שואל ומשיב/ד/ג/עט
שואל ומשיב ד ג
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אשר בקשת להודיעך מה שנתחדש בבית מדרשי אמרתי להודיעך אפס קצהו בסוגיא דאשו משום חציו הנה תמהתי על מ"ש רבינו פי"ד מנ"מ הלכה י' המדליק בתוך שדה חבירו ויצאתה אש ונאכל גדיש והיה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב שכן דרך בני אדם לעשות בגדיש ופירש ה"ה דהיינו טעמא לפי שהוא אינו טמון שכן דרכו וכתב שכן מצא בתוס'. ומאד תמהני דאף האמנם שכן הוא בתוס' ד"ה והי' אבל זה אם נימא דאשו משום חציו כפי הס"ד אבל לפי מה דמסיק הש"ס דמ"ד משום חציו מודה שהוא משום ממונו ג"כ ואף מקום דכלו חציו חייב דאל"כ לא שייך טמון באש וא"כ למה ליה להרמב"ם הטעם שכן דרכו הא אף שיהי' טמון מכל מקום חייב משום ממונו דהי' לו לשמור וכמ"ש הרמב"ם בה"ד דאם היה יכול לגדרה ולא גדרה דחייב. ונוראות נפלאתי מה"ה שכתב בהלכה ט"ו לתמוה על הרמב"ם דאחר שפסק משום חציו למה לא ביאר בטמון שאינו פטור רק כשהיה לו לגדור ולא גדרה ותמהתי דהרי בהלכה ז' כתב בהדיא דבנפל גדר שלא מחמת הדליקה חייב משום שהיה לו לגדור ולא גדרה והיינו דפסק כמסקנא דאשו משום ממונו ומשום חציו ג"כ וכמ"ש בהלכה ט"ו וא"כ טמון אינו פטור רק במקום שלא הי' לו לגדור אף במקום שכלו חציו ומה היה לו לבאר יותר אחר שהעתיק כלשון הש"ס וא"ל דכוונתו דהי' לו לבאר בטמון כן מכל מקום צ"ע על הכ"מ דאינו דרכו של רבינו רק להעתיק כלשון הש"ס ולא יותר וממילא נלמד בטמון וצע"ג. ועכ"פ כיון שרבינו פסק גם משום ממונו א"כ אף שאין דרכו חייב וא"ל דכיון דאין דרכו בודאי פטור דלא שייך היה לו לגדור בלא ידע כל שיש שם גבי טמון וע"כ לא אמרו בהי' לו לגדור רק שם דידע שיש שדה סמוך אבל כאן אדרבא כיון שלא ידע לא שייך לחייב לא משום חציו ולא משום ממונו כיון דהוא טמון דזה אינו דאכתי קשה דאדרבא כיון דלרבינו חייב משום חציו א"כ לא משכחת טמון כקושית הש"ס וצריך לאוקמא כגון שכלו חציו בהשריפה של העבד וזה לא ביאר רבינו כלל ועיין בתוס' שם שפירשו כן בהדיא ועוד קשה דהא בש"ס פריך לר"ל דאמר אשו משום ממונו אמאי פטור הא אלו קטל תורי' עבדי' ה"נ דפטור ומשני דמיירי בהצית גופו של עבד ורבינו שלא כתב כן אמאי פטור מיהו זה יש ליישב דדוקא לר"ל דאשו אין בו משום חציו רק משום ממונו בלבד שפיר לא שייך קלב"מ בממונו שהזיק אבל לר"י דבאמת כל שנוכל לחייבו משום חציו מחייב ואף במקום דלא נוכל לחייבו משום חציו חייב משום ממונו א"כ עכ"פ שייך קלב"מ כל דלא כלו חציו ולכך פטור בעבד כפות אבל לפ"ז יקשה דא"כ שוב לא שייך טמון כ"ז שלא כלו חציו וצ"ע וראיתי להראב"ד שכתב על דברי רבינו א"א זה איני יודע מהו דהכא לאו בממון מיירי ודבריו תמוהין כמ"ש ה"ה שא"י מה כוונתו דהא פטור משום קלב"מ. אבל באמת ברור שטעות נפל בדברי הראב"ד וצ"ל דהכא לאו בטמון מיירי והיינו דלא פטור משום טמון שהוא ראה שרבינו נתכוין להוציא שאינו טמון מיירי וע"ז תמה דהכא לאו משום טמון קאתי עלה וכמ"ש דלא ס"ל כפירוש ר"ת וגם למ"ד אשו משום חציו כל שלא כלו חציו לא שייך טמון וז"ב וכפי הנראה המגדל עז הבין דברי הראב"ד כמ"ש ע"ש היטב וז"ב
והנה בשיטה מקובצת הקשה בהא דאמר הש"ס עבד כפות לו דפטור והא לא שייך קלב"מ דכבר נתחייב בהצתת גדיש קודם שנשרף העבד וכמו בגונב כיס של חבירו או חלבו של חבירו ובשלמא לר"ל דמוקי בהצית בגופו של עבד אתי שפיר אבל לר"י דלא צריך לאוקמא בהצית בגופו של עבד קשה ע"ש. ולפענ"ד נראה דלר"י דאמר אשו משום חציו הו"ל כמו הזורק חץ וקרע שיראין בהליכתו דפטור משום דא"א לאהדורי וכדאמרו בכתובות דף ל"א וה"ה כאן כל שהעבד כפות וא"א לו לברוח וא"כ הו"ל קלב"מ כיון דאשו ג"כ הו"ל כחו לר"י וחייב משום חציו וז"ב כשמש. ובזה מיושב היטב הא דפריך הש"ס לר"ל אלו קטל תורא עבדי' מי לא מחייב ורש"י נדחק ותוס' כתבו דהכי פריך הא בדבר שממונו היזק לא שייך קלב"מ ותמה המהרש"א דאם מכח סברא קפריך אמאי לא פריך למה פטור על הגדי והא בממונו לא שייך קלב"מ ולפמ"ש אתי שפיר דבשלמא כשאשו משום חציו אם כן הו"ל א"א לאהדורי ושייך קלב"מ אבל לר"ל דאשו משום ממונו והיינו דס"ל דאשו לאו כחו וכדאמר לעיל א"כ כבר נתחייב על הגדיש קודם שהצית העבד ולא שייך קלב"מ דהא תורא דקטל עבדא ודאי מחייב דלא שייך קלב"מ וגם כאן הא אפשר שלא ישרף העבד ורק דממונו הזיקו ולא שייך קלב"מ ולכך ל"ק ליה ממה שפטור על הגדי דכיון דהעבד כבר נשרף ונתחייב בקלב"מ א"כ הגדי שסמוך לו שוב פטור משום קלב"מ משום דבגדי אין בו דעת לברוח אבל על הגדיש שכבר נתחייב שפיר פריך ודוק:
עוד נראה לי בישוב קושית השיטה הנ"ל דהנה הנימוק"י הקשה למ"ד אשו משום חציו א"כ יהיה אסור להדליק נר מע"ש דהו"ל כמו שהדליק בשבת וכתב דהו"ל כאילו נדלק בעת התחלת הדלקה ותדע דהרי אח"כ אנוס הוא דלא מצי לאהדורי וע"כ דהוה כאלו נדלק כלו בב"א ע"ש ולפ"ז שפיר הו"ל לר"י קלב"מ דא"ל דבתחלה נשרף הגדיש דזה אינו דלמ"ד משום חציו חשבינן כאלו היה נדלק בעת התחלת הדליקה אבל למ"ד משום ממונו הוה כאילו ממונו הזיק א"כ חיוב בא בעת שהתחיל ההיזק לא בתחלת ההדלקה ושפיר פריך לר"ל ומיושב קושית התוס'. ובזה אמרתי דבר נחמד בהא דפריך הש"ס למ"ד אשו משום חציו טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה וכתב רש"י דהא אדם חייב אף באונס כרצון והדבר יפלא דהא כבר כתבו התוס' בב"ק ובב"מ דאונס הקרוב לגניבה פטור אף באדם וכמ"ש התוס' בב"מ דף פ"ב ע"ב ובהיכא דאינו מתכוין להזיק כמבואר בטוש"ע חו"מ סי' שע"ח ובש"ך ס"ק א' וא"כ כאן דשריפה ודאי מקרי אונס ואינו מתכוין להזיק דהא הוה טמון ולא ידע וא"כ דלמא לכך פטרה התורה ולפמ"ש אתי שפיר דהרי בהדליק בתוך שלו ויצא והדליק בתוך של חבירו ואם כן גם הגלוי הו"ל טמון דלא ידע כלל בעת הדליקו בתוך שלו אם תצא אש כלל להדליק של חבירו וא"כ לא שייך לומר דהו"ל טמון באש דהא למ"ד משום חציו חשבינן כאלו נשרף הכל בעת התחלת הדליקה ואז היה הכל טמון אף מה שבגלוי ושפיר פריך וע"ז משני דנפל הגדר שלא מחמת דליקה דזה הוה אונס גמור ולא הוה חציו כלל. ובזה מיושב היטב דברי הרמב"ם דרבינו דביאר דהדליק בתוך שדה של חבירו א"כ לא שייך כלל להקשות דלמ"ד משום חציו יתחייב טמון באש דזה אינו דמה שהדליק בתוך של חבירו זה היה גלוי ועל הטמון היה אונס גמור דלא הו"ל לאסוקי אדעתי' כמ"ש התוס' בדף ס"ב דזה מצד הסברא ולכך לא הוצרך הרמב"ם להזכיר דמיירי בנפל הגדר ודוק וז"ב ועיין ב"ק דף מ"ג דאמר דאשו שלא בכוונה פטור מדמים לרבא ויליף לה מהא דאמרו דעבד כפות פטור ופרש"י דאשו משום ממונו והדבר תמוה כמ"ש המפרשים דהא רבא אמר דקרא מסייע לר"י דהוא משום חציו ולפמ"ש י"ל דבאמת לפי המסקנא גם ר"י מודה דהוא משום ממונו ג"כ וס"ל דמיירי בכלו לו חציו דאז החיוב בשביל ממונו וז"ב ודוק. אחר שכתבתי זאת מצאתי ברמב"ם דפוס יעסניץ שהמגיה פי"ד מנ"מ הגיה בדברי הראב"ד טמון כאשר הגהתי ושמחתי מאד. ובזה מדוקדק מה שציין הראב"ד על דברי רבינו במ"ש בשדה חבירו דהמעיין בש"ס ב"ק דף ס"ב ימצא דבשדה חבירו הוא לרבנן באין אורחי' פטור משום טמון באש והבין מדברי הרמב"ם דמטעם טמון קאתי עלה ולכך באורחיה בהכי חייב אף דהוה טמון באש דבשדה שלו אף באורחיה פטור משום טמון ודוק ועיין רמב"ן במלחמות גבי האי גברא דבטש בכספא דחברי' שהאריך בזה ודוק היטב
והנה הגיעני מכתב מכבוד אבי מורי הרב הגאון ני' מיום ח"י סיון תד"ר שהקשה לפי פירוש הרמב"ם מ"פ הש"ס למ"ד משום ממונו אמאי פטור אלו קטל תורא עבדי' מי לא מחייב ומאי קושיא הא טעמא דפטור משום טמון הוה וזה היא השגת הראב"ד דכתב לא ידעתי דהכא לאו בטמון מיירי וכוונתו דאל"כ מה פריך הש"ס. אך לדעת הרמב"ם צ"ל דקושית הש"ס אמאי פטור על הגדיש עצמו דזה לאו טמון הוא וע"כ משום קלב"מ ופריך שפיר ומשני שהצית אש בגופו של עבד ושפיר קלב"מ ופריך א"ה מאי למימרא והא ידענו דקלב"מ פטור וא"ל דצריך לאשמועינן דפטור על הגדי משום טמון זה אינו דבלא"ה פטור משום קלב"מ ומשני ל"צ בגדי דחד ועבד דחד דאז לא מפטר על הגדי משום קלב"מ דהא הו"ל מיתה לזה ותשלומין לזה כמ"ש התוס' ולכך אשמועינן דאעפי"כ פטור על הגדי משום טמון וז"ב.
והנה בשנת תרי"ד א' יתרו כאשר הגעתי לסוגיא זו ראיתי בשיטה שכתב שם בסופו ד"ה ולענין פסק דהנ"מ באשו משום חציו או משום ממונו בנכסי הקדש דאין ממונו וחייב משום חציו וכן באדם אין ספק שחייב בנכסי הקדש כנכסי הדיוט וי"א שאף משום ממונו נתחייב בנכסי הקדש דלא נתמעט מרעהו אלא נזקי שור וצ"ע הא מזיק בהקדש פטור וצ"ל דס"ל דוקא מחומש פטור ועיין בתוס' ב"ק דף ו' ובב"מ דף צ"ט ודוק:
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |