העמק שאלה/נו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה נו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) אדום שהאשה מזרעת כו'. לפנינו אי' עור ובשר ושיער ושחור שבעין. וחסר תיבת דם. והיינו דזה פשיטא דעיקר יצירת הולד היינו מדם שבאשה. ודם מוליד דם. ולא נצרכנו אלא לדברים שחוץ מדם. וכבר העיר בש"ש שבתו' ב"ק ד' כ"ה ובש"מ כתב ר"ת דאשה נותנת חמשה דברים כמו האב. ובמדרש קהלת מבואר בפי' דם ג"כ:

ב

(ב) והקב"ה נותן כו'. לפנינו אי' עוד שנים דבור פה הילוך הרגלים. וכ"כ התו' שם שהקב"ה נותן כנגד שניהם. אבל רבינו לא גריס להני תרתי. ובאמת היינו רוח ונשמה. דרוח החיוני הוא המהלך. ואין לך ברי' פחותה שאין לה חוש ההילוך. משא"כ מראה עינים ושמיעת אוזן. יש ברי' שאין לה עינים כדאי' במ"ק ד' ו' מאי אישות אר"י ברי' שאין לה עינים. מכש"כ שמיעת אוזן שרבו לספר בריות שאין להם זה החוש. נמצא המה מתנה בפ"ע. וכן דיבור פה הוא הנשמה כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים. ויהי האדם לנפש חי' ות"א לרוח ממללא. וא"כ נוסחת רבינו מיושרת. ומה שהקשה ר"ת מק"ו לשכינה י"ד יום. כבר יישב הרמב"ן בחי' ב"ב פ' יש נוחלין בא"א ואכ"מ:

ג

(ג) תולעת ורימה. שינה רבינו לשון המקרא שהביא בסמוך דמקדים רימה לתולעה וכדאי' תמורה דל"א א' דאיקרי אדם מחיים רימה שנ' אף כי אנוש רימה. משמע דמפרש הגמרא אף כי אנוש רימה מחיים ובן אדם תולעה לאחר מיתה. וכפי' ת"י אף כדבר נש דבחייו ריחשא ובר נש דבמותו מורני. וכמפורש באדר"ן פ' י"ט ראב"י רימה בחייו וב"א תולעה במותו איזהו רימה בחייו זה כינים וב"א תולעה במותו זה שמרחיש במותו. ואף על גב דבגמרא דשבת ד' י"ג ב' ובכ"מ אי' קשה רימה למת כו'. ובמשנה דאהלות פרק ב' כזית רימה כו' פירשו הרוחש מן המת. זהו לשון חכמים. אבל לשון תורה קרוי רימה דחי ותולעה דמת. ורבינו משום דמיירי בשעת פטירתו של אדם קאמר דמניח את הגוף לתולעת שאח"מ ורימה שכבר נתרחש מחיים המה העומדים בחיותם לפני האב ואם:

ד

(ד) בשעה שמכבד כו' מעלה עליו הכתוב כו' ובשעה שמצער כו'. בגמרא דקידושין אי' ת"ר שלשה שותפין הן באדם הקב"ה או"א בזמן שאדם מכבד או"א אמר הקב"ה מעלה אני עליהם כאלו דרתי ביניהם וכבדוני תני' רבי אומר גלוי וידוע כו' תני תנא קמי' דר"נ בזמן שאדם מצער את או"א אמר הקב"ה יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם כו'. ורבינו הועיל שצירף הני תרי מימרי להדדי בשעה שמכבד כו' וכשמצער כו' וכן בילקוט שמעוני וודאי ממקור א' המה נובעין. עוד שנה לשון הגמרא וכתב מעלה עליו הכתוב כו' ללמדינו שכ"ז נדרש מקרא כדרך חז"ל באגדה. והנראה שדרשו מש"כ בלוחות שניות כבד את אביך וא"א כאשר צוך ה' אלהיך. וכבר דרשו ע"ז בסנהדרין ד' נ"ו ב' כאשר צוך במרה. אבל דרך אגדה זו לפרש שאם תכבד או"א דומה כאילו צוך ה' אלהיך ואתה מציית לי'. וההיפך מובן מעצמו וכדתני' במכילתא יתרו עה"פ כבד וגו' למען יאריכון ימיך. כבדהו למען יאריכון וא"ל יקצרון שד"ת נוטריקון מכלל הן לאו ומכלל לאו הן. וגירסת רבינו מיושרת:

ה

(ה) ולא מכריעו לכף חובה. בגמרא אי' ולא מכריעו וכן גי' בה"ג ה' כיבוד. ולא יסתר א"ד ולא יכריעו. ופרש"י אם הי' אביו וחכם חלוקין בד"ת לא יאמר נראין דברי פלוני. והקשה הרמ"ה היינו ולא יסתור את דבריו. ומש"ה פי' שלא יאמר נראין דברי אבא. ומשום שקשה להרמב"ם וראשונים ז"ל הרי מצינו רבי מחולק עם אביו רשב"ג וכן הרבה. ובירו' סוטה פ"ב אמר ר"א נראין דברי ראב"ש מדברי אבא. מש"ה פירשו דמיירי הכל בפניו וכמבואר ביו"ד סי' ר"מ ס"ב וסי' רמ"ב סי' ו'. ועדין קשה שהרי מצינו שר"ע נחלק עם רבותיו ר"א ור"י בפניהם במשנה דפסחים פ"ו. ולפי נוסחת רבינו בעירובין ד' מה נחלק ר"י עם ר"ע רבו בפניו כדאי' לעיל סי' מ"ח וראיתי ברדב"ז ח"א סי' תצ"ה שהטיל בזה תנאים. ולא אסור אלא או שקובע מדרש לעצמו. או כשנימנים ועומדים למנין לא יענה הוא עם החולקים על אביו וגם שלא יחלוק בתורת ניצוח אלא אומר ראיותיו לפניו אם ישרו בעיניו מוטב וא"ל ישתוק. ולפי זה יש לפרש שלא יסתור את דבריו היינו בתורת ניצוח וסתירה. ולא יכריעו היינו כשעומדים למנין. והוא מצטרף לרוב להכריע דברי אביו ומיושב ק' הרמ"ה ז"ל. אלא שקשה לי הא דאי' בתנחומא בהעלותך איזה ההידור שא"ת והדרת פני זקן שלא יעמוד במקומו ולא יהא סותר את דבריו וכשהוא שואל הלכה שואל ביראה ולא נקפץ להשיב. הרי דתרי מילי נינהו. והנה לא יקפץ להשיב. היינו בדרך ניצוח והעזה וכענין שאמרו במנחות ד' ס"ח ביהודה ב"נ שהשיב על ר"ט וצהבו פניו ונענש ע"ז. וא"כ מה ולא יסתור את דבריו שאמרו במדרש אצל רבו. וצ"ל דהיינו שלא יקבע ישיבה בפ"ע. ופי' דבריו כלל דבריו. כלומר שאין לנו לשמוע את דבריו עוד. אבל בפרט מותר לחלוק שלא בקפיצה והעזה. אבל א"כ אינו דומה לפי' ולא יסתור את דבריו האומר אצל אביו. שאם אביו קובע ישיבה הרי הוא רבו. ותיפוק לן משום רב דגדול מכבוד ומורא אב. וי"ל דמיירי אפי' לא למד אצלו ואינו רבו. כ"ז יש לנו ליישב פירושן של ראשונים דמיירי בד"ת. אבל לפי נוסחת רבינו ולא מכריעו לכף חובה. משמע שאינו מפרש באב שהוא חכם בד"ת. אלא בכל אב אם הוא נידון על איזה מעשה ויש דנים אותו לכף זכות ויש דנים אותו לכ"ח. אסור להבן להכריעו לכ"ח. וממילא מובן דהא דתני' ולא סותר את דבריו ג"כ במילי דעלמא קאי. אבל בד"ת לא מצינו אלא שלא יקפוץ להשיב בהעזה. אבל מותר לחלק עמו ולהשוות עם החולקים עמו:

ו

(ו) כיון דאמוד למיתן לי' צדקה בעלמא חיובי מחייב. כ"כ בה"ג ה' כיבוד. והוא עפ"י הירו' שהביאו התו' קידושין ד' ל"ב א' ד"ה אמרו דא"ל ר' יאשי' לר' יונתן שכופין את הבן לזון את אביו. ופי' רבינו מתורת צדקה כמש"כ התו' ורא"ש שם מהא דכתובות ד' מ"ט דרבא אכפייה לר"נ בר אמי כו' ואי' שם דכופין כמ"כ לכל אדם שיש לו לזון את בניו. ה"נ כופין לזון את האב מזה הטעם. וכ"כ הרי"ף בקידושין והיכ' דרויח הבן והאב לית לי' כייפינן לי' לבן ושקלינן מיני' בתורת צדקה ויהבינן לאבוה כי הא דרבא כפי' כו' והנה כבר עמדו התו' ב"ב ד' ח' ב' על עיקר כפי' זו. והרי אמרו בפ' כה"ב לענין כ"א כל מצוה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרים עליה. ויישב הר"י דשאני צדקה דיש בי' לאו וחמיר. והריצב"א יישב דהא דאין ב"ד מוזהרין על מ"ע שמ"ש בצידה. היינו שאין נענשין אבל ודאי מוזהרין. והכי משמע בירו' דהמוכר את הספינה. וההיא דכה"ב דלא הוי מוקיר אבוה וכפתוה וא"ל שבקוה כו'. היינו שאין אתם מחויבים כ"כ כ"ז בתו' שם. ויותר מזה במרדכי ב"ב פ"א ונראה דרבינו ובה"ג לא מכווני למש"כ הרי"ף דלשון כיון דאמוד ליתן צדקה בעלמא חיובי מחייב. משמע דכיון דבר נתינת צדקה הוא. שוב חייב לזון את אביו. ואע"ג שהוא יותר משיעור צדקה שמחויב ליתן דבכה"ג ודאי משל בן וזהו דעת הטור לפי הבנת הרמ"א. ולמדו מהירו' שהביאו התו' שם דר' יונתן ור"י אזלי באורחא אתא ההוא גברא וקנשק לכרעיה דר' יונתן א"ל מאי האי. א"ל דאמרי לי' זיל צעוק בי כנישתא א"ל למאי לא אכפי' מר. א"ל כגון זו כופין בתמי' א"ל את צריכת לכך. פשיטא דכופין. ומנא ידע ר' יונתן דלפי שיעור צדקה הי' מזונותיו של אביו אלא כיון דהוא בר הכי מיהת. שהרי א"ל זיל צעוק בי כנישתא ממילא כופין לפרנסו והיינו ע"פ שיטת הירו' דמצינן לכפות על כל מ"ע שמ"ש בצידה ואפי' על מצות כ"א. ורבינו ובה"ג אפשר דלית להו בזה כהירו'. וכמשמעות ש"ס דילן בפ' כה"ב. מש"ה לא כתבו אלא חיובי מיחייב. משום מצות כ"א. והא ל"ק מאי מקשה בקידושין שם למ"ד משל אב מהא דתני' דכ"א בחסרון כיס. אלמא משל בן. נימא דמיירי ביש לו לבן ואין לאב אבל כבר ישב הב"ח לשיטת הסמ"ג דס"ל דלעולם אם אין לאב הוי משל בן אפי' אין לו ג"כ וה"נ יתיישב לדעת רבינו. אבל הרי"ף כתב והיכא דרויח הבן כו' כייפינן לי' לבן ושקלינן מיני' בתורת צדקה. מבואר שאין נוטלין אלא כדי צדקה וכדעת הב"י וש"ע בדעת הרמב"ם והטור. ומש"ה ודאי כופין אפי' לש"ס דילן כהא דב"ב שהביא הרי"ף ז"ל. ואפשר דלא פליגי ומר אמר חדא. ומר אמר חדא. וכפי שיעור צדקה כופין. ויותר מכפי השעור מחייב מטעם כבוד ואין כופין:

ז

(ז) אורי לי' רבנן לר"י כו'. כדברי האומרים משל האב. ובה"ג הביא כ"ז ומסיק עלה וכן הלכה. והנראה שהיה לפני התו' קידושין שם הנוסחא בספרו של רבינו הכי ולהכי כתבו וכן פסק בשאלתות דר"א:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף