שו"ת באר מים חיים/ב
|
< הקודם · הבא > |
נדרשתי לאשר שאלוני במי שמת בשנת רעבון ולא נשבעה אלמנתו על כתובתה ומתה, אי אמרינן בכה"ג אין אדם מוריש שבועה לבניו או לאו. ותלו לה בההיא דמת פתאום שכתבו התוס' בפרק מי שמת בשם ר"ש דלא חיישינן לצררי אלא סמוך למיתתו. וא"כ איכא למימר דכה"ג נמי לא חיישינן לצררי ומסתמא אינו מניח עצמו למות ברעב ולהפיס צררי לאשתו ואנו מוסיפין בה שאין אדם עשוי להניח לעצמו למות ברעב ולפרוע חובו כ"ש כתובת אשתו שלא ניתנה ליגבות מחיים. ויש מוסיפין לומר שאפילו למ"ד דחיישינן דילמא אתפסה צררי מזמן ארוך קודם מיתתה הכא מודו דלא חיישינן, שאפילו את"ל דאתפסה קודם מכיון שראה שנשתלחו בו חצי רעב חוזר ונטלן הימנה להחיות את נפשו מן הדומה שיצא להם זה ממה שכתב הב"י בא"ה סימן צ"ו וז"ל ואפי' חלה ונטה למות כיון שנתרפא חוזר ונטל הצררי ע"כ. ועוד עשו סמוכות לזה מהא דאמרינן בגמרא דדיינא דעבד כרב ושמואל עבד והוא תמצית לדבריהם בדין זה. וחפץ הייתי להשיב על השאלה זו באר היטב בש"ס ופוסקים, אך תלאות הזמן וצרותיו כתרוני הדרכוני מנוחה לא נתנוני השיב רוחי ולהפצרת השואל לא להשיב פניו ריקם אמרתי להשיב עליה בקיצור כמדלג על ההרים. ומה שנראה בעיני הוא שסברות הללו מקלש קלישי ולא דסמיכי נינהו, וקודם שאבאר ביטולם אכתוב מה שיש לי לצדד בזכות יורשי האשה אההיא דהר"ש כתבו שם בתוס' ז"ל דאין נראה לר"י כי למה אין לחוש שמא תפסה מחיים ע"ש. פירוש דנהי דלידילמא איהו אתפסה צררי איכא טעמא רבה דהט' דלא חיישינן משום דקי"ל כר"ל דחזקה אין אדם פורע חובו תוך זמנו. והא נמי תוך זמנו הוא דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים ודוקא סמוך למיתתו הוא דחיישינן משום דלא סגי ליה איהו גופיה לפורעה לאחר מותו וחשיב כיומא דמישלם זימניה, מ"מ למה אין לחוש שמא תפסה היא מעצמה שלא מדעתו, מדבריהם אלו מוכח דס"ל דחששה דשמא תפסה מצויה ורגילה היא דאל"ה שאינה באה אלא ע"י גלגול, א"כ מאי קשיא להו אההיא דהר"ש דכיון דלשמא אתפסיה מעיקרא לא חיישינן מהך טעמא דחזקה דאין אדם וכו', ולשמא אתפסה סמוך למיתתו נמי ליכא למיחש כיון שמת פתאום שהרי לא נתחייב שבועה מעולם אחששה דשמא תפסה וממילא לא נתחייבה שבועה אחששא דשמא אתפסה כיון שאינה באה אלא ע"י גלגול, אלא ע"כ דס"ל דחששה מצויה היא ומשביעין לה עליה מעיקר הדין ולא ע"י גילגול. וי"ל בדיבריהם. ולפ"ז מאי ראיה מייתו מהיא דפרק אלמנה. ויש לישב דמאי דאיכא לאקשויי לכאו' הוא מההיא דר"י פרק אעפ"י דאמרינן התם ייחד לה מטלטל וכו' בלא שבועה וכו' והשתא אמאי בלא שבועה נהי דלשמא אתפסה לא חיישינן כיון דייחד לה מטלטל מ"מ ניחוש וכו' מ"מ ניחוש שמא תפס היא מעצמה שלא מדעתו, אלא ע"כ אי חיישינן לה נמי חששה רחוקה היא ואינה באה אלא ע"י גלגול, ולכך בייחד לא חיישינן לשמא אתפסה לשמא תפסה נמי לא משביעינן לה וי"ל דמידי הוא טעמא דחוששין שמא תפסה היא מעצמה אינו אלא משום דמסתמא מצויין נכסי בעלה אצל' וכדאמרינן בגמרא כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ולכך בחוב דעלמא אם הוא בתוך זמנו גובין אפי' מיתומים קטנים בלא שבועה ולא חיישינן שמא תפס המלוה שלא מדע' הלוה, משא"ך גבי כתובה כדפרישי'. והיינו דוקא בלא ייחד לה נכסי' אבל ביחד לה מסתמא מיזהר זהיר או אינו משליט' בנכסיו ואינה יכולה לתפוס מנכסיו שלא מדעתו ומפני שאינו רוצה שתתבזה אשתו בב"ד לכך מיחד לה נכסים שתוכל לגבות כתובתה מהם. והרב בב"י נראה דלכאורה שהוא מסכים להלכה כסברת ר"י שהרי כתב בא"ה סימ' צז וז"ל ומ"ש ולא אתפסה היא משלו פשוט הוא וכן נראה מדברי התוס' בסוף פ' מי שמת עכ"ל. משמע דס"ל דמ"ש הטור ושלא תפסה אינה ע"י גילגו. ודבר זה קשה בעיני לומר כן שהרי ע"כ דדין זה תלוי בפלוגתא דהר"ש וסייעתו דס"ל דבמת פתאום לא אמרינן ביה דינא דמחוייב שבועה וא"י ל"מ ע"כ דלא חיישינן לשמא אתפסה ואי חיישינן לה נמי חששה רחוקה היא ולא משביעינן לה אלא ע"י גילגול, וכיון דפלוגתא היא היאך כתב שדין זה פשוט הוא. ותו קשה דהא אשכחן אפי' מאן דס"ל כר"י פליג בהא וס"ל דלפחות לא משביעינן לה על חששא זו אלא ע"י גילגול. וראיה ממ"ש התוס' פרק השולח דף לד ע"ב ד"ה אין אלמנה וכו' וז"ל וא"ת והא לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים ואמר ר"ל בפ"ק דב"ב שחזקה וכו' וי"ל דה"מ בעל חוב אבל אלמנה דאית ליה בתנאי ב"ד מתפיס לה צררי אפי' בתוך הזמן וכו' וע"כ התוס' הכא קיימי כשיטת ר"י דאי ס"ל כהר"ש א"כ מאי קשיא להו מהך דר"ל דהא מהך טעמא הוא דס"ל דלא חיישינן לשמא אתפסה צררי מזמן ארוך מקודם וכדפרישית. אלא ע"כ דס"ל כר"י דכך הוא חששא דאתפסה מקודם כמו סמוך למיתתו דאידי ואידי בתוך זמנו הוא ולהכי שפיר קשיא להו מההיא דר"ל. וכן בפרק החולק כתבו בסתם כר"י דלא כהר"ש. והשתא אם איתא דס"ל דחששא שמא תפסה היא חששא גמורה א"כ מאי קשיא להו מההיא דר"ל דהא מ"מ חיישינן שמא תפסה היא מעצמה ולא הו"ל לאקשויי אלא אמאי דאמרי' בגמ' דחיישינן שמא אתפסה אבל אמתני' דלא קתני אלא שאינה גובה אלא בשבועה לא תקשי להו מידי דדילמא שבועה לא תפסה הוא דמשביעינן לה, אלא מש' דס"ל דחיישינן שמא תפסה חששא רחוקה היא ואי משביעינן לה עליה דוקא ע"י גילגול וכדמשמע מסוגיא דריש פרק אע"פ וכדכתיבנא. ולכן נראה להביא דעת הרשב"א בתשובה סי' אלף צג שכתב שם וז"ל הא גרושה שמת בעלה לאחר מכן ובאה ליפרע מהיתומים לא תפרע אלא בשבועה ולא משום צררי אלא שמא פרעה לאחר גירושין וכו' אלא דהוא ז"ל אזיל לשיט' הר"ש וכמו שאבאר. וכ"נ דעת הרמב"ם שכתב פר' יז מהלכות אישות דין ד' ז"ל עד שתשבע שלא הניח אצלה כלום ולא מכרה לו וכו' ע"כ מדקאמר שלא הניח וכו' ולא קאמר שאין לה משלו כלום משמע שאין צרי' לישבע שלא תפסה היא מעצמה. ומעתה קשה דהיאך כתב הרב דזה פשוט אדרבא פשוט להפך לענין הלכה. שהרי התוס' עצמם דפליגי אהר"ש לא הוסכמו בפרט זה לכך צ"ל דהר"ב אדרבא פשיטא ליה דמש' הטור דנשבע שלא תפסה היינו ע"י גילגול ולכך כתב הרב ז"ל דדבר זה פשוט הוא דסברא היא דמגלגלין עליה כל מאי דאיכא לספוקי אף בדבר שאינו מצוי כ"כ. ומ"ש וכן נראה ממ"ש התוס' בסוף מי שמת ר"ל דמדבריהם משמע דלכולי עלמא ע"י גילגול מיהא משבעינן לה ואפי' להר"ש ולא פליג הר"ש עליה דר"י בהא אלא שאין משביעין אותה שבועה זו מעיקר הדין, אבל ע"י גילגול מיהא משביעין לה. דלא אשכחן דפליג הר"ש אר"י בהא וכדמשמע נמי מההיא דפ' אלמנה ניזונת ואפשר דה"ט שדקדק הרב בדבריו שכתב וכן נראה ממש וכו' דאי מדברי ר"י קאי מאי וכן נראה ממש' דקאמר לה והא בהדיא קאמר לה אלא כדכתיבנא:
לכאו' מדברי הרמב"ם שכתבתי מש' לי דאפי' ע"י גילגול לא משבעינן לה שתפסה. שהרי ע"כ משמע דנשבעת שלא מחלה לו אינה אלא ע"י גילגול דאל"ה תקשי מהיא דריש פ' אע"פ דיחד לה נכסים וכו' דלצררי דלא חיישינן מ"מ ניחוש לשמא מחלה לו, אלא ע"כ דלא חיישינן אלא לצררי וכן בכמה דוכתי בש"ס לא קאמר אלא חששא דצררי משמע דלמחל' לא חיישינן אלא ע"י גילגול הוא דמשבעינן לה ואילו שמא תפסה מעצמה לא כתבה הרב וכמ"ש לעיל. משמע דאפי' ע"י גילגול לא משביעינן לה. ומההיא דפרק אלמנה ניזונת שכתבו התוס' בפרק מ"ש אין להוכיח דודאי מציאות לא שקלת מעלמא. ומיהו איכא למימר דחששה רחוקה היא לגמרי ואין מגלגלין עליה. אלא כיון שראינו לתוס' בפרק מי שמת בשם ר"י דס"ל דחששא גמורה היא כמו חששא דאתפסא צררי יש לנו להשוות קצת החלוקים ולו' דהרמב"ם ז"ל לא הוצרך לכתוב ההיא דשמא תפסה דודאי ראוי לגלגל עליה, ולא אצטרי' לאשמועינן אלא ההיא דמחלה וכו' דלא שכיחא. א"נ כיון דאסור לאדם להשהות את אשתו בלא כתובה חזקה דלא מחלה לו ודוקא לשמא אתפסה צררי הוא דחיישינן שתהא בטוחה לגבות כתובתה לבסוף מאותם נכסים קמ"ל דלהא נמי חיישינן לשמא מחלה לו עתה כשימות בחייה א"נ סמוך למיתתו. ואיך שיהיה נראה ברור דשבועה זו שמא תפסה אינה אלא בגילגול וכן היא כוונת הרב בש"ע ג"כ:
ומעתה אין ראיה שפסק הרב דלא כהר"ש דאיכא למימר דהר"ש נמי מודה דמשבעינן לה ע"י גילגול וכי ליכא למיחש לשמא אתפסה צררי קודם מזמן ארוך כההיא דמ"פ לא משביעינן לה לשמא תפסה. וכן נראה ג"כ לכאו' ממ"ש סמוך לזה תשובת הרא"ש כלל פ"ה ותי' הר"ש וכו' בפ' שום היתומים. ומה שמ"כ בהג"ה על דבריו ע"ש וכ"נ דעת הרי"ף והרשב"א בתשובה אלף צג דלא חיישינן לצררי אלא סמוך למיתתו וכ"כ המרדכי בשם מהר"ם וכמ"ש ג"כ הרא"ש בתשובה בשמו וכ"כ הבה"ת שער יד ח"א שבשער ט"ז ח"ב ס"ד בשם תשובת הרי"ף אלא ששם בח"ב ס"ד כתב תירוצו של ר"י וגמגם בו וחזר וכתב וז"ל ואולי נוכל לומר כי מפני חביבותו אצלה מתפסה צררי כדי שלא תצטרך לתבוע כתובתה בב"ד וכן משמע ממ"ש הרמב"ם בפרק חמישי מה' נחלות נפל הבית וכו' והכתובה ועיקר התוס' בחזקת יורשי הבעל ע"כ. ומדקאמר טעמא משום דהוו בחזקת יורשי הבעל משמע דאל"ה דהוו גבי יורשיה ואם איתא דמיירי ביחד לה וכו' או שהאמינה הו"ל לפרושי. וכן משמע ממ"ש בפט"ז מה' אישות דין ה' ז"ל אבל אם גירשה לרצונו גובה בלא שבועה משמע דס"ל כרבו הרי"ף דטעמא שמשביעינן לאלמנה הוא שמא סמוך למיתתו תפסה צררי אבל בגרושה לא שייך זה דודאי מתוך קטטה הוא מגרש, ועוד אפשר שיפרענה לאחר חלות פרעון דכתובה לא חיישינן לצררי. וכן נראה עוד ממ"ש הב"י שם בסי' צו ז"ל ומ"ש אבל אם נתגרשה ומתה בניה נשבעין וכו' נראה שהטעם וכו' משום דאימור צררי אתפסה ובנתגרשה ליכא למימר הכי, וא"כ בחייה היתה גובה בלא שבועה וכ"כ הרמב"ם פי"ו מהל' אישות. וא"כ ליכא למימר בה אין אדם מוריש וכו' הרי מש' דס"ל להב"י דבנתגרשה ליכא למיחש לצררי מש' דס"ל כהר"ש דלצררי דמעיקרא לא חיישינן ולשמא תפסה נמי מעצמה לא חיישינן דלא כר"י וסייעתו ולכך בסי' צו כתב בסתם דין דנפל הבית עליו ולא ביאר דיחד לה וכו' כמ"ש הטור. וכן יש להוכיח ממ"ש הש"ע בריש סי' צז דנ"מ ונכסי צאן ברזל שאינן בעין אינה נוטלתן אלא בשבועה וכן פי' המ"מ ומשמ' דלא ס"ל כר"י דטעמא דחייש לצררי אע"פ שהוא תוך הזמן הוא משום שכיון דאית לה בתקנת חז"ל דא"כ נ"מ ונכסי צאן ברזל תטול בלא שבועה אפי' כשאינן בעין אלא ע"כ דס"ל כהר"ש דה"ט משום דחיישינן דשמא סמוך למותה אתפסה:
ומעתה מש' לכאו' דכיון דכולהו הני רבוותא עמודי הוראה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והרשב"א ומהר"ם והר"ש ובס"ת והמרדכי כולהו קיימי בשיטת הר"ש, ומכ"ש לפי מ"ש שכן הוא דעת הב"י דהכי נקיטינן. וא"כ מעתה ימצאו ידיהם ורגליהם הדנים לזכות יורשי האשה דכי היכי דבמת פתאום לא חייש לצררי, ה"נ במת ברעב. אלא דליתנהו לכל הני מילי. וקודם יש לדקדק כמ"ש התוס' בפרק החולץ דף לח ע"א ד"ה וב"ה אומרי' וכו' וא"ת ויורשי האשה היכי גבו כתובה וכו' א"נ אומר ר"י דאיכא לאוקמי במטלטלין ואיתנהו בעינייהו וכו' אבל הכא דאיירי בנכסי צאן ברזל שהביאה מבית אביה דרגילין להיות בעינייהו דאין דרך בעלה למוכרן וכו' ע"ש. מש' להדיא דס"ל לר"י גופיה דהיכי דליתנהו בעיניהו דאינן נוטלתן אלא בשבועה, והשתא קשה דידיה אדידיה דהא איהו ס"ל דכל דהוי קודם מיתה הוי בתוך זמנו דלא שאני ליה בין קודם מיתה מזמן ארוך לסמוך למיתה דלא כהר"ש וכמ"ש בכאן ובס"פ מי שמת להכי קשיא להו בפרק השולח אמתני' דאין אלמנה נפרעת אלא בשבועה מההיא דר"ל דריש ב"ב, ותי' דכיון דהוי מתנאי ב"ד ואפי' לא נכתב מתפיס לה א"כ בנ"מ ונכסי צאן ברזל דלא שייך האי טעמא דחוב בעלמא נינהו, הדרינן לכללין דאין אדם פורע חובו וכו' ותטול בלא שבועה ואפי' היכא דליתנהו ומאי איריא דקאמר היכא דאיתנהו בעיניהו. ולכאו' היה אפשר לומר דתוס' הכא לא ס"ל כאידך שנוייא דפרק השולח אלא הטעם דחיישינן הכא לצררי אע"ג דהוי תוך זמנו משום דלא אמרו כן אלא באיניש דעלמא אבל גבי כתובת אשתו איכא למימר דעביד דמתפיס לה אע"ג דהוי בתוך זמנה משום שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בנ"ד וכדאשכחן בגמ' ובכמה דוכתי וכמ"ש ג"כ לעיל בה"ת שער טז ס"ד ובזה אין מקו' לאותה ראיה שכתבתי ממה שפי' המ"מ והכי דברי הרמב"ם כשהם בעין דוקא שהרי תוס' עצמן לא ס"ל כהר"ש ז"ל דדוקא כשהם בעין ומטעמא דפרישית.
ועי"ל דלא פלוג רבנ' בשבועה זו דלא שנא בעיקר כתובה ותוספת ולא שנא בנ"מ ונכסי צאן ברזל ומשמע להו הכי מדקתני סתמא אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה ולא קתני אין אלמנה גובה כתובתה וכו'. והשתא ניחא שהרי בריש ב"ב בד"ה אפילו ובד"ה אע"ג וכו' כתב הך טעמא דפרק השולח ולא אשתמיטו בשום דוכתא לפרש דטעמא הוא משו' כדי שלא תתבזה. ואל תתמה כיו' דחזקה דאין אדם וכו', וחזקה גמורה היא היכי משבעינן לה על מגן, דהא ליתא דכשאמרו חזקה וכו' אין הכונה לו' דודאי לא פרע אלא ר"ל על הרוב אין אדם פורע וכו' תדע דהא אביי ורבא פליגי עליה דר"ל התם וס"ל דעביד איניש וכו', ויש מהפוסקים שכתבו דצרי' המלוה לישבע שבועת היסת ולא מיפטר אלא משבועת המשנה כיון שאינו דבר המצוי כ"כ, ושבועה זו מדיבריהם הוא בתוך זמנו שמקילינן בה, ומיהו כיון דבאלמנה חשו לענין כתובה ותוספ' מטעמא דהוי תנאי בי"ד לא פלוג רבנן ותקון שבועה בין בעיקר הכתובה בין בשאר עניני הכתובה וכה"ג מצטרכינן לפרושי לקמן כמו שאוכיח להדיא מדברי פוסקים. וא"כ דון מינה לפי המ"מ והב"י. ומה שהבאתי ג"כ ראיה ממ"ש הרמב"ם בה"נ ליתא ג"כ, דאיכא למימר דס"ל כאידך שנויא שכתבו תוס' בפ' מ"ש דטעמא משום דהוו בחזקת יורשי הבעל הא אם היו בחזק' יורשי האשה כה"ג אדם מוריש וכו' ודברי הרמב"ם הם ש"ס ערוך וכמו שפי' הסוגיא לשטת'. ה"נ שיש לפרש בדבריו ומכ"ש שאין להוכיח כלום ממ"ש הרב בש"ע דינא דנפל הבית עליו בסתם שהרי הוא לא כתב שום טעם אדינא דכתובה ותוספת. וכן אין להוכיח כלום ממ"ש בפ' ט"ז מה' אישות דגרושה לא משבעינן לה דאינו ר"ל שאינה נשבעת כל עיקר אלא ר"ל דאנן לא טענינן לה לאפוקי אלמנה דכיון דבאה לגבות מן היורשים דמחייבים שבועה בב"ד כדין כל הבא ליפרע מנכסי יתומי'. תדע דע"כ צרי' לפרש כן שהרי אפי' להר"ש כשטוען שפרע' אחר הגירושין פשיטא שמשביעינן לה ודוקא כשמיד כשנתגרשה שטוען שפרעה קודם הגירושי' דהא ש"ס ערוך הוא פ' השולח דף לה ע"א דגרושה משביעינן לה וזה פשוט. ומה שהבאתי ראיה ממ"ש הב"י בסי' צו ממ"ש הטור וז"ל ומש' אבל אם לא נתגרשה וכו' ומאי דאיכא לאקשויי נמי על דבריו אכתוב לקמן. סוף דבר שמדברי הרמב"ם ליכא לאוכוחי מידי. ולפי מ"ש דה"ט דבנ"מ ובנכסי צאן ברזל כשאינן בעין אינה נוטלת אלא בשבועה אע"ג דלאו מתנאי בי"ד הוא משו' דלא פלוג וכדפרישית ניחא נמי מה שיש לגמגם עוד בדברי בעה"ת מ"ש בשער טז ח"ב ס"ה כתב תשובת הרי"ף ושם בסמוך ס"ד כתב דטעמא דחיישינן לצררי או משום דהוו תנאי ב"ד או משום שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו ולכך חיישינן אע"ג דהוי תוך זמנו. ובשער י"ד כתב ההיא דהר"ש ונמצא שהרב מזכי (סטרא) [שטרא] לבי תרי דלפי מ"ש ניחא דס"ל להרב ז"ל דהרי"ף לא פליג בדין האלמנה אע"ג דאיהו ס"ל דלא חיישינן לצררי אלא סמוך למיתתו, אפ"ה בשמת פתאום נמי צריכא לישבע מטעמא שלא פלוג רבנן וחששו דשמא אתפסה מעיקרא. אלא דלהרי"ף עיקר השבועה כשנתקנה לא ניתקנה אלא משום חששא דלמא אתפסה סמוך למיתתו, ומ"מ כיון דתקון רבנ' דצריכא לישבע משום חששא זו לא פלוג רבנ' בין מיתה חטופה לשאינה חטופה ומשתבע נמי אחששא של שמא אתפסה מקודם זמן ארוך דלא פלוג רבנן וכדמשמע מדקתני אין אלמנה נפרעת וכו' דלעולם אינה נפרעת. ונפק"מ לענין גרושה לא תקון לה רבנן שבועה שהרי לא מן היתומים היא באה ליגבות דלא חיישינן לצררי אפילו אי טעין בעל אבל לענין אלמנה לא נפק"מ מידי, ולכך בדין האלמנה לא חש הרב להכריע כלום והביא ג"כ בסתם דברי שניהם:
וכן נמצא להדיא בנ"י פ"ק במציעא דף ס"ב ע"ב שכתב בשם ר"ת ז"ל כתב ר"ת דמסקנא וכו' זימנין דמקרי לוה ופרע בגו זימניה דלכך חיישינן אבל כתובה לא חיישינן. והא דתנן נפרעת שלא בפניו והנפרעת מהיתומים לא תפרע אלא בשבועה משום דחיישינ' לצררי התם טעמא משום דסמוך למיתה הוא או מי שמניח ביתו והולך עביד דמתפיס לה צררי לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ואפילו במי שקפצה עליו מיתה או כיוצא בזה שלא לדעת אמרו הכי משום דלא פלוג רבנ' וכן דעת הרי"ף בתשובה וכו' מי שגירש אשתו וכו' ע"ש. הרי להדיא כמ"ש. אלא מעתה ליכא לאוכוחי מידי ג"כ מהרי"ף והרשב"א ובה"ת וממ"ש רש"י בפ' שום היתומים דבמת פתאום לא חיישינן לצררי דליתא וא"כ ג"כ למ"ש לעיל לדחות אותה ראיה שהבאתי ממ"ש הרמב"ם גבי גרושה וכו'. נשאר לנו עומד לנגד פנינו א' מעמודי הוראה הרא"ש שכתב בתשובה תי' של הר"ש ושאני ליה בין מת פתאום ללא מת פתאום. אבל מצאנו להרב ז"ל בפסקיו ריש ב"ב כתב וז"ל וא"ת והא אשכחן גבי אלמנה וכו' וי"ל דשאני אלמנה כיון דבתנאי בי"ד אית לה וכו' ורבי יצחק ב"א תירץ וכו' מ"ש דסברא דנפשיה היא בשנוייא קמא דאי לא הוה ס"ל כשנוייא קמא הוי ליה לתרץ כן בשם ר"י וממ"ש כן בסתם משמע דסברא דנפשיה הכי הוא אעפ"י שבתשובותיו כתב דיש לסמוך על תירוץ הר"ש מ"מ פסקיו עיקר דבתרא נינהו, וכמ"ש האחרונים ומכללם הב"י בכמה דוכתי דעל פסקיו יש לנו לסמוך וכ"כ הב"ח בהדיא בסי' צ וניחא מ"ש הטור בסתם כשיטת ר"י ולא חש להביא דעת הרא"ש אלא ודאי כמ"ש. וכן הוא להדיא דעת הר"ן שם פ' מי שמת וכ"כ מהרי"ו בתשובה הביאו הב"ש דלא קי"ל כתי' הר"ש. מעתה נתבאר שדעת תוס' הרא"ש הטור והר"ן והנ"י בשם ר"ת בדין אלמנה כולהו ס"ל שלא שנא מת פתאום או לאו דצריכא לישבע שאין בידה משל בעלה כלום ולא אשכחן דפליג בדין אלמנה אלא מהר"ם והר"ש א"כ נראה במר דהכי נקטינן וכמו שפסק מהרי"ו וכ"כ הב"ש להדיא במהדורא קמא כר"י סי' צו וז"ל ואנן לא קי"ל כתי' מ"פ וכו' וכן במהדורא בתרא סי' צ' בס"ק כד אחר שהביא תירוץ הר"ש חזר וכתב ז"ל אבל לכמה פוסקים שהבאתי לקמן וכו' מ"ש דס"ל דהכי נקטינן וכבר כתבתי לעיל דמדברי מרן ליכא לאוכוחי מידי ולא מצטרכינן לאוקומ' ביחד נכסים ומה שלא ביאר דנ"מ ונכסי צאן ברזל הם בעין משום דמסתא הם בעין וכמ"ש התוס' בפ' החולץ וכמו שפי' הוא והמ"מ בדברי הרמב"ם וכמ"ש בריש סי' צז דכשהם בעין אין אומרים בו אין אדם מוריש וכו' דלא גרע מייחד וזה פשוט דלא כהרב בבאר הגולה. ומ"ש הב"י שם בסי' צ"ז דברי הר"ש לא מפני שהוא מוסכם להלכה דאפשר שסמך כמ"ש בסי' צ' על דברי הטור שפי' ההיא דנפל בייחד וכן דרך הרב בספרו הארוך שמביא דעות הפוסקים בסתם אף אם אינם מוסכמים להלכה וסומך עצמו על מה שביאר במקום אחר. וכ"נ דעת הר"מ במ"ש אההיא דהר"ש ז"ל אמנם הנ"י כתב בפ' בבא מציעא והגע עצמך לומר שאין בדברי האחרונים הכרע מ"מ חזר הדין לסיני וכיון שביארנו שרוב הפוסקים מסכימים מיהו בדין האלמנה דל"ש מת פתאום או לאו חיישינן שמא תפסה מעי' לפחות משום דלא פלוג רבנ' הכי נקטינן. אלא דבגרושה אם מיד כשגרשה טען הבעל דאתפסה צררי קודם בזה יש להסתפק אם משביעה או לאו:
ומעתה בנדון זה דמת ברעב הויא נמי דינא הכי דאין אדם מוריש שבועה וכו' אף אם נאמר דודאי לא מתפיס לה מ"מ כיון דאיכא למיחש שמא תפסה היא מעצמה ואע"ג דאסיקנא לעיל דשמא תפסה אינה אלא ע"י גילגול ונ"מ אם פטרה משבועה דלא נתפסה גובה בלא שבועה מ"מ הכא הוי דינא בה דאין אדם מוריש וכו', א"נ דחוששים לחששא רחוקה שמא מעיקרא אתפסה ומטעמא דלא פלוג כמ"ש. ומכ"ש לסברת הפוסקי' דחיישי טובא לשמא אתפסה מעיקרא שודאי יש לנו לחוש לשמא אתפסה קודם הרעב, וליכא למימר דמכיון שנתחזק ברעב ומטה ידו חוזר ונוטלן הימנה שהרי מהדין אינו יכול ליטלם הימנה כיון שזכתה בהן. משא"כ בההיא דחלה ונתרפא דההיא אליבא דהר"ש קיימינן דס"ל דלא חיישינן אלא לשמא אתפסה סמוך למיתתו וכל שהתפיסה סמוך למיתתו דעתו היא שאם יעמוד מחליו חוזר וכדין מתנת ש"מ שאם עמד חוזר משא"כ הכא. וא"ת וודאי היא עצמה נותנת לו כדי שלא ימות ברעב הא ודאי ליתא דחייה קודמין:
ועוד נראה דבהא כל אפייא שוין דע"כ לא קאמר הר"ש אלא במ"פ דודאי לא אתפסה סמוך למיתתו דמנא ידע, אבל כל שאפשר לחוש חוששין דהא סתמא קתני אין אלמנה נפרעת וכו' והיכא דגלי גלי דהיינו במ"פ דא"א לצייר שידע שתיפול עליו החומה הוא דקתני דיורשיה וכו' הוא והיכא דלא גלי לא גלי ואין לנו לבדות סברות מדעתנו ולהוסיף על דיבריהם:
ועוד אני רואה שאין סברתם זו צודקת דהגע עצמך דליצרור הכסף ליכא למיחש דאי הוי ליה זוזי לא היה מניח עצמו למות ברעב, מ"מ אפשר שהיו לו נכסים שבזמן הרעב לא שוו מידי ולא היה יכול להחיות נפשו בהם מפני שלא היה להם קונה. ואפי' אם היו נכסים שאפשר שימצא למוכרם בדבר מועט מ"מ לא היה מצוי מיד מי שיקנה ממנו ובני וביני דמשכח איניש דזבין מיניה נמצא הוא מת וכו' עינינו ראו ואזננו שמעו. א"נ אפשר שהיו לו נכסים ממקו' אחר ומפני שיבוש הדרכי' ששעת חירום היתה לא השיגה ידו להחיות נפשו בהם וייחדם לה ועני היה באותה שעה או אפשר שהיה לו קרקע ולא נודע לנו ויחדו לה פי' שהקנהו לה ולא מצאה ידו למכרו כמו שלא מצאה ידו למכור קרקע שהם נדונים עליה. והנה אפשר שהיה לו קרקע אחר והקנה אותו לה והיינו צררי דכי חששו לצררי אטו דוקא צררי הא ודאי ליתא. ועיין ברש"י ריש פ' אע"פ גבי ייחד לה וכו' שכתב והיינו צררי באמת אם הייתה הכתובה עפה"ד היה קצת דחוק לומר דלא חיישינן כ"כ בזמן הזה להתפס' צררי כיון שהכתובות הם מסך מרובה דרחוק הוא לומר שיתפסנה שיעור כתובתה כיון שהוא סך גדול ואי אפשר לה שלא תתבזה בבי"ד וממילא לא מתפיס לה כיון דקרוב הדבר שעכ"פ א"א לה שלא להתבזות שמטעם זה נסמך מהר"ם על תירוץ הר"ש. משא"כ בכתובה שהיא עפ"י התקנה שחולקים האשה והיורשים ודאי דיש לחוש שמן המצוי אצלו מתפיסה מ"מ חצי נכסיו כפי מה שנמצא אצלו ולסוף תדקדק היא והוא או היא עם היורשים ומציאות לא שקלית מעלמא. ועוד שמענו שבעירנו זו מתו כמה אנשים והניחו אחריהם מטלטלין דהוי זבינא חריפא. סוף דבר דעתי מסכמת והולכת שהדין עם יורשי הבעל ואם יסכימו בית דין יש"ץ לפשר ביניהם גם אני מסכים ואם לא יחזור הדבר לסיני. ביל"א: