אבן הראשה/לט
|
דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי. | ||
| אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי | |||
|
< הקודם · הבא > |
קבלתי יקרת מכתבו וקראתי דבריו הנחמדים כו'. ודבר מה שכתב מעכת"ה בההיא דפסחים (דף ל"א) דקאמר תנן עכו"ם שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה נהי נמי דהרהינו אצלו הא אמרת עכו"ם מישראל לא קני ולא קאמר דמש"ס מותר בהנאה משוס דכי מסי טיק איסורא כבר נתייאשו הבטלים והוי הפקר חכה העטים בתורת חצר ולא עשאה הכתוב לחמן כאילו הוא ברכותו אלא כשלא זכה אחר בהחמן. די"ל דאי אפשר שיקנה בתורת חצר כמיש המיז חו"מ (סימן קפ"ס) מדברי הרשב"ם בביב (דף ס"ס) שרשות הנפקד שהחמץ מונח שם הוי רשות המפקיד. לענ"ד ז־א דדוקא בפקדון אמרינן קכמבואר בלשון הרשב־ס דססתסא הקנה לו נפקד למפקיד את רשותו לצורך סירותיו למכור ולמדוד סירותיו בביתו כדרך כל הנפקדים משא"כ במלוה על המשכון שלא קיבלו מימ בחירת פקמן רק תורת משכון על החוב שבודאי לא הקנה העסיס רשותו להישראל. ומיושב מם שהעיר מטכ"ת מההיא דב"ק (דף מ"ט) וכמובן:
ובלא"ה לא יתכן לתרץ כן דהא כבר הביא הקצה"ח שם בשם המהרייס דכיון שהמפקיד מקנס הסקדון נימא חצירו ומתנתו באין כאחד דהא לא הוי חצירו אלא כל זמן שסחסן הוא של המפקיד. וי"ל בדעת הטיז כמ"ש השיכ (סימן ריב ס"ק נ') דאין חצרו קונה אלא כשהוא כבר חצרו ולא כשחצרו ומתנתו באץ כאחת והריטב"א קדושין (דף כ"ז) ד"ה מנהר מילי אמר חזקי' דאמר קרא וימן להם אביהם מתנות רבות עם מרי מצורות כתב וז"ל וליכא למיסר דהתם מדץ חצרם זכו בהם שהמה חצר המשתמרת דלישנא דטם ערים משסע שזט בקרקע ומסלסלין כאחת בלא קדימה כלל ולא משכחת לה אלא באגב ולא מדין חצי יע"ש . ולכאורה הוא סותר למס שכתב בד"ה איבעיא להו מי בעינן צבורין בה או לא וז"ל וכי תימא ותפשוט ליה ממתניסין דלא בעינן צבורין דאי צבורין למה לי מדין אגב ליקר מדין חצר הא ליתא דמאן לימא דסתניחין בקרקע המשתמרת ט'. ופטאר שקונה כה"נ בתורת חצר וא־כ משכחת שזכו בקרקט ומסלטלין כאחת דהצרו ומתנתו באין כאחד. וכד ניישב זה י"ל דס"ל שלא קנה כשבא קרן החצר והדבר הנקנה כאחת אלא דאמריק דקנה המטלסלין ברגע שלאחריו אחר שקנה החצר ואז קונס המטלסלין שבו והיינו דקאמר דמצד קרן חצר לא סוי הזכייה כאחת שקנה מקודם החצר וברנע שלאחריו קונה הססלטלין שבו ונבי צבורין קשיא ליה למה לי מדין אגב לקר סדן חצר שיקנה ברנע שלאחריו אחר שיקנה החצר. והנס כגם דאמר בנדרים (דף מ"ח) לאימתי קני לכי הוי בר בריס צורבא מרבק לכי הוה הדר סודרא למריה ועיש בר"נ דה"ה בקנין משיכה וחזקה וכמ"ש בכתובות (דף ס"ב) וכ"כ המוס' ביבמות (דף צ"ג) ד"ה קנויה דמש־ס כשאמר קנס בחזקה לאחר ל' לא קנה הואיל ובשעה שיש לקני! לחול כבר פשקה החזקה והמשיכה והוחזר הסודר ליכא למימר דהינ כיון שלא קנה מדין חצר בעת שהקנה לו הססלסלין לא יקנה גס אח"כ בעת שכבר החצר שלו שכבר פסק סהקנאה . דז"א דייל דכמו דמשיכס קונס במעכשיו ולאחר ל' כשעומדת באגס שהוא מקום הראוי לקנין דהו"ל כמשיכה אריכסא ה"נ כשאומר לו שיקנה המטלטלין בתורת מצר לא פסק ההקגאה נס ברגע שלאחר קנין החצר [ועיין בנס"ס (סימן קצ"ז ס"ק ד') מההיא דריש המפקיד דבעומדת בחצירו קנה בכל טנא]. ולדעת הש"כ צ"ל דכיון שלא קנה מדי; ותורת חצר בשעת ססקנאה לא קנס נס אח"כ ועסי"ז מבואר דדוקא במכירה והקנאה הוא דשייך לומר הכי אבל מהסקר קונס אף אם לא היתה חצירו מקודם דנבי זכיה מהסקר לא שייך לומר שפסק מעשה סקנין ברגט שלאחריו כיון דחצרו קונס לו מאיליו וכן מבואר בש"כ (סימן ר' סיק ה') בשם הר"ן דלא אסרו קנין ד' אמות אלא כשעומד ונתנו לו במוך ד' אמותיו הה אס קדם כלי לא לפי שמקומו של כלי קנוי.הוא לבעל הכל' ודוקא במתנה ומכר אבל במציאה אין חילוק וכמ"ש הרץ הובא בש־מ ב"מ (דף י') וז"ל והא דסאס ומציאה שכבר קדמו לו פאה ומציאה התם משוס דאין להם בעלים שיהא מקומי של כלי קנוי להם הילכך מוצא זוכה בד' אמות ובכלי כאחת ע"ש וט"כ צ"ל הא דלא אמרינן אף במתנה שמקנה לו הכלי ומקומו כאחד דכשנעשה ככלי שלו נס המקום שלו והוא פומד טתה בתוך דיא דהיינו משוס דסצרו ומתנתו באין כאחד לא אמריק ובמציאה והסקר אץ מקום הכלי קנוי לס . וא"כ הכא כשהלוה את ישראל על חמצו והרכינו אצלו כי מטי עידן איסורא ונתיאשו הבעלים יזכה הפכויס בהחמן בתורת חצר דאף אם נאמר שהקנה רשותו מקום כחמז להיסראל בעל החמן אכתי עתה שנעשה החמץ הסקר סו לא כוי חצרו של ישראל וממילא החצר של העכו"ס שהוא לא הקנה המקום אלא לבעל החסן ולא להפקר ותו מצירו קונה לו אח"כ מאליו ולא הוי חצר שאינו משתמרת הגס שהפט"ס סובר שעדיין החמץ הוא של הישראל כיון דבין כך וכך היא משתמרת וכשנעשה . הפקר ממילא נמשה מקום החצר של עכו"ס כבתחלה . ומ"ש מעכ"ת דשפיר פריך כש"ס בסשחיס משוס דעכו"ס שהלוה אס ישראל על• חפצו מיירי בכל גווני וכהא דב"ק (דף מ"ט) דמשני דליתיה בחצרו. ז"א מספיק דאכתי מאי פריך כש"ס כיון די"ל דמיירי כשהוא כחצר המשחמרח של עכו"ם וסחמא ככי הוה (וכן כשו"ע מוכח וכלא אמר מעכשיו אסור ככל טנא) ומוכח לכאורה שצריך לטין לקנות ולא זכי לו חצרו שלא מדעתו:
והש"מ בב"מ (דף כ"ה) והובא בקצה"ח (סימן קצ"ח) כתב בהא דתנן מצא בגל ובכותל ישן והקשו דליקני ליס חצרו לכעל הגל וז"ל וכחום' חיצוניוח חיילו דלא אמרינן חצרו של אדם קונס שלא מדעחו אלא היכא שהחצר כיה שלו קודם לכן שכאח המציאה לחוך החצר אכל היכא שסין המצר שלו לא קני ליס חצרו ומהאי טעמא ניחא הא דכעי כמסכח קדושין אי כעיא צכורין כשדסו או צא ומאי כעי ליקני ליה חצרו אלא ש"מ דלא קני ליה הצרו אלא כשהחצר שלו כשמס שהמסלסליס כאין למצר עכ"ל. וקשה דנהי דלא קני כעח שנמשה חצרו יקנה אמי שככר נמשה חצרו ואין טעם. וסברה לומר דלא קנה כל שהמטלסלין סונחין שם מכיר וכחחלח דכריהם כיארו דהיכא שאין החצר שלו לא קני והיינו משום דכשעח חחלח הקנין עדיין אין החצר שלו ויקשה דנימא שיקנה אחר שנעשה החצר שלו, ונס סוסרין דכריכם שכחכו חחלס דליא חצרו קונה של"ס ומשמע דמדססו קונס אך כה"נ ומהא דקדושין הוכיחו דלא קני אך סדעחו. ויחכן ליישב זה דסכירא להו דנכי מכירה לא קנס כה"ג כחורח חצר אך מדעחו לכשעח הקטן אין החצר כלו עדיין ודגכי זכיה מהפקר יכול לזכות מדעחו אחר שנעשה החצר שלו ודוקא שלא מדעתו ל"ק אך כהפקר . וכהנ"א ח"ל דלא שייך לומר חצרו קונס לי של"מ וזכה בו הראשון שקנה הנל והטחל כיון דאינו הוה כשאר מציאה לא זכה דכשקנאו אז לא העלה על לכו לקנות המטמון הלכך לא זכה אצא כדבר שרצה לקנות וחצרו קנס לו כדבר הכא לחצרו אח"כ אבל כאן שהיחס כו מקודם ולא נסכיין לא הסוכר למכור ולא הקונה ליקח לא קנס וכ"כ כמרדכי יס"ש. ולכאורה לם"מ שכתט דכיון שאינו דבר הסוה כשאר המציאוח שפעמים הויס לכא לא זכה בו [וכעין מ"ש הסוס' דאין חצר קונס כדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם] א"צ לחלק כין דכר הבא לחצרו אח"כ. ואולי סונחם דמם דחצרו קונס של"מ היינו משום דמסיק אדעחיס שיפלו ויבאו מציאוח לחצרו שהוא דבר הבא לחצרו אח"כ ולא מסיק אדעחיס לקטח ולזכות במטמון שלא העלה על לט לחשוב שככר טמון דבר כחצרו. ואולי גם החוס' חיצוניות סונסם פד"ז. אמנם מפשמיוח לשונם משמע דס"ל דכשאין המצר שלו מקודם ל"ק חצרו וכדמוכח סמ"ש להוכיח מההיא דקדושין [וקצת י"ל דס"ל דל"ק כשיכול להיות שלא ימצאנה ט' וקשיא להו שחכה כישראל שקנה כנל והכותל דאיכא דעת אמרח מקנה דעדיך דקנה אע"ג שאינו עומד כצד השדה ולסוס דפרפ"י של אמוריים שהורישו אבותינו נ"כ טמא שכעת החלוקה זכה כאו"א נחלקו וכשקנה החצר קנס כל מה שכחוכו וכשמכר לאחר קנס גם זה מחורת חצר כד"א מקנס וכן היורש ממנו וחירצו יכיון שכשעח הקטן עדיין אינו חצרו ל"ק ואחר שנעשה חצרו חו ליכא ד"א מקנה ולא קני בסורם מציאה כעלמא כיון שאינו הוה כשאר מציאה. ודס"ל דליכא ד"א מקנה אלא שיקנה כל כטמון כחוט כחורח חצר ולא כחורח קניינים "אחרים וצ"ע]:
והנה כבר הקשה בקצה"ח ע"ד הש"כ מכמה סוגיות דמוכח דמהני כשחצרו ומתנתו באין כאחד. ולכאורה מסתבר לומר דכיון דקיי"ל דחצר איתרבאי משום יד ולא גרעה משליחוח יש לחלק כין סיכא שעומד כצד חצרו דהוי דומיא דיד וידו וחצרו כאין כאחד וכהא דניפין(דף עיז) שנעשה חיכך .ידה. סשא"כ כשאינו כצד חצרו דלא הוי אלא כחורח שליחות וכשלא היחס חצרו -רגע מקידה , אין כאן משלח ושליח ודוקא כשכבר היתה חצרו נחשבת שלוחו ואי אפשר שכהרנע כנעשים חצרו חחשב שלוחו. ועפ"ז יש ליישב לענ"ד הא דאמר בגיטין (דף כ"א) כתב לה גט ונתנו בחצרו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתהו ומתגרשת בו כו' אמר אביי מכדי חצר מהיכא אחרכי מידה מה ידה דאיחא כין מדעתה וכין כעל כרהה אך חצרה דאיסא כין מדעחס וכי בע"כ והא מחנה מדעתה איחא כע"כ ליהא והחום' הקשו כד"ה אמו שליחות דהאמרינן כס"ק דכ"מ דחצר משוס ידה אתרבאי ולא נרע משליחות וא"כ הכא דכחב לה שטר מתנה עליו אע־נ דלא הויא דוסיא דידה דמסנה ליחא כע"כ חחנרש מכח שליחות . ועפמ"ש י"ל דאי אפשר שחחנרש מנח שליחות טון שלא סיחה חצרה מקודם וכזה השטר מחנה חחניש וכזו הרנע הוא שנעשה חצרה ולא סוי שלוחה דכשציחוח צריך שישלח כמשלח רנע מקודם וסכא עדיין לא היחס חצרה ומש"ה צריך שיהא דוסיא דידה דאז סוא די"ל שנפשה חיכך ידס [ונכי מצא כנל דאסשר שלא ימצאנה לעולם דהוי רק דומיא דשליחוח ולא הוי דומיא דיד ל"מ כשאין החצר שלו מקודם]. ולכאורה י"ל עוד דמש"ס כשכחב לה שטר מסנה עליו קנאחהו ומסנרשח כו משוס דנס שאני דהוי נזה"כ דיליך מקרא דמיכס חצרה דסריך הש"ס על הא דקאמר ננה חצרה וקרפיסה מניין חיל ונחן סיס חצרה סס שקנתה חשה קנס נעלה [והנם דמה"ח אין לנעל סירוח בנכסי אשתו ככר כחכו החום' בנימין(דף מ"ז) דה ולביתך מלמד שאדם מביא בכורי אשתו וקורא דדרך נשים שנוחנוס סירות לבעליהן וכס"נ איירי קרא וכיו! שהדרך ומנהג סוא שיזכה כנכסי אשתו ע"ד כן ניסח לו ונחנה לו כמחנה נסורה והדר זכה כבעל כהו מכ"ח ויתיישב כזה קושיית הסנ"י בקדושין(דף כ"נ) על מ"ש סרשב"א בהא דאר"ס דל"מ תנאה כשה"ל ע"מ באי! לרכך ישוח כו דסעמא דר"מ משום דהיל מחנה עס"ש כתורה דההנחי כסל והמעשה קיים והקשה דהחינח כעבד אכל כאשס דמדאורייסא יש לס קנין כלא כעלה ומכסים סקנו דסס שקנחה אשה קנה כעלה וא"כ האמרינן ככתובות (דף נ"ו) דלר"ס כדרבנן תנאו קיים. ועפמ"ש י־ל דדוקא כשנושאס ע"מ שלא יזכה בסירות ליכא כזס אלא תנאי כדרבנן משא"כ השחא שככר ניסח לו ע"ד כן ונחנה לו כמחנה ככר סוא שלו מה"ח (וכפין הא דהמקדש נכסך שקנה כקטן מעמיש שמקודשת סה"ח לסי שכבר הכסך שלו אך שקנה עיי קנין סדרכק) וכשמחנס שלא יסא לבעלה רשות כו מי מחנה כדאורייחא שסנאי כסל לר"מ . והשתא י"ל דנם בהא דמרכה קרא חצרה ציל דהיינו משוס דניטה וחצרה כאין כאחד ובלאו הכי לא סוס מרכה קרא לחצרה משום דמה שקנתה אשס קנס כעלה דדרך נשים שנותנות סירוס לבעליהן וע"ד כן ניסח לו וככר זנה הבעל סהיח ולא ניחא ליה להש"ס לאוקי דהוי גזה"כ בעלמא לומר דמהני כשנתן לחצרה הנם שקנס כעלה אלא דמהני משום דהוי חצרה שלה] ורכא לטעמיה דמחנץ דגימה וחצרה כאין כאחד ומוכח מזס דכנס נזה"כ דמהני כס"ג ולא ס"ל לחלק כין היכא שכיה שלה ונעשה חצרה ככחמלה ע"י סילוק כח ורשות הבעל ונין סיכא שלא כיס שלה מעולם ועתה כמחנסו הוא שנעשה חצרה דס"ל לרכא דלא שנא ודנכי נס דהוי חצר דאיחחח סהט כשניסה וחצרה כאץ כאחד (ודלא יליך לענין זה מציאה מנס) ומש"ה אמר רכא לטעמיה דקנאתהו ומתגרשת בו:
והנה לכאורה גבי גט א"א שיקנה לה אח"כ אם לא זכתה כנס כתע הראשון שנטשה חצרה דהוי כסלי גיסך מע"נ קרקע כיון שלא נהנרשה כשעת נתינה אמנם י"ל דכיין שנפשה מצרה כאותו שעה כהשטר מחנה אלא שאינה קונית סנט עד רנע שאחריו וידוע בשעת נתינתו שיוקנה .לס כרגע שאחריו הוי כנוחנו אז כידה ונמשך הנתינה גם על רגע שלאחריו וכעין ט"ש בסוד"ה וסיזל דלא הוי כסו סלי גיסך מטג"ק ט' ושאר חצרה הבאה לאחר מכאן שבשפה שכסן הבעל הגס בהחצר לא היה מצרה ולא היה עומד שיקנה לה הגס והחצר . וממילא אי גיסא דגבי סכר וססגה סהני חצרו וססנסו באין כאחד גם היכא דלא הוי בסורס יד אלא בתורס שליחוס ומשום פלא ססק הקני! גס ברגע שלאחר קני! החצר ה"נ יקשה קושייס הסוס' דההגרש סדק וסורס שלימוס גם כה"ג שבמסנסו הוא שנעשה חצרה ולא יקנה לה בסורס פליחוס פד רגע שאחריו וכמ"ש:
וקצת יש מקום לומר בטעם וסברת הדבר דלא קני כשחצרו ומתנתו באין כאחת ולא קני המטלטלין אחר קכין המצר ברגע שלאחריו דייל לשיטס הסוברין(סימן ר"ג סעיף י') דהחליף סעוס ומטלטלים ביחד הואיל וחליפין אינן קונין בסעוס נסבסל כל הקני; ה"נ כשסקנה לו קרקע ומטלפלץ כאחס טק שלא קנה סטלטלין בסחלס הקני[ כשלא אסר קנה אגב קרקע לפי שפדיק אינו חצרו נסבטל גם קרן הקרקע דבקנין אחד הוא וסו לא שייך לומר שיקנה המטלסלין אסר קנייס החצר והגם דכיון שאם יקנה הקרקע יקנה גם המטלטנין ברגע שלאחריו אפשר שיהא הקרן בשליסוס ולא דמי למטוס דא"א שיקנה בהן חליפין אנסי י"ל דכיון שבשעס חלוס הקנין נסבטל סקצסו נסבטל כולו. ומפיז' יסיישב מה שהקשו על הש"כ מההיא דב"ס (דף י"א) שמסר ר"ג עישור שאר עסיד לסוד נסון ליהושע ומקומו סושכר לו ועיש שקנה נסורס חצר אף שהיה קרן החצר וססלטלק כאחד. דייל דשאני הסם דלא שייך לומר שיסנטל נסי קנק המקום והחצר דהא כבר ביאר הרשב"ם הטעם דקר אס וחסור לא קנה כלום דכיין ששיסף לשניהם בקנין אמד לא היה ד טסו להקנוס זה בלא זה חה שייך •בקנין קרקע ומסלטלין כאחד מסורס חצר ולא הכא דהוו שר קנירם מופרדים מקומו מושכר לו בשכירוס והמעשר נסון לו והמקום הוא שלו והמעשר אינו שלו ואין לו בסעשרוס אלא סובס מאם בלבד וע' רשב"ס ב"ב (דף קכ"ס) ד־ה אבל באדם אחד ושסי שדוס ומש"ה לא יסכן לומר שיסבמל נסשטרוס המקום וסש"ה־קונם המפשר אח"כ. ומה הגם שדפס הסמ"ע הוא דקיי"ל לדינר. שלא נסבסל כל הקרן ומשוס דססבע ישס בסורס קרן ושייט בקנין דסשיכה וכה"ג והיג סטלסלק ישק בסורס קרן ס"ס הטדב נסמפק בזה לדינא וע' ש"ס ב"ב (דף קכ"ט) דה אבל ב' שדוס דאף לאוכו שאמר בלשון מסנה הוי בפלוגסא דקר אס וחמור אפ"ג דהכם מה שנס[ בסורס ירושה הוי בר קנין אילו נסן בסורס מסנה וע' ש"מ ב"ב (דף קס"ח) דה הא דסרא סקצס לראשון וכלן לשני כו' וקשיא לן כיון שאינו יכול למזור ט בראשון משום דהויא לה מסנה בסקצס בקנין כשמס[ אס כלן לשני ה"ל כמו קני אס וחמור כו' וי"ל כיון שמכסים הללו ראויין להיוס נקנין לזה אם לא נסנן לראשון לא שייך בה אס וחמור והארכסי בזה בסק"א . ועכ"פ לא לא שייך זה בההיא דפסחים שהלוהו על מסצו כיון שנעשה הפקר וחצר הכנעני קונה לו (וכן בסצא בגל דטדאי החצר שלו). אמנם יוסר י"ל שלא נסכטל קנק הקרקע והחצר ופ ס לא קני אס"כ הססלטלין כיון שלא קנה בסורס חצר כשפס ההקנאה וכס"ש לפיל ודססילא גבי זטה מהפקר לא שייך זה וא"כ מדלא קנה הצרו החמץ של הסקר מוכח שאין לו קני[ חצר שלא מדעת:
ומ"ש מעכת"ה דייל שבעל הרזמץ אינו ססיאש כשיש סעוס הכנעני הסלוה ביד הישראל והגם שהחמץ שום יוסר עכ"פ אינו ססיאש כעד סעוס הסלוה שאם לא יחזיר לו הסלוה הססץ אחה"ס ישאר הסעוס בידו. לענ"ד ז"א דאכסי החמץ הוי הסקר ואינו ברשוסו סוה"ס ומה בכך שיש בידו מסוס הסלוה וק מבואר בביק (דף ס"ו) דפריך בהא דגזל חמץ ועבר מליו הפסח אוסר לו הש"ל דטון דסטא עידן איסורא ודאי סיאש ואס"ד יאוש קנם דמי סעליא בפי שלומי הרי דחשיב יאוש גם כשיסחייב הגזלן לשלם לו דליכא לסיסר דסריך דכיון שאוסר לו השיל וא"צ לשלם לו סו ודאי סיאש דהא י־ל דסש־ה א"א לחייבו בסשלוסי; שאם יסח"ב לשלם סו לא חשיב יאוש ולח קנה [והוא כעין מיש הסום' בפסחים (דף כיו) דיה עלה עליה זכר פסולה הגם דלא ניחא ליה לפסול הפרה בשביל דבר מועט דטון דאם נאסר כשירה הוה ניחא ליה אין להכשירה וה"נ י"ל דא"א לחייבו בסשלוסיין ולהוציא ממון מבעליו] דבודאי לא יסכן לומר דהכא אין בעל החמץ ססיאש כדי שישאר סעוס הסלוה בידו דהא אין היאוש מרצונו וסאיליו הוא ססיהש כדססא עידן איסורא וגם בלא"ה יפטור לשלם לו. ומה כסו"כ ליכא לסיסר דפש"ה אינו ססיאש משום דאמה"ס מוסר במאה דא"כ מאי פריך השים שיאסר במאה דהא כיון שיאסר בהנאה אחס"ס שוב יסיאש לפי שלא יהיה שוה לו כלום גם אחר החזרה ואין לומר דפריך שפיר דהשסא שמוסר במאה אינו סיאש [וכעין סברס הסוס' הנ"ל והא דקאסר ב' דברים אינן ברשוסו של אדם ועשאו הכסוב כאילו הוא ברשוסו לשבור עליו בבל יראה ולא קאסר דכשיה עובר בב"י משוס דאילו לא היה עובר בב"י היה ברשוסו שהיה יכול לשהוס החמץ פד אחה"ס י"ל דכיון שמחוייב לקיים סיס דסשביסו ואינו יכול להשהוחו אחה"ס בלא"ה אינו ברשוסו] דהא אכסי בפסח אינו ברשוסו ופקע רש.-ס הלוה דהוי אפקעסא דסלכא [ומשיה גם לדעס הניב שמוסר במאה להעזל קאמר דטון דסטא עידן איסורא סיאש] וא"כ זכה הכנעני הסלום בהחמץ, בסורס חצר. וקצס י"ל דטון שעשאו הכסוב לחמץ כאילו הוא ברשוסו ועובר עלים בכיי ה"נ אק להסיר בהנאה משום דהוי אסקעסא דסלכא כל היכא דאי לאו שאינו ברשוסו מצד האיסור היה עומד ברשוס הישראל דלא זכה הפלוס אלא מצד שנפקע רשוס הישראל מצד האיסור ובההיא דב"ק מיאש כי סטא מידן איסורא גם בזמן הסיסר ברגע הסמוך לזמן האיסור. והכא דלא סיאש מיניה משום דאחה"ס מוסר בהנאה ולא הוי הפקר אלא משום אפקעסא דסלכא הדר י"ל דכיון דסשאו הכחוב כאילו הוא ברשוסו חשיב כאילו הוא ברשוסו ?ממש לכל דבר. אמנם מס"ש הצל"ס שאם שכס למטר סמצו קודם שש ועבר ומכרו לא"י אמר חצוס וסשט הא"י לרשוסו קנאו הא"י מן ההפקר ושוב אק סישראל עובר עליו משום ב"י דלא משאו הכסוב כאילו הוא ברשוסו אלא כ"ז שלא נכנס לרשוס אסר לסלוטק ועס"ש המק"ח (סימן סמים סיק א') דכשכחטס של איי אף שהפועלים של ישראל כי מטא עידן איסורא מיאש וזכה חצרו להא"י ונעשה חמצו של א"י ומותר ועמ"ש (סי' ת"מ ס"ק ה') יע"ש:
ומ"ש מעכת"ה די"ל לפי המבואר בירושלמי כתובות פ' הכותב (הלכה ג') א"ר יוסי אפילו נסק לסוך כליו לא זכה בהן דהוה שבר סיסר דאיטן דידיה וליס איטן דידיה וק הוא בירושלמי פ"ג דסנסדרין (הלכה ה') וכן עפמ"ש הכוס' בביב (דף נ"ד) ד"ה אדעסא דציבי. דהא דחצר קונה לו של"ס הייט שאינו יודע אס הוא בחצרו ואם הים יודע הים רוצה לקנוס אבל אס יודע ואק מסטץ לקמח לא קני דה־נ סש"ם לא זכה הכנעני הסלום בחמץ שידע שהוא בחצרו ולא נסטין לקנוס. לדעסי ז"א דשאני המס שיודע שיוכל לקנוס ואחזיק אדעסא דארעא ואינו ססכוין לקטס השטר סשא"כ הכא דהוי כסו שסכנעני אינו יודע אם הוא בחצרו דכיון שסובר שהוא של הישראל ואין בכחו לזטס כוי כסו שאינו יודע אס הוא בחצרו שאינו יודע שיוכל לזכוס בו ואם ידע הכנעני שנפשה הסקר ושיוכל לזטס ט היה מטק לזכוס בסססץ כדי להרויח מה ששוה הממן יוסר וכן מוכרם מההיא דב"ק (דף מ"ט) דפריך תקני ליה חצרו מס שידע שהוא בחצרו ולא כיון לזטח דכיון שלא ידע עדיץ ממיתת בעל המשכון ושיוכל לזכות בו הוי כסו שלא ידע שהוא בחצרו ואס היה יודע כיה רוצה לקטח. ונס לדברי הירושלמי לא דמי דהחס עכ"ס ידע שיוכל לזטח ולח כיון לזכות כנס שהיה סיור שא"צ להחזיק בק כיון שהן משדה בלו מ"מ ידע שיכול להחזיק בה; משא"כ הכא שנא ידע שנמצא הסקר בחצרו והוי כמו שלא ידע אם הוא בחצרו. וגם הוי שם בירושלמי שם בפלוגתא דאמוראי דאיכא מ"ד דזכה כה"ג:
וגם י"ל בטעם הירושלמי דמש"ה קאמר שם בכתובות על המשנה דהניח סירות כחלושין מ; הקרקע כל הקודם בה; זכה דר־ יוחק אמר אסילו צבורי; בתוך ביתו לא זכה לו ביתו דכוה סב־ דאינון דידיה וליח אינון וידיה דהוי . משום דהוי חוב לבע"ח בזכיית וחסישח סיורשין וא"כ אין כחצר זוכה להיורשין בתורת שליחות כיון שחב לרחריס והוי כסוסס לבע"ח במקום שחב לאחרים [ועמ"ש בתשובת הגאון רע"א זיל הובא בס"ס אה"ע (סימן ק"ב ס"ק ד') ובחו"מ (סימן ק"ה ס"ק נ') מה שחקר בזה ודלא מוכח מכא דחצרו קונה לו מציאה לשיכים הרמבץ דמציאה לא מקרי חב לאחרים ודגם לשימת החוס' אין ראיה יע"ש] ואין החצר זוכה להס אלא מדץ וחורה יד [ועס"ש הנמ"י בשם הרנב"ר דחצר המשתמרת למי שהוא זכות צו כידו היא ויד ארינחא היא ועמ"ש הנה"ס (סימן ר') בשימת הרא"ש דעומד בצדו דהוי דומיא דידו בסמוכה ממעס • ידו הוא] והשתא י"ל דכיוי דכוה סבר דאינון דידיה ולא כיון להחזיק ולזטח בהן וכוי שלא סדסתו דחו אינו זוכה גו מדין וחורת יד אלא בתורת שליחות ומרום דזכץ לאדם שלח בסניו וכיון דהכא הוי חב לאחרים בחסישחן ואין כחצר זוכה להן בתורת שליחות סו ליכא לא משוס יד ולא משום שליחות . וכן מיושב הא דקאמר בירושלמי מאימתי מדס זוכה לסירוחיו בשביעית ד ירמיה סבר מימר משיסנם לתוך כליו(סירש הס"ס דאע"ג דלכתחלה אסור ללהם סירותיו בשביעית דהסקר לכל הן אס ליקס ונתן לתוך כליו זכה) ר' יוסי סבר סימר אפי' נתונים בתוך כליו לא זכה סבר דינון דידיה וליח אינון דידיה ולא טון לזטח בהם וכיון דהר שלא מדעתו לא הו לו כלי.־ שהוא מחורת חצר מדין זחורס יל ולא זט לו בתורת זכיה ושליחות כיון דלכחחלה אסור ללקס סירותיו בשביעית ואץ זה זכות כ"כ [וי"ל ג"כ דהחם גרע מסי דסבר דאינון דידיס ואילו ידע דלית אינון דידיה דרחמנא אס קרינה ו לא היה רוצה לזכות בהן כיון שאץ לעשות כן לכחחלה] . ולס"ז ה"נ גהכגעני שאינו ממעס שליחות אלא בתורת יד שפיר י"ל דכיון שלא כיץ לזכות בכחמן לא זכה ועמ"ש הנה"מ (סימן ר' ש"ק ס"ו) ליישב מ"ש ביויד(סימן קל"ג) דחע"ס שהגביהו בשעה שמודד נא קנה מפני שלא היה טונסו רק למדידה דהיינו דכיון דשלא מדעתו לא הוי בתורת יד ליכא גביה לא משום יד ולא משוס שליחות . ועמיש המח"א (קנץ חצר סיק י"ב) עמ"ש באו"ח (סימן רמ"ו) שאם השאילה או השכירה לו והסנה עמו להחזירה לו קודס השבח ועיכבה בשבח יאמר בהמתי קנדה לו כדי שינצל מאיסור שביתת בהמתו ובמ"א שם (ס"ק י') שצ"ל בהמתי קנרה לן בפניו כדי שיחטץ לקנות וכתב להשיג ע"ז דכיון דאיכא דעת אסרת מקנה לא בעינן דעת המקבל וכמ"ש ממ"י ב"ב ס"ב בבס הראב"ד והרפב"א בנימין (דף ט) יע"ש. ולפס"ש הנה"מ מבואר דכיון שאינו בתורת שליחות צריך שיסכוין לקנוס וכמיש הס"א מלשון ההגמיר ועמ"ש הקצהיח (סי' ער"ס ס"ק ד'),בשם תשובת מהר"י מינץ גבי הקנאח פרה להפקיע מקדושת בכורה דלא קנה כשלא נתכוין לקנין ע"ש בטעם הדבר ועי' בח"ס (תשובה שי"ג) שכתב כסברת הנה"מ. וע"ש בנה"מ בשם מהרי"ט דידו ורשותו קונה שלא מדעתו ושאני ההיא דהעודר בנכסי כו' וכסבור שהן שלו דלא קנה דהוי מעשה קנין ולא קנה אלא מדעת ובכוונה . ועמ"ש המח"ח קנין משיכה (סימן ד') שהביא מהחוס' דגימין (דף ס"א) וכמ ש מכרי"מ והביא דברי הירושלמי דשביעיח וכתב לבאר פלוג־זח ר' ירמיה ור' יוסי דר' ירמיה סבר שזכה משיחנס להון כליו מדץ חצר ומשוס דמדין שליחות; זכין לאדם שלא מדעתו ור' יוסי סבר חצרו מדין יד קאתי וכשם באס אחזס בידו ושבור שהוא שלו ל"ק כן חצרו. ולפנ"ד י"ל דלכ"ע זוכה חצרו בעלמא של"מ וסעמא דר' יוסי הוי משום דהכה אין חצרו זוכה לו בתורת זכיה ושליחות משים שאינו זטח כ"כ וכמ"ש: