אמרי שפר/דרוש רביעי להספד
|
< הקודם · הבא > |
דרוש רביעי להספד:
דרוש להספד שדרשתי כאשר שמעתני ותרגז בטני שנכחדו שלשת הרועים עמודי גולה חסידי עליון, הלא המה בנן של קדושים הרב הדיין המצויין כמהר"ר יעקב ן' רב ז"ל, הבקי בחדרי התורה, החסיד העניו מתלמידיו של א"א כמהר"ר אלעזר אזיקרי זצלה"ה, והחכם הנעלה כמהר"ר יעקב איל מצרי אבולפייא זצ"ל תנצב"ה. ונתבקשו בישיבה של מעלה בארצות החיים בעיר צפת תובב"א:
במדרש: א"ר חייא בר אבא באחד בניסן מתו בניו של אהרן, ולמה מזכיר מיתתן ביום הכיפורים, אלא מלמד שכשם שיום הכפורים מכפר כך מיתתן של צדיקים מכפרת, ומניין שיום הכפורים מכפר, שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם. ומניין שמיתתן של צדיקים מכפרת, דכתיב ויקברו את עצמות שאול. וכתיב ויעתר אלקים לארץ אחרי כן. עכ"ל המאמר.
על זה היה דוה לבנו, ורעדה ופלצות אחזתנו וחיל כיולדה על פסידא דלא הדרא, שלש ארונות מצופים זהב תוכם כברם, ויען המבשר כי נלקחו ואינם כי לקחם אלקים. על כן אמרר בבכי ובהספד בדבר הלמד מענינו בענין חפני ופנחס בני עלי וארון אלקים אשר נלקח, ונזכיר בו בראשונה מה ששמעתי בו מפה קדוש החכם השלם כמה"ר משה ן' רב נר"ו במצרים בשם אביו הרב הגדול כמהררי"ב זצ"ל, ויען כי מצאתי אותו בדפוס בסוף ס' מנות-הלוי בשם מהררי"ב ז"ל באופן אחר, אמרתי טוב להעתיק אותו מתוך הספר כי אולי מרוב טרדות הזמן שכחתי אותו וז"ל: ויען המבשר ויאמר נס ישראל מפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם וגם שני בניך מתו חפני ופנחס וארון האלקים נלקחה. וכלתו אשת פנחס הרה ללת ותשמע את השמועה אל הלקח ארון האלקים ומת חמיה ואישה ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה וגומר. ויש לדקדק בדבר המבשר למה לקח זה הסדר. ועוד קשה למטה בדברי כלתו של עלי, שלמה שינה שלקח והקדים הארון לשאר החלוקות. ועוד במ"ש ובעת מותה ותדברנה הנצבות עליה אל תראי כי בן ילדת, שהיה להן לומר לה תשמחי כי בן ילדת, כי מה שייך אל תראי. ועוד ולא ענתה ולא שתה אל לבה. דבשלמא ולא ענתה מוטב אבל ולא שתה על לבה מנא ידעי, שאני אומר שודאי שתה לבה ושמחה אבל בהיותה נוטה למות לא יכלה להשיב להם. ועוד כשקרא הנער גלה כבוד אי כבוד לאמר גלה כבוד מישראל אל הלקח ארון האלדים ואל חמיה ואישה. למה לא אמר ואל מות חמיה ואישה כמו שאמר למעלה. ועוד למטה שינה שאמר גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלקים. ועוד דקדוקים אחרים אלא שאין כוונתי להאריך בהם, וקודם כל דבר נאמר הקדמה א' והיא שידוע כי כשמבשרים לאדם א' בשורה טובה או רעה ח"ו, מתוך השמחה הגדולה או היגון שמקבל מאותה הבשורה לפעמים ימות, והוא שללב האדם יש שני חללים, והרוח ששואף האדם נכנס באותו החלל, וכשמבשרין לאדם איזו בשורה מאותה השמחה או הצער מתכווץ הלב ומת, והנה המבשר הזה לרוב חכמתו ובינתו נתכוון לבשר לו לעלי בראשונה הנקלה כדי שלא ימות מצד הבשורה הנז', ולזה הפך מכאוביו שידע והכיר שהיותר גדול שירגיש הוא יהיה כשישמע מלקיחת הארון, ולזה לקח לקיחת הארון אחרון אחרון כדי שלא ימות. והכתוב העיד על חסידותו שאעפ"י שלא אמר לקיחת הארון כ"א אחר צרות רבות, ובפרט מיתת שני בניו, וכבר התחיל להכנע, עכ"ז ויהי בהשמע לקיחת ארון האלדי' ויפל מעל הכסא. הורה שלא שם על לבו מיתת שני בניו בערך ארון האלדים, וכלתו אשת פנחס הרה ללת, וכשספרו לכלתו ממ"ש למעלה להיותם חושבים כי הצער היותר גדול שתקבל יהיה מיתת אישה, ולזה התתילו לה בלקיחת ארון האלדים, ועכ"ז בעת שומעה בלקיחת ארון האלדים ותכרע ותלד. וז"א כי נהפכו עליה ציריה, ר"ל המכאובות נהפכו עליה כי הצער הגדול אצלה היה אל הלקח ארון האלדים, ובעבור זה מתה שאם היו אומרים לה הבשורות כמו שאמרו לחמיה שמא לא תמות כיון שהיו מלמטה למעלה, והם הפכו לה ציריה שהם המכאובות בענין שמתה. ובעת מותה ותדברנה הנצבות עליה לאמראל תראי כי בן ילדת. כי ארז"ל: מת א' במשפחה תדאג כל המשפחה. לז"א אל תראי כי בן ילדת, כי כבר נתרפאת כל המשפחה ולא תמות, ולא ענתה ולא שתה על לבה, במאי ידעינן נוכל לומר שראו זה במה שקראה שם הנער אי כבוד, וכיוונה לומר גלה כבוד מישראל על הצרות הללו, שאם היתה מתנחמת בדברי הנצבות עליה היתה קורא שם הילד רפאל שנתרפאת המשפחה כשנולד בן זכר במשפחה כארז"ל, אבל עתה שקראה שמו אי כבוד ונתנה טעם לקריאת שם זה, שגלה כבוד מישראל, בודאי שסופה מוכיח על תחילתה שלא שתה על לבה דברי ניחומין ע"כ ממהרי"ב זצ"ל. ומדבריו ז"ל למדתי לפרש קרוב לזה הדרך בענין עלי כששמע השמועה נס ישראל וגם מגפה וגם שני בניו וארון האלקים נלקחה. ויש להסתפק שיותר היה ראוי שיאמר בארון שהזכיר באחרונה וגם נלקח הארון מכל הגמי"ן שהזכיר. ועוד מה צריך הכתוב להשמיענו ויהי בהזכירו את ארון האלקים ויפול מעל הכסא, היל"ל ויאמר המבשר וגו' וארון האלקים נלקחה ויפול מעל הכסא, וממילא ידעינן שהנפילה היתה אחר שנתבשר מלקיחת הארון. ואומר אני שהכתוב בא להשמיענו את גודל צדקותו וחסידותו של עלי, וסדור דברי המבשר שהיה יודע לסדר דבריו לבשר, והתחיל הקל הקל תחלה נס ישראל וגם מגפה גדולה היתה בעם וגם שני בניך וגו'. וכיון שבא להזכיר לקיחת הארון באחרונה דילג מלת וגם כדי שלא יהא נראה שהזכיר אותו באחרונה להיות צער לקיחת הארון בגדר קצת לצער שלפניו או מעט יותר, אלא שהארון היה עיקר הצער הגדול לסיבת הקדושה, והיה ראוי שיזכיר אותו בראשונה, לכן אמר וארון האלקים נלקחה. כלומר זהו עיקר הצער ואין לזה הצער ערך ודמיון עם הראשונים כדי לצרפו ולומר וגם, ומה שזכר אותו באחרונה הוא כדי ללכת בדרך המוסר ודרך ארץ להתחיל מן הקל הקל תחלה, ואת חיבת הקדש באחרונה לרוב חומר קדושתו, וכל זה כדי שלא יבא השומע השמועה לידי סכנה וימות, עד כאן דברי המבשר. עתה בא הכתוב להודיענו שמכל הבשורות רעות ששמע עלי לא נתפעל ונצטער כל כך עד שבסבתו נפל מעל הכסא ונשברה מפרקתו ומת רק בסבת לקיחת הארון, זאת ועוד בא וראה כמה נתפעל עלי הכהן בסבת הארון וכל שאר הצער נחשב כאין בערך זה הצער, שעד שלא הספיק המבשר להשלים שלש המלות וארון האלקים נלקחה, רק שהזכיר את ארון האלקים ולא הספיק לומר נלקחה וכבר נפל עלי מעל הכסא וימת, כי ידע עלי כי לא יום בשורה טובה היה, ומיד נתפעל ונפל אחרנית וימת. וז"א ויהי בהזכירו את ארון האלקי' ויפל, ולא אמר ויהי בהזכיר כי ארון אלקים נלקח וגו'. וקרוב לזה הדרך שפירשנו במבשר עלי הכהן שנתחכם לסדר דבריו, כן היתה כוונת אחימעץ בן צדוק שרצה לבשר את דוד הע"ה בענין הריגת אבשלום, אלא שלא הניחו יואב ונתחכם לומר באופן אחר, ונתחיל לפרש ואחימעץ בן צדוק אמר ארוצה נא ואבשרה את המלך כי שפטו ה' מיד אויביו. הנה שנתחכם לומר דרך כלל כי שפטו ה' מיד אויביו, ולא רצה להזכיר בתחלה העיקר שהיא מיתת אבשלום כדי שלא יתפעל דוד המלך עליו השלום ויבא לידי סכנת מות ח"ו, אז אמר לו יואב לאחימעץ זאת ההמצאה שאתה מתחכם לומר דרך כלל כי שפטו ה' מיד אויביו, אינה מועילה כלום כי מיד מבין ריסי עיניך יכיר ויבין המלך שעל בנו אתה מבשרו, ומפני שני טענות איני רוצה שתלך בזאת הבשורה, ראשונה שבטכסיסי המלכות יש סדר לשלוחים המבשרים מי ילך ביום זה ומי בשאר הימים הבאים כל איש ביומו, וכנגד זה אמר יואב לא איש בשורה אתה היום הזה ובשרת ביום אחר ביום שיבא בחלקך על פי הסדר ונימוסי המלוכה, ואם תאמר הרי אתה שואל ממני רשות שאני שר הצבא ובידי לשנות הסדר לפי שעה, לזה חזר ואמר והיום הזה לא תבשר, לפי שלא תוכל לבשר בדרך חכמה כרצונך, לפי שבפתיחת פיך מיד יבין המלך שאינך מבשר כי אם על בן המלך מת, ואתה והמלך בסכנה אם יחר אף המלך וישליך את רוגזו עליך כאשר עשה למבשר מיתת שאול והוא היה כמבשר בעיניו ויהרגהו, וכאשר עשה לרכב ולבענה, לכן אמר יואב לאחימעץ היום הזה לא תבשר אפילו אני נותן לך רשות, כי חכמתך שאתה חושב לאישתעי בלישנא דחוכמתא לא תועיל לך שאינך רוצה להזכיר את מיתת אבשלום בפרטות רק בדרך כלל, כי ה' שפטו מכל אויביו, מיד יבין המלך כשתאמר כי ה' שפטו לשון משפט, נראה כי על בן המלך מת אתה מבשרו כי לו משפט מות על שמרד באביו משיח ה', וגם במה שאתה מסיים בסיום דבריך לשון רבים כי שפטו ה' מיד אויביו, ואתה חושב בלבך שהמלך יחשוב שעל העם שנגפו לפני עבדי דוד אתה מבשרו, שנאמר וינגפו שם עם ישראל לפני עבדי דוד ותהי שם המגפה גדולה ביום ההוא עשרים אלף, גם בזה יחשוב המלך בודאי כי על כן בן המלך מת, כי לולי מת בן המלך לא שפטו ה' מיד אויביו לפי שאעפ"י שנהרגו חיילות אבשלום, מאחר שהוא קיים יחזור ויקבץ חיילות, אלא בודאי לפי שאתה מבשרו כי שפטו ה' מיד אויביו, על כן מדיוקא דלשון אויביו יבין וידע שבן המלך מת, ולכן כתיב כי על בן המלך מת, וקרי כי על כן בן המלך מת, לפי שמלת שפטו מורה בפירוש על בן המלך מת, ומיד אויביו מורה מתוך הדיוק שעל כן בן המלך מת כאשר זכרנו, ויאמר יואב לכושי וגומר ויוסף עוד אחימעץ וגו'. עתה יאמר אחימעץ מאחר שיפה שתיקותו מדבורי, וממה נפשך באיזה אופן שאבשר המלך ירגיש שעל בן המלך היא הבשורה, ויאמר אל יואב ויהי מה על דרך מה אנוש ועל דרך ונחנו מה. כלומר אעפ"י שאחרי שיבשר הכושי אני מרוצתי על חנם, מכל מקום ארוצה נא גם אני וכו'. ואשתוק ולא אבשר ואקבל שכר על השתיקה, שכר פסיעות לבד ויבין המלך שאני שמח בשמחתו שנצח את אויביו, ארוצה נא גם אני אחרי הכושי כדי שיחזיק לי טובה המלך על שמחת המרוצה לבד, אעפ"י שאיני מבשר, ולכן לא אמר אחימעץ בפעם הזה ארוצה נא ואבשרה את המלך כאשר אמר בתחלה, רק אמר ארוצה נא בלבד, מרוצה בלא בשורה, ועוד כיון אחימעץ באומרו ארוצה נא גם אני אחרי הכושי, כדי שלא יאמר לו יואב אם אתה רץ לפני הכושי המלך דוד יכריחך על כרחך שתספר לו המאורע, לכך הקדים אחימעץ התשובה קודם השאלה שהוא כונתו לרוץ אחרי הכושי ולא ידבר מאומה, כי הכושי שהוא המבשר הראשון ישיב למלך על כל שאלותיו, רק היה אחימעץ חפץ לרוץ אחרי הכושי כדי שיראה אותו המלך שהוא רץ אחרי הכושי ויחזיק לו טובה על שהוא רץ ועצב בצער המלך ושמח בשמחת המלך, והנה גם לזה מיחה בו יואב ויאמר למה זה אתה רץ כחרש וכאלם לא יפתח פיו מאחר שלכה אין בשורה מוצאת, כלומר שלא מצאתי לך פתחון פה היאך תבשר ותדבר למלך כמו שזכרנו בראשונה, לפי שהוא מהנמנע שתעמוד לפני המלך כאלם, ועל כרחך המלך ישאלך כי הוא מחזיקך לאיש טוב, כמד"א ויאמר המלך איש טוב זה ואל בשורה טובה יבא ויניח את הכושי וידבר עמך כיון שאתה הולך מיד אחרי הכושי, בודאי שתלכו יחד אתה והכושי, ואפילו שאתה תשתוק והכושי ידבר המלך יתחיל לדבר עמך ותתחייב להשיב מפני הכבוד ולכה אין בשורה מוצאת, לא מצאתי לך פתחון פה היאך תדבר לפני המלך שלא יבין מיד שעל בן המלך מת אתה מבשרו, עתה כאשר ראה אחימעץ שלא רצה יואב להניחו ללכת מיד אחרי הכושי, נתעכב אחימעץ שיעור מה כדי שיחשוב יואב שכבר עבר הכושי ולא יוכל אחימעץ להגיעו, ועתה ירשהו יואב ללכת לרוץ, כי הליכתו תהא לחנם שכבר נתבשר המלך מהכושי את כל צורך הבשורה, ולכן כשחזר עתה בפעם השלישית להפציר ביואב לא אמר כאשר אמר בתחלה ויהי מה ארוצה נא גם אני אחרי הכושי, לפי שבפעם הג' כבר הכושי חלף הלך לו וחשב יואב שלא יוכל להשיגו, ואמר עתה ויהי מה ארוץ שתהא ריצתי כעת בודאי לחנם שלא אוכל להשיג הכושי רק יראני המלך שאני מן הראשונים הבקבילים פניו וחפץ ביקרו, אז הרשה אותו ויאמר לו רוץ וירץ ויעבור את הכושי ויקרא הצופה וגו' וילך הלוך וקרב, וקשה מי לא ידע בכל אלה שהרץ שהיה בא ופניו כלפי העיד שכל מה שהוא בא הוא הולך ומתקרב, הכונה בזה היא להודיענו הזריזות והחריצות של אחימעץ לבא לבשר, ראה כמה זמן נתעכב עם יואב אחרי הכושי עד אשר שיער יואב באומד דעתו שלא יוכל אחימעץ להגיע את הכושי והוא הגיעו וגם עבר וקדם לבא שיעור גדול, והשמיענו הכתוב כמה שיעורו כדי שראהו הצופה לאחימעץ רץ, וידוע כי בוחרי' תמיד לצופה למי שכחו גדול בראייה ומביט למרחוק ועומד בגבהו של עיר, כאשר העיד הכתוב וילך הצופה אל גג השער אל החומה, וראה לאחימעץ רץ לבדו ודרך כל הרצים כשמתקרבים אל העיר אינם רצים כל כך כמו מרוצתם בדרך עד שתקרא אותה המרוצה הקרובה אל העיר הליכה בערך המרוצה הקודמת, וזהו אומרו וילך הלוך וקרב לשון הליכה שכבר נח ממרוצתו הראשונה, ושינה המרוצה להליכה יותר בנחת מאשר היתה לפי שהיה קרוב מאד לעיר, וזה אומרו הלוך וקרב אז נראה הכושי רץ לבדו למרחוק, הנה זה יעיד על זריזות וחריצות אחימעץ, וכאשר בא חשש לדברי יואב ודקדק בדבריו ולא רצה לומר לשון משפט כאשר אמר בתחלת דבריו ליואב אבשרה את המלך כי שפטו ה' מיד אויביו, אלא שינה הדברים בדקדוק גדול כדי שלא יבין המלך מדבריו לא בפירוש ולא בדיוק על אבשלום ופתח בשלום שנאמר ויקרא אחימעץ ויאמר אל המלך שלום וגומר, ויאמר ברוך ה' אלקיך אשר סגר את האנשים אשר נשאו את ידם באדני המלך, ולשון סגר יש גם כן במשמעותו שתפשום חיים. והנה לפי הצעה זו בזאת הפרשה נסתלקו כמה ספקות ושינויים ויתורים, הצד השוה שהוכחנו מאלו השתי פרשיות, שאין למבשר רע בר מינן לומר הבשורה כי אם בהכרח גדול והקל הקל תחילה, כמו שעשה מבשר עלי, ולא כאשר עשה מבשר כלתו אשת פנחס, ואם הוא באופן שיכול להתחכם ולומר בדרך נסתר כאשר עשה אחימעץ הרי זה משובח, והנמנע מכל וכל כאשר היתה עצת יואב לאחימעץ הרי זה משובח ומפואר, וכן לענין הטובה אל יאמר אדם בשורה טובה פתאום בפעם אחד רק צריך יישוב ומתון, וההוא עובדא יוכיח דאיתא במדרש דר' חנינא בן חכינאי ור' שמעון בן יוחאי הלכו ללמוד תורה אצל ר' עקיבא בבני ברק, שהו שם י"ג שנה, רשב"י היה משלח וידע מה בגו ביתיה, ר' חנינא לא הוה שלח וידע מה בגו ביתיה, שלחה לו אשתו ואמרה לו בתך בגרה בא והשיאה, ואעפ"י כן לא הלך, צפה ר' עקיבא ברוח הקדש ואמר להם כל מי שיש לו בת בוגרת ילך וישיאה, ידע מהו אומר קם נסב רשותא ואזל, אזל בעי לה בגו בייתיה ואשכחה דפניי לבי' אוחרי, מה עבד אזל ויתב ליה על מלויתהן דנשייא, שמע קלהון דטלייתא אמרן בת חנינא מלוי קולתיך וסליק ליך, מה עשה הלך אחריה עד שנכנסה לתוך ביתו, נכנס אחריה פתאום לא הספיקה אשתו לראותו עד שיצתה נשמתה, אמר לפניו רבונו של עולם ענייה זו זו שכרה, לאחר י"ג שנה שהמתינה לי, באותה שעה חזרה נפשה לגופה ע"כ. ושמעתי פשט נאה מסכים לענין זה בשם הרב כמהר"ר ישראל די קוריאל זצ"ל בפסוק מים קרים על נפש עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק. הספק שיש בזה הפסוק הוא נראה לעינים, מה התיחסות ענין זה לזה, המים קרים עם השמועה הטובה יותר מכל המאכלים ומשקין ומיני פירות שבעולם, ועוד היל"ל מים קרים על נפש צמאה, ותירץ הרב ז"ל שהדמיון והיחס אשר בשני הענינים האלה הוא כשם שהאיש העיף אם ישתה מיד ולא ינוח מעייפותו ויגיעתו יבא לידי סכנה, כי חלב הלב נתחמם והוא מהותך מחמת העייפות והיגיעה ומים קרים יזיקו לו, לכן צריך להמתין ומתון מתון ד' מאה זוזי שוי, ואחר כך ישתה. כן השמועה טובה אם יאמרו אותה תכף ופתאום, בפרט אם היא מארץ מרחק, השומע בא לידי סכנה, לכן יאמר אותה בנחת ובמתון, ואם הבשורה טובה מתפעל ממנה האדם ובא לידי סכנה, עאכ"ו בר מינן שמועות רעות כענין שזכרנו בעלי הכהן וכלתו שהיו כמה צרות צרורות ותכופות זו לזו, שנלקח ארון האלקים ומיתת בניו וניסת ישראל וגם מגפה היתה בעם. והנה בעו"ה שמענו ותרגז בטנינו שנכחדו שלשת הרועים עמודי גולה חסידי עליון, לשבר זה תצלנה כל אזנים וכשלו כל ברכים, וכשל כחינו להספיד עליהם כראוי כי נשברה רוחינו בקרבנו. ולבנו חלל בקרבנו ופלצות וחיל ורעדה אחזתנו באמור אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי קיר. כאשר שמענו כי קיר חיל וחומה יחדיו אמללו, אשר חומה היו עלינו גם לילה גם יומם, מגינים על הדור קדושים בתורתם בחסידותם ובהשתדלותם בהנהגה מדיניית בצרכי רבים, הלא המה בנן של קדושים הרב הדיין המצויין כמהר"ר יעקב ן' רב זצ"ל, והחסיד העניו מתלמידיו של א"א כמהר"ר אלעזר זיקרי זצ"ל, והחכם הנעלה כמהר"ר יעקב איל מצרי אבולפיא זצ"ל, אשר על כן ארכובותי דא לדא נקשן וכשל בעוני כחי, ומ"מ לא יכולתי להתאפק מלצאת ידי חובתי ולומר ווי דחסרה ארעא דישראל גברי רברבי. ונבא אל המאמר שהתחלנו בו, הקושי שבזה המאמר נראה לעינים ראשונה יש להתעורר למה שינה רבי חייא הלשון המורגל בפי כל המדרשים כשמוצאין כתוב אחד שלא במקומו שואלין בלשון למה נסמכה, ובסמוך לזה למעלה ממנו אומר למה נסמכה פרשת מיתת מרים לאפר פרה, למה נסמכה מיתת אהרן לשבירת הלחות וכו', מפני שאין כאן מקומן, אם כן גם ר' חייא הוה ליה למימר למה נסמכה מיתתן ליום הכפורים. ועוד מאחר שהוכיח שמיתתן של צדיקים מכפרת מדהזכיר מיתתן ביום הכפורים, מהו זה שחוזר ושואל ומניין שמיתתן של צדיקים מכפרת וכו'. ועוד שראייתו שמביא מענין שאול היא כיהודה ועוד לקרא, כי אם יש לנו ראיה מן התורה מה לנו להביא ראיה מן הנביאים. ועוד שראייתו מן הנביאים מענין שאול אינה ראיה כלל ועיקר ללמדנו שמיתתן של צדיקים מכפרת, לפי שאותו הענין שנאמר ויקברו את עצמות שאול. וכתיב ויעתר אלקים לארץ אחרי כן, היה קרוב לשלשים שנים אחר מיתת שאול כמו שכתב רש"י ז"ל במסכת יבמות, דאיתא התם: ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים, וכי היכן מצינו בשאול שהמית את הגבעונים, אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספקים להם מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאלו הרגן, קא תבע אל שאול שלא נספד כהלכה, וקא תבע על אשר המית הגבעונים, אין דאמר ריש לקיש מאי דכתיב בקשו את ה' כל ענוי ארץ אשר משפטו פעלו, באשר משפטו שם פעלו, אמר דוד שאול נפקו ליה תריסר ירחי שתא ולא דרכיה למספדיה, נתינים ניקרינהו ונפייסינהו, ויקרא המלך וכו'. ופירש רש"י ז"ל שם: תריסר ירחי שתא לאו דוקא, דהא קרוב לתלתין שנין הוה, שהרי סוף שנותיו של דוד היו, אלא לפי שאין דרך כבוד לספוד אחר י"ב חדשים אחר שנתקבלו תנחומין על המת, כדאמרינן במועד קטן עכ"ל רש"י ז"ל. א"כ היאך יוכיח ר' חייא מענין שאול שהמיתה מכפרת, והלא יום המיתה עבר קרוב לשלשים שנים באותו הפרק, ומה שמצינו שנאמר ויעתר אלקים לארץ אחרי כן, אולי לא היה מטעם שמיתת הצדיקים מכפרת, רק משני טעמים אחרים, הא' מפני שנתקדש שם שמים בפרהסיא בשנקם דוד את נקמת הגבעונים מזרע שאול כדאיתא ביבמות, ותקח רצפה בת איה את השק וגומר, והכתיב לא תלין נבלתו על העץ. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא, שהיו עוברים ושבים אומרים מה טיבן של אלו, הללו בני מלכים הם, ומה עשו פשטו ידיהם בגרים גרורים, אמרו אין לך אומה שראויה לידבק בה כזו, ומה בני מלכים כך בני הדיוטות על אחת כמה וכמה, ומה גרים גרורים כך ישראל על אחת כמה וכמה, מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף, שנאמר ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל ושמנים אלף חצב בהר וגומר. הרי לך שנתקדש השם, ומה לנו זכות גדול מזה, ועוד טעם שני שנספד שאול וזרעו כהלכה כמו שפרש"י ז"ל בספר שמואל על פסוק ויעשו כל אשר צוה המלך. להספיד עליהם בכל ערי ישראל עכ"ל. ואין ספק שתיבת עליהם כוללת שאול ובניו והמוקעים כולם, ועשה דוד כן מפני מה שנאמר לו אל שאול שלא נספד כהלכה, ואל בית הדמים שהוא ענין הגבעונים, ורצה לתקן את המעוות, וכיון שתקן נאמר ויעתר ה' לארץ אחרי כן מהטעמים שזכרנו, ומנלן מפסוק זה שמיתת הצדיקים מכפרת. וכדי שנבא אל הביאור נעורר עוד ספקות בפסוקים עצמן ויועילו לנו להבנת ביאור המאמר שאנחנו בו, א' יש להסתפק על דהע"ה מאחר שנאמר לו שהרעב היה מפני שאול שלא נספד כהלכה, קודם שנאמר לו ואל בית הדמים היה מן הראוי שיעסוק תחלה בהספדו של שאול ואחר כך בפיוס הגבעונים, אלא בודאי דמעיקרא סבר דוד שאין דרך כבוד לספוד אחר י"ב חדשים אחר שקבלו תנחומין על המת, כדאיתא בגמרא שזכרנו, א"כ לבסוף מאי סבר שצוה המלך להספיד עליהם בכל ערי ישראל. ואין לומר שמה שצוה המלך להספיד עליהם בכל ערי ישראל נאמר על המוקעים לבד ולא על שאול ויהונתן הנהרגין במלחמה, מפני שעבר עליהם זמן רב ואינו דרך כבוד, א"כ למה לקח את עצמות שאול ועצמות יהונתן מאת בעלי יבש גלעד אשר שמו נפשם בכפם במקום סכנה וילכו כל הלילה להביא את גויתם מחומת בית שן וכבוד גדול עשו להם בקבורתם, ושרפו עליהם כדרך ששורפין על המלכים, וכתיב ויקחו את עצמותיהם ויקברו תחת האשל ביבשה ויצמו שבעת ימים, ואחר כל הכבוד הזה שעשו אנשי יבש גלעד וגם דהע"ה יצא ידי חובתו והספידו כהלכה באותו הפרק כשנתבשר כתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם, וגם כל האנשים אשר אתו, וכתיב ויספדו ויבכו ויצמו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב, למה טלטל אחר כ"כ שנים את העצמות ללא צורך וללא תועלת, ואדרבה אם היו מספידין אז אחר אשר עבר זמן רב היו נוגעין בכבודם, כי אינו דרך כבוד אחר שקבלו תנחומין על המת כמו שזכרנו, ואם נאמר שכוונת דהע"ה היה לקברם בקבר אבותם בקבר קיש אביו שהיא נחת רוח לאבות ולבנים ולא להספד, א"כ יקשה עלינו מה היום מיומים, שעבר זמן רב ולא עשה לו זה הנחת רוח, ועוד אי אפשר לומר שלא להספד היה זה הטלטול, שהרי רש"י מדייק בפסוק זה פעמים שלהספד טלטל העצמות, וז"ל רש"י ז"ל בספר שמואל. ויקח את עצמות שאול, שנאמר לו עליהם אל שאול שלא נספד כהלכה. כל אשר צוה המלך, להספיד עליהם בכל ערי ישראל. ואף אם נדחוק עצמינו ולומר שמלת עליהם אינו חוזר כי אם על המוקעים לבד ולא על שאול ויהונתן, לא נוכל להבריח עצמינו ממה שזכרנו שפירש רש"י ז"ל על ויקח את עצמות שאול: שנראה בפירוש שלהספד טלטלם ויניעם ממקומם, ואם כן הדרא קושיין לדוכתיה, מעיקרא מאי סבר שלא רצה להספידם ולבסוף מאי סבר שטלטלם על מנת להספידם בכל ערי ישראל. ועתה נבא אל הביאור בס"ד ונאמר על ראשון ראשון, מה ששינה רבי חייא ואמר ולמה מזכיר ולא אמר הלשון המורגל למה נסמכה, לפי שעיקר הפרשה של מיתת בני אהרן היא בפרשת שמיני שהיה שמיני למלואים, דהיינו ראש חדש ניסן ובו ביום מתו ושם כבר נזכרו במקומן הראוי לפי זמן המיתה, ולשון למה נסמכה אינו שייך כי אם בעיקר הפרשה, וכאן שאין עיקר הפרשה באחרי מות כי אם שחוזר ומזכיר לבד מה שאירע כבר, שייך שפיר לומר ולמה מזכיר, וכן מצינו במדרש בד' מקומות מזכיר מיתת בני אהרן ומזכיר סרחונם, להודיעך שאין בידם אלא עון זה בלבד, הרי לך שלשון הזכירה נופל על דבר שהוא מופנה מכל וכל, שכבר הוא מוזכר במקומו העיקרי ולמה נסמכה נאמר על הענינים שנכתבו שלא במקומן הראוי להם או הנושאים הזרים זה לזה, כגון אפר פרה למיתת מרים ופרשת נזיר עם פרשת סוטה, או פרשת שתויי יין עִם מיתת בני אהרן ודומיהן, כל אלו מפני שהנושאים זרים זה לזה, הוה ליה כאלו אינו מקומו הראוי לו אעפ"י שעיקר מקומו שם, וכדי לקרב הנושאי' שלא יהיו זרים זה לזה, ההרגל בפי כל לשאול למה נסמכה, אבל כאן איתא תרתי לריעותא, שהנושא זר עניין מיתת אהרן עם יום הכפורים, והוא מיותר מכל וכל שכבר נזכר בפרשת שמיני שהוא עיקר מקומו, המקשה מקשה בכח ולמה מזכיר, שההזכרה שם היא מיותרת מכל וכל, ואל תשיבני מההיא דזבחים למה נסמכה פרשת קרבנות לבגדי כהונה, שגם היא כפולה בפרשת תצוה ובפרשת צו, לפי שאעפ"י שהיא כפולה אינה מיותרת, ושניהם עיקרים כי זירזו הש"י בענין צוואת המלואים וחזר וזרזו בשעת מעשה כדי שיהו זהירין וזריזין בדבר, אבל ספור דברים בעלמא מענין מיתת בני אהרן שכבר נאמרו במקומן יש לשואל לשאול מאחר שכבר הוזכר הספור למה חוזר ומזכירו:
ואם נפשך לומר הרי תשובתך בצדך, שבסמוך לזה יש במדרש: למה נסמכה מיתת אהרן לשבירת הלוחות ומיתת אהרן כבר נאמרה במקומה, כי מיתת אהרן נאמרה בפרשת חקת ובפ' מסעי ושם עיקר מקומן, ומה שאומר למה נספכה וכו', השאלה היא על הנז' פעם שנית במשנה תורה בפרשת עקב, ולפי דרכנו שתרצנו לא היה לו לומר לשון למה נסמכה, מאחר שהוא סיפור דברים בעלמא, מה דהוה הוה, ואין זריזות וזהירות נפקא מינה לכפול ולשנות הענין, ואחר שכבר הוזכר בעיקר מקומו מיתת אהרן ושבירת הלוחות, היל"ל למה מזכיר מיתת אהרן אצל שבירת הלוחות, כי הכא שהזכרת סיפור דברים פעם שנייה נראה שאין תועלת בדבר. והתשובה לזה מבוארת כי אינו דומה מה שנשנה ונשלש קודם משנה תורה למה שנשנה במשנה תורה, לפי שהנשנה קודם למשנה תורה, כגון מיתת בני אהרן אין בו חידוש בכל זכירה, לכן אינו נופל עליו אלא לשון זכירה, כי מה לו להזכיר מה שאין בו חידוש, והוא חוזר ומזכיר את האמור כבר, מה שאין כן בדברים שנשנו במשנה תורה שעל ככה נקרא משנה תורה, על שם השנות פעמיים את האמור כבר, אבל יבא חידוש במשנה התורה בפירושי הדינים ודינים מחודשים שלא היינו יודעים כבר כמבואר בהרבה ענינים, וכן זכור ושמור, לפי זה המשנה תורה נקרא גם כן עיקר הענין כמו הקודם לו, מאחר שיחודש בו כמה וכמה ענינים בדינים הקודמי' שלא ידענו קודם, לכן אמר בעל המאמר לשון למה נסמכה מיתת אהרן לשבירת הלוחות, דכל מה שנכפל במשנה תורה לחידוש אתא, א"כ הוה ליה כאלו עיקר מקום דירתו וקביעותו שם מאחר שבא לחדש, מה שאין כן במה שנכפל קודם לכן לא יפול על הכפל כי אם לשון זכירה, ועל מקום עיקר הסיפור נופל עליו לשון סמיכה לומר למה נסמכה לבד, וכשאומר למה מזכיר ביום הכפורים שהוא מיותר ומופנה מכל הצדדין, וסיפור דברים בעלמא שאין בו נפקותא לענין חידוש, לזה השיב שיש בו נפקותא כשם שיום הכפורים מכפר כך מיתת הצדיקים מכפרת, ועוד י"ל לפי שקושיית למה נסמכה היא קושיא חזקה שנעקרה הפרשה ממקום תחנותה, כגון פרשת עלה אל הר העברים בפרשת פנחס, שעדיין לא הגיעה זמן פטירת מרע"ה, או שהנושאים זרים, כגון פרשת נזיר לסוטה, לכן במיתת אהרן ושבירת הלוחות שייך להקשות בחזקה בלשון למה נסמכה, לפי שיש שני קושיות, שזמן שבירת הלוחות היה בחיי אהרן, וגם הנושאים זרים זה לזה, מה שאין כן במיתת בני אהרן שאין הפסוק מורה שמתו ביום הכפורים, ואדרבה נשמר מזה הכתוב ואמר אחרי מות לומר שכבר מתו. ועוד יש לומר מילתא דשוייה לכולי קושיי ובעיי אשר זכרנו על ידי הקדמה גלויה ומפורסמת, שחביבין ישראל לפניו יתברך, וחבה יתירה נודעת להם להזכיר לפניו ית' ביום קדוש ונורא בראש השנה ויום הכפורים זכות אבותינו הצדיקים, כמאמרם ז"ל: אמרו לפני זכרונות כדי שאזכור וכו'. וכן הוא הדין להזכיר זכרונות של ריוח והצלה, ואין להזכיר של פורענות כי אין קטיגור נעשה סניגור, מכל שכן שאין להזכיר באותן הימים הנוראים מזכרת עון ופורענות, ואפילו בשאר ימות השנה מצינו שצריך להסתיר המעשים הפחותים ומגונים ולא לפרסמם, כמאמרם ז"ל כמה דברים שנקראי' ולא מתרגמין, כל שכן וק"ו שאין להזכיר מזכרת עון בימים נוראים לפני מלך מלכי המלכים הב"ה, לפי שכשמזכיר מיתתם מזכיר סרחונם, כענין שנאמר בקרבתם לפני ה' וימותו. ולכן אמר רבי חייא בר אבא ולמה מזכיר מיתת בני אהרן ביום הכפורים, ולא אמר אצל יום הכפורים וגם לא אמר למה נסמכה לפי שתמיהת ר' חייא בר אבא היא על הזכירה ביום נורא וסליחה וכפרה ביום הכפורים ולא על הסמיכה. ושיעור המאמר לפי דרכנו זה כך הוא, אמר ר' חייא בר אבא באחד בניסן מתו בניו של אהרן, כלומר שנתאחרה מיתתן עד א' בניסן, שמקודם לכן היו ראויין למות במתן תורה, ומפני שהיה יום מתן תורה חביב לפני הב"ה, לפיכך לא רצה לפגוע בהם בו ביום לעשות פרצה בהם, הדא הוא דכתיב ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, מכלל שהיו ראויין להשלחת יד, כדאיתא במדרש: אמר הקב"ה מוטב בשמחתי שהוא יום הקמת המשכן באחד בניסן, ואל יתערבב שמחת בתי שהוא יום מתן תורה. הרי שהיה קשה לפני השם יתברך ענין מיתת אהרן, ועוד דרשו רז"ל בפסוק שאו אחיכם מאת פני הקדש, כאדם האומר העבר המת מלפני הכלה, שלא לערבב את השמחה. ואם כן למה אנו מזכירין וקורין ביום הכפורים בענין מיתת בני אהרן שהיא מזכרת עון, ואי משום שיש בפרשת אחרי מות ענינא דיומא, לא היה צריך לתורתינו הקדושה להזכיר בזאת הפרשה זה הענין כדי שלא לקרות ולהזכיר המאורע הזה ביום הכפורים, ובזמן שבית המקדש קיים היו קורין גם ז' ימים בפני יום הכפורים בסדר אחרי מות, כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה. ולכן הזכירה הזאת ביום הכפורים אינו מן הדין ואינו מן הראוי, לזה השיב רבי חייא אל תחשוב שזכרון מיתת בני אהרן יעלה למזכרת עון לפני ה' יתברך ביום הכפורים, כי אדרבא היא שבחן היא צדקתן היא חסידותן של בני אהרן, להודיע שאין בידם אלא עון זה בלבד, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, ואלו שאין בידם אלא עון אחד ובהם נתקדש שמו ית', ועליהם נאמר בקרובי אקדש, אשריהם ואשרי יולדתם, בודאי שיעלה זכרונם לטובה לפניו יתברך לריח ניחח כזכרון כל אבותינו הקדושים. העולה בידינו שהשואל שאל כענין על הזכירה והשיב גם כן על הזכירה, שזכרון צדקתם עומדת לעד. ושיעור התשובה כך היא, כשם שיום הכפורים מכפר כך מיתת וכו'. כלומר כך זכרון הצדיקים וזכרון מיתתם מכפרת, ולכך נזכרו בזאת הפרשה, להודיעך שצדיקים גמורים היו והקב"ה חפץ שיזכירו אותם ביום הכפורים, וחזר ושאל אף אם נניח שזכרון מיתתם מכפרת מנא לן שמיתה עצמה מכפרת, כי אולי מפני שיקר בעיני ה' המותה לחסידיו, ותהיה אותה שעה שעת זעם ולא כפרה. ובפרט כשהוא מסתלק בעון הדור הוה להו כשופכי דמים ומתחייבים בנפשו של צדיק, ואם כן שמיתה הצדיק מכפרת בזכרונה לאחר זמן שכבר עבר הזעם שאז ודאי מכפרת, כמו שאמרו רז"ל להקים את המשכן, מאי את המשכן, אלא מלמד בשעה שהקים משה המשכן למטה, הקימו משכן למעלה ובו הנער מטטרו"ן מקריב נפשותם של צדיקים בימי גלותם. כלומר כשיש להם גלות וצער לישראל מקריבין לפניו ית' זכרון נפשות הצדיקים אשר כבר מתו וכשרון מעשיהם שעשו, והקב"ה מרחם ומתרצה לישראל, אבל שעת המיתה עצמה מגין שמכפרת, אולי היא עת זעם לפניו יתברך כאשר זכרנו. לכך שאל ומנין וכו'. או נוכל לומר שמתחלה לא הביא ראיה מהזכירה ביום הכפורים, רק שכמו שיום הכפורים מכפר כך מיתת בני אהרן מכפרת סתם. ומשם אין הוכחה שתכפר מיתת בני אהרן על אחרים, וכן שאר צדיקים ודיים להפקיע את עון עצמם, דמאותה הדרשא דרבי חייא ליכא למשמע מינה כפרה לאחרים, ושמא מיתתם היתה כפרה על עצמם, ומניין שמיתת הצדיקים מכפרת, כלומר על אחרים, דמהתם לא דייקינן דמכפר על אחרים, כי מנא ליה לדרוש כולי האי ממיתת בני אהרן, ותפסת מועט תפסת, לכך הוצרך להביא ראיה מפסוק ויעתר ה' לארץ אחרי כן, דמשמעותו אף על אחרים מכפרת, ואחרי שכתבתי זה מצאתי און לי ברבינו בחיי ז"ל בפ' שמיני וז"ל: ואין ספק כי מעלת נפשם גדולה לעולם הבא, שהרי מיתתם היתה כפרה על עונותם, שלכך נזכרה מיתתם ביום הכפורים בפרשת אחרי מות, וכן מצאתי בירושלמי דמסכת יומא, מפני מה נזכרה מיתתן של נדב ואביהוא ביום הכפורים, ללמדך שמיתת צדיקים מכפרת עכ"ל. הרי נלמוד מדבריו ז"ל דאמרינן הבו דלא לוסיף עליה, ודיינו לעמוד בשלנו וללמוד מזכירה זאת שמיתתם היתה כפרה על עונותם, וגם ראה איך מסכים לשון הירושלמי דומה בדומה עם לשון המדרש לומר לשון זכירה ולא לשון סמיכה, וכן ביום הכפורים ולא אמר אצל יום הכפורים להורות על כל מה שדקדקנו ואמרנו בו:
מעתה נשאר עלינו מה שנתעוררנו עליו שראיתו משאול אינה ראיה שנאמר שמיתת הצדיקים מכפרת מדכתיב ויקברו את עצמות שאול, וכתיב ויעתר ה' לארץ אחרי כן, לפי שאותה הקבורה לא היתה ביום המיתה רק שלשים שנים אחר המיתה, א"כ מה שכתוב ויעתר ה' לארץ לא היה מטעם מיתת הצדיק רק מטעם קדוש השם, וגם מטעם שחזרו והספידו שאול בכל ערי ישראל כאשר ביארנו למעלה בקושיות. וכן מה שנסתפקנו בפסוקי' עצמם, ואפשר שיתבאר בזה האופן שכיון שנאמר לדהע"ה אל שאול שלא נספד כחלכה ואל בית הדמים, אמר דוד להספיד על שאול בתר תריסר ירחי שתא אינו כבוד כדאיתא בגמרא, אבל מה מעשה מחייב את כל ישראל להספיד עליו מן הדין בשעה ראשונה שנפטר, דתניא באבל רבתי: כל שקורעים עליו במיתתו קורעי' עליו בשעת ליקוט עצמות, ופסקו הפוסקים שהוא חייב בכל מיני אבלות בכפיית המטה ונעילת הסנדל וכו', נמצא ששעת ליקוט עצמות מחדש האבל כבתחלה לכל מי שחייב להתאבל עליו, ושאול היה חכם צדיק ומלך והכל כקרוביו, ומפני טעם זה טלטלם וליקטם דוד מאת אנשי יבש גלעד כדי לחדש אבל שאול לקריעה והספד כשעה ראשונה, שמלבד שהיה הוא מלך היה נשיא ויהונתן אב בית דין, כדאיתא פרק ואלו מגלחין, ועל נשיא ואב בית דין ושמועות רעות מנלן, דכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם וגם כל האנשי' אשר אתו ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה' ועל בית ישראל. שאול זה נשיא, יהונתן זה אב בית דין, על עם ה' ועל בית ישראל אלו שמועות רעות. ונלע"ד דמיתורא דקרא קא דריש הכי דעל עם ה' היינו בית ישראל, ובית ישראל היינו עם ה' ותרתי למה לי, לכך עושה מדרגות בית ישראל הם המון העם, עם ה' הם תלמידי חכמים שהם בתי דינין, כי כל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להב"ה במעשה בראשית, וקרי עם ה' עם בחירי"ק, או מפני דבקותם בתורת ה' קורא אותם עם ה', והקודם בפסוק קודם במעלה, יהונתן הקודם לעם ה' קודם במעלה, לכן הוא אב בית דין וממילא שאול הקודם לו הוא נשיא, ולאו דוקא נשיא כי אם שאול היה עדיף מנשיא שהיה מלך, והאי דנקט נשיא משום דהזכיר ביהונתן אב ב"ד כאשר הוכחנו אותו מיתורא דקרא, נקט נשיא שהיא מדרגה למעלה מאב בית דין, אי נמי האי דלא אמר מלך משום שנאמר ואין שלטון ביום המות, ואם כן כשליקטו עצמותיהן היו חייבין בכל דיני אבלות והספד שחייבין על נשיא ועל אב ב"ד בשעת מיתה, ולזה כיון דוד ליקח אותם ממקום קבורתם מאת אנשי יבש גלעד ולקברם בקבר קיש כדי לחייבם בהספד וקריעה, כדתניא אבל אומרים עליו דברים וכו', ומה שהתחיל קודם לפייס הנתינים ולא לקח עצמות שאול ויהונתן תחלה, שהרי תחלה נאמר לו אל שאול שלא נספד כהלכה, לפי שאמר דהע"ה שעיקר הרעב הי' בעון הגבעונים שהוא מדה כננד מדה בשביל שנחתכה פרנסתם בהריגת נוב עיר הכהנים, ועון שאול שלא נספד כהלכה היה טפל לעון הגבעונים, ומה שנאמר לו תחלה אל שאול, מפני כבודו של שאול, בפרט שכבר עבר זמן רב קרוב לשלשים שנים, על כן עסק בפיקוח נפש תחלה, אולי יחיה אותם בתמורת כסף וזהב לתת לגבעונים, ויעתר ה' לארץ בלי טלטול עצמות, וכאשר לא נתרצו הגבעונים והיו מחוייבים בהספד המוקעים בפרט שהיה מפיבושת בן שאול א' מהמוקעים רבו של דוד, כאשר פי' ר"ת ז"ל ביבמות, אמר אגב דידהו דמוקעים נחייבינהו בהספד שאול ויהונהן נמי ע"י ליקוט עצמות כאשר זכרנו. אי נמי בין כך ובין כך היה רוצה להתחייב בהספד שאול מפני שנאמר לו והאי דלא אקדמי' קודם פיוס הנתינים, סבר דילמא מיפייסי ואשלח שאול ויהונתן לבדם לקבר קיש, ואי לא מיפייסי מוטב יספידו עליהם יחד כי היכי דליחם הספדייהו, שאינו דומה אבלות ישנה דשאול לאבלות חדשה דמוקעים כדי שתתבטל גזירת הרעב ויקבלו שכר טוב. טעם אחר למה טלטלו עצמות שאול מיבש גלעד, שהיה כדי שיקבר בארץ ישראל ויתקיים מה שאמר שמואל מחר אתה ובניך עמי, עמי במחיצתי, ובשמואל כתיב ויקברהו בביתו ברמה, ורמה היתה ארץ ישראל בהר אפרים, ואעפ"י שנשמתן של שאול ובניו עלתה מיד במחיצת שמואל, מ"מ מאחר שלא היה בגוף ובנפש במחיצתו של שמואל, מפני ששמואל היה קבור ברמה בא"י ושאול ובניו היו קבורי' בח"ל ביבש גלעד, לא נתקיימו דברי שמואל מכל וכל לגמרי במה שאמר עמי במחיצתי, עד שטלטל דהע"ה העצמות פעם שנית מיבש גלעד כדי לקוברם בקבר קיש אביו בארץ ישראל. ומצאתי ראיה לדברי במדבר רבה פרשת נשא פרשה ח': שנאמר לו לדוד ע"י אורים ותומים שבא הרעב אל שאול שלא נספד כהלכה ולא נקבר בארץ ישראל, אתם בארץ ישראל והוא בחוצה לארץ וכו'. והמאמר ארוך שם אין בו צורך לעניינינו להעתיקו פה, לבד לגלות הטעם שזכרנו שהיה הטלטול כדי לקברו בארץ ישראל במצות השי"ת על פי המדרש הזה, ומכאן יש סמך שהקבורה בארץ ישראל תועיל אף למי שמת בחוצה לארץ, אבל מ"מ אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה, כדמשמע בכמה דוכתין בגמרא ובמדרש: עוד יש לנו ללמוד מענינו של שאול דרוש א' רב התועלת המחזיק דברינו במ"ש בסוף הדרוש הא' שאין הב"ה מנכה עבירות בזכיות, וזה ממה שזכרנו במה שתמה המקשן במסכת יבמות פ' הערל: קא תבע אל שאול שלא נספד כהלכה, וקא תבע על אשר המית את הגבעונים, והשיבו בגמרא אין כדאמר ר"ל וכו' כמו שהעתקנו למעלה, וכן מצאתי במדרש במדבר רבה פ' ה': את מוצא הב"ה תובע משפטן של גבעונים מן שאול, וזוכר פעולתו של שאול לשלם לו שכר טוב ע"כ. ויש להביא ראי' מזה שאין הב"ה מנכה זכיותיו ופועל צדקותיו של אדם תמורת עונותיו, ואם הם מחצה על מחצה יצאו אלו באלו, ואם יכביד הא' על שכנגדו והותר, מנכה, הצד השוה שבהן זה תמורת זה, והמותר הן לזכות הן לחובה כפי גמולו ישלמו לו. וזאת היתה ספקת המקשן דקא ס"ד שינכו המצוה תמורת העבירה, שכשם שהעבירה מכבה מצוה כ"ש שמצוה תכבה עבירה, כי מדה טובה מרובה ממדת פורענות, ולכן הקשה בלשון תמיהא קא תבע אל שאול שלא נספד כהלכה, וקא תבע על אשר המית הגבעונים, כלומר ממה נפשך אם נאמר אעפ"י ששאול צדיק גמור היה מ"מ כיון שהיה בידו עון הגבעונים שהיה נמשך ממנו חלול שם שמים בפרהסיא, אם לא היה דוד נוקם נקמת הגבעונים, כדאיתא התם והכתיב לא יומתו אבות על בנים וגו'. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא. ופי' רש"י ז"ל ואל יתחלל ש"ש בפרהסיא האומות מאומות העולם אומרי' אין אומה זו ראויה להדבק בה, שהרי פשטו ידיהן בגרים ליטול מזונותיהם ולא עשו נקמה בהם עכ"ל. א"כ מאחר שעון חלול ה' אין לך עון גדול ממנו, לא הי' ראוי להעניש את ישראל ברעב על שלא נספד כהלכה, שכמעט היו פטורין לעשות הספד, שהרי כתב הרא"ש ז"ל בשם הר"ם ז"ל בפ' אלו מגלחין אהא דתניא שחייב אדם לבכות ולהתאבל על אדם כשר. וז"ל: לא ידענא מהו נק' אדם כשר וכו', כיון דלא סנו שומעניה ואינו חשוד על שום עבירה ולא ביטל שום מצוה, אלא שאין גדול בתורה הוא נק' אדם כשר עכ"ל. ודבר פשוט הוא שאין עון גדול מחלול ה', וא"כ למה נענשו על שלא נספד כהלכה:
ואם נאמר מפני שהיה שאול צדיק גמור והיה בידו זכיות הרבה שבהן נתכפר עון חלול השם ונתנכה תמורת הזכיות, א"כ למה נאמר על אשר המית את הגבעונים, דממה נפשך או ישראל היו פטורין מן ההספד והרעב היה בעון הגבעונים, או עון הגבעונים היה נמחל. והרעב היה בעון שלא נספד כהלכה, ואם כן למה נאמר ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים, שאם היה ראוי להספיד בודאי נמחל עון הגבעונים תמורת הזכיות, כי התשובה לא תועיל על מה שבין אדם לחבירו, ומאחר שהם לא מחלו לו גם עון חלול ה' קיים, אם לא שעל כרחינו נאמר מאחר שהש"י תבע עלבון שאול שלא נספד כהלכה שנכה הש"י עון חלול ה' תמורת הזכיות או עון חלול ה' קיים אשר הרעב בא בסבתו, ועון ההספד אין ראוי לענוש עליו ואדרבא הי' ראוי שיהיה אותו הבזיון שלא נספד לזכות לישראל על שיתכפר בזה שאול, ובזה נסתפק המתמי' קא תבע אל שאול שלא נספד כהלכה וקא תבע על אשר המית את הגבעונים, והרי הם שני דברים מנגדים זה לזה, והשיבו בגמרא אין דאמר ריש לקיש מאי דכתיב בקשו את ה' כל ענוי ארץ אשר משפטו פעלו, באשר משפטו שם פעלו, הרצון בזה אין המדרש כך כדקא סלקא דעתך שהש"י מנכה הזכיות והעבירות זה תמורת זה ויצאו אלו באלו, לא להעניש ולא להשכיר, אלא באשר משפטו שם פעלו, שדן את האדם משפט על עונו ומשלם לו פועל צדקותיו, ואין מערבין זה בזה לנכות זה בזה, ודקא קשיא לך שאם כן מאחר שלא נמחל עון שאול מהגבעונים שגרם חלול השם, למה נענשו ישראל שלא הספידוהו מפני שהם לא נמנעו מלהספידו בשביל שידעו שהי' ביד שאול עון זה, שזה לא נודע להם ולא לדוד שיחשב לו לעון, עד ששאל באורים ותומים ואם כן היו חייבים על שנתעצלו מלהספידו כהלכה הגם שלא נודע להם שום שמץ דופי ועון בשעת מיתתו של שאול, אעפ"י כן נתעצלו. ומ"מ זה לבדו לא היה גורם הרעב כי אם בהצטרפות עון הגבעונים שהוא לבדו היה ראוי לבא הרעב על ידו, ולא נאמר אל שאול שלא נספד וכו' לומר שעיקר הרעב בא על כך, אלא כדי שאחר שינקמו הגבעונים שעל ידי זה נתקדש שם שמים כדאמרינן התם בגמרא ואחר שקבל עונשו ונתקדש השם ראוי שיספידו אותו כדי להשכירו על זכיותיו, כי ההספד הוא ג"כ שכר טוב לצדיקים, לפי שע"י ההספד מתעוררין לב החיים לשוב בתשובה שלימה ולעשות רצון בוראם בזכרם יום המיתה, בפרט במיתת צדיקים שאומרים אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי קיר, ויש לצדיקים כבוד גדול בזה בעולם הבא שמיתתן עושה רושם בעולם לתת יראה ופחד בלב החיים, וגדולים צדיקים במיתתן, ולכן מיתת הצדיקים מכפרת, לפי שהם גורמים תשובה וכפרה לבני דורם, וזהו שהשיב המתרץ באשר משפטו שם פעלו כמו שפרש"י ז"ל וז"ל: במקום שדנין האדם שם מזכירין פועל צדקותיו עכ"ל. הרצון בזה כמו שזכרנו שרצון הש"י היה לדונו על הגבעונים ואחר כך שיספידו אותו על פועל צדקותיו, ולא לנכות ליקח מצות תמורת העון, כי לא יקח שוחד המצות תמורת העבירות. ואחר שכתבתי זה מצאתי בספר מדרש שמואל שחבר הרב כמהר"ר שמואל אוז'ידה נר"ו בפירוש מסכת אבות בפרק ד', שזו היא סברת הרמב"ם ז"ל שאין השם ית' לוקח המצות תמורת העבירות אלא משכיר על זה ומעניש על זה, ושקצת מהאחרונים הקשו על הרמב"ם ז"ל והרש"א נר"ו החזיק סברת הרמב"ם ז"ל. ויישב בדעתו הרחבה את כל מה שהקשו עליו, ומפני שכונתי בזה לדעת הגדולים, ראיתי להעתיק כאן דבריו בראשי פרקים ובריש מלין ובדלוג, כי שם האריך בחכמתו הגדולה ובדעתו הרחבה יעויין שם, והעתקתיו פה לענינינו. ואולי ישפיע מטובו עלי לחדש איזה דבר באותו ענין, וכתב שם בפרק ד' בענין הוא הדיין הוא בעל דין והוא עתיד לידון, ברוך הוא שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד, שהכל שלו וכו' וז"ל: ולהבין מ"ש ולא מקח שוחד, כי איך שייך לומר בו יתברך מה שלא יצוייר ולא ידומה בו:
והרמב"ם ז"ל פירש שענינו הוא שלא יקח שוחד הטובות כמו שיעשה אדם אלף טובות ורעה אחת, שלא ימחול השי"ת העבירה ההיא לרוב טובותיו, ויחסר לו מטובותיו טובה אחת או יותר, אבל יענש על זאת הרעה האחת ויגמלהו על הטובות ההם כולם. וזהו ענין לא יקח שוחד, והוא כמו לא ישא פנים, שיענש הגדול במעלות על דבר מועט, כמו שנענש מרע"ה על חטא הכעס וגמול נבוכד-נצר על כבוד השי"ת כמו שהתבאר בסנהדרין עכ"ל הרמב"ם ז"ל. וכתב עליו הרב שמואל אוז'ידה נר"ו, ואצלי פירוש זה הוא אמת ויציב, אמנם צריך להבין מאי קאמר שהכל שלו, שנראה שרצה לתת טעם למ"ש ולא מקח שוחד, ולפי דרך זה נראה שנותן טעם לפגם דבשלמא אם היה שייך ולא מקח שוחד בממון היה נותן טעם לשבח שהכל שלו כי לו הכסף ולו הזהב, אמנם אם פירוש הדברים שוחד של מצות מאי שהכל שלו דקאמר. ואפשר שנתן טעם מספיק למה לא יקח שוחד של מצות ויעביר את העבירה מפני המצוה זו תחת זו, לפי שכל זה השוחד של מצוות הוא שלו יתברך, לפי שהאדם אינו עושה במצוה רק ההתחלה לבד והשאר הב"ה עושה אותו, וכמו שאמר הכתוב גול על ה' דרכך ובטח עליו והוא יעשה, וכן כתוב ה' יגמור בעדי. ואין המצוה נקראת אלא על שם גומרה. וא"כ איך יעלה על הדעת שיקח שוחד של מצות תמורת העבירות, שהרי כל המצות הם שלו, וז"ש שהכל שלו, וכיון שכל המצות הם מעשה ידיו ית', כי האדם הבא ליטהר מסייעין אותו, והבא ליטמא פתחין לו, והוא לבדו עושה העבירה תחלה וסוף, ולכן לא יחליפנו ולא ימיר טוב ברע ורע בטוב ולא יקח שוחד של מצות, ועם זה הענין נבין ונדע טעם נכון למ"ש ז"ל עבירה מכבה מצוה. ונראה מכלל דבריהם שאין מצוה מכבה עבירה, ואף אם נראה היות דבר זר, כי מדה טובה מרובה על מדת פורענות, ועם מה שאמרנו הוא מובן וצדקו יחדיו דברי רז"ל, כי בהיות שהמצוה היא כולה שלו יתברך, ואין חלק לאדם בה רק כגרגיר חרדל, והעבירה היא כולה מעשה ידיו של האדם, על כן יש כח בעבירה לכבות את המצוה, כי נתבטלה המצוה ברוב, ואין כח במצוה לכבות את העבירה, ועם זה נסתלקה הקושיא שהקשה הרי"א ז"ל על פירוש הרמב"ם ז"ל, עכ"ל בדלוג קצת ובשנוי לשון קצת, כפי מה שאנו צריכין בו לענינינו, והכוונה אחת היא ולא תשתנה בשביל הדלוג והשנוי לאהבת הקצור. ונלע"ד ביאור דברי הרש"א נר"ו על מה שאמר התנא שהכל שלו אליבא דהרמב"ם ז"ל, שהוא נותן טעם לשבח וטעם מספיק למה לא יקח שחד של מצות ויעביר את העבירה זו תמורת זו, מפני שהכל שלו, על דרך שאמרו רז"ל מי הקדימני ואשלם, מי מל עד שלא נתתי לו בן, מי עשה מעקה או מזוזה עד שלא נתתי לו בית, וכן על דרך זה שייך בכל המצוות כגון צדקה ומעשרות לקט שכחה פאה טלית תפלין סוכה לולב, א"כ איך יקרא שוחד אם אני חייב למקבל השוחד כהנה וכהנה, הרי שבכל המצות שאנו עושים נקראים על שמו ית' כי הוא הנותן כח לעשות חיל, בין קודם עשיית המצוה בין בזמן עשייתה, שהוא יתברך מסייעו ודוחה את כל המעכבים ומקטרגים מלעשות המצוה, כי הבא ליטהר מסייעין אותו:
ואפשר ליישב דברי התנא במה שאמר שהכל שלו, אליבא דהרמב"ם ז"ל באופן אחר שנותן טעם לשבח למה לא יקח הש"י שוחד של מצות לפי שהכל שלו, הרצון בזה שכל המצות הבאים ליד האדם הוא חייב בהם לעשותם, שעל מנת כן נברא לעבוד את בוראו תמיד בכל יום ובכל עת ובכל שעה ובכל רגע, וכשתבא המצוה לידו אינו בן חורין ליפטר הימנה רק כעבד שהוא חייב לשמש את רבו, וא"כ מאחר שאינו בן חורין אפילו רגע אחד א"כ היאך יתן אותן המצות לשחד על העבירות, אם כבר הוא מחוייב בהם, וזהו שאמר שהכל שלו, כלומר כל המצות שאנו עושים אנו מחויבים לעשותן, ולכן לא יועִילו לשוחד וכי הפורע את חובו שהוא חייב מסים וארנוניות לעבודת המלך יעלה לו לשוחד, כן האדם שהוא חייב במצוה לעשותה, אפילו אם מעולם לא עשה שום עבירה, א"כ איך תועיל אותה המצוה לכבות את העבירה, כי בשלמא אם לא היינו מחוייבים במצות כי אם בסור מרע, היתה הסברא נותנת שבעשיית הטוב ידחה עשיית הרע, אמנם בהיותינו משועבדים ומחוייבים לו ית' בעשיית הטוב, לא יעלה עשיית הטוב לכאן ולכאן, לפרעון חובינו וליתן שחד, אכן העבירה מכבה את המצוה, מפני שלא מבעיא שהעבירה היא נגד רצון הבורא ב"ה, אלא שהוא מפסיד מצוה לפי שאותו זמן שהוא עסוק בעשיית העבירה, הזמן והיום קובל עליו, מפני שהיה מחוייב שלא ישב בטל כי אם לעשות מצות, ואותה השעה שעשה בה העבירה כבר חלפה הלכה לה, ולא יכול ליתן שעה אחרת תחתיה, כי גם הראשונה הכל חובה עליו, ולכן אותה שעה שעשה בה העבירה שהיה זקוק לה כבתה ואין לה תשלומין, ובזה נסתלקו קושיית הרי"א ז"ל ונתיישבו דברי התנא היטב במה שאמר שהכל שלו. ועל זה הדרך פירש החסיד הר' יוסף יעבץ ע"ה במשנת אם אין אני לי מי לי ואם לא עכשיו אימתי. וז"ל ולענין כוונת המשנה הורה ג' ענינים גדולים מדריכים האדם אל מקום שלמותו הא' וכו' הב' וכו' הג' שלא יאבד רגע מזמנו, שאימתי יבא רגע כזה אשר אתה בו ולא אפילו כמוהו, כי הקודם זכה ישא ברכה, ההולך אל ים רחוקים לטרוף טרף להביא ומצא עת נכונה לבקשתו הידחנה, אם לחיי הגוף הנגוף כך לחיי הנשמה עאכ"ו:
או יאמר ואם לא עכשיו אימתי, הנני מחוייב לעבוד את האל ית' כל ימי, ומתי אשלים מה שאחסר עתה, כי אין ראוי להתהלל ביום מחר כי הלואי יעמוד על עצמו ויפרע את שלו. וכן אמר פרעה לישראל כלו מעשיכם דבר יום ביומו. ואל תתהללו ביום מחר, כי גם הוא מי התירו לכם, הלא אתם מחוייבים לעשות למחר כיום הזה, אם כן אימתי תמלאו החסרון, והפירוש הנחמד הזה לקטתיו מדברי הר"י ן' שושן ז"ל עכ"ל. על כן אומר אני, בא וראה אם מלך בשר ודם גבה לבו לומר שמה שמחסרין היום ממלאכתו שקצב עליהם לא יוכלו למלאת החסרון למחר, כי גם למחר מי התירו להם, קל וחומר בן בנו של קל וחומר מלך מלכי המלכים הב"ה שהכל שלו ואנחנו עבדיו, וכל ימי שנותינו לא יש בהם אפילו רגע א' פנוי שאין אנו חייבין לעבדו, כי גם בכל המלאכה ההכרחיית לחיי האדם חייבין אנו לעשותה לעבודת הבורא ית', וכן האכילה והשתייה כאשר פירשו המפרשים בפסוק בכל דרכיך דעהו וגומר, וא"כ איך יצוייר ליתן לו שוחד במה שאינו שלנו לא הזמן ולא העבודה כי הכל שלו, ואם ח"ו יעשה האדם העבירה יהיה מחוסר אותו הזמן שעליו יאמר וחסרון לא יוכל להמנות, שכבר אותו הזמן נאבד והעבירה כבתה אותו, ומאין יביא תמורת אותו הזמן הנתך וחלף הלך לו מימי חייו, ואם דל הוא ואין ידו משגת לפרוע חובו, אותה העבודה שהיה לו לעבוד לקונו באותו הזמן שנאבד ממנו בשעת עשיית העבירה כ"ש וק"ו שלא תעלה לו עשיית מצוה בזמן אחר במקום שוחד, כי גם אותו הזמן ואותה העבודה הנעשית באותו הזמן הכל שלו יתברך, וכל מה שיקנה האדם שהוא העבד קנה רבו, ונאמר כי לי בני ישראל עבדים, והלואי יכול העבד לצאת ידי חובתו לכלות מעשיו דבר יום ביומו, ואיך יפרע מעשה יום זה על יום שעבר או שעה זאת על שעה שעברה, וכ"ש שלא יועיל להעביר הזוהמא ולהסיר את הכתם אשר פגם בעבודת היום או השעה שעברה ואיננה, שהוא מעוות לא יוכל לתקון וחסרון שלא יוכל להמנות, ולכן דברי התנא שאמר שהכל שלו היא טענה מספקת על מ"ש ולא מקח שחד, לפי שהזמן העבר וההוה והעתיד וחיוב עבודת האדם הכל שלו, ומה שקנה עבד קנה רבו, זהו הנלע"ד לחזק הפירוש והסברא האמתית של הרמב"ם ז"ל, וכבר כתבתי בדרוש ראשון שהרב ר' יוסף חיון זצ"ל בפירושו למסכת אבות וכמה מפרשים נמשכים לסברא זאת, ואפילו לדברי קצת מפרשים המפרשים את המשנה בפנים מפנים שונים, וכולם דברי אלקים חיים כי שבעים פנים לתורה, מ"מ לא יכחישו הענין שהוא סברא אמתית שהש"י לא יקח שחד המצוה תמורת העבירה מכל הטעמים שהארכנו בהם, וכמו שכתב הרש”א נר"ו כאשר זכרנו ושפתים ישק משיב דברים נכוחים, וכאשר קריתי ושניתי בספרו ושתיתי בצמא את מימיו נאצל מרוחו עלי הוספתי על השמועה כאשר זכרנו:
עוד ראיתי להעתיק מה שכתב הרש"א נר"ו שם בזה הענין בשם הר"י ן' שושן ז"ל מה שהקשה על הרמב"ם זצ"ל, ושהחסיד כמהר"ר יוסף יעבץ זצ"ל הסכים לדעת הר"י ן' שושן זצ"ל והשתדל בכל תקף עוז ותעצומות הרש"א נר"ו ליישב ללבן ולצרף הכל באר היטב דברי פי חכם חן, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, אמנם אבא אחריו ואמלא את דברי כי היכי דלא תקשי על הרמב"ם ז"ל ממאמר רז"ל אשר הוא בא בויקרא רבה כאשר נבאר בס"ד. אחרי אשר נעתיק דברי הרש"א נר"ו, ויהיו דברי כגרזימי הזה הבא באחרונה, וכבר זכרתי מאמר זה בדרוש ראשון, ועתה נחדש בו איזה דבר נוסף על מה שכתבנו, וז"ל הרש"א נר"ו:
והר"י ן' שושן ז"ל כתב יש לתמוה הרבה על הרמב"ם, שהרי אמרו ז"ל עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה. ואם העבירה מכבה את המצוה כל שכן שראוי שהמצוה תכבה את העבירה, ובפירוש אמרו שלשה ספרים נפתחים בראש השנה, א' של צדיקים גמורים וא' של רשעים, גמורים וכו'. ומפרש בגמרא מי הוא צדיק גמור מי שזכיותיו מרובין מעונותיו, ומי שהוא רשע גמור מי שעונותיו מרובין מזכיותיו. שיראה מזה מבואר שהצדיק באו חובותיו בשכר זכיותיו, ויהיה בנותר מן הזכיות, והרשע הגמור בהפך, ומה שהוקשה לרמב"ם כי אין לשלול מן העצם דבר שלא יצוייר, אז"ל בהרבה מקומות בא וראה שלא כמדת הקדוש ב"ה מדת בשר ודם. והטעם בשוחד וכיוצא בו להטיל אימה, כי לא נוכל לפייסו בשוחד וטוב לנו לסבול זה הטעם מלסתור הדעות המפורסמות, והלא השב בתשובה בשכר התשובה שהיא גדולה נתכפרו לו כל עונותיו, וכתיב בחסד ואמת יכופר עון עכ"ל:
והחסיד ז"ל דחה פירוש הרמב"ם מכמה פנים וז"ל: ורואה אני את דברי הר"י ן' שושן ז"ל מכמה פנים. הא' שלשון המשנה עצמה מפרש דבריו, שאמר שהכל שלו, וזה הטעם לשוחד ממון הוא עולה. עוד כי מצאתי במדרש תהלים: מלפניך משפטי יצא, אמר לו הקב"ה דוד לחנם בראתי סנהדרין, לך ודון לפניהם, א"ל דוד רבונו של עולם כתבת בתורתך ולא תקח שוחד, והם מתייראים ליקח שוחד, אבל אתה שאתה נוטל שוחד מן הרשעים בעולם הזה תשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מלפניך משפטי יצא, ואף על פי שנסתרו עמוק מאוד, מ"מ נגלהו מורה על מה שכתב הרב ז"ל, ועוד אמרו ז"ל בפירוש בשעת פטירתו של ריב"ז היה בוכה, אמרו לו תלמידיו רבינו כו' עד שאיני יכול לשוחדו בממון ולא לפייסו בדברים, ועוד שאלו השלילות כולם במלת אין, שהרצון בהם שלילת תכונת הענין לא הפעולה לבד, וכן כתב הרמב"ן ז"ל על אונקלוס שפירש לא ישא פנים ולא יקח שוחד, דלית קדמוהי נסב אנפין, כי לא יראני האדם וחי ולא מקח שוחד כי הכל כאין נגדו כאפס ותוהו נחשבו לו ע"כ. ואם בלשון הכתוב כך בלשון רבותינו לא כל שכן, ואלו ראה הרב הר"ם ז"ל דבריו של אנקלוס לא היה אומר דבריו ורש"י ז"ל שהיה אוצר בלום אמר ולא יקח שוחד לפייסו בממון עכ"ל:
ואני אומר לתרץ כל הקושיות שהקשו על הרמב"ם ז"ל אחד לאחד למצא חשבון, על הראשונה שכתב יש לתמוה הרבה, שהרי אמרו ז"ל: עבירה מכבה מצוה וכו'. הנה למעלה בביאור המשנה כתבתי על זה והרי"א ז"ל תירץ על הקושיא השנית שאמרו ז"ל שלשה ספרים נפתחים בר"ה וכו'. כי עם היות שהצדיק גמור נכתב ונחתם לחיים לאלתר, והרשע גמור למיתה, לא יתחייב מזה שהצדיק גמור אעפ"י שיחיה לא יקבל עונשו על העבירות, והרשע לא יקבל שכר המצות הקלות שעשה, וכבר הודעתיך שחז"ל קבלו בזה שרובו זכיות ומיעוטו עבירות נפרעין ממנו ממיעוט עבירות שעשה בעה"ז כדי שיטול שכרו משלם בעולם הבא, ומי שרובו עבירות ומיעוטו זכיות נותנים לו שכר מצות שעשה בעולם הזה בשביל להפרע ממנו לעתיד לבא, זהו הכלל המקובל אצלם במסכת תעניות ובמסכת פאה ובב"ר ובמקומות אחרים, לא שיהיה נכיתא במצות. ומה שהקשה עוד והלא השב בתשובה בשכר התשובה שהיא גדולה נתכפרו לו כל עונותיו וכתיב בחסד ואמת יכופר עון ע"כ. מה מאד תמהתי ממנו, איך עלה על לבו להקשות מענין התשובה למ"ש הרמב"ם ז"ל שלא יקח שוחד של מצות, כי ענין התשובה לחוד וענין שאר המצות לחוד, כי ענין התשובה שמכפרת הטעם הוא כי בהיות האדם מתחרט מן העון הרי זה בזאת התשובה מכבס את נגע נתק העון, אבל מי שיש לו אלף אלפי רבבות של מצות ומיעוט עונות מונחות בקרן זוית, ולא התודה עליהם, בודאי שאותם העבירות יעמדו במקומם ואיך יוסרו מבלתי מסיר, והראיה שהביא מן הכתוב בחסד ואמת וגומר, נוכל לתרץ שמ"ש בחסד ואמת יכופר עון, אין הכונה על החסד אשר יעשה האדם, רק רצה להשמיענו גודל חסדיו יתברך עם האדם במה שנרצה לו לכפר עליו, כי מן הדין היה שהאדם החוטא למי שבראו לא יכופר לו עונו לעולם אלא על צד החסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול, כי מי הקדימני ואשלם כתיב, ואם כן בחסד ואמת יכופר עון, כלומר בדרך חסד של אמת הוא שהש"י מכפר עון לא על צד הדין והמשפט:
ומה שכתב החסיד ז"ל, ורואה אני את דברי הר"י ן' שושן ז"ל מכמה פנים, אחד שלשון המשנה עצמה מפרש דבריו שאמר שהכל שלו, וזה הטעם לשוחד ממון הוא עולה. כבר כתבתי על זה לעיל בפירוש המשנה ומ"ש שמצא במדרש תהלים מלפניך משפטי יצא. א"ל הב"ה דוד לחנם בראתי סנהדרין לך ודון בפניהם, א"ל דוד רבונו של עולם כתבת בתורתך ולא תקח שוחד, והם מתייראין ליקח שוחד, אבל אתה שאתה נוטל שוחד מן הרשעים בעה"ז תשובה ומעשים טובים ותפלה, מלפניך משפטי יצא. האמת כי בגרסת הילקוט לא גריס תפלה וז"ל: אבל אתה שאתה נוטל שוחד, שנאמר שוחד מחיק רשע יוקח. ומהו השוחד תשובה, אמר הב"ה לישראל, בני עד ששערי תשובה פתוחים עשו תשובה, שאני נוטל שוחד בעולם הזה, אבל משאני יושב בדין בעולם הבא איני נוטל שוחד שנאמר לא ישא פני כל כופר ולא יאבה כי תרבה שוחד ע"כ. הרי בפירוש שלא הזכירו רק התשובה, כי תשובה שאני כמו שאמר והב"ב לוקח אותה בשוחד ומכפר העבירה, לא כן בשאר המצות, ומה שהזכיר מעשים טובים עם התשובה, הכונה להשמיענו כי אחר התשובה לא יהיה חוזר ושונה בעבירה, כי ככלב שב על קיאו כסיל שונה באולתו, אבל צריך שאחר התשובה יעשה מעשים טובים כדי שתועיל התשובה, ואם לאו הרי זה טובל ושרץ בידו, באופן כי השוחד היא התשובה האמיתית במעשים הטובים אחריה, כי סופו יוכיח על תחילתו היותו תשובה אמיתית ואז עולה התשובה לשוחד, לא כן בשוחד שאר כל המצות כמו שאמרנו כי העבירות עדיין קיימות ולא נמחקו, וראיה לדבר שעיקר מאמרו על התשובה, כי כשאמר אמר הקב"ה לישראל בני עד ששערי תשובה פתוחים עשה תשובה שאני נוטל שוחד, לא הזכיר מעשים טובים:
ואף לגרסת שוחר טוב אין כונת מה שאמר תפלה על מצות התפלה שהיא מצות עשה, ועבדתם את ה' אלהיכם וגו', אלא הכונה על ענין התפלה והתשובה, שהתשובה אף אם ישוב בתשובה ויהרהר תשובה בלבו ועם כל זה התשובה האמיתית היא שיתפלל אל אלוהיו בכפיפת ראש בכפיפת קומה וישאל מאתו ית' מחילה וסליחה וכפרה, באופן כי הכל מדבר על ענין התשובה, ומענין התשובה לא קשה מידי על פירוש הרמב"ם כמו שאמרנו: ואפשר לתרץ עוד תירוץ מרווח, כי מה שאמר התנא שאין לפניו משוא פנים ולא מקח שוחד, אינו מדבר על הדין אשר הקדוש ברוך הוא דן את האדם בעה"ז בכל יום או בר"ה רק התנא מדבר על הדין שדנים אותו בעולם הנשמות, ויורה על זה כי מתחלה אפר הוא העד הוא הדיין ואותו הדיינות הוא על הדין שבעולם הזה, ואומרו אחר כך והוא עתיד לדון ברוך הוא וכו' דבר על הדין העתיד לדון שעדין לא בא, והוא הדין שבעולם הנשמות, ועל זה אמר שאן לפניו מקח שוחד, כי בעולם הנשמות אינו נוטל שכר של מצות, וכן מפורש בסוף המאמר אבל משאני יושב בדין בעה"ב איני נוטל שוחד וכו'. באופן כי דברי התנא הם בעצמם דברי המאמר, לא יחסר ולא יוסיף. ומה שהקשה מדברי אנקלוס, אין כאן קושיא, והרמב"ם יפרש דברי אנקלוס כדבריו, כי דברי אנקלוס סתומים דהכי תרגם דלית קדמוהי למיסב אנפין ולא למיקח שוחדא. ולא פירש איזה שוחד אם של ממון אם של מצות, ואין להקשות עליו לא מהרמב"ן ז"ל ולא מרש"י ז"ל, דגברא אגברא קא רמית עכ"ל הרש"א נר"ו. ואין ספק אצלי דלרבותא קאמר הרש"א נר"ו גברא אגברא קא רמית. דאפילו תימא שרש"י סובר שהש"י מנכה העבירות בזכיות, מכל מקום גברא אגברא קא רמית, אמנם לפי דעתי שיש לדייק בכמה מקומות מדברי רש"י ז"ל שסובר כהרמב"ם ז"ל, והעד מה שפירש בספר משלי על פסוק שחד מחיק רשע יקח וגו'. פירש שם: הב"ה מקבל שחד דברים מחיק הרשעים, כלומר בסתר בינו לבינם עכ"ל. ואלו היה סובר שמקבל שחד המצוה תמורת העבירה, לא היה מפרש שחד דברים כי אם שחד מצוה תמורת העבירה, או היה אומר שניהם שחד דברים ושחד מצות, ומדלא נקט שחד מצות שמע מינה שהוא סובר כהרמב"ם ז"ל, ושולל שוחד מצות כשם שהוא שולל שוחד ממון, וכמדומה לי שראיתי במדרש זה הפי' עצמו שפי' רש"י ז"ל על זה הפסוק, הרי בידינו שרש"י ז"ל סובר כהרמב"ם, ומה שתמצא בדברי רז"ל בויקרא רבה פרשה כ"א. ר' נתן ור' אחא בשם ר' סימון אמר זש"ה כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצוות. אין הכוונה בזה שינכה העונות כנגד המצוות, כי אין מדתו יתברך לעשות כן, שנאמר כי לא ישא פנים ולא יקח שחד. ופירשו המפרשים שלא יקח מצוה תמורת עבירה, רק הכוונה שמי שיש בידו חבילות חבילות של עבירות כבר נעשו לו כהיתר ולא יספיק כענין שאמרו עבר עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר לעשות תשובה, והתיקון לזה שיעשה חבילות חבילות של מצוות עד שיבא בזה להיות בינוני או שיכריעו הזכיות והמצוות, ובזכות חבילות המצוות יסייעוהו מן השמים להתעורר לבו לשוב בחשובה על חבילות העבירות, כי הבא לטהר מסייעין אותו, וכיון שיש בידו חבילות של עבירות ואין כנגדן חבילות של מצוות אינו נקרא בא ליטהר מפני שההרגל שהורגל ברבוי חבילות העבירות עד שנעשו לו כהיתר, מתוך כך אינו מתעורר מעצמו לעשות תשובה עד שיהא נקרא בא ליטהר ויסייעוהו, כי אין מסייעין אלא למי שמתחיל להכשיר בתשובה, וא"כ מאי תקנתיה שלא יהא נמסר אל המקרה ופגע, לזה אמר שמי שהגיע לזאת המדרגה התחתונה, שהרבה כ"כ חבילות של עבירות עד שנאמר עליו בא ליטמא פתחין לו, ירבה כנגדן חבילות של מצוות עד שכח אותן המצוות יעשו מלחמה עם יצרו ויתעורר לעשות תשובה, ובאותו ההתעוררות כבר נקרא בא ליטהר, ואז המדה העליונה לסייע אותו לקרב לבו אל התשובה, נמצא שיש שני מיני הבא ליטהר, הא' מי שיש בידו מיעוט עבירות ורוב זכיות ומתעורר על התשובה מעצמו, והב' שיש בידו רוב עונות עד שהורגל בהם ונעשו לו כהיתר ואינו מתעורר לשוב עליהן, אבל מ"מ מתעורר לבו לעשות מצוות כאשר אנו רואים מעשים בכל יום, כמה רשעים גמורים מגייפין בחיזורין ומפלגין לבישייא ועוסקין בשאר מצוות ומחזיקין בהם יותר מצדיקים, ואמר שהע"ה שגם אלו המצוות רבויין יועילו להיות כלי זיין לעשות מלחמה עם יצרו, ויתעורר לשוב על העבירות שבידו ויהא נקרא בא ליטהר ומסיעין אותו, אבל לא שהמצוה עצמה היא טהרת העבירה, ואם יקשה עליך מה שאמר בעל המאמר מלת כנגדן בפרט שהענין עצמו מורה לפום ריהטא שהמצוה היא תמורת העבירה וכנגדה ממש באמרם ז"ל שם עשה כנגדן חבילות של מצות. עינים רמות - והיו לטוטפות בין עיניך. לשון שקר - ולמדתם אותם את בניכם. וידים שופכות דם נקי - וקשרתם לאות על ידיך. לב חורש מחשבות און - והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. רגלים ממהרות לרוץ לרעה - הוי רץ אחר המילה שהיא בין ברכים. יפיח כזבים עד שקר - ואתם עדי נאם ה'. ומשלח מדנים בין אחים - בקש שלום ורדפהו. מכל זה נראה לפום ריהטא שהמצוה באה תמורת העבירה בחליפין לכפרה ודרך לקיחת שוחד, אמנם אם תרד לעומקו של דבר ואמתתו, יתגלה לך שלא זו הדרך ולא זו העיר כאשר נוכיח בסייעתא דשמייא. אכן הכונה והרצון בזה הוא כדי להגעיל ולטהר הכלים שהם רמ"ח אברים שבאדם שכנגדם נתנו רמ"ח מצות עשה כנגד כל אבר ואבר מצוה אחת. על כן למדונו רז"ל שאם נטנפו האברים שהם כלי המעשה, במה תהיה הגעלתן וטהרתן כדי שיוכל לבא לידי תשובה, שכיון שהורגלו פעמים רבות בטנוף העבירות, כמו שלמדונו רז"ל בתחבולות לשון חבילות שהוא מורה על הרבוי א"כ כבר העלו אותן האברים חלודה על בשרם, והם רחוקים מלעשות תשובה כאשר זכרנו למעלה שכיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר, כ"ש ברבוי החבילות והמשאות. וכדי לבא להתקרב אל התשובה צריך קודם לתקן האברים אשר חטא בהן בשטיפה ובהדחה מבית ומבחוץ ע"י עשיית המצוות עם אותם האברים עצמם אשר חטא בהם, ואח"כ תועיל ההגעלה והטבילה שהיא התשובה כדמיון הכלים המחוייבים בהגעלה שצריכים כמה תיקונים קודם ההגעלה וכפי בליעתן כן הכשרן. כן בעל חבילות עבירות בר מינן שבלע הרבה איסור, צריך תקון גדול קודם ההגעלה שהם טהרת האברים ע"י המצות קודם התשובה. ועל דרך זה נוכל לתרץ אותה האגדה דמדרש תהלים: תשובה ומעשים טובים ותפלה שהם המעשים טובים שלפני התשובה, לטהר האברים אשר חטא בהם כאשר זכרנו, והתפלה כבר פירש הרש"א נר"ו שאין הכוונה על תפלת י"ה, כי אם להתפלל ולבקש סליחה וכפרה על עונותיו, ודברים אמתיים הם וגם מה שפירש במעשים טובים, שהם המעשים טובים שלאחר התשובה הוא יותר מרווח מפני שהוזכר במדרש תהלים תשובה קודם ואחר כך הוזכר מעשים טובים, ומכל מקום גם לפי דרכנו שפירשנו שהוא על המעשים טובים שלפני התשובה, כדי לטהר כל אבר ואבר אשר חטא בו, נוכל ליישב שלכך נזכר במדרש תשובה קודם למעשים טובים, מפני שהתשובה היא העיקר כי אם אין תשובה לא יועילו אלף אלפים חבילות ומשאות של מצות ומעשים טובים אפילו תמורת עון אחד, כי אין לפניו מקח שחד, אכן יענישהו על העון וישלם לו גמול המצות כמו שכתב הרמב"ם ז"ל והרבה מפרשים אחרונים:
ועוד אוסיף להעיד לי עדים נאמנים, שאין המדרש הזה סובר שהש"י מנכה העבירות בזכיות, ומה שאמר כנגדן הוא כמו שפירשו שצריך לטהר האבר אשר בו חטא קודם התשובה כדי שיסייעוהו מן השמים אל התשובה, ואם חטא בלשון צריך לטהר הלשון ואם ביד היד ועל זה הדרך כל האברים. והעד הוא במה שאמר וידים שופכות דם נקי. וקשרתם לאות על ידיך. וכי יעלה על הדעת שבהנחת תפילין לבד נכפר לו הדם מפני שחטא בידים ועשה כנגדה מצוה בידים. והרי אמרו רז"ל במסכת זבחים פרק המזבח מקדש: כתונת מכפרת על ש"ד וכו'. והקשו בגמרא והרי עגלה ערופה היא כפרה על ש"ד דידיע מאן קטליה ולא אתרו ביה. ופירש רש"י ז"ל ולא אתרו ביה, דלאו בר קטלא הוא, הילכך צבור מכפרי בכתונת והוא נגעים באים עליו כדאיתא בערכין. הרי שאעפ"י שהיה נראה מהגמרא דזבחים שהכתונת מכפרת על ש"ד על הרוצח, נשמר רש"י מזה שלא נפרשהו על הרוצח שאינו נפטר מעונש הנגעים על ידי הכתנת כדאיתא בערכין: א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן על ז' דברים נגעים באים, על לשון הרע ועל שפיכות דמים וכו'. נמצא שהנפש החוטאת היא תסבול עונשה ולא תתכפר בזכות הכתנת, וה"ה שלא יתכפר הרוצח בזכות הנחת תפילין, בפרט שהוא חטא שבין אדם לחבירו שהרג את הנפש, והעד השני הוא מה שאמר בעל המאמר, יפיח כזבים עד שקר - ואתם עדי נאם ה'. שזהו דבר פשוט שהעבירות שבין אדם לחבירו אינם נמחלים הגם שיקריב כל אילי נביות וצאן קדר אם לא יפייס את חבירו. אמנם הרצון בזה שהתקון שנותן בעל המאמר הזה הוא או לפני התשובה כמו שזכרנו למעלה, לטהר ולהדיח הלשון שהעיד שקר, או לאחר התשובה ע"ד שפירש הרש"א נר"ו במדרש שוחר טוב, אבל לא שיכופר מכל וכל כשיקרא ק"ש שהוא עדות על אחדותו ומציאותו ית', על שהעיד שקר על חבירו, וכן בהנחת תפילין לא יתכפר בו הרוצח שהרג את הנפש, וכן על זה הדרך יש לפרש בהרבה מקומות שדברו רז"ל דומה לזה,כגון יבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל. והלא אמרו רז"ל אין לך פורענות שאין בה קצת מעון העגל. ולמדו אותו מפסוק וביום פקדי ופקדתי. הרי שלא נתכפר עון העגל תמורת זהב המשכן, אכן כל כוונתם לטהר האברי' והמחשבה והמעשה והדבור, כמ"ש משה חטא באז, שנאמר ומאז באתי אל פרעה. ועשה תשובה באז, שנאמר אז ישיר משה. הרצון שבא לתקן הלשון והדבור, אבל מ"מ מצינו שנענש, שנאמר לו עתה תראה ובמלחמת ל"א מלכים לא תראה. ואל תשיבני מפני שעון העגל היה חמור יותר משאר עבירות, לכך לא הספיק זהב המשכן לכפרת העון מכל וכל, אבל שאר עבירות יועילו המצות לכפר העבירות, הרי ענין מכירת יוסף אמרו רז"ל בספרא: אתם יש בידכם תחלה ויש בידכם בסוף, יש בידכם בתחלה וישחטו שעיר עזים. ויש בידכם בסוף, עשו להם עגל מסכה. יבא שעיר עזים ויכפר על מעשה עזים, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל ע"כ. ואעפ"כ מצינו שאמרו רז"ל במדרש מגילת אסתר: א"ר יששכר דכפר מנדי ומה אם מי שמחל ואמר לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים, ראה עד היכן היא מתוקנת, שהרי עד ימי מרדכי אותו עונש של מכירת יוסף קיים, מי שאינו מוחל על אחת כמה וכמה ע"כ. הרי כל זה מוכיח שכל מקום שנאמר יבא זה ויכפר על זה או זה כנגד זה הוא כדי שיהא לו קצת דמיון לאותו החטא או לאותו האבר או דבור שהוא סיוע אל התשובה, לפניה או לאחריה, אבל לא שיהיה שחד המצוה ויכופר לגמרי אפילו עבירה אחת באלף מצות, ומה שנאמר וצדקה תציל ממות. זהו דוקא שהיא מצילתו מעונש חמור כגון מדינה של גיהנם שנקראת מות, או אם נותנה ואינו יודע למי נותנה וכו' מצלת ממיתה משונה כדאיתא בפ' השותפין, או אפילו ממיתה עצמה כדאיתא בפ' מי שהחשיך. אבל מ"מ נענש בעונש קל, וזהו ממש כמו כל דבר שאמרו רז"ל יבא דבר פלוני ויכפר על דבר פלוני, שאינו כפרה ממש מכל וכל, אך יועיל להקל העונש ולהיות פתח לעשות תשובה כמו שהוכחנו בראיות ברורות, כן ענין הצדקה תצילהו מן העונש הגדול של העבר, וינתק אל העונש הקל. אכן לא תהיה מכל וכל כפרה תמורת העבירה, או דילמא מצות צדקה שאני שהיא מצוה גדולה שהיא מקרבת את הגאולה, ומצינו דאיקרי שחד בפרט אם היא בסתר, דכתיב מתן בסתר יכפה אף, ושחד בחיק חמה עזה. כדדריש לה ר' אלעזר בפ' השותפין. ומדאתא לידן האי עניינא אדכרנא מילתא בהאי דגרסינן במסכת בבא בתרא בפ' השותפין: אמר רבי אלעזר גדול העושה צדקה בסתר יותר ממרע"ה, דאלו במרע"ה כתיב כי יגורתי מפני האף והחמה. ואלו בעושה צדקה כתיב מתן בסתר יכפה אף. ופליגא דר' יצחק אף כופה חמה אינו כופה, שנאמר ושוחד בחיק חמה עזה, אע"פ ששוחד בחיק חמה עזה. ופירשו התוספות ז"ל גדול העושה וכו'. פירוש יותר משכך חמה ממרע"ה בתפלתו, ואע"ג דמשה נמי עשה צדקה בסתר, שמא אותה שעה כבר פסק אותו זכות, חמה אינו כופה, תימה דבשלהי נדרים אמרינן דחמה משה הרגו עכ"ל התוספות. וראיתי בני עליה מתוכחין, ועיקר בנין יסוד ויכוחם הוא שמתמיהים תימה על תמיהת התוספות מהבקיאות דנדרים, דאמרינן דחמה משה הרגו, וא"כ קושיית התוספות היא קושיית הגמרא דנדרים עצמה, ושם תשובתו בצדו דתרי חמה הוו, וא"כ למה הניחו התימה בתיק"ו, ועוד מוסיפין אומץ להקשות למה תמהו התוספות בדברי ר' יצחק ולא בדברי ר' אלעזר, והגורם לאלו הספקות הוא לפי שנראה לפום ריהטא לפי הבטה ראשונה, שהתוספות מקשים קושיית הגמרא דנדרים דאמרינן התם דרש ר' יודא בר זבינא בשעה שנתרשל מרע"ה מן המילה באו אף וחמה ובלעוהו ולא שיירו ממנו אלא רגליו, מיד ותקח צפרה צר וחגע לרגליו וגו' וירף ממנו, באותה שעה בקש משה להרגן, שנאמר הרף מאף ועזוב חמה. ויש אומרי' לחמה הרג, שנאמר חמה אין לי. והכתיב כי יגורתי מפני האף והחמה. תרי חמה הוו ואי בעית אימא גונדא דחמה עכ"ל הגמרא. ולפום ריהטא זו הקשו מה שהקשו על התוספות, והנ"ל ע"ד הוא שאין כוונת התוספות להקשות פה לר' יצחק קושיית הגמרא דנדרים היאך יאמר חימה אינו כופה, והלא כבר נהרג חימה ע"י משה, ולא יזכר שם חימה עוד בעולם, כי זה תשובתו בצדו דתרי חמה הוו, ואם הא' נהרג השני קיים, ועוד מוסיף אני על דבריהם להקשות לתוספות, אם היתה כונתם זו שזכרנו אין לתוספות שום תלונה לא על רבי יצחק ולא על רבי אלעזר כי אם על שהע"ה למה הזכיר חמה בפסוק מתן בסתר מאחר שכבר נהרג, וכן כמה וכמה פסוקים שיש בהם חמה, וכן היתה תלונת גמרא דנדרים על פסוק כי יגורתי מפני האף והחמה, למאן דאמר דמשה הרגו לפי זה לא יזכר שם חמה עוד, על כן נלע"ד שכוונת התוספות רוח אחרת היתה אתם להקשות לר' יצחק שמחלק בין אף וחמה שהם שני לגיונות קשים, ולפי דברי ר' יצחק לגיון חמה קשה וגדול יותר מאף מאחר שאין כח בעושה צדקה בסתר לכפותו כמו שיש לו כח לכפות האף על זה החילוק הוא תמיהת התוספות, שאם האמת כדברי ר' יצחק שחמה קשה מאף, למה לא הרג משה את שניהם, ומה אם נצח משה את הגבור לא ינצח את החלש, ואם נפשך לומר כלשון בני אדם שעם אחד נלחם והיה כח בידו ולא עם שניהם יחד, זאת הטענה בנויה על תוהו ובוהו משני טעמים, חדא יהרוג זה אחר זה, וגדולה מזו והלא לא בני אדם היו ובחרב ובחנית נלחם עמהם כי אם בכחו הגדול בפיו ולשונו בשם המפורש כאשר הרג את המצרי שהיה בן אדם כדאיתא בדרז"ל, הלהרגני אתה אומר, מכאן אנו לומדי' שהרגו בשם המפורש, כ"ש וק"ו שלא נלחם עמהם לא בחרב ולא בחנית, כי מלאכי חבלה היו, ולפי זה היה יכול להרוג שניהם יחד, כי ידוע שלא כל הרוצה ליטול את השם על שפתיו יטול, מי שאינו ראוי ואין בידו זכות יענש ולא יועיל, כמו שדרשו רז"ל במגילת איכה על פסוק חלל ממלכה ושריה, שלא הועילה השבעת המלאכים בימי החרבן, וזה לסבת רוב העון ומעוט הזכיות, ועתה בנדון דידן אם היה חלוק בין אף לחמה והועיל הזכות של משה להרוג את הגדול, כ"ש וק"ו שיועיל הזכות של משה להרוג את הקטן ע"י הזכרת השם כמו שזכרנו, על כן הקשו התוספות לפי סברת ר' יצחק דמחלק בין אף לחמה, אבל ר' אלעזר דלא מחלק והשוה מדותיו לא תקשי מידי, דסבירא ליה דאף קשה יותר מחמה כדמשמע מן המדרש, אמך משה רבון העולם אתה עומד באחד ואני עומד באחד, אתה עומר באף, שנאמר קומה ה' באפך. ואני עומד בחמה, דכתיב לולי משה בחירו השיב חמתו מהשחית. ומדאמר אתה עומד באף משמע דאף קשה מן החמה, ולכך נתן הגדולה לגדול, וכן בפסוקים שזכרנו לעיל מקדים האף לחמה לסבת יתר קושי שלו על לגיון החמה, ור' אלעזר מפרש הפסוק לפי שיטתו שמלת יכפה נמשכת עד סוף הפסוק, ושחד בחיק חמה עזה, כלומר דהוה ליה כאלו נכתב ושחד בחיק יכפה חמה עזה, וכן פירש רש"י ז"ל הפסוק בפירוש משלי, מעתה לא תקשי אליבא דר' אלעזר למה לא הרג משה גם האף, אולי לא היה מספיק אותו העת להרוג הלגיון הקשה דהיינו האף, כי חטא המילה שנתרשל מרע"ה היה מקטרג, אבל הלגיון הרך דהיינו החמה היה יכולת ביד מרע"ה להורגו בזכיותיו וע"י שמות הקדש, וכמו שזכרנו שהשמות יועילו עם הזכות ולחמה הספיקו הזכיות להרגו ולא לאף, אבל לר' יצחק דאמר אף כופה חמה אינו כופה. אם כן חמה גדול מאף, ואם הרג את הגדול דהיינו החמה תימה למה לא הרג את הקטן דהיינו האף, זאת היא תמיהת התוספות ותו לא מידי:
ונחזור לנדון שהיינו בו ונאמר מאחר ששקולה מיתת הצדיקים כשרפת בית אלקינו, מן הראוי שנתפלל לאבינו שבשמים יאמר למלאך המשחית הרף ידיך, כשם שאנו מתפללים על בנין בית המקדש במהרה בימינו ואז יקויים קרא דכתיב בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים וגומר, ונתבשר בשורות טובות ונחמות, וכדי לסיים בענין דנחמתא ראיתי לבאר פסוק אחד לבד מענינא בשורה דנחמתא, והוא קול צופיך נשאו קול יחדיו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון, ראשונה יש להסתפק למה פתח בעבר באומרו נשאו קול וסיים בעתיד באומרו יחדיו ירננו. ועוד מהו זה שכפל לומר כי עין בעין, יספיק שיאמר כי בעין יראו או בעינים יראו, וכמעט שאינו מובן מהו כונת הנביא באומרו עין בעין. ועוד יש להסתפק במה שנאמר יראו בשוב ה' ציון, אם חוזרת הראיה שיראו הש"י כב-יכול כנראה לפום ריהטא זה מן התימא והכתיב כי לא יראני האדם וגומר. ועוד יש להסתפק כי תרי קלי לא משתמעי למה לי שני קול דיו בחד מינייהו הראשון או השני. ועוד צריך ביאור על מי חוזר יחדיו, אם על הצופים איך יבא נתינת טעם הפסוק כי עין בעין על מלת יחדיו, כי גם שכל א' מהצופים ירנן בפני עצמו שייך טעם כי עין בעין וגומר, כי אין פירוש עין בעין שברגע אחד תהיה הראייה יחד עד שנאמר שהוא נתינת טעם על הרננה יחד. וגם אם נדחוק לפרש כי עין בעין ברגע אחד תהיה הראייה ולכך ירננו כולם יחדיו, מ"מ מה בא להשמיענו שהראייה תהיה ברגע אחד, דפשיטא מאחר שהם צופים ומצפים לישועה איך יעלה על דעתינו שאחד יראה קודם לחבירו:
ונראה לעניות דעתי שזה הפסוק מקושר עם שלמעלה הימנו, מה נאוו על ההרים רגלי מבשר וגו'. וכי תאמרו מה לי צורך למבשר ולמשמיע, דיינו לכשתבא הישועה נגילה ונשמחה בישועתינו, לכן אמר הנביא שהשי"ת פורע מדה כנגד מדה וחפץ לשמחנו כימות עניתנו, וכמו שנבאו הנביאים ובשרו את הרעה קודם שהיתה, כך יבשרו הטובה קודם שתבא, ושיעור הכתוב כך הוא, אותו הקול שצופיך נשאו קול יללה לרעה קודם ביאתה, בזמן הישועה יהיה בע"ה קול רינה וישועה, קול כנגד קול, ולכן צריך שני ענינים יחדיו, בשורה קודם ואח"כ הישועה, וזהו אומרו קול יחדיו ירננו, כלומר שתי שמחות יהיו יחדיו, הישועה והבשורה שקדמה לה, והטעם כמו שזכרנו כי פלס ומאזני משפט לה', ומודד מדה כנגד מדה, וזהו אומרו כי עין בעין, כלומר עין של כף המשקולת שוה במדה ובמשקל עין תחת עין, עין טובה תחת עין רעה, ומה תהיה העין טובה, שנזכה ליהנות מזיו השכינה, וזהו אומרו יראו בשוב ה' ציון:
או יהיה המקרא מסורס ותחזור הראייה על ציון, כאלו אמר יראו ויעלו לציון בשוב ה': או יאמר כי עין בעין על דרך שאמרו רז"ל על פסוק אשר עין בעין נראה אתה ה'. שמרע"ה אמר שרצה להכריע העי"ן של כף המשקולת לטובה, ואמר אתה אמרת מי אשר חטא לי אמחנו וגומר, ואני אמרתי סלח נא. נראה דברי מי עומדין אתה ה' וכו', והשיב השי"ת חייך ותגזר אומר ויקם לך ויאמר ה' סלחתי כדברך, דבריך הכריעו העין לטובה ע"כ: ועל זה הדרך שיעור הכתוב כך הוא, אותם ריבוי הקולות שזכרנו בפסוק הקודם לזה, דהיינו מבשר משמיע שלום, מבשר טוב משמיע ישועה, וכל אלו הקולות שהיו מבשרים ונשאו לשעבר קודם הישועה, וכ"ש שיחדיו ירננו בעת הישועה, וכל אלו ריבוי חשמחות והבשורות למה לי קודם הישועה ובעת הישועה, לזה באה התשובה כדי להכריע המשקולת לכף טובה, והפסוק נותן טעם על רבוי השמחות והבשורות כי עין בעין יראו בשוב ה', אותה השמחה לא תהא מדה במדה שוה בשוה, אדרבה לעולם מדה טובה מרובה ממדת פורענות, כ"ש וקל וחומר בן בנו של קל וחומר בשוב ה' ציון, לכן אל תתמה על החפץ ורבות הטובה:
או יאמר על דרך שאמרו רז"ל על פסוק שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. שכל המתאבל על ירושלים זוכה לראות בשמחתה, וכן ח"ו ההפך, עתה יאמר שקול צופיך שהוא מה שנבאו לרעה ונשאו קול, דהיינו קול יללתם שנתאבלו עליה, כנגד השני קולות יחדיו ירננו, רנה על הבשורה טובה כנגד בשורה רעה, ורנה על הישועה כנגד האבלות שנתאבלו וזה יחדיו ירננו, שתים כנגד שתים, ותחת שהורידו עיניהם דמעה במה שאמר ירמיה הנביא ע"ה מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה, אותו העין יזכה לראות בנחמת ציון, וזהו עין בעין יראו וגומר.
אוחילה אחלה לאל ית' שזכות המאושרים חסידי עליון אשר אנו עסוקים כעת בהספדם יכפר יגין ויליץ על הדור, שגדולים צדיקים במיתתם מבחייהם וישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה ונסו יגון ואנחה. ונפש המאושרים הנז' תהא צרורה בצרור החיים את ה' ית' אמן וכי"ר. ברוך ה' לעולם אמן ואמן: