הם הנכנסין במשקל בשעת מיתה דאם נמצא רובא עונות יורש גיהנם והר"ן ס"ל בפשיטות לדעת הגאון דב' עונות הם בכלל המשקל ולית ליה לר"י ההיא דר"י בר יהודה ובזה הוא דחולק עם הרי"ף דלהרי"ף ז"ל צריך שיהיה רובא עונות מלבד ב' עונות ראשונים גם הר"מ אלשקאר סי' ל"ח ס"ל כן יע"ש וראיתי בספר עשרה מאמרות מ"א פ"ז דחלק על הר"ן דלעולם מסתמא י"ל דגם הגאון ס"ל כדעת הרי"ף דב' עונות אינם נכנסים בחשבון המשקל ואם נאמר דזו היא דעת הגאון עכ"ל דהמחלוקת שיש בין פי' הרי"ף לגאון הוא דאם נמצא רובא זכיות או שקול מלבד ב' עונות ראשונים להרי"ף ז"ל נענש על העונות בגיהנם ואח"כ יורש ג"ע ולגאון מוחלין לו מיד והולך לג"ע:
והרמב"ם פ"ג דתשובה כתב וז"ל בשעה ששוקלים עונות האדם עם זכיותיו כו' ודבריו תמוהים דיראה דמזכה שטרא לבי תרי דמתחלה יראה דמפרש כפיר' הרי"ף דמעביר ראשון ראשון ר"ל ב' עונות הראשונים ומסוף לשונו משמע דס"ל כפי' הגאון דר"ל כל העונות וכבר עמד בזה הל"מ. ובס' עשרה מאמרות מ"א פ"ז יע"ש ולע"ד דברי הרמב"ם ברורים דהוא פוסק כדעת הרי"ף לפי פירש הר"ן דהרי הר"ן ס"ל כדעת הרי"ף דאם נמצאו זכיותיו כנגד עונותיו שמעבירין כל עונותיו ראשון א' ולפי זה לא מצא חילוק בין הרי"ף והגאון אלא במ"ש רבא ועון עצמו כו' דלגאון מחשבים רובא עונות בהדי ב' עונות ראשונים ולהרי"ף ז"ל צריך שיהא רובא בר מב' ראשונים ואם נפרש דברי הרי"ף כמ"ש מהר"ם אלשקאר ז"ל סי' ל"ח דהרי"ף סבירא ליה דאין מעבירין ראשון ראשון אלא ב' עונות ראשו' בלבד. אפשר לומר דהרמב"ם היה מפרש דעת הגאון כדפי' בספר עשרה מאמרות דהגאון סבירי ליה דב' עונות ראשונים פשיטא דאינם נכנסים במשקל ומלבד אלו שאר עונות מעביר כולם ראשון ראשון אמנם לא ניחא לי דהרמב"ם היה מפרש כן דעת הגאון ופסק כותיה משום דהגאון מחלק דהא דאמר מעביר ראשון היינו בקלות לא בחמורות והרמב"ם לא חילק לכן מחוורתא דהרמב"ם מפרש דברי הרי"ף ז"ל כדפירש הר"ן ופסק כותיה זה נראה לי שהוא דעת הרמב"ם ודי בזה ודוק:
ת"ר עונות שהתודה עליהם יום כיפור זה כו' ראב"י אומר וכו' הרמב"ם פ"ב דתשובה פסק כראב"י וכתב שם מרן ז"ל משום דמשנתו קב ונקי וכ"כ בב"י סי' תר"ז וקשה דבפ"ק דחולין דף י"ח תניא כמה פגימת המזבח כו' ראב"י כו' ופסק הרמב"ם ספ"ב ה' בית הבחירה כרשב"י וכתב שם מרן ואע"ג דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי אפשר דה"מ במשנה אבל לא בברייתא עכ"ל ולע"ד דכלל הלכתא כראב"י במשנה הוא יתד שלא תמוט אבל בברייתא יש פעמים דהלכה כותיה משום דמסתבר טעמיה כי הכא לענין וידוי או היכא דפסיק תלמודא הלכתא כראב"י כגון ההיא דאנוסת חברו דפרק הבע"י דף ס' דאמרו שם הלכתא כראב"י וכ"פ הרמב"ם פ"ט מהלכות אסורי ביאה אבל בהא דפרק קמא דחולין לענין פגימת מזבח דלא פסקו בגמרא הלכתא כראב"י וגם אין שם הכרח דמסתבר טעמיה לית הלכתא כותיה ועיין בכה"ג בחדושיו על הרמב"ם פ"ב מהלכות בית הבחירה ודוק:
אלא מה אני מקיים ככלב שב על קיאו כדא"ר הונא וכו' מהכא משמע בהדיא דהא דרב הונא הלכתא היא דהא אוקימנא ליה כראב"י דהלכתא כותיה ומכאן תשובה למ"ש בספר אהבת עולם דף ע"ה ע"ב דהא דרב הונא לא אתיא כהלכתא יע"ש:
א"ר הונא כיון שעבר כו' הקשה בס' תאוה לעינים דהיכי ס"ד דממש הותרה ותירץ במ"ש ספ"ק דקדושין אמ"ר אלעאי אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו כו' ויעשה מה שלבו חפץ ולפרש"י שיעבור עבירה ממש באותו מקום שהיה הולך זה היה סבור המקשן במ"ש הותרה לו ואפילו הכי פריך הותרה לו ס"ד כלומר זה לא אפשר דפי' דרב הונא הוי כדר' אלעאי דא"כ היל"ל הותרה לו שילך למקום שאין מכירין אותו כמו שאמר ר"א אלא ודאי דה"פ נעשית לו כהיתר עד כאן לשונו. ויראה מתוך דבריו שכתב דלפרש"י בהא דר"א שר"ל שיעבור ממש כו' משמע די"מ דר"א אינו מתיר לעבור עבירה ורוצה לרמוז על פי' ר"ח שכתבו התוספת שם בקידושין יע"ש אמנם א"א להלום דר"ח יסבור דלר' אלעאי לעולם אינו מתיר לעשות עבירה דאם כן מאי פריך עליה דר"א שם בקדושין ובפ"ב דחגיגה דף י"ו מדתניא כל שלא חס לכבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם הלא ר' אלעאי אינו מתיר לעשות עבירה ומרן מהריק"א בתשובת דף פ"ו ע"ג ומהרי"ט בחדושיו לקדושין דף ל"ז פיר' דכונת ר"ח בפיר' לר"א הכי הוי יע"ש וכן מצאתי שפירש בס' רצוף אהבה סי' קע"ט יע"ש הרי דגם לפירוש ר"ח מתיר ר' אלעאי אחר כל המעשים לעבור עבירה בסתר כיון דלא נכנע יצרו עדיין. ומיהו ראיתי בתוס' חגיגה שם דדחו דברי ר"ח מכח מאי דפריך עליה דר"א מדתניא כל שלא חס כו' משמע דהתו' הם מבינים דר"ח ס"ל דרבי אלעאי אינו מתיר לעשות עבירה אחר כל המעשי' ובאמת דנכון לפרש דברי ר"ח כדפי' מרן ומהרי"ט כי היכי דלא תקשי ליה מדפריך עליה דר"א ועיין בס' עצמות יוסף דף ס"ט ודוק. עוד הקשו התוס' פ"ב דחגיגה על פירוש ר"ח מהא דאמרו פ' אלו מגלחין דף י"ז גבי ההוא צורבא מרבנן דסנו שומעניה ומית כו' מ"ט דעבד כר"א ויראה דכונת הקושיא הוא משום דהם מפרשים מ"ט קבלוהו במערתא דדייני משום דעבד כר"א כלומר דאותו צ"מ הלך למקום שאין מכירין בו ועשה שם עבירה ולפי הפירוש שהם הבינו בדברי ר"ח דר"א אינו מתיר לעשות עבירה אפי' אחר כל המעשים ודאי קשה עליו ממ"ש דקבלו דעבד כר"א אמנם לפי' הרבנים הנז' ל"ק מידי ומיהו אף לפי שיטת התוספת יש לתרץ דר"ח גריס מ"ט דעבר אדר"א כלומר מ"ט לא קבלוה חסידי משום דעבר אדר' אלעאי ולא הלך למקום שאין מכירין בו להכניע יצרו שאם היה עושה כן בודאי לא היה חוטא ועיין בתוס' פ' אלו מגלחין ותמצא שם גי' זו ודוק:
א"ר ינאי אמר משה לפני הקב"ה רב"שע כו' ופי' רש"י משל לאדם שהיה לו בן נאה כו' גם פ' כי תשא הביא רש"י ז"ל אגדה זו והמשל הזה. ובברכו' דף נ"ב מייתי תלמודא אגדה זו ומביא שם ג' משלים יע"ש ויש לדקדק למה תפס רש"י במשל אדם שיש לו בן כו' טפי משאר משלים י"ל דשאר משלים שייכי אם היה דברי ה' אז שייך משל דפרה מי גרם לך שתהא מבעטת כי כרשינין כו' ומשל זה יתיישב על פ' הושע י"ג במרעיתם וישבעו שבעו וירם לבם על כן שכחוני גם משל אין ארי נוהם וכו' שייך שפיר ע"פ ורם לבבך ושכחת את ה' אבל כשמשה בא לפייס הקב"ה באו' ויעשו להם אלהי זהב אין שייך אלא משל לאדם שהיה לו בן נאה וכשבא משה להוכיח את ישראל על מעשה העגל וא"ל ודי זהב אין שייך משל לאדם כו' דא"כ אין זו תוכחה של כלום אלא צ"ל משל אין ארי נוהם וכו' דמוכיח אותם דבטובה שהשפיע להם הקב"ה חטאו והשתא א"ש למה אצטריך תלמודא שם לומר ג' משלים דכל משל אצטריך להבין פ' א' ור' ינאי דאיירי בפ' ודי זהב אמר שם משל דאין ארי נוהם וכו' דאין מתיישב כי אם במשל זה אבל הכא דאיירי ע"פ ויעשו להם אלהי זהב אמר רש"י משל השייך והוא משל לאדם כו' ומשמע מהכא דהעושר הוא רע לאדם וכן אמרו בפ"ק דחגיגה על מש"ה בישעיה הנה צרפתיך ולא בכסף מלמד שחזר הקב"ה על כל מדות טובות ולא מצא מדה טובה לישראל אלא עניות וכן אמרו במ"ר פ' שמיני ופר' בחקתי וק' דאמרי' בעלמא עניות לא הניחה מדה טובה לישראל והגם שאיני זוכר היכא אתמר מ"מ הך מאמר הוא שגור בפינו. ויש ליישב דעושר גדול הוא רע שמתוך העושר הגדול רוב בני אדם מבעטים גם תכלית העניות והדלות הוא רע שמתוך כך חוטאים בגזל וגניבה וכמ"ש במשלי סי' ל' שתים שאלתי מאתך ריש ועושר אל תתן כו' וכבר שאלו במ"ר פ' אחרי מות פ' כ"ב איזו היא הקשה ואמרו דהעניות היא היותר קשה דמביאה לידי חילול ה' יע"ש:
שני פרנסים טובים כו' משל דמשה כו' א' קלקלה כו' פרש"י זנתה והתרו בה למלקות ר"ל שמלקות שלה מדאורייתא שעברה על לאו דזנות אבל מי שאכלה פגי שביעית אין לאו דאורייתא ומלקות דאורייתא אלא מכת מרדות וכבר ביאר רש"י והריב"ש בתשו' סי' פ"ז דאיסור אכילת פגי שביעית הוא מפני שאוכלן בוסר ורחמנא אמר לאכלה ולא להפסד ומ"מ צריכין אנו למודעי מה טעם לדמות חטא משה שאמר שמעו נא לפגי שביעית י"ל דתוכחת אינו ראוי לעשותו אלא בשעת מיתה כמ"ש רש"י ר"פ דברים וכן עשו יעקב ויהושע ושמואל ודוד יע"ש ומשה אמר במשנה תורה ממרים הייתם ולא נענש דהיה תוכחת בזמנו סמוך למיתתו אבל מה שאמר שמעו נא המורים שלא הי' סמוך למיתתו דימה לאכילת פגי שביעית וקרוב לזה מצאתי ביפה תואר דויקרא פ' אמור דק"פ ע"ב ומא' זה הביאו המ"ר פ' אמור ופ' חקת יע"ש:
מפרסמין את החנפים מפני חילול ה' כו' פירש"י ובשוב צדיק מצדקתו סיפיה דקרא ונתתי מכשול לפניו. וק' מה בא ללמדנו י"ל דבא לאפוקי שלא נאמר דרישיה דקרא הוא ובשוב צדיק מצדקתו כלומר דתוהא על הראשונות הקב"ה ימציא לו חטא וזש"א ועשה עול ונתתי מכשול לפניו דנמצא דסיפיה דקרא מתחיל מועשה עול לזה בא רש"י ולימד לנו דסיפיה דקרא מתחיל מונתתי מכשול וטעמו משום דעול משמע מזיד ומכשול משמע שוגג והקב"ה אינו ממציא לאדם חטא מזיד אלא חטא שוגג והיינו כמו שכתב מהר"ם אלשי"ך ריש פרשת ויקרא דשוגג אינו בא לידי אדם צדיק משום דאין הקב"ה מביא תקלה על ידי צדיקים אך מי שעשה עון מזיד מכאן והלאה יבא לידו חטא שוגג וזה ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול דהיינו עון מזיד אמר הכתוב בסיפיה דקרא דהקב"ה יפרסמנו ע"י כי ונתתי מכשול דהיינו שוגג כדי שיפשפשו עליו ויכירו את מעשיו תחטא עון במזיד ועשה עול ודו"ק. תשובת המוחלטין מעכבת הפורענות ואפילו לאחר שנחתם גזר דינם וצריך לומר דאתיא כר"י דאמר בר"ה דף ח"י יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין ודו"ק:
שלות רשעים סופה תקלה כלומר כדאשכחן בדור המבול כמ"ש בפרק חלק דף ק"ח ת"ר דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה כו' ודו"ק:
והרבנות מקברת את בעליה פי' רש"י שנאמר וימת יוסף כו' עיין דרשא זו פ' הרואה דף נ"ד גם רפ"ח דפסחים אומר ר"י אוי לה לרבנות שמקברת בעליה יע"ש ודו"ק:
רב כי הוה נפיק לדינא כו' ופי' רש"י לישא עונש חטא שמא ישגה בדין כו' וכן פי' גבי הלואי שתהא ביאה כיציאה בלא חטא וקשה דאמרינן בסנהדרין דף ו' ע"ב שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה ת"ל עמכם כו' אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ופי' בחדושי מהר"ש פ"ק דסנהדרין דף פ"ב ברעות נפשאי לקטלא שהיה ירא שירדפנו חוק החייב ואמר וריקן לביתיה עייל דאסור לקבל שכר מן הדין ואמר הלואי שתהא ביאה כיציאה ר"ל שיהיה ביאתי לביתי ריקן כיציאה ולא אפסיד גם מכיסי דדיין שטעה בשקול הדעת חייב לשלם מביתו ואע"ג דרב נטל רשות ומומחה הוה ואינו משלם לא החזיק עצמו במומחה גם לפטור עצמו משום נטילת רשות כיון דמדינא חייב ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |