אילת השחר/כתובות/פ/א

אילת השחר כתובות פ א

דף פ' ע"א

עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות. פרש"י שהן מאכל לפילין והאכיל מהן הבעל לבהמתו. ובפשטות לא משמע שהבעל הי' לו פילין, וא"כ הו"ל כזרק לים.

א"ר יעקב אמר רב חסדא המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה כמוציא על נכסי אחר דמי מ"ט עבדו בה רבנן תקנתא כי היכי דלא ניפסדינהו. הנה בחידושי רבינו חיים הלוי (הל' אישות פ"ב ה"ט) כתב דאע"פ דמיאון הוא הפקעה על הקידושין למפרע, מ"מ רק דלאחר המיאון דיינינן לה מכאן ולהבא כאילו לא נתקדשה מעולם וע"ז הוא דמהניא הפקעת המיאון, וע"כ לענין איסור קרובים שפיר אמרינן דכיון דהשתא ע"י המיאון הופקעו הקידושין למפרע, ע"כ שפיר היא מותרת בקרוביו והוא מותר בקרובותיה, משא"כ לענין זכותו במציאתה ובמע"י והפרת נדרי' שקודם המיאון, בזה אמרינן דמאחר דהנישואין בשעתן היו חלים וקיימים אז, ע"כ שפיר זכה בהם בשעתן ולא מהניא על זה הפקעת המיאון עכ"ד, והנה כאן אמרי' מ"ט עבדו בה רבנן תקנתא כי היכי דלא ניפסדינהו, הרי רואים דרבנן עשו תקנה מיוחדת, ולא אומרים דנעקר רק על מכאן ולהבא למפרע.

שם. מ"ט עבדו בה רבנן תקנתא כי היכי דלא ניפסידינהו. ובתוד"ה ישבע מבואר דכאן נוטלין מדינא. וצ"ע כיון דלא התכוין להשביח נכסיה א"כ כשמיאנה לא מקבל כיורד, עי' ש"ך (חו"מ סי' שצ"א סק"ב) דלדינא חייב הוצאות רק במתכוין להשביח נכסי חבירו וצע"ק.

א"כ הו"ל הוציא ולא אכל. בשטמ"ק בשם הרשב"א מבואר דרב אמי חשב דלקח זוז לעשות עיסקא ומהריוח לקח לעצמו, ולכן הוי ס"ל דהו"ל אכל, לכן פסק מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, ומשמע דאז לא יקבל כלום, ויש לעיין דהנה אם יזרע ממעותיה שדה וגם יעשה עיסקא ויהנה מריוח העיסקא ולא מהשדה, יש לעיין דאע"ג דלגבי העיסקא הוי מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, אבל מהשדה שלא נהנה כלום ישבע כמה הוציא, ואם נימא כן אז כאן דהוציא כדי להביא ד' מאות זוז ועשה עיסקא מזוז אחד למה ס"ד דהבעל יפסיד כל ההוצאות, דהא ההוצאות לא הי' על העיסקא, וקשה לומר דנחשיב כל ההוצאות שהוציא כדי לעשות עיסקא מזוז א' ולאכול הריוח מזה, דהא אם לא הי' מוציא ההוצאות להביא הד' מאות זוז ג"כ הי' לו זוז כדי לעשות עיסקא.

ואפשר דבאמת אם ממעות שלה זרע שדה ועשה עיסקא ונהנה מדבר א' מהפירות נאמר על הכל דמה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, וצ"ע.

אם היתה הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח. הקשה הר"ן למה לא יהי' לו אז כדין אריס, ותירץ דכיון דהפירות לבעל אז כל השדות לגבי דידה הוי כאינה עשוי' ליטע. וצ"ע דלמה בהוריד הבעל אריס פשטינן דאי הבעל אינו אריס, אז כשגירשה הבעל מקבל האריס בהקרקע כדין אריס משום דארעא לאריסי קיימא, הא כאן לא קיימא לאריסי כיון דהפירות היו עומדות להיות להבעל.

בעל שמכר קרקע לפירות מהו מי אמרינן מאי דקני אקני או דלמא כי תקינו לי' רבנן משום ריוח ביתא אבל לזבוני לא. יש לעיין הרי תיקנו משום פירקונה, ומהיכי תיתי נסתפק על מה שלא נזכר שתיקנו לטובת זה, ועי' באילה"ש מכות (ג' ע"ב) דהבאנו בשם המגיד משנה בשיטת הרמב"ם דבספק תקנה לא מהני תפיסה דמנ"ל לחדש תקנה כ"ז שלא קבלנו שהי' תקנה.

תוד"ה איסתלק לי' בעל. ועל מנת כן נכנסו שאם תתגרש ויפסיד הבעל הכל אין להם עליו כלום. יש לעיין אם זה משום דכולי אינשי גמירי דאז הבעל יפסיד הכל, או דאפשר דיודעים שיש להסתפק בזה והי' להם להתנות.

ויש לעיין דע"כ דבשוכר הפועל והראהו בשל חבירו דחייב משום דהסכים להתחייב עבור פעולתו לטובת חבירו, א"כ כאן דהבעל אינו רוצה להתחייב צריך להיות פטור אפי' אם האריס אינו מסכים, ולמה צריך לומר דהאריס הסכים להפסיד, ואולי שייך לחייבו משום דגרם לו ביטול מלאכה אפילו הוי ידעינן דהשוכר לא רצה להתחייב וצע"ק.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א