אבני נזר/יורה דעה/קכט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר יורה דעה קכט

סימן קכט

א

א) הנה הראשונים ז"ל הקשו על קושית הש"ס סנהדרין (ע"ד) והא אסתר פרהסיא הואי. דאמאי לא מקשה הא אסתר ג"ע הוי. אם משום שהיתה מקודשת למרדכי דאל תיקרי לבת אלא לבית. אי משום לאו דלא תתחתן בם. ואפי' תימא דחיתון באונס ליכא מ"מ הוי ג"ע מגזירת ב"ד של שם על נכרי הבא על בת ישראל:

ב

ב) והנה יש בזה ג' שיטות. שיטה הא' היא שיטת בעה"מ ז"ל דלא גרסינן תהרג ואל תעבור אלא יהרג ואל יעבור דאשה קרקע עולם. ועוד דהבועל מתכוין להנאת עצמו ואינו מתכוין להעביר על דת. ובין לאביי בין לרבא תעבור ואל תהרג. וס"ל דתרוצי אביי ורבא בא ליישב נמי קושיא דג"ע הוי:

ג

ג) הן אמת דקשיא לשיטתו א"כ למה לא הקשה הש"ס קושיא דג"ע. ולולי דמסתפינא לפלפל בהלכה עפ"י הזוהר הוה אמינא דמה שלא הקשה הש"ס קושיא דג"ע מיושב בפשיטות לפי המבואר בזוה"ק דמעולם לא בא עלי' אחשורש ששלחה שידית במקומה. ע"כ פריך הש"ס דמ"מ אסור משום בפרהסיא כיון דהעולם לא הי' יודעים מזה ואיכא חילול השם והי' לה למסור עצמה משום חילול השם. ומזה הוכיח בעה"מ דלמסקנא אפי' בג"ע בקרקע עולם או הנאת עצמו תעבור ואל תהרג. דאל"כ אכתי קשה נהי דמהני קרקע עולם והנאת עצמו בשאר עבירות בפרהסיא. מ"מ באסתר דהעולם הי' סוברים שהוא ג"ע ומחויבת למסור עצמה וכשאינה מוסרת עצמה איכא חילול השם. ושוב אפי' בכהאי גוונא מחויבת למסור עצמה. וע"כ דאף בג"ע בקרקע עולם או הנאת עצמו יעבור ואל יהרג וליכא חילול השם ודוק היטב:

ד

ד) והקשו על הבעה"מ מההוא דבכל מתרפאין חוץ מע"א דאין כאן מתכוין להעביר על דת. ומההוא דתעמוד לפניו ערומה. ותי' הר"ן ז"ל בפסחים לדעת בעה"מ דדוקא באינו מתכוון ורוצה באיסור רק שאנוס הוא מחמת שרוצים להמיתו בכהאי גוונא הוא דמותר במקום סכנה כגון באסתר שהיא מתרצה בג"ע ולא מחמת ג"ע שאלמלא הי' רוצים להמיתה לא היתה מתרצה להנשא לאחשורוש. משא"כ במתרפא בע"ז שהוא רוצה ליהנות בע"א מה שאסרה תורה ליהנות מהם. וכן בההוא דתעמוד לפניו ערומה שהוא רוצה להנות מהערוה מה שאסרה תורה. משא"כ באסתר שלא רצתה כלל ליהנות מאחשורוש רק שאנוסה היתה. זה שיטת בעה"מ:

ה

ה) שיטה הב' הוא שיטת התוס' דלא פריך והא אסתר ג"ע הוה. דבהא פשיטא דכיון דלא עבדא מעשה אינה מחויבת למסור עצמה. דמהיכי ילפינן לג"ע מרוצח. וברוצח נמי אינו מחויב למסור עצמו אלא היכא דעביד מעשה דהא הטעם הוא משום מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהאי גברא סומק טפי. וא"כ אם יאמרו לו הנח לזרוק עצמך על התינוק ויתמעך ואם לאו יהרגוך אמרינן להיפוך מאי חזית דדמא דחברא סומק טפי דילמא דמא דידי סומק טפי. וכן כתב בנה"מ היא שאינה עושה מעשה אינה מחויבת למסור עצמה ועיין בתוס' באריכות. אך בדידי' כתבו התוס' דאם יאמרו לו הנח שידבקוך בערוה ובאם לאו יהרגוך מחויב למסור עצמו ואינו יכול לומר לא עבידנא מעשה כיון שיודע שאם ידבקוהו אי אפשר שלא יתקשה והקישוי דעביד חשיב מעשה:

ו

ו) ובחי' הר"ן סנהדרין כתב שיטה זו. אולם כתב שאם העלתה לבה טינא להבעל לנכרי והיא אשת איש אין אומרים שתבעל לו משום דלא עבדא מעשה. דמ"מ היא מצלת עצמה בג"ע ואזיל לטעמי' שכתב שם דטעם דש"ד יהרג ואל יעבור דמה חזית הפירוש שאין בדין שיציל עצמו בדמו של חבירו. ועל כן אם אומרים לו הנח לזרוק עצמך על התינוק ובאם לאו יהרגוך לא חשיב מציל עצמו בדמי חבירו שהרי אף אם לא יזרקוהו לא יהרגוהו והוא מציל עצמו רק במה שאינו מוחה מלזרוק אותו. ודוקא באומרים לו הרוג פלוני ואם לאו יהרגוך. דכל זמן שלא יהרוג חבירו יהרגוהו. נמצא שמציל עצמו במה שהורג חבירו. וע"כ ילפינן מיני' לנערה המאורסה שאסורה להציל בג"ע. ועל כן בהעלתה לבה טינה היא מצלת עצמה בג"ע ואסור. רק באונסין אותה להבעל ואם לאו תהרג אינה מצלת עצמה בג"ע. רק במה שאינה מוחה להבעל לו ואף אם לא יבעלוה לא יהרגוה. שהרי אינם מבקשים מאתה רק שלא תמחה ובמה שאינה מוחה לבד היא נצלת:

ז

ז) ולפי דברי הר"ן אלו נ"ל דאפי' בדידי' אף דאין קישוי אלא לדעת ואי אפשר שלא יתקשה. מ"מ כיון שאף אם לא יתקשה לא יהרגוהו. נמצא שאינו מציל עצמו בג"ע ודו"ק ובאמת בחי' הר"ן סנהדרין לא כתב דברי התוס' אלו דבדידי' אסור וכן בהר"ן יומא רק בר"ן פסחים. ולפנינו יתבאר דהר"ן ביומא ובחי' סנהדרין סותר משנתו למ"ש בפסחים כנ"ל]:

ח

ח) שיטה הג' היא שהביא הר"ן בחי' לסנהדרין דאפי' לדרשא דאל תיקרי לבת אלא לבית. מ"מ לדעת הרמב"ם אינה מחויבת מיתה בביאת נכרי ולא חשיב ג"ע. ואי משום דנכרי הבא על בת ישראל דמי לישראל הבא על הנכרית דקנאין פוגעין בו וכרת נמי איכא כדכתיב יכרת ה' לאיש כו'. יש לחלק דדוקא בבא על הנכרית דהולד נמשך אחרי'. ותירץ אביי דאסתר קרקע עולם היתה. ולפי זה לא תקשה אפי' לשיטה דמחייבא מיתה בביאת נכרי. שהרי אין בידה להציל עצמה מאיסור [רק המקשן לא הקשה ג"ע הוה משום דדרשה דלבית אינה דרשה מוכרחת] ובא רבא ואמר דהיכא דלא הוה ג"ע אינה מחויבת למסור עצמה כשהנכרי מתכוין להנאת עצמו. אבל בעיקר התירוץ כאביי ס"ל כי היכי דלא יקשה לדרשה דאל תקרי לבת אלא לבית לדעת הסוברת דמחויבת מיתה בביאת נכרי:

ט

ט) והנה מדברי הר"ן אלו למדנו דלא אמרינן יהרג ואל יעבור אלא בחייבי כריתות או אביזרייהו דחייבי כריתות כמו בתעמוד ערומה באשת איש דבאשה זו גופה יכול לבוא לידי חיוב כרת. או בישראל הבא על הנכרית בצנעא כיון דבפרהסיא קנאין פוגעין בו וחייבי כריתות. ע"כ חשיב בצנעא אביזרייהו אבל בחייבי לאוין לא חשיב אביזרייהו כיון דבאשה זו ליכא כרת לעולם. וכן כתב שם עוד ועיי"ש שנסתפק באנסוהו לרבוע בהמה כיון דלא ניתן להצילו בנפשו אם יהרג ואל יעבור. אך העלה כיון דלא מצינו דין זה משמע שהוא כשאר חייבי כריתות אך לא כתב טעם לזה:

י

י) ולפענ"ד נראה ליתן טעם דהנה בכתוב נתן טעם לנערה המאורסה כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה. וכיון דחשיב כהורגה ע"כ ניתן להצילה בנפשו כמו הרודף אחר חבירו להורגו. וכן ה"נ יהרג ואל יעבור כמו רוצח דמה חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דחברך סומק טפי. ה"נ דלמא שלא תבעל הנערה המאורסה חביב טפי כיון דחשיב הריגת נפש מה שבועל הנערה המאורסה. וע"כ כי היכי דהרודף אחר הזכר ניתן להצילו בנפשו דחשיב הריגה מה שרובעו. א"כ ה"ה דחשיב הורג את עצמו במה שבועל חייבי כריתות. דמה לי רובע מה לי נרבע. ומ"מ ברודף אחר בהמה לא ניתן להצילו בנפשו דהא בנערה המאורסה מפותה ג"כ לא ניתן להצילה כיון שמתרצית. וה"נ הרי הוא מתרצה. אבל לענין יהרג ואל יעבור שפיר אמרינן מה חזית דהצלת הריגתו חביב טפי מהצלת הביאה של ג"ע כיון שהביאה של ג"ע חשיב כהריגה:

יא

יא) ולפמ"ש נראה דאם אנסוהו לבא על הנדה יעבור ואל יהרג כמו בחייבי לאוין. דהא בש"ס מפרש הטעם דאלמנה לכה"ג לא ניתן להצילה בנפשו דליכא פגם כמו בחייבי כריתות. ופרש"י דאין הולד ממזר ואינה נעשית זונה בביאתו רק חללה וליכא פגם כולי האי. וא"כ כל שכן ברודף אחר הנדה דלא ניתן להצילה דג"כ אין הוולד ממזר ואינה נעשית זונה אף חללה. וכשירה אפי' לכה"ג. וכיון דלא ניתן להצילה בנפשו על כרחין דלא חשיב הריגת נפש. ושוב יעבור ואל יהרג דלא שייך דילמא מניעת הביאה חביב טפי כיון דלא חשיב נפש כנ"ל:

יב

יב) ולפי זה נ"ל עוד דאם אנסו לאשת איש שתבעל לעכו"ם ותביאהו עלי' בידים אם כבר נבעלה פעם אחת באונס דשוב תעבור ואל תהרג. כיון דמבואר בש"ס דאחר שהערה בה שוב לא ניתן להצילה בנפשו ולא חשיב נפש. ולא שייך מה חזית:

יג

יג) והנה ראיתי להכ"מ שכתב בשם הרשב"א בתשו' בהא דתנן בתרומות נשים שאמרו להן נכרים תנו לנו אחת מכם ונטמאנה ואם לאו נטמא כולכם יטמאו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. וכתב הרשב"א דאפי' הי' אחת מהן טמאה. והוא סותר למ"ש. דלפמ"ש כיון דאותה שכבר נטמאת לא חשיב ג"ע והוא כשאר עבירות. ושאר עבירות הרי נדחין כדי להציל אשה מג"ע כדמוכח ביומא דיליף דפקוח נפש דוחה שבת מרודף שניתן להצילו בנפשו. ומה שפיכות דמים נדחה מפני פקוח נפש כ"ש חילול שבת. וא"כ מדרודף אחר ערוה ניתן להצילו בנפשו. כ"ש שאר עבירות נדחין כדי להציל אשה מג"ע. וזה ברור בעיני. ואפשר שהרשב"א קאי בשיטת הסוברים דאפי' חייבי לאוין יהרג ואל יעבור אף דלא ניתן להצילה בנפשו. ועל כרחין אין הטעם דיהרג ואל יעבור בג"ע משום דחשיב הריגת נפש רק דעבירה של ג"ע חמורה. והנה בד"מ הביא ירושלמי מפורש דלא כהרשב"א וא"כ מוכח כמו שכתבתי:

יד

יד) והנה נ"ל ראי' מדברי. הר"ן יומא שכתב אהא דנשים שאמרו להן תנו לנו אחת מכם דבירושלמי מוכח דאם יחדו אחת מותר ליתן. והביא הירושלמי שנשנה אהא דלסטים שאמרו תנו אחד ונהרגנו דאם יחדו אחד יתנו. ולכאורה מה זה דומה. בשלמא בהריגה משום דהטעם דמה חזית והכא לא שייך מה חזית. אבל בג"ע דהטעם משום דהעבירה חמורה ואפי' יחדו נמי לא יתנו [ועיין בכ"מ (פרק ה' מהלכות יסודי התורה) שהקשה על הרמב"ם בההוא דנהרגנו דאמאי פסק הרמב"ם דאפי' יחדו לא יתנו הא לא שייך מה חזית] אך הר"ן לטעמי' דרק בחייבי כריתות באותן שניתן להצילו בנפשו דחשיב נפש ושייך ג"כ מה חזית. וע"כ שפיר יש ראי' מלסטים שאמרו נהרוג כולכם לשאמרו נטמא כולכם:

טו

טו) והנה הר"ן בפסחים נוטה להסוברים דאפי' בחייבי לאוין ואפי' בנכרי הבא על בת ישראל דב"ד של שם גזרו חשיב ג"כ אביזרייהו דג"ע. והרמ"א (בסי' קנ"ז) פסק דחייבי לאוין יהרג ואל יעבור. ונכרי הבא על בת ישראל כיון דרק מבית דינו של שם יעבור ואל יהרג. ולפענ"ד אין הבדל בינותם ולמ"ד הוא הר"ן בפרק כל שעה דאפי' חייבי לאוין. ה"ה נכרי על בת ישראל כמ"ש שם להדיא. ולהר"ן בפרק בן סורר ובפרק יוהכ"פ מפורש בדבריו דדוקא חייבי כריתות. ומה שציין ברמ"א הר"ן בפרק בן סורר ט"ס. או קאי רק אמ"ש דלאו דלפני עור לא חשיב ג"ע:

טז

טז) עוד רגע אדבר בדינים אלו. במג"א (בסי' ש"ו ס"ק כ"ט) רוצה לחלק דוקא ברוצה להמירה מצוה לחלל שבת אבל בשביל שלא תעבוד ע"ז פעם אחת אין מחללין. והב"ח כתב דברוצה לאונסה אין מחללין. ואני איני כדאי לחלוק על הגדולים אך חלקי אמרה נפשי דלעולם היינו ברוצה העכו"ם לאנס אשת איש פשיטא דמחללין מקו"ח דניתן להצילה בנפשו וכמ"ש לעיל. וכן כדי שלא תעבוד ע"ז. דהא בפרק בן סורר יליף רשב"י דרוצה לעבוד ע"ז ניתן להצילה בנפשו מקו"ח מה פגם הדיוט מחללין עליו כ"ש פגם גבוה. אלא דלא קיי"ל כוותי' משום דאין מזהירין מן הדין יע"ש. אבל לענין לחלל שבת שפיר ילפינן מקו"ח מג"ע שמחללין שבת כדי שלא תבא לידי ג"ע וברור:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף