מעשה רקח/מעשר/ז
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
|
< הקודם · הבא > משנה תורה להרמב"ם נושאי כלים מפרשי הרמב"ם אור שמח
|
א
ואין אומרים בשל תורה וכו'. זו היא דעת רבינו דבדאורייתא אין ברירה וכן פסק בפ"א דתרומות הל' כ"א ופ"ב דשכנים הל' י"ב פסק דאחים שחלקו הרי הן כלקוחות ובפי"א דשמיטה ויובל הל' כ' פסק דמחזירין זה לזה ביובל הרי דבכלהו פסק דאין ברירה בדאורייתא אכן בדרבנן ס"ל דיש ברירה וכמ"ש פ"ה דהלכות יו"ט הל' כ' ופ"ח דהלכות ערובין הל' ז' ואין להקשות ממ"ש פ"ז דהל' נדרים הל' ד' דאם היו שניהם שותפים בחצר אם יש בה דין חלוקה הרי אלו אסורים להכנס לה עד שיחלוקו וכו' ואם אין בה דין חלוקה כל אחד נכנס לביתו והוא אומר לתוך שלי נכנס ע"כ דמשמע דמדאורייתא יש ברירה שהרי התיר לכל אחד ליכנס לתוך ביתו וכבר נרגש בזה הר"ן ז"ל בר"פ השותפין וכתב דאע"ג דבעלמא בדאורייתא אין ברירה אפילו הכי אנן סהדי שעל מנת כן נשתתפו שלא יוכל אחד מהם לאוסרה על חבירו וכו' ע"כ.
אך יש להקשות ממ"ש רבינו פי"ב דנזקי ממון הל' ז' בור של שני שותפין ועבר הראשון ולא כסהו השני ולא כסהו הראשון חייב עד שימסור דליו לשני משמסר דליו לשני לדלות ממנו נפטר הראשון ונתחייב השני לכסות ע"כ. ומתבאר בגמרא בב"ק דף נ"א דזה אתי כר' אליעזר בן יעקב דס"ל דבדאורייתא יש ברירה ורבינו שפוסק דאין ברירה הו"ל לפסוק כרבנן דכיון שהניחו משתמש פטור כדאיתא התם. תו קשה על רבינו דבפ"ד דאיסורי מזבח הל' י"ז פסק דשני שותפין שחלקו זה לקח עשרה טלאים וזה לקח תשעה וכלב אחד שעם הכלב מותרים אבל העשרה שכנגדו אם יש אחד מהם דמיו כדמי הכלב או יותר על דמי הכלב מוציאו מן העשרה כנגד הכלב ויהיה מחירו ושארן מותרים ואם כל אחד ואחד מהם דמיו פחותים מדמי הכלב הרי העשרה כולם אסורים ע"כ וזה ודאי כמ"ד יש ברירה דהכי הקשו בגמרא דבכורות פרק מעשר בהמה דף נ"ז ואי אמרת יש ברירה ליברור חד מנייהו לבהדי כלב ולישקול והנך לישתרי א"ר אשי אי דשוו כולהו להדדי ה"נ הכי במאי עסקינן דלא שוו וכו' ע"כ וזו היא כוונת מ"ש בשלהי תמורה וכמ"ש התוס' שם.
והנה ראיתי למהרש"ל ז"ל בים של שלמה פ"ה דבב"ק אמתני' דבור וכו' שהעמיק הרחיב בזה השורש עם הפוסקים ז"ל ועמד בקושיא זו על רבינו והניחה בצ"ע וכתב עליו שהיא שגגה שיצאה מלפני השליט עיי"ש. גם בס' דינא דחיי ז"ל עשין פ"ב דף ק' עמד גם בקושיא זו אף שלא הזכיר דברי מהרש"ל כלל ונדחק בה דקושיית הש"ס היא אפילו למ"ד אין ברירה וכו' והכא משום דהוו גופין מוחלקין וכו' ע"כ.
ואני הצעיר עם כי אין בביתי לחם ולא שמלה נראה לענ"ד דהדברים פשוטים ונכונים ותמיהני על הרבנים הנ"ל איך לא השגיחו בדברי התוס' שם בשלהי תמורה שכתבו בשם מוהרמ"ד ז"ל כלל גדול בדין זה דודאי כל דבר שהוברר האיסור מתחילה ואח"כ נתערב בהיתר לא סמכינן אברירה כיון שתערובתו היה באיסור אבל הני תערובתו בהיתר כי האיסור לא היה מבורר קודם תערובתו ולאחר התערובת נולד האיסור אז סמכינן אברירה ע"כ. הרי דלא שייך ברירה אלא כשהאיסור קודם התערובת משא"כ כאן שע"י התערובת נולד האיסור. ועם כי יש לטעות בדברי התוס' הנ"ל מדלא הקשו על ר"ת דסלקי מיניה דגם הוא אזיל בשיטתו של רבינו דבדאורייתא אין ברירה אלא הקשו סתמא מ"מ האמת עד לעצמו דזו היא שיטת רבינו זלה"ה וכן זכיתי ומצאתי שנראה שכן הבין התוס' יו"ט ז"ל ונוסף גם הוא הרב חיים אבועלפיה ז"ל בס' עץ החיים פרשת כי תצא דף קכ"ה ולאידך קושיא כבר תירץ הרב דינא דחיי ז"ל בדברי הר"ן ז"ל בריש פ' השותפין בשם הרמב"ן ז"ל והיא מעין דברי הר"ן שהזכרנו לעיל שכתב לקמיה עיי"ש ושבח להשי"ת שזכינו להעלות כל דברי רבינו על שלחן מלכים ע"פ האמת והצדק:
ב
אבל הקובע בפי המגורה. בנוסח אחר כתב יד יאכל משוליה קבע משוליה יאכל מפיה:
ד
המניח פירות וכו'. כתב מרן ז"ל ואיני יודע למה השמיט רבינו תרומה ע"כ ואין ספק ששכח ז"ל מ"ש רבינו בספ"ה דהלכות תרומות שביאר דין זה ביתר שאת עם פרטיו עיין עליו:
ה
המלוה מעות וכו'. משנה בגיטין דף ל' ובגמרא מוקי לה רב במכרי כהונה ושמואל אמר במזכה להם ע"י אחרים עולא אמר הא מני רבי יוסי היא דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה כולהו כרב לא אמרי במכרי לא קתני כשמואל לא קאמרי במזכה לא קתני כעולה נמי לא אמרי כיחידאה לא מוקמינן ע"כ ופי' רש"י עשו את שאינו זוכה כזוכה במקומות הרבה עשו כן לר' יוסי בהנזקין עני המנקף בראש הזית ומצודות חיה ועופות ומציאת חרש ובבכורות כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות ובגמרא דשנים אוחזין השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו דאע"פ שאין זכיה לקטן עשאוהו כזוכה ובכולן י"ל מפני תקנה עשו עכ"ל. ורבינו כאן לא פסק כר"י אמנם בההיא דשוכר את הפועל פסק כוותיה בפ"ד דמתנות עניים הל' י"א משום דשמואל פסק כוותיה התם וגם בההיא דכל שחליפיו ביד כהן וכו' פסק כר"י בפ"ט דהל' בכורים הל' ג' ואילו בפ"ו דהל' גזלה הל' י"ב וי"ג גבי מצודות חיה ועופות וכו' פסק דלא כר"י וכן שם פי"ז הל' י"ב גבי מציאת חרש שוטה וקטן פסק דלא כר"י וגם בפ"א דזכיה ומתנה הל' ג' וכתב שם מרן דפסק כת"ק נמצאו דברי רבינו סתרי אהדדיה ועל כרחין יש לנו לומר דרבינו מחלק בין הנך תרתי דהיינו דין הפועל ודין ספק בכור לאינך כולהו וכן מצאתי למרן ז"ל פ"ט דהלכות בכורים אלא ששם לא הזכיר אלא ההיא דבכורות ודבב"מ וזה גרם להרב לח"מ ז"ל שבפ"ה דהלכות בכורות הקשה על מרן מהא דאמרו בגמרא דגיטין הא מני ר' יוסי היא דאמר עשו שאינו זוכה כזוכה והיכא אמרו ר"י אם לא באחד משני מקומות הנזכרים בב"מ ובכורות והיכי מצית למימר דיש לחלק בין ההיא דכל הגט לאינך ע"כ.
והן אמת שכן נראה מדברי התוס' ז"ל שם ובב"מ ובבכורות שלא הזכירו אלא אינך האמנם רש"י ז"ל שם הזכיר שם באותו מקום אינך דפרק הנזיקין דמציאת חרש שוטה וקטן ומצודות ועני המנקף וכו' אשר לפי דבריו צדקו דברי מרן ז"ל אלא שקיצר בדבריו מפני שסמך על המעיין כמבואר גם החילוק שיש בין אינך תרתי לאינך כולהו נראה שהוא מבואר דלא אמרינן עשו את שאינו זוכה כזוכה אלא במציאות דבעידנא דזכי הא זכי נמי האיך דהיינו שיש שייכות וטעם לזכיה זו משא"כ כשקדם זה לזה לא אמרינן הכי דגבי בכור בעידנא דיהב ליה להכהן הספק בההיא שעתא גופיה זכי האיך באחר דהיינו חליפין כמ"ש רש"י והתוס' וכן גבי פועל בעידנא דזכי האב בחלק השדה בההיא שעתא אנו מזכין לבן בלקט שכחה ופאה (ועוד משום דעניים גופייהו ניחא להו בהכי כמ"ש התוס' ז"ל בבכורות) משא"כ במלוה מעות דבעידנא דהלוום אכתי לא מצי זכי הכהן ולא העני בחלקו דהיא גופא התקנה שתיקנו לתועלת הכהנים והעניים להחיותן בזמן שאין המתנות מצויות בהא לא אמרינן שעשו את שאינו זוכה כזוכה דאין כאן כי אם תקנה גרידא והיינו טעמא דבהנהו דבפ' הניזקין דלא פסקינן כר"י משום דאין הדבר תלוי באחר כלל כי אם באדם לבדו וכעין תירוץ זה של מרן ז"ל תירץ הפר"ח יו"ד סי' ס"א ס"ק ל"א וספר לחם יהודה וספר בתי כהונה ז"ל אלא שהעמיק הרחיב בדבר אמנם במה שאנו מסבירים החילוק הנ"ל בהטעם האמור יתיישב הכל דכיון דשמואל לא פסק כוותיה דרב אלא בההיא דפועל אין לו לפסוק אלא דומיא דידיה ומכ"ש דאינך דפרק הניזקין אמרו עליהם בפ' כל הגט דיחידאה היא ומינה אנו למדין דודאי לית הלכתא כוותיה דר"י בהנהו ועם האמור ניחא לן מ"ש הרב בתי כהונה על רבינו דהיכי פסק דלא כר"י הא קי"ל בפ' מי שהוציאוהו דף מ"ו דהלכה כר"י אפילו מחביריו עיי"ש ואין זה קושיא דכיון שבגמרא העידו דיחידאה הוא דהיינו בההיא דפ' הניזקין כנ"ל מעתה נפל הכלל בזו דהכי קים להו לסתם תלמודא דבהנהו אין הלכה כר"י וכההיא דאמר רבא בפ' כל פסולי המוקדשין אין הלכה כר"י ופריך פשיטא ומתרץ משום דסד"א ר"י נימוקו עמו קמ"ל:
ו
כיצד מפריש וכו' ומעשר שני. טעות סופר הניכר הוא וצ"ל מעשר עני דאילו לקט שכחה ופאה אין בו נתינה שהרי הפקר הוא והעניים נוטלין אותו מעצמן וכמ"ש פ"א דמתנות עניים אלא ודאי לא יתכן אלא במעשר עני המתחלק בבית דשייך בו נתינה ויש בו טובת הנאה כמ"ש רבינו שם פ"ו הל' ח' וי':
ז
נתייאשו וכו'. קצת קשה דבגמרא הקשו פשיטא ותירצו לא צריכא דאקון מהו דתימא אקנתא מילתא היא קמ"ל ולמה לא ביארו רבינו וי"ל דרבינו העתיק לשון הברייתא ומה שנפרש בברייתא נפרש בדבריו תדע דגם בההיא דפוסק עמהם הקשו פשיטא ותירצו הא קמ"ל דאע"פ שלא פסק כמי שפסק דמי ורבינו סתם מפני שהעתיק לשון הברייתא:
ט
מי שהיו לו וכו' אלא א"כ וכו'. קצת קשה דמאי שנא מההיא דהמניח פירות וכו' שכתב בהל' ד' דמפריש עליהן בחזקת שהם קיימין י"ל דהתם שאני שהם ברשותו וכ"כ התוס' יו"ט ז"ל עיין עליו:
י
עניים שהחליפו וכו'. על מ"ש הראב"ד ז"ל דאם עשאן בגורן חייב נראה לענ"ד דגם רבינו מודה בזה ועיין מ"ש ברפ"ב מאלו ההלכות:
יא
אמר מעשרות זו בזו וכו'. הכי תנן סוף פ"ז דדמאי והקשה התוס' יו"ט ז"ל דבירושלמי אמרו אמר ר' אלעזר ר' מאיר היא דאמר תפוס לשון ראשון כדאמרינן גבי תמורת עולה תמורת שלמים ותמה על רבינו דבסוף פ"ב דתמורה פסק דלא כר"מ ע"כ. והרמ"ז ז"ל תירץ שם דבהא אף ר' יוסי מודה ומ"ש בירושלמי ר"מ היא לאו לאפוקי מדר"י אלא לאשמועינן טעמא דמתני' דהיא משום תפוס לשון ראשון וכו' ע"כ. ובס' בית דוד נר"ו תירץ דמדסתם רבינו הקדוש הך מתני' בענין מעשר כר"מ הכי קי"ל ולפיכך פסקה רבינו אע"ג דלענין תמורה לא סתם כוותיה וכדאמרינן בעלמא ראה רבי דבריו של פלוני וכו' ע"כ. ולענ"ד נראה אפשר דס"ל לרבינו דתלמודא דידן פליגא אירושלמי ופסק כתלמודא דידן והיינו דאמרינן התם בתמורה לר"י דאף בגמר דבריו אדם נתפס דסבר דאי אמר ה"ז תמורת עולה ושלמים קדושה ולא קרבה להכי קאמר ותמורת שלמים ולהכי חיילי שניהם משא"כ הכא דא"א לשתיהם לחול יחד דתיכף שאמר של זו בזו הרי נפטרה הראשונה וע"כ תפוס לשון ראשון.
עוד אפשר לומר עם מ"ש התוס' בב"מ דף ק"ב ד"ה ובא מעשה וכו' דלר' יוסי דפליג אר' מאיר וס"ל תפוס לשון אחרון היינו במפרש ואינו סותר דבריו הראשונים כגון הרי עלי מנחה מן השעורים אי נמי הריני נזיר מן הגרוגרות אבל בסותר דבריו הראשונים כגון ההיא דמשכיר בי"ב זהב לשנה מדינר זהב לחדש אז מספקא לן בדר"י אי תפוס לשון ראשון אי לשון אחרון לשמואל ובאינן סותרין כגון ההיא דתמורה אז תפוס לשון שניהם וכו' ע"כ. וכ"כ בב"ב דף ק"ה וכיון שכן בהא דמעשרות לר"י לא דמיא לההיא דתמורה דהתם יכול לקיים דברי שניהם דאף שאמר תחילה ה"ז תמורת עולה שייך עלה נמי תמורת שלמים לדמיה כדאיתא התם משא"כ בהא דמעשרות דתיכף שאמר מעושרות זו בזו הרי נפטרה מן המעשרות וכשאמר אח"כ ושל זו בזו א"א דהו"ל מן הפטור על החיוב ולכך על כרחין לומר תפוס לשון ראשון אף לר"י ולא דמיא לההיא די"ב דינרים לשנה ודו"ק ועם כי ידעתי שהכל הוא דחוק מ"מ הסברא מסייעתו דאי ר"י פליג עלא דהך מתני' לא הו"ל לרבינו הקדוש למתנייה סתמא ובפרט דהלכה כר"י דאפי' נגד רבים דנימוקו עמו כנ"ל גם ידוע דהרע"ב ז"ל פירש הך מתני' משום דאין מפרישין מן הפטור על החיוב וגם הר"ש ז"ל פי' כן ושוב הביא הירושלמי הנ"ל נראה דס"ל דהא והא איתא וק"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |