נימוקי ר' מנחם מירזבורק
נימוקי ר' מנחם מירזבורק
דין הנכון שיתנו כולם בשוה שלא להקל לעשיר, ויש לכוף על הצדקה והאכסנאים הבאים, ומתוך שאין העשירים רוצים ליכנס בחרם מקבלים כל עול אכסנאים עד שאין פתחון פה לשאר הקהל לחלוק, ואם העשירים רוצים להוציא מן הכלל נגד ד' או ה' עבור הספיקות יפה הם אומרים וזה עצמו לפנים משורת הדין: ויש קהילות שמקבלין האכסנאים לא לפי הממון לגמרי שלא להתפרסם סכומם אך קרוב לעניין ולפי האכסנאים נותנים צדקה כמו שיעמידו לתת כנגד האכסנאים ומן המותר נותנים בצנעא על פי החרם או על פי הברכה ועל בית הכנסת אחת שאין לכולם יחד אין לחלקם, כי כמה ישובים וקהילות שאין נמנעים להיות יחד באגודה אחת לאורחים ולצדקה בשביל כך:
דין ראובן קבל עליו לפנות עד ר"ח אייר בה' זקוקים ורבי יעקב ערב בדבר, ואח"כ הלך לקלוני"א ולא נתן מס לשם ולפרקים היה חוזר לעירו להוציא הקפותיו, ועתה אומרים הקהל שלא קיים נדרו אין להוציא מר' יעקב ממון מספק ספיקא אחר כוונת הלב: ועוד מה בכך שלא היה נותן מס בקלוני"א והלא הוא אומר ששאלו ממנו מס ובקש לפוטרו כי לא היה יודע אנה יתיישב וכיון שחוץ לעיבורה של עיר היה חוץ לתחום חוץ לעיר קרינא ביה:
דין ראובן טען לשמעון לתת מממון אחרים שבידו, השיב ר"ת מה שנוהגים במלכות זה לתת משל אחרים לא נהגו אלא מן החצי שהוא מלוה ולא מן החצי שהוא פקדון וגם אותו החצי של מלוה לא נהגו אלא מפני שקבלו עליהם מתחילה מדעת כולם, ומשל גוים אין נותנים כלום דכולי פקדון וכן תקן רבי שלמה זקיני במלכותינו עיין במרדכי דיש חילוקין:
דין הנדיב שנתן מס בפני עצמו לשר אם הלוה מקצת כספו לאוהביו הדרים בעיר חייב הלוה לתת מהן מס מן הכל, ואם הלוה עוסק בו לצורך אחרים יתן נמי מן הכל שלא יהא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, פירוש שלא יהא עדיף כח הנכרי מכח בעל היישוב ודווקא אם יש לו למחצית שכר או בג' לוטין לשנה ובכה"ג אין חייב ליתן אלא מן החצי כדפר"ת לעיל:
דין אדם שנתן נדוניא לחתנו אחר בתו ונתן לאדם אחד להרויח בו וחתנו דר אצל חמיו אך עדיין לא נשא אותה כיון שנתקדשו נתקיימו התנאים הואיל ופירש בעת השידוכין שהממון שלהם או אפילו לאחר מיכן יצא מרשותו לעניין מס חייב ואין לאב ליתן ממנו מס כלל אלא המלוה חייב ליתן אם הוא מלוה הכל לצורך החתן חייב ליתן מס מן הכל ואם יש לו למחצית שכר אינו חייב ליתן אלא מן החצי דהא עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון כדברי ר"ת, ואם החתן בא להשתקע בעיר חייב ליתן מס מן הכל אפילו קבלו למחצית שכר:
דין מי שיש לו דבר מועט עם חצי רבית יותר מזקוק צרוף חייב מס דהא תנן מי שיש לו ר' זוז לא יטול לקט שכחה ופיאה ומסתמא מס שיפטרוהו הקהל כיוצא בזה דהדבר ידוע אם היה יודע שלא היו עניים נותנים מס יהיו מגורשים, אמנם רבותינו אמרו מדין תקנה שפחות מזקוק פטורים ממס ושמא טעמ' דבימינו בזקוק צרוף משא ומתן כבימיהם בר' זוז, והא קמן דיש בני אדם שיש להם זקוק ועדיין מקבלין צדקה, וכ"ש אדם שיש לו טיפול דמשמע דכל גילגול משערין ר' זוז אפילו בימיהם, ומלמד ומשרת וסופר הנהיגו רבותינו לפטור עד ב' זקוקים ואין לומר יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא דכל אדם שקבוע בעיר וניכר גורם עין למס, ועני שיש לו יותר מזקוק ומלמד ומשרת שיש להם יותר מב' זקוקים צריך לתת מן הכל הואיל ואתא לכלל חיובא ואדם שהקיף מן הגוי או חייב עבור בגד או תבואה זה הכלל אם יש לו זמן קבוע לא שנא ארוך ולא שנא קצר אם בא מס קודם הזמן צריך לתת הואיל ומרויח בכסף ויכול לפרוע עד הזמן בלא הפסדו אך הקפה בלי הזמן או הגיע הזמן הואיל ובכל שעה בעמוד ופורע קאי פטור אע"פ שמרויח עכשיו מ"מ הואיל אם ינגשינו גוי צריך לפורעו בכל הקודם שיכול נמצא שיצא שכרו בהפסדו, ויש מרבותינו אומרים דווקא בזמן שנזדמן לו חוב להלוות או לקנות שום חפץ ודחק ולוה לצורך זה תלוי בזמן, אבל מה שחייב בעבור תבואה שאוכלים או בעבור מול"ט שישתה או בעבור בגדים שלובש זה רגילים לנכות הכל ולא יתן מזה כלום:
דין חוב שנתייאש ממנו ונהנה ממנו בלו"ט או בפחות נכון שהקהל לא יקפידו על כך ויכולים למחול עד שיבא דבר גדול לידו, וכל חוב שאין אדם מתייאש ממנו עפ"ה /אפ"ה/ צריך לתת ממנו מס וצדקה עד גמירא וכשאין רוצה ליתן ממנו מס וצדקה עד גמירא צריך להודיע להקהל החוב וסכום החוב וליתן ממנו להקהל לכשיפרע רביע, אך הוצאות שהוציא על החוב בשחדים לוקח לחוץ ולפנים, וכיון דמתחילה מתייאש מן החוב עפ"ה /אפ"ה/ אין צריך עוד לקבל חרם על שלא נהנה דבכלל חרם הראשון הוא:
דין יהודי שבא לגור אחר שאילת המס נראה דפטור דהא לא עשה להם עין /עון/ בגופו ולא בממונו הואיל ולא הלוה קודם המס, מיהו השכיר בית קודם שאילת המס שכירות דיומא הויא מכירה: ודין אם כבר גמרו עם השר ונדרו לו קצבה ואחר כך נתחייב אחד מהם בעלילה ה"י ויש לו זמן נראה למורה דנסתחפה שדהו של הקהל כמו שדהו ואין צריך לתת מס מן ההפסד שקבל, וה"ה אם נגנב לו או נדלק לו ביתו והפסיד:
דין שלשה זמנים למס מיד ששאלו המס היוצא חייב ואם גמרו הקצבה עם השר הבא אח"כ לדור בעיר פטור, ובשעת קבוץ המס חשבון כל חוב שהגיע זמנו הרבית נעשה קרן ובכל חוב שלא הגיע זמנו לא יתן אלא מן הקרן:
דין במקום שלא נהגו לתת מס מפקדונות ולא הושוו הקהל לתת מהם לא רצו רבותינו להצריכם מדינא ליתן מהם מס אם לא שהיה צורך סכנת נפשות ה"י וגדולה מזו הפקדונות או הספרים שעלה בדעתו למוכרן אין צריך לתת מהם דבשביל מחשבה בעלמא לא יתחייב אמנם חפץ שהיה ממושכן לאדם ונחלט לו הואיל ואתא לידיה מחמת מעות שהיה נושא ונותן בהם ונותן מהם מס השתא נמי שנחלט לו ודעתו למוכרו במילתא קמייתא קאי מידי דהוה אסחורה בעלמא שנותן ממנה מס אפילו בעוד שלא נמכרה אבל דבר שירש או קנה או אפילו נחלט לו וגמר בדעתו לשקעו בידו כמה ימים ושוב נמלך אם יזדמן לו קונה ולא מוכרו לא יתכן לחייבו בשביל מחשבה בעלמא:
דין דבתים פטורים מן המס אף בשעת הרשע:
דין יש שהורו כסף שיש לאדם חוץ לעירו ולא בא מעולם לעירו פטור מן המס כמו מתנה וירושה או שכר שבא לאדם חוץ לעירו שמעולם לא היה להקהל עין מזה מיהו לא דמי דכסף שיש לו חוץ לעירו זכה כבר בו ואם צריך ממנה היה מביאו אליו, וי"א מי שיש לו מעות חוץ לעיר אפילו בכרכי הים צריך לתת מהם מס מן הכל, וגם שם צריך לתת מאותם מעות אפילו לא באו המעות לידו מעולם ורוב עמא דבר כן:
דין אם יהיה לעשיר הון רב ורוצים שיסבול מסים ועולים מן הכל יסגור יותר מכדי צרכו ביד אנשי מעשה ולא יוציא מן המסגר תוך ג' שנים או כך לפי הנראה להם:
דין דיני המס רובם תלויין במנהג:
דין התוקע כפו לחבירו ליתן לו לשנה הבאה מתנה מרובה וכן מלמד או סופר אין נותנין מס משכירתו שלא בא לידו אפילו בסוף השנה שכבר כלה כל מלאכתו, ודין אדם שדר בעיר ואשתו בעיר אחרת במקום שדר בעצמו יתן מכל אשר לו ואשתו לא תתן אלא מאשר שבידה:
דין שאלו ללוי תחילה חוב אחד וקבל הערבים מחוץ לעיר ונתן הכסף במקום אחר אין להקל עליו כלום, וישבע לוי שכן הוא כי עיקר ההלוואה היא ההתחלה שאדם נודר לגוי להלוותם וזה יכולין בני העיר לעכב:
דין אדם שהיה דר בעיר שנים הרבה ולא שאלו ממנו הקהל מס אך שתקו יכולים אחרי כן לתבוע ממנו המס ולא הויא מחילה במה ששתקו:
דין דיני המס רובם תלויים במנהג המדינה והדעת מכרעת כי אוצר טמון שקבל עליו בחרם שלא יגע בו בעיר שיכול להספיק צרכיו במה שבידו דרך בינוניים הואיל והוא דבר הסמוי מן העין ואין עומד להשתכר בו ולא אוושא מילתא לא יתן מס מזה הממון אך אם הוא עשיר וידוע בעולם השם ונעשה אוצרות גם כי יטמין לא יסור ממנו שם עושרו וחייב ליתן ממנו מס ואם אינם רוצים להאמין לו בחרם שיטמין ויסגור יותר מכדי צרכו ביד אנשי מעשה כדפירשתי לעיל:
דין כשהרבים רוצים בסכומות והיחיד אינו רוצה ליתן היחיד בשבועה כמו שנראה לו שעלה לו לפי ממון הרבים אם הוא לבדו היה לו להעמיד עליהם ולעשות סכומות:
דין בארבע דרכים המדידה נקצבת האחד עפ"ה, השני ע"פ שומת טובי העיר ורשאין הן לכוף, השלישי אם יש מי שנראה לו שמכבידין עליו ומקילין לעצמו יתפוש הוא עפ"ה כמו שנראה לו שהקילו לקל שבהן לפי דעתו והתופס על פ"ה אין צריך להשים בפרהסיא אם לא שיש עדים שמשקר:
דין אם יתנו הקהל מנת המלך או כל דבר שהוא תקנת ישראל עבור שפחות וביטול גזירות יתנו עמהם כל בני הישובים השייכים הקרובים אליהם:
דין הנותן ממונו לא יתן חוץ לעיר מתנה גמורה ועיקר אינו עושה אלא כדי להבריח מן המס אינו פטור בכך כי נותנים חרם על דעת המקום ועל דעת הקהל והרי יש ערמה בדבר: והעושים נסכא וחוקקים בה גומא כמעשה הדיוט ושותין ממנו כמו מכוס של כסף וקורין אותו תכשיט או שמנקבין את הזהובים הא נמי הערמה היא ולא מיפטר בהכי אלא אם כן מעביר צורתן של הזהובים:
דין הפורש מן הצבור שלא לתת עמהן מס או צדקה אם כך נהגו שלא לתת ביחד אין יכולין לכופו לשנות מנהגו אך אם נהגו לתת ביחד אין שותף חולק שלא לדעת חבירו ואפילו בעיר חדשה דאכתי לא נהגו ביה כופין אותו לתת עמהם:
דין אחרי שהתירו לכל אדם לפשר לבדו ובשעת התרה לא פרשי שום תנאי והולך ראובן ופושר עצמו לבדו לא פשע כלום, ועוד שהיה סכנה, ומה שדיבר שהיה חפץ לפייסם כמו לבנו לא היה זה כי אם פטומי מילי בעלמא, ושותפין כשמשתתפין יחד אין צריכין קניין דבההיא הנאה כו', וכל שכן שיכולין להסתלק בקל זה מזה ואפילו לפי דבריהם לא נדר להם כי אם לסייע להם בכל כחו אטו תרקבא דדינרי מיבעי למיתב להו כדי שיתפייסו ולא הוי כי אם דברים שבלב שאינם דברים:
דין עשיר שהשר רוצה שיתן לבדו והקהל אינם רוצים להרשותו ישים מס שלו בצרור וילך לשר ויאמר אין דיני ליפרד שלא לתת מס עם חביריי ולא אוכל לתת לך דבר וגם לתת עמהם אם השר יאמר אני רוצה שתפטרו אותו הרי הוא פטור ובלבד שיקבל חרם שלא פתח לו לשר תחלה לא הוא ולא שלוחו:
דין ראובן טוען על שמעון גרמת לנו שהפרידנו המושל ליתן מס כל איש לבד והזהרנוך לילך עמנו ומיאנת, ושמעון משיב אדרבה אני קובל שנדרתם בלי רשותי שמעון חייב לתת חלקו לכל חלקם מה שנתנו חביריו למושל ואין כח ביד השר להפרידם להקל על זה ולהכביד על זה, ומה ששמעון טוען שלא היה להם לילך לפשר לבדו בלא ממנו מאי הוה להו למעבד הרי בקשוהו לילך עמהם ולא חשש כו':
ודין מס הקצוב כך וכך מן הזקוק לשנה שאין הקהל נפסד בכך כי לא יוסיפו ולא יגרעו מקצבתם בשביל כך אין יכולין לעכב עליו מלפרוש אם רצה אך אם ידוע שיש תקנה גמור' שקבלו עליהם שלא לפרוש בשביל שום סייג וגדר אין לאחר תקנה כלום:
דין הקהל שמחייבין את ראובן עמהם מס צריכין לישבע שנשא ונתן שם או שדירתו שם אף כי לא נשא ונתן שם ולא מצינו שכשהיה לבד יהיה כמותם כדתנן כמה יהא בעיר ויהיה כאנשי העיר ולא קתני כמה ישהא, ואם יבררו שהוא דר שם שלשים יום דיים ואם לא יבררו ולא ירצו לישבע נאמן הוא בשבועה שלא לשם דירה שלח אשתו שם ושלא נשאה ונתנה שם:
ודין מי שבא לעיר ושהה שם שלשים יום ואיכא למיתלי ולמימר דאדעת' דדירה אתא הרי הוא כאנשי העיר לכל דבר אם לא שגלוי לכל שאין דעתו לדור שם, ואין חילוק בין מרויח ללא מרויח דמכל מקום עין הקהל מתרבה מחמתו אם לא שיצוה היישוב בפני עדים לתוך ל' יום יצא מן העיר עם כל בני ביתו לכל הפחות לינה אחת ואפילו אם הוא בעצמו לא היה שם ל' יום רצופי' אלא אך הוא יוצא ובא לפרקים מ"מ דירתו במקום בני ביתו: וטענת אונס העיבור לגבי אשה לאו טענה היא דכמה נשי' רוכבות בחדש ז' או ח', וכל שכן לגבי לינה אחת של חוץ לתחום, אמנם אם הראשי' הרשוהו להניח אשתו שם עד שתלד הרי אין לך צואת ישוב גדול מזה, וכיון שברשותם שהתה שם הרי היא כאילו יצאה ואף על גב דאין כח ביד הראשי' להתיר ולמחול ממון הקהל מכל מקום מה שמחלו אותו טורח שאשתו לא היתה צריכה לצאת סגי בהכי דלא מיקרי פושע דכל כה"ג מעשה ראשי הקהל הוי מעשה דאל"כ מה כח בית דין יפה וכי על כל קוץ וקוץ ימלכו בכולם אחרי שאין כאן פסידת ממון, ואם הראשי' אינם מודי' לו אין ראוי להשביעם על ככה אך יתנו ברכה סתמא בב"ה אם ידוע לשום אדם שיודה:
דין יתום שלומד ואוכל ושותה אם ילוה לאחרים בחנם או זקוק לשנה בחצי רבית ולגוים אין מלוה כלל פטור מן המס, א"ז ור"ש כתב דעכשיו נהגו העולם לגבות מן העניים וגם מן היתומים ואלמנות וגם מגרים וסמכו על ההוא דבבא בתרא דלפסי העיר אפי' מיתמי כי כל מילי דאית ביה נטירותא ליתמי גבינא אפילו מיתומים ולכאורה משמע אפילו אין כספו מלוה בעיר לצרכו מאחר שהוא דר שם וכספו בעיר חייב במס דהא בעי נטירותא אע"ג דנכסי יתומים הרי הן כהקדש לכמה צדדים יהבינן להו צד הדיוט לתקנתא וכ"ש יתום המלוה בעיר או משתכר ומסים דומים לשאר מילי דנטירותא:
דין הקהל עשו קיומים עם השר ונתנו לו ממון על כן והיה שם ראובן שהיה בחור באותו הפעם ולא היה לו אז ושוב נשא אשה ובאו נכסים לידו פטור מן המס דאטו אם מצא מציאה יתחייב לתת ממנה, ועוד אפילו לא נתן אז כלום שהיה בחור ולא היו לו אז נכסים ואביו או אמו שהיה מוטל עליהם להיטפל בו נתנו העולה להם בכך נפטרו בניהם שדרו שם אז מתת עכשיו מנכסים שנפלו להם שוב דאטו מי שהיה אז עני והעשיר יחזור ויתן ממה שהשביח והרויח:
דין אחרי שלא שהתה שם לאה י"ב חדש וגם לא קנתה שמה בית דירה לא הו' כאנשי העיר למסים וגם לא היתה שם בעת שנתפסו, ודאי אם היתה שם בעת שנתפסו חייבת דכיון דנהנת משלמת מה שנהנית מידי דהוה אאכלה מתוך הרחבה דמשלמת מה שנהנית: ופקדון ומלמדין שהיו שם בעת התפיסה שהטילו עליהם מסים כי לשם מסתברא טפי מאחר דנהנו, ומה שטענו הקהל שלאה מיושבת שמה משום שמכרה סחורה שלה והרויחה בה מטעם זה אינה נידונית כבני העיר דלא אחזקה ביישוב כדמחזקי אינשי להלוות ברבית:
דין אם בורחת ליישוב מחמת פחד וסכנה אין יכולים לעכב עליהם בני היישוב מלהלוות ולהרויח כשיעור מחייתם וכפי טיפול ביתם עד יעבור זעם, וכפי מיעוט ממונם שנושאים ונותנים בו ישאו עמהם בעול מושל העיר:
דין פרדכת שאין לו משא ומתן יכול להוציא מן העיר את מי שאין לו ישוב דא"ל אם אין לי מעות אעפ"כ קא פסקת לחיותאי המציאות שבאין לידך היו באין לידי, וכמה מיני רווחים שהיו לי אם לא היתה בכאן גם אתה מייקר שכירות הבתים וכמה עניינים שלא ניתנו ליכתב:
דין תנן אם נשתהה שם ל' יום הרי הן בסייף ופירש בקונטרס כיון ששהה שם ל' יום קרינא ביה יושבי העיר ההיא מכאן ראייה אם אדם אחד בא מיישובו למקום אחר ואינו מיושב עניינו בד' או ה' שבועות ואין דעתו מיושבת ומעורבת עם הקהל אחרי כן דעתו ועניינו מיושבת והרויח מאומה עד לאחר ל' יום הבאים וקהל נותנים מס חייב ליתן עמהן אבל אם הקהל נתנו מס בתוך ל' יום אינו חייב ליתן עמהם עד שיתנו מס אחר בזמן אחר:
דין דנוהגין בכל המלכות שאם יש ליחיד דין ודברים על הקהל עבור המס הוא צריך ליתן המס תחלה ואח"כ יתבע הקהל לדין כי הקהל רוצים להיות מוחזקים כדאמרי' באיזהו נשך מוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח ודינא דמלכותא דינא:
דין מה שנהגו לכוף את היחיד לתת משכון לכח הרבים התובעים אותו היינו דווקא עד שלא פרעו מנת המלך כי אנו שלוחי דמלכא אנו, אבל משפרעו מנת המלך לא כדאמרינן אבל שתא דחליף כיון דמפייס מלכא לא, ודין מה שחייב להשים משכון היינו דווקא יחיד הבא להוציא עצמו מכלל הקהל ולהשתנות בדבר או לפטור עצמו אבל בדבר שאמר כך דין הקהל וכך נהגו עד הנה והם אומרים להפך ואין הדבר ידוע מאי אולמייהו דהני להיות מוחזקים טפי מאילו ודבר זה צריך להתברר ע"פ ב"ד ואם אין התובעים מרובים לא הורע כחם בכך כיון שגם הם באי' מכח הקהל כה"ג אין שייך דין השוות משכון, וי"א שאם הנתבע רוצה לירד לב"ד קודם הגעת זמן הפירעון או לתקן עם המושל להרחיב להם זמן בכדי תביעתו אין להעביטו: ומה שנהגו שהיחיד צריך להשים משכון לפי העולה לו כי בע"א איך יהיו הקהל מוחזקים בתביעה ובמקום שנהגו בע"א ילכו אחר מנהגם:
דין מי שישב בחזקה נגד הקהל אם יבררו מה שעיכב ישלם אמנם עולים שלא היו צריכין ליתן עבורו כגון לשמור אכסנאים שהיה להם לשמור חלקם וחלקו לא ישמרו, וכגון לכבד הגלחות והעירונים שהיו יכולים ליתן להם כרצונם והיו יכולים לומר בזה אנו מכבדים אתכם ופלוני אין נותן לכם לזה כלום ולא עשו כן פטור כמו הפורע חובו של חבירו שהניח מעותיו על קרן הצבי, ומאד ברע עשה שישב בכח ולא ישא בעול עם חבירו אפילו בכיבודים אך שאין חייב בזה:
דין מעשה היה שהיו רגילים ליתן לשופט ח' זקוקים לשנה ד' בחרטי"ן וד' בוולבור"ג ובא השופט והפציר לתת בחרטי"ן גם מה שהיה להם לתת בוולבור"ג ולא היה להם במזומן והוצרכו ללוות במקום אחר ושמו משכונות כל אחד בעבור חלקו כדי לפדות בוולבור"ג, ובא ראובן לדור שם באמצע החורף אחר חרטי"ן וקודם וולבור"ג ורצו הקהל שיהיה הוא נותן לד' זקוקים והם יקבצו לד' זקוקים וריבית לפי שאומרים שהייתה הלוואה ואמר שכך אמרו בשעת הלואה שכל מי שיצא קודם וולבור"ג נחזיר לו משכונו' ומי שיבא לדור כאן קודם וולבור"ג שיתן והיה זה בהסכמת כולם, וראובן השיב נתינה היא והזמן שהיה לקבץ בוולבור"ג קרבו אותו והעמידוהו בחרטי"ן לזאת השנה מסתברא טענתיה דראובן כו':
ודין דאם אין עדים נכריים מ"מ הקהל נאמנים דמסתמא הקהל כשמתעסקים בשום דבר בתקנה או לעשות קנס ביניהם מסתמא מכשירין זה את זה להיות נאמנים להעיד אע"פ שנוגעים בעדות אפילו אם לא כתבו התקנה רק שזוכרין אותם כולם ואינם חלוקים הרי הם נאמנים ואם שכחו מקצתם הרוב נאמנים לפיכך הפקחים כותבים כתקנה כל הבא לדור בעיר אדעתא דהכי בא לקיים תקנות שבעיר:
דין אחרי שהיורשים שותפים עם הקהל מאורחים ובשאר עולים של הצבור והורגלו לתת עמהם עפ"ה גם עתה לא יוכלו לישמט לתת עפ"ה מכל אשר להם גם ממון הירושה וכי תימא הם ירשו זכות אביהם שהיה נותן לבד לשר הא ליתא שאם מחלו לאביהם ליורשים לא מחלו ואף אם אין מן התובעים כ"א ה' או מה בכך אפילו אם השאר לא היו רוצים לפרוע או אפילו רוצים למחול חלקם חלק אחרים אין בידם למחול, ואף אותם שלא שמו פתקיהם כיון שנושאין ונותנים בשאר עולים עם חבריהם וגם באורחים מזומנים מכאן ולהבא להשים ולמלאות מה שבטלו אם יתחייב למה לא יהיו מן הקהל לתבוע תביעת הקהל וכ"ש כשהתביעה היא גם בעבור שאר עולים לבד האורחים:
דין אם יש אחד מהקהל שעובד להגמון תדיר ומלוה לו ומחל לו במס אין פטור בזה. אבל בעניין זה שתפסו השר ונתן ממון גדול להגמון ובעבור אותו ממון פטרו מן המס ואת ילדיו כל ימי חייו, וגם הקהל מרויחים בכך כי מחמת שאתה וילדיך אינם נותנים מס עם הקהל מקיל על הקהל ולכך אתם פטורים:
דין פרדכת הוא אדם בטל דיתיב בביתיה ולא קעביד מידי מסייע בכרגא וה"מ דבני מתא אצלוהו ממלכותא שלא תבעוהו בכסף גולגולת אבל אצלוהו אנדיסקי פירו' אם משרתי השר אומרים יודעים אנו שזה הוא בטל ואינו עוסק במחיה סיועתא דשמיא הוא ופטור מכולם, ור"ח פירש אנדיסקי אם נמצאו בני אדם שאינם בני המקום ואמרו לשלטון כי זה פרדכת עני הוא ונתרצה להם:
דין דאין להטיל מס על הקרקעות דכל מסים אינם אלא ממו"מ שהרי יש עניים שיש להם קרקע אין השר לוקח מהם, ותנן מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופיאה כו', ומשמע אם יש לו קרקע שוה מאתים זוז, ועוד אמרו חכמים דאין לך אומנות פחותה מקרקע שנאמר וירדו מאניותיהם כל תופשי משוט וארעא בעיא אריסא ואיכא עלייהו כמה הרפתקי רוב חמה או רוב צינה, רוב גשמים ומיעוט גשמים ארבה חסיל, ואי איפשר לעשות לה שימור כמו שאר ממונות ואף לבתים שיש לחוש לשריפת בתים לכך אין על הקרקעות כמו על שאר ממונות דא"כ הקרן כלה:
דין אם הובררו טובי העיר מתחילה להנהיג קהלם בכל דבר ואפילו יחיד שביררו, מה שעשה עשוי בתקנת הקהל, ויפתח בדורו כשמואל בדורו, ואפילו בשל רבים הדין כן. ופירוש במעמד אנשי העיר שיכולים לעשות בפרהסיא ואין מוחה בידם, אם אחד מן הקהל רוצה למחות בדבר אם רוצים אנשי הקהל לגזור עליו חרם אם רוב הקהל מסכימים עם ראשי הקהל חלה החרם ואם לא הסכימו רוב הקהל אך הראשים עשו יכולים למחות אבל אם רוב הסכימו ומיעוט מיחו חלה הגזירה בעל כרחם דאין גוזרי' גזירה על הצבור אא"כ רוב הציבור יכולים לעמוד בה שנאמר במארה אתם נארים הגוי כלו, אי איכא גוי כולו אין אי לא, ופ"ק דהוריות מסיק דרוב ככולו, ור"ת פליג כו':
דין בעלי דינין כל זמן שלא נתנו המס לא יעידו עליו בני העיר שבני העיר שנגנבה להם ס"ת אין דנין בדייני העיר:
דין כופין בני העיר זה את זה לקנות להם ס"ת וב"ה. וה"ה להכניס אורחים וכן אם אין שם מניין אפילו היא עיר חדשה דאכתי לא נהוג בה מידי וכן לצדקה:
דין שיש להושיב כל בעלי בתים שנותנים מס ויקבלו עליהם ברכה שכל אחד דעתו לשם שמים ולתקנת העיר וילכו אחר הרוב הן לברור אנשים הן להעמיד חזנים הן לתקן כיס של צדקה הן למנות גבאים הן לבנו' הן לסתור בב"ה להוסיף ולגרוע ולקנות בית חתנות כו', והמסרב לומר דעתו על פי הברכה בטלה דעתו וראייה מההיא דכופין את בני העיר כו', באשירי כתב האידנא אפילו תפיסות ועלילות אפילו מענין אותו ביסורין ובמניעת מאכל ומשת' כולם בשביל ממון עושין וגובין לפי ממון, וע"ש:
דין דכל דבר התלוי בממון מחשבין לפי הממון:
דין חרם קדמונים על המכה את חבירו שיתירו לו הקהל חרם של עבריינות קודם שיתמנה למניין עשרה ולכל דבר שבקדושה על מנת שיקבל עליו כל מה שירצו בב"ד אם ירצה המוכה או לאו יתירו הקהל לעצמו:
דין אשה יחידה או קרוב יחיד, וכן קטן נאמן שאין פנאי להזמין עדים כשרים פתאום לזה ואם הכהו ב' פעמי' חייב ב' קנסות ויש מרבותינו אומרי' דאין לחייבו בכל זה אך בצרפת כי לא פשטו אילו הקנסות: וכתב בא"ז בסנהדרין קרובים המוכה מעידים על המכה לגרשו מבית הכנסת, וי"א לא מצאתי בשום מקום שהיו מכי' ועונשים מן הדין על פי עד אחד או על פי קרובים כיון דמפייס ליה מגזירת המלך: והא דאמרי' מלקין על לא טובה השמועה איכא למימר דחזו ביה אינשי טובא דברים מכוערים דומיא דבני עלי שכל העולם היו מעבירים קול עליהם, אמנם בדורינו שהשעה צריכה לכך יש כח ביד ב"ד לרדות החשוד בעדות קצת ובדברים המוכיחים לכל הפחות בדין קל כמו הטיח את אשתו תחת התאנה דשרינן לעקור דבר משום מיגדר מילתא וה"ה ע"פ עד אחד או קרובים או דברים מוכיחים כו' ושמענו בצרפת כי ר"ת תיקן בדורו לחייב המסור ע"פ עד אחד, ומצינו שהאמינו לשליח דב"ד כבי תרי לשמתא כיון שאי אפשר בעניין אחר וסוף דבר על כי רב הפשע נכון וכשר למיגדר מילתא לנדות החשוד לכל הפחות בדין קל ולהלקותו משום לא טוב השמועה:
דין כיון שראובן בעצמו מודה שנתפשר עמו אלא שאומר שנתפשר בסתם אבל בלב לא מחל לו דברים שבלב אינם דברים:
ודין לוי שדחף את הקטן כבן שש או ז' או ח' ואין עדים בדבר אך הוא הודה והרי הוא אומר שלא כיון לבייש אין כאן דין:
ודין קטן קבל על ראובן שהכה אותו אין נשבעים על טענת חרש שוטה וקטן, ומ"מ כיון שפגיעת קטן רעה היא ואחרים חייבין עליו יחרימו סתם בב"ד, וראובן שלא הכה את הקטן רק שנגע בראשו קצת כדי להוכיחו כאשר טען ראובן יפטר, ואם יודה בהכא' יתן ה' דינר ממטבע שלכם לטובי הקהל והם יקנו לקטן סגולה כגון סידור להתפלל בו או כיוצא בו עבור בושתו:
ודין ראובן טען על שמעון שדחפו בב"ה ברבים צריך לברר שכן הוא וראיה מההוא הא יש ראיה יביא ראיה ויפטר:
ודין על דבר ההכאה אם הפסיד שמעון בדיני גוים אז אין להעניש את ראובן טפי כי בתרי קטלי לא קטלינן ליה, ואם לא הפסי' ע"י קבלתו אז שמעון יקרא רשע עד שיפייסנו ויתן לו מה שראוי לו ואם יתן לו זקוק ויבקש ממנו מטו בב"ה אחר קריאת התורה אז יהיה שמעון כשר כבתחילה:
דין שמעון תפס את ראובן בגרונו ושלף סכינו עליו ואמר ארוץ את גולגלתך, כל רבותינו שוין בזה כל המגביה ידו על חבירו נקר' רשע ופסול לעדות ולשבועה עד שיעשה תשובה הניכרת לרבותינו ואע"פ שלא הכהו כ"ש שתפס בגרונו והרים אגרופו עליו לדוקרו בסכין ומלקין אותו:
דין על דבר ההכאה אחרי שאין אדם בדבר מיגו דאי בעי אמר לא נגעתי בו כלל השתא נמי כי אמר לא הכיתי ודחפתי אך דחיתיו מעלי כדי לסלקו ממני ולא כדי לביישו אם יאמר כן עפ"ה פטור, וראיה אם היה אפילו עד אחד איפשר שלא היה נאמן ואפילו אם הודה בהכאה גמורה ואומר הוא התחיל בי יש פנים לפוטרו:
דין ראובן היה ציית דין ואעפ"כ הלשין אותו שמעון לשר ומתוך כך הוצרך ליתן בע"כ לשופט לי' ושמעון שהלשין אותו וציוה לעכב את שלו עד שיעשה לו דין לא היה לו לעשות זה אלא ע"פ ב"ד דלא עביד איניש דינא לנפשיה אלא בחפץ שהוא שלו ואם אין עדים והוא טוען איני יודע אם הפסדת כלום ישבע שמעון שאינו יודע שהפסיד כלום בזה פטור:
דין אם יעידו עדים ששמעון הוציא שם על ראובן בפני גוים קוד' הוצאת ראובן שקבל לשופט הרי הוא שמעון כמבעיר אש וחייב לפרוע לראובן כל הפסדו אבל אם אין עדים אע"פ שדבר בפני היהודים ועל ידי כן בא לחוץ בפני גוים לעז זה אינו חייב ואם אין ידוע ישבע שמעון שלא הקדים להביא הדברים לפני גוים ופטור:
ודין אם דרך באותה העיר שיהודים מעכבים לחבירו ע"י גוים ולקבול עליו בגוים כי אין שם ב"ד פטור:
דין ראובן ציוה לתפוס בעל ריבו בידי גוים יש להחמיר עליו יותר מישראל האומר לשלוחו ישראל צא והרוג נפש דהתם קרוב לוודאי שלא יעשה אבל ע"י גוים ברי היזקא כו' וצריך כפרה כמו רוצח:
דין אדם שמגזם לחבירו בקהל ובבית דין ובפרהסיא ואינו רוצה לקבל דין אע"ג דגזים איניש ולא עביד הוי בצינעא אבל בפרהסי' ובב"ד גזים ועביד לכן מותר להנצל מן המגזם לו אפילו ע"י גוים ויבקש מן שר העיר שיעשה לו שלום:
דין מותר למוכה לקבול לגוים בשע' הזעם ואפי' אם יפסיד המכה כל אשר לו ואם המכה רגיל בכך אפילו לקצוץ ידו אם יכול לעשות עם הגוים יעשה וגם מותר לכל אדם להגיד לשופט ולצוות לתופסו ואפילו יפסיד מחמת כן כל אשר לו דהוי כמו רודף אכן אם באקראי בעלמא הכה ומתחרט שניכר לעולם שלא יוסיף לעשות כדבר הרע הזה אסור להורגו ולהפסיד ממונו, ונראה שבעוד זעמו של המוכה עליו ואם לא נתקרר דעתו עליו בקבלתו בגוים לא יכול להעמיד עצמו מלנקום הוא עצמו או קרובו אשר יחם לבבו, ולאו דווקא המוכה אלא מצוה לכל אדם להגיד לשופט פלוני הכה פלוני ועוד הולכים בכעסם תעשה כך שלא יוסיף עוד, ואם יעליל השופט עליו ויקח כל אשר לו פטור המגיד דאל"כ אין לך אדם מציל את חבירו מיד מכהו. ודאי אם יכול להצילו באחד מאבריו יעשה כרב הונא דקץ ידא או שמא יותר טוב שיגיד לשופט ויפסיד ממון מלחסרו אחד מאבריו והא רפיא, ואין לומר כיון שהמוכה כבר הוכה יש לו לכוף את יצרו ולא לנקום צא ולמוד מגואל הדם כו', וכן מי שעוסק בפסולין או בגזיזת מטבע או בכל דבר שיכול לבא מזה פשיעה לקהל אם הקהל התרו בו שלא לעשות ולא השגיח יכולים להגיד לגוים פלוני עסק באילו עניינים מכוערים ואם לא עשה כן אלא פעם אחד וחדל או יחדל ודאי אסור להגיד לגוים ואפילו יחיד שבא מחמת כן כבר לידו עלילה שסבורים הגוים שהוא עשה מותר לומר פלוני עשה ולא אני:
ודין הקובל בין הגוים הפסיד דין יהודים כי בתרי קטלי לא קטלינן ליה אבל אם יברר המוכה שהמכה לא הפסיד בידי גוים ע"י קבלתו אז המכה נקרא רשע עד שיפייסנו: וכן הקובל בשעת הזעם אם יחזור ויסלק אותו מן הגוים לא הפסיד דין יהודי':
דין ראובן טוען על שמעון חמיו שגילה לגוים הנושי' בו שרצה לברוח ובזה הפסיד ב' זקוקים ושמעון כופר ואומר להד"ם אם עכבוהו גוים עד שהוצרך לפרוע מה שהיה חייב להם אין זה הפסד ואינו חייב שמעון לשלם אמנם ברעה עשה שמעון שגילה לגויים והוי כמחזיר אבידה לגוי ואם על ידי שגילה לגוים הפסיד יותר ממה שהיה חייב להם וטוען טענת ודאי ישבע בבית הכנסת שלא גילה ואם הגוים מעידים עליו ישבע בפני הגוים שלא גילה להם:
ודין אם הפקיד גוי או שהלוה לישראל ומת הגוי אם אין מחזיר ליורשיו קאי בעון וכגון שידוע ליורשיו או לאחרים שהוא חייב לו:
דין השופט קבל על ראובן בשם שמעון בפני שמעון על שהטיל לו פתקין בקליפי שלא ברשותו, השיב המורה אחרי שעמד שם שמעון ולא מיחה בשופט שלא יקבול משמו ומכחו שחייב לשלם לראובן כל ההפסד שבא לו מחמת זה שיוכל לברר בעדים וראייה מהכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה מאחר ששתקה ולא מחתה, עד אחד העיד ששמעון אמר לשופט ראה אדוני איך ראובן מגזם לי להביאני לפני דייני ישראל אם היה לו עד מצרפי' עדותו וחייב גם מזה לשלם לראובן כל מה שהפסיד מחמת כן, ועתה שאין עד אחד ישבע בפני הגוי ויפטר ומה שתבע ראובן משמעון שנתייעצו הוא והשר בחדר להעליל על ראובן שעבר על החרם בזה אין עדים וישבע בפני הגוים שלא הבאיש ריחו לעיני הגוים ויפטר:
דין מי שהלשין את חבירו ליהודי שמינהו המלך וענשו ממון שלא כדין אם יש לנהוג בזה המלשין דין מסור, השיב המורה יש מקומות שאין יהודים רשאים להעליל ויש מקומו' שיש לו לברוח ולהסתלק קודם שיתעסק בדבר:
דין דאין ראוי ליטול שום שררה על ידי גוים לא חזנות ולא רבנות בשליחות דרחמנא:
דין ראובן שגרם ע"י גוים שב' מעילים שסחר שמעון מן הגוים יצאו מתחת ידו ובאו ליד ראובן חייב ראובן להחזיר לו אותם ב' מעילים ולקבל הימנו מה שהיה לו לשמעון ליתן לגוים:
דין ראובן טען על שמעון ואמר חפץ אחד מכרתי להגמון בג' ליטרא מפשיטים ולבסוף אמר לו ההגמון אין לי הפשיטים אתן לך כסף, וכשדבר השליח עם הגיזבר ואמר שמעון כבר החלפתי אותו הכסף והפשיטים מוכנים המה, ועתה תובע ראובן משמעון המותר שנפסד על ידו אפילו לדברי ראובן אין לו על שמעון כלום שלא חיסרו שהרי תשלום חפצו בא לידו משלם ובעילוי הכסף לא היה לו לראובן זכייה באותו כסף כלל כי לא זכה בו:
דין ראובן היה לו מעיל אחד ובא אליו שמעון ונטלו לקנות ממנו לצורך בתי ידים לצורך ההגמון והוליכו שמעון להגמון ולאחר שראה ההגמון את המעיל לקחו שמעון והביאו לראובן עם הגיזבר והחזירו לו בפניו ואמר הגיזבר לראובן לשמור המעיל אם לא ימצא אחר טוב יותר יקחנו ההגמון למחר בא גיזבר לביתו של ראובן ולקח המעיל ושמוהו כרצונם ולא נתנו לראובן לא המעיל ולא דמיו ועתה תובע ראובן דמי המעיל ושמעון משיבו לא הזכרתיך לפני ההגמון מעולם, חייב שמעון להחזיר לראובן דמי המעיל באותו קצב שקצב עמו דתנן אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה באחוויי אחוויי, ושמעון זה אע"פ שלא הזכיר את ראובן מתחילה הואיל ולא החיר לו בינו לבין עצמו שלא בפני הגיזבר איבדו וכמי שנשאו מראובן ונתנו לגזבר דמי, ומה שאמר שמעון ולא נתכוונתי להפסידך אין זו טענה דאשכחן גבי רועה אי אמר גנבא סריא אדוכתא פלוני יתבינן כן וכן גברא איכא בהדן ואזיל גנב ושקיל חייב הרועה והרי הוא כאילו הוליכו למקום גדודי ליסטים וחיה ואף על גב דרועה לא נתכוון לפסידא דבעל הבית:
דין שמעון היה לו עור של שועל מעולה ולקחו ראובן ממנו והביאו להגמון ואמר לו בכמה עור זה ואמרתי לו בכ"ה דינרים כסף, ואמר לי אמור בגימור דבר כמה סוף דמיו אמרתי לו לא פחות מליטרא כסף וקבלו מיד בכך והיה לוי שם ואמר עור זה רע הוא ודמיו יתרים, ועתה טוען ראובן שהפסיד ה' דינרים על יד לוי, אם יש עדים לראובן שההגמון שאלו להגיד לו דמי העור בגימור והוא אמר לו בליטרא כסף שקיבלו ההגמון מידו בכך אע"פ שלא היה פירש ההגמון ואמר בכך אני נוטלו נתקיימה המכירה בקיבול העור מיד ראובן:
דין ראובן טוען על שמעון שהלשינו והפסידו ליטרא ושמעון אומר אתה הלשנת אותי תחלה ויש לי עדים ואביא על זמן ועבר הזמן ולא הביא עדים ונפטר, וראובן טוען מן היורשים הליטרא שחייבוהו ב"ד נראה מאח' שעמד בדין וחייבוהו ב"ד אם לא יביא עדים חייבין היורשין לשלם:
דין מסור דהיזק ניכר הוא בנו פורע אחריו מנכסיו שירש ולא אמרינן בזה יכין רשע וילבש צדיק ואם תפשו שיעור נזקו אין מוציאין אותו מידו וה"ה שישבע ויטול ובמקום שהנמסר אומר כך וכך הפסדתי והמסור מודה במקצת הרי שבוע' דאוריתא מוטלת עליו והוא אינו יכול לישבע דרשע הוא דמסור פסול לעדות ולשבועה עד שישלם כל מה שהפסיד ויעשה תשובה במלקיות ובתעניות ומאחר דפסול לשבועה שכנגדו נשבע ונוטל אם מודה מקצת ויש חילוק בין מסור שהוחזק למסור שלא הוחזק ודין רודף מפורש שם, ודין שבשעת מסירה מותר להורגו בידים כמו רב כהנא דשמטיה לקועיה ובין בשעת מעשה ובין שלא בשעת מעשה מותר להשכיר את הגוי להורגו:
דין דעכשיו בזה המלכות נוהגין לדון דיני מסירות אפי' בדלא אחווי אלא שהלשין בדיבור ואיבד ממונו ממונו של חבירו וראייה מרישא דב"ק דמסיק על מסור בדיבור לא קמיירי:
דין ראובן דבר על אשתו שהיתה משמשתו נידה וכן דבר חמיה והכשיר המורה קרובים ונשים להעיד על בעלה וחמיה שהוציא לעז עליה ואם תנקה האשה ילקו ויאמרו שדברו שקר ויהיו בחרם ובנדוי כל מי שמוציא עליה שם רע מכאן ולהבא, ועל כל שגילה להם הדיבה וציווה עליה שלא לגלותו ועוד לא יכבוש עדותו כי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים, הקובל על חבירו שהלשין אותו או שגנב לו הואיל ובלשון קבלה אומר אין עונש בדבר:
דין ראובן כעס על אשתו ואמר הבת שילדה אינה בתו אלא ממזרת וגירשה ואחר זמן רצה להחזירה ואומר כל מה שדבר על בתו ועל אשתו שקר ומחמת כעס עשה אם חוזר ונותן אמתלא לדבריו נאמן:
דין אם אמר גזלתני או עברת על החרם או על השבועה והלה שותק אין לפוסלו ולומר מדשתיק אודויי אודי ליה דלא תהא הודאת פיו גדולה מדיבורו דאפי' אמר בפיו גזלתיך או עברתי על השבועה אינו נאמן לפסול עצמו דאין אדם משים עצמו רשע שכשאמר לו גזלתיך חייב להחזיר לו הממון דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי אינו נפסל ע"פ עצמו ופלגינן דיבוריה:
דין לאה טוענת על ראובן אמרת עלי לבעלי מה להתייחד עם נפק' ברא כמו זוגת' וחירפתני על דברי קינתורים הואיל ואין עדים וכופר פטור, וכן על חירוף שוכני עפר, אמנם אם ירצו הקהל להפיס דעתם יתנו חרם בב"ה על עצמם שיודו האמת:
דין ראובן אמר על שמעון ששמע שזקינתו היתה שפחה ועדים העידו ששמעו כן לא יפה עשה ראובן וגם העדים אחרי שאין עדות הרי אינו אלא הוצאת לעז וחייב דין או נידוי אבל היכא דאיכא עדות ברורה יכולים להעיד:
דין קול יוצא על אשה אחת שזנת' בטבריא ואחר כן נתקוטט ראובן עם אחד מבניה ובעת הקטט' קרא טביריא טביריא ועתה טוען אותה אחד מבניה על ראובן שכיון לביישו בזה ולפסול ילדיו אם הלעז והדופי מטבריא יצא על אותה משפחה לבד א"כ הוא ודאי כיון ללעז של אותה משפחה להבזותה מ"מ מדלא קאמר בהדי' אתה או בניך מטביריא רק קרא שם המקום לבד כדי שלא יבינו השומעים מאי קאמר א"כ לא הוי בושתם כולי האי אך שמעון יקח עשרה אנשים ויבקש מטו מראובן בחצר ב"ה דרך כבוד כו' ומשום מיגדר מילתא נזהיר כי כל המוסיף לדבר סרה כה"ג לא ינקה בקל כזה:
דין מי שציוה לחבירו עפ"ה שלא להתפלל וכל כיוצא בזה וחבירו לא חש לציוויו ואמר לו עברת על החרם אין להענישו בדבר זה מאחר שהיה סבור שבדין ציוה לו:
דין שמרת פנינה עברה על גזירת רבותינו שנדו על כל מי שמוציא לעז על מלכה שארבע פריצים קצצו את קליעותיה לגנאי וחלקם נוחי נפש מי יתיר ולכך תשב בנידוי ל' יום ואע"ג דעבד ואשה פגיעתן רעה היינו משום דאין להם מה לשלם, אבל מידי דבושת שיכולין לעשות בגופו השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ומה שאמרה על אביה של מרת רישקא שהמיר ונקבר בתועבה הרי יש כתבי' מרבותי' שעשה תשובה ומת יהודי לפיכך עברה על לא תונו וגו', אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים ודברה על שוכני עפר כו' ולכך תלך על קברו עם עשרה אנשים ותאמר נעניתי לך והיתה חייבת מלקות אך דטבא עבדי ליה תשב מחוץ לבית הכנסת ח' ימים ואותם ל' יום שהיא בנידוי תשב במקום אחד ז' ימים ובמקום שני ז' ובמקום שלישי ז' ימים והמות' במקומ' ויש לה לבקש מחילה ממנה תוך ב"ה של נשי' ואם בעלה לא יחפץ שתתבזה אשתו בב"ד בנידוי וירצה לפדות בממון אז יעשה כאשר ישיתו עליו פלוני ופלוני ופלוני:
דין הלעז שהוציא על פלוני וחביריו שנשבעו על בת נפש שלא כדין והם הביאו עדים שנשבעו כדין והכחישו עדים שכנגדם אוקי תרי בהדי תרי ואוקי גברא בחזקתו בחזקת כשרות ושוב אין להוציא לעז עליהם לא ברמיזה ולא ברמז:
דין ראובן קרא לשמעון כנען יש לדונו כאילו קראו עבד דליכא למימר שרוצה לומר כמו כנעני בידו מאזני מרמה דא"כ עבד נמי ר"ל עבד עברי או עבד לוה לאיש מלוה:
דין אחד אומר לחבירו שהיה רוצה לפנות על קברי אבותיו אם יש עדים ראוי ליענש עונש גדול, וילך לג' קהלות לבקש מחילה וגם במקום שנקבר אביו יבקש מחילה בבית הקברות מאביו בעשרה ואם אין עדים ישבע ויפטר, אמנם לעיל כתבתי שפטור בלא שבועה:
דין ראובן הפשיע את שמעון שקראו ממזר בפני עדים ושמעון השיב שראובן לחש לו לאזנו שהוא ממזר, ובשמעו כי נתמלא רוגז אמר לראובן בקול רם אתה ממזר מאחר שכך פתאום אמר לו שמעון אתה ממזר מסתמא ראובן הקניטו תחילה בפסול כזה, ונאמן שמעון בקבלת חרם שכך היה המעשה ופטור, וגם לא אמר שמעון לראובן כלום אא"כ שדברים הרעים דבר ראובן על שמעון:
דין הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי ממזר סופג את הארבעים רשע יורד עמו לחייו מדה כנגד מדה, עבד הוא רוצה להביאו לכלל ארור כנען לפיכך יהא בנידוי, ממזר רוצה להביאו לידי מלקות דלא יבא ממזר בקהל השם לפיכך יהא במלקות, רשע הוא רוצה להפסיד פרנסתו דכתיב כי ימוך אחיך והחזקת בו פרט לרשע שאין אחיך לפיכך יורד עמו לחייו:
דין ראובן קרא לשמעון הורנזו"ן ר"ל בן זונה והשני העיד שאמר לו ממזר לא נחלקה עדותן בכך דיש בכלל מאתים מנה והרי הן מצטרפין כאילו יש שני עדים שאמר לו הורנזו"ן, וענין קריאת הורנזו"ן אין דין עליו דבן הזונה קאמר אימור אמתו זינתה בעלמא אי נמי היתה פנוייה, אך להכזיב עצמו ולהשתטח על קבר אמו, אמנם לפעמים יש להחמיר לפי המבייש והמתבייש, ובטמא ובשאר חירופים אין בהם דין אלא מוטל על המחרף לפייס חבירו וכשאין עדים בחירופין אין להשביע עליהם אפילו היה בהן דין, ומה שאמרו שצריך לילך על קבר הנחרף היינו דווקא כשהוא קבור בסמוך כגון בעיר ששייכים לה ושולחים שם מתיהם לקבור אבל אם הוא קבור במרחקים לא אלא דיו שישלח שם שלוחו ויקח שני עדים מן העיר שהקבר שם וילך על קברו ויבקש מחילה בשם המחרף:
ודין אומר לחבירו כפרת בתחיית המתים או משומד לכל התורה כולה יש עליו דין לפי ראות עיני דייני העיר ולפי הקינטורים שקינטרו והכעיסו עד שאומר לו הגידופים הללו:
ודין כל המקניט את חבירו אפילו בדברים צריך לפייסו ואם מת מוליך עשרה בני אדם ומעמידן על קברו:
דין מאן דמתקנס מנה בב"ד סופג את הארבעים מאתים סופג שמונים על כל מנה ומנה ארבעים ולא מבעיא חבלות והכאות אלא אפילו על אונאת דברים מיחייב לפייסו, האומר לחבירו ממזר או עבד או רשע לוקה ארבעים מן הדא דכתיב ופי כסיל מחיתה לו: האומר לחבירו נואף או פסול או נבל לוקה ארבעים מן הדא דכתיב ומהלומות לגיו כסילים: המלעיג והמלעיב על דברי חכמים לוקה מן הדא דכתיב נכונו לליצים שפטים, והשוו הגאוני' נבלות פה להכאות וחבלות מן הדא דכתיב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך: הקורא לאשת חבירו זונה או פרוצה סופג ארבעים מלקיות והשוו אונאת דברים לפריעת הראש משום כבוד בנות ישראל ההגונות ותנן פרע את ראש האשה נותן לה ד' מאות זוז ומדלא מגבינן קנסא בבבל מלקין ליה מלקיות על כל מנה חד מלקות ואי לא ציית מנדין ליה:
דין המספר בגנותן של מתים סופג את הארבעים כיצד אומר לחבירו בן הנדה בן הזונה והם מתים סופג שמונים כי היכי דליתצל מגיהנם ואם אביו או אמו בחיים סופג ארבעים משום כבודם של חיים: המחליש דעתו של חבירו והושחרו פניו בדבר שאין צריך לפייסו כו' ואמרינן ספ"ק דשבועות מה נשתנה שעיר של ר"ח שבו נאמר לה' כו' וכל השערים ננעל חוץ משערי אונאה:
ודין מי שקורא לחבירו מלשין או מסור או עבר על החרם יש מחייבין אותו מלקות וכן אם קראו גנב קראו רשע יורד עמו לחייו פר"י להכותו הואיל ולא נזהר בלאו לא תונו: מכת מרדות אין אלא רק לפייסו שיוסר שלא יוסיף:
ודין קראו טמא אין במשמעות טומאה אלא לפי דעת כעסו חייב להרבות עליו רעים, וגם עניין כלב בכלל ונשים הפוגמות:
דין דגואלי הדם רדפוהו עד חובה והשיגוהו כדין עשו גואלי הדם שנקמו אביהם דגברא קטלא קטלו ואין לו דמים, מצינו בפנחס שהרג זמרי על שבעל ארמית והכתוב שבחו וכ"ש זה ואין להוציא לעז עליהם, ועל מה שהלכו מחוץ לתחום בשבת כדי לנקום אביהם ומה רציחה שהיא אב מלאכה היתה דוחה שבת ק"ו מעבודה לולי שכתב לא תבערו כ"ש תחומים דרבנן כו' והוי כמו פיקוח נפש דדוחה שבת כו':
דין אשה הרה לזנונים וילדה ממזר מן הגוים והרגה את הממזר ויש לירא שתצא לתרבות רעה אין להורגה דהרודף אחר ע"ז מצילין אותו בנפשו ואפילו בועל ארמית דקנאים פוגעים בו אם בא לימלך אין מורין לו:
דין המגזם בדליקה הוי רודף לכל ישראל שהרי אם נשרף בית אחד בעיר או בכפר יהרגו כמה עוברים ושבים ומשעה שתולה כתב פסול של שריפה לעיר או לכפר על פי גוים הוי רודף ואפילו לא פירש בכתב שמו של רודף כ"א של נרדף וידוע שמתחילה גיזם, ואשכחנא כה"ג ברכב על הסוס בשבת והטיח באשתו תחת התאינה והביאו לב"ד וסקלוהו כו':
דין ראובן תפס בסכינו תחילה והוציאו קצת ושמעון תפס כמו כן באותו סכין עצמו ומתוך כך נפצע ראובן בזרוע אין על שמעון פשע בכך אפילו היה מת מאותו פצע ואפילו גרם שמעון הפצע כי ראובן היה כמו כן רודף כו' ועוד שראובן קבל בעצמו ושמעון שאמר אני רוצח בגופו של ראובן בזה לא פסל עצמו דאין אדם משים עצמו רשע ועוד שאמר שמעון שמרוב צרה אמר כן שהיה ירא אולי פשע בדבר והיה עליו חיובא:
דין ראובן הכה אשתו בעץ המתבקע באליה שלה והיא מעוברת ולא החשיך עד שמתה וראו עדים שאותו מקום שהוכתה אדום וגם חבורה היתה שם ומקודם היתה בריאה מכין אותו מכה בלי חמלה ולגוז ראשו וליגלות ממקומו שתים או שלש שנים כפי ראיות חשובי קהלו ובכל קהלה יספר מקרהו שכן כתוב וזה דבר הרוצח ואין ראוי להיות ש"ץ אבל שחיטתו מותרת:
ודין כהן שמל את התינוק ומת נושא כפיו דמיתכוין לשם מצוה, ועוד מי יימר דכלו לו חדשיו או שמא הרוח בלבלתו אחר המילה:
דין מי ששחט אשתו ובניו בשעת הגזירה אין להחמיר עליו כלל, כ"ש שאדם רשאי להרוג עצמו על קידוש השם: ראובן מרצונו קבל דינו שנקרו עיניו, ויש בני אדם שקורין לו רוצח ולבניו בני רוצח יש לגעור בהן והעובר על ככה במזיד חייב נידוי: בר חמא קטל נפשא אמרי ריש גלותא אי ודאי קטל ליכהוייה עיניה רש"י פירש יעוורו עיניו דבטלו מיתת ב"ד, וי"מ לישמתיה: