שו"ת בית הלוי/א/כ

שו"ת בית הלוי א כ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

סימן כ

יחקור בדין אי יכול להאכיל חמצו בפסח לבהמת הפקר דלא נהנה ממנו:

א

בשו"ע סי' תמ"ח כתב דאסור להאכיל חמצו בפסח ואפי' לבהמת אחרים או של הפקר וכ' המג"א בס"ק ט' הטעם דמהנה הוא והנה דין זה כתבו הטור בשם הירושלמי אמנם מצינו חולקים על זה דבפסחים דף ה' דמדקדק ר"ע דאך ביום הראשון תשביתו הוי מערב יו"ט דאי אפשר לומר ביו"ט מצינו להבערה שהיא אב מלאכה וקאמר רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וכ' רש"י דאל"כ הא מצי קאי הפסוק על יו"ט ויאכילנו לכלבים הרי דס"ל להדי' דלא מקרי הנאה ומותר להאכילו לבהמה של הפקר וצ"ע על הפוסקים שלא הביאו דעת רש"י בזה שוב מצאתי בפני יהושע שהעיר שם דרש"י חולק על הטור ולכאורה צ"ע על רש"י דלמה כתב דלא כהמבואר להדי' בירושלמי דהרי הך ש"מ דקאמר רבא א"ש גם להירושלמי דאל"כ הא יכול להשליכו לים וגם מדאמר ר"ע מצינו להבערה שהוא אב מלאכה מוכח שפיר דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה ומנ"ל לעשות מחלוקת בזה כיון דאין הכרח דהש"ס דידן חולק על הירושלמי בזה וע"כ נראה דרש"י מפרש לדברי הירושלמי באופן אחר דבודאי דעיקר הסברא קשה טובא דמאי הנאה איכא בבהמת הפקר וכמו שנתקשה בזה במור וקציעה והנה זה לשון הירושלמי בר"פ כל שעה לא יאכל חמץ היום אפי' לכלבים כו' אם לכלבו ההני איסור הנאה אלא אפי' לכלב אחרים והנה לפי מה דמשמע פשטות לשון הירושלמי דמלשון לא יאכל קמדייק דאסור לגרום שיאכל אפי' לבהמה ומדקדק מיני' דע"כ בא הפסוק לבהמת אחרים דבשלו תיפוק לי' דאסור בהנאה ולפי"ז בודאי קשה טובא דהא לחזקי' דס"ל בדף כ"ב דרק מדכתיב לא יאכל הוא דידעינן דאסור בהנאה וא"כ הא צריך לכתוב בלשון זה לאוסרו בהנאה ומנ"ל לדקדק דאסור גם בשל הפקר וצ"ל דדברי הירושלמי הוי רק לר' אבהו דס"ל דלא תאכל הוי גם הנאה בכלל ומדקדק שפיר דלמה כתב לא יאכל דמשמע דאוסר גם להאכילו לבהמה תיפוק לי' דאסור בהנאה וגם אי הוי כתיב לא תאכל היינו אוסרין גם לבהמה וע"כ בא רק לשל הפקר ולפי"ז בודאי קשה דהא לכאורה נראה דר"א אינו מחלק כלל בין לא יאכל ובין לא תאכל ואינו מדקדק כלל דלכתוב לא תאכל דלדידי' הכל שוה וראי' לזה דהא בפסחים דף כ"ג פריך והרי שרצים דרחמנא אמר שקץ הוא לא יאכל ותנן ציידי חיה ועופות ודגים שנזדמנו להם מינין טמאין מותרין למוכרן לעו"ג ומשני שאני התם דאמר קרא לכם שלכם יהא א"ה אפילו לכתחילה נמי שאני הכא דא"ק והיו בהוייתן יהו ולחזקי' ל"ל למכתב לא יאכל ומייתי לכם למשרייה לכתוב רחמנא לא תאכל ולא בעי לכם ומשני אמר לך חזקי' טעמא דידי נמי מהכא כלומר מהא דצריך הכא לכתוב לכם דייקינן דבשארי דוכתי דכתיב לא יאכל הוי גם הנאה בכלל ואם כן אכתי תיקשה לר' אבהו אמאי לא כתיב לא תאכל וכמו דמדקדק הירושלמי גבי חמץ וכאן הא ליכא למימר דבא לאסור לבהמה דהא שרי אפי' בהנאה ומוכרח ע"כ דלר' אבהו אין זה דקדוק כלל דשני הלשונות שוים הם לדידיה ולהירושלמי צריך לומר דס"ל דלא יאכל דשרצים איצטריך לשום דרשה וע' ברש"י בחומש פ' שמיני שכתב לא יאכל לחייב המאכיל כאוכל אמנם הרי חזינן דגמר' דידן לא ס"ל הך דרשה דא"כ מאי הקשה לחזקי' לכתוב לא תאכל ולא לבעי לכם ומוכרח דש"ס דידן ס"ל דלר"א הוי ב' הלשונות שוים ואין לדקדק כלל לדידי' דלכתוב לא תאכל (אמנם אכתי קשה לי דנהי דנאמר כן דלפי האמת אין לדקדק כן לר"א מ"מ הא חזינן דלר"א הא דלא תאכל הוי גם הנאה בכלל נפקא לן מהיתר הנאה דנבלה או מאותו ולא סגי ליה בהך קרא דנפק לי' לחזקי' מדצריך למכתב לכם בשרצים ומוכרח לומר דאי מהכא הוי ס"ד דרק לא יאכל הוי גם הנאה והוי ס"ד לחלק בין לא יאכל ובין לא תאכל ומש"ה צריך קרא דנבלה וא"כ הא קשה דה"ל לכתוב בשרצים לא תאכל ולכם והוי ידעינן מיני' דגם לא תאכל הוי הנאה ולא צריך קרא דנבלה ואותו וצ"ע]. ועוד דלהירושלמי תיקשה לריה"ג דס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה מאי דריש בהך לא יאכל דהא גם לבהמה מותר להאכילו גם דעיקר לשונו של הירושלמי אינו מדוקדק דאמר ולא יאכל חמץ היום אפי' לכלבים דלמה סיים הך תיבת היום וע"כ מפרש רש"י דכיון דבהמה של הפקר אין לו שום הנאה אין לאוסרו כלל רק הירושלמי ס"ל דביעור חמץ הוי בכל דבר וא"כ כשמאכיל לכלבו הא מקיים בו מצות השבתה והא בביצה דף כ"ז כתב רש"י דאסור לשרוף תרומה טמאה ביו"ט ואע"ג דיכול ליהנות ממנו בשעת הבערתו והדלקה להנאתו שרי ביו"ט מ"מ בתרומה אסור כיון דהוי מצוה בשריפתו אחשבה רחמנא להבערתה והוי מלאכה וכ' שם רש"י דגם להאכיל לכלבו תרומה טמאה אסור ביו"ט דהוי מלאכה יעו"ש וזהו ג"כ טעמו של הירושלמי דאוסר להאכיל חמץ גם לבהמת הפקר דהא מקיים בו מ"ע דתשביתו והוי מלאכה וזהו שמדקדק הירושלמי לא יאכל חמץ היום מדסמיך הך היום ללא יאכל חמץ ובגמר' דידן מדקדק מיני' ריה"ג דפסח מצרים אין חימוצו נוהג אלא יום א' מדכתיב לא יאכל חמץ היום וכדאיתא בדף כ"ח יעו"ש] והירושלמי מדקדק מיני' דלא יאכל בא לאסור גם מאכיל וזהו לא הוי רק היום דהיינו ביו"ט אבל בחוה"מ שפיר שרי ומדקדק דע"כ קאי על של הפקר דשלו הא אסור בהנאה וגם בחוה"מ אסור וע"כ קאי על של הפקר ואינו אסור רק ביו"ט משום דהוי מלאכה ובאמת גם ביום השביעי אסור וחוה"מ הוא דממעטינן מיני' והוא ביאור נכון בהירושלמי ונתבאר לנו מקור נאמן לסברת רש"י בביצה שכתב דגם להאכיל לכלבו תרומה טמאה אסור ביו"ט משום דרחמנא אחשבי' להבערתה והוי מלאכה אשר לכאורה אינו מבואר לנו סברא זו ולפי דברינו הוא מבואר בירושלמי ולפי"ז הא ניחא לנו דברי רש"י בפסחים שכ' דלא כהירושלמי דאי השבתתו בכל דבר נוקים הפסוק ביו"ט ויאכילנו לכלבים דהנה על הא דקאמר רבא ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה הקשה הפני יהושע לשיטת רש"י בביצה דכל היכא דהוי מצוה אסור ביו"ט א"כ אפשר ס"ל לר"ע השבתתו בכל דבר ומ"מ אסורה ביו"ט וראיתי בצל"ח מתרץ דאדרבה בזה מדוקדק לשון רש"י שכתב וז"ל מדלא נפקא דהאי בראשון ערב יו"ט אלא משום דאסור להבעיר ש"מ ס"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה הרי דלא פי' כפשוטו מדאוסר ביו"ט דעל זה י"ל דהאיסור הוי משום דרחמנא אחשביה ורק כיון דר"ע קאמר משום דמצינו להבערה שהוא אב מלאכה ומוכרח דלא ס"ל הך סברא דאחשביה א"כ מוכח דס"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה וכיון דר"ע לא ס"ל סברא דאחשביה הא שפיר כתב רש"י דלדידי' יאכילנו לכלבים דאיהו ע"כ לא ס"ל הך דירושלמי ויצא לנו מזה דלרש"י אפי' להירושלמי דאוסר גם לשל הפקר מ"מ אינו אסור רק ביו"ט ולא בחוה"מ וגם אינו אסור אלא בחמץ דישראל דאיכא עליו חיוב של השבתה אבל חמץ של עו"ג מותר להאכיל לבהמת הפקר לשיטת רש"י אפי' ביו"ט כיון דאינו מצווה בהבערתו לא שייך לומר דהוי מלאכה:

ב

ודברי הטור צ"ע דנהי דאיהו מפרש להירושלמי כפשטי' דאוסרו משום לא יאכל דמשמעו שאסור גם להאכיל לבהמה מ"מ הא ע"כ אתי' הך דירושלמי לפי"ז כר' אבהו וכמו שכתבנו בראשית דברינו וא"כ הרי הרא"ש בפ' גיד הנשה כתב דיש מי שפוסק דגיד אסור בהנאה וטעמם משום דר' אבהו ס"ל דלא תאכל הוי גם הנאה בכלל ופריך שם מהא דגיד הנשה מותר בהנאה ומשני כשהותרה נבלה חלבה וגידה הותרה ופריך הניחא למ"ד יש בגידין בנו"ט אלא למ"ד אין בגידין בנו"ט מאי איכא למימר ומשני מאן שמעת לי' אין בגידין בנו"ט ר"ש לר"ש הכי נמי דאסור בהנאה וא"כ לדידן דקיי"ל אין בגידין בנו"ט צ"ל אסור בהנאה והרא"ש כ' דמותר בהנאה משום דקיי"ל כחזקי' דהוי רבו דר' יוחנן ור' אבהו תלמיד דר"י הוי והטור יו"ד בסי' ס"ה הביא דעת הרא"ש דגיד מותר בהנאה והסכים עמו הרי דפוסק כחזקי' וא"כ לא ה"ל להביא כאן דינא דירושלמי דלא הוי רק לר' אבהו ודוחק לומר דהטור פוסק ביו"ד כהרא"ש ולא מטעמי' דאיהו ס"ל להלכה כר"א רק ס"ל דגם לר"א מותר שפיר בהנאה ואפי' להך מ"ד דאין בו בנו"ט וכהרמב"ם כל זה הוי דוחק ובודאי נראה דפוסק כהרא"ש דהלכה כחזקי' וצ"ע:

ג

וכיון דהך דינא דירושלמי תלוי בפלוגתא דחזקי' ור' אבהו אמרנו להציג כאן מה שנראה בהלכה זו היאך קיי"ל דהנה בפסחים דף כ"א קאמר ר"א דכל מקום שנאמר לא תאכל הוי גם הנאה בכלל עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה ופריך בגמר' הניחא לר"מ דס"ל אחד גר ואחד עו"ג בין במכירה בין בנתינה שפיר מדייק דמדכתבה התורה לגר אשר בשערך תתננה או מכור לנכרי מכלל דבכל דוכתא אסור אלא לר' יהודה דס"ל דברים ככתבן הא שפיר צריך הך קרא ומשני דלר"י נפקא לי' מלכלב תשליכון אותו ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה ולר"מ אתי הך אותו לאסור בהנאה חולין שנשחטו בעזרה ולר"י חוב"ע לאו דאורייתא והקשה הלחם משנה בפרק ח' מה' מאכלות אסורות על הרמב"ם שפוסק חוב"ע דאורייתא וגם פוסק בפרק י' מהל' ע"ג דברים ככתבן ואפ"ה פסק כר' אבהו דלא תאכל הוי גם הנאה בכלל ועיי' ברא"ש פ' גיד הנשה שכתב דקיי"ל כחזקי' וראייתו הוא מהא דבכמה דוכתי מבואר דקיי"ל חוב"ע דאורייתא וכוונתו להוכחה זו של הלח"מ ולהרמב"ם הא קשה ולכאורה הי' נראה לישב בפשיטות דהא בפסחים שם הקשה רש"י על הא דמשני דלר"י נפק לי' מאותו דתיפוק לי' מגופי' דקרא מדאיצטריך הך לכלב תשליכון להתיר טרפה בהנאה מכלל דשארי איסורין אסור בהנאה ותי' רש"י דהפסוק אשמעינן דנכבד הכלב מן הכנעני יעו"ש ונאמר דהרמב"ם לא ס"ל כתירוצו של רש"י רק איהו יתרץ קושי' רש"י באופן אחר דהא בחולין דף קט"ו קאמר איסי בן יהודה דהא דבשר בחלב אסור באכילה ילפינן לה מג"ש דקודש קודש מטרפה אין לי אלא באכילה בהנאה מנין אמרת ק"ו ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה כו' וא"כ הא שפיר איצטריך הך לכלב תשליכון לגופי' דבלא"ה הוי ס"ד דטרפה יהי' אסור בהנאה דנלמדה בג"ש מבשר בחלב דאסור בהנאה דמהא דחזינן דנבלה שרי בהנאה אי אפשר ללמוד מיני' לטרפה דיש חומר בטרפה שכן אסורה מחיים וכדאיתא בזבחים דף ע' ומהא דמצינו גבי בור דחייב בעל הבור בנפל שמה שור ומת ואע"ג דהוי גם טרפה דהא הוי נפולה ובבור הא כתיב והמת יהי' לו מי שהמת שלו ליכא להוכיח דטרפה שרי בהנאה ועיין בצל"ח) דהא רב ס"ל בב"ק דבור שחייבה עליו תורה הוי להבלו ואפי' לשמואל דס"ל דגם לחבטו חייב מ"מ הא מודה דגם להבלו חייב וא"כ הא שפיר הוי ס"ד דבאמת לא יתחייב בבור רק היכא דליכא חבט וכגון במלא ספוגין דלא הו' רק נבלה ולא טרפה ושפיר צריך הפסוק דלכלב תשליכון להתירו בהנאה אמנם כל זה הוא למאן דס"ל הך ג"ש דקודש קודש דבב"ח מטרפה אבל הרי כמה תנאי ואמוראי פליגי על עיקר הך ג"ש דהא בחולין דף קי"ד קאמר רב אשי מנין לבב"ח שאסור שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך ה"ה בבל תאכל אין לי אלא באכילה בהנאה מנין כו' הרי דגם לאכילה לא ס"ל לרב אשי הך ג"ש וכן לתנא דבי ר' ישמעאל דנפק לי' שם מהא דכתיב שלשה פעמים לא תבשל אחד לאיסור אכילה וא' לאיסור הנאה הא נראה דלא ס"ל הך ג"ש דאל"כ למה צריך קרא לאיסור אכילה ולדידהו הא מיותר עיקר הפסוק דלכלב תשליכון אותו וא"כ הרמב"ם הא פסק כתדר"י דדרש הני ג' לא תבשל וכמו שהובא בלח"מ בפרק ט' מה' מאכלות אסורות ואייתר הך לכלב תשליכון וידעינן מיני' דכל מקום שנאמר לא תאכל הוי גם הנאה בכלל והא דפריך בגמר' לר"א דלר' יהודה מנ"ל כל איסורין שבתורה ולא משני דנפק לי' מגופי' דקרא דלכלב תשליכון ג"כ ניחא דהגמר' הא פריך על ר"א דלר"י מנ"ל הך סברא דלא תאכל הוי גם הנאה בכלל וא"כ לא הוי מצי לתרץ כן דאכתי דלמא ס"ל לר"י הך ג"ש דקודש קודש מבב"ח ומש"ה משני דנפק לי' מאותו וס"ל חוב"ע לאו דאורייתא פי' דר"א סבר דטפי מסתברא לאוקמי הך מיעוטא דאותו על כל איסורין שבתורה דהם באיסור לאו דומי' דטרפה דאיירי ביה הך קרא דאותו מלאוקמא דבא לאסור חוב"ע בהנאה והא בלא"ה צריך לפרש כן לפרש"י שם בפסחים וכמש"כ בצל"ח שם וע"ש ועכ"פ דברי הרמב"ם מיושבין. אמנם עיקר הדבר מה שכתבנו לפרש דקושי' הגמר' הוי משום דעיקר הפסוק דלכלב תשליכון איצטריך להיתר הנאה דטרפה דהוי ס"ד לאוסרו כמו בב"ח אינו נראה דודאי דלפי הסברא ידעינן דטרפה מותר בהנאה מחיובא דבור או מנבלה ובע"כ צריך לומר הא דלא ניחא להגמר' לומר דר"א נפק לי' מהך קרא דלכלב תשליכון כמש"כ רש"י דאיצטריך לאשמעינן שנכבד הכלב או כמש"כ התוס' שם משום דמהך קרא ידעינן גם עובר שהוציא ידו וגם בשר שיצא חוץ למחיצתו וא"כ הוי ס"ד דעובר שהוציא ידו אסור בהנאה כמו קודש שיצא חוץ למחיצתו גם י"ל דהוי ס"ד ללמוד קודש מנותר והוי אסרינן עובר שהוציא ידו בהנאה ועיי' בפסחים דף כ"ד בתוס' ד"ה אמרת ק"ו שכתבו בשם הר"י דאורליינוש כסברא זו וע"כ לא נראה תי' זה:

ד

וע"כ הנראה לישב דעתו באופן אחר דהנה במס' ע"ג דף כ' דרשינן ד"א לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם והקשו התוס' שם דלר' יהודה דאמר דברים ככתבן למה צריך הני ב' קראי ותירצו לעבור עליו בעשה ול"ת דלא תחנם הוי ל"ת ואו מכור לנכרי הוי עשה א"נ איצטריך או מכור כי היכא דנדע דלגר אשר בשעריך תתננה הוי מתנה ממש דאל"ה הוי ס"ד נתינה בדמים וחזינן דס"ל להתוס' דר' יהודה ס"ל הך דרשה דלא תחנם רק דתרווייהו צריכי ומש"ה הוא דפריך הגמ' בפסחים דלר' יהודה הא דר' אבוה מנ"ל וצ"ע לי דהא בע"ג שם וכן בפסחים פריך הגמ' על ר"י שפיר קאמר ר"מ ומשני ור"י אמר לך אי ס"ד כדקאמר ר"מ לכתוב רחמנא תתננה ואכלה ומכור או למה לי ש"מ לדברים ככתבן ואי נאמר דר"י ס"ל הך לא תחנם א"כ הא ע"כ א"א לדרוש כלל כר"מ ומאי פריך דע"כ הא הוי דברים ככתבן ובודאי נוכל לומר דהרמב"ם חולק בזה על סברת התוס' וס"ל דר"מ ור"י לא דרשי הך לא תחנם כלל על מתנת חנם וכן הסוגי' דפסחים דקאמר דלר"י מנ"ל הא דר' אבהו לא סבירא ליה גם כן הך דרשה ומש"ה פריך שפיר דלר"י הא איצטריך הפסוק לדברים ככתבן דאי הוי ס"ל הך דרשה דלא תחנם גם לר"י אייתור הך פסוק לכדר"א דאיסור נתינה לעו"ג הא ידעינן מלא תחנם ובזה מובן לנו טעמו של הרמב"ם דלא הביא כלל בשום מקום הך דרשה דלא תחנם על איסור מתנה וכבר ראיתי מי שנתקשה בזה ובאמת ניחא דאיהו ס"ל דלא קיי"ל כהך דרשה מכח הסוגי' דפסחים ולפי"ז יש מקום לישב דעת הרמב"ם דלא יהיו דבריו סותרים זא"ז וגם יתישב הא דבפסחים שם קאמר ר"א כל מקום שנאמר לא תאכל כו' וא' איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה כתב רש"י דלא גרסינן כדרך שפרט בנבילה לגר בנתינה ולעו"ג במכירה דהא ר"א אליבא דר"מ קאמר לה דלר"י ליכא ראי' מנבילה ובמס' חולין דף קי"ד איתא להך גירסא בגמר' ולא כתב שם רש"י למוחקו רק התוס' שם כתבו דכמו שמוחקו רש"י בפסחים כן צריך למוחקו כאן וכבר עמדו שם המפרשים מדוע לא כתב רש"י כן גם בחולין למוחקו וכמו שכתב בפסחים. והנראה דאף ע"ג דנאמר דלא קיי"ל כדרשה דלא תחנם מכל מקום שפיר ידעינן בלאו הכי איסור נתינה לעו"ג דהנה הרמב"ם כתב בפרק ה' מה' מלוה ולוה ה"א ומצות עשה להשיך לעו"ג שנאמר לנכרי תשיך ומקורו הוא מדברי הספרי דאיתא שם לנכרי תשיך זו מצות עשה והראב"ד השיג עליו וכתב דכוונת הספרי לא הוי דהמלוה בלא רבית עובר בעשה רק הכוונה דאם לקח ריבית מישראל עובר בלאו הבא מכלל עשה אבל לעו"ג הוי רק רשות ולא מצוה ובדברי הרמב"ם הללו מיושב לי היטב הא דבריש מס' ע"א דתנן שלשה ימים לפני אידיהן אסור לשאת ולתת עמהן להלוותן וללוות מהן וכתבו התוס' בשם הירושלמי בד"א בעו"ג שאינו מכירו אבל בעו"ג המכירו מותר שהוא כמחניף לו וכן כתב בטור יו"ד סי' קמ"ז אבל הרמב"ם בפרק ה' מה' ע"ג שהביא להך משנה סתם הדברים ולא הביא דברי הירושלמי כלל וצ"ע למה והנראה בטעמו דהתוס' כתבו בד"ה להלותן בשם ר"ת דבריבית מותר להלותן גם בהני שלשה ימים דלא שייך אזיל ומודה דאדרבה צער הוא לו וכן הוכיחו התוס' שם בד"ה אלא מתוך לשון הגמר' יעו"ש וס"ל להרמב"ם כהך סברא דבריבית לא שייך אזל ומודה ומש"ה הוי קשה לי' הך משנה דתני דשלשה ימים לפני אידיהן אסור להלותן דהיכי איירי דבלא ריבית הא לעולם אסור לשיטתו ובריבית אמאי אסור בהני ג' ימים והוכיח הרמב"ם מזה דהך משנה איירי בעו"ג המכירו דבמכירו שרי להלותו בלא ריבית דהא במס' ע"ג דף כ' דס"ל לר' יהודה דמתנת חנם אסור והקשו התוס' מהא דתנן שולח אדם ירך לעו"ג ומוקמינן לה במס' פסחים דף כ"ב כר"י ותירצו דבעו"ג המכירו מותר כדאיתא בתוספתא דהוי כמוכרו לו וכיון דמתנה מותר במכירו א"כ הא נראה דכ"ש דשרי הלואה בלא ריבית דהא לא גרע מאם הי' נותן לו במתנה כל המעות הללו דהוי שרי ובמה דמתנה עמו שיחזור וישלם לו המעות הא לא גרע וכיון דמוכח מהך משנה דאיירי במכירו ואפ"ה בהני שלשה ימים אסור משום דאזיל ומודה ומש"ה לא הביא הך דירושלמי דס"ל דמה דאסור משום דאזל ומודה לע"ג גם במכירו אסור אמנם א"כ הא נתבאר לנו מהירושלמי דמפרש להמשנה דאיירי רק בלא מכירו א"כ הא מוכח לכאורה כהראב"ד דהך לנכרי תשיך הוי רק רשות דהא לא אסרה המשנה הלואה רק בהני ג' ימים אבל לעולם שרי גם קשה לי לפי"ז על הרמב"ם דא"כ היאך אפשר לפרש כלל דהך לנכרי תשיך הוי חובה והא חזינן דלר"מ דס"ל דשרי גם מתנה לעו"ג ואפי' בלא מכירו דהא באינו מכירו פליגי דבמכירו גם ר"י מודה דשרי ולדברי ר"מ הא ודאי מותר גם להלות בלא ריבית וכמש"כ דהוי ק"ו ממתנה דאם הי' נותן לו כל המעות במתנה שרי והיאך נאסור במה דמתנה עמו שישלם לו וא"כ הא מדר"מ מוכח דהך קרא דלנכרי תשיך הוי רק רשות והרי אפי' לר' יהודה דחולק ואוסר במתנה מ"מ הא לא מצינו שחולק על ר"מ גם בהלואה ומנ"ל לעשות מחלוקת גם בזה בין ר"מ לר"י וכל למעוטי בפלוגתא עדיף ובודאי דלא פליגי ר"מ ור"י רק במתנה לחודא דאל"ה ה"ל פלוגתא רחוקה דר"מ שרי גם מתנה ור"י אוסר גם הלואה ואין לומר דגם הרמב"ם מודה דנוכל לפרש הך לנכרי תשיך דהוי רשות ואי דפשיטא דמהיכא הוי ס"ד דאסור דאיצטריך קרא להתירו נאמר דהכתוב בא להוסיף איסור לאו הבא מכלל עשה בישראל וכמו שפי' הראב"ד דברי הספרי והא דס"ל להרמב"ם דהוי עשה הוא משום דהא קיי"ל בכל דוכתא דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי וכיון דלישראל כבר כתיבא איסורא להדי' ס"ל להרמב"ם דמש"ה ע"כ יש לנו לפרש הפסוק דבא לאסור לעו"ג בלא ריבית וא"כ זה גופא תלוי בהך פלוגתא דתנאי דר"מ ור"י דלר"מ דמדייק מקרא דלגר אשר בשעריך דגם מתנה שרי מוכרח לדידי' דהך לנכרי תשיך בא להוסיף איסורא בישראל דא"א לפרשו דבא לאסור בלא ריבית אבל לר"י דס"ל דמתנה אסור ולדידי' הא נוכל לפרש הפסוק דבא לגופי' שוב הדרינן לכללא דלא מוקמינן ללאווי יתירי ומש"ה הרמב"ם דפסק בפרק י' מהל' ע"ג כר"י דדברים ככתבן מש"ה פוסק כהספרי דאסור בלא ריבית ובזה י"ל דהירושלמי אזל לשיטתו דיעויין בירושלמי פ"א דמס' ע"ג הלכה ט' שדחה הך דרשה דלא תתן להם מתנת חנם מעובדא דר"ג שמצא ככר ונתנו לעו"ג והובא מעשה זו בש"ס דידן בעירובין דף ס"ד וע"ש בתוס' ובע"ג דף כ' שהתוס' הקשו קושי' זו ודחקו לתרצה והירושלמי הוכיח מזה דמתנה שרי' וא"כ לדידי' מותר הלואה בלא ריבית ומש"ה מפרש המשנה דשלשה ימים לפני אידיהן בעו"ג שאינו מכירו דגם בכה"ג מותר הלואה בלא ריבית חוץ מהני ג' ימים והרמב"ם דפוסק כר"י מש"ה פוסק דגם מכירו אסור בהני ג' ימים אמנם זה אינו מספיק עדיין דא"כ דמהסברא הוי הך דלנכרי תשיך מ"ע ורק לר"מ מוכרח דהוי רשות משום הך קרא דלגר אשר בשעריך א"כ מאי פריך בפסחים לר"א אלא לר"י דאמר דברים ככתבן מאי איכא למימר דנהי דלא ס"ל להסוגי' הך דרשה דלא תחנם מ"מ הא גם לר"י מיותר הפסוק ללמוד מיני' לכל איסורין שבתורה דאסורין גם בהנאה דהרי גם אי לא הוי כתיב הך קרא דלגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי היינו יודעין דאסור ליתן להם מתנת חנם בק"ו מהא דאסור הלואה בלא ריבית דהרי הך קרא דלנכרי תשיך כל זמן שאין לנו הכרח הא צריך לפרשו דהוי איסור עשה להרמב"ם והא דלגר מותר במתנה הא לא צריך קרא כלל דזה הא ודאי ידעינן ממילא כיון דאדרבה מצווה להחיותו דאין לומר דלר"י דס"ל דברים ככתבן אסור לגר במכירה וכן כתב רש"י בפסחים להדי' וז"ל כך מצותן לא יתנוה לעו"ג ולא ימכרנה לגר וא"כ הא מוכרח לכתוב הך לגר אשר בשעריך תתננה לאסור מכירה לגר וממילא צריך למכתב גם או מכור לנכרי דבלא"ה הוי ס"ד דהך תתננה דגר הוי בכל האופנים בין במתנה בין בדמים ואי דא"כ למה לי קרא לזה הוי ס"ד דאתי' לכדר"א] ומש"ה כתיב או מכור דנדע דתתננה הוי דוקא נתינה ולא מכירה וכמש"כ התוס' בע"ג ומש"ה פריך הגמר' שפיר זה אינו דהא ודאי דהרמב"ם חולק על פרש"י וס"ל דהא דקאמר ר"י דברים ככתבן הוי רק דאסור לעו"ג במתנה אבל לגר במכירה כ"ע מודים דמותר דאיהו הא פסק כר"י ואפ"ה כתב להדי' בפרק ג' מה' זכי' ומתנה דלגר מותר בין בנתינה בין במכירה יעו"ש וכן נראה מוכח להדי' מדברי התוס' בע"ג שם בד"ה להקדים דמפרשים כן שהקשו דלר"י דס"ל דלהקדים נתינה דגר למכירה דעו"ג לא צריך קרא א"כ למה כתוב נתינה דגר כלל לא לכתוב רק מכירה דעו"ג ומאי הקשו והרי צריך למכתב דדוקא נתינה ולא במכירה וע"כ דס"ל דלר"י מותר בגר בכל גווני וכן פרש"י במס' ע"ג. בד"ה לעו"ג בנתינה וז"ל דאי לדברים ככתבן אתא דלנכרי אסור ליתנה הכי איבעי לי' למכתב תתננה ואכלה לגר אשר בשעריך או מכור לנכרי דלא מצי לאוקמא קראי דנתינה אנכרי כו' הרי דדקדק רש"י וכ' רק איסור נתינה בנכרי וכן דקדק שם בד"ה ולנכרי ובודאי מוכח להדי' דהדר בו מפירושו דפסחים ומפרש כהרמב"ם ובזה י"ל דזהו טעם של רש"י דלא מחק הגירסא בחולין דשם ס"ל דר"י אינו אוסר רק נתינה לעו"ג ושוב נוכל לדייק הא דר"א גם לר"י דאיסור מתנה לעו"ג הא ידעינן מלא תחנם אבל בפסחים דמפרש דלר"י אוסר גם מכירה לגר מש"ה מחק הגירסא דלר"י הא צריך הפסוק] ועכ"פ הרמב"ם הא מפרש להדי' דגם לר"י מותר לגר מכירה וא"כ הא י"ל דגם לדידי' כל הפסוק מיותר דהא דלגר שרי ידעינן מסברא כיון דמצווה להחיותו והא דלעו"ג אסור מתנה ידעינן מלנכרי תשיך ואייתור הפסוק לכר"א ומאי פריך בפסחים על ר"א אלא לר"י מנ"ל אלא ע"כ מוכרח דגם בלא שום הכרח נוכל לפרש הך לנכרי תשיך דבא רק להוסיף איסור עשה בישראל ולא לאסור הלואה בלא ריבית לעו"ג ומש"ה צריך לר"י הפסוק דלגר אשר בשעריך לדברים ככתבן וליכא למידק מיני' הא דר"א ופריך הגמר' שפיר וא"כ הרי הדר קשיא על הרמב"ם כיון דלר"מ דמותר גם מתנה הא ע"כ מוכרח לומר כן א"כ מנ"ל להרמב"ם דר"י חולק על ר"מ גם בהלואה:

ה

והנראה דס"ל להרמב"ם דודאי זהו כלל גדול דכל היכא דאיכא למדרש לא מוקמינן בלאוי יתירא ע"כ אין לנו לומר דהפסוק בא להוסיף איסור עשה בישראל כל זמן שנוכל לפרשו דקאי על לגופיה ומ"מ שפיר פריך הגמרא בפסחים דמהך דלנכרי תשיך לא ידעינן איסור מתנה דס"ל דאיצטריך לגופי' להתיר ליקח ריבית מעו"ג ולא בא לאסור הלואה בלא ריבית ועיין בב"מ דף ע' דקאמר רבא לנכרי תשיך מאי לאו תשוך פי' שתקבל ממנו ריבית ודחי לא תשיך פי' שתתן לו ריבית ופריך וכי לא סגי בלא"ה וכתבו התוס' שם אבל אי תשוך ניחא דלא סגי בלא"ה דאסור להלותו בלא ריבית אבל רש"י כתב שם דאי תשוך ניחא דבא הכתוב להתיר ליקח מאתו ריבית אבל אי תשיך הא לא צריך קרא להתיר וכתב בשיטה מקובצת שם בשם הרשב"א להסביר דעת רש"י דאי תשוך צריך הפסוק להתיר ליקח ממנו אע"ג דאסור לגזול ממנו למאן דס"ל גזילו אסור או שצריך להתיר כמו שצריך להתיר אונאה וא"כ נאמר דגם הרמב"ם ס"ל כרש"י דגם לפי המסקנא דמסיק בב"מ דהוי תשוך מ"מ אינו מוכרח דבא לאסור בלא ריבית כיון די"ל דבא להתיר ליקח ממנו ריבית ואיצטריך לגופיה דאע"ג דכתיב ולאחיך לא תשיך ומשמע הא לנכרי שרי מ"מ הרי הפסוק דולאחיך לא תשיך לכ"ע קאי אזהרה על לוה שאסור ליתן ריבית לישראל וליכא למידק מיני' רק דלעו"ג מותר ליתן ריבית ואכתי הא לא ידעינן דכמו כן מותר ליקח ממנו ושפיר איצטריך הך לנכרי תשיך דפירושו תשוך דשרי ליקח ממנו ומש"ה אין לנו לדרוש מפסוק זה לאסור בלא ריבית כיון דהפסוק אינו מיותר ואיצטריך לגופי' להתיר רק ס"ל להרמב"ם דזה תלוי בפלוגתא דגזל העו"ג הקדמונים אם היה מותר או אסור דרק למ"ד גזילו אסור הוא דצריך קרא להתיר ליקח ממנו ריבית אבל להך מ"ד דס"ל דגזילו היה שרי אז ס"ל להרמב"ם דאם כן הא כ"ש דשרי ליקח ממנו ריבית ואע"ג דבב"מ דף ס"א עבדינן צריכותא לגזל וריבית ואי הוי כתיב דריבית אסור בישראל לא היינו יודעין איסור גזל דהוי ס"ד דריבית שאני דאפי' ללוה אסור ומש"ה צריך לכתוב איסור גזל וא"כ הא גם להיפוך ליכא למידק מהא דהיה מותר גזל עו"ג דכמו כן מותר ליקח ממנו ריבית זה אינו דהרי החומר דיש בריבית מבגזל הוא משום דגם ללוה אסור והרי מהפסוק דולאחיך לא תשיך דהוי אזהרה על לוה הא ידעינן דעל הלוה ליכא איסורא בעו"ג ומותר ליתן לו ריבית והפסוק דלנכרי תשיך לא איצטריך רק להתיר ליקח ממנו וא"כ לגבי עו"ג הוי שפיר ריבית ק"ו מגזילו דשרי כיון דבעו"ג ליכא איסורא ללוה ולהך מ"ד ע"כ צריך לפרש דהך לנכרי תשיך הוי מ"ע דבלא ריבית אסור וא"כ הא ניחא הכל דהסוגי' דפסחים אזל כמ"ד גזילו אסור וגם בלא"ה נראה דר' אבהו ס"ל כן דבב"ק דף ל"ז דתנן שור של ישראל שנגח שור של עו"ג פטור ומפרש ר' אבהו הטעם דכתיב עמד וימודד ארץ וכתבו שם התוס' דזה הוי כמ"ד גזילו אסור ורק בכה"ג דהזיקו פטור משום הך קרא אבל אי הוי ס"ל גזילו שרי לא הוי צריך הך קרא יעו"ש ומש"ה פריך הגמרא בפסחים שפיר לר"א דלר' יהודה מנ"ל איסור הנאה דהך דנבילה הא איצטריך לדברים ככתבן דמהא דלנכרי תשיך ליכא למידק איסור מתנה דהא לר"א הוי הפי' רשות דבא להתיר ליקח ממנו ריבית ולא לאסור בלא ריבית אבל בחולין רב אשי קאמר לה שם דהכי איתא שם אמר רב אשי מנין לבשר בחלב שאסור שנאמר לא תאכלו כל תועבה אין לי אלא באכילה בהנאה מנין כדר"א דאר"א כל מקום שנאמר לא תאכל כו' עד שיפרוט לך כדרך שפרט בנבילה לגר בנתינה ולעו"ג במכירה דרב אשי מדקדק הא דר"א גם אליבא דר"י דרב אשי לשיטתו דקאמר בב"ק דף קי"ד אי דמצרי אייתינהו ועיין בתוס' ב"מ דף מ"ח ד"ה נתנה לסיטון וכיון דס"ל דגזילו היה שרי וע"כ הך לנכרי תשיך הוי מ"ע א"כ גם לר"י דס"ל דברים ככתבן מיותר הפסוק דנבילה לכדר"א. וא"כ הא מיושב לנו פסקיו של הרמב"ם דאיהו היה לו כגירסא דידן בחולין דרב אשי קאמר הא דר"א גם אליבא דר' יהודה והרמב"ם סובר דגזילו היה שרי מה"ת אי לאו היכא דאיכא ח"ה ובלא"ה הבינו כמה מהמחברים בדעתו דס"ל כן דגזילו היה שרי וא"כ בריבית דליכא ח"ה דהרי מדעתו קיהיב לי' לא איצטריך קרא להתיר דהוי ק"ו מגזל וע"כ בא לאסור הלואה בלא ריבית ומש"ה פוסק דלנכרי תשיך הוי מ"ע ואייתר לדידי' הך דנבילה לכדר"א ואין שום סתירה בדבריו דפוסק כמימרא דר"א בחולין לפי גירסא דידן דקאמר הא דר' אבהו גם אליבא דר"י ולפי זה נתחדש לנו דר' ישמעאל דקאמר בב"ק דף קי"ג דבאין עליו בעקיפין ור"ע קאמר דאין באין בעקיפין ועיין בבכורות דף י"ג ע"ב דקאמר הניחא למ"ד גזילו אסור ופרש"י דקאי על הך פלוגתא דר' ישמעאל ור"ע והתוס' דחו זה דבב"ק לא איירי רק בהפקעת הלואתו אבל גזל לכ"ע אסור ורש"י ס"ל דלר' ישמעאל אין חילוק בין גזל להפקעת הלואתו ועיין בב"מ דף פ"ז דג"כ נחלקו רש"י ותוס' בזה ומה שיש לדבר בדברי רש"י ולהביא ראיה לדבריו לא יכולתי לכתבו כאן ועכ"פ לשיטת רש"י הא מוכרח דר' ישמעאל ס"ל כר' אבהו לפי הנתבאר לעיל ועיין מש"כ לקמן בסי' אות כ"ז:

ואגב אכתוב מה דצ"ע דברי התוס' בע"א דף כ' בד"ה רי"א דברים ככתבן תימא לר' יהודה למה לי לא תחנם לאסור מתנת חנם תיפוק ליה מהכא ותי' דהוי ל"ת ועשה א"נ איכא למימר דהך דהכא איצטריך לגלות על נתינה דגר שהיא מתנה ממש ולא נתינה בדמים ולא הבנתי דאכתי לא לכתוב גם הך תתננה לגר כלל ואי דבא להתיר הנאה בנבלה וכדר"א א"כ הא יכולין ללמוד מיני' הא דר"א דבכל מקום שנאמר לא תאכל הוי גם הנאה בכלל ובפסחים דף כ"א הא מבואר דלר"י דאמר דברים ככתבן ליכא למידק מנבלה הא דר' אבהו ואין לומר דגם אי לאו תתננה ג"כ הוי ס"ד דאסור ליתן לגר מתנה וכמש"כ התוס' בד"ה להקדים כי היכי דיפרוש גם מאיסור נבלה ומש"ה צריך לכתוב תתננה וכי היכי דלא נטעי דתתננה הוי ג"כ בדמים כתיב או מכור דזה אינו דא"כ היאך מדקדק ר"א דלא תאכל הוי גם הנאה בכלל מדאיצטריך היתר בנבלה דלמא גם לר"מ צריך הפסוק להתיר נתינה דגר וצריך לכתוב תתננה וממילא כתיב או מכור כמש"כ התוס' ולכאורה נראה דהך אי נמי שכתבו התוס' אזל בשיטת רש"י דפסחים דס"ל דלר' יהודה דאמר דברים ככתבן אסור לגר במכירה וצריך נתינה דוקא ומש"ה מוכרח לכתוב תתננה וכי היכי דלא נטעי דהך תתננה הוי בכל אופני הנתינות הן במתנה והן במכר ומש"ה כתיב או מכור וידעינן דתתננה הוי רק נתינה ומש"ה לר"י ליכא למידק הא דר"א אבל לר"מ דאמר א' גר וא' עו"ג בין במכירה בין בנתינה מדייק ר"א שפיר דליכא למימר דתתננה צריך למכתב דבלא"ה הוי ס"ד דאסור ליתן מתנה לגר כדי שישוב דז"א דעד כאן לא כתבו התוס' בסמוך רק אי הוי כתיב רק או מכור ושפיר הוי ס"ד דבא למעט נתינה דגר אבל אי לא הוי כתיב כלל לא היינו אומרים כן אמנם עיקר הדבר הוא דוחק לומר כן דהא התוס' בסמוך שהקשו דלר"י דס"ל דלהקדים נתינה דגר למכירה דעו"ג לא צריך קרא דסברא הוא והקשו התוס' דא"כ לכתוב רק או מכור לחודא וידעינן נתינה דגר בק"ו וע"כ ס"ל להתוס' דלר"י מותר בגר גם מכירה וכמו שכתבנו למעלה דבלא"ה לא הוי מקשי מידי דצריך לכתוב תתננה למעט מכירה גם קשה טובא מה דהקשינו לעיל אות ט' דכיון דגם ר' יהודה ס"ל הך לא תחנם א"כ מאי פריך בגמרא על ר"י אמאי לא קאמר כר"מ וע"כ הנראה לומר דודאי גם התוס' מודה דס"ל להגמרא דר"י לא סבר הך דרשה דלא תחנם דמדאמר דברים ככתבן משמע ליה להגמרא דרק מהך קרא הוא דנפק ליה איסור נתינה לעו"ג וקושית התוס' לא הוי לר"י כלל רק על אידך תנא דברייתא דאית ליה הך לא תחנם ולדידיה הא ודאי מוכרח לפרש הך או מכור לנכרי דברים ככתבן דוקא ולדידיה הא קשה דלמה לי הך או מכור ואי דס"ל כר"א ואצטריך כי היכי דנדע דבכל מקום הוי גם הנאה בכלל לכתוב רק לגר אשר בשעריך תתננה לחודא ועל זה תי' דהוי ס"ד דהך תתננה הוי בדמים ובא לאסור מתנה בחנם לגר כדי שישוב ומש"ה כתב או מכור והא שכ' התוס' תימא לר' יהודה למה לי כו' צ"ל תימא לר"י והוא ר"י בעל התוס':

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף