משל ומליצה/שיר השירים/ד
ט
לבבתני אחותי כלה לבבתני באחת מעיניך. במ"ר בתחלה באחד מעיניך ולבסוף בשתי עיניך.
נמתיק לדמיון, אחד היה לו אשה וכשהיתה מבטת אליו היתה סותמת עין אחת ומבטת בעין אחת. ויחר לבעלה מאוד ויאמר לה לא יבצר ממך אחת מאלה או שיש לך יבלת בעין השניה לכן אתה שתום העין באחת. או את עוין עלי ברוח זעומה מבלי להביט ישר אלי. ויגרשה.
ויתחתן עם בתולה אחת לקחתה ובעת הועדם יחד לכתיבת התנאים והכלה רצתה לראותו אך כסתה כלימה פניה. ותשא עין אחת ותבט בו. והוא ראה מרחוק ולא דיבר מאומה. ויאמר לו אחד מאוהביו הראית איך הביטה אליך בעין אחת. והלא מטעם הלזה גרשת אשתך הראשונה.
ויען האיש: באשתי הנשואה כאשר הביטה אלי בעין אחת חרה אפי בה כי בהיותה נשואה הקרובה אלי ישר תחזינה עיניה אלי. לכן גרשתיה. אך זאת הבתולה בהיותה כלה קודם הנשואין לחכמה תחשב לה אשר לא העיזה להביט ישר בשתי עיניה כי הוא דרך פריצות. לכן הוטב הדבר לפני.
כן על דרך זו מצינו דקודם מתן תורה כאשר אמר משה לישראל שיתן להם הקב"ה התורה השיבו כל אשר דיבר ה' נעשה. ובפרשת משפטים כאשר קרא באזני העם דברי הספר השיבו נעשה ונשמע. וזה היה לאחר מתן תורה כמבואר במכילתא ריבר"י אומר בו ביום נעשו כל הדברים. והענין בזה דמלת נשמע משמעו לשמוע מפיו ולהבין סוף דעתו וכונתו. לכן קודם מתן תורה דאז היו ישראל להקב"ה בתכונת כלה ארוסה דאירסה בהוציאם ממצרים לא ערב לבבם לומר ונשמע מפיו פנים בפנים ונחקורה להבין כונתו דאין זה דרך צניעות לארוסה להעיז כל כך בפרהסיא עם הארוס לכן לא אמרו רק נעשה. אך אחר מתן תורה דאז היו בבחינת נשואה. אז לא יבוזהו להם להרחיב פיהם ולומר גם ונשמע. ונהפוך הוא דאם לא היו אומרים ונשמע רק נעשה לחוש נראה כמקבלים דבריו בע"כ לא ברצון. זהו כוונת המ"ר בתחלה קודם מתן תורה לבבתני באחד מעיניך היינו שהוכשר בעיניך לומר רק נעשה לחוד. ואח"ז כשתעשי ותקבלי התורה בשתי עיניך יוכשר בעיניך לומר נעשה ונשמע.
זהו שמבאר המקרא לבבתני אחותי כלה. בהיותך בתכונת כלה קודם הנשואין לפני מתן תורה אז לבבתני להתרצות אלי באחד מעיניך:
יא
נופת תטופנה שפתותיך וגו'. לפי משפט הלשון שכל השבח נאמר בלשון עבר והוה היה מהראוי לומר נופת נוטפות שפתותיך וגו'.
ונמתיק לדמיון, אחד רצה להתחתן עם בתולה ורצה לדבר עמה לדעת אם אשת דברים היא ויודעת לכלכל הדברים כראוי. וישאל ממנה איזה ענינים שתשיב אמריה לו. אך היא כסתה כלימה פניה להכביר עמו במילים. ולא ענתה רק מלה אחת הן או לאו אך השכילה להשיב המלה במקום המכוון בהשאלה לעיקר. והוא בהיותו גבר חכם בעוז הבין דיש עמדה דעה והשכל להשיב בארוכה אך מצד הבושה והנימוס הכחידה הדברים תחת לשונה וענתה בקצרה. ויאמר להנצבים עליו אותה אקח לאשה כי התבוננתי בה אשר אחר הנשואין תכלכל דבריה במשפט ובהשכל. דמה שקצרה עתה תשובתה איננו מצד העלם ידיעתה להשיב. רק מצד שהכחידה דבש וחלב של התשובה תחת לשונה. ועשתה זאת מצד הכשר מדותיה דאין מן הנימוס להרבות באמרים עם הארוס קודם הנשואין.
והנה מצינו דקודם מתן תורה השיבו ישראל למשה רק מלה אחת נעשה. אך אח"ז הכבירו מלים לומר היום הזה ראינו וגו' וכל דבריהם היו טובים ויפים שהרי ה' אמר על זה הטיבו אשר דברו.
זהו שמבאר המשורר דגם בעת שקצרו בתשובתם ואמרו רק נעשה. התבונן גם אז הבורא יתברך אשר אחר הנשואין של מתן תורה נופת תטופנה שפתותיך כלה כראוי. דקצור הדברים דכעת אינו מצד מה שאינה יודעת להשיב רק מצד אשר דבש וחלב תחת לשונך שהכחדת האמרים תחת הלשון. ועשית זאת מצד הכשר המדות של נימוס הבושה דבזה עצמו ניכר הכשר מדותיך אשר ריח שלמותיך המה המדות הם כריח לבנון: