אבני נזר/אבן העזר/קכז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר אבן העזר קכז

סימן קכז

להרב הגאון שליט"א מלובלין [הוא בעהמח"ס תורת חסד]. הנה פקודתו שמרה רוחי לעיין בתשובתו הרמתה וענותנותו תרביני לחוות דעתי גם אני:

א) והנה בדבר שחולקין האחרונים על הב"י סי' כ"ז שכתב על מה שאמר הה"מ שאם האשה אומרת שאינה מכרת שזה לשון קידושין אינה מקודשת כוונתו על שאר לשונות אף שהם ברורים אבל לא קאי על האומר הרי את מקודשת דאי אומרת דלא ידעה שזה לשון קידושין לא מהימנא, והב"ח חולק עליו דאפי' בהרי את מקודשת נמי, הנה הה"מ כתב כן בשם הרשב"א וברשב"א קידושין מבואר כדברי הב"י, אך כתב רו"מ בנידון דידן שכמה אומדנות והוכחות שכתבו במכתבם שלא כוונו לשם קידושין, מ"מ הוי ספק קידושין, ואינה נאמנת לומר שלא הבינה, מלבד דריעא טענתה, עוד אינה נאמנת משום שהוא דבר שבערוה, והתשו' מיימוני שכתב דנאמנת לומר שלא נתרצית דע"א נאמן באיסורין ס"ל ע"א נאמן בדבר שבערוה היכי דלא אתחזק והרבה פוסקים חולקין עכ"ד:

ב) חידוש אצלי כי לא הביא דברי הש"ש דטעם הגהת מיי' משום שאומר שמעולם לא הי' דשב"ע, אך דעתי אינו כן ויבואר לקמן בעז"ה, ובעיקר מחלוקת אם ע"א נאמן בדבר שבערוה היכי דלא איתחזק, באמת לא מצינו מי שיתיר בפירוש רק מהרי"ק, ומעודי אני מרחיק עצמי לצרף דיעה זאת אפי' לסניף מחמת הסוגיא דע"א ביבמה דפשיט הש"ס מע"א שאמר מת בעליך ואח"כ בנך נאמן דע"א ביבמה נאמן דטעם ע"א במיתה נאמן משום מילתא דעבידי לאגלויי, ואי אמרת דבלא אתחזק ע"א נאמן בדבר שבערוה מה"ת א"צ במת בעליך ואח"כ בנך לשום טעם במה שנאמן שהבעל מת קודם דאשה בחזקת היתר לשוק ואינו רק חשש דרבנן, והא אמרת דאפי' בלא איתחזק נאמן כ"ש בזה שמוחזקת להיפוך, ולדעת מהרי"ק צ"ל דס"ל כבעה"מ דהתם בשהעד מעיד ג"כ שניתן לה בן ומת בעל ואח"כ הבן, אך אין כן דעת כל המפרשים וגם הוא פירוש רחוק, ע"כ העיקר כדעת האומרים דאף בלא איתחזק אינו נאמן:

ג) וראיתי למעכ"ת הביא ראי' זו, קצת בלשון אחר, וסיים מיהו ראי' זו אינו רק לדעת המרדכי דס"ל איסור יבמה לשוק הוי דבר שבערוה, אבל להחולקים אין ענין לכאן, ועיין בנוב"י עכ"ד, ותמיהני כי להנוב"י דיבמה לשוק לא הוי דבר שבערוה צ"ל דכל הספק בע"א ביבמה משום דאיתחזק איסורא אפי' בשאר איסורין אינו נאמן, וא"כ קשה כנ"ל מה ראי' מייתי ממת בעלך ואח"כ בנך, וא"כ מוכח מסוגיא זו ג"כ (לפי הבנת כת"ר] דיבמה לשוק מקרי דשב"ע, אך לק"מ על הנוב"י, שהרי משנה זו דאמרו לה מת בעלך ואח"כ בנך ואח"כ אמרו לה חילוף הי' הדברים מוקי לה הברייתא (צ"ב) כרע"ק דאמר אין קידושין תופסין ביבמה ויש ממזר ביבמה, וא"כ הוי דבר שבערוה, וכל טעמו של הנוב"י משום דאין ממזר מיבמה, משא"כ למתני' דכרע"ק, ומ"מ מוכח דאף בלא אתחזק אין ע"א נאמן, ומ"מ אין בזה קושיא על תשו' מיי' כמו שאבאר:

ד) ובאמת טעם השב שמעתתא משום דלפי דברי העד מעולם לא הי' דבר שבערוה, לא מיחוור בעיני, שהרי בשבוי' שנאמן עלי' ע"א אפי' עבד או שפחה לומר לא נטמאת משום דבשבוי' הקילו, ותיפוק לי' דלא איתחזק איסורא, ולפי דברי העד מעולם לא נטמאת ולא הי' דבר שבערוה, ודברי הר"ן ברור מללו בפרק התקבל דאפי' אמרה לא נתקדשתי אינה נאמנת, אך ביאור דברי תשו' מיימוני כמו שנבאר בעז"ה:

ה) והנה תחילת דבריו שהשליח נאמן לומר שלא נתכוין לקדשה לעצמו דע"א נאמן באיסורין, וג"כ קשה כנ"ל דדבר שבערוה הוא, אך הא בפרק האומר בקידושין (ס"ה:) גבי מקדש בע"א מקשה מאי ס"ד דיליף דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי כו' ומשני הכא חב לאחריני, והנה השליח הזה במה שאמר שלא נתקדשה אליו אינו חב בזה לשום אדם, וא"כ שוב הודאת בע"ד כמאה עדים דמי שאיננה שלו, מה אמרת הא איסורא הוא, שוב שפיר אמרינן ע"א נאמן באיסורין, ואין לומר בזה אין דשב"ע פחות משנים, דהא הטעם משום דיליף דבר דבר מממון והודאת בע"ד כמאה עדים דמי, וממנ"פ השליח נאמן, וסיום דברי הגהת מיימוני שהיא נאמנת, הוא עפ"י דברי רבינו יונה והרא"ש והה"מ בסוגיא דפ"פ דבאשת ישראל פחות מבת שלש נאמנת לומר נאנסתי, וכן באשת כהן נאמנת לומר אינה תחתיו דברי ושמא ברי עדיף, והוא ג"כ כטעם הנ"ל דע"א נאמן באיסורין, ואי כממון דמי בממון ברי ושמא ברי עדיף, וכן בנידון דידן כשהאשה אומרת לא נתקדשתי דנאמנת מטעם ברי:

ו) ובאמת שקשה לפי זה על הר"ן בפרק התקבל שאין האשה נאמנת לומר לא נתקדשתי, ובשמעתא דפתח פתוח שהיא נאמנת לומר נאנסתי, המעיין בר"ן כתובות שם שכתב דכשהיא אומרת נאנסתי לא שייך שוויא אנפשי' חתיכה דאיסורא משמע דכשהי' ידוע עפ"י עדים שזינתה לא הי' נאמנת רק משום דאין עדים ורק משום דשוויא אנפשי', וא"כ אי מממון בעית למילף אין לו נאמנות כלל דחב לדידה, ואף שהיא מודית בעיקר הזנות הפה שאסר הפה שהתיר, וא"ל דהא לית לה מיגו שאם היתה כופרת הוי אמרינן שוויא אנפשי' חד"א, ליתא דיש לה מיגו שהיתה אומרת לא זינתה ברצון. ועל האונס לא היתה אומרת כלל ואתי שפיר:

ז) נחזור לענינינו דבנ"ד נמי אם נחזיק לספק מחמת האומדנות שוב נאמנת לדעת ר"י והרא"ש והרה"מ והרמב"ן פרק התקבל שהיא נאמנת נתקדשתי, אך הרמב"ם אוסר באומרת נאנסתי, והר"ן הא אוסר באומרת לא נתקדשתי, ומי יכניס עצמו להתיר מה שהוא ספק אשת איש לדעתם:

ח) נשוב להיתר הב' משום שבדקו את אחד מן העדים שהי' כבן ט"ו שנים ולא מצאו לו רק שער אחד קטן, ובזה כתב כבוד גאונו להתיר משום ס"ס, ספק לא הי' לו שערות ואין כאן רק ע"א בהכחשה דלאו כלום הוא, שהרי מכחשת שהאמירה הי' לאחר מתן מעות, וגם אומרת שלא שמעה, וזה ג"כ הכחשה, שלפי דברי העד ודאי שמעה, ואע"ג דבסי' קנ"ה דאין ממאנין לאחר י"ב שנים אף אם לא בעל דאין בקיאין לבדוק בגומות, וא"כ יש ס"ס לאיסורא שמא נשרו ושמא יש לו גומות, אך זה הוי משם אחד עכ"ד, ולא הבינותי סוף סוף אוסרין למאן לאחר י"ב ולא חשבינן לספק להתיר בדרבנן, כ"ש דלא מצטרפין לס"ס בדאורייתא, וגם בעיקר הס"ס משום ע"א בהכחשה יש לדון, דהכחשה הוא שהי' לאחר מתן מעות ואין ראי' משתיקתה שנתרצית וספק שני שמא לא הבינה, הוא ג"כ שמא לא נתרצית והוי משם אחד, אך שי"ל שיש עוד הכחשה שאומרת שהעד משה יעקב הגדול בקומה איז גיזעסין פאר דרייט ולא ראה מתן מעות, וא"כ הוה מקדש בלא עדים כלל, והוי שני שמות, האחד שמכחשת ואומרת שקידש בלא עדים כלל, והב' שלא הבינה ולא נתרצית, מ"מ יש צד גדול להתיר:

ט) אך יש לדון לפמ"ש הרשב"א בת"ה הארוך בספק טריפה שנתערבה באחרות לא הוי ס"ס דהאיך תאמר שמא אינה טריפה והלא כבר אסרתה מספק, וה"נ קודם שנבדק העד וראו שאין לו שערות הי' מוחזק בגדול מחמת חזקה דרבא והיתה נאסרת מספק שמא הבינה הקידושין, שוב אין לצרף זה לס"ס לאחר שנבדק וראו שאין לו שערות, ואין לומר כיון שנבדק וראו שאין לו שערות אגלאי מילתא למפרע דשלא כדין אסרו אותה מספק, שבאמת הי' ס"ס, ליתא דאת"ל שהי' לו שערות ונשרו הא אוקמא אחזקה שתחילה הי' שערות ושעה אחת סמוך לבדיקה נשרו וכדין אסרנוה מספק, מה תאמר שמא באמת לא הי' לו שערות מעולם ושלא כדין אסרנוה, א"כ אין כאן רק ספק אחד שמא לא הביא שערות, דאת"ל הביא כדין אסרנוה מספק ואין כאן עוד ספק כלל, ואינו דומה לנידון הרשב"א בקטנה שיש ספק בשנותי' וגם נבדקה ולא מצאו לה שערות, ושפיר י"ל שמא לא הגיעה לכלל שנותי' ובוודאי לא הביאה שערות ושלא כדין אסרנוה, ועוד דהתם לא אסרנוה כלל כיון דספק שקול הי' אם יש לה שערות אם לא, והי' הדין תבדק, ולא החלטנו לאיסור, משא"כ בזה שמחמת חזקה דרבא אמרנו שוודאי יש לו שערות ואסרנו אותה, רק שאח"כ אירע שצוו הב"ד לבדוק, וזה פשוט שאף שעדיין לא הורה המורה כיון שהי' ראוי להורות:

י) שוב ראיתי שאינו דומה להרשב"א. דבנ"ד כיון שעכשיו יש ס"ס שמותרת הי' מתחילה באמת, אנו סותרין האיסור הראשון שאסרנו מספק, ולא דמי לנדון הרשב"א שאף עכשיו אנו אומרים שקודם התערובות הי' אסור מספק, ודומה להא דפרק החולץ (ל"ג:) קם דינא, משא"כ בנ"ד דחזינן בי' טעמא עכשיו להתירא משום ס"ס מתירין אותה, אך חשש הראשון דבסי' קנ"ח דאין מתירין בספק אין שערות משום דהוי ספק חסרון ידיעה וא"כ לא מהני גם לספק ספיקא:

יא) ונשוב להיתר הג' שהעד אייזיק העיד בשעת גב"ע הראשון שלא ידע מה אמר המקדש, גם בשעת גב"ע הב' אמר תחילה שלא שמע תיבת מקודשת, רק אח"כ אמר שנזכר שאמר הרי את מקודשת לי, וא"כ הוי חוזר ומגיד והנה כבוד גאונו הביא ברוחב בקיאותו דעת הרבה פוסקים דמאינו יודע ליודע נקרא ג"כ חוזר ומגיד, ובכל זאת לפענ"ד קשה קצת להתיר נגד הר"ן שהי' מתקיפי קמאי ובתראי נגד כל הפוסקים החולקים, ומ"ש כ"ג שבתשובה ס"ל להר"ן בעצמו שאם אמר תחילה שלא שמע ממיתת היבם שוב אינו יכול לומר שנהרג, הנה המעיין בר"ן יראה שתחילה הי' ס"ל להר"ן בעצמו שבכהאי גוונא חוזר ומגיד מיקרי, ובחי' הר"ן כתב כן בפשיטות, כי שם אינו כתוב רק עד ותרוצא קמא לא נח לי, רק אח"כ כשחיבר פירוש על הלכות חזר בו וכתב ותרוצא קמא לא נח לי, וא"כ מה קשיא מתשו' הר"ן, בוודאי התשובה נאמרה קודם חזרה, ואשר הקשה על הר"ן וגם על הריטב"א אעתיק לו מ"ש בגליון הר"ן מכמה שנים:

יב) אך בנ"ד דאין עלין להא דהר"ן, דמסתמא לא הי' בשעת קידושין אלו רק ב' עדים הנ"ל, ואם לא כן הי' ב"ד חוקרים אותם, וא"כ כיון דלדעת רוב הפוסקים המקדש בע"א אין חוששין לקידושין, א"כ כשהעד אמר שהוא לא שמע, מעיד שהקידושין בטלין, והרי זה עדות גמור, ואינו דומה לשאר אין אנו יודעין, שאינו מעיד בגוף המעשה כלו,. משא"כ זה מעיד שהקידושין בטלין, האומנם כי אם לפרש דבריו ראשונים שאמר לא ידע היינו רק שלא הבין פירוש המלות, ומ"מ שמע תיבות הרי את מקודשת לי, נראה דבכהאי גוונא מקדש בעדים נקרא, שהרי הי' יכול להעיד דברים אלו בב"ד והי' פוסקין מתוך עדות זה שמקודשת, וא"כ לכל הפוסקים לא הוי חוזר ומגיד, אך בוודאי כוונתו הי' שלא שמע כלל, דמי לא ידע שתיבות אלו הם קידושין, ואפי' הב"ח שחולק על הב"י באומרת שלא הבינה הרי את מקודשת לי היינו דנשי אינם מבינות לשון הקודש אבל גברא ידע [גם י"ל בנ"ד ממנ"פ אם יש לפרש דבריו שמע ולא הבין, א"כ לדעת. הח"מ והנוב"י נאמנת הוא שלא הבינה] ועוד שבגב"ע אחרון אמר בפירוש שלא שמע תיבת מקודשת, ואף שבתוך חקירת ב"ד חזר בו, באמת הי' החקירה אחרונה למותר, שכבר אמר שלא שמע תיבת מקודשת, רק תיבת את ותיבת לי, ומה צורך הי' להם עוד לשאול אם שמע הרה את מקודשת לי ואינו יכול לחזור בו:

יג) אך יש לעיין לדעת התוס' בתירוץ הראשון ריש מכות דמלקות חשיב יכול להזימה ומקיימין כאשר זמם במלקות, א"כ גם בעידי קידושין בעינן אתה יכול להזימה, והכא לא שייך הזמה, שאם יאמרו ךו עדים עמנו היית במקום אחר ולא ראית הקידושין כלל וכ"ש שלא שמע ואמת העיד במה שאמר שלא שמע, וכיון דהוי אי אתה יכול להזימה ואין לו נאמנות על זה שלא תלו הקידושין, א"כ הי רק כאומר איני יודע בעדות, ועוד בכנה"ג בהגהת הטור סי' כ"ט חקר אם מה שאינו חוזר ומגיד הוא דווקא בשנים, אך הוכיח מהרמב"ם דאפי' אחד אינו יכול לחזור, מ"מ כל זה כשחזי לאצטרופי [ועוד דכשבא השני אח"כ נצטרף הראשון לשנים וקרינא בראשון למפרע כיון שהגיד] אבל הא לא חזי לאצטרופי כלל דמי יודע מה בתבנא לבי'. ואם הראשון לא הי' העיד כבר הי' חזי לאצטרופי שראשון ג"כ יאמר שלא ידע והי' עדות מיוחדת שהקידושין בטלין, אבל בנ"ד שהראשון כבר העיד עדותו, אין עדות השני עדות כלל בדבר שבערוה כיון דע"א אין לו שום נאמנות בדשב"ע ואפי' בלא איתחזק כנ"ל וכיון דלאו שם עדות עליו הוי כמעיד שלא בפני בע"ד דחוזר ומגיד, וע"כ לשיטת הר"ן דמאין יודעין ליודעין לא מקרי חוזר ומגיד לא נוכל לדון בזה כיון שהגיד מחמת עדותו שהקידושין בטלין, ואין לנו היתר רק מכח שרוב הפוסקים חולקים על הר"ן, וכן ראיתי בתשו' ר"ב אשכנזי הביא דברי הרמ"ה סנהדרין וז"ל כיון שהגיד כו' דכתיב אם לא יגיד אם לא הגיד לא נאמר אלא יגיד שכיון שהגיד בב"ד איני יודע לך עדות שוב לא יגיד וכן בכל דבר שהעד מגיד בב"ד בזמן שרוצה לחזור בו:

יד) הן אמת דלפי טעם הריטב"א דילפינן מעפ"י שנים עדים יקום דבר ואם יכולים לחזור ולהעיד איך יקום דבר, וא"כ י"ל הא דאם איני יודע לך עדות אינו יכול לחזור ולהעיד, דוודאי ניליף מזה משום שג"כ שם עדות ע"ז שמעיד שהוא אינו עד, ואם יעיד הוא שקר כעין עד הזמה על עצמו, וא"כ בנ"ד שהשני כבר העיד עדותו ולא חזי לאצטרופי כנ"ל אף דמ"מ מועיל עדותו אינו יכול לשויי עצמו ע"א בהכחשה, ועי' ר"ן ריש ב"מ, מ"מ לאו שם עדות עליו, כיון שאין לו שום נאמנות, רק שממילא יתבטל מה שיעיד אח"כ דהוי ע"א בהכחשה, אבל רחוק לומר כן, ומסתברא דלדעת רוב הפוסקים גם בזה אינו יכול לחזור ולהגיד, ולדעת אחרים שבריטב"א שאם הי' יכול לחזור ולהגיד לא תמצא קרבן שבועה כיון שיכול לחזור ולהגיד, וכן משמעות תוס' ריש פרק הכונס, א"כ מוכח מהא דהכל מודים בעד סוטה ועד מיתה דחייב קרבן שבועה, ואף דעל מה שאמר תחילה לא הי' לו נאמנות לומר איני יודע דדבר שבערוה אין לו נאמנות, מוכח דגם כ"ב אינו חוזר ומגיד וכן מוכח מתשו' הר"ן שאם אמר תחילה שלא שמע מיתת היבם אינו יכול לחזור ולומר מת, ואף דעל דיבורו הראשון לא הי' לו נאמנות בדבר שבערוה. טו) ואשר נסתפק כבוד גאונו מאחר שלא עשו דרישה וחקירה א"כ יכולים לחזור אפי' מעדות גמור כ"ש מאיני יודע, ושוב כתב דבעדות איני יודע הא לא שייך דרישה וחקירה ואינו יכול לחזור, כן כתב בתשו' ר"ב אשכנזי ס"ה דף ל"א ע"ד, ואשר נסתפק עוד דמשום דלא בירר העד דבריו מה פירוש לא ידע אם לא שמע אם לא הבין פירוש המלות יוכל לחזור, ושוב כתב כיון דודאי נתכוין לומר לא שמע שרחוק להאמין שלא ידע הרי את מקודשת לי הוא קידושין אף שלכתחילה הי' מחוייבין ב"ד לחקור, אם לא חקרו חשוב גמר עדותו, כיוצא בזה כתב בתשו' הנ"ל סי' הנ"ל כ"ז ע"ד כ"ח. לענין דין מרומה לדעת הריב"ש ורא"ה דאין הדוח"ק מעכב אף אם לא נחקרה עדותו אינו יכול לחזור, ועוד שגם בגב"ע השני הגיד תחילה שלא שמע תיבת מקודשת וחקירה אחרונה שחקרו הב"ד הי' למותר וכבר נגמרה עדותו ואינו יכול לחזור:

טז) ובדבר שאמר בטבעת ונתן לה מטבע שהביא כבוד גאונו דברי השב יעקב ולא נהירין דבריו, דדווקא שאומר דבר הרגיל, שהרי הרשב"א הוכיח ממתני' דווקא נמצא דבש אבל ראתה שהוא דבש מקודשת אך הצ"צ החדש סי' ק"ה צידד דווקא שמודית שכוונה לקידושין, ואל"כ י"ל שחשבה שהם דברי שחוק, וכתב שתלוי במחלוקת מהר"ם פדואה עם החלקת מחוקק דלדעת מהר"ם בהכמין לה עדים אחורי הגדר ומ"מ אם כוונה לקידושין מקודשת כנ"ל י"ל בזה דלעולם יכולה לומר לצחוק נתכוונתי כמו בהכמין עדים אחורי הגדר ומ"מ אם כוונה לקידושין מקודשת, אך להח"מ החולק דאפי' כוונה לקידושין שוב הוי מקדש בלא עדים, א"כ מוכיח לומר בנדון רשב"א לא שייך רצתה לצחק בו, עכ"ד הצ"צ:

יז) והנה בסברת הח"מ דהוי מקדש בלא עדים יש לדחות, דהנה גבי הני לישני דלא ברירי שהם לשון קידושין דנאמנת שלא הבינה הקשה באבני מלואים דאפי' אמרה שהבינה הוי מקדש בלא עדים,, ותירץ דעל ריצוי דידה לא בעי עדים, אך יש לדחות קושייתו, דהנה בלאו הכי קשה הא כל קידושין שהיא שותקת הוי דברים שבלב רק שמוכח מדקבלתו, והכא שיש לתלות שלא הבינה, שוב אף אם באמת הבינה וקיבלה לקידושין הוי דברים שבלב, וצ"ל הא אין הידיעה הראי' רק הקבלה, ואם ידעה הרי מוכח מהקבלה, והידיעה דבר מבחוץ,. וכן י"ל לענין מקדש בלא עדים כיון שראו הקבלה הרי ראו עצם הקידושין:

יח) אך יש להביא ראי' לסברת האבני מילואים מהא דמוכיח הש"ס דברים שבלב. אינם דברים מאמרה בלבי הי' להתקדש לו, וקשה הא אפי' הוה דברים הוי מקדש בלא עדים, וע"כ לריצוי דידה לא בעינן עדים, אך יש לדחות לפמ"ש הר"ן בפרק המדיר בהא דאמרה בלבי הי' לו, דאף דמהני מחילת התנאי ובכלל דברי' מחילה של עכשיו, כיון שבלבי הי' להתקדש לו ואעפי"כ התנתה א"כ לא להנאה התנתה ולא מהני מחילתה, ולפי זה אי דברים שבלב הוי דברים הרי יש עדים על קידושין שאם לא הי' בלבה להתקדש הרי מהני מחילתה שמחלה בפנינו, ואם בלבה הי' להתקדש הא מהני מחשבתה אלא ודאי דברים שבלב לא הוי דברים:

יט) אך יש להביא ראי' מדברי הרשב"א גבי נתן הוא ואמרה היא שהקשה, מ"ש ממדבר עמה על עסקי קידושין ותירץ דהכא בשלא דיברו מתחילה והשתא הוא דאמרה תן לי דינר ואתקדש, אני לך ונתן לה ולא פירש דלא אמר הוא מידי ואעפ"י שהדברים נראין לדעת [צ"ל שלדעת] מה שאמרה לו נתן הוא כמו שפירש דמי, מ"מ הודאת עדים בעינן, דהמקוש בלא עדים אין חוששין לקידושין, א"כ כיון שלא פירש ואפשר שלשם מתנה נתן ולא לשם קידושין אעפ"י שהוא אומר שלשם קידושין נתן, כמו שאמרה אפי"ה אין כאן עדות שמיעה ולא ראי' לשם עדות אלא שהם דנין כוונת הלב ואין כאן עדות עכ"ל, וקשה שתיקה דידה איך יועיל בקידושין, וא"ת משום דאין לתלות במתנה שלא רצה לתת לה מתנה ולא לפקדון שלא ביקש זאת ממנה, א"כ היכי שחייב לה מעות רק שלא הזכיר החוב, או הזכיר החוב תחילה ושדיך נימא שמא לפרעון קיבלתו, ועוד קשה דבגמ' אמר הטעם משום דכתיב כי יקח ולא כי תקח, אך לשיטת האבני מלואים דלריצוי דידה לא בעינן עדים אתי שפיר הכל דמשום דכתיב כי יקח ולא כי תקח בעינן עדים רק לריצוי דידי', ואי הוה כתיב כי תקח הי' הדבר להיפוך, ואתי שפיר, וכיון שיש ראי' דלריצוי דידה לא בעינן עדים, א"כ שפיר י"ל דרשב"א לא אמר רק במודית שלשם קידושין, וגם זה צד גדול להתיר:

סוף דבר אני מסכים עם כבוד גאונו לדינא להתיר הבתולה להנשא לכל די תצביין ומצוה גדולה לשבר מלחמות רשע אשר ירצה לצודד נפשות, ות"ל שבררנו להתיר הבתולה דברי ידידו דו"ש דמר ותורתו חפצי לידע משלומו הטוב כי שמעתי שיש לכבוד גאונו עגנ"פ קצת מלובלין וגם לי יש קצת עגנ"פ מזה]:

הק' אברהם.

סימן קכח

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף