אבני נזר/אבן העזר/ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר אבן העזר ב

סימן ב

>>> חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, דאדרבא אם יבעול לשם קידושין עבר על חדרגמ"ה, הרי דבקידושין לבד איכא משום חרגמ"ה:

ח) ולפענ"ד אחרי המחילה מחכמתו הגדולה יש לדחות ראיותיו, דהנה צריכין להבין דיחוי המרדכי דאפי' חייבי לאוין ושניות כו' הלוא חייבי לאוין אין איסור בקידושין, לא מבעיא אותם דכתיב איסורא דידהו בלשון ביאה דאין שייכות איסור בקידושין לכל הפוסקים [לבד הרמב"ם שהכל תמהו עליו] ואפי' לאוי כהונה מפורש שלהי סוטה דקידושין לבד אפי' מדרבנן מותר, ובתוס' יבמות (יוד) ד"ה לרבי יהודה מספקא להו דאפשר מדרבנן אסור קידושין לבד, כבר תמהו אחרונים בזה, ואף התוס' בלשון אפשר כתבו ואיך פסיקא לי' למרדכי למייתי ראי' מיני':

ט) ונראה שכוונת המרדכי על לאוי כהונה דאם בעל לוקה על הקידושין ג"כ כמ"ש התוס' ב"מ (יוד:), ולדעת הרמב"ם קידש ובעל לוקה אחת, מ"מ אם בעל גם הקידושין בכלל האיסור ושתיהן לאו אחד, ומ"מ אף אם בעל ונעשה הקידושין איסור למפרע אעפ"כ לא הפקיעו חכמים הקידושין [וכן מ"ש משניות לעריות אף שנאסרו משום עריות ועריות אין איסור בקידושין שהרי אין תופסין בהן קידושין, מ"מ כיון שעריות הרבה מהם נאסרו בלשון קיחה אלא שכיון שאינה בת קידושין ביאה לבד היינו קיחה דידה וכמ"ש הרמב"ם פי"ב מהלכות איסורי ביאה הלכה ג', כהן הבא על הגוי' לוקה עלי' משום זונה שהרי אינה בת קידושין, הרי דאף דקיחה דכתיב בקרא בזונה קיחה ממש, מ"מ בעכו"ם דלית בה קידושין ביאה היינו קיחה דידה, וע"כ שניות דתפסי בהו קידושין שפיר אסור מדרבנן הקידושין כיון דאיסורא דידהו הקיחה, אלא בעריות ממש הביאה הוא הקיחה, ובשני' הקידושין הוא הקיחה ודו"ק]:

י)והנה בתמורה (ה) מקשה הש"ס לרבא דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני הרי אלמנה לכה"ג וגרושה וחליצה לכהן הדיוט דקרי להו במתני' יש קידושין כו' ולכאורה קשה שהרי הקידושין לבד בלא בעל אין איסור כלל כבש"ס סוטה הנ"ל יתבטל הקידושין משום דאמר רחמנא לא תעביד ושפיר מקרי יש קידושין כגון בלא בעל, וכן יש על התוס' ב"מ (יוד:) שכתבו כהן שקידש גרושה ע"י שליח בטלו הקידושין משום אין שליח לדבר עבירה והתוס' איירי בלא בעל עיי"ש, והלוא בקידושין לבד ליכא עבירה:

יא) וצ"ל כיון דאם יבעול אח"כ יתבטלו הקידושין למפרע משום דאמר רחמנא לא תעביד ומשום אין שליח לדבר עבירה שוב הוי קידושין שאין מסורין לביאה דכתב הרשב"א דהא דלאביי הוי קידושין דווקא שרק מחמת ספק אינו מסור אבל אם היינו יודעין מי היא המתקדשת הי' מותרת, וכ"ש בנידון דידן דאם יבעול בטלו הקידושין ובכה"ג אין קידושין כלל, דקידושין הוא שתהא מקודשת ומזומנת לו, אבל זו שאי אפשר ביאה בקידושין אלו שאפי' בדיעבד אם בעלה בטלו הקידושין הא ודאי לא הוי קידושין כלל, ומהאי טעמא אע"ג דקידושין שאין מסורין לביאה הוא דוקא אם הקידושין אוסרין הביאה כמ"ש התוס' מ"מ באופן זה שאם יבעול יתבטלו הקידושין למפרע לא הוי קידושין כלל:

יב) ונשוב לנ"ד ונאמר דחרגמ"ה על הנושא אשה ושם נושא הוא קידושין עם ביאה וכמ"ש הרמב"ם בריש הלכות איסורי ביאה שלא ישא כהן גרושה זונה ושם האיסור הקידושין עם הביאה יחד וכוללם בלשון נושא, וכן רמב"ן הוכיח דנתינה לוקה על ביאה לחוד ולא על קידושין מדתנן הבא על הנתינה ולא שנינו הנושא עיי"ש ברמב"ן, ויותר מבואר בריטב"א, הרי דשם נושא על קידושין (וביאה יחד, וכן חרגמ"ה אם קידש ובעל עבר על חדר"ג, וכן אם קידש וכנסה לחופה לבד עבר על חרגמ"ה דחופה כמו ביאה אף לפוסלה מתרומה כמ"ש התוס' בשמעתא דיש חופה לפסולות עיי"ש:

יג) והא ודאי מסתבר דרגמ"ה כעין איסורי תורה תיקן וכהא דאמרינן בשבועות שתים (כ"א:) דוודאי לא נתכויין לאסור רק בכזית כמו שהתורה אסרה, וכיון שלא מצינו שהתורה אסרה בקידושין לבד (חוץ מנתינה לדעת בעל ספר יראים, ולדעת רמב"ן אף נתינה האיסור הביאה לבד ויבמה את"ל דתפסי בה קידושין [דמספקא לשמואל] האיסור בקידושין, והיש"ש כתב דעיקר הלכה דלא תפסי בה קידושין רק מדרבנן חיישינן להצריכה גט וא"כ אין איסור בקידושין] גם רגמ"ה לא גזר על קידושין לבד רק על קידושין עם חופה או עם ביאה ודו"ק, ואיסור זה כעין מחזיר גרושתו דהחיוב דווקא בקידושין עם ביאה וילפינן לה מדכתיב לקחתה להיות לו לאשה, הרי דבכה"ג חשוב שנשאה לו לאשה, רק בחופה ג"כ קצת איסור כדברי התוס' הנ"ל בחופה לפסולות, דבחופה נפסלה מתרומה כמו בביאה:

יד) וע"כ שפיר רצה המרדכי לבטל קידושי השליח משום שעבר חרגמ"ה אם הי' בועל אח"כ, דמה אמרת הא לא בעל א"כ הו"ל קידושין שאין מסורין לביאה כלל דלא הויין קידושין כדמוכח מש"ס הנ"ל ותוס' ב"מ הנ"ל, דהיכי דאי בעל בטלו הקידושין לא תלו הקידושין אף אם לא בעל, וכן הראי' מתה"ד פשיטא דאזדא לה, דאם קידשה בביאה הרי קידש ובעל ועבר על חרגמ"ה כמ"ש הריא"ז פרק מי שאחזו (דף ע"ג:) דבנתייחד עם גרושתו לאחר שנשאת א"צ הימנו גט דלא שייך לומר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דאם יבעול לשום אישות לוקה משום לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה, הרי דבקידש בביאה חשוב כאילו קידש ובעל:

טו) ולכאורה יש לפקפק בזה מהא דכתב (בעה"מ פרק המגרש דיש אומרים דווקא באומר על מנת שלא תנשאי מגורשת דשייר בזנות אבל על מנת שלא תבעלי כיון שלא הותרה אצלו בשום ביאה לא בנשואין ולא בזנות שיורא הוי בגיטא, והא על מנת כחוץ דמי משום דבעיא עד שיתירנה לכל איש ואיש ולדידן לא מכרעא מילתא הכי שהרי התירה להתפיס לו בה קידושי כסף ושטר עד כאן, ולפמש"כ הו"ל קידושין שאין מסורין לביאה שאם יבא עלי' בטל הגט ובטלו הקידושין דמה אמרת כיון שזה רק מחמת התנאי לא חשוב קידושין שאין מסורין לביאה, א"כ בהא שקידש אשה על אשתו מה רצה המרדכי לומר דבטל הקידושין משום שאם יבא עלי' יפקיעו חכמים הקידושין והו"ל קידושין שאין מסורין לביאה הלוא זה רק מחמת התנאי שקידש אדעתא דרבנן, ובאמת בהא דבעה"מ אי אפשר לתרץ משום דרק מחמת התנאי, שהרי בעה"מ סובר דהיכי שלא הותרה לאיש זה לשום דבר הוי שיור כמו בחוץ, ואף שהוא רק מחמת התנאי וכשנתקיים התנאי אגלאי מילתא לכל אדם, מ"מ חשוב שיור לדידי' ה"נ אף דמחמת התנאי יחשב קידושין שאין מסורין לביאה:

טז) על כן נראה דהנה בלשון בנ"א ביאה גמר דווקא וכמ"ש בשעה"מ פ"ג מהלכות איסורי ביאה על מי שאסר על עצמו הנאת תשמישה אם גם העראה נאסרת וכתב השעה"מ דאף דבלשון בנ"א העראה אינו בכלל ביאה, מ"מ אמרינן שנתכוין לאסור עצמו כאיסורי תורה, והנה יש סעד לדבריו מהא דקי"ל ריש פרק שבועות שתים דהנשבע שלא יאכל סתם דעתו על כזית, והגם דבלשון בנ"א אכילה כל שהוא, מ"מ אמרינן שאין דעתו לאסור יותר מאיסורי תורה, כן משמע ברש"י, וכן ביאר באריכות במל"מ מירושלמי שהביא הר"ן בשמעתתא דשבועה שלא אוכלנה אם אכל כולה ושייר פחות מכזית תלוי במחלוקת רע"ק וחכמים דלחכמים דקי"ל כוותייהו אם אכלה כולה לבד פחות מכזית ששייר ולא אכל עבר על השבועה, ומשמע דגם לחומרא אמרינן דדעתו כמו איסורי תורה, ונסתייעו דברי השעה"מ:

יז)והנה במתנה תנאי ולשון בנ"א היפוך מדין תורה מבואר באבני מלואים סי' כ"ז סק"ד דאזלינן בתר לשון בנ"א עי"ש במתנה על מנת ליתן מאתים זוז ונתן שוה כסף, וכתב במהרי"ט דתלוי במחלוקת ראשונים אם שוה כסף בע"כ חשוב כסף, וכתב עלה באבני מלואים דאין נ"מ בזה במחלוקת ראשונים וממנ"פ אם לשון בנ"א קורין לשוה כסף כסף אפי' מן הדין אין שוה כסף בע"כ חשוב כסף מהני לקיום התנאי וכן להיפוך להיפוך עי"ש, ואמנם לפענ"ד נראין דברי מהרי"ט דבכלל תנאי חיוב ג"כ כדאיתא ביבמות (ק"ו) עיי"ש היטב ברש"י ורשב"א ורא"ש, ובחיוב בודאי דעתו לחייב עצמו כמו חיובי תורה, וא"כ לדעת התוס' דבכל מקום שוה כסף ככסף אף דבלשון בנ"א לאו הוא ככסף ממש אמרינן שאין דעתו להתחייב עצמו יותר מחיובי תורה, ומ"מ בתנאי גרידא שאינו חיוב י"ל גם מהרי"ט מודה דבתר לשון בנ"א אזלינן:

יח) ונשוב לדברי בעה"מ, והנה לכאורה יכול לקדשה גם בביאה בהעראה שיפרש שיקנה בהעראה ולא יתבטל הגט כיון דבלשון בנ"א אין העראה בכלל ביאה, אך צ"ל דס"ל כהרי"ף פרק הבא על יבמתו [מדשתיק לי' ש"מ ואודויי אודי לי'] ור"נ גאון דתחילת ביאה אינו מועיל לקידושין רק לנשואין אחרי קידושין, ובזה מיושב קושיא הנ"ל דהוי קידושין שאין מסורין לביאה, ולפמ"ש ניחא דאחר הקידושין יכול לבוא עלי' בהעראה דחשובה ביאה לכל מילי אחר קידושין ולק"מ:

יט) וכיון שדחינו ראיית הכנה"ג ומסברא דבקידושין לבד אין איסור וכן כתב שם בשם תשו' מהרשד"ם להדיא, ולאסור לא כתב שם משום פוסק בפירוש, ומעתה שזכינו לדין דלארס לחוד מותר, א"כ נראה דאם יתנה שלא יקנה בחופה וברכת חתנים יכול לומר אף שלא יקנה בחופה כמפורש ברמב"ם וכמו ביהודה שהי' מברכין בשעת אירוסין] רק הביאה יעשה הגמר קנין, יבא עשה דפו"ר וידחה הל"ת דחרגמ"ה, וכ"ש דחדר"ג הוא רק דרבנן, ואף דבמקום יבום ג"כ אסור להאוסרין במקום מצוה ולא אמרינן עשה דיבום ידחה, דחליצה במקום יבום לאו מצוה הוא, י"ל דלא מבעיא לר"ת דבזמה"ז מצוות חליצה קודמת אלא אפי' לזמן התלמוד, הא אמרינן בגמ' וקראו לו זקני עירו שמשיאין לו עצה ההוגנת לו אם הי' הוא זקן כו' אל תכניס קטטה לביתך, א"כ ה"ה כשיש לו אשה שרגמ"ה גזר משום קטטה כמ"ש ז"ל א"כ ודאי עצה הוגנת שיחליץ, משא"כ במצוה אחרת שפיר יש לומר שדוחה:

כ) ולכאורה יש לפקפק ולומר דלגזור בזה אטו לאחר שקיים פו"ר כדגזרינן אטו ביאה שני' או אטו בא עלי' בימי עיבורה ומניקתה דליכא עשה דפו"ר, ול"ת דעונה (כיון דבדידה ליכא איסור עי' בתוס' ישנים (מ.) בד"ה אי אמרה לא בעינא] שהרי שתי נשים אשכנזיות מותרות לינשא לספרדי כמ"ש בבאר היטב בשם הלכות קטנות] לא דחי כמ"ש הרי"ף פ"ב דמציעא דל"ת לא דחי, וא"ל דמ"מ ל"ת דעונה דאורייתא חמורה מחרגמ"ה דרבנן, ליתא דהא קי"ל ביו"ד סי' רל"ט דהנשבע לעבור על מצוות ל"ת דרבנן לא חל עליו השבועה, וע"כ או דחשבינן הדרשה לדאורייתא משום לא תסור וכמ"ש הש"ך שם בשם רלב"ח או דאפי' חלה השבועה מ"מ האיסור דרבנן אלים שלא יוכל לעבור עליו בקום ועשה והל"ת דאורייתא ממילא מיעקרא, וה"נ יהי' אסור לבוא עליה מחמת חרגמ"ה ולא נתיר לו משום מצוות עונה דהדרבנן בקום ועשה אלים ומצוות עונה ממילא מיעקרא. וכ"ש לרלב"ח דלא תסור דינו כדאורייתא:

כא) אך לפענ"ד אין לחוש לזה דמהיכי תיתי לגזור גזירות בחרגמ"ה, ואף דשניות לעריות תולצות ולא מתייבמות נראה דלאו משום גזירה נאסרו להתייבם אלא דכיון דמשום לתא דאיסור כרת נאסרו דיינינן להו כל"ת שיש בו כרת דלא ליתי עשה וידחי להו כדאיתא פ"ק דסוכה (ט"ז:) דקאמר עד כאן לא קאמר ר"י אלא בסוכה דאיסור עשה אבל שבת דאיסור סקילה לא ואף. דהוי רק שבות יש בו חומר משום שנגזור אטו איסור סקילה, וכן משמע בסוגיא דלא מקשה הש"ס שידחה ל"ת רק על אלמנה לכה"ג ולא על שניות דתנן ברישא:

כב) ועוד נראה דאחר שנשאה יהי' מותר בה אפי' בימי עיבורה רק לקיים מצוות עונה דל"ת דלא יגרע דוחה לחרגמ"ה דקיל מדרבנן וכמ"ש הרדב"ז בתשו' תשל"ד דמי שנשבע לגרש אשתו מגרש ואינו חושש לחרגמ"ה דחרגמ"ה קיל מדרבנן, הרי דעובר בקום ועשה מדרבנן משום איסור תורה דשבועה דשב ואל תעשה, ומשום דבדידה ליכא איסורא דחרגמ"ה ממילא מוטל עליו הל"ת דלא יגרע, ואפי' לדעח הר"ן בתשו' דס"ל להיפוך, ה"מ חרם דגט בע"כ אבל שתי נשים דקיל שלא נתקבל בכל מקום וגם י"א שלא גזר רק עד סוף אלף החמישי, ועיי"ש בר"ן בתשו' סי' ל"ח שדקדק וכתב משום שחרם דשלא לגרש בע"כ נתקבל בכל תפוצות ישראל, מכלל דבשתי נשים שלא נתקבל בכל תפוצות ישראל כה"ג לא דיינינן לי' הכי:

כג) ועוד אפשר לומר דאחר שנשא שוב אין איסור כלל בכיוצא בזה דעובדא דידן, ואף דברמ"א מפורש שאחר שנשא ג"כ כופין לגרש אחת, מ"מ בנידון דידן שהדין לגרש ראשונה שכבר נאסרה עליו הדעת נוטה דאין איסור עוד בשני', וא"כ שפיר אמרינן דאתי עשה ודוחה ל"ת, ואף דיש פוסקים דר"ג גזר אפי' במקום מצוה כגון בשהה עשר שנים, י"ל משום דאפשר שיגרשנה, או דאינו מ"ע ברורה דאפשר שיהי' לו מזו בנים אף ששהה ולא ילדה לו:

כד) איברא לעיוני בתוס' גיטין (מ"א.) שהקשו בחצי' עבד שישא בת חורין משום עשה דוחה ל"ת, ותירצו ג' תירוצים, והנה תי' הראשון שאפשר לכוף את הרב לשחררו לא שייך כאן שנכוף אותה לקבל גט ידינו תקיפה ואבי' מגזם שימסור, ותירץ הג' דבדידה ליכא עשה דאפשר לה באחר ג"כ לא שייך כאן שהרי בדידה ליכא איסור כלל שכן כתב הבאר היטב בשם הלכות קטנות דשתי נשים אשכנזיות מותרות להנשא לספררי, רק התירוץ הב' דבהעראה עובר ועשה לא מקיים עד גמר ביאה דאיכא הוצאת זרע, ולטעם זה גם בנ"ד יאסור, ואף אם לא יתכוין לקנות עד גמר ביאה, הלוא כבר מוכח מדברי התה"ד דכשקידש בביאה אף שלא קנאה בביאה לנשואין עבר על חרגמ"ה:

כה) איברא דהטורי אבן הקשה על חירון זה דהתוס' מדברי הפסקי תוס' זבחים דבשבירת עצם חשוב בעידנא כיון דלעולם אי אפשר לאכול המות בלא שבירת עצם, ולי יש עוד ראי' לסברא זו מהא דפרק אלו נערות (לא.) הכא אפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל, ולכאורה קשה למה לי טעם זה לימא התם על הנחה לבד לא מחוייב החיוב מתחיל משעת עקירה אבל על הגבהה אין שום חיוב, וע"כ צריכין אנו לדברי התוס' ישנים דאם לא הי' אפשר לאכילה בלא הגבהה הי' מתחיל האיסור משעת הגבהה עיי"ש, וא"כ ה"נ כיון דאי אפשר לגמר ביאה בלא העראה שפיר מתחיל המצוה משעת העראה וחשיב שפיר בעידנא דומיא דמילה ופריעה דאף דמל ולא פרע כאילו לא מל חשוב בעידנא כיון דהמצוה מתחלת משעת מילה וכמ"ש הר"ן באלו מציאות יעיי"ש, ע"כ נראה תירוצים אחרים עיקר, ובנ"ד לא שייכי כנ"ל:

כו)איברא דאכתי יש לומר דלא חשוב בעידנא שהרי האיסור מתחיל משעת קידושין ונגמר בביאה היינו בתחילת ביאה, והמצוה מתחלת בתחילת ביאה ונגמרת בסופה, וממנ"פ אי בתר תחילה אזלת [וכעין שכתב הר"ן באלו מציאות הנ"ל] הרי האיסור קודם, ואי בתר בסוף אזלת משום דבלא ביאה אין איסור בקידושין הרי האיסור נגמר בתחילת ביאה והמצוה אינה נגמרת עד סופה. דאי לא גמר אין תחילת ביאה מצוה כלל:

כז) אך נראה כיון דאיסור אינו אלא בנשואין היינו בחופה וקידושין או קידושין וביאה, דביאה לחור זנות בעלמא היא ובקידושין לחוד ג"כ לא חשובה אשתו גמורה, וכעין במחזיר גרושתו דכתיב לקחתה להיות לו לאשה הדין עד שיקדש ויבעול דאל"כ לא חשוב להיות לו לאשה עי"ש בקידושין (ע"ח.) א"כ הקידושין הוא רק צורך ביאה, דבביאה שהיא אחר קידושין דהוא ביאת אישות ולא ביאת זנות חשובה אשתו, ומ"מ האיסור מתחיל בשעת קידושין כעין דברי התוס' ישנים באלו נערות (ל"א.) דאם לא הי' אפשר לאכילה בלא הגבהה הי' מתחיל משעת הגבהה, ה"נ כיון דבלא קידושין הי' נחשב זנות ולא היתה נחשבת בכך אשתו האיסור מתחיל משעת קידושין, וא"כ כיון דהביאה אינו איסור דעשה דפו"ר דחי לי' ואף התחילת ביאה אינו איסור דהמצוה מתחיל מתחילת ביאה דאי אפשר לסוף ביאה בלא תחילת ביאה, וכיון דהביאה אינו איסור שוב אין איסור בקידושין, דכל האיסור בקידושין משום דהוא צורך ביאת אישות כנ"ל, וכיון דביאה בעצמה נדחה האיסור שבה כ"ש שאין איסור בקידושין שהוא רק צורך ביאה, ולא יהי' טפל חמור מן העיקר:

כח) וכיוצא בזה אמרינן בב"ק (קי"ט:) ממון מסור חד אמר מותר לאבדו ביד קו"ח גופו מותר להורגו ממונו לא כ"ש וחד אמר אסור לאבדו ומנין דנפיק מיני' זרעא מעליא עיי"ש, והנה ידוע שמה שמסור מותר להורגו הוא משום דהוי רודף ומותר להציל אחרים בנפשו של רודף זה, וא"כ בממונו שבמה שמאבדו אינו מציל האחרים למה מותר לאבדו [ואין לומר דגם במה שמאבד ממונו אחרים יש בו הצלה כמו שדרשו בפסוק כי מתו כל האנשים וגו' שנעשו עניים, דא"כ מאי טעמא דמ"ד אסור לאבדו דזמנין דנפיק זרעא מעליא, הרי מותר להורגו ולא חיישינן לזרעו, והרי פיקוח נפש דוחה אותו] וצ"ל דמ"מ כיון שהותר גופו להריגה, יהי' מאיזה טעם שיהי', ממונו שהוא רק צורך גופו לא כל שכן, אף דבממונו לא שייך טטמא דרודף, ה"נ בנ"ד כיון שהותר הביאה גוף האיסור כ"ש הקידושין שהוא רק צורך הביאת אישות, והמעיין יראה שנ"ד קו"ח מהא דמסור ודו"ק היטב:

כט) ולכאורה יש לפקפק ולומר כיון דליש פוסקים פילגש מותר אסור לישא שמא פילגש מותר ואפשר לו לקיים פו"ר בהיתר, ואף כי גם פילגש אי אפשר לו לישא כי ליש פוסקים אסורה מה"ת, וכיון דמ"מ אי אפשר לו בפילגש מחמת ספק שוב עשה דוחה ל"ת, יש סתירה לזה מתוס' מנחות (מ"ט:) שכתבו וכי מחמת ספק פסח נדחה איסור דאורייתא עי"ש, וכוונתם דאף שאחד לא עשה פסח, מ"מ כיון שאם הי' ידוע מי לא הי' צריך שום איסור חשוב אפשר לקיים שניהם, ועיין בתוס' יבמות (צ"ג:) וא"ת כיון דמדאורייתא יכול לתרום למחר מן המוקף היכי הוה שרי לתרום שלא מן המוקף ואף דמ"מ מדרבנן יה' אסור לתרום ולא יהי' לו פירות לשבת מ"מ אינו דוחה איסור תורה שלא מן המוקף, וה"נ בזה אף דלא יוכל לישא פילגש מספק מ"מ שמא באמת מותר ואפשר ל בהיתר:

כט) איברא דיש לחלק בין הדבר התלוי בדידי' לבד בין הנושא שלא ימצא אשה שתרצה להכניס עצמה איסור פילגש ושוב אפי' ירצה הוא לעבור ספק איסור לא יוכל וחשוב לדידי' לא אפשר לקיים שניהם ולדידה ליכא איסורא כלל כנ"ל דברי הבאר היטב בשתי נשים אשכנזיות מותרות לינשא לספרדי:

דברי הדו"ש הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף