העמק שאלה/קז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה קז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) למימני שבעה שבועי. לשון זה ישנו בה"ג ג"כ. ולכאורה הכוונה למספר שבועות שמחוייבים לומר היום כך וכך שבועות. ונקטי רבותינו רישא דפרשה וספרתם לכם שבע שבתות תמימות תהיינה. אבל א"א לומר כן. שהרי אכתי לא ביאר לן רבינו אם צריך למימני כלל שבועי. ולהלן הביא הא דאביי ומחלוקת אמוראי בתראי בזה. ותו הא דקאמר בסמוך וצריכינן למימני מאורתא דכתיב שבע שבתות תמימות תהיינה. ע"כ למספר הימים קאי שבזה נעשו תמימות כשמונה מבערב. והוויין לילה ויום בתוך הספירה. משא"כ מספר השבועות אין נפקותא בתמימותן אם מתחיל מבערב או ביום. מש"ה בא' הרי"ף שלהי מס' פסחים והעתיק לשון רבינו ובה"ג והוסיף מדיליה כדי לבאר לשון רבותיו ז"ל וכתב ומיחייבין למימני יומי דשבעה שבועי. הרי ביאר דכוונת רבינו ובה"ג דשבעה שבועי צריך לספור הימים. ואח"כ הביא הא דאביי ואינך אמוראי במנין השבועות. ולמדונו רבותינו דפי' שבע שבתות. ג"כ הפי' דשבע שבתות צריך לספור. והדר מפרש קרא תספרו חמשים יום. דשבע שבתות מצוה לספור יומי. אבל ספירת השבועות לאו מהאי פרשה נ"ל אלא מדכתיב בפ' ראה שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות. וכתיב כאן שני פעמים ספירה. דרשו שספירה שנייה פירושו יומי דשבעה שבועות וכמבואר במנחות ד' ס"ו ובת"כ יכול יקצור ויביא ואימתי שירצה יספור ת"ל מהחל חרמש בקמה תחל לספור. והרי מנין שבועי א"א אלא בכלות השבוע הראשונה ולא תיכף אחר הקצירה אלא ע"כ במנין דיומי מיירי קרא. אבל ספירה הראשונה דהאי קרא במנין שבועי מיירי. וכ"ז שכתבתי מדוייק בלשון הגמרא חגיגה ד' י"ז ב' מצוה למימני יומי דכתיב תספרו חמשים יום ומצוה למימני שבועי דכתיב שבעה שבועות תספר לך. הרי שלא למד מנין דשבועי מדכתיב שבע שבתות תמימות תהיינה דפ' אמור. אלא מיתור קרא דפ' ראה. והיינו משום דמשמעות שבע שבתות במשך שבע שבתות. ולכאורה מוכח להיפך בסוגיא דמנחות שם בהא שהוכיח ריב"ז דפי' ממחרת השבת שהוא מחרת יו"ט ולא שבת בראשית. מדכתוב א' אומר תספרו חמשים יום וכתוב א' אומר שבע שבתות תמימות תהיינה הא כיצד כאן ביו"ט שחל להיות בשבת כאן ביו"ט שחל להיות באמצע שבת. וקאמר רבא דאית ליה פירכא ודילמא כדאביי דאמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. משמע דאביי ורבא מפרשי שבע שבתות למנין שבועי. ולא כדיוק לשון גמ' חגיגה הנ"ל. אבל כד דייקת לא לזה כיונה סוגיא דמנחות. דבלא זה אינו מובן קושיית ריב"ז דלפי פירוש רש"י בהא דריב"ז דחמשים יום משמע ימים ולא שבועות וכתוב א' אומר שבועות. ושבועות לא קרי אלא אותן המתחילות בא' בשבת ומסיימות בשבת עכ"ל. ומאי קושיא הא כך היא דעתן של צדוקים שיתחיל מנין החמשים יום מא' בשבת. וא"כ תרווייהו קראי אמת. ואדרבה ברומי' זו מתחזק דעתן. דהכתוב ממחרת השבת היה מקום לפרש מחרת יו"ט מש"ה כתיב שבע שבתות. ותו היאך משמע שבוע מתחלת השבוע. הא כתב מלא שבוע זאת ופירושו מיום הנשואין. ה"נ משמעו מיום התחלת הספירה שהוא ממחרת יו"ט ואז מתחלת השבוע. אלא כך הענין. דמשמעות וספרתם לכם ממחרת השבת. אינו דוקא ספירה בפה. אלא כמו וספרה לה דזבה דפירושו בלב היינו שצריכ' להמתין שבעה ימים כמו שהוכיחו התוס' שם ובכתובות דף ע"ב. ה"נ היינו מפרשים האי וספרתם לכם. לאו דצריך לספור בפה אלא שיספרו סך ימים אלו במחשבה. היינו שצריכים להמתין סך ימים אלו ולקדש עצרת. והא דדרשינן מלכם ספירה לכל א' וא'. אפשר לפרש דאשמעינן קרא דא"צ יו"ט של עצרת לקדוש ב"ד כמו שאר מועדות. אלא כל יחיד יספור לעצמו ויקדש עצרת. משא"כ ביובל דכתיב וספרת לך דפירושו ב"ד. אין יחיד מקדש יובל לעצמו. אלא ע"פ ב"ד שהם מקדשים יובל בכל א"י. וכן ממש"כ תמימות תהיינה אין ראיה דאפשר לפרש כמש"כ המג"א סי' תצ"ד שאין מקדשין בעצרת עד צה"כ משום דבעינן תמימות. וע' מש"כ סי' קס"ז שיש לזה עוד הוכחה. והנה ריב"ז מפרש קרא תספרו חמשים יום ג"כ בלי מנין בפה. אלא ספירה בלב ממחרת השבת תספרו חמשים יום ולקדש עצרת. כמו ספירה שבזבה וכמ"ש. ואל תתמה שהרי בזה הברייתא אי' עוד ר"י בר"י אומר ה"ה אומר תספרו חמשים יום כל ספירות שאתה סופר לא יהו אלא חמשים יום וא"ת ממחרת שבת בראשית פעמים שאתה מוצא חמשים ואחד חמשים ושנים כו' ולכאורה קשה הא לעולם לא יהיה נמנה אלא חמשים יום. ואינך יומי מיו"ט של פסח עד אחר שבת בראשית אין מונין כלל. וע' פרש"י שכ' בזה"ל לפי החשבון של אשתקד שהתחילו למנות מיום שני יהא עכשיו נ"א כו' אבל עדיין אינו מובן כ"כ מנלן שיש לנו לשום לב על אשתקד. ודילמא הכתוב אומר שבכל שנה יש למנות חמשים יום ממחרת שבת שבתוך הפסח ולא יותר. אלא ה"פ דתספרו משמעו כפשוטו ספירה בלב כמו וספרה לה וכמש"כ. וא"כ אם חל פסח בע"ש ה"ז סופר בע"כ בלב חמשים ואחד יום שהוא יום שלפני שבת ואח"כ חמשים יום. והיינו שדקדק ר"י בר"י ואמר כל ספירות שאתה סופר כו' פי' אפי' ספירות שבלב לא יהא אלא חמשים יום. דודאי אע"ג דבאמת למדנו מהאי קרא שצריך למנות בפה מנין דיומי כמו שיבואר. היינו מיתורא. אבל אין מקרא יוצא מידי פשוטו דמיירי בספירה שבלב ג"כ. ומעתה כיון דריב"ז מפרש קרא דתספרו חמשים יום היינו ספירה שבלב. א"כ שפיר הקשה ריב"ז מאי צריך קרא דחמשים יום לפרש הא דכתב וספרתם לכם כמה לספור. הא כבר כתיב שבע שבתות. היינו חמשים יום. ושני כתובים לספירה שבלב למ"ל. אלא ע"כ ה"ק קרא דבזמן שבא אחר שבת בראשית אז המה שבע שבתות שלימות ממש. מיום א' עד יום א'. משא"כ אי חל בתוך השבוע המה מ"ט יום. אבל אי לא הוי כתוב אלא חמשים יום ה"א דהתחלת הספירה הוא ממחרת שבת בראשית. מש"ה כתוב שבע שבתות ומיותר חמשים יום. ללמדינו דשבתות היינו שלימות ממש. וחמשים יום הוא מאמצע השבוע. וא"כ מוכח דלא כדעת הצדוקין ודחי רבא שפיר דילמא לא בא קרא דתספרו חמשים יום אלא לכדאביי דבעינן למימני יומי בפה. ומשום דכתב שבע שבתות מיותר האי תספרו חמשים יום למדנו מצות מנין בפה אבל אי לא הוי כתיב תספרו חמשים יום לא למדנו מצות ספירה בפה וה"א דבספירה שבלב סגי. וא"כ קרא דתספרו חמשים יום אינו מיותר. וכן ביובל דנסתפקו התוס' ורמב"ן בפי' התורה פ' אמור אי מצוה למנות בפה. והרמב"ם בסה"מ מ"ע ק"מ החליט הכי למנות השנים והשמיטות כמו בעומר. היינו ג"כ מיתורא דקראי מדריש בת"כ הכי' ע"ש. ומעתה לפי מה שביארנו הך סוגיא דמנחות. א"כ הך סוגיא לא מיירי כלל ממנין שבועי. ולא הביא הא דאביי אלא דמצוה למנות בפה. וא"כ נוכל לומר כמ"ש דשבע שבתות תמימות תהיינה משמעו דמשך שבעה שבועות תספרו. והמנין הוא ביומי. ומנין דשבועי לא למדנו מהאי פרשה אלא מפרשת ראה. וכלשון הגמרא בחגיגה וכ"ה בסה"מ להרמב"ם מ"ע קס"א ובס' החינוך סי' ש"ו. והנה בס' שבולי הלקט סי' ע"ג כ' בשם תשובת הגאונים דמאן דאשתלי ולא בריך לילה הראשון מברך בליל יום שני ואומר דאתמול הוי חד בעומרא ויומא דין תרין בעומרא ואי משום תמימות בשבועי הוא דאתמר כו'. הרי דס"ל דקרא דשבע שבתות תמימות במנין שבועות מיירי דלא כדברינו. והכי משמע לשון רבינו ירוחם נתיב רביעי שכ' בזה"ל ונראה לן משום דכתיב ז' שבועות תספר לך וגו' וכתיב נמי מיום הביאכם את עומר וגו' שבע שבתות תמימות תהיינה נמצא שלא נכתבה ספירת שבועות כי אם גבי העומר אבל ספירת הימים לא כתב גבי עומר נמצא דספירת הימים הוא מה"ת אפי' בזה"ז וספירת השבועות בזמן דאיכא עומר כו' ע"ש שהאריך. הרי דמפרש שבע שבתות למנין שבועי ולדידהו צ"ל הא דקאמר במנחות שם יכול יקצור ויספור ויביא ביום ת"ל שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות בזמן שאתה מתחיל למנות מבערב והרי מנין שבועות אינו מתחיל למנות מערב. וע"כ במנין ימים קא מיירי. צ"ל לדעת הגאוני' שאינם אלא אסמכתא ומדרבנן שכמו שהוא בשבועות ה"ה ביומי. אבל דעת בה"ג ושארי פוסקים דס"ל דתמימות דיומי לעיכובא. מבואר דמפרשי כמש"כ דשבע שבתות אינו אלא משך השבועות תספרו יומי. ובעיקר מש"כ רבינו ירוחם בזה מבואר דעת כל הפוסקים להיפך. וע' בסה"מ להרמב"ם שם שכ' בפי' וכמו שמצות מנין השנים והשמיטות מצוה אחת כמו שביארנו כן ספירת העומר מצוה אחת וכן מנה אותה כל מי שקדמנו מצוה אחת ועל יטעך אמרם מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי ותחשוב שהם שתי מצות וכו' והראיה הברורה ע"ז היותינו מונים ג"כ בכל לילה שהם כך וכך שבועות וכך וכך ימים ואילו היה השבועות מצוה בפ"ע לא היינו מסדרין מניינה אלא בלילי השבועות והיינו אומרים שתי ברכות על ספירת העומר ועל ספירת שבועי העומר אלא אין הדברים כן כו' עכ"ל. מבואר בכ"ז להיפך מרבינו ירוחם ז"ל שהאריך שם בטעם הברכה והמנין לפי דרכו. וממוצא דברי הרמב"ם ז"ל למדנו דמנין שבועי אינו אלא חלק מהמצוה. ואי אפשר למנותם בלי יומי. ומש"כ המג"א בסי' תפ"ט סק"ד בשם הטור דאם מנה שבועות לבד נמי יצא. אין הפירוש כמשמעו דאם מנה שבועות בלא ימים דיצא. דהא ליתא כן בטור אלא הפי' כמבואר בחק יעקב שם דאם מנה ביום ח' היום שבוע אחד ויום אחד אף דלא הזכיר הימים בכללן מ"מ יצא. אבל אם מנה ביום ז' היום שבוע א' ולא הזכיר ימים כלל לא יצא. וזה ברור:

ב

(ב) ולאו לב"ד בלבד הוא דקא מזהר רחמנא למימני. בכת"י אי' בזה"ל למימני וקדושי עצרתא. הוספה זו מוכרחת לבאר הא דס"ד דאמרה תורה מצות ספירה רק לב"ד הגדול ומהיכא תיתי לפרש כן. וכן באמת קשה הא דכתיב גבי יובל וספרת לך. והפי' בב"ד בלבד. והיינו ב"ד הגדול. מדכתיב בלשון יחיד. אבל מכ"מ מנלן דקאי על ב"ד הגדול דילמא ה"פ א' סופר ע"י כולם. וכמש"כ התו' סוכה ד' כ"ט ב' ד"ה בעינן. לפרש הא דאי' שם ולקחתם לקיחה ביד כל אחד ואחד שלא נימא לקיחה של אחד בשביל כולם. ה"נ נימא בספירה הכי הוא. ובכל קהל וקהל חל החיוב שא' יספור יובל או ספירת העומר להס"ד. מש"ה הסביר רבינו דכאן מסתבר הכי באשר שתכלית ספירות אלו לקדש את שאחריהם. היינו עצרתא ויובל. וידוע דקידוש המועדים והיובלות תליא בב"ד הגדול. מש"ה מסתבר דהספירה ג"כ בהו קאי. והיינו דסיים רבינו וקדושי עצרתא:

ג

(ג) כשהוא אומר מיום הביאכם את עומר התנופה הרי מחרת יו"ט כו'. זה אינו לא בת"כ ולא בגמרא ובאמת הוא פלאי. שהרי אותו הערעור של הצדוקים חל על הבאת העומר ג"כ מלשון הכתוב ממחרת השבת יניפנו הכהן. וא"כ מה נועיל בזה שהספירה תלוי' בהבאת העומר. וכמה תנאים לא דרשו קבלתם אלא על הבאת העומר היינו ר' ישמעאל אומר א"ת הביא עומר בפסח. ושתי הלחם בעצרת כו'. ורשב"א כתיב ששת ימים תאכל מצות וכ"א אומר שבעת ימים הא כיצד ששה ימים מן החדש כו' הרי שהוצרכו הוכחה גם לעומר עצמו. וצ"ל דגי' רבינו כך היה בגמרא. וכעין ראיה לדבר ממה שמתחיל לשון הברייתא שבגמרא ר' יוסי ברבי יהודה אומר כו' אלמא שיש עוד מי שקדם לו. והא דפשיטא לי' להך תנא דהבאת העומר הוא ממחרת יו"ט היינו משום דכבר ידוע מש"כ הרמב"ם פ"ז מה' תו"מ והסמ"ג בשם ר' משולם שהביא ראיה מכרעת ופשוטה מספר יהושע דעומר קרב ממחרת הפסח ואז הותר החדש. וא"כ אע"ג שהצדוקים נתקשו עצמן לדעת גם על העומר. מכ"מ עיקר הספק ושהוצרכנו לקבלת חז"ל. הוא על הספירה ומש"ה נשנו הדרשות על הפסוק וספרתם לכם ממחרת השבת ולא על הפסוק המוקדם ממחרת השבת יניפנו הכהן. וא"כ שפיר הוכיח ת"ק שהביא רבינו מדהבאת העומר הוא ממחרת יו"ט מקראי דיהושע. ה"נ ממחרת השבת דספירה. ור' ישמעאל ורשב"א הוכיחו מקראי דאורייתא דמשה על הבאת העומר שפקפקו הצדוקים גם על זה. וממילא קרא דספירה נלמד משם כדברי ת"ק. והא דלא חשיב רבא דעת ת"ק בדאית להו פירכא או בדלית להו פירכא. משום דדברי ת"ק בעצם אין להם פירכא. אבל לא נשלמו שעדיין אנו נצרכים להביא ראיה על העומר שקרב ממחרת יו"ט:

ד

(ד) יומא דחמשין דאתיהיבת בי' תורה לישראל. הכי מבואר בפסחים ד' ס"ח ב' עצרת יום שניתנה בו תורה. והמג"א סי' תצ"ד הקשה על סדר התפלה זמן מתן תורתנו. והרי קיי"ל כרבי יוסי דאמר בז' בסיון ניתנה תורה לישראל. והעלה דמנהגינו על פי הרמב"ם שפסק ג' עונות בעינן. ולדידיה בו' בסיון ניתנה תורה ע"ש. ובאמת מסדר התפלה לא קשה כ"כ. שאנו אומרים זמן מ"ת. ולא יום מ"ת. וכל זמן הגבלה מיקרי הכי. אבל לשון הגמ' יום שניתן בו תורה לישראל. ומש"ה אסור להתענות באותו יום של עצרת דוקא קשה. וכן לשון רבינו מבואר הכי וע"ז לא שייך ישוב המ"א. דלדבריו יש להוכיח לפסוק הלכה כהרמב"ם. ואנן לא קיי"ל הכי. ותו דמרא דהאי מימרא בפסחים שם הוא ר"א. וביומא דף ד' מבואר דר"א ס"ל כר"ע ור' יוסי דבשבעה ניתנה תורה לישראל. אלא נראה דאפי' למ"ד בז' ניתנה תורה מכ"מ יום ו' הוא הראוי ומוכן היה לקבלת התורה. אלא שהוסיף משה מדעתו ואולי משום כבוד שבת דהא התורה ניתנה בשבת ואי לא הוסיף משה יום א' התורה ניתנה בע"ש ומשום טרדה דקבלת התורה לא יוכלו לטרוח לשבת וכמו שאמרו בעירובין ד' מ"ג ב' שאין אליהו בא בע"ש מפני הטורח. וע' שבת ד' פ"ח א' לא הי' לו פנאי מאי לאו משום תורה לא משום טורח שבת. אבל אי היה יום הששי חל ביום אחר באמת היו מקבלי' התורה אז. מש"ה השתא מיחשב דהאי יומא דששי דקא גרים אלא שנדחה לשביעי. וע' תוס' ע"ג ד' ג' א' ד"ה יום הששי כו'. א"נ היתה ראויה לינתן בששי אלא שהוסיף משה כו' עכ"ל. הרי כדברינו. ועי' מש"כ בדרשה דפורים סימן ס"ז אות ו' שהעליתי מלשון רבינו שם דודאי תרי יומי דעצרתא דקא גרמי. וזה העליתי לפי לשון רבינו לפנינו בסי' ס"ז שכ' בהא דמר ברי' דרבינא שלא התענה בתרי יומי דעצרתא כו' וכן לפי לשון הכת"י בדרשה דפורים הנו' שם לבר מן תרי יומי דעצרתא יום שניתנה בו תורה. ולבר מן יומי דפוריא משום ניסא. אבל במרדכי מס' מגילה פ"א סי' תשפ"ט כתב בזה"ל ועדיף יומא דפוריא כיום שניתנה בו תורה. כי הא דמר כו' לבר מן תרי יומי. יומא דעצרתא יום שנתנה בו תורה ויומא דפוריא משום ניסא עכ"ל. והוא העתקת לשון רבינו שם. משמע שכך היה הנוסחא לפניו בספרו של רבינו וא"כ לא נתייחד אלא יום ראשון של עצרת ויום ראשון דפורים. ולזה העירני שארי מהרמ"י א"ש שי'. והא שלא הביא רבינו שם מעלי יומא דכפורי דאסור להתענו'. והישוב שכתבנו שם אות ח' אזיל לפי נוסחא זו. אבל יבואר אי"ה סי' קס"ז אות י"ב:

עבודה דצורך אכילה שרי למיעבד ביו"ט. והני מילי מלאכה דלאו אורחא למיעבדא מעיו"ט כגון משחיט ומיפא ובשולי אבל טחינה והרקדה כו'. כן הוא הנו' בכת"י. ומבואר לעיל סי' נ' אות א' בס"ד:

ה

(ה) איכא דרקדן בנהרדעא. בגמרא איתא דהדרן בנהרדעא. וכ' הר"ן דיש גורסים דרקדן ומשמע אפילו ריקוד עצמו שריא בשנוי. ונראה דרבינו אע"ג דגריס דרקדן מכ"מ לא כוון לריקוד עצמו דבפ' בשלח סי' נ' כ' בזה"ל ודאי נהיל קימחא מאתמול ובעי למיתניה ביו"ט ש"ד ומשנינן עלויה פתורא. הרי דתרווייהו בעי וכ"כ המרדכי פ' אין צדין בשמו של רבינו. אלא רקדן פי' מלשון גמלא במדי אקבא רקדא יבמות דף מ"ה א'. ר"ל דהמהולין כמרקדים בתוך ידי הנשים ששונין בהם. ודע דהמאירי ביצה ד' כ"ט הביא בשמו של רבינו דין בהא דמודדת אשה קמח ביו"ט כו' ואינו לפנינו:

ברתא דרמי בר אבא. וכ"ה בה"ג. ובגמ' אי' רמי בר חמא וטה"ד הוא. וכ"כ בק"נ ע"ש:

ו

(ו) כיון דקשחיט אדעתא דכותי. דעת רבינו דהאיבעי' הוא אפי' בשוחט על דעת הכותי. ומש"ה פשיט בסמוך דשרי כה"ג נמי ממסוכנת דשוחט מתחילה שלא לצורך ישראל. ואפ"ה שרי מטעם דיאכל ממנה כזית בשר. והנה בגמ' פריך ע"ז מה בין זו לנדרים ונדבות ומסיק טעמא דנו"נ אסור לשוחטן בי"ט משום דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו. ופירש"י וה"ה בעלים בשאר הבשר כו' כוונתו לדעתו ז"ל ב"ק ד' י"ג ב' דחלק בעלים גם כן לאחר שחיטה וזריקה לאו ממון בעלי' הוא לכ"ע. אבל התוס' שם ושם כתבו דממון בעלים הוא. מש"ה כתבו טעם האיסור משום דעיקר הקרבן לצורך גבוה נעשה ומש"ה אף דמ"ב הוא מ"מ אסור. ומעתה מבואר דהתוס' מפרשי דלא כרבינו. אלא משום שחציו של ישראל שוחט לצורך ישראל. אבל אי אדעתא דכותי באמת אסור כמו נו"נ דאע"ג דממון בעלים הוא. מ"מ כיון דאדעתא דגבוה הוא אסור. וא"כ קשה לשיטת התו' מהא דמסוכנת דשרי אפילו שלא לצורך ישראל. בשלמא למ"ד הואיל ניחא. דמכ"מ אי מזדמן ליה אורחים הוי שחיט אדעתא דישראל משא"כ נו"נ. אבל למאן דלית ליה הואיל. ועיקר היתר דמסוכנת משום דבאמת אוכל כזית כדאי' בפסחים פ' א"ע. א"כ קשה מ"ש מנו"נ שיאכלו הבעלים חלקם ומכ"מ אסור מה"ת משום דמתחילה לאו משום ישראל קשחיט. וא"כ ה"ה מסוכנת הא לאו משום האי כזית שחיט. ומ"ט שריא. וצ"ל דשאני מסוכנת שכל הבהמה של ישראל שרי אפי' עיקר השחיטה לאו בשביל ישראל. משא"כ בשותפות כותי וה"ה קדשים קלים אפילו לריה"ג. מכ"מ יש ביה חלק גבוה ג"כ. מש"ה לא שרי אלא בשוחט לצורך ישראל. וממוצא דבר למדנו בבהמה של כותי. וישראל יאכל ממנה אחר שחיטה. אי שרי לשחוט. [וכבר הוי בה טובא גאוני בתראי בשו"ת שב יעקב. ונו"ב חלק א"ח סי' כ"ט ושו"ת אבני מלואי' ]. ולדברינו תליא במחלוקת רבינו עם התו'. דלרבינו שהביא ראי' ממסוכנת אלמא שאין שום נפקותא בזה דבהמה של מי. אלא לצורך מי הוא עושה. וא"כ ה"ה כולה של כותי אפשר ג"כ דשרי. והא דנקיט חציה של ישראל. היינו דבחציה של ישראל אפילו השחיטה הוא רק לצורך כותי שרי. שהרי ממילא יבא חלק ישראל להיתר אכילה. משא"כ כולה של כותי בעינן שיהא לצורך ישראל. אבל לשיטת התו' יש נ"מ בדבר. ואדרבה מוכח לאיסור. מדנקיט חציה של ישראל והרי מ"מ לא קשרי אלא בשוחט לצורך ישראל. ואפ"ה אינו מתיר אלא בחציה של ישראל. ומוכח דאי כולה של כותי אסור אפי' לצורך ישראל. ויש בזה שלשה נ"מ. לשיטת התו'. בכולה של ישראל אפי' שלא לצורך ישראל שרי. והיינו מסוכנת. ובשותפות תליא בשביל מי קשחיט. והיינו ההבדל בין בהמת שותפות של כותי וישראל בין קדשים לנו"נ לריה"ג. ואם כולה של כותי אפילו לצורך ישראל אסור. וכ"ת א"כ מ"ט שרינן לבשל מעשר שני למ"ד מ"ג או קדשי קדשים לכהנים דודאי ממון גבוה הוא. אבל לא דמי התם עומדין לאכילת ישראל ומצותן בכך. וכיון דמבשל לזה התכלית שרי משא"כ בהמת הכותי אפי' מבטיחו שיתן לישראל. דילמא לא יתן. ונמצא עושה בשל כותי ולצרכו. ובזה מיושב קושיית השואל בנו"ב שם מהא דבני חילא דחזינן אי יהבי ריפתא לינוקא שרי. והרי הוא של כותי. ולמש"כ י"ל דלא אסור אלא באופן דבעינן לדעת הכותי וחיישינן דילמא הדר ביה וכדאיתא בפסחים דף צ"א ב' לענין שחיטת הפסח על יושב בבית האסורים. אבל פתא דבני חילא שדרך ליטול ואינן מקפידים ודאי שרי דמכ"מ לכם מיקרי כיון שעושה לצורך ישראל וכמש"כ בנו"ב. ומעתה אין מוכרח שרבינו פליג על סברא זו דלא סמכינן עלייהו:

ז

(ז) מידי דהוי אבהמה מסוכנת כו'. לכאורה קשה א"כ מאי קא מיבעי להש"ס הא משנה מפורשת היא במסוכנת. ול"ק מידי דאכתי יש לומר דמדרבנן אסור רק במקום הפסד התירו. כמו דאיתא בפסחים דף מ"ו ב' בסוגיא דהואיל. דלמאן דאית ליה הואיל מדאורייתא שרינן במסוכנת ביכול לאכול כזית אע"ג שאין בדעתו לאכול כלל. ואע"ג דמדרבנן אסור לאפות מיו"ט לחול. במסוכנת התירו משום הואיל ה"נ אפשר בשוחט אדעתא דכותי אסור מדרבנן אפי' יאכל ישראל כזית ורק במסוכנת התירו. ומסיק ר"ח דשרי לכתחילה בבהמה ואסור בעיסה. ובגמ' מקשה על ר"ח שאוסר בעיסה מהא דעיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה מותר לאפות לכלבים ואף על גב שאפשר למיפלגינהו בלישה ומשני דהתם מיירי ביש לו נבלות דאפשר לפייסן בנבילה והדר איתא בגמ' דבעו מיניה מרב הונא בקמחא דבני חילא דרמי עלייהו לאפות אי מותר לאפות ביו"ט וא"ל אי יהבי ריפתא לינוקי ולא קפדי שרי. ומסיק ע"ז דלא כריב"ל שאמר שלא היו מזמנין את הכותי בי"ט שמא ירבה בשבילו. ולכאורה סתרי פסקי דר"ח ורב הונא בעיסה וא"כ כיון דקיי"ל כר"ח וכריב"ל דאסור להזמין וכמש"כ רבינו. ליתא הא דרב הונא. והכי דעת הרי"ף. ובעיסת הכלבים ג"כ בעינן דוקא שיהא לו נבילות ממש. הא בל"ז אסור. וקשה בזה טובי פסקי דהרמב"ם ז"ל שפסק כר"ח וכריב"ל. ומכ"מ פסק כרב הונא בקמחא דבני חילא וגם לא הזכיר בעיסת הכלבים שיהא לו נבילות. וכבר הוו בזה טובי מפרשי הרמב"ם ז"ל. ולי נראה דכל הסוגיא אזיל למאן דלית ליה הואיל ואי מקלעי ליה אורחים דהיינו רב חסדא דאי' בגמרא דלית ליה הואיל. וכן רב הונא לית ליה הואיל כמו שהוכחנו לעיל סי' נ' אות א' מדאמר בביצה ד' כ"א ב' מי שלא הניח ע"ת כו' ומדליקין לו את הנר. והוכחנו שם מזה דר"ה לית ליה הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים. והאופה מיו"ט לחול לוקה. ואיתא בפסחים שם ד' מ"ח א' אמר רמי בר חמא דהא דר"ח ורבה במחלוקת ר"א ור"י היא דר"א סבר אמרינן הואיל ור"י סבר כו'. אמר ר"פ ודילמא ע"כ לא קאמר ר"א התם דאמרינן הואיל אלא בעידנא דקא עיילי לתנורא כל חדא וחדא חזיא ליה לדידיה אבל הכא דלאורחין הוא דחזי לדידיה לא חזי אימא ה"נ דלא אמרינן הואיל. נמצא דלמ"ד דלית ליה הואיל ואי מיקלעי אורחים. אפשר דמודה בהואיל דכל חדא וחדא חזיא ליה. ובזה הסברא פליגי רב הונא ורב חסדא בסוגי' דביצה. דר"ח אסר בעיסה מה"ת כיון דאפשר למיפלגא. ומשום הואיל דכל חדא וחדא חזיא ליה לית ליה לר"ח ג"כ. ושפיר הקשה הש"ס מהא דעיסת הכלבים. ומשני דמיירי ביש לו נבילות. ורב הונא התיר בקמחא דבני חילא מטעם הואיל דכל חדא וחדא חזיא לינוקא. ולא בעי בעיסת הכלבים ג"כ שיהא לו נבילות. אלא משום דכל חדא וחדא חזיא לרועה הכל שרי. ושפיר קאמר דפליגא אדריב"ל דאמר שאין מזמנין כו'. דלרב הונא שרי להרבות משום דקא חזי ליה כל חדא וחדא. אבל כ"ז למאן דלית ליה הואיל ואין נ"מ בין דרבנן לדאורייתא בהא. אלא במקום דאמרינן הואיל שרי אפי' מדרבנן ובמקום דלית לן הואיל אסור מדאורייתא. אבל אנן קיי"ל כרבה דאית לן הואיל ואי מיקלעי אורחים. ומכ"מ מדרבנן אסור לאפות מיו"ט לחול. דהואיל ליתא אלא מה"ת אבל מדרבנן אסור כידוע. ובמסוכנת התירו משום הפסד בסברא דהואיל. וממילא ה"ה בהאי הואיל דכל חדא וחדא חזיין ליה אסור מדרבנן ושרי בשעת הדחק. ומעתה כל הפסקים מאירין הא דעיסה של שותפות אסור מדרבנן וכן הא דאין מזמנין כו' אבל עיסת כלבים דמזונותן עליך ומצוה לפרנסן כדאי' במס' ברכות ד' מ' אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו. מש"ה שרי משום הואיל דחזיא ליה אע"ג דלית ליה נבילה. וה"נ בקמחא דבני חילא אי רמו עלייהו למיפא ביו"ט דוקא כדיוק לשון הרמב"ם פ"א הי"ד ודאי איכא צערא ומניעת שמחת יו"ט ומותר משום הואיל משא"כ עיסה חציה של כותי או להזמין כותי ביו"ט או אפי' קמחא דבני חילא דרמו עלייהו למיפא מתי שירצו בודאי יהיה אסור מדרבנן. וזהו שפסק הרי"ף דלא כר"ה. משום דר"ה מתיר אפילו היכא דלא רמי עלייהו למיפא ביו"ט דוקא. משום דס"ל דהאי הואיל דכל חדא וחדא חזיין ליה קיל מהואיל דמקלעי ליה אורחים ושריין אפי' בלא צורך מצוה בזה פסק הרי"ף דלא כותיה אבל ודאי בדאיכא צורך יו"ט שרי. ובזה נתפשטו כל העקמימות ולא נצרכנו להרבה סברות שנאמרו בזה. וגם א"ש בזה דהרמב"ם אינו חולק בזה עם הרי"ף:

והנה בש"ע סי' תקי"ח פסק דאסור להוציא לצורך כותי ביו"ט ובסי' תקי"ב פסק דשרי להוציא לצורך בהמה. אלא שהרמ"א הוא שהגיה דאסור להוציא מרה"י לרה"ר. אבל דעת המחבר דשרי. ולכאורה צ"ל הטעם ע"פ מש"כ הה"מ פ"א הי"ג דלדעת הרמב"ם דאמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך כלל. וכמו שהארכנו בס"ד בסי' נ' שם. מותר לצורך בהמה ע"פ דין. והא דאסור להוציא לצורך כותי היינו כמש"כ הב"י ריש סי' תקי"ח דמדרבנן מיהא אסור. ולבהמה לא גזרו. וא"כ ק' דעת הירו' שס"ל כשיטת הרמב"ם כמו שהביא הה"מ שם פ"ד לענין הבערה מהו להדליק נר של אבטלה חזקי' א' אסור מתניתא פליגא על חזקיה לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. בשבת אי אתה מבעיר אבל מבעיר אתה ביו"ט. ולא כתו' בביצה ד' כ"ג שהביאו הירו' מהו לאדלוקי נר של אבטלה ר' יוסי אוסר ורבנן שרי. ופירשו דתליא אי הבערה לחלק יצאת או ללאו. והוא ע"פ סוגי' דפסחים ד' ה' ב' לענין בעור חמץ. ולשיטתייהו אזלי דמשום מתוך לא שרי אלא לצורך קצת. וא"כ היאך יהא מותר בנר של אבטלה. וע"כ משום דס"ל ללאו יצאת. אבל אין זה קושיא דהא הירושלמי מפרש טעם המתירין משום דכתיב לא תבערו אש ביום השבת. בשבת אין ביו"ט לא והביאו הרא"ש פרק ב' [* מיהו הגאון בצל"ח בפסחים שם ביאר דזה גופא תליא בהך מחלוקת דהבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת. דדוקא למ"ד הבערה ללאו יצאת מצינו למעט מביו' השבת דביו"ט מותר. אבל למ"ד הבערה לחלק יצאת א"כ הא דמיעט רחמנא מביום השבת היינו דביו"ט אין חילוק מלאכות אבל מ"מ אסור ביו"ט ע"ש. מיהו קשה היאך אפשר לומר דנר של בטלה תליא בהך מחלוקת. הא ר' יוחנן קאמר בירושלמי ביצה שם על נר של בטלה לא תאסור ולא תשרי [הובא בתו' והרא"ש שם ע"ש] אם כן לפ"ז צ"ל דר' יוחנן ספוקי מספקא ליה אי הבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת. ובספר אחד מספרי האחרונים ז"ל ראיתי שהוכיח עוד מזה דר"י ע"כ פשיטא ליה דהבערה ללאו יצאת רק שהחמיר בזה ולא התיר דאי מספקא ליה הוי ליה לאסור מספיקא. ותמהני שהרי בירו' פ' במה מדליקין קאמר ר' יוחנן להדיא דהבערה לחלק יצאת ע"ש. וכן בירו' פ' כירה א"ר יוחנן קרוב הוא זה לבא לידי חיוב חטאת לפניו משום מבעיר לאחריו משום מכבה. [מובא בהרא"ש שבת פ' כל כתבי] הרי דר' יוחנן פשיטא ליה דחייב חטאת על הבערה וכמ"ד הבערה לחלק יצאת וצ"ע. מחתני ה"ר רפאל שי']. ולפי"ז בהוצאה נמי דכתיב ביום השביעי ובס' ירמיה כתיב לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת ה"נ דשרי הוצאה ביו"ט אפי' שלא לצורך כלל. וא"כ קשה הא בירו' שם בפ"ד הלכה י"א איתא ר' יודן בעי מהו להוציא תבן מרה"י לרה"ר ולא מתניתין היא המוליך את התבן לא יפשול את הקופה לאחוריו מתניתין כמ"ד לכל נפש אפי' נפש בהמה בכלל מה צריכא ליה כמ"ד אין נפשות בהמה בכלל ברם כמ"ד נפשות בהמה בכלל פשיטא ליה. מתני' במוציא להסיק. מה צריכא ליה במוציא להאכיל כצ"ל. ולא כקה"ע שכ' דלהסיק אסור דהא משנה שלימה שמנו דלהסיק שרי להוציא דתנן בביצה ד' ל"א מביאין עצים מן השדה כו' ואפי' בתוך תחום שבת. אלא ה"פ דמיישב עוד הקושיא דמתני' אתי ככ"ע אבל מיירי שמוליך תבן להסיק שהוא צרכי אדם. הרי מיהא דלבהמה ג"כ אסור למאן דלית ליה נפשות בהמה בכלל. ולא שרינן משום דרשה דביום השבת. כמו בהבערה. וע"כ נראה לי בזה דלא כהה"מ. ואפי' הרמב"ם מודה דנהי דלא בעינן צורך יו"ט כלל. איזה צורך אדם מיהא בעיא וכל דאימעוט מלכם לאו צורך אדם מיקרי ואסור בהוצאה והבערה והוא עיקר הנפקותא בין ס"ד דרבה ביצה ד' י"ב דאין איסור הוצאה כלל ביו"ט בין המסקנא דיש איסור הוצאה וטעמא דב"ה משום מתוך. ולשיטת הרי"ף והרמב"ם דמשום מתוך שרי לעולם. הרי קשה דהא היינו הך. אלא דלהס"ד דאין איסור הוצאה כלל ביו"ט לא אימעוט מלכם כלום. כיון דאין זה מלאכה כלל ביו"ט משא"כ להמסקנא מלאכות גמורות הן אפי' ביו"ט. אלא דשרי משום מתוך. אבל מה שאינו לכם בפי' אימעוט. ומכש"כ שלא לצורך כלל. והיינו דמקשה ר"י בביצה שם על הא דסבר רבה דאין עירוב והוצאה ביו"ט. אלא מעתה ליפלגו באבנים. ופירש"י דלישרי מוקצה. וזה דוחק. דהכי מבעי ליה אלא מעתה מ"ט דמוקצה אסור בי"ט. ותו דגי' ישנה הביאו התוס' אלא מעתה הוציא אבנים ביו"ט לב"ה ה"נ דלא מיחייב מלקות. ולמש"כ ניחא שפיר אבנים שאין בו שום צורך כלל לאדם ה"נ דלישתרי לב"ה. ובאמת מודה ב"ה דאסור ולוקין עלה אי יוכל להיות עדים שלא היה שום כוונה וצורך בהוצאתן. וע"פ מה שכתבתי מתיישב שפיר תמיהת התוס' כתובות דף ז' ד"ה הואיל. דבסוגיין מסיק הש"ס יש עירוב ביו"ט. והיינו ע"ח. ולהלן די"ז מערבין ע"ח ביו"ט משום דאי אתה אוסרו בדבר המותר לו. אלמא דליכא דין ע"ח כלל. ונדחקו ליישב דודאי יש ע"ח להוציא שלא לצורך יו"ט ולטעמייהו קיימי דלא אמרינן מתוך אלא לצורך יו"ט קצת. וסוגי' דד' י"ז מתיישב בדוחק. אבל הרי"ף ורמב"ם וש"ע סי' תקכ"ח פסקו דאין דין ע"ח כלל ביו"ט. וא"כ קשה סוגיא דביצה ד' י"ב דלהמסקנא יש עירוב ביו"ט. אבל כבר ביארתי ריש סי' מ"ט אות א' בס"ד בשם הסמ"ג לדעת בה"ג דבקרא דירמי' הזהיר על איסור הוצאה דאורייתא. ועל איסור ע"ח תקנת שלמה. ומש"ה הביא הש"ס בביצה ד' י"ב עירוב והוצאה ע"ש דברים נכונים. וא"כ בזמן שלמה וירמי' שלא היה אסור מוקצה כלל. והיו רשאים לטלטל אבנים וכלים שלא לצורך כלל. א"כ הוצרכו עירוב ליו"ט לטלטל מחצר לחצר. ומש"ה בביצה שם דקאי על קרא דירמי' אז ודאי היה נצרך לערב ע"ח בעיו"ט. אבל אחר גזירת נחמיה דמוקצה דאבנים אסור לטלטל ואפי' כלים שמשתמשין להיתר ג"כ אסור לטלטל בלי צורך כלל כמבואר ברמב"ם פ' כ"ה מה"ש ע"ש בהה"מ ה"ג ובש"ע סי' ש"ח ס"ד וא"כ ממ"נ אי לצורך שרי להוציא אף ברה"ר. אי שלא לצורך אסור אפי' לטלטל. ובטל דין עירוב ביו"ט לגמרי. ולא תימא אכתי בעינן עירוב משום אוכלים וספרים דשרי בלי שום צורך. דהא ליתא. דהתם משום דסתמייהו לצורך אדם נינהו. נחזור לענין. דאפילו להרמב"ם אסור מה"ת שלא לצורך ישראל כלל. והא דשרי להוציא תבן לבהמה לאו משום מתוך הוא דשרי. אלא משום הואיל דחזי לאדם להיסק ולשכב וכיב"ז. ולבהמה דמזונותן עליך דאיכא מצוה שרי מדרבנן. והשתא הירו' שנסתפק אי שרי להוציא לבהמה י"ל דלא ס"ל כרבה דאית ליה הואיל אבל לדידן דקיימא לן כרבה שרי אף לכתחילה משום מצוה דמאכל בהמה משא"כ לצורך כותי אסור משום הואיל לכתחילה. ומיושב פיסקי הש"ע [וע' מש"כ במשכנות יעקב סי' קכ"ד ישוב בא"א דבהוצאה אמרינן לכם אף לבהמה ודייק מדתני' ר"ש מתיר בתבואה שעורים ליתן לפני בהמתו. וזה לא נראה. אלא הא דשרי ר"ש שעורים משום הואיל דחזי לאדם. ומשום הכי רשאי לבהמה כמש"כ]:

ח

(ח) מהו למידק פלפלי בי"ט משום תענוג י"ט הוא ושרי כו'. ובכת"י איתא מי אמרינן משום לבשולי לתענוג ביו"ט הוא שרי כו'. ואין לדברים אלו הבנה. הא אוכל נפש הוא כשאר תבלין. ומאי מסתפק רבינו וקאמר או דילמא כל מלאכה לא יעשה בהם ואסור. הא תשובתו בצידו אך אשר יאכל לכל נפש וגו'. ובעיקר פירושו דמימרא דר"י ביו"ט מיירי כבר תמהו התו' שם על רבינו הא מכילתין דשבת היא וא"כ היה להגמ' לפרש דמיירי' ביו"ט. ותו הא אפי' מלח שרינן ביו"ט ומ"ש פלפלין דליסרי. והנה הרי"ף פ' תולין כ' על הני פלפלי מידק חדא חדא כו' איכא דמוקים לה ביו"ט. ודחה לה וז"ל. ומסתברא כמאן דמוקי לה בשבת. דאי ביום טוב ליכא מ"ד דבעינן למידק חדא בקתא דסכינא. משמע דהא לא קשה ליה אמאי אסור לדוק בהדיא במדוכה כקושיית התו'. אלא על ר"י קשה ליה דבעי תרתי. ונראה דרבינו לא מפרש בדיכת פלפלין ובושם לתבלין. אלא בפלפלי רטיבי ויש אוכלים אותם בעין או אחר הבשול ומחתכים אותם לחלקים קטנים. ואינו מאכל ממש. תדע שהרי פלפלין פטורים ממעשרות. וערלה ג"כ אי לא מרבי מכל עץ מאכל הייתי אומר דפטורים כדאיתא בברכות ד' ל"ו. אלמא שאין דרך לאכלם רטובים ומש"ה פסקו הרי"ף והרמב"ם לברך עליהם בורא פרי האדמה כמש"כ הטור וש"ע סי' ר"ב. ומש"ה אין מאכל זה כדאי לדחות מלאכה דאורייתא. דלאו דבר השוה לכל נפש הוא. והיינו דמסתפק רבינו בזה נהי דלאו מאכל הוא. מכ"מ תענוג יו"ט הוא וראוי להתיר מלאכה דרבנן כמו שהתירו במלילה וכיוב"ז שמן התורה אסור מלאכה דאורייתא שקודם לישה. ושלא כדרכן שהוא איסור דרבנן התירו חז"ל כמש"כ לעיל סי' נ' אות א' בשם הירו' לענין טחינת פלפלין ברחים שלהן. וא"כ ה"נ טחינת הפלפלין בשנוי איסור מדרבנן הוא וא"כ שרי משום תענוג יו"ט. ולפי נוסחת הכת"י לבשולי היינו בקדירה שמבשלין ד"א. ואין בהוספה איסור ביו"ט. או דילמא כל מלאכה לא יעשה בהם ונכלל בזה שבותין ג"כ ואסור שלא לאוכל נפש שאינו שוה לכל נפש. והרי"ף דחה זה הפי' לדעתיה ז"ל בהא דאי' בביצה ד' י"ב כיצד מולל אביי משמיה דר"י אמר חדא אחדא. ורב אויא משמיה דר"י אמר חדא אתרתי. רבא אמר כיון דקמשני אפילו טובא נמי ופי' הרי"ף בפ' מפנין דבשבת קאי אבל ביו"ט כ"ע מודי דרשאין למלול ביד אפי' טובא. והיינו דמקשי הרי"ף דביו"ט ליכא מ"ד דלא ס"ל בשנוי שרי אפי' טובא. אבל לדוך במדוכה ודאי אסור דלא שוה לכל נפש הוא. אלא תענוג שאינו שוה לכ"נ. משא"כ מלח הוי דבר השוה לכל נפש מש"ה שרי אפי' במדוכה. ומה שהקשו התוס' על פי' רבינו דכולי מכילתין בשבת קאי. ואי האי מיירי ביו"ט הוי ליה לפרושי אומר אני דמודה רבינו דבשבת ג"כ קאי. אלא משום דקאי רבינו בהלכות יו"ט מביא זה הפלוגתא כהוויתה. לומר כי היכי דפליגי לענין שבת. ה"נ פליגי ביו"ט. ואין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש. והא אינו א"נ כמש"כ. תדע שהרי הביא בסמוך הא דמסננין את היין בסודרין ובכפיפה לענין יו"ט. וכן טיט שע"ג רגלו ושע"ג בגדו ושע"ג מנעלו וכולן הלכות קבועות הן בשבת. וכן הא דאמר ר"ח בר אשי זמנין סגיאין כו' הובא לעיל שאי' פ"ח לענין שבת ופי' ואייזום ליה נעליו בשבת כו'. והכא הביא לענין יו"ט אלא כמש"כ כיון שאין בין יו"ט לשבת לענין זה הביא כמה הלכות שבת להכא. וה"נ מידוק פלפלי ודאי עיקרו בשבת נאמר. וה"ה ביו"ט. וכ"ת אם כן מאי דחי לה הרי"ף ז"ל דאי ביו"ט ליכא מ"ד דבעינן למידק חדא בסכינא. הא ודאי יש לומר דרב יהודה לא קאי אלא אשבת. אבל רבא קאי איום טוב נמי. באמת הרי"ף לא הביא בשמו של רבינו. אלא איכא דמוקי לה ביו"ט. ומסתמא ידע הרי"ף דאיכא דמוקי לה דרב יהודה ג"כ רק איו"ט. ומש"ה שפיר קא מקשי. אבל על רבינו ודאי לק"מ:

ט

(ט) אי נמי מהו לסנן את היין בסודר או בכפיפה מצרית. חסר כאן ובכת"י הכי איתא או בכפיפה מצרית מי שרי או אסור ת"ש דאמר רבא מסננין את היין בסודר או בכפיפה מצרית וכן הילכתא. וקמ"ל דכמו בשבת אסור לסנן במשמרת ולדעת הפוסקים במשקין עכורים קצת כמש"כ המ"א סי' שי"ט ס"ק י"ב. ולדעת הרמב"ם אפילו יין צלול. ה"נ ביו"ט. וכמש"כ הרמ"א סי' תק"א ס"ד ושאר דיני סינון ביו"ט כמו בשבת. והא דשאני יו"ט משבת בשמרים שנותנין למשמרת תלויה ביו"ט. ולא בשבת. דוקא שמרים וכמש"כ התו' ר"פ תולין ומג"א שם סק"ט:

י

(י) אי נמי האי סודרא. ובכת"י האי פדנקא. וט"ס הוא וצ"ל פרנקא והכי גי' הערוך ערך פרנקא. ומסיים רבינו משום דמיחזי כי אהלא. ובגמרא אי' אמר רב האי פרונקא כו' אכולי כובא אסור ופירש"י ד"ה אפלגא דכובא שרי דלאו אוהלא הוא. משמע דכולי כובא אסור משום אהלא. וכ"כ המאירי. וזהו דעת הרמב"ם ה' שבת פכ"ב ה' ל"ג. וא"כ אם היה מכוסה מבע"י או אם היה הכובא מלא. ולא חסר טפח שרי. אבל הרשב"א והראב"ד ז"ל כ' טעם האיסור משום דדמיא למשמרת. והביאו הר"ן והה"מ שם. והוסיף הרשב"א ז"ל לומר שאין בכסוי כלים משום אוהל כלל. והיה במשמע שדעת רבינו כרש"י וסייעתו ז"ל. אבל ז"ל בה"ג ה' יו"ט מנא דלא מיכסי כולא פומי שרי לארוקי מיניה ולארוקי לגויה מ"ט לאו אוהלא הוא אבל מנא דמיכסי כולא פומיה אסור לארוקי מיניה ואסור לארוקי לגויה משום דדמי למשמרת ואע"ג דמיכסי מאתמול וה"מ בשבת אבל ביו"ט אי מיכסי ממעלי יו"ט שרי לארוקי מיניה ולארוקי לגויה ואם לאו אסור עכ"ל. הרי דבשבת ס"ל כהראב"ד. וביו"ט כרבינו דאסור משום אהלא. וקרוב לומר דרבינו ג"כ כבה"ג ס"ל ומש"ה לא הביא מימרא דרב ממש כמו שהביא גוף מימרא דרבא לעיל. וכן להלן. והיינו משום דרב מיירי בשבת ואסור משום משמרת ואפי' היה מונח מבע"י. אבל רבינו דמיירי ביו"ט ובי"ט שרי בהאי גוונא דליכא איסור דמשמרת ביו"ט משום דא"א לסנן מאתמול דודאי יתקלקלו כשהמקצת מונח בפני עצמו כמבואר ס"פ המפקיד דניחא ליה דתהוי כולה חבית בסיס להא רביעית וע' בפרש"י שם. ואינו אסור אלא משום דמיחזי כאהלא. ומדברי בה"ג יש להוכיח דמשמרת אסור בשבת אפי' צלולין שהרי יין בכובא כבר צלולין הם ולא ניתן הכסוי עליהם אלא לכסות ומכ"מ אסר בה"ג משום דדמי למשמרת:

טיט שע"ג רגליו מהו לקנחו בכותל או בקרקע כצ"ל וכ"ה בכת"י:

יא

(יא) משום יקרא דקא בעי לצלויי ש"ד. משמע דאי לאו לצלויי אסור לכ"ע ולא מצינו בפוסקים זו הסברא. וגם לא נזכר בגמ'. ונראה דמשום איסור מוקצה נגעו בה. שהרי מזיז טיט ברגלו והא דאי' בפרק מפנין (שבת ד' קכ"ז א)' אבל עושה שביל כדי שיכנס ויצא היינו בדרך הליכתו כפירש"י שם. אבל לטלטל ולנענע מוקצה ברגליו אסור. ובאמת תליא במחלוקת הרא"ש פ' כירה סי' י"ט והר"ן שם בישוב קושיית הר"י ז"ל מהא דקש שע"ג המטה מנענע בגופו דהרא"ש כתב שטלטול בגוף מיקרי טלטול מן הצד שמותר והר"ן כ' טעם אחר ע"ש. וה"ה ברגלים דומה לשאר הגוף. ודעת רבינו כהר"ן מש"ה אסור לקנח ברגליו שהרי מזיז טיט. אלא משום יקרא דצלויי ודומה לגרף של רעי. וה"ה בלא צלותא אי הוה עליה כגרף של רעי דשרי אלא אגב אורחא קמ"ל דאסור לצלויי בטיט שע"ג רגלו. וכמש"כ בש"ע סי' קנ"א ס"ח טיט שע"ג רגליו ראוי לקנחו קודם שיכנס להתפלל כו'. ומשום זה מיקרי גרף של רעי אע"ג שאינו מאוס עליו. והפוסקים הסכימו לישוב הרא"ש הנ"ל כמבואר בסי' שי"א ס"ח. וטלטול בגופו אפי' לצורך דבר האסור מותר מש"ה אין נ"מ כאן ולעולם שרי לקנח רגליו:

יב

(יב) או דילמא משום דקא אתי לאשוויי גומות אסור. ולא ביאר רבינו טעם של כותל. משום דמסיק להתירא. אבל בקרקע דמסיק לאיסורא פירש טעמו של דבר ללמדינו דבבית מרוצף שרי כמש"כ המ"א סי' ש"ז ס"ק כ"ד. ופסק רבינו כרבא וכ"פ בה"ג והרי"ף ורבו בזה שנויי דעות הפוסקים בזה כמבואר בספרי הראשונים ובש"ע סי' ש"ב. והוא ע"פ דאיתא בגמרא ר"פ אמר אחד זה ואחד זה מותר. ומר בריה דרבינא אמר אחד זה ואחד זה אסור. ויש פוסקים כר"פ דבתרא הוא. ויש פוסקים כמר בריה דרבינא משום דקא מפרש הש"ס למילתיה וע"ש. וע' במאור ומלחמות ה' והר"ן ז"ל. ולי נראה לחזק פסק רבינו ה"ג ורמב"ם ז"ל. דאביי ואי תימא ר"י אמרו מקנחו בקרקע ואין מקנחו בכותל. וללשון דאביי אמרה פשיטא דהלכה כרבא לגביה בר מיע"ל קג"ם. וא"כ א"א לפסוק כר"פ להתיר קרקע ולא כמר בריה דרבינא לאסור כותל. דא"כ אשכחן עוד מילי דהלכה כאביי. וכיון שהקדים הש"ס אביי לדרב יהודה דקשיש מיניה. ש"מ דעיקר בעל מימרא זו היה אביי. ויש אומרים בשם ר"י ג"כ. וע' רא"ש ביצה פ"א סי' ו' דשקיל וטרי בענין כזה דמחולק שמואל ואיתימא ר' יוחנן על רב. ומסיק בשם הגאונים דהלכה כרב. והיינו משום דשמואל פליג עליה שנזכר בסתמא דגמרא. ואפי' לאידך פוסקים שפסקו בביצה שם כלישנא דר"י הוא בר פלוגתיה י"ל דמודי הכא. דהתם אקדים הש"ס שמואל לר"י דעדיף מיניה כידוע במס' חולין ד' צ"ה ב' ובכ"מ נזכר שמואל לפני ר"י עי' בכורות ד' כ"א ב'. משא"כ אביי לפני ר"י אינו אלא משום דעיקר האי לישנא דאביי אמרה. ואין לומר דשאני הכא דאמוראי בתראי קיימי בשיטת אביי מש"ה לא חשיב בהדי הילכתא כאביי. שהרי גם ביאוש שלא מדעת ב"מ ד' כ"ב ב' א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי. וכי מאחר דאיתותב רבא הני כו'. אלמא דס"ל אין הלכה כרבא ומכ"מ מיחשב במניינא דהלכה כאביי. ש"מ דזולת הני סימני אין הלכה כאביי גבי רבא:

מי אמרינן כיון דמיחזי דקא עביד עיבידתא אסור כו' כ"ה בכת"י:

יג

(יג) א"נ זרעוני קטנית כו'. בגמרא ליתא. והוספת רבינו הוא. וקמ"ל דלא נימא דוקא טיט. אבל זרעונים דיש בהם טחינה יותר מבטיט אסור לכסכס קמ"ל דשרי. והטעם משום דהוי פסיק רישי' דלא ניחא ליה ושרי לדעת רבינו שפסק כר"ש דמותר לכתחילה בשבת כמש"כ בשמו שאילתא ק"ה אות ה'. והא דתניא בתוספתא והובא בש"ע סי' ש"ב ס"ז די"א דטיט יבש אסור אתי כר"י. ומש"ה לא הביאו הפוסקים תוספתא זו. והי"א שבש"ע ס"ל כתו' וסיעתייהו דפ"ר דלא ניחא ליה אסור לכ"ע וע"ש בטור שכ' דהוי מלאכה שאצ"ל. ולי נראה דלאו דוקא אלא דהוי פס"ר שהרי אינו טוחן אלא ממילא מיטחן. ואפשר דלזה ציין המ"א לעיין בסי' רע"ח שכתב בשם הר"א הפרש בין פס"ר למלאכה שאצ"ל ע"ש. ובכת"י ליתא להאי א"נ זרעוני קטנית כו':

א"נ טיט שע"ג מנעלו מהו לשכשוכיה כצ"ל וכן הוא בכת"י:

יד

(יד) דתני ר"ח אין מגרדין לא את המנעל ולא את הסנדל. לפנינו בגמ' וברי"ף וה"ג איתא לא מנעל חדש ולא מנעל ישן. ולאפוקי מר"א שם שאמר מגרדין מנעל חדש אבל לא ישן. ולפי גירסא זו אפשר דסנדל שעורו קשה כמש"כ רש"י יבמות ד' ק"ב א' ד"ה מרופט. שרי ולית ביה משום גרירה. ונראה דזהו סברת מהרי"ל שהביא המ"א שם ס"ק י"ז שהיה מקנח מנעלים מטיט שע"ג שוליים. היינו משום דעור השוליים קשין וע' מש"כ לעיל שאילתא פ"ח אות י"ב. מיהו רבינו גריס ולא את הסנדל א"כ מבואר דאפילו סנדל שעורו קשה אסור. וממילא אידחי דברי ר' אבהו דמכש"כ מנעל חדש אסיר ולא כמהרי"ל:

אלמא כסכוס אסור. בכת"י איתא אלמא כבוס אסור. וע' מש"כ סי' פ"ח אות כ"א דהעיקר כנוס' דילן. דלרבינו אינו אסור אלא כסכוס:

למיכל ראשית דמיפרשא בין מן חטי בין מן שערי כו' כצ"ל וכן הוא בכת"י. ועיקר הרבותא הוא מחמרא שלא נימא דזיעה בעלמא הוא כמש"כ התוס' חולין ד' קכ"א א' ד"ה והדר. ושאר פירי ידוע מחלוקת הפוסקים אי מן התורה וע' מש"כ בסי' ק' אות כ':

אע"ג דנרצע הוא מקניא ליה לעולם כצ"ל וכ"ה בפי' כת"י. ואין נ"מ בין נרצע לעבד עברי בשש שנים אלא שזה קנוי קנין שנים וזה קנוי קנין עולם. ובשניהם גופיה קנוי כדאי' בקדושין דף ט"ז:

קנין כספו ואפילו בהמה כצ"ל וכ"ה בכת"י. וסתם נפש אפי' בהמה כדאיתא בביצה דף כ"א ונזיר דף מ"ח מדכתיב ומכה נפש בהמה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף