שדי חמד/אסיפת דינים/חמץ ומצה/ח/כה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־16:52, 28 במרץ 2023 מאת מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (גרסה ראשונית)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שדי חמד TriangleArrow-Left.png אסיפת דינים TriangleArrow-Left.png חמץ ומצה TriangleArrow-Left.png ח

כה) נשאלתי באחד שקנה מחברו אחר פסח שמרי שכר ועשה מהם יי"ש ושוב נודע כי השמרים הנ"ל עבר עליהם הפסח ואסורים ותבע הקונה את המוכר שישלם לו את נזקו ולא הטה אזן ועתה שאל הרב השואל נ"י מה יהיה משפט היי"ש שהועמד בשמרים אלו וכתב שנחלקו בזה שני רבנים זה אוסר וזה מתיר וחוזר על הכתוב השלישי שיכריע והנה לא כתב טעמם ונימוקם ואני אתנהלה לעטי לעיין בעזר האל יתברך בדברי הפוסקים בדין העמדה בחמץ שעבר עליו הפסח ומזה יתבאר בס"ד בנדון שלפנינו ואף כי כבר בא מפורש בספרן של צדיקים לרגל המלאכה אשר לפני לא אחשוך מלהעתיק תורף דב"ק העולה לענין דינא הנה אם העמידו איזה דבר בחמץ שעבר עליו הפסח כגון שמרי שכר שחמצו בהם עיסה כתב הרב מגן אברהם סי' תמ"ז ס"ק מ"ה בשם הרב מוהר"מ מלובלין דאסור כאילו הוא בעיניה וכתב שם הרב פרי מגדים באשל אברהם (ד"ה שמרי) דלא מהני חוץ מדמי איסור שבו דהוי כבעין והרב חק יעקב סי' תמ"ב סקי"ו כתב דאפשר דכל הני דאמרינן דלטעמא עביד לא בטיל וכן דבר המעמיד לא גריעי מפחות מששים שעבר עליו הפסח דסגי בהשלכת הנאת האיסור לים כבסי' תמ"ז סי"א אלא דמדברי האחרונים מבואר דכולו אסור ומכל מקום בהפסד מרובה אפשר להתירו בהנאה על ידי השלכת הנאת המעמיד לים המלח ובפרי מגדים שם סק"ט כתב דלא מהני הולכת הנאה לים המלח דהוי כאילו כולו חמץ וסיים ובהפסד מרובה צ"ע והרב מחצית השקל הביא דברי הרב חק יעקב הנ"ל וכן הרב חיי אדם כלל ק"ך אות ב' ובש"ע הרב מוהרש"ז סי' תמ"ב אות יו"ד דבהפסד מרובה יש להתיר בהנאה על ידי השלכת איסור או למכור לעכומ"ז חוץ מדמי איסור שבו ועי"ש אות י"ב לחומץ שנתחמץ בשמרי שכר והרב שערי תשובה סי' תמ"ח אות י"א כתב בשם תשו' כ"י דלא מהני השלכת האיסור במעמיד דלא כהחק יעקב אלא אם כן הוי זה וזה גורם עי"ש:

אך הרב מקור חיים בסוף סי' תמ"ז הביא דברי המגן אברהם בשם מוהרמ"ל דאם חימץ עיסה בשמרי שכר שעבר עליו הפסח אסור וכתב וז"ל נראה דגם כאן מהני הולכת איסור דלא עדיף מעמיד דרבנן מטעם גמור שהוא מדאורייתא (כונתו בפחות מששים דכתב הרמ"א בהשלכת הנאת איסור לים המלח) דסגי בפידיון עכ"ל ומשמעות דבריו הוא דאפילו שלא בהפסד מרובה סגי בהכי וגם משמע דאפילו באכילה שרי דהא כתב לפני זה בשם הט"ז ומ"ח ומגן אברהם גבי פחות מששים דכתב הרמ"א דסגי בפדיון דמותר גם באכילה והאריך להסביר איך יועיל הפדיון להתיר באכילה עי"ש ואם כן כשכתב דמעמיד לא עדיף כחו מפחות מששים משמע ודאי דכי היכי דפחות מששים שרי באכילה הכי נמי במעמיד שרי באכילה ומצאתי שהרב השיב משה סי' ט"ו עמד בענין זה ודעתו דמן הדין יש לנו לומר דבמעמיד בחמץ שעבר עליו הפסח לא מבעיא אם יש כנגד המעמיד ששים רק דבאנו לאסור מטעם דמעמיד לא בטיל דפשיטא דמהני השלכת הנאת איסור להתיר בהנאה מקל וחומר מתערובת פחות מששים דחמור דהא אסרו תורה דטעם כעיקר דאורייתא ואפילו הכי מהני ביה השלכה מנלן לומר דעל ידי צירוף נאסר ומנין לנו לחדש דבר כזה וגם אין זה במשמעות דברי מג"א שיהיה האיסור על ידי צירוף רק משמע דעל ידי מעמיד לבד אוסרין אף אם יש ששים ואם כן קשה מאד אלא על כרחין דכונת מוהרמ"ל ומג"א באין הפסד מרובה דאז אין מתירין בלא השלכה רק ביש ששים אז אם הוא מעמיד אסור ולא מהני ששים אבל בהפסד מרובה דמתירין ברוב בעלמא כבמגן אברהם סי' תמ"ז ס"ק מ"ד וחק יעקב ס"ק מ"ט וכן על ידי השלכה דמותר אף בפחות מששים אף באין הפסד מרובה בהא לא מיירי דהא פשיטא דלא חמיר מעמיד דרבנן מטעם כעיקר וגם מהראיה שהביא הרב מגן אברהם מיו"ד סי' קכ"ג סט"ו אין ראיה לאסור בהשלכה דביי"ן לא מהני השלכה אבל כאן הוא רק קנס מהני עיין ט"ז ס"ק י"ח ומגן אברהם ס"ק מ"ה ואי מיירי בסתם יינם דמהני השלכה וכו' בתקנתא לא מיירי וכו' והראיה מסי' תמ"ב ס"ה שהביא המגן אברהם שם מיירי בפסח דלא מהני השלכה וכו' וכיון דמהראיות אין להוכיח דלא מהני השלכה על כרחין לומר דהמגן אברהם לא מיירי מתקנתא ואין להביא ראיה מהרמב"ן שהביא המגן אברהם סי' תמ"ב סק"ט דמשמע דחולק על ר"ת ואוסר בכל ענין מכח דבר המעמיד ולא סגי בהשלכה מדלא כתב תקנתא זו וקצת משמע דאף בנתערב אחר הפסח דמהרמב"ן ודאי אין ראיה דהא סבירא ליה דאף בפסח עצמו מועיל פדיון להתירו ולמוכרו לעכומ"ז ואיך יעלה על הדעת דאחר הפסח שהוא רק קנס חכמים ודבר המעמיד דרבנן יאסר על ידי פדיון אלא ודאי דלא מיירי מתקנתא דפדיון ואצ"ל כלל כיון שבפסח עצמו מועיל לדידיה כנ"ל ברור כשמש אלו תורף דב"ק ולי הדל במה שכתב לדחות הראיה ומדברי הרמב"ן שבמג"א הנ"ל יש לפקפק דזה הוא לפי שנמשך אחר הכתוב במג"א דהיא תשובת הרמב"ן וכן ייחסו דבר זה להרמב"ן הרבנים חק יעקב סי' תמ"ב סקי"ו ובזכור לאברהם ח"ג ד' ל"א ע"ד:

והרב מגן האלף סי' תמ"ב סק"ח תמה על דברי תשובה זו דלפי מה שכתב הרב מגן אברהם דזה וזה גורם שרי אם כן מי גרע הא מזה וזה גורם דהא אינו מחמץ אלא לפי חשבון וכתב ליישב דתשובת הרמב"ן היא להרשב"א והרשב"א סובר דחוזר ונעור ולא כתב טעמא דמעמיד אלא דלא תימא דטעמא בעלמא הוא לזה כתב דמעמיד לא בטיל ואם כן לדידן דלא אמרינן חו"ן היה מותר אפי' בשתיה ונהי דיש להחמיר בשתיה להשהותו מיהא אין להחמיר ושוב הקשה ממ"ש הרמב"ן ונפלאתי עליו וכו' כאילו מעמיד הוא דין מוסכם בש"ס והלא מהרשב"א עצמו בתה"א בית ב' שער ו' ד' ס"ג לא משמע כן וא"כ מאי ק"ל אי לא ס"ל מעמיד כלל ובשתיה החמיר משום חומרא דחמץ והצ"ע הנך רואה דלפום מאי דמשמע ליה דתשו' זו היא להרמב"ן בנה וסתר ומסיק הדבר בצ"ע גם הרב מוהרש"ז בש"ע שלו סי' תמ"ב בקונטריס אחרון אות ט' ייחס זה להרשב"א אך באמת עיינתי בתשו' המיוחסות בסי' ח' (ובשאר דוכתי דשייכי במפתחות מאכלות אסורות) וליתנהו להני מילי כיעי"ש והרב בית מאיר סי' תמ"ב ד' ט"ן ע"ד כתב גם כן דלא נמצא זה בתשובות המיוחסות וא"י מקומו איה והדבר פשוט שט"ס הוא במג"א וצ"ל ראב"ן במקום רמב"ן וכן הוא בשו"ת פני יהושע ח"ב סוס"י י"ב עי"ש שהביא מה שכתב המג"א בשם ראב"ן בספר אבן העזר וכן כתב הרב שערי תשובה סי' תמ"ב אות י"ב דטעות סופר הוא במגן אברהם וצ"ל ראב"ן גם בתשובת הרב חתם סופר סי' ק"ו (בד"ה ושפחתו) כתב בשם הג' מוהר"ם א"ש וז"ל המחמיר בדבר המעמיד הוא הראב"ן דמייתי המגן אברהם סי' תמ"ז (צ"ל תמ"ב) והוא בראב"ן ד' ע"ב ע"א וכו' עי"ש שהקשה דברי ראב"ן אהדדי ומשמע שבמגן אברהם שלפניו היה כתוב כהוגן ראב"ן וכן העתיק הרב שואל ומשיב מהדורא תניינא חלק ב' סוף סי' ס"ז גם הרב תורת חיים בפרק שני דמס' ע"ז ד' ל"ד (בד"ה האי דורדייא) כתב דברים אלו בשם הראב"ן עי"ש ואם כן מובן דאין מקום למה שדחה הרב השיב משה להראיה מהראב"ן אלא דגוף הראיה יש לדחות בקל ואינו מוכרח דכתב כן גם לאחר הפסח ועיין בקונטריס זה במערכת חלב של עכומ"ז אות ג' מה שכתבתי על דברי הרב ערך השלחן יו"ד סי' קט"ו):

עוד כתב בשו"ת השיב משה דמה שכתב הרב חק יעקב בלשון ספק דאפשר דכל הני דלטעמא עביד ומעמיד לא גרעי מפחות מששים במח"כ לא שם אל לבו היטב והדבר ברור דסגי על ידי השלכת הנאת איסור והביא דברי הרב מקור חיים וכתב וראוי לסמוך עליו ומיהו במקום הפסד מרובה גם הח"י מתיר ומה גם דדעת הרשב"ם והרמב"ן והמרדכי והג"א דחמץ בפסח שלא במינו בנותן טעם ואסור בהנאה דיוליך הנאת האיסור לים המלח ומותר בהנאה ואף דלא קיימא לן כותיה בפסח עצמו וכו' מכל מקום אחר הפסח יש לומר דכולי עלמא מודו ואף אי פליגי אזלינן לקולא בדרבנן וכו' ולכן העלה בנדונו במומר שמחזיק עשיית היי"ש ומכירתו ועשה המומר יי"ש בפסח מתבואה שהוא חמץ ועבר עליו הפסח והשאיר מהיי"ש שמרים והבני העיר קנו מהשמרים ועשו עיסות וגם בני הכפרים קנו ממנו שמרים למלאכת היי"ש ועשו הרבה יי"ש והיו סבורים שהמומר מכר התבואות לעכומ"ז קודם הפסח על ידי הממונה ישראל אשר לו ושוב ידעו כי לא היו אותן התבואות בכלל המכירה ויש הפסד מרובה והעיסות כבר אסרו אותן מעצמן קודם ששאלוהו ורק על היי"ש שאלו וכתב דהיי"ש מותר בהנאה על ידי השלכת דמי השמרים למקום שהוא אבוד כגון נהר עמוק כמו שכתב השפתי כהן סי' ק"י ס"ק מ"ג וקל"ד סק"י וזה ברור להלכה ולמעשה עכ"ל ועיין להרב שערי תשובה סי' תמ"ח אות י"א מה שכתב לענין אם העמידו עיסה בשמרים וכן לענין יי"ש:

וראיתי להרב יד יוסף דאייטש סי' ל"ב שנשאל באשה ששאלה משכנתה שאור לחמץ העיסה והשאור לא נמכר קודם פסח ונודע זה אחר הפסח ועל זה הביא דברי הרב חק יעקב דבהפסד מרובה שרי בהנאה על ידי השלכת איסור לים המלח וכתב דפלא עליו ששכח דברי עצמו תוך כדי דיבור שהרי הוא ציין למה שכתב מרן הב"י בסי' קי"ב ושם מפורש דמאי דשאור אוסר לאו משום נתינת טעם הוא דהרי על תערובת דמאי לא גזרו ומאי דשאור אוסר הוא משום דמתקן כל העיסה כמו שכתב רש"י והוא גרע מתערובת פחות מששים ותמה על הרב מקור חיים שהעתיק לפסק הלכה כדברי הרב חק יעקב ולא שת לבו לעיין היטב בדבריו שסותר תוך כדי דבור וכן תמה על רבו בשו"ת ספר יהושע בפסקים וכתבים סי' ע"ז שצידד בנדונו על פי דברי החק יעקב ולא שם לבו לעיין היטב בדבריו עי"ש שלא הסכימה דעתו להתיר על ידי השלכת הנאת איסור כדעת הרב חק יעקב והנה כבר כתבתי למעלה דכמה רבנים נמשכו אחר סברת הרב חק יעקב להתיר בהנאה בהפסד מרובה על ידי השלכת הנאת איסור ותימה הוא לומר שכולם שגו ברואה חלילה אך בעניותי הפלאה זו איני יודע מה היא דמי הגיד לו שהרב חק יעקב מבין דטעם דשאור הוא משום נתינת טעם כלל שאני אומר אילו היה מבין כן לא היה מסתפק כלל בדבר זה והיה מחליט להיתר כמה שכתב הרמ"א בסי' תמ"ז סי"א על פחות מששים דמותר על ידי השלכת הנאת איסור לים המלח אלא ודאי גם הוא ידע דטעם שאור משום שהוא עיקר שהרי מתקן כל העיסה אלא מיהא מצדד לומר דכיון דחשיבות זה אינו מועיל לאוסרו מן התורה כמו שהקדים לומר דדבר המעמיד ומידי דלטעמא עביד דלא בטלי אינו אלא מדרבנן אם כן יש לדון קל וחומר דאם בפחות מששים קיימא לן דמותר על ידי השלכת הנאת איסור אף על גב דבעלמא הוא איסור תורה דטעם בעיקר דאורייתא כל שכן כשאין בתערובת נתינת טעם אלא שבאנו לאוסרו משום שהוא מעמיד דזה אינו בעלמא אלא מדרבנן דפשיטא דיש לנו להתיר ונאמר דכל שהו בתערובת כהאי גוונא לא קנסו חכמים לאסור שאר התערובת ומותר אחר השלכת הנאת האיסור אלא דמכל מקום כיון דיש צד לומר דמעמיד חשיב ממש כאלו הוא בעין ואין שום תערובת לכן בהפסד מרובה מיהא יש לסמוך להתיר בהנאה וכבר כתבתי למעלה מה שכתב בשו"ת השיב משה דאדרבא לאידך גיסא תמ"ה יקרא דאין שום צד וסברא לאסור במעמיד יותר מתערובת פחות מששים וכי היכי דבפחות מששים מותר על ידי השלכת הנאת האיסור הכי נמי במעמיד ודברי הרב חק יעקב ברורים הם לדעתי העניה:

הן אמת שראיתי להרב בית מאיר בסי' תמ"ב דף ט"ן ע"ג שהוקשה לו על הרב פרי חדש דבסי' תמ"ז סי"א האריך להשיג על הטור ופוסק דאפילו נתערב אחר פסח בפחות מששים נמי מותר ובכל זאת כתב דשמרים ושאור שעבר עליהם הפסח אם העמיד גבינות או החמיץ בהם עיסה אסורים דדבר המעמיד לא בטיל דמאי שנא מתערובת פחות מששים דמותר וניחא ליה דמדחזינן דאתערובת דמאי לא גזרו אפילו בנותן טעם גמור ועל שאור ותבלין גזרו ואסרו אפילו באלף כדאמרינן בחולין דף ו' וכך כתב מרן בית יוסף ריש סי' קי"ב וכו' אם כן שמעת מינה דעניינים אלו אינם בכלל תערובת אלא הוו כבעין לענין ביטול והכי נמי יש לומר דאינם בכלל תערובת לומר דלא קניס רבי שמעון אלו תורף דברי קדשו עי"ש שנראה שמסכים לסברת הפר"ח מכל מקום אין בנו כח להקשות ביד חזקה על הרב חק יעקב אם לא יסבור כן ויכול לומר דלענין קנס בחמץ שעבר עליו הפסח כיון דאמור רבנן דבתערובת לא קניס גם זה הוא באמת תערובת ואינו בכלל הקנס והמעיין בדברי הרב בית מאיר בגופן שלהם יראה דלא דחה דברי הרב חק יעקב על פי סברא זו רק כתב ליישב לדעת הפרי חדש ובאמת בפרי חדש לא כתב דלא מהני השלכה וגם בבית מאיר לא הזכיר מדין השלכה וכשם שנדחק הרב השיב משה בדעת הרבנים מוהרמ"ל ומגן אברהם דבתקנתא לא מיירו ואין הכי נמי דשרי על ידי תקנתא כן נוכל לומר לדעת הרפ"ח ועל כל פנים אין לנו כח להקשות ולסתור בזה סברת החק יעקב והנמשכים אחריו דשפיר יש לומר דאף דחכמים עשו לדבר המעמיד כאילו הוא בעין מכל מקום בקנס זה שלא קנסו אלא בלא תערובת לא חשיב זה כאילו הוא בעין וסברא זו כתב גם כן הרב פני יהושע בח"ב סי' י"ב (היא התשובה כתיבת יד שרמז הרב שערי התשובה הנ"ל) בשמרי שכר שעבר עליהם הפסח ונותנים אחר פסח לחבית שכר וכתב הרב השואל דאסור בודאי דלא הוי הני תערובת אלא חמץ בעין ככל דבר המעמיד והביא ראיות מפרק ב' דע"ז ד' ל"ה דאמרינן כיון דאוקומי קמוקים כמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה דמי ומפרק קמא דחולין וכתב על דבריו ולא היה צריך לראיות דהדבר מוסכם בפי כל הפוסקים וכמה שכתב הטור בסי' תמ"ב בשם ראב"ן בגבינות שהעמידו בחלא דשכרא וכל זה אפשר לדחות דנהי דבכל איסור החמירו חכמים ושויוהו כאיתיה בעיניה מכל מקום בחמץ שעבר עליו הפסח שאינו אלא משום קנס מאן לימא לן דקניס ר' שמעון כיון שבאמת אינו בעין אלא כמאן דאיתיה בעיניה נוכל לומר דפירושו שחכמים החמירו לעשותו כאילו הוא בעין מה שאין כן הכא עד כאן ואף שלא סמך על סברא זו בלבד להתיר בנדונו וכתב שם טעם אחר וגם הביא בסוף דבריו מה שכתב הראב"ן שהביא המג"א כיעי"ש מכל מקום מבואר מדבריו דאף אחר שראה הסוגיא דפרק קמא דחולין והיא מסתמא הסוגיא שבדף ו' שהביא היד יוסף הוטב בעיניו לומר דאף דבעלמא עשו חז"ל למעמיד כאילו הוא בעין מכל מקום לענין חמץ שעבר עליו הפסח כיון שבאמת אינו בעין דינו כתערובת דלא קנים ר' שמעון וכתב שם לענין שמרי חמץ שעבר עליו הפסח שנתנום בעיסה דאם נאמר דשכר לבדו מחמיץ אסורה העיסה כיון שיש בה מים וטעם שכר שהוא מי פירות אבל אם אפשר דשכר לבד אין מחמיץ אין נראה לאסור דבלאו הכי יש לפקפק כמו שכתבתי דהני שאני דאין האיסור אלא משום קנס וכונתו דאם נאמר דהשכר לבדו בלא השמרים יש בו כח להחמיץ אם כן הוי מעמיד בדבר שאיסורו מחמת עצמו ולא בטיל אפילו באלף אבל אם אין השכר לבדו מחמיץ אלא בצירוף השמרים וכיון דהשמרים עצמם אין אסורים אלא מחמת השכר שבהם אם כן הוה ליה איסורו מחמת דבר אחר ואין בו דין מעמיד ואין הנאסר אוסר יותר מן האוסר כמו שכתב להתיר בנדונו מטעם זה עי"ש:

איברא דחזינא להגאון חתם סופר סי' ק"ו דאסברה לן דבכי האי גוונא לא שייך למימר דבתערובת לא קניס ר' שמעון דכל הטעם דלא קניס על ידי תערובת אינו אלא משום דדי לו במאי דקנסו בעיניה שלא נתקיימה מחשבתו של העבריין ובשאור ושמרים שכל עצמן אינן עשויין אלא לערבן הרי נתקיימה מחשבתו ולמה לא נקנסיה עי"ש מכל מקום אף לפי סברתו אין לנו לקונסו אלא שלא יהנה מן החמץ עצמו שעשה בו עבירה וכשנצריך לו להשליך הנאת איסור לים המלח חזר הדין לומר דדי לו לקונסו בעיניה ולא גם התערובת ולפי מה שהביא שם בשם הג' מוהר"ם א"ש שהקשה דברי ראב"ן אהדדי וכתב ליישב לדעת ראב"ן דנהי דהוי כבעין דלא בטיל מכל מקום לענין קנס דר' שמעון לא קניס אלא בעיניה ממש אבל כל שנתערב לא קניס ומה שכתב המג"א בשם מוהר"ם לובלין דאסור כאילו הוא בעין אפשר דסובר דגם אחר הפסח בעי ששים כדעת הטור ודבר המעמיד לא בטיל בששים אבל למאי דקיימא לן דבעירוב לא קניס ר' שמעון אם כן גם הנתחמץ בשמרים מותר ע"כ (וכתב על דבריו ואף על פי שדפח"ח איני מסכים עמו לדינא וכו' עי"ש) משמע דכונתו דמותר לגמרי אף בלא השלכת הנאת האיסור כיון דחשיב ליה כתערובת דלא קניס ר' שמעון או לכל היותר נחשוב אותו כתערובת פחות מששים ובהשלכת הנאת איסור מיהא שרי בהנאה ודאי לדעתו וגם הרב חתם סופר לפי הנראה הבין בדעתו דמתיר לגמרי ואהא הוא דפליג עליה אבל על ידי השלכה נראה דמודה לפי טעמו כמש"ל ולעיל בסי' ז' אות כ"ב הבאתי דברי הרב חתם סופר ליישב דברי ראב"ן וצדדתי דהרב בעל העיטור סובר כמו שכתב הגאון מוהר"ם א"ש עי"ש:

וכתב עוד בשו"ת חתם סופר בנדונו שעבריין אחד הערים כאילו מכר חמצו ובאמת לא מכר ושפחתו מכרה בפסח שמרי שכר וגם מאותן שמרים שעבר עליהם הפסח נעשה יי"ש והנה השמרים אסורים ולפי מה שחילק ליישב דברי ראב"ן היי"ש נאסר לדברי הכל ומכל מקום כתב דאין לאוסרו בהנאה ותורף דבריו הוא דנהי דהמוכר העבריין צריך להחזיר דמי השמרים להקונה כיון שמכר לו איסור הנאה כבח"מ סי' רל"ד מכל מקום דמי היי"ש אין צריך לשלם לו אף מדינא דגרמי וכו' דיש לפוטרו מטעם היזק שאינו ניכר שהרי אינו ניכר שנתחמץ על ידי איסור הנאה וזה חשיב שוגג אף דהוי מזיד בעבירה וכו' וכיון שאי אפשר לחייבו יותר מדמי שמרים אם כן ההפסד אינו על העובר אלא על הקונה שלא חטא ולכן יש להקל באיסור הנאה דלדידיה קנסו ולא לאחרים אף על גב שהחמץ עצמו אסור בכל מקום שהוא מכל מקום בכי האי גוונא לאסור ולקנוס את זה וכו' ע"כ חמץ שעבר עליו הפסח אם אפשר למקנס גברא מפסידים ממנו ואפילו מכרו לאחרים ישלם להם ויופסד החמץ אבל היכא דפטור לשלם והם מפסידים משלהם וליכא אלא משום איסורא אהחמץ והיינו משום שנעברה בו עבירה לכן מסתיין לאסור באכילה ולא בהנאה אלו תורף דב"ק ולפי דבריו כן יהיה הדין בנדון שלפנינו ובנדון היד יוסף לאסור באכילה ולהתיר בהנאה ומשמע אף בלא השלכת הנאת האיסור כלל:

ולי הדל בהורמנותיה דמר לדידי חזי שסברתו מופרכת מדין גזל חמץ ועבר עליו הפסח דנקיטינן דאומר לו הרי שלך לפניך ואסור החמץ להנגזל כדאמרינן בבבא קמא ד' צ"ח מאן תנא אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך והתם אין הקנס למי שעבר העבירה כי הוא פוטר עצמו באמור לו הרי שלך לפניך והקנס הוא להנגזל על לא חמס בכפו. וסבור הייתי לומר דהרב חתם סופר קאי בשיטת הרב נודע ביהודה בח"א סי' כ' דמותר החמץ להנגזל והאריך ליישב לפי שיטתו ההיא דאומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך כיעי"ש וכן צדד מרן מוהריט"א בפרק ה' דבכורות סי' מ"ד (ד"ה איברא ד' ע"ג ע"א מדפוס ווארשא) עי"ש אלא שראיתי בחתם סופר סי' קי"ט (ד"ה איברא) דמתבאר שסובר דחמץ זה אסור להנגזל ששם הביא מה שכתב הרב תודת השלמים להכריח דאיסור חמץ שעבר עליו הפסח הוא אפילו הניחו באונס מדנאסר לנגזל אף שהוא אנוס גמור וכתב על דבריו וראיה זו איני מכיר כי לא הנגזל קנסו אלא הגזלן שעבר בבל יראה וכו' וכיון שנעבד בו עבירה נאסר כי כך תקנו חכמים הוא וחמצו אסור אף דממילא מסתעף מזה הפסד להנגזל אם יחזיר לו הגזלן ויאמר הרי שלך לפניך הא לאו קנסא הוא אלא דינא דאומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך ומכל מקום האמת הוא שגם החמץ קנסו רבנן ואין ראייתו מכרעת לקנוס אונס עכ"ל וכונתו דאם לא היה שום אדם שעבר עבירה כי הבעל היה אנוס על הביעור ולא היה יד אחר באמצע בכי האי גוונא אין שום סברא לקנות את הבעלים ולא נאסר החמץ אבל אם מי שהיה ברשותו ובאחריותו עבר עבירה נאסר החמץ גם להבעלים שהיה אנוס ואם כן בנדונו שבסי' ק"ו שבעל החמץ עבריין שהערים ולא מכר החמץ ולפי שיטתו דדבר המעמיד הוי כאילו בעין ולא הוי תערובת נראה דנאסר חמצו ואסור גם למי שלא חטא גם בהנאה כמו בנגזל דנאסר חמצו מפני העברת הגזלן ומקרי בהכי נעבדה בו עבירה ליאסר גם להנגזל וכל שכן היכא שבעל החמץ עצמו עבר בו עבירה דיש לנו לומר דנאסר חמצו לכל אדם בהנאה משום שנעבדה בו עבירה:

ושם בסי' קכ"ד ביאר דבלא מילתיה דרבא דאמר דקניס ר' שמעון הוה ידעינן דקניס שלא ימכרנו ולא יתננו ולא יקבל אדם ממנו אבל חמצו אינו נאסר שאם הפקירו והשליכו לחוץ מותר לכולי עלמא ומדרבא שמעינן דנאסר החמץ וקנסו החמץ עי"ש והיינו ודאי לאסור בהנאה ובכן שותא דמני"ר החת"ס לא ידענא ואף אם היה אפשר לומר דקאי בשיטת הנודע ביהודה דלא נאסר להנגזל ונימא דהוא הדין דאין לאוסרו על הקונה מכל מקום נראה דאין לסמוך על זה דכבר כתבתי בסי' זה אות י"ו דרבני האחרונים שרים רבים ונכבדים המה ראו כן תמהו על סברת הנודע ביהודה ומהם הביאו דברי רבינו הגדול הרמב"ן בחידושיו לפסחים שכתב מפורש דהחמץ אסור להנגזל אף שלא עבר בבל יראה ולא חטא כלל וכתבו דאילו היו דברי הרמב"ן למראה עיני הרב נודע ביהודה הוה הדר ביה שכן ראוי להיות חוזר ולבטל דעתו נגד סברת ודעת הראשונים ועל כן נראה דבעובדא דנדון דידן הטוב והישר הוא להתיר היי"ש שנעשה מהשמרים הללו בהנאה על ידי השלכת הנאת האיסור וכדעת הרבנים הנ"ל הסוברים כן ותו לא מידי (עתה ראיתי לידידי הגאון אבד"ק קאמינקא יצ"ו בספר מנחת משה הנד"מ בסי' ט"ו אות מ' שהעתיק דברי החת"ס ולא העיר עליו כלום עי"ש ולענ"ד דבריו צ"ע כמש"ל):

ודע שכתב הרב פרי מגדים בסי' תמ"ב באשל אברהם סק"ט דדוקא כשדבר המעמיד היה בעין בפסח ואחר הפסח העמידו בו כבעובדא דבמוהר"ם מלובלין סי' קכ"א שהעמדה היתה אחר הפסח הוא דאסור אבל אם העמידו גבינה בחמץ קודם הפסח ושהה אחר הפסח יש לומר דבכי האי גוונא מעמיד דרבנן לא קניס ר' שמעון וכו' ובחק יעקב צדד בהפסד רב עכ"ד ומדברי הרב חיי אדם כלל ק"ך אות ב' נראה דלא שאני ליה בין הועמד אחר הפסח להועמד קודם הפסח וכן מתבאר דעת הרב מוהרש"ז בש"ע שלו שם אות יו"ד וי"ב וכן נראה ממה שכתב הרב שערי תשובה סי' תמ"ח אות י"א וז"ל וכתב עוד במי שלא מכר מי דבש ואחר הפסח נודע לו שקודם פסח החמיצוהו בשמרי שכר יש להתיר על ידי השלכת הנאת איסור לים המלח אף דסבר דלא מהני השלכה דלא כחק יעקב מכל מקום בזה דלהתורת חיים בע"ז ד' ל"ד לא הוי מעמיד משום דהוי זה וזה גורם כדאי לסמוך עליו עכ"ד מוכח דאי לאו דהוי זה וזה גורם היה דינו כהועמד אחר הפסח דלא מהני השלכה לדידיה והרב בית מאיר סי' תמ"ב ד' ט"ן ע"ג (ד"ה אמנם) אחר שהאריך לומר דדבר המעמיד לא חשיב תערובת אלא כאילו הוא בעין כתב ואולם זה ניחא בהועמד גבינות בחמץ שעבר עליו הפסח אבל אם הועמדו בחמץ לפני הפסח ועבר עליו הפסח נהי דלהשהותם אסור למאן דאמר דאף בדרבנן גזרינן דילמא אתי למיכל דלא כהטור כמבואר בריש סי' תמ"ב והיינו טעמא דהרשב"א סי' תת"ן מכל מקום אם השהה אותם נהי דנימא דחשיב בעין מי גרע מנוקשה בעיניה סס"י תמ"ז דאחר הפסח שרי הואיל ולא עבר בבל יראה וזה בדבר המעמיד אבל במידי דלטעמא עביד כעובדא דהנ"ש שבחק יעקב תליא באם הוא דאורייתא למען דאמר טעם כעיקר דאורייתא יש לומר דאסור אחר הפסח למסקנת החק יעקב ריש סי' תמ"ב דעובר בבל יראה אף אם אין כזית בכדי אכילת פרס אבל אם אינו אלא מדרבנן מותר כמו נוקשה אלא דמדברי הר"י שבטור סוף סי' תמ"ז משמע דמידי דלטעמא עביד לא בטיל מן התורה וכו' וצ"ע אלו תורף דב"ק וצריך להתיישב במה שחילקו הפוסקים בין חמץ נוקשה לשאר דברים שאסור בבל יראה מדרבנן עיין מה שרשמתי לעיל אות יו"ד (ובשו"ת רח"כ סי' י"ב הובא במנחת משה בקונטריס חוקת הפסח סי' ג' בדבש שנתחמץ בשמרי שכר ומכרו לעכומ"ז וכתב לו השטר ולא בא העכמו"ז עד אחר חצות ואז לקח השטר והציע כמה צדדים של היתר וכתב עוד דיש לצרף דעת האיסור והיתר וים של שלמה שפסקו דדבר המעמיד בטל ובחמץ על כל פנים מותר להשהותו אף שכתב המג"א שדבריו בטלים נגד הטור שכתב דחשיב כבעיניה על כל פנים לסניף יש לצרפו והתיר בנדונו בהנאה ובמעמיד שהוא זה וזה גורם שכתב הרב תורת חיים שמותר עיין בתשובת הרב מוהר"ן יפה בסי' ט"ז והבאתי דב"ק במערכת חדש בזמן הזה אות ט"ו בד"ה אך יש לומר) ובתשובת הגאון מוהר"ם שיק בסי' רי"ח הבאתי תורף דב"ק לקמן באות ס"ג ומתבאר שם דסובר דבמעמיד אין חילוק בין הועמד אחר הפסח להועמד קודם הפסח (ועיין בספר אילה שלוחה שהבאתי לקמן בסוף אות זו ולא איסתייעא להציג דב"ק פה לך נא ראה):

ומה שכתב הרב שערי תשובה על פי דברי הרב תורת חיים דבזה וזה גורם מותר הנה ספר תורת חיים לא היה מצוי אצלי ועתה זכיתי בו וראיתי להעתיק דב"ק לפי שאין ספרו מצוי ביד כל אדם ודבריו הם בסוגיא דדף ל"ד (בד"ה האי דורדיא) וז"ל כתבו התוס' שהעיסה שנתחמצה בהם קודם תמודם או תוך י"ב חדש אסורה ואפילו באלף לא בטיל כיון דלטעמא עביד וכן כתב בטור וש"ע סי' קכ"ג ונראה דדוקא בכי האי גוונא שהשמרים שנותנין בעיסה לטעמא עבידי שהם מחמיצין את העיסה ולהכי לא בטלי אפילו באלף אבל שמרים שנותנין בשכר ומי דבש כדי שיהיו תוססין מהם אותן השמרים אם הם של יין של עכומ"ז בטלו במשקה בששים דלאו לטעמא עבידי אלא שיהא תוסס מהר מיהו אם נתנו בהן אותן שמרים כדי שיתנו טעם במשקה ודאי לא בטלו באלף וכן כתב בש"ע סי' קי"ד וז"ל צריך ליזהר ולבדוק ולחקור בשכר ומשקה של דבש שעושין העכומ"ז אם נותנין בהם שמרים של יין ואם דרכן ליתן בו שמרים אסור לקנות מהם אם אין במשקה ששים מן השמרים והוא דלא עבידי לטעמא דלטעמא אפילו באלף לא בטיל ולפי זה היה נראה לומר דמי דבש שנתנו בו שמרים של שכר שעורים כדי שיהיה תוסס מהר אין צריך לבערו ומותר לקיימו בפסח כיון דלאו לטעמא עבידי ויש במי דבש כנגדן ששים כמה פעמים בטלי וכן כתב הראב"ן מעשה היה בווארשא ביהודי אחד שבשל דבש והחמיצו בשמרי דבש שבשל כל השנה ודבש הראשון היה מחומץ בשמרים של שכר וזה שבישל עתה היה רביעי לו או חמישי לו והתיר לו רבינו יעקב בן רבינו יצחק להניחו עד לאחר הפסח ולמכרו ונחלקו עליו חכמי דורו וטעמא הוה משום דלא קניס ר' שמעון היכא דליתא בעיניה והוא ז"ל כתב עליו דתמוה בעיניו דהא דבר המעמיד כמאן דאיתיה בעיניה דמי כדאמרינן לקמן גבי קיבה דכיון דקא מוקים כמאן דאיתיה בעיניה דמי ואם כן שמרים נמי כיון שהחמיץ בהן כמאן דאיתנהו בעין דמי ע"כ ולפי מה שפירשתי אין לתמוה כלל דאותו שמרים של שכר שנותנין במי דבש לאו לטעמי עבידי ואין נותנין אותן לתוכו אלא כדי שיהיה תוסס ויעמוד מהר כמו שכתבו התוס' לעיל גבי הא דקאמר האי חלא דשיכרא דארמאי אסור וכו' לכך לא חשיבי כמאן דהוו בעין ובטלי בששים מיהו מי דבש שנתנו בו שמרים של שכר עצמן נראה דצריך לבערו ולא מטעמיה אלא משום דשמרים יורדים למטה בשולי החביות ואין מתערבין בתוך מי דבש ולכך חשיבי שמרים כמאן דאיתנהו בעין ולא בטלי ואף דמתערבי למטה בתוך השמרים דהך על ידי דבש גופיה ומכל מקום אין בהך שמרים ששים לבטלן ומכל מקום מי דבש שנתנו בו שמרי מי דבש אחר ומי דבש הראשון נתנו בו שמרים של שכר כעובדא דלעיל נראה דלאו אסור הוא לקיימו ולמכרו אחר פסח משום דאף דשמרים יורדין למטה ועומדין בפני עצמו מכל מקום כיון דלית בהו אלא מעט משמרי שכר שנתנו במי דבש הראשון אותו מיעוט בטל בששים בין שאר השמרים שבחביות דמסתמא אית בהו ששים כנגד אותן מעט שמרי שכר שבהן עכ"ל:

ואם המעמיד הוא אחר שלש פעמים ועבר עליו הפסח אם אפשר להתיר לפי שכבר כלה כח החמץ עד שלש פעמים שהעמידו עיין במה שרשמתי בסי' ה' אות כ"ו ומשמע מדברי הרב שבות יעקב שהבאתי שם דבכי האי גוונא לא בעינן השלכת הנאת איסור לים המלח אלא שרי להדיא וכן נראה דעת ש"ע הרב שהבאתי שם עי"ש והרב שואל ומשיב במהדורא תניינא ח"ב סי' ס"ו ד' ב"ן ע"ג (ד"ה והנה) תמה על ראב"ן שאסר מרביעי ואילך דהא הוי זה וזה גורם דמותר כמו שכתב המג"א וכתב דראב"ן סובר דבחמץ לא שייך זה וזה גורם דעל כל פנים משהו איכא ודוקא בחמץ החמור אבל בחלב של עכומ"ז מודה לדברי מרן הב"י בסי' קט"ו כיון דאינו אלא גזרה דרבנן מועיל וכן כתב הרוקח סי' רצ"א ותפ"ז דקדרה שנתבשל בה חמץ משהו תוך הפסח ובשלו בה אח"כ ג' מינים שא"מ אחה"פ ומותר וסיים על כל פנים יהיה איך שיהיה לא קיימא לן כהך דראב"ן דגם במשהו הוי זה וזה גורם ושרי ובפרט להשהות לאחר פסח דבמשהו לא שייך בל יראה כמו שכתבו בשו"ת מוהריט"ץ סי' ס"ד ובח"ץ סי' פ"ו עכ"ד:

ואם המעמיד לבדו לא היה בו כח להעמיד אלא על ידי צירוף דבר היתר דהוי זה וזה גורם עיין בסי' תמ"ב בט"ז סק"ד ומג"א סק"ט ובדברי המפרשים בסי' הנ"ל ובשערי תשובה סי' חת"ם אות י"א ובשמן המשחה סי' כ"ו וביו"ד סוף סי' פ"ז בפרי חדש ס"ק ל"א ובמפרשים לשם ובשואל ומשיב במהדורא תניינא ח"ב סי' ס"ו ובח"ג סי' פ"ג ושם בח"ד סי' יו"ד (ד"ה אמנם איזה) כתב בשם הרב השואל בעובדא שקנו שמרים תכף אחר הפסח מאיש אחד רשע אוכל נבלות וכו' ועוד בעל עבירות גדולות והיה האיש ההוא בחג הפסח בעיר אחרת וחזר לעירו וקנו ממנו השמרים ואמר שמכר חמצו בעיר שהיה שם קודם פסח והרב לא יכול לחקור ולברר האמת והרבה נחתומים עשו בערך סך רב ע"י שמרים שקנו ממנו וגם כמעט כל העיר עשו לחם שבת מזה ואסר הרב באכילה והתיר בהנאה כדין ספק חמץ שעבר עליו הפסח אך היו איזה אנשים שעירבו איזה שמרים כשרים והוי זה וזה גורם והתיר להם וגם איזה אנשים שלשו ביום ה' וראו שהשמרים שקנו מאותו רשע היו גרועים ולכן ביום הששי עירבו שמרים כשרים וגם זה התיר לכבוד שבת מטעם דרוב עיסה נתחמצה משמרים כשרים ומקצת העיסה שנתחמצה משמרים האסורים בטל ברוב העיסה והג' המחבר השיב דכל מה שהורה כדין הורה ואף שעל אותם שעירבו אחר כך שכתב השואל להתיר שנתבטל וכו' פקפק דכיון שהוא מעמיד דלא בטיל אפילו באלף לא שייך ביטול ברוב מכל מקום כתב דבחמץ דטעם האיסור הוא משום דנותן טעם בעיסה כדעת המ"כ שהביא הפרי חדש ביו"ד סי' צ"ח סק"ז או משום פירסום הפעולה כדעת הפר"ח הנה בזה וזה גורם לא שייך שום אחד מהטעמים ושרי עי"ש:

ואם העיסה היא מקאקריזיס ורעסקי (ר"ל שאינה מחמשת מיני דגן אלא מקטניות כמו מקמח הנקרא מיסי"ר בוגדאי"י וכיוצא) והעמידו בשמרי חמץ שעבר עליו הפסח כתב בשואל ומשיב מהדורא תניינא ח"ד סי' יו"ד (בד"ה אמנם איזה אנשים) בשם הרב השואל שמצא בפרי חדש יו"ד סי' צ"ח סק"ז (בד"ה ומעתה אסורה נא ואראה) דאחר שהאריך דאיסור מחמץ איתיה אפילו בשאינו מינו כתב דדוקא בחמשה מיני דגן אבל אורז ודוחן ושאר מיני קטניות לאו בר חימוץ הוו ואינו אוסר כיון שאינו מחמץ אלא בא לידי עיפוש וסרחון ושאני תפוח שרסקו בעיסה דהעיסה בת חימוץ מעליא היא אבל כאן גוף העיסה אינה ראויה לבא לידי חימוץ לכך לא מיקרי חמץ וכן מצא בפרי מגדים בהקדמתו להלכות פסח ח"ב פרק א' אות י"ז ולכן התיר להם אחר שהיה על כל פנים שיעור ששים והמחבר לא כתב לו על זה בפרטות אלא על שאר הורואותיו ושוב כתב דרך כלל כל הורואותיו נכונות וכו':

והוה עובדא בשמרים ווינער שהיו מחוץ לעיר ונמכרו לעכומ"ז כדת וכהלכה ובתוך הפסח הובאו השמרים ולקחם הנכרי לביתו שוב נתפס העכומ"ז הנ"ל כי לא שילם המכס המגיע ונלקחו השמרים לבית הממשלה למכרם על ידי ליצעטאציע בראש כל חוצות ונאספו שמה הרבה עכומ"ז לקנותם וגם העכומ"ז הנ"ל היה שם ועבר דרך שם הישראל בעל השמרים ואמר להעכומ"ז הנ"ל קנה אתה את השמרים ותוסיף על מה שיתן אחר שני פאריס והלך לדרכו והעכומ"ז קנה השמרים ולקחם שנית לרשותו והמעות שנתן בעד השמרים לוה העכומ"ז אחר כך מאת הישראל הנ"ל בתורת הלואה דוקא נשאל בזה ידידי הגאון אורי וישעי יצ"ו כי ההיזק רב הוא למאוד והשיב בסי' מ"ד להתיר השמרים הנ"ל דכיון שהישראל לא עמד בשעת הקנין ולא קנה השמרים בעצמו רק העכומ"ז בעצמו קנה אותם וכיון דיש כח ביד העכומ"ז לעכבם לעצמו ולא היה יכול הישראל להוציאם מידו לא בדיני ישראל ולא בדיני הקיר"ה ואם כן הוי כחמץ של עכומ"ז ברשות עכומ"ז דמותר ואף אם נדון בזה מדין שליחות שאמר לו הישראל שיוסיף על המקח כנ"ל הא קיימא לן אין שליחות לעכומ"ז וכן מבואר בסי' ת"ן סעיף ו' ברמ"א שם והוא מדברי הריב"ש שאסור לקנות חמץ בפסח אף במעות של עכומ"ז משום דאין שליחות עי"ש במגן אברהם ועיין ביו"ד סי' קס"ח וקס"ט ובחידושי הארכתי דהעיקר כשיטת רבינו תם דאין שליחות לעכומ"ז כלל ואף לשיטת רש"י שיש שליחות לחומרא אין לחוש בנדון דידן כיון שלא עשאו בפירוש שליח עבורו וביחוד דמבואר שם ברמ"א דאין למחות ביד הנוהגים להקל כרבינו תם ומכל שכן במקום הפסד רב אלא שיש לדון בזה מטעם דרוצה בקיומו דמטעם זה אסור להשכיר כלי לעכומ"ז בפסח לבשל בו חמץ וכתב הטור הטעם מפני שרוצה בקיומו של איסור על ידי דבר אחר שלא יבקע הכלי אך הרב פרי חדש בסי' ת"ן סעיף ז' דחה דין זה מהלכה דרוצה בקיומו הוא דוקא ביין נסך כבעבודה זרה ד' ס"ד ע"א עי"ש ברש"י והעלה דרוצה בקיומו לא שייך בחמץ והאריך בכמה הוכחות וראיות דאין שייך גבי חמץ דין דרוצה בקיומו וכו' ולי נראה להביא ראיה מסי' תמ"ח סעיף ג' דאם מכרו או נתנו לעכומ"ז קודם הפסח אף שהישראל מכיר לנכרי ויודע שלא יגע בו כלל ויחזור ויתננו לו מותר אם נותנו לו במתנה גמורה והא ודאי רוצה בקיומו כדי שיחזירנו לו אחר הפסח אף על פי כן מותר לו לקבלו ומוכח מזה דלא שייך דין דרוצה בקיומו גבי חמץ ועוד יש לי ראיות הרבה ואין להאריך וכן מצאתי מפורש ברדב"ז ח"א סי' ר"מ דליתיה בחמץ ושאר איסורין וכן העלה במקור חיים סי' ת"ן ואף דמחלק שם דדוקא כשנהנה בקיומו של חמץ אסור דמגיע לו הנאה מחודשת אבל הצלת נזק לא חשיב הנאה דהוי כמבריח ארי עי"ש ואם כן בנדון שלפנינו דהוי הצלת נזק דהוי כמבריח ארי ולא הוי הנאה כלל. ועוד יש לחלק דלא דמי לנדון דידן דהתם בשאילת כלים דעל ידי קיומו של החמץ בהכלי יתחייב הנכרי לשלם לו חשיבא הנאה בפסח מה שאין כן הכא דאין הנאה ידוע לו בודאי דאולי לא ירצה הערל להחזיר לו החמץ אזי לא יוכל ללוקחו בזרוע וביד חזקה ממנו ואף לא להעריך נגדו בערכאותיהם ואם כן לא חשיבא הנאה אצלו בפסח כלל עד אחר הפסח וזה נכון בסברא לפי עניות דעתי גלל כן נראה דהשמרים הללו מותרים המה לאחר הפסח כשיחזיר הישראל ויקנם מעכומ"ז הלז כן נראה לי ברור על פי דין תורתינו הקדושה אלו תורף דב"ק:

והנה מה שכתב בדין רוצה בקיומו של איסור על פי דברי הרדב"ז בח"א סי' ר"מ דברי הרדב"ז הם בתשובות החדשות סוף סי' ר"מ וז"ל והוי יודע דאף דחמץ בפסח אסור בהנאה לא אמרו רוצה בקיומו אסור אלא גבי יין נסך לבד אבל בשאר איסורי הנאה לא אמרו והביא דבריו הרב יד מלאכי בכללי הדינים אות תקס"ב ומזה זמן רב כתבתי בזה דתימה בעיני שכתב כן בפשיטות ולא זכר שדעת רבינו הטור בסוף סי' ת"ן דרוצה בקיומו של חמץ אסור והרבנים פרי חדש שם וקרבן אליצור בד' ק"ם כתבו בפירוש דלרש"י והרשב"א מותר בפסח ולהטור אסור ואם כן איך נקיט הרדב"ז פשיטות דרוצה בקיומו לא שייך בשאר איסורין ונהי דלענין הלכה יש לומר דכיון דרוצה בקיומו של איסור דאסור הוא מדרבנן כמשמעות לשון הרדב"ז לא אמרו רוצה בקיומו וכו' דמשמע שכונתו לומר דרבנן הוא שאמרו רוצה בקיומו אסור. אית לן למינקט כדעת רש"י והרשב"א דלא אסרו אלא בע"ז ולא בשאר איסורין מכל מקום היה לו להרדב"ז להביא סברת רבינו הטור ולכתוב דלא נקיטינן כוותיה ותימה על הרב יד מלאכי שלא העיר בזה ונתקשיתי בזה זמן רב ובפרט שאינו ברור דעיקר דין רוצה בקיומו הוא מדרבנן וצריך להתיישב במה שרשמתי בקונטריס הכללים במערכת הרי"ש אות י"ג בס"ד. ומלשון הרדב"ז אין הכרע שהרי מצינו בכמה מקומות לשון זה על דבר שהוא מן התורה ופירשוהו סופרים כמו שכתבתי בקונטריס הכללים במערכת האל"ף אות רג"ע (בשדי חמד ח"א) ובקונטריס פאת השדי במערכת האל"ף אות כ"ב עי"ש בדברים שנאמר עליהם בלשון אמרו חכמים והכונה שפירשוהו חכמים:

שוב מצאתי שהגאון בגדי ישע בסי' ב' אות ט"ו אחר שהביא דברי הרב פרי חדש שדחה הדין על פי מאי דמשמע ליה מסוגיא דע"ז ד' ס"ד דרוצה בקיומו לא נאמר אלא ביין נסך וכתב שכן העיר בספר מקור חיים ובספר נשמת אדם ושכן מצא בתשובות הרדב"ז בח"א סי' ר"מ דרוצה בקיומו אינו אסור אלא ביין נסך ולא בחמץ ושאר איסורי הנאה הנה אחר כל זה כתב שהרדב"ז נראה שחזר בו בחלק ד' סי' כ"ד והסכים לדעת רבינו הטור דגם בחמץ אסור רוצה בקיומו. וכתב דמה שציין הרב פרי חדש לעיין ברדב"ז סי' פ"ד הוא טעות הדפוס וצריך להיות סי' כ"ד עי"ש ונמצא לפי זה שדעת הרדב"ז דגם בחמץ אסור רוצה בקיומו ונעלמה תשובה זו מהגאונים הנ"ל שראו דבריו שבסי' ר"מ הנ"ל ולא ראו מה שכתב בסי' כ"ד שבחלק ד' גם מעיני הגאון שואל ומשיב במהדורא קמא ח"א סי' פ"ד נעלמה תשובה זו שכתב דהרב פרי חדש כתב דלא נאמר איסור רוצה בקיומו של איסור גבי חמץ ומצא שכתב כן הרדב"ז בסי' ר"מ אבל קיימא לן כדברי הטור עי"ש ולא היה לו להחליט כן בדעת הרדב"ז אם היה רואה דבריו שבחלק ד' הנ"ל:

ומכל מקום צריך לדעת טעמו של הרדב"ז שתופס כדעת הטור היפך סברת רש"י והרשב"א לא מיבעיא אם נאמר דהא דרוצה בקיומו של איסור הוא מדרבנן בעלמא אלא אף אי נימא דהוא מן התורה היה לו לפסוק כרש"י והרשב"א נגד רבינו הטור ולפי מה שכתב הרב פרי חדש שכן היא גם דעת התוספות ניחא אי אמרינן דהוא מדאורייתא והוי ספק שקול ואזלינן לחומרא אבל אם אינו איסור אלא מדרבנן קשה קצת. אמנם באמת בבגדי ישע שם ביאר מחלוקת הרדב"ז עם הטור ולפי שאין ספר התורה הזה מצוי ואצלי הגם שאול הוא אתי אעתיק בס"ד תורף דב"ק והוא דמש"ס דידן בע"ז ד' ס"ד דאמרינן אי רבנן מאי איריא עוקרין אפילו קיומי שפיר דמי משמע בהדיא דסבר דהא דאיתא בכלאים ריש פרק ח' כלאי הכרם אסורים מלזרוע ומלקיים אתיא דוקא כר' עקיבא או אף אי אתיא כרבנן דר' עקיבא מיירי מתניתין דוקא בשעשה מעשה שסייג או גדר כדי לקיימן כדפירש רש"י בעבודה זרה שם וכן הסכימו התוס' שם דמה שאסור בקיומו של כלאים ילפינן מלא תזרע שדך וכו' ומסתבר דמקיים הוא דומיא דזורע דהיינו שעושה מעשה בקיומו אבל אם אינו עושה מעשה בקיומו מותר לגמרי לרבנן להיות רוצה בקיומו במחשבתו ור' עקיבא סבר דאיסורא איכא אף שלא עשה מעשה בקיומו ואין לוקין על קיומו אלא בעושה מעשה אף בירושלמי ריש פרק ח' דכלאים אמר ר' יוסי הכל מודים באיסור שאסור בשלא קיים על ידי מעשה וצריך לומר דר' יוסי לא יליף איסור רוצה בקיומו דכלאים מכלאים שדך לא וכו' אלא יליף איסור רוצה בקיומו דכלאים מגזרה שוה דכן כן מע"ז וכו' וכיון דיליף איסורו מגזרה שוה אסור אפילו שלא על ידי מעשה כמו בע"ז דאסור אפילו שלא על ידי מעשה ור' עקיבא סבר דעל ידי מעשה לוקה נמצא דפליגי ירושלמי וש"ס דילן דירושלמי סבר דגם בכלאים ושאר איסורי הנאה אסור רוצה בקיומו אף שלא על ידי מעשה אפילו לרבנן וש"ס דילן סבר דלרבנן דר' עקיבא דהלכתא כוותייהו מותר רוצה בקיומו בכלאים ושאר איסורים אם אינו עושה מעשה והטור פוסק כהירושלמי והרדב"ז פוסק כש"ס דילן וביאר עוד דכיון דכלאי זרעים דמותרים אף באכילה בכל זאת אסור להיות רוצה בקיומו כמפורש במשנה ריש פרק ח' דכלאים ובודאי אסור אף אם אין עושה מעשה בקיומו דומיא דאיסור רוצה בקיומו של כלאי הכרם הנשנה ברישא דמתניתין אם כן כל שכן חמץ דאסור בהנאה פשיטא דרוצה בקיומו אסור אף שלא עשה מעשה ושוב הוקשה לו דבירושלמי הא איכא ילפותא אחריתי לרוצה בקיומו מכרם ולא כלאים ולדידיה איכא למימר דאינו אסור אלא בעושה מעשה ואם כן למה פסק הטור לאסור רוצה בקיום החמץ בלא מעשה וניחא ליה דמה שמשכיר הכלים לנכרי חשיב עושה מעשה אלו תורף דברי הרב שם:

ולפי מה שכתב דהרדב"ז בחלק ד' סובר כהריב"ה דגם בחמץ אסור רוצה בקיומו וכיון שלסברת הטור לא מצא מרגוע אם לא שנאמר דמה שמשכיר חשיב מעשה אם כן צריך לומר דגם הרדב"ז מיירי בכי האי גוונא דהוי מעשה שאם לא כן מלבד מה שהקשה הרב מהאוקמתא אחריתי דבירושלמי כנז"ל הדבר קשה לומר דרבותינו הטור והרדב"ז בתשובה שבחלק ד' תופסים כשיטת הירושלמי ומסורת בידינו בכל דוכתא דפליגי התלמודים אהדדי נקיטינן כתלמוד דידן וכיון דמתבאר מסוגית הש"ס דילן דרוצה בקיומו של אסור בלא מעשה אינו אסור מה ראו על ככה לפסוק כהירושלמי אלא ודאי דמשמע להו דחשיב מעשה:

ונכון הדבר להעתיק דברי רבינו הרדב"ז בתשובה הנ"ל לפי שאין ספרו מצוי וז"ל (בדפוס ווארשא תרמ"ב היא סי' אל"ף צ"ט). שאלה קדרות שנתבשל בהם איסורי הנאה כבשר בחלב וחמץ בפסח אם מותר להשתמש בהן ביבש תשובה רבינו תם מתיר משום דאף דרוצה בקיומו באיסורי הנאה אסור הני מילי באיסור בעין אבל איסור בלוע בדופני הקדירה אינו בעין ולא דמי לחרס האדרייני דהתם הוי האיסור כאילו הוא בעין ממש ויש פוסקים להחמיר וכן נהגו כל ישראל להצניע כל כלים הבלועים מחמץ שלא להשתמש בהם כלל אפילו ביבש ולפי זה כלי חרס הבלועים משאר איסורי הנאות אין להם תקנה אלא ישברו ולגבי הדין א"ת רואה אני את דברי ר"ת אף שאיני כדאי להכריע וגדולה מזו אני אומר דאין אנו צריכים לכל זה שהרי אינו רוצה בקיומו שאפילו שהוא רוצה בקיום הכלי אינו רוצה בקיום האיסור הבלוע בתוכו ויותר היה חפץ שלא היה בלוע כלל הילכך אומר אני שמותר להשתמש בהם ביבש ומה שנהגו להצניעם חומרא יתירה היא אי נמי שלא יבואו להשתמש בחמין ובשאר כלים הבלועים משאר איסורי הנאה אף שמותר להשתמש בהם ביבש אין ראוי להשהותם שמא יבא בהם לידי תקלה אבל למוכרם מותר עכ"ל:

ולפום ריהטא נראה לי הדל דאף שכתב הרדב"ז שגם בחמץ ושאר איסורי הנאה איתיה לאיסורא דרוצה בקיומו מכל מקום בדינו של רבינו הטור אינו מודה לו הרדב"ז לאסור להשכיר כלי בפסח לשל בו חמץ מטעם דרוצה בקיומו על ידי דבר אחר דכיון שאין האיסור בעין ולא דמי לחרס הדרייאני לית ביה משום רוצה בקיומו וגם מהטעם שכתב דאף שרוצה בקיום הכלי אינו רוצה בקיום האיסור הבלוע בתוכו והלואי שלא היה בלוע כלל ולכן מה שכתב הרב בגדי ישע דהרדב"ז חזר בו ומסכים לדעת הטור אין כונתו שמסכים לדינו של הטור רק כונתו שגם באיסור חמץ איתיה לאיסורא דרוצה בקיומו בדבר ששייך לומר בו דין דרוצה בקיומו:

ובעיקר דין דרוצה בקיומו יש לעיין בדברי הפוסקים שדברו בזה ועם כי אין הפנאי כעת להתיישב בדב"ק אשא את שמותם להועיל למי שיצטרך לו לעמוד בדין זה ואלו הם עיין בדברי המפרשים בסי' ת"ן ובדברי הרבנים חתם סופר א"ח סי' קי"ו וסי' קי"ט ובחלק ששי בחידושיו למסכת ע"ז על ד' ל"ב. ובשו"ת בית שלמה א"ח סי' פ"ג ובשו"ת עונג יום טוב סי' ל"ז (ד"ה מיהו) ובהגהה שם יד מלאכי בכללי הדינים סי' תקנ"ו קרבן אליצור ד' ק"ס מקנה אברהם באות רצ"ו שואל ומשיב מהדורא קמא ח"ב סי' ט"ל ובמהדורא תליתאה ח"ב סי' ל"א ד' כ"ה ע"ד ובספר עבודת השם (לרב גדול משאלוניקי) בחלק יו"ד סי' ב' ולקמן בסי' ט' אות ד' בד"ה ומה שהעיר כ"ת:

ובמה שכתב הרב אורי וישעי בנדונו הנ"ל מטעם דאין שליחות לעכומ"ז עיין במה שכתבתי למעלה באות ה' בס"ד:

ודע שהשגתי עתה (ששו"ן) ספר קטן הכמות ורב האיכות אילה שלוחה לגאון בדורנו נפתלי הירץ אבד"ק שימבורג וראיתי שם בסי' ג' תשובה אחת בעניינים אלו ודבריו חדים ואעתיק תורף דב"ק והוא שנשאל באחד שביום שלשה עשר ניסן נתן לבית דין כח והרשאה למכור החדרים שלו עם החמץ ושוב שלח לריגא לקנות שמרים יבשים והעגלון העכומ"ז לקח השמרים בתוך הפסח מהסוחר בריגא והביא בתוך הפסח וצוה להעכומ"ז השיינקער שיניח במקום החמץ ובית דין לא כתבו בשטר מכירה שלהם שיקנה העכומ"ז גם מה שיבא אחר כך לרשות המוכרים וכיון שבשעת מכירת בית. דין להעכומ"ז לא קנה עדיין העגלון את השמרים בריגא לא נכלל זה בהמכירה להעכומ"ז ועתה עבר עליהם הפסח ונאפו בשמרים הנ"ל הרבה עיסות ונשאל על העיסות והשמרים והשיב להתיר העיסות משום דבטלו השמרים ביותר מששים עיין שו"ת פני יהושע ח"ב סי' י"ב ובעטרת זקנים סי' תמ"ב סק"ב דשמרי שכר שהן רק לתסיסת העיסה לאו לטעמא עבידי וכן שמרים יבשים לאו לטעמא עבידי אלא כדי שיתפח ויתסס העיסה וגם השמרים גופייהו כיון שאין ראויים לאכילת בעל חי עיין מגן אברהם תמ"ב ס"ק י"ד דכשנפסל מאכילת כלב אין חילוק בין חמץ לשאור ועיין הרא"ש בפרק שני סי' ג' והא דתניא הפת שעיפשה חייב לבער מפני שיכול לחמע בה עיסות איירי בראויה לכלב משום דגם שאור שאינו ראוי לכלב הוא עפרא בעלמא ועיין לחם משנה דגם להראב"ד אין חייב לבער מן התורה גם בשאור ועל כל פנים אינו עובר בבל יראה ומותר אחר הפסח והתוס' בע"ז ל"ד ד"ה דורדיא כתבו דשמרים שיבשו אסורים בהנאה אך בהגהות אשירי שם בסי' כ"ה בשם אור זרוע כתבו שמרים של שכר מותר לאוכלן בפסח ובימינו זכינו לספר האור זרוע עיין בסי' תשע"ט ובתשובת מוהר"ם בר ברוך ח"ג סי' קס"ה וקס"ו וזה לשון האור זרוע נראה בעיני הלכה למעשה ששמרים של שכר גופייהו מותר לאוכלן בפסח אי לית בהו כלל צחצוחי שכר דאמר רב זביד דורדיא דחמרא בתר שנים עשר חדש שרי והטעם שכבר נתייבשו וכלה מהם טעם היין וצחצוחו ובירושלמי פרק קמא דדמאי הלכה ג' דשמרים שיבשו אין נאסרים בכלל יין נסך וכו' וכל שכן באיסור שכר בפסח דקיל או הוא הדין דשמרים אינם אלא טינופת בעלמא כדמוכח בירושלמי פרק סאה תרומה יין עכור אתה מוצא שמרים שבו פירוש שאינו מצטרף לאסור שאינו כי אם טינופת בעלמא וכו' שהשמרים שמחמיצים לאו מחמת דהוו חמץ אלא מחמת קיוהא דאית בהו מחמיצין ותפוח דאכלינן בפסח מחמיץ את העיסה כדאיתא במנחות ד' ד"ן עכ"ל:

ודברי האור זרוע נעלמו מהגאונים מוהר"ם לובלין שבמגן אברהם סי' תמ"ז ס"ק מ"ה וחתם סופר סי' ק"ו מפני שבימיהם לא ראה הספר אור הדפוס ועל כל פנים גם בתוך הפסח הוי ספק דפלוגתא ויש להקל לאחר הפסח דהוי ספק דרבנן ואף שהחמיר מוהריב"ל בספק תורה ועל ידי גלגול נעשה האיסור מדרבנן עיין שפתי כהן בדיני ספק ספקא אות י"ח וי"ט היינו דוקא כשנודע הספק איסור דאורייתא קודם שנעשה דרבנן כגון מבשל בקדרה ספק איסור דאורייתא דהקדרה אסורה אף אחר שנעשית אינה בת יומא לא כן בנדון דידן שלא נודע החשש איסור עד אחר הפסח ועיין מנחת יעקב כלל מ"ג להקל בלא נודע מקודם גם בלא הפסד מרובה ואף שהלבושי שרד בחידושי דינים סק"ד וס"ק ל"ח נסתפק להחמיר כשהיה יכול להתודע שיש ספק איסור מן התורה טרם שנעשה איסור דרבנן על ידי גלגול רק שלא שם לבו לדקדק בזה והכא נמי אם היה משים אל לבו בתוך הפסח היה אפשר להתודע הספק איסור מן התורה אכתי בנדון דידן פשיטא להקל כיון דאחר הפסח אין שום מציאות חשש איסור דאורייתא ועיין תשובת רבינו עקיבא איגר סי' מ"ט מה שכתב להקל בככר ספק חמץ שעבר עליו הפסח (ושקיל וטרי בכלליה דרב מוהריב"ל הנ"ל וסיים וז"ל) נחזור לענייננו דבנדון דידן שלא נודע הספק איסור עד אחר הפסח ובעל החמץ מכר חמצו וטעה שחשב דמהני המכירה גם למה שיבא לו תוך הפסח ואומר מותר אנוס הוא ועיין מנחת יעקב בתודת השלמים במי שצוה למכור חמצו וכל ימי הפסח סבר שכבר מכרו שיש לצדד להקל אחר הפסח וגם רבו הסוברים דאין ישראל קונה מעכומ"ז בלא משיכה והישראל לא משך השמרים רק שאמר להשיינקער להניחם בחדרים שמניחים המיני חמץ והחדרים הם של העכומ"ז הקונה החמץ מהבית דין בשליחות הבעלים ועל כל פנים פשוט להתיר בנדון דידן להלכה ולמעשה העיסות והשמרים הנ"ל:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף