ברכת רצ"ה/פה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ברכת רצ"ה פה

סימן פה

ב"ה. בריסק יום ב' י"ט כסליו תרכ"ח לפ"ק.

לכבוד הרב המאה"ג ידיו רב לו במלחמתה של תורה חכמתו פניו תאירה כ"ש מו"ה אהרן הלוי נ"י אבד"ק טשודנוב:

אחד"ש כ"ת כמשפט רוב טרדותי מנעוני עד עתה למלאות בקשתו להשיבהו בדבר העגונה ואבוא היום להשיב לכ"ת כיד ה' הטובה עלי:

תורף הגב"ע שנתאכסן איש אחד ואמר ששמו יאסל מלינץ ונסע האיש ההוא משם ואח"כ יצא הקול שנהרג אותו האיש סמוך לכפר סוסין ונסעו שני אנשים הבעה"ב אשר התאכסן אצלו וחד דעימי' אחר ג' ימים להמקום שהי' ההרוג שוכב שם והכירוהו בטב"ע פרצוף פנים עם החוטם וגם בשערותיו שהי' שחורות. ושער זקנו שהתחיל לצמוח בו וגם חלצו מנעליו וראו שהי' לו מכה ברגלו ונשאר במקומו רושם שקורין פארהעפט ואינם זוכרים באיזה רגל ימין או שמאל. ואחד מהם הכיר אותו גם בבגדיו טיליפ רופס שחור וקאפאטע מצמר שחור וחאלאט מצבע גרין עם פאסין והאשה העגונה הילדה שהיתה שם לחפש את בעלה הגידה להם תיכף קודם ששמעה מפיהם כל הסימנים הנ"ל וכפי דבריה בעלה נשא אותה בק' זרנישט סמוך ללינץ וכמו ד' שנים אח"כ נסע לבקש טרף לביתו ואחר הפסח תר"כ בא לעיר דאטאצק סמוך לאדעסא. ושלח לה מכתבים וגם מעות לפרנסתה ובחורף תרכ"א בתחילתו כתב לה שחלה ונתמנה אחר במקומו ורצונו ליסע לקעשניב ומאז נאבד זכרו ובק' דאטאצק הוגד לאמה שנסעה שמה לחקור אחריו שנסע משם קודם חנוכה ומעשה ההריג' הי' בחודש טבת שנת תרכ"א בדרך מאורהייבל לקעשנוב. גם יש עד מפי עד שאמר הנאבד שבכל מקום בואו אומר שהוא מלינץ יען שהוא עיר מפורסמת ביותר. זה תוכן הגב"ע בקיצור:

והנה השאל' נחלקה לשלשה מחלקות:

(א) ההוכחות שההרוג הנמצא הוא האיש שהתאכסן באור־הייבל.

(ב) ההוכחות שזה האיש אשר הי' באוהרייבל הי' בעל האשה הנעצבת.

(ג) ההוכחות שההרוג הנמצא הוא בעל האש' הנאבד זכרו.

ובמה דסיימנא אפתח. וזה החלי בעזרת הש"י אשר מאתו אשאלה עזר לבל אכשל בדבר הלכה זו חומר איסור אשת איש:

הנה סימן הרושם צלקת המכה ברגלו כבר האריכו הפוסקים האחרונים ז"ל והעלו דלא הוי סימן מובהק כל שלא צמצמו המקום ביותר באיזה מקום וצד בדיוק. וביחוד בנ"ד שלא נדע אי ברגל ימין או בשמאל פשיטא דלא חשיב סימן מובהק. אמנם סימן אמצעי עכ"פ נרא' מדבריהם ז"ל דהוי עיין תשו' משאת בנימין ז"ל סי' פ"ג שהאריך בזה. והיוצא מדבריו דלא חשיב צלקת סימן מובהק ורק סימן אמצעי עייש"ה. אמנם אחר העיון גם בזה דיחשב צלקת סימן אמצעי עדיין יש לדבר הרבה. דהנה בש"ס דב"מ דף כ"ו קאמר לימא כתנאי אין מעידין על השומא ר"א בר מהבאי אומר מעידין מאי לאו דמ"ס סימנין דאורייתא ומ"ס דרבנן וקאמר דכ"ע סימנים דאורייתא ובשומא מצוי' בב"ג קמפלגי ואב"ע דפליגי בסימנין עשוין להשתנות לאחר מיתה ופירש"י ז"ל בהך דאין מעידין על השומא שומא באבר פלוני ובהך דעשוי להשתנות לאחר מיתה פי' ז"ל דמראה השומא עשוי להשתנות משחור ללבן וכדומה. מפירושו ז"ל נראה מבואר דשומא שאנו דנין עליה היינו שומא באבר פלוני ומראה פלונית דגם על המראה צריכין להעיד אף לר"א בן מהבאי. דלפירושו רק המראה עשוי להשתנות למ"ד הכי. ואי א"צ להעיד עליו מה נ"מ בזה דעשוי להשתנות [דפשיטא דאין לפרש הך דעשוי להשתנות דהיינו דודאי משתנה ויש מזה הוכחה להיפך ורק דכיון דמצוי לפעמים שישתנה איתרע הסימן ואי א"צ להעיד על המרא' אין ריעותא בזה וכמובן] ומוכח א"כ דאף אי אין עשוי להשתנות ואינה מצוי' בב"ג בעינן שיעידו על אבר פלוני וגם על המראה. ובכה"ג לא הוי רק סימן אמצעי ואי סימנים דרבנן אינו מועיל ואל"ה גם סימן אמצעי לא הוי וא"כ בצלקת כל שאינו מעיד על תוארה או מראה גם באבר מיוחד גם סימן אמצעי לא חשיב לפ"ז דדמי לשומא א"נ דאינה משתנה לדעת רש"י ז"ל. ועיין בש"מ בשם הראב"ד ז"ל שפי' הך דעשוי להשתנות דכיון שהיא רק בעור משתנה משא"כ היכי שהסימן והשינוי הוא בעצמות ובעיבוי הבשר אינו משתנה ולדעתו נראה דהשומא עצמה משתנית. דהיינו לדעתי שמשתנית בתוארה ויש לומר שנעשית גוף השומא לאחר מיתה דהיינו שהיתה ירידת בשר כל שהוא ונשארה עתה כשומא ואך בכה"ג שהיא מסיג שומא חשוב סימן אמצעי אבל לא יותרת סתם דשכיחא טובא. ולדעתו ז"ל א"כ צלקת ממכה שפיר י"ל דהוי סימן אמצעי וכנ"ל. אמנם לדעת רש"י ז"ל מאין הרגלים לחלק בין צלקת לשומא דבעינן שיעיד גם על מראה דוקא ואל"ה לא הוי גם סימן אמצעי. ולכאורה עלה על לבי לדמות הך דצלקת ממכה לנקב בגט דקאמרי' בש"ס דב"מ דף י"ח אהא דקאמר רב אשי כגון דקאמר נקב יש בצד אות פלונית אבל נקב בעלמא לא מספקא לי' לר"א אי סימנים דאורייתא או דרבנן דאי סימנים דאורייתא די בנקב בעלמא ומוכח דכל כה"ג חשיב סימן אמצעי [ועכצ"ל דשומא מצוי' בהרבה בני אדם ולכן לא חשיב בלי המראה גם סימן אמצעי] אמנם זה יש לדחות דהתם מטעם צירוף השמות קאתינן עלה שעם סימן הנקב חשוב סי' אמצעי עכ"פ וכדאמרי' לר' ירמי' דמוקי לה דאמרו עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון זה מ"ד שמא איתרמי שמא כשמא ועדים כעדים דהיינו לפירש"י ז"ל שם שאינם מעידים על חתימת ידם ורק מטעם השמות של העדים קאתינן עלה והיינו בצירוף שמות האיש והאשה. ויתישב בזה ג"כ מה שהוקשו המפורשים דבלא הוחזקו כיון דלא הוי רק מדרבנן למה לא יועיל גם סימן אמצעי אף אי סימנים ודאי דרבנן וביחוד דמספקא לי' דנקב בעלמא בלי צירוף השמות גם מדרבנן לא חשיב סימן והבן:

אולם אף נניח דזה חשיב סימן אמצעי וכדעת הפוסקים הנ"ל. הנה בעגונה קיי"ל דלא מהני רק סימן מובהק ביותר ואין מקום להתיר בצלקת בנ"ד. והנה כאשר אבין אנכי מתוך לשון הגב"ע אמרה האשה כל הסימנים גם סימני הבגדים ותוארו וצורתו ואם כן הוא יש מקום לדון דאף דכל הסימנים בגדיו הנזכרים טיליפ רופס וקאפאטע מצמר שחור וחאלאט גרין עם פאסין וכמו כן שערותיו שהי' שחורות ושער זקנו שהתחיל לצמוח המה סימנים גרועים מ"מ בצירוף יחד העלה הגאון בעל נוב"י דנחשב סימן אמצעי דלא גרע מסימן מנין דחשיב סימן אמצעי ומחזירין ע"י באבידה ובצירוף סימן הצלקת א"כ לדעת הפוסקים אלו דהוי עכ"פ סימן אמצעי יש לדון א"כ מטעם צירוף שני סימנים אמצעים דהעלו הרבה פוסקים דחשיב כסי' מובהק עיין עליהם. אמנם אף אם נאמר כן עדיין יש לדון מטעם חשש שאלה דשייך בכלים אף בטב"ע וסימן מובהק ביותר אף אי סימנים דאורייתא. והנה כבר נודע דעת הפוסקים להתיר בסימן אמצעי בגוף וטב"ע בכלים הלא המה המהר"ל ז"ל והח"צ ז"ל אולם חלוקים המה בטעמן. המהר"ל ז"ל כתב דעיקר הא דאמרינן בש"ס דחיישינן לשאלה הוי רק אי נימא סימנים דאורייתא דמקשינן מהך דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו ומשני גוף דאריך וגוץ כליו דחיישינן לשאלה אבל אי נימא סימנין דרבנן א"ש מתניתין כפשטא ואי"ל דחיישינן לשאלה. והח"צ ז"ל מטעם אחר קאתי עלה דל"ח רק דשאלה דרבים אבל לא לשאלה דיחיד שנחוש שהשאיל דוקא לאיש שיש לו סימן בגופו כמוהו וכדאמרי' בב"ב דף קע"ב בשני יוסף בן שמעון דאף דחיישינן לנפילה דרבים לנפילה דיחיד שאבד יוסף בן שמעון זה ומצאו אחר לא חיישינן ולדעתם ז"ל לכאור' יש לדון גם בסימן אחד בגוף וסי' א' בכלי מטעם צירוף סימנים. אמנם אחר ההתבוננות אין לדון משום זה להתיר בכה"ג ל"מ לדעת ולטעמו של מהר"ל דאי סימנים דרבנן ל"ח לשאלה כלל דעיקר ראייתו היא מהא דקתני אף על פי שיש סימנים בגופו ובכליו ולא קאמר רבותא יותר דאף טב"ע בכליו לא מהני דחיישינן לשאלה דבשלמא אי סימנים דאורייתא ניחא דמה לי סימן ומה לי טב"ע כיון ששניהם מה"ת ואך דחיישינן לשאלה. אבל אי סימנים דרבנן קשה דלמה לא נקט טב"ע בכלים א"ו דאי סימנים דרבנן באמת לא חיישינן כלל לשאלה וזה עיקר ראייתו דמ"ש דהש"ס לא קאמר הך דשאלה רק אי סימנים דאורייתא אינו כדאי לסמוך עליו די"ל דאי סימנים דרבנן פשיטא דחיישי' גם לשאלה וכמו דחיישינן שאיתרמי עוד אחד בסימן כזה ורק דהש"ס מוסיף דגם אי סימנים דאורייתא ול"ח לאתרמי מ"מ חיישינן לשאלה דזה החשש גרע:

ועיין ב"י שכ' בשם הריטב"א ז"ל להיפך דלמ"ד סימנין דרבנן אף בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה דאיקר' שהשאיל דזה לא עדיף מסימן. ואף שרוב הפוסקים חולקים עליו בזה עכ"פ מודו דיותר יש לחוש לשאלה אי סימנים דרבנן ורק דהם ס"ל דהיכי דלא מושלי אינשי ל"ח כלל וז"ב. ולדעת הסוברים א"כ דשני סימנים אמצעים מצטרפין לסימן מובהק אין מכאן ג"כ ראי' די"ל דהך דבגופו ובכליו היינו בגופו וגם בכליו שיש סימן א' בגופו וגם סימן בכליו דאי לאו חשש שאלה היינו מתירין משום צירוף סימנים ואין א"כ רבותא יותר אי הוי טב"ע בכלים דשני סימנין הוי סימן מובהק ומהני אף אי סימנים דרבנן ואין מקום א"כ לדון ולצרף שני הדיעות האלו וכמובן. אלא אף לפי שיטת הח"צ ז"ל דמטעם שאלה דיחיד קאתי להתיר טב"ע בכלים וסימן אמצעי בגוף אין בידינו להצטרף סימן בכלי וסימן בגוף. דבאמת במתני' קתני שאע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו ומיעוט רבים שנים עכ"פ וע"כ צריך לפרש לדעת הפוסקים אלו דשני סימנים מצטרפין שיש שני סימנים בגופו ובכליו דהיינו סימן א' בגוף וסימן א' בכליו ומטעם חשש שאלה ל"ח להצטרף ועכצ"ל א"כ דלא ס"ל הך סברא דהו"ל שאלה דיחיד. ולסברת הח"צ עכצ"ל דל"א צירוף סימנים ונוכל לפרש דהך ובכליו היינו או בכליו דאף דסימנים תרי משמע מ"מ ל"מ גם בגופו דל"א צירוף סימנים וכשיש א"כ סימן אחד בגוף וסימן בכלי פשיטא דלא מהני דלסברת הח"צ לא מהני צירוף סימנים כלל ולדעת הפוסקים דמהני צירוף שני סימנים ע"כ דל"א כסברת הח"צ וכנ"ל ודו"ק:

ולכאורה עלה על לבי דאף לדעת הפוסקים ז"ל דאמרינן צירוף שני סימנים מ"מ יש לומר כסברת הח"צ ז"ל והיינו דנחליק בין טב"ע בכלים עם סי' בגוף וסי' בכלי' בצירוף סי' בגוף. דאף דל"ח לשאל' דיחיד מ"מ מחליש וגורע כח הסי' ול"ח להצטרף בהדי סי' הגוף. אולם מלבד דזה דוחק גדול דכיון דל"ח לשאל' כזו הו"ל למימר דאינו מגרע כלל גם סי' הכלי אין נ"מ לנ"ד שאם כה ואם כה לא מהני סי' בגוף וסי' בכלי וכמובן. ועדיין יש לעורר ולדון בזה דהנה כבר תמהו בזה על הגאון ח"צ ז"ל הרי בש"ס דיבמות דף קט"ז בהך שטרא דנפקי במחוזא קאמרינן לאביי למאי ניחוש לה אי לנפילה מזהר זהיר אי לפקדון כיון דשמי' כשמי' לא מפקיד גבי' הרי דדוקא לנפילה דיחיד ל"ח אבל לפיקדון שפיר הי' לן לחוש ושאלה דמי לפקדון דאי לאו הך דשמי' כשמיה חיישינן אף לפקדון דיחיד ורק דנפילה דיחיד לא חיישינן משום דכל נפילה לא שכיחא דמזהר זהיר. ומפני זה דחו דברי הח"צ ז"ל מהלכה. ועפ"י דבריהם ז"ל אלו אדרבה יש לדון להקל בנ"ד מטעם צירוף סמנים היינו סי' הגוף וסימני הכלים היינו סימנים הגרועים שבכליו ובגופו וס"ל דהוי כסימן מנין ע"פ מ"ש הפוסקים ז"ל דבכל מלבושיו ל"ח לשאל' וכיון שבנ"ד יש שלשה מלבושים י"ל דל"ח לשאל' כלל ואף שי"ל ולחלק בין כל מלבושיו לשנים או שלשה מ"מ לא שכיח עכ"פ שאלה וכו' ונהי דל"ד לכלים דלא מושלי אינשי מ"מ לא שכיח כ"כ כמו נפילה דג"כ שכיח במוקצת ורק דכיון דלא שכיח כ"כ ל"ח רק לנפיל' דרבים ולא דיחיד וכיון שכן ל"ח דאיתרמי שאלה כזו לאיש כזה אשר יש לו סי' בגופו וא"ש לפ"ז מתני' דאע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו דהיינו שיש סי' בגוף וסי' א' בכליו דחיישינן לשאל' דלשאלה דיחיד שפיר חיישינן משא"כ בנ"ד דדמי לנפילה דיחיד וכנ"ל [ועיין מש"ל דאין סברא לחלק בין טב"ע בכלים לסימן בכלי לענין שאלה דיחיד שנאמר שזה מגרע כח הסימן ודוק:

ועפ"ז אמינא ליישב גם לדעתם ז"ל דברי הב"י בשם הריטב"א ז"ל דאי סימנים דרבנן גם בכלים דלא מושלי חיישי' וכבר תמהו עליהם דא"כ נפשוט מהך דחמור בסימני אוכף דסימנים דאורייתא דאף דמוקמינן בעדי אוכף מ"מ אי סימני דרבנן הו"ל לחוש לשאל' דאי סימנים דרבנן אף בלא מושלי אינשי חיישינן לשאל' לדעתם ז"ל. ולפי הנ"ל ניחא דאי סימנים דרבנן שפיר נוכל לומר שיש לו סי' בהחמור ג"כ ורק דבסימנים לא מהדרינן מה"ת וע"י האוכף מהדרינן שפיר דכיון דלא מושלי אינשי הו"ל כנפילה דיחיד וכנ"ל ודוק:

אולם אחר העיון ראיתי דגוף תמיהתם על הח"צ ז"ל מהך דיבמות דחיישינן לפקדון דיחיד ורק לנפילה דיחיד ל"ח לק"מ דאדרב' משם ראי' להיפוך דבאמת צריך להבין הא דקאמרינן בש"ס שם אי לפיקדון כיון דשמי' כשמי' לא מפקיד גבי' דמה בכך דשמי' כשמי' הא עיקר החשש הוא שיוכל ליקח השט"ח ולתבוע לעצמו והרי אנו רואין שמפקיד אדם אצל חברו מעות מזומנים ואינו חושש שיחזיקם לעצמו וצ"ל דסברת הש"ס כך הוא דבאמת גם לפקדון דיחיד ל"ח ומשום דידוע שאין אדם מפקיד לכל מי שיהי' ורק למי שנותן אימן בו ולא חיישי' שהאמינו לזה היחיד ודמי לנפילה דיחיד ורק דבפקדון שט"ח כיון שנז' שם המלוה אין כאן נאמנות כ"כ ושכיחא יותר אנשים שמפקידים אצלם שט"ח ורק דכיון דשמי' כשמי' לא מפקיד גבי' זולת אם מאמינו בטוב שלא יעכבם לעצמו ודמי לנפילה דג"כ לא שכיח כ"כ וא"כ בשאלת חפצים וכלים ג"כ לא חיישינן לשאל' דיחיד שגם לזה צריך נאמנות שלא יכחיש ויקחנו לעצמו וכמו גבי הך דשטר דיוסף בן שמעון דמשום דשמי' כשמי' וצריך לזה שיתן נאמנות להנפקד ל"ח לפקדון דיחיד וכו' וז"ב. ואני תמה על הפוסקים הנ"ל שלא הרגישו בזה וכיון שכן דל"ח לשאלה דיחיד בכל ענין שצריך נאמנות א"א לצרף סי' בגוף וסימן בכלי דעכצ"ל או דדוקא ביוב"ש חשוב שאלה ופקדון דיחיד ומהני לענין איסורא בלא החזיקו דלא חיישינן שהפקיד ליב"ש אחר אבל לא לענין סי' הגוף דגרע מיוב"ש שלא הוחזקו דסימן חשוב כהוחזק דיש עוד אנשים בסימן כזה ודלא כהח"צ ז"ל דמדמי לה אהדדי גם לענין איסור א"א דל"מ רק בלא הוחזקו ועיין תוס' יבמות שם או דל"א צירוף סימני דאל"כ קשיא מתניתין דאע"פ שיש סימנים כו' וכנ"ל ודוק בכ"ז:

והנה הח"מ ז"ל כ' דבעגונא כמו דחיישי' לשאלה חיישי' למכירה וכדומה ואנכי בארתי דעתו ז"ל דבאמת כבר הרגישו הקדמונים ז"ל בהא דקאמר הש"ס חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ניחוש לשאלה דאמאי לא ניחוש למכירה וא"כ כל האבידות הנמצאות היכי מהדרינן ניחוש שמכרם לאחר ותירצו דדוקא לשאלה איכא למיחש שהשואל הודיעו להמשאיל מאבידת הדבר שהשאיל מאתו וכששמע ההכרז' שנמצא אבידה בא להגיד סימניו משא"כ במכירה דמנא ידע המוכר שהלוקח אבד החפץ אשר קנה מאתו. עוד תרצו דלמכירה ל"ח דמוקמינן לה אחזקת מרא קמא וכיון דידעינן שהי' שלו ל"ח שמכרו עיין בש"מ ב"מ דף כ"ז שם ואנכי אמרתי בחי' דע"כ אנו צריכין לשני הטעמים האלו. דהנה לכאורה הקשיתי דבכל אבידה ניחוש לשאלה דכיון דשואל חייב לשלם באבדה א"כ שמא נאבד מהשואל והמשאיל הוא בא עתה ליקח האבדה מיד המוציא והשואל יצטרך לשלם לו דמיו ג"כ. אמנם באמת ז"א דאין אנו חוששין רק שלא נחזור האבדה למי שאינו שלו וכגון חמור בסימני אוכף דמקשה בש"ס דניחוש לשאלה ונחזור א"כ החמור לאיש אחר שאינו שלו אבל כל שאנו מחזירין האבדה לבעליו אין לחוש דשמא יגיע לאחר היזק עי"ז שאין לנו לדון רק על האבדה שיחזור לבעליו וז"ב. אמנם עדיין יש לעורר דהרי אנו קיי"ל דגם בשואל ששילם דלא אטרחוהו לב"ד ואח"כ נמצא הגנב משלם תשלומי כפל לשואל דנקנה לו גוף הדבר כששילם דנעשה כאומר כשתרצה שתשלמני והרי פרתי קנוי' לך כו' עיי"ש ש"ס דב"מ ריש פ' המפקיד ובטוש"ע ח"מ סי' קצ"ה עייש"ה וא"כ עדיין נחוש בכל אבדה לשאלה והשואל שילם דמי' כבר בלי ב"ד (דזה שכיחא טובא כיון שיודע בודאי שיתחייב לשלם] ועתה המשאיל בא ליקח האבדה מיד המוצא שיודע הוא סימניו וגם יודע הוא שנאבד מהשואל וכ"נ לתירוצם הראשון ובאמת גוף החפץ הוא של השואל דקנה לה כיון ששילם ולא אטריחהו לב"ד וזה הערה גדולה. ולכאורה עלה על לבי ביישוב הדבר. דהנה אנכי הקשיתי לשאול בהא דאמרי' בש"ס דהמפקיד שם גבי שואל דלכך מקני לי' כפילא משום דאי בעי פטר נפשי' במתה מחמת מלאכה דאיך יפטור עצמו בטענה זו לגמרי הרי יצטרך ליתן לו המתה ובשלמא לדעת הסוברים דאין השואל חייב על השברים כשנאנסו י"ל דנוכל לפטור א"ע לגמרי שיטעון שמתה מחמת מלאכה ואח"כ נאנס' דאז יפטור לגמרי אבל לדעת הסוברים דגם בנאנסו השברים חייב עיין כ"ז בש"ע חו"מ סי' שד"מ ובסמ"ע ופוסקים ז"ל שם הקושיא במקומה עומדת דהרי אינו יכול לפטור עצמו לגמרי ואמאי יקנה הכל ולא רק כנגד התשלומין שהי' יכול לפטור א"ע:

ולכאורה עלה על לבי דזה תליא בהאבעי' שם בשילם מחצה אי מקני ליה כנגד התשלומין עכ"פ והיינו להיפוך דאי בשילם מחצה מקני לי' כנגד מה ששילם גם הכא לא מקני רק כנגד מה שהי' יכול לפטור את עצמו דעיקר מה דמקני ליה תלוי בהתשלומין. אמנם לצד האבעי' דבשילם מחצה לא מקני לי' כלל ומשום דכיון דלא שילם לו הכל וע"כ יצטרך לדון עמו בב"ד לא מקני לי' א"כ כמשלם לו הכל אף שלא הי' יכול לפטור א"ע מכל התשלומין וכנ"ל מ"מ כיון שעביד לי' נייח נפשי' שלא אטרוחהו לב"ד דאם הי' טוען מתה מחמת מלאכה ע"כ הי' צריך לבוא לב"ד בשביל שיווי הבהמה מה שבין חיה למתה מקני לי' הכל דלפ"ז עיקר מה דמקני לי' הוא רק בשביל שלא הטרוחוהו לב"ד. אולם מלבד דעדיין יוקשה לצד האבעי' הראשונה דבשילם מחצה מקני לי' הנה לדעתי גם לצד האבעי' השני' אין ראי' רק דהיכי דצריך לדון עמו בב"ד לא מקני לי' כלל אבל לא שיקנה לו היכי דעביד לי' נייח נפשי' שלא יצטרך לטרוח לבא לב"ד יותר מכפי התשלומין שהי' יכול לפטור א"ע. ועכצ"ל דבאמת דינא הכי שאינו קונה רק כנגד מה שהי' יכול לפטור א"ע ולא חש לפרש שלא בא דק להודיענו שגם מה שהשואל יכול לפטור א"ע בטענת מתה מחמת מלאכה אהני לי' שיקנה עי"ז ודלא כמ"ד דבשואל לא מקני לי' כלל דמתה מחמת מלאכה לא שכיח עיין בש"ס שם. ומעתה יש לומר באבידה דשפיר מהדרינן ולא חיישינן לשאלה ושכבר שילם השואל דמי' דכיון דלפי הנ"ל לא קנה הכל ועדיין יש חלק בהחפץ הו"ל כמו ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא יבמות דף ל"ד דאמרי' דאין ספק מוציא מידי ודאי וה"נ המשאיל ודאי יש לו חלק בהחפץ והשואל ספק דרק אנו חוששין לכ"ז דאין ספק מוציא מידי ודאי. אמנם כל זה דרך חידוד אמנם לפי האמת מלבד דהך דחיישינן לשאלה לאו דוקא דה"ה לשכירות ובשכירות שפיר קנה השוכר הכל כששילם דיכול הי' לפטור א"ע לגמרי בטענת נאנסו שנלקח בלסטים מזוין [וגם בגניבה באונס יכול לפטור עצמו לדעת מהרש"ך ז"ל דרק שומר שכר דמקבל אברא גם בכה"ג חייב וכדאמרי' בש"ס בעייל בעידנא דעייל אינשי להכי יהבי לך אגרא ולא שאר ש"ש שהוא מטעם הנאה המגיע לו וה"ה א"כ שוכר והארכתי בזה ואכמ"ל] וא"כ יש לחוש בכל אבדה לשכירות ושילם לו וכנ"ל.

[ויש לי בזה הרהורי דברים לומר ולחלק בין חשש שאלה לשכירות דבשכירות י"ל חזקה דכאן נמצא כאן היה משא"כ בשאלה וכמ"ש התוס' נדה דף נ"ח אולם לא הבאתי עוד בכור הבחינה בשגם גם לפקדון איכא למיחש [והנה לענין חשש שהוא ש"ח י"ל דלא חיישינן דלא שכיח שישלם באבידה אבל ש"ש פשיטא דיש לחוש] דדוקא לענין חמור בסימני אוכף אין לחוש רק לשאלה או שכירות ולא לשאר שומרים דא"כ הו"ל שולח יד שלקח אוכף הפקדון לחמורו משא"כ בשאר אבידה שלא השתמש בו וכמובן ובפקדון לא שייך חזק' כאן נמצא כאן הי' דכל היכי דאיתא ברשות הבעלים קיימא ודוק]:

והנה בחדושי הקשיתי לתירוצם השני דלכך ל"ח למכירה משום דמוקמינן לי' אחזקת מרא קמא דהרי בהדיא פריך הש"ס דב"מ דף י"ט בהך דמצא שובר בזמן שהאשה מודה אמאי יחזור לבעל ניחוש דלמא כתבה ליתן בניסן כו' ואזלה וזבנתה לכתובה בט"ה ומאי פריך דלמה לא נוקי כתובתה בחזקת מ"ק. ואמרתי דהנה בש"ס דגיטין דף כ' קמבעי' לן בהי' גט כתוב ע"י של עבד שהיו מוחזקין שהוא שלו והוא יוצא מתחת ידה מי אמרינן אקנויי אקני לה או דלמא מדנפשי' עייל ומסיק דהגודרות אין להם חזקה ופסק הרמב"ם ז"ל דהיא ספק מגורשת. והקשו עליו דכיון דהגודרות אין להם חזקה ומוציאין מיד המוחזק הול"ל דודאי אינה מגורשת ותירץ הה"מ ז"ל דעיקר הטעם דגודרות אין להם חזקה הוא משום דמוקמינן אחזקת מ"ק וחזקת מ"ק לא מהני לענין איסור. מדבריו ז"ל אלו למדנו דחזקת מ"ק לא הוי חזקה כשאר החזקות שמכריע את הספק להשוותו כודאי ורק שאין בידינו להוציא מחזקת מ"ק רק בראי' ברורה ולכך לא מהני לענין איסור שאינו מכריע את הספק. ומעתה אמינא דגם בממון לא מהני חזקת מ"ק רק על הדבר שאנו דנין עליו שאין בידינו להוציאו מחזקתו חזקת מ"ק רק בעדות ברורה אבל כשאין אנו דנין על הדבר להוציאו מחזקת מ"ק ורק שעי"ז נוציא דבר אחר מחזקת מ"ק ל"מ דאין חזקת מ"ק מכריע את הספק דמה"ט לא מהני לגבי איסור ולכך בהך דשובר שפיר חיישינן דזבנה לכתובתה שאין אנו דנין לענין הכתובה שיצאה מחזקתה ורק לענין החזרת השובר ול"ש לאוקמי' הכתובה אחזקת מ"ק שאין חזקת מ"ק מכריע את הספק וכנ"ל משא"כ באבידה ל"ח למכירה דכיון דודאי הי' שלו אין אנו יכולין להוציאו מחזקתו חזקת מ"ק רק בדבר ברור והבן זה:

אולם לפ"ז עדיין יקשה דחמור בסימני אוכף היכי מהדרינן דנהי דאוכפא לא שאילי אינשי מ"מ ניחוש למכירה שזה הוא המוכר שקנה בעל החמור מאתו האוכף וא"כ נהי דמחזירין לו האוכף משום דודאי הי' שלו אינו יכול לעכב משום ספק דאינו יכול להוציא מחזקת מ"ק מספק. מ"מ איך נחזור לו גם החמור דשמא לא הוי שלו מעולם דחזקת מ"ק דאוכף לא מהני לענין חזרת החמור דאינה חזקה להכריע את הספק וכנ"ל בהך דמצא שובר דמה"ט ג"כ לא מהני לגבי איסור וכנ"ל. וע"כ אנו צריכין לשני הטעמים וא"ש הכל דכל אבידות שפיר מהדרינן דלמאי ניחוש לה אי לשאלה ולשכירות ממ"נ אם לא שילם השואל והשוכר עדיין אף שיצטרך לשלם מ"מ אין אנו דנין רק לענין שיוחזר האבדה לבעליו והרי עדיין הוא של המשאיל ואי דניחוש שמא כבר שילם מעצמו והרי היא של השואל לזה מוקמינן לה אחזקת מ"ק דכיון דהוי שלו בודאי אינו יכול להוציא מספיקא מחזקת מרא קמא וגם חמור בסימני אוכף מחזירין שפיר דכיון דאוכפא לא מושלי אינשי ואין לנו א"כ רק חשש מכירה דחזקת מ"ק ל"מ לענין החמור וכנ"ל. אולם לזה אין לחוש כלל דמנא ידע המוכר שזה אבד האוכף אשר קנה אצלו וכתירוצם הראשון ודוק היטב בכל זה. ומעתה דברי הח"מ נכונים בטעמם דלגבי עיגונא שפיר חיישינן גם למכירה דשני הטעמים ליתנהו בזה שאין אנו דנין לענין תובע שנא' סברת מנא ידע וגם חזקת מ"ק ל"מ בזה שאינה חזקה להכריע את הספק ול"מ א"כ לגבי איסור וכאשר ביררנו למעלה באריכות. ולפ"ז נדחה היתרו של הח"צ ז"ל בטב"ע בכלי וסי' בגוף מטעם שאלה דיחיד דאף דלשאלה דיחיד לא חיישינן וכאשר ביררתי רק דלפקדון דשטרי חיישינן שא"צ נאמנות משא"כ בשאלת חפץ דלא לכל אדם מוסרים פקדון ול"ח שהשאיל והאמין דוקא לאיש הלזה וכנ"ל מהך דיבמות וכמש"ל. מ"מ עדיין יש לחוש למכירה דלמכירה שפיר חיישינן אף דליחיד דמכירה שפיר דמי לפיקדון דשטר דאי לאו דשמי' כשמי' וצריך נאמנות הוי חיישינן גם לדיחיד דאין שם נ"מ למוכר מי הוא הלוקח. ולפ"ז אין סתירה מהם דאע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו לדעת הפוסקים ז"ל דמהני צירוף שני סימנים להיות כסימן מובהק וכנ"ל. ואולם עכ"ז אני נבוך ואך אם נרויח בזה לתוספות היתר בנ"ד כיון שלכל היותר אין כאן רק סי' בגוף וסי' בכליו דאף שכתבתי די"ל דבשנים או בשלשה מלבושים חשוב שאלה לא שכיח קצת עכ"פ כמו נפילה ואף א"נ דלשאלה דיחיד חיישינן מ"מ לשאלה כזו לא חיישינן מ"מ לענין חששה דמכירה לא ידעתי אם מכירת הרבה מלבושיו חשוב לא שכיח יותר הרבה ממכירת האחד וא"כ יש לחוש למכירה. ואך יש מקום אתי בראש לומר ולחלק לענין חששה דמכירה בין מלבושיו כנ"ד לשאר כלים דמכירת מלבושים כאלו עכ"פ לא שכיח קצת כמו שאלה בפקדון שאין דרך למכור כלי תשמישיו זולת בדמים יקרים וכדאמרי' בש"ס דב"מ דף נ"א לענין אונאה דבקונה אצל בעה"ב אין לו אונאה שאין דרך לבעה"ב למכור כלי תשמישיו רק בדמים יקרים ורק בצדרנותא בגדי קנבוס דרכו למכור ויש לו עליו אונאה אבל שאר כלי תשמישיו חביבים עליו עיין בש"ס ופירש"י ז"ל שם ונוכל לומר א"כ דמתני' דאעפ"י שיש סימנים כו' מיירי בשאר כלים לאו בצדרנותא דדרך למכור אבל מלבושים כאלו עכ"פ חשוב מכירתם לא שכיח ודמי לשאלה דל"ח לדיחיד אולם לא מצאתי לי חבר בסברא זו:

ועפ"י הדברים האלה והחזיון הזה אין בהוכחות אלו די להתיר האשה דסי' הצלקת סי' מובהק ביותר בודאי ל"ה ואף אם נניח כדעת הפוסקים שהבאתי למעלה דהוי סי' אמצעי [עמש"ל מה שיש לדבר בזה] ל"מ לדידן בעדות אשה דסימנים דרבנן וגם לדון מטעם צירוף סימני הבגדים ותוארו שנחשב לסי' אמצעי וכדעת הנוב"י ז"ל דלא גרע מסימן מנין וכדעת הפוסקים ז"ל דצירוף שני סימנים אמצעים מהני לחשבם כמו סי' מובהק הנה כיון שאין סי' השני בהגוף יש חשש שאלה וביחוד חשש מכירה דבררתי למעלה דחיישינן גם לדיחיד דדמי לפקדון דשטרי דאי לאו דשמי' כשמי' הוי חיישי' גם לדיחיד וכנ"ל ואף שכתבתי דיש מקום לחלק בין מלבושיו לשאר כלים לעני חשש מכירה לא בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה. ועל התירו של מהר"ל ז"ל בודאי קשה לסמוך וביחוד בסי' בגוף וסי' בכליו דע"כ אנו באים מטעם צירוף סימנים דלפ"ז נסתר עיקר ראייתו מהא דלא קתני טב"ע בכלים דנוכל לומר דהך דאע"פ שיש סימנים בגופו ובכלים היינו סי' אחד בגוף וסי' אחד בהכלי דהו"ל כסימן מובהק ואין רבותא יותר בטב"ע [דאף שאין ראי' ברורה עוד מלשון סימנים לסתור דעת וסברת הח"צ ז"ל דיש לומר ולדחוק דסימנים היינו סימנים דעלמא ולא שני סימנים מ"מ פשיטא שאין לומר דמיירי רק בסי' אחד דוקא בגופו או בכליו ולהביא ראי' דלא חיישי' כלל לשאלה וכסברת מהר"ל ז"ל וכמובן] ואחר כל אלה הנה עיקר יסודו של הגאון נוב"י ז"ל דהרבה סימנים גרועים הוי סימן אמצעי דהו"ל כמו סימן מנין דמהני באבידה הוא יסוד רעוע לדעתי דסימן מנין באביד' היא שהי' מנין בזה לא פחות ולא יותר ובסימנים גרועים הסימן היא שלא הי' פחות אבל יותר אין לו שיעור ומאין הרגלים לענין סימן מנין באביד' שיועיל אם יבא אחד ויאמר זאת יודע בודאי שלא הי' פחות ממספר הזה והרבה סימנים גרועים לזה דמיא וכמובן.

ולכאור' עלה על לבי להביא ראי' דמהני צירוף סימנים גרועים הרבה מהא דמהני שמו ושם אביו ושם עירו וא"צ חיפוש אף שאחד לבד הוי סימן גרוע ומ"מ בצירופם יחד מועיל. אמנם מלבד דאין ראי' מזה רק היכי שהסימנים גרועים הוי כל אחד לא שכיח עכ"פ כמו שם הנה גם בכה"ג אין ראי' דעיקר כח הצירוף הוא שם עירו ומה"ט גם הרבה שמות ל"מ בלי שם עירו וכמבואר בפוסקים ואף שמו ושם אביו ואבי אבי אביו ולמעלה ל"מ בלי שם עירו ואף דמ"מ אין ראי' להיפך מזה די"ל דנהי דל"מ להתיר לגמרי מ"מ חזי לאצטרופי בהדי סימן אמצעי דסימן אמצעי חשיב כשם עירו דאנשים שיש להם סימן כזה נגד שאר אנשים אינם יותר במספר מאנשי עיר אחת נגד אנשי העולם. וביחוד נגד המקומות ששכיח שם שיירות. מ"מ קשה לדון ולהתיר עי"ז מאומדן דעת וסברא בלי ראי' ביחוד אחרי שהסימנים גרועים דנ"ד שכיח טובא כ"א בפ"ע דאולי יותר גם משם אחד ויש לי בזה הרבה דברים ואכ"מ להאריך יותר:

ונעתיק עצמינו לדבר ולעיין בדבר ההוכחות שההרוג הנמצא הוא האיש שהתאכסן באוהרייבל הנה יש כאן עדים שהכירו אותו בטב"ע גמור. ואך דא עקתא שנסעו שמה אחר ג' ימים מעת שיצא הקול שנהרג והנה זה ברור לדעתי דזה מקרי ודאי לאחר ג' ימים וכאשר העיר כ"ת שאחר שאין מכיר שמה לאיש הזה ע"כ הקול שיצא היא שנהרג איש אחד סתמא דמה שרצה כ"ת לצדד דכיון שלשמיעת קול הזה נסע בעל האכסניא ודעמי' הוא ולא אחר ע"כ שהי' קצת מפורש שזה נהרג ליתא לדעתי ואף סניף להתיר לא חשיב. דגם ביצא הקול שנהרג איש פלוני להתיר לדעת המחמירים בספק ג' ימים נחלקו האחרונים ז"ל ורק הט"ז ז"ל כתב כן וכיון שיש קול ג"כ הכריע בש"ע להקל. ולא מצאנו שום ראי' לדבריו אלה בדברי הקדמונים ז"ל שיצרף קול הברה להתיר עגונה וכמו שהרגיש בזה הגאון בעל נוב"י ורק שהוא ז"ל מצד אחר קאתי עלה דכיון שיצא הקול איתרע לה חזקת א"א ומוקמינן להנמצא בחזקת חי שהשתא הוא שמת כיון שאין חזקת א"א כנגדה. ומלבד שיש לדבר בזה ומבואר להלן בדברינו הנה גם לדבריו כ"ז אינו רק ביוצא קול מפורש שנהרג איש פלוני אבל כשאינו קול מפורש וברור שנהרג פלוני אף שהקול ההוא מורה קצת שההרוג הוא פלוני וכנ"ד פשיטא דבשביל זה לא איתרע חזקת א"א וז"פ וברור לדעתי:

אמנם אף בודאי לאחר ג"י נודע דעת ר"ת ז"ל דהא דאין מעידין לאחר ג' ימים היא רק בפרצוף פנים עם החוטם אבל כשכל הראש וכ"ש כשכל גופו שלם מעידין אף לאחר ג' ימים ועיין כ"ז בפוסקים ועיין בדבריהם ז"ל שתקעו מסמורות בדבריו אלה אף שרבו החולקים. להקל במקום שיש עוד צדדים אחרים להתיר עיין עליהם ובנ"ד יש כמו אלה. א' דעת העה"ג ז"ל דבצירוף סימן אמצעי מעידין אף לאחר ג"י דל"ח שהזדמן כה שאיש אחר שיש לו ג"כ סימן אמצעי כזה הי' דומה לו כ"כ בקלסתר פניו וצורתו עד שבשינוי מעט שמשתנה לאחר ג"י נדמה לנו שהוא פלוני בבירור עיין בדבריו ז"ל סי' ע"ג:

ועיי"ש שהביא ראי' לזה מהא דסידר התנא אין מעידין אלא על פרצוף פנים כו' אע"פ שיש סימנים כו' ואח"כ הך בבא דאין מעידין אלא עד ג' ימים ולא קתני לי' הך ואע"פ שיש סימנין אח"כ אע"כ משום דלאחר ג' ימים מעידין ע"י סימן בגופו ומה שדחה בעצמו די"ל דאי הוי תני לה הכי ה"א דלא קאי רק אהך דלאחר ג"י אבל בהך דפרצוף פנים בלי חוטם שפיר מהני סימן [ובחידושי הוספתי דביחוד היינו אומרים כן להך תירוצא בבכורות דגם בפדחת לחוד איכא הכרה ורק דהחמירו באיסור א"א ושפיר א"כ הוי מ"ל דרק בלאחר ג"י לא מהני סימנא דהוי חשש דאוריתא וכדעת הרשב"א ז"ל ודעמי' אבל בפדחת דל"ה רק מדרבנן מהני סימנים אף שאינם רק מדרבנן]. אמנם כתב הנוב"י ז"ל דדיחוי זה חוזר ונראה דאכתי למה לא היפך הבבות אין מעידין אלא עד ג' ימים אין מעידין אלא על פ"פ כו' ואז לא הוי מקום למטעי דמהני סימנים בפרצוף פנים בלי חוטם וכמבואר. ואם אמנם אנכי בחידושי כתבתי דלשיטת ר"ת ז"ל אין ראי' מזה דא"א הי' להפוך הבבות דה"א דלאחר ג' ימים אין מעידין כלל אף כשהראש ואף כל גופו שלם וכמובן הנה ז"א רק להיכי דליכא רק פרצוף פנים עם החוטם עם סימנים והוא לאחר ג"י אבל היכי שיש כל הראש וביחוד כל גופו ואיכא סימן וכנ"ד ממ"נ יש להתיר דלדעת ר"ת שפיר מעידין בכה"ג גם בלי סימן וא"נ דאין לחלק בזה וכדעת החולקים הנה יש ראי' דעכ"פ מהני צירוף הסימן מדלא היפך הבבות וכנ"ל וז"פ:

וראיתי להנוב"י ששדא אח"כ נרגא בראי' זו לדעת הרשב"א ז"ל ודעמי' המחמירים בספק ג' ימים דדייקו כן מדקתני אין מעידין אלא עד ג' ימים דמשמע דבעינן שיהי' ידוע שהוא בתוך ג' ולכך לא קאמר אין מעידין לאחר ג' ימים וא"כ אין ראי' רק דמועיל סימנים לענין ספק ג' ימים אבל לא לודאי אח"כ. אולם כ"ז רק לשיטתו דהיכא דאיתרע חזקת א"א יש להקל לכ"ע בספק ג' ימים דמוקמינן להנמצא בחזקת חי עד עתה וע"י סימנים איתרע לה חזקת אשת איש וכאשר ביאר שם באריכות אבל לפי מה שבארתי והעליתי בחידושי דהעיקר כדעת הט"ז ז"ל דחזקת חי לא הוי חזקה אלימתא כיון שסוף כל אדם למות ולא מהני כשהוא מת לפנינו והארכתי בזה בחידושי ובארתי דכל חזקה דמעיקרא שהוא עשוי להשתנות אינו חזקה שמכריע את הספק שאין לומר כמו שהי' כן הוא כיון שידוע שעשוי להשתנות ורק דמ"מ חשוב חזקה מצד חק התור' דילפינן מנגע שאין להוציא דבר מחזקתו מספק ומה"ט גם בתרי ותרי מוקמינן אחזקה אף שאין לדון בזה מטעם ההכרעה שמכריע את הספק דלא יהא החזק' גדולה מעדים דאילו הי' עוד עדים לא מהני דתרי כמאה וכמ"ש התוס' בב"ב לענין מגו בתרי ותרי וכשיש א"כ חזקה דהשתא כנגד' ל"מ בכה"ג החזקה דמעיקרא דכיון שעשוי להשתנות ול"ה חזק' להכריע וגם ספק לא הוי שנאמר שאינו יכול להוציא מחזקתו מספק דהרי יש חזקה דהשתא המכריע את הספק. והארכתי לבאר עפ"ז דברי התוס' ז"ל בפ' אלמנה לכה"ג ביבמות שם בהך דספק בן ט' שנתקשו בהם המהרי"ט ומורו ז"ל עיין בתשובותיו ח"א סימן י"א וחזקתי הדברים בראיות מוצקות מש"ס ופוסקי' ואין כאן מקום ביאורם ולא אביא פה רק ראי' אחת שעלה על לבי כעת בעברי בין בתרי ענינים אלו והוא מהא דתנן במשנה דטהרות פ"ו המסוכן ברה"י והוציאוהו לרשות הרבים והחזירוהו ברה"י כשהוא ברה"י ספקו טמא ברה"ר ספיקו טהור ר"ש אומר ר"ה מפסקת ולשון התוספתא הובא ברמב"ם שם בביאור מאמר ר' שמעון כן הוא ור"ש מטהר שהי' ר"ש אומר ר"ה מפסקת למפרע שאינו יכול לומר מת הי' ברה"י וחי ברה"ר ע"כ. והרי ר"ש ס"ל בנד' דף ג' שם דלא ילפינן כלל ספק טומאה ברה"י מסוטה וכל ספק טומא' ברה"י לא הוה לדידי' רק ספיקא וא"כ למה הוצרך להך דרה"ר מפסקת דבל"ז הו"ל לטהר גם ברה"י משום חזקת חי דעכשיו הוא דמת דכיון דלדידי' זה לא ילפינן מסוטה שפיר מהני חזק' לטהר ודאי א"ו דכיון שהוא מת לפנינו ל"ש לאוקמי אחזקת חי כיון שסוף כל אדם למות וכנ"ל וזה ראי' ברורה לדעתי. ומלבד כל זה בגוף הדבר בהך דספק ג' ימים שנעמוד אחזקת חי זה הנמצא שאין אנו דנין עליו דעיקר מה שאנו דנין הוא על בעל האשה לא ברירא לי ועיין בפסקיו גבי נאכל אחד מהתערובות עיישה"ט וכיון שכן נסתר כל בנינו של הגאון בעל נוב"י ז"ל ואין מקום לחלק א"כ לענין צירוף סימנים בין ספק ג"י לודאי אחר ג"י וראיות העה"ג משינוי לשון ושינוי המשנ' קמה גם נצבה ודו"ק בכ"ז. זו"ז דברי המבי"ט ז"ל ותשו' ז"ל שרצה כ"ת לצרף בבידוע שהלך בדרך הזה ובאותו הדרך נמצא ההרוג אמרי' היינו הך שנאבד היינו הך שנמצא וכדאמרי' הכי לרבי בשדה שנאבד בה קבר אין לצרפו לדעתי אף לסניף דמלבד דאין ראי' מהך דשדה שנאבד בה קבר דהתם בלא הרעותא הי' השדה בחזקת טהר' ולא הוי חיישינן כלל שמא יש בה קבר וכיון שנמצא קבר אמרינן שזה הוא הנאבד דלקבר אחר לא חיישינן משא"כ בנידון זה וכדומ' לו. וכבר הרגישו בזה האחרונים ז"ל הנה מצאנו להיפך בש"ס דב"מ דף ק"ג כי היכי דאיתרמי לדידך האי מקום איתרמי לחברך ואף דאנן קיי"ל דמקום הוי סימן היינו דוקא היכא שצמצם המקום ביותר וכמבואר בש"ס שם לענין רקתא דנהרא וביחוד לקמן דף כ"ה שם דבמדדים ליכא סימן מקום עייש"ה וכ"ש בהולך בדרך זה וזה עזר כנגדם בשגם אין הדעת נותן להקל משום זה וזה ברור לדעתי ואך כיון שהי' בזמן הקור בחודש טבת יש לצרף דעת הרבה פוסקים דבכה"ג מעידין אף לאחר ג' ימים ועל שלשה אלה דעת ר"ת ז"ל ועת הקור ובצירוף הסימן וכנ"ל בודאי יש לסמוך שזה האיש אשר התאכסן באוהרייבל הוא ההרוג הנמצא:

ועתה נבוא לדבר מענין ההוכחות שזה שהתאכסן באוהרייבל הוא בעל האשה הנעצבת הנה בראשית ההשקפ' אין כאן רק שמו לבד בלי שם אביו ובלי שם עירו ואדרב' יש שינוי בשם העיר מזארניש והאיש הנתאכסן הי' מלינץ והנה לענין שלא יהי' נחשב שינוי בשם העיר שיתכחש בזה שזה בעלה של זו אף אם הי' הוכחות גמורות לזה יפה דן כ"ת דזה ל"ח שינוי מתשו' הר"ן והרא"ש ותשו' ע"ב ז"ל דדרך האנשים הנוסעים שהם מעיר קטנה לקרות א"ע ע"ש העיר הגדול' הסמוכה. אמנם נהי דשינוי ודאי לא הוי מ"מ אין כאן שם העיר דמה שרצה כ"ת לדון ולהוסיף עוד דכיון שאין סביבות העיר הגדול' לינץ עיירות קטנות שלא יקנו שם לעצמם ממרחק רק וארנישט הו"ל כשם העיר דאין לחוש א"כ רק לווארנישט ולינץ עצמה לדעתי אין לסמוך על זה דבאמת לא בשביל זה לבד שהוא מעיר קטנה הסמוכ' יתרחיש בה שנקרא את עצמו שהוא מעיר הגדול' ורק שבל"ז יזדמן שהגולים ישנו שם עירם לאיזה סיבה אחרת וכמ"ש הרא"ש ז"ל. לענין שינוי השם ואף אי נימא דאנן לא חיישינן לזה וכאשר יבואר להלן בשם הרא"מ ז"ל היינו משום דאין לחוש חששות כאלו בעיגונא שאחר הוא ושינה שם עירו לשם עיר הנאבד וכ"ז אמנם היכי שהנאבד הוא מעיר הזאת וכשנאמר א"כ שזה הוא הנאבד לא הי' בזה שום שינוי ואשר ע"כ אמרי' דזה הוא האיש שאנו מבקשים ול"ח דשמא אחר הוא ששינה שם העיר אבל היכא שגם אם הי' האיש הנאבד ע"כ אנו צריכין לבוא מטעם שינוי וכנ"ד שאנו אומרים שמחמת שהוא מעיר קטנה סמוכ' שינה לקרות עצמו על שם העיר הגדול' שפיר יש לחוש שמא אחר הוא ששינה שם עירו לשם העיר הזאת מטעם וסבה אחרת כיון דבין כך ובין כך אנו צריכין לבא שהי' כאן שינוי בשם העיר וזה ברור:

ואמנם מה שיש לדון ולהתיר שיחשב זה כשם עירו הוא לדעתי ע"י מה שנודע לנו על ידי עד מפי העד שהנאבד אמר לו שבכל מקום בואו קורא את עצמו שהוא מעיר לינץ דלפ"ז אין אנו צריכין לדון מצד אומדן דעתנו ששינה שם עירו לשם לינץ אחר שזה נודע לנו ע"י העד שקרא והחזיק שם עירו לינץ וכיון שאם הוא האיש ההוא א"צ לדון ששינה שם עירו מצד אומדנא שפיר אמרינן דאין לחוש מעצמינו לאחר ששינה שם עירו לשם העיר לינץ דזה דמי שפיר להיכא שהנאבד הוא מעיר הזאת בעצמ' דל"ח לשינוי ואחרי שעיר לינץ חשיב לפ"ז כשם עירו יש לנו בזה שמו ושם עירו דמועיל ע"י חיפוש יפה בעיר לינץ שלא נאבד איש שיצא בזמן כזה כשנות האיש הנתאכסן באורהייבל אשר לא הי' בודאי יותר [ושגגה פלטה מקולמסו בערך כ"ב שנים שזה הוא מספר שנות הנאבד והרי עיקר החשש דשמא אחר הוא ורק דבעינן כשנות הנתאכסן והנמצא שא"א לספק על יותר מזה] וכאשר הסכימו הפוסקים ז"ל:

ועדיין יש לעורר ולשדות בו נרגא ולמען ברר הדברי' צריכין אנו להעתיק דברי הרא"מ ז"ל שרמזנו עליו וז"ל בסי' ע"ו מתשובותיו ואם תאמר תינח אם היו מכיר את שמו ושם עירו ע"י אחרים אבל הכא שלא הכיר שמו ושם עירו רק מפי עצמו מאן לימא לן שלא הי' משקר כמנהג הולכי דרכים שמשנים שמותיהן ושם עירם מפני כמה טעמים. נראה לי דכולי האי לא חיישינן דא"כ היאך התירו חכמים את האשה בעדות אותו שהעיד על מיתת של יוחנן בן יונתן ארי' כו' שלא הכיר אותו אלא על ידי מה שהגיד לו בעצמו וכדאי' בשלהי יבמות ולא חששו שמא הוא משקר עכ"ל. וכיון דעיקר יסודו של הרא"מ ז"ל היא רק על הך דשלהי יבמות יש לומר א"כ דאין מזה ראי' רק כעובדא דהתם שהזכיר שמו ושם אביו וגם שם עירו יוחנן בן יונתן ארי' דמכפר שיחיא וא"כ כשנבא לחוש לאחר ששינה ע"כ צריך לחוש לאחת משתי אלה או שזה הי' שמו ושם אביו כזה יוחנן בר יונתן ארי' ושינה שם עירו כשם עירו של זה כפר שיחיא או ששינה יותר ששינה לו בשם לבד ושינה שם אביו ועירו לשם אביו ועירו של זה הנאבד וכולי האי לא חיישינן אבל בשמו ושם עירו לבד דשמו לבד אין כדאי לדון עליו כלל דכמה וכמה יש בעולם בשם זה עד כי חדל לספור אין לנו ראי' שלא ניחוש על שם העיר דאחד ששמו כך שינה שם עירו לשם העיר הזאת כמנהג הולכי דרכים שמשנים שם עירם לפעמים וזה הערה גדול'. אמנם עכ"ז בנ"ד יש לדון להקל לדעתי כיון שיש כאן צירוף סימן אמצעי סימן הצלקת דהעלו דהוי סימן אמצעי ושפיר מהני שמו לבד עם שם עירו אף שאין יודעין רק על פיו דסימן הוי כשם אביו ועדיף מני' וכיון דבשמו ושם אביו ל"ח בשם העיר שהקרה כה שאחד ששמו ושם אביו כך כזה שינה שם עירו לשם העיר שאנו דנין עליו כ"ש בשמו עם סימן אמצעי ואני מוסיף לומר דאף אי נימא תו דמהש"ס דיבמות שם אין ראי' רק דל"ח לשינוי רק בשמו ושם אביו וגם כינויו יוחנן בר יונתן ארי' ע"ש גבורתו ושם העיר לא זולת מ"מ ל"ח בנ"ד דסימן אמצעי הוי כמו שני שמות או שם וכינוי ועדיף עוד דשמו ושם אביו סתמייהו ל"מ ובסי' אמצעי מספקא לן עכ"פ ודוק בזה:

והנה בחידושי כתבתי לענין צירוף סימנים דכל צירוף לא מהני רק כשאנו דנין על גוף אחד שיש בו שני סימנים דאז אמרי' דאף דכ"א בפני עצמו לא מהני מ"מ בצירוף שניהם ל"ש כלל שהמצא ימצא גוף אחד שיהי' זה כמו זה בשני סימנים יחד אבל בגופים מחולקים ל"ש צירוף והיינו שנאמר דל"ח שישוה האחד להשני בסימן וגם השני להשלישי דכיון דלסימן אחר חיישינן לאיתרמי אין לחלק בין אחד לשנים בגופים מחולקים שכ"א אינו שוה לחברו רק באחד ומלבד שהדבר נכון וברור מאוד בסברא יש להביא ראי' דאל"כ היכי שיש שני מציאות ובא אחד ונתן בכל א' סימן אמצעי הכי נאמר דאף דסימנים לאו דאוריתא מ"מ יוחזר לו מה"ת עכ"פ הפחות שבשניהם דלענין שניהם יחד יש שני סימנים דהו"ל כמו סימן מובהק וזה לא עלה על לב אדם מעולם ולא אישתמיט לשום אחד מהפוסקים שיאמר כן וז"ב מאד. ולפ"ז בנדון השאל' שלפנינו כיון שלא ידענו אם זה האיש הנתאכסן הי' לו סימן הצלקת אין לצרף הסימן לההוכחות שהאיש הנתאכסן הוא בעלה של זו רק אם נדון בבירור בלי הסימן שהאיש הנתאכסן הוא ההרוג הנמצא דאל"כ יש לומר דאיתרמי שמו ושם עירו בהאיש הנתאכסן והסימן באמת לא הי' בו וזה ההרוג הנמצא נדמה לו בטב"ע להאיש הנתאכסן ורק שהי' לו סימן צלקת כמו בעל האשה הנאבד דבגופים מחולקים ל"ש צירוף וכנ"ל. וכ"כ להיפוך אינו יכול לצרף הסימן לההוכחות שההרוג הי' האיש הנתאכסן רק אם נדון בבירור מבלעדי הסימן שהאיש הנתאכסן הי' בעלה של זו דאז הו"ל כאילו ידענו שהי' הסימן הזה להאיש הנתאכסן וכמובן. אולם עד"ז יש לדון ולהתיר בנ"ד דלבד דאין זה ברור עוד דבלי סימן חיישינן שאחר שינה שם עירו לשם עירו של הנאבד דאף שאין ראי' מהך דיוחנן בר יונתן כו' וכנ"ל מ"מ אין ראי' להיפוך [ועיין בק"ע הביא בשם מהריב"ל ח"ג דהיכי שאמר בשעת מעשה שמו ושם אביו ועירו מועיל מן הדין ואם דרך סיפור לא הוי עדות רק בעדות אשה משום עיגון או משום חומר כו'. מקיצור דבריו אלה נרא' דבעיגונא ל"ח לשינוי כלל ויען שאין ספרו ת"י לעיין בו לא אוכל לדין ע"פ דבריו ז"ל בבירור] הנה העיקר שאני סומך עליו דההוכחות שההרוג הנמצא הוא האיש הנתאכסן גם בלי הסימן מהני והיינו דעת ר"ת ז"ל בצירוף דעת הפוסקים דבעת הקור מעידין לאחר ג' ימים שזה דעת גדולי המורים ז"ל ואם בספק ג' ימים הכריעו לסמוך על דעת ר"ת ז"ל ה"ה וכ"ש בזה בשגם יש כאן גם צירוף הסימנים הגרועים שבגופו ומלבושיו דנהי דלא חזי לאצטרופי לגמרי בצירוף גמור וכמו שביררתי למעל' עכ"פ יש לעשות מהם צירוף כל דהו וסניף להתיר ושפיר א"כ יש לצרף הסימן שזה האיש הנתאכסן הוא בעל האשה הנעצבת דשמו ושם העיר וגם הסימן פשיטא דמועיל אחר החיפוש אף שלא ידענו כל זה רק ע"פ וכמש"ל:

ועדיין יש לעורר בזה אי נימא דטעמא דע"א משום מלתא דעבידי לגלויא וכדעת הרי"ף ודעמי' דע"א נאמן להתיר יבמה לשוק אף דל"ש דייקא דזמנין דמסנא סני' לי' ליבם וכדאמרי' בש"ס דיבמות דף צ"ג ורק דהוי מלתא דעבידי לגלויא א"כ בנידן דידן שעיקר ההיתר הוא ע"י העד שאמר שהנאבד אמר לו שמחזיק שם עירו לינץ והרי זה לא הוי מדעל"ג ומדוע נאמין לע"א ואף שאנכי העליתי בחידושי דהעיקר דדייקא ומינסבא ודאי מהני ורק דאבעית הש"ס הוא ביבמות שם אי מדעל"ג ג"כ מועיל דבעכו"ם מסל"ת לא שייך מלדעל"ג ואפ"ה מהימן וע"כ משום דייקא והארכתי בזה בחידושי ואכמ"ל. מ"מ בנ"ד כיון דהאשה זקוקה ליבם דלפי לישנא קמא ביבמות שם ל"ש דייקא דלמא רחמא לי' ואף דללישנא בתרא פשיט לי' דלזה לא חיישי' מהא דנאמנת אשה לומר מת בעלי שתתייבם היינו לפי הה"א דהיכי דלא שייך דייקא לא מהני מלדעל"ג אבל לפי המסקנא לדעת הרי"ף ודעמי' ז"ל דמשום מלדעל"ג ג"כ מהימן יש לומר דגם לרחמא לי' חיישי' דלא דייקא ורק דנאמנת משום מדעל"ג אמנם היכי דל"ש על"ג וכנ"ד אין ע"א נאמן דל"ש דייקא משום דזמנין דרחמא לי'. אמנם אחרי העיון מלבד דיש לדבר ולגמגם בזה טובא הנה בזמן הזה דליכא יבום ורק חליצה ל"ש זה וכמ"ש המהר"י מינץ ז"ל ואף להחולקים היינו רק לענין שתנשא לשוק ביבמה די"ל דלא דייקא כ"כ משום חששא דאולי יעגנה ולא ירצה לחלוץ אבל לחששא דרחמא לי' בודאי דליכא למיחש בזה"ז דליכא יבום וע' כ"ז בדברי הפוסקים ז"ל ודוק כי קצרתי:

ומה שאני חוכך בהיתר אשה זו שאחרי שלא נזכר בהגב"ע שסיים האיש שהתאכסן באוהרייבל את העיר לינץ באיזה מחוז ומדינה רק סתם לינץ ושם עיר כזו הוחזק לדעתי עוד בעולם ואחת ידעתי בבירור במדינות עסטרייך וראיתי לכ"ת שכתב בשם האחרונים ז"ל שאף אם הי' אחרת בריחוק מקום כל שאין השיירות מצויות משם כ"כ הו"ל למיזל בתר קורבא וכדאמרי' בש"ס דב"ב דף כ"ג דהא דלא אזלינן בעגלה ערופה בתר רובא הוא ביושבת בין ההרים דל"ש עוברים ושבים ממקומות אחרים ולכך אזלינן בתר קורבא. אולם לדעתי לא קלעו במחכ"ת ועצמותיהם הקדושים בזה אל המטרה שאין הנושאים שוים דבהך דיושבת בין ההרים אין אנו דנין על איש פרטי שאין לנו נ"מ מי הוא הרוצח ורק כל שהוא מעיר הזאת וכיון שמעיירות דעלמא אין השיירות מצויות כ"כ כיון שיושבת בין ההרים ליכא רובא נגד הקורבה שהרוצחים שהי' פה אינם רובא מרובא דעלמא אחרי שמעיר הזאת שכיחי שיירות ולא מהם משא"כ בעיגונא וכנ"ד שאנו דנין על איש פרטי בעלה של זו ואין לנו נ"מ באיש אחר מעיר הקרובה אדרבה אנו צריכין לברר שאינו רק בעלה של זו ונגד האיש פרטי הלזה יש רוב גם בין עוברי דרך מהעיר הרחוקה פשיטא דיש לנו לחוש לרובא ולא למיזל בתר קורבא של האיש הלזה דרוב וקרוב הלך אחר הרוב ושאני התם בהך דיושבת בין ההרים דליכא רובא מהשיירות דעלמא נגד של עיר הזאת ולא משום קורבא דמוכח קאתינא עלה כאשר חשבו ורק דליכא רובא וכנ"ל. ועיין תוספות ב"ב שם שהעלו דגם בקורבא דמוכח אזלי' בתר רובא עייש"ה וזה ברור לדעתי. והנה גם בלא הוחזקו שני עיירות דעת הרמב"ן והרשב"א והנ"י ז"ל דלא מהני גם שמו ושם אביו ושם עירו דחיישי' לשני עיירות אמנם רוב הפוסקים חולקים עליהם דל"ח וכל בעלי התשובות האחרונים תקעו עצמם לדבר הלכה זו ולא חששו לדעת החולקים הנ"ל. ובטעם המקילים כבר נתחבטו האחרונים ז"ל דאמאי לא ניחוש לשתי עיירות. וראיתי להגאון מהר"י מליסא ז"ל שכתב דכיון שלא הוחזקו בודאי הוא בריחוק מקום וא"כ יש לנו לילך בתר קורבא דאף דקיי"ל דרוב וקרוב הלך אחר הרוב היינו כשהרוב ידוע לנו אבל היכי שאין הרוב ידוע יש לנו לילך בתר קורבא והביא ראי' לזה מירושלמי שקלים פ"ז במעות הנמצא כו' דהולכין אחר הקרוב ופי' הרב הברטנורא ז"ל דמיירי שהמעות שוין דאל"כ יש לילך בתר רובא ומה מועיל זה כיון דהמעות הנמצא מכריע מנ"ל למיזל בתר קורבא דילמא הוא מצד השני וממילא הי' שם רוב א"ו דרוב שאינו ידוע אינו מגרע הקורבה. וצ"ל לפ"ז דהא דאמרי' בגיטין דף כ"ז בגיטא דאשתכח בב"ד דר"ה דחיישי' לשני שוירי או משום דב"ד דר"ה היו באים שם מכל צד ופנה הקרובים והרחוקים ודמי להך דיונים בביצה דף י"א שם דמוקי לה בדף דלא שייך קורבא אבל במקום אחר אף בדרך המלך מעבר לרבים ל"ח דאזלי' בתר קורבא או דבגט החמירו כיון דאפשר באחר וכמ"ש לדעת הרי"ף ז"ל:

אמנם אחר ההתבוננות כל זה ליתא וראיתו איני מכיר דעיקר ענין הא דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב הוא משום דאומדנא של הרוב עדיף יותר מהך אומדנא שהוא מהקרוב וא"כ בהך דמעות הנמצא שפיר אזלי' בתר אומדנא שהוא מהקרוב כיון שהמעות שוים בכל צד וכשאזלינן א"כ בתר הקרוב שאנו אומרים מצד אומדנא זו שהמעות הוא מצד הקרוב אין כאן אומדנא כלל המכריע כנגדו דאדרבה יש רובא מצד הזה ואין כאן אומדנא כנגדו מצד הרוב דע"ז אנו דנין ופשיטא א"כ דאזלי' בתר קורבא משא"כ בהך דשני עיירות שאין הקרוב מכריע את הספק הזה שאנו חוששין שיש עוד עיר אחרת כשמה וכיון דלצד הספק הזה יש כאן רוב נגד הקרוב שפיר יש לומר דחיישי' לשתי עיירות שאין אומדנא של הקורבא מכריע את הספק הזה שאין אומדנות קרוב רק נגד הרחוק וז"ב באין פקפוק. אמנם באמת יש ראי' עצומה לדבריהם ז"ל מהך דיוחנן בר יונתן ארי' דמכפר שיחיא דהתירו את אשתו ולא חששו לשתי עיירות ששמם שוה דמהתם מוכח עכ"פ דל"ח שיש עיר אחרת בשם כזה ושהי' שם איש ששמו ושם אביו כזה כיון שכל זה לא הוחזק [ולפמ"ש דאין לדון בזה מצד קורבא ע"כ צריכין לחלק בין גט לעגונה דבגט אפשר באחר ובעגונה הקילו] ומהתם מוכח ג"כ דגם היכי שלא ידענו זאת רק מפיו דאיכא שתי חששות לשמא אחר שינה לקרות עצמו ולהחזיק כן וגם חששא דשתי עיירות אפ"ה לא חיישי' ולפ"ז בנ"ד כיון שיש סי' אמצעי ושמו ושם עירו דבררנו דסימן חשוב כשם אביו ועדיף מיני' ליכא למיחש בלא הוחזק וכנ"ל מהך דיוחנן כו', וכדעת רוב הפוסקים הנ"ל. ואני מוסיף עוד דאף לדעת המחמירים שהבאתי יש לדון ולהקל בנ"ד דלדעתם עכצ"ל דאין ראי' מהך דיוחנן בר יונתן ארי' דמכפר שיחיא רק דהיכי דאיכא תלתא שמו ושם אביו וכינויו ל"ח לעיר אחרת כשמה ואיתרמי שיהי' שם איש כזה בשמו ושם אביו וכינויו אבל לא בשמו ושם אביו ועירו בלבד אמנם שמו וגם סימן שפיר דמי להך דהתם דסי' שקול כנגד שני שמות וכאשר ביררתי למעלה ובנ"ד הרי יש שמו וסימן ושם העיר ול"ח א"כ בלא הוחזקו וכנ"ל מהך דיוחנן שילהי יבמות שם ודוק:

אמנם כ"ז בלא הוחזקו שני עיירות אבל בהוחזקו שני עיירות שוים בשמם פשיטא דקשה להתיר גם בשמו ושם אביו ושם עירו ואף בסימן ושמו דעדיף מזה וכנ"ל דגם מטעם קורבא אין לדון דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ואף בקורבא דמוכח וכמש"ל בשם התוס' ב"ב שם. ואף קורבא דמוכח טובא וכנ"ד שיש סימן המסייע להקרוב אין לנו ראי' להתיר לילך בתר קורבא. ולכאורה הבאתי ראי' לזה מש"ס דביצה דף י"א שם זימן שחורים ומצא לבנים לבנים ומצא שחורים אסורים ומוקי לה במצא שחורים במקום לבנים כו' וקאמר מסייע לי' לר"ח דרוב וקרוב הלך אחר הרוב ופשטא דמתניתין אפי' היכא שמצאם במספרם אסורים דבלא מצאם במספרם היינו סיפא שם והרי יש כאן סימן המסייע להקרוב דמנין הוי סימן אמצעי ומועיל באבידה ומוכח דאף בכה"ג אזלינן בתר רובא. אמנם באמת כבר העליתי בחידושי דמנין לא הוי סימן רק היכא שאין לתלות שבאו ונצטרפו בזא"ז וכגון באבדה שרחוק לומר שכמה אנשים אבדו במקום ההוא עד שבא למנין הזה אבל היכא שקרוב לתלות שבא לידו צירוף מנין הזה בזה אחר זה מנין לא הוי סימן וא"כ בהך דינים ל"ח מנינם סימן כיון שיכול היות שבאו הנה אחד אחד ונצטרפו למנין כזה ונסתר איפוא ראיתי זאת:

שוב ראיתי דעכצ"ל כן דאל"כ יקשה בל"ז למ"ד סימנים דאורייתא והבן. אמנם אף שדחיתי ראיתי מ"מ אין לנו ראי' להיפך להקל בכה"ג:

סיומא דהך פסקא אם יתודע לנו מהעדים דאוהרייבל שהאיש הנתאכסן סיים העיר באיזה מחוז או אף מדינה גם דעתי מסכמת להתירה והיינו אם אחר החקיר' והדרישה אצל עוברי ארחות לא יודע לנו שיש עוד עיר אחרת בשם כזה במדינ' ההוא שסיים שיהי' עכ"פ בגדר לא הוחזק דזה ברור בעיני דבלי חקירה ודרישה ע"ז חיישינן להוחזק דאין הדעת סובל שנאמר דאם לאחד יושב תחת קורתו לא יהי' נודע שיחשב בעבור זה לא הוחזק ואחר אשר נחפוש חיפוש יפה בעיר לינץ שלא יצא איש אחר אשר נאבד ולא ידענו מה הי' לו בכל זמן ההיא כשנות הנמצא היינו כמספר שנים אשר אין להסתפק שהי' יותר שנות הנמצא הרוג וכמש"ל [נטיתי להחמיר להצריך החיפוש הקשה הלזה. אף שבשמו ושם אביו ועירו החליטו דא"צ חיפוש וכבר בררתי דשמו עם סימן הוי לכה"פ כשמו ושם אביו כנ"ל משני טעמים. הראשון די"ל דבהצטרפות שלשה חששות דשמא יש עיר אחרת ששמה כשמה ושמא יש עוד אחד בעיר הזאת וגם דכיון שאין אנו מכירים רק ע"פ שמא אחר הי' ששינה השם חיישינן גם בכה"ג ולזה אין ראי' מהך דיוחנן בר יונתן כו' די"ל דהתם ע"י חיפוש התירו והך דשמו ושם אביו דא"צ חיפוש היינו או שסיים העיר באופן שאין לחוש לעיר אחרת שוה בשם או שהעד יודע שהוא מעיר ההיא דליכא כל החששות יחד. והשני דיש לומר דהא דלא חיישינן לשני יוסף בן שמעון בעיר אחת אף שאינו רק לא הוחזק ושיזדמן כזה אינו רחוק במציאות כל כך היא רק משום דשני יוסף בן שמעון בעיר אחת היא מילתא דתיהו בה אינשי קצת ואילו הי' שנים הי' נודע לנו וכ"ז לא שייך רק ביוסף בן שמעון אבל בשמו לבד עם סימן ל"ש זה דסימן היא בסתר ולא נודע לאנשי העיר. ולפ"ז בנ"ד אף אם הי' אומר גם שם אביו הי' צריך חיפוש משום חשש שני יוסף בן שמעון דכיון שהוא באמת מזארניטש והחזיק שם עירו לינץ אין כאן שני יוסף בן שמעון בעיר אחת שזה בזארניטש וזה בלינץ וליכא קלא ביחוד שהחשש הוא על זמן רב כזה גם על קודם הולדו של הנאבד בעלה של זו:

אחר כתבי זאת מצאתי להראב"ד ז"ל הובא בש"מ ב"מ דף י"ח בהך דחוששין לשני שוירי שכתב וז"ל דרב הונא אינו חושש לשני יב"ש בעיר אחת כיון שלא הוחזקו דאילו איתנהי קלא אית להו אבל חושש לעיר אחרת שיש בה יוסף בן שמעון דחיישינן דלא ידעו לה עכ"ל והרי זה כמ"ש] ואף בעיר הקטנה זארניטש יראה דצריך חיפוש אחר שאנו רואין שזה קרא שמו ע"ש לינץ. וליתר שאת גם בשאר עיירות הסמוכים ונראים ללינץ עכ"פ חיפוש קל והיינו שנשאל לזקנים אם לא נודע להם שנאבד איש אשר יצא מהם בזמן כזה וזהו חיפוש קל אמנם החיפוש הגמור בזארניטש וביחוד בלינץ היא חיפוש יפה וקשה מאוד. וכתב הב"י ז"ל בתשובותיו בדיני עכו"ם מסיח לפי תומו וזה"ל ומ"מ לא תעשה בדיקה זו אלא ע"י חכם ומומחה מפורסים וירא שמים ויודע לחקור כל הדברים על אמתתן ושיהי' מתון בדבר ויודע את כל איש ואשה הנמצאים בעיר כדי שיוציא הדבר לאור ולא ילך חשכים ולא יבדקו כל הצורך ויהי' לו לפוקה ולמכשול ח"ו כו' עכ"ל. ובאופנים אלו נמטי שובא מכשורא להתיר האשה הזאת מכבלי העיגון אמנם אם לא סיים כלל העיר ורק לינץ סתמא שיש להסתפק בכל העולם דהוי הוחזק וכאשר כתבתי למעלה ידי מסולקת:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף