שו"ת רדב"ז/קכא
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלת ממני אודיעך דעתי בענין היחוד אשר הזכירו חכמים בכל מקום אם צריך שיהיה פתח הבית או החדר סגור או אפילו פתוח מפני שנפל מחלוקת בין החכמים בזה. וכן ג"כ היחוד האוסר את האשה על בעלה מהו גדר זה היחוד:
תשובה כבר נשאלתי על כיוצא בזה פעם אחרת והעליתי שגדר היחוד הוא שיהו שניהם במקום אחד שאם ירצה לבעול לא יראה אותם אדם ואפילו עבד ואפילו שפחה רואי' אותה אין זה יחוד חוץ משפחתה שלבה גס בה ואינה בושת ליבעל בפניה. והכי איתא במתניתין מי שאחזו ואין לחוש לפתח הבית אם יהיה סגור או פתוח. ומפני שראיתי א' מן החכמים שהאריך להוכיח דבר זה ובתוך דבריו באו דברים בלתי מחוורים ראיתי לחטט אחריהם. כתב הא דתנן בפרק הזורק המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי וכו' נראה דנקט פונדקי לרבותא לאשמועינן דמאן דבת בפונדקי לא אחדי דשא דחדרי עליהו ע"כ. וכמדומה לי שלא ראה פונדקי מימיו כי לכל חדר וחדר יש פתח ונועלין אותו בלילה ולפיכך אין מכאן ראיה כלל והא דנקט פונדק אורחא דמלתא נקט דשכיחי אינשי טובא ואיכא עידי יחוד. עוד הביא ראיה מהך מתנית' דכתיבנא לעיל מדתני עלה ראוה שנתייחדה עמו באפילה או שישנה עמו תחת מרגלות המטה אין חוששין וכו' ר' יוסי בר' יהודה אומר אף חוששין לקדושין וכו' והוכיח מהכא וז"ל הא קמן ייחוד למעשה דליכא פתח כלל בהא דאפילו תחת מרגלות המטה. ואני אומר ליכא קמן מידי שגם בעל הדין מודה שאם נתייחדה עמו באפילה דלא צריך לא פתח ולא נעילת שערים שהרי במחשך מעשיהם. וכן תחת מרגלות המטה מקום שאין אדם רואה אותם אבל היכא שהוא לאור הנר או ביום ופתח הבית פתוח לעולם אימא לך דלא הוי יחוד דמרתת ולא בעיל שמא יראוהו מן הפתח ונמצאת מתבייש דכלל גדול שנינו במשנה ואפי' עבד ואפי' שפחה. עוד הביא ראיה מהא דאמרינן עד שתכנס לחופה ז"ל וענין החופה ידוע דלא בעיא פתח כלל וכן בתלמוד כניסה לחופה זכרו אבל פתח לא זכרו כלל ע"כ. נראה מתוך דבריו כי בשעה שמברכין לכלה ז' ברכות אעפ"י שלא נתייחד עמה קונה אותה להיות כאשתו לכל דבריו כיון דהוי חופה דחזיא לביאה שאינה נדה וזה טעות מפורסם דאי איתא דהכי הוא לא היו צריכין לומר בתלמוד הני דכנסי ארמלן צריך למכנסה מבעוד יום שלא יהיה כקונה קנין בשבת. ואיפליגו רבוותא דאיכא מ"ד דוקא ארמלן משום דלית להו חיבת חופה אבל בתולה חיבת חופה קונה. אבל ריב"ש ז"ל שאלו מלפניו דבר זה והשיב איברא דאין הפרש בין בתולה לאלמנה לענין קנין אבל הבתולה לא היתה נשאת בזמנם בע"ש כי מה שאמרו דבדוכתא דבתי דינין קבעי בכל יום אשה נשאת בכל יום ביארו המפרשים ז"ל חוץ מע"ש לפי שאין ב"ד יושבים בשבת ואיכא אקרורי דעתא ושאלו על מנהגינו למה הבתולה נשאת בע"ש ותירצו שאין אנו מיחדים עד עבור ז' ימי המשתה ועוד שרובן מקדישין וכונסין יחד וליכא למיחש שמא תזנה תחתיו עד כאן ונראה שדעתו ז"ל שאין חיבת חופה קונה אלא יחוד וכן כתב הרמב"ם ז"ל עד שיביא אותה לביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו ויחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נשואין בכל מקום עכ"ל. ועד כאן לא פליגי אלא בחופה שהיו רגילין לעשות באותן זמנים אבל מה שנהגו במצרים שעושין ז' ברכות והחתן במקום א' והכלה בחדר בכלל הנשים אין זו חופה הקונה לכ"ע אבל עיקר הקנין הוא היחוד ולפיכך מיחדין החתן והכלה בחדר ומוציאין את הנשים כדי שיהיה יחוד הראוי לביאה וכן המנהג ואפילו לדעת האומרים חיבת חופה דבתולה קונה לא מטעם הראויה לביאה אמרוה אלא דס"ל דע"י חיבת אותה חופה גמר וקונה ואפילו שיתיחד עמה בשבת מה בכך קנויה ועומדת היא אבל לא אמרו שהחופה תקרא יחוד. ואע"ג דקי"ל דחופה הראויה לביאה בעינן ה"מ למעוטי חופת נדה אבל חופת טהורה כיון שהיא ראויה לביאה במקום היחוד קונה אפי' שלא במקום היחוד וזה פשוט אפילו למתחילים. וכ"ש דרוב האחרונים ז"ל הסכימו דאין חיבת חופה קונה אפילו לבתולה אלא ביחוד במקום הראוי לביאה הילכך אין מכאן ראיה לנ"ד אלא להפך ממה שנהגו ליחד החתן והכלה בע"ש ולהוציא הנשים משם וסוגרים את הדלת. ואע"ג דלפי סברתי אם הוא מקום הראוי לביאה אין סגירת הדלת מעלה ומוריד אם אין רשות לאחרים להכנס שם חששו שמא מרוב הנכנסי' ויוצאין יכנס שום אחד ולאו אדעתיה ולפיכך נהגו לסגור את הדלת ומנהג צניעות הוא עוד רצה להוכיח דחופה דקי"ל דקונה היינו בלא פתח מההוא דמעשה שאמרו לו אשתו תותרנית ונכנס אחרים לחורבה לבודקה ואיכא דמפרש לה בארוסה והחורבה שלה ואיהו סבר דחורבה הוי יחוד לנשואין ואמרו חכמים כיון שלא נכנס אחריה אלא לבודקה לא קנאה ואינו יורשה וכתב וז"ל דוק מינה בהדיא דחשיב יחוד מעליא בחורבה להיות כאשתו לכל דבר וחורבה לאו בר פתח היא וכן חופה עכ"ל. ואני אומר כי זה דברי נבואה ומי הגיד לו שאותה חורבה לא היה לה פתח ומנעול כדי שלא יכנסו בה אחרי' לרשותו וכן חורבה שאחורי הבתים מקום המשתמר משמע והא דקרי לה חורבה משום דלא דיירי בה. ותו דאפילו לדעתו חורבה אפי' בלא פתח ודלת הוי מקום המוצנע וראוי לביאה כיון דלא שכיחי אינשי דעיילי תמן אדרבה שעירים ירקדו שם ומשום הכי אין נכנסין לחורבה להתפלל וכבר ידעת כי המזיקין מצויים במקום שאין בני אדם מצויים. ותו דאיפשר דמאן דמפרש לה הכי ס"ל דיחוד אפילו שלא במקום הראוי לביאה קונה אותה להיות כאשתו כיון שכבר היא ארוסתו. אבל בנ"ד שאתה בא לעשות אותה כאשתו משום דילמא בא עליה ודאי מקום הראוי לביאה הוא ובמקום שאחרים רואים אותם אין ראוי לביאה. וראה עוד מזאת עוצם תשוקת האיש הזה להעמיד דבריו שהביא ראיה מהאי דפרק המגרש הלך האב עם שלוחי הבעל וכו' או שהיה לו חצר בדרך ונכנסה עמו ללון מסר האב לשלוחי הבעל וכו' ומקשו עלה ואסיקו תנא סתמא קתני סתם חצר דידה ללון סתם חצר דידיה לנשואין וכתב וז"ל וסתם חצר בדרך לאו מקום סתר הוא ונעילת שערים וחשיב ליה יחוד מעליא דהיינו חופה והיינו דלא מפליג התם בין חצר דאית ליה פתח נעול לחצר דלית ביה פתח נעול אלא בין חצר דידיה לחצר דידה משום דדין יחוד לא תליא בפתח כלל עכ"ל. ואתה המעיין ראה גם ראה אם יש בכל התלמוד חצר בלא פתח ובלא דלתות והלא כופין בני החצר זה את זה להעמיד להם דלתות. ונראה שהוא מפרש חצר באמצע הדרך וטעות הוא ואפי' לפי דרכו סתם לינה בלילה. ובלילה הוא ראוי ליחוד אפי' שאין שם פתח והיכי הוה מצי לפלוגי בין חצר דאית ליה פתח לחצר דלית ליה פתח הילכך אין ראוי לסמוך על דברי' אלו כלל אלא גדר היחוד הוא שאם יש עדים שראו אותם מתיחדים ואיפשר לו לבעול שלא יראו אותם בשעת מעשה לא אלה ולא זולתם אפי' עבד ואפי' שפחה הרי זה יחוד ומבטל את הגט וקונה את האשה להיות כאשתו לכל דבר לדעת האומרים יחוד קונה ולא חיבת חופה דבעינן יחוד הראוי לביאה. וז"ל הרשב"א ז"ל בתשובה סימן תרנ"א והגפת דלתות שאמרת אין זה יחוד עד שיהיה בית נעול דתרעא טריק בירושלמי שער נעול במנעול משמע וטעמא כל שאינו במנעול ירא הוא שמא יכנס אחר שלא ברשות וכענין הנהו עובדי דפרק בתרא דע"ז ביין נסך עכ"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |