בית מאיר/סוכה/לה/ב
תוס' ד"ה לפי שאין וכו'. בסופו והוי מצי למימר נמי וכו'. עיין הפי' במהרש"ל ומהרש"א, ויש לעמוד על קישור הדברים עם הקודם, תו יש לתמוה דלפ"ז מוכח כדכתבו המפרשים הנ"ל דמ"ש בגבולין מקרי היתר אכילה מדאפשר לאוכלו ע"י פדיון או בירושלים אלא דממון גבוה הוא לכ"ע וסתרו בזה דברי' בקידושים נ"ג ע"ב סוף ד"ה איהו לא ניחא ליה דמסקי וי"ל דאע"ג דלר"י ממון הדיוט הוא אפילו בגבולין מ"מ קאמר ר"ת דלאו עיסה הוא להתחייב בחלה הואיל ואינה ראויה שם לאכול, וכן מסקו בכורות דף ט' ע"ב ד"ה ותנן וכתבו לאו משום דחשוב ממון גבוה לכו"ע בגבולין אלא משום דלא קרינן ביה עריסותיכם כיון דאסור באכילה הרי משום דאסור שם באכילה קודם פדיון לא מקרי עריסותיכם וה"ה לא מקרי לכם לכ"ע ומה א"ב הוי מצי למימר, ואולי יש ליישב דבל"ז הקשה המהרש"א על תי' התוס' דא"כ מה מקשה הסוגיא () הא שם הטעם משום דכתותי מיכתת, ותירוצו אין לו מובן בלשון הסוגיא דלמה מאריך להקשות הרי מסיקה תחת תבשילו הא אך אלו לא היה ראוי להסיקו אכתי היה קשה למה נ"מ אינו מצריך היתר אכילה הואיל דבטבל לשיטת התוס' פיסולו מדהוא של שותפין, אבל לענ"ד אפשר דהתוס' אחרי שהכריחו דלהאמת פיסול ערלה ותרומה טמאה הוא משום כתותי מוכרחים באמת לבא לדברי רשב"א () והנכון וכו' וקס"ד דהכי קאמר וכו' ואקשינן מתרומה ואוקמינן דה"ק מ"ס לפי שאין בה היתר אכילה כלומר שאין לו בה הנאה לעולם אלא שעומדת לשריפם וכתותי מיכתת וכו' ע"ש היטיב, ולפי"ז הנהו דברים הנאמרים בהיתר אכילה דכ"ע לא פליגי אין פירושם דמפני שאין בם היתר אכילה כ"ע לא פליגי דלא מקרי לכם אלא ל"פ משום דכתותי ומן הידוע דמאן דלא בעי דין ממון גבי אתרוג () של מ"ש בירושלים לר"מ דסובר לגבי חלה שאני משום דכתיב עריסותיכם תרי זימנא בכדי שלא יקשה עליו הברייתא דמייתי הסוגיא בלימא מסייע וג"כ י"ל נמי אליביה דאף מ"ש בגבולין למסקנת תוס' בקדושין ובכורות דלר"י הוא ממון הדיוט והיתר אכילה ליתא גבי' כדמוכח פ' החלק מ"מ כשר הוא כשר לאתרוג ואינו דומה לחלה דאמר ר"ח דלכ"ע פטורה משום דס"ל שאני חלה דכתיב עריסותיכם תרי זימנא ממעטינן בין בגבולין לכ"ע משום דאין בו היתא אכילה לחוד ובין בירושלים לר"מ משום דאין בו דין ממון לחוד משא"כ לאידך מ"ד דמדמה אתרוג () וממעט מלכם כמו מעריסותיכם ב' זימני אף מה דלית גביה דין ממון לחוד ה"ה גממעט בגבולין לכ"ע ואף לר"י משום שאין בו היתר אכילה לחוד ושפיר הוי מצי למימר נמי מ"ש בגובלין וי"ל מ"ש בירושלים ומ"ש בגבולין נמי ואז היה נפקותא דפלוגתא לכ"ע דהיינו לר"מ בירושלים ולר"י בגבולין וא"כ שפיר נמי המשך התוס' לתירוצם ודוק, ודע דמלבד כ"ז מוכרחים דבריי הנ"ל יותר לשיטת הרשב"א דסובר לפי המסקנא גבי ערלה ות"ט לא שייך כלל למעט מטעם לכם אף כי לית ביה לא דין ממון ולא היתר אכילה ויותר קשיא עליו משיטת התוס' קידושין הנ"ל שמסיק הרשב"א עצמו שם בחידושיו כוותייהו דבהחלק אך מטעם שאין במ"ש היתר אכילה הוא דממועט מעריסותיכם ואף דממון דידיה הוא לקדש אשה, וקשה עליו יותר כנ"ל וע"כ נמי לומר שאני חלה דכתיב עריסותיכם ב' זמני ומ"מ עדיין צ"ע (), וניחא נמי לפירושי מה דקשה מאוד לפי מהרש"ל מה זה דקאמרו תוס' דהוי מצי למימר א"ב הא אדרבא קשה למ"ד דין ממון לא בעינן והמתני' אתי' אף כר"מ א"כ למה דייק () מ"ש בירושלים הא אף בגבולין אם נטל יצא ולכתחילה ודאי אף בגבולין דלא משום הטעם שבגמ', משא"כ לפירושי ניחא דמתני' נקטה בירושלים ר"מ משא"כ בגבולין דאליביה לא הוי היתר אכילה ולא דין ממון ובודאי ממועט מלכם ודוק, ומה שפירשתי התוס' על דרך הרשב"א י"ל שהקס"ד לא נחית לטעם דכתותי וסבר דמ"ד לפי שאין בו היתר אכילה היינו מטעם לכם משא"כ המתרץ שקאמר אלא בהיתר אכילה וכו' היינו מטעם כתותי וכדפי' הרשב"א ודוק בהרשב"א כי זה המכוון בפירושו אף שהלשון קצת מגומגם, ואל יקשה חל פירושי בלשון התוס' דממון גבוה הוא כי עיין במהרש"א שהוציא מלשון רש"י שהוא לאו דוקא () היתר אכילה.
אלא כי אתמר אסיפא איתמר ל"ש אלא במקום א' אבל בשנים וג' מקומות ה"ל כמנומר ופסול. הכ"מ פה אצל הרמב"ם הניח בצ"ע לשון זה, והקשה למה לי דקתני בג' השתא בב' פסול בג' מיבעיא ויש לתרץ ע"פ דברי התוס' דף ב' ע"ב ד"ה עד מ' ונ' שכתבו התם דהיכי דבעי לאשמעינן היתרא ואפילו טובא נקיט בלשונו כלשון הזה ועיין מ"ל, והנה פה לפום רהיטא אינו צודק דברים אלו דדוקא בהוראת היתר שייך ולא בהוראת איסוק דהא טובא יותא נשמע מכ"ש דב' פסול, אבל הנראה להביא ראיה מזה לשיטת הראב"ד והרא"ש שהובא סי' תרמ"ח סעיף י' שהמציאו קול מסברא דבב' וג' נמי אינו פסול אלא כשמחזיקו רוב שטח האתרוג ומשום דלא מסתביר כלל דב' או ג' טפין קטנים העומדים דמוכים יטלו הידור האתרוג וא"כ מבואר דזה היה כוונת רבינו הגדול ומנו רב דב' וג' מקומות דפסול היינו דוקא בשמחזיקים רוב האתרוג וא"כ אלו לא אמר אלא ב' ואנחנו בק"ו היינו לומדים דג' נמי פסול נהי דמסברתינו היינו יודעים כוונתו דב' וג' ר"ל בשעומדים בשטח רוב אתרוג אבל בשהיה ד' אפשר היינו שופטים בדעתינו דאפילו בשעומדים בשטח המיעוט נמי פסול לכך נקיט בלשונו ב' וג' לישנא דמשתמע אפילו טובא דדין אחד לטובא עם ב' וג' וכמו דב' וג' ודאי כוונתו בשמחזיקים מקום הרוב דאל"ה לא מסתבר כלל ליפסול ה"ה טובא נמי בשמחזיקים הרוב אבל במיעוט כשר, ודוק כי לענ"ד ישוב נכון הוא.