אבני נזר/אבן העזר/קלג
|
< הקודם · הבא > |
ב"ה יום ד' ט"ו אדר ראשון תרנ"ד לפ"ק פה סאכטשאב
שלום לכבוד הרב המאוה"ג חו"ב כש"ת מו"ה אפרים שלמה זלמן נ"י האבד"ק אוסטראוו.
א
א) מכתבו דבר הקידושין הגיעני והנה רו"מ האריך בד' דפים ארוכים ורחבים כתובים פנים ואחור, ואני אין לי פנאי לעיין בהם, אך לפי דעתי אין הענין צריך אריכות והיא מותרת לשוק מכמה טעמים הא' מה שהר' משה ב"ר זנוויל אמר שהוא שמע הרי את מקודשת ולא יותר ואמר עוד שהמקדש דיבר עוד איזה דברים אבל הוא לא שמע, וא"כ כיון דקי"ל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים, נשאר דמקדש בע"א דלרוב הפוסקים אינה מקודשת, ואף שאנן מחמירין, כתב הב"ח באומר אחד נתכוונתי לשחוק אינה מקודשת, ואף שהח"מ והב"ש חולקים משני טעמים, הא' דהוי דברים שבלב, מ"מ כיון שמשה הנ"ל אמר שהנער אמר מיט גלעכטיר אינו דברים שבלב וטעם שני שאמרו דאינו נאמן במיגו להכחיש את העד ולומר לא קדשתי כלל, כעין נסכא דר' אבא דאינו נאמן במיגו דאי בעי אמר לא חטפתי כלל לשיטת ריב"א, ג"כ בנ"ד נראה לי דליתא והיינו:
ב
ב) דהנה האחרונים חלקו על הב"ש דמה זה ענין לנסכא דר' אבא דהוי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, ובאשה ליכא שבועה, אך בספר אבני מלואים הסביר דבריו, דה"נ כל זמן שאינו מכחישו חשבו חכמים את העד כשנים מעידים שיהי' תופסין קידושין כמקדש בעדים, ודומה לתירוץ ריב"ם בנכסא דר' אבא:
ג
ג) והנה צריך להבין תירוץ ריב"ם, דהא אפי' בשנים מעידים שחטפו אם יש לו מיגו דהחזרתי נאמן לומר דידי חטפתי, וא"כ כשאין כאן אלא ע"א דיש לו מיגו למה לא יהי' נאמן, וכבר נתקשו רבים בדברי ריב"ם, והנראה לפענ"ד דהנה בחו"מ סי' צ"ט טען הלוה על מטלטלין שנמצאו בידו ואמר של אחרים הם אינו נאמן במיגו דלהד"ם או שהי' יכול להחזירם לפלוני אינו נאמן במקום חזקה דכל מה שביד אדם שלו, וא"כ תמוה בנסכא דר' אבא למה לי טעמא דמחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם תיפוק לי' דהוי מיגו במקום חזקה דכל מה שביד אדם שלו, ואף דבזה יש ליישב דכיון דבידו הי' לומר לא חטפתי הו"ל מיגו בעיקר חזקה, מ"מ מה נעשה ביש עדים שחטף ויש לו מיגו דהחזרתי דבזה החזקה שלא על פיו:
ד
ד) אך ברורן של דברים דיש שני עניני מיגו, מיגו דהפה שאסר כעין אשת איש הייתי וגרושה אני, דכיון שאין ידוע שהיא א"א רק על פי' והיא עצמה אומרת שאינה אשת איש, ונמצא שעל עכשיו אין מי שיאמר עלי' שהיא אשת איש ע"כ מותרת, מיגו ב' כעין שטר כיס היוצא על יתומים שנאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו, ובזה אין לומר מנא ידעינן שלא נאנסו רק על פיו שהרי נאנסו לא שכיח, וא"צ בזה להודאתו שלא נאנסו, רק שמ"מ הי' יכול לטעון נאנסו ומיגו זו גריעא, ולא אמרינן לה במקום חזקה, ואף דמהני במקום חזקה שטרך בידי מה בעי, היינו משום דחזקה איתרע, דיש לומר שסמך על מה שיטעון נאנסו:
ה
ה) והנה בהא דטטן הלוה חפצים אלו של פלוני לא הוי מיגו, דהפה שאסר, שהרי במה שאומר חפצים אלו של פלוני אינו מבטל כלל הודאתו שחייב, ואינו דומה לאומרת אשת איש הייתי וגרושה אני, דעל עכשיו אינה אומרת שהיא א"א ובטלו דברי' שאמרה א"א לגבי עכשיו, אבל זה אינו מבטל חיובו כלל רק שאומר של פלוני החפצים אלו, והיא רק מיגו גרידתא, ע"כ לא מהני במקום חזקה, וע"כ באומר לאחר זמנו פרעתיך תוך זמנו נאמן במיגו אף במקום חזקה, דהוא מיגו דהפה שאסר, דבלא דברי' היינו אומרים שמא פרעו אחר זמנו, רק משום הודאתו שלא פרעו עכשיו, והרי מבטל הודאתו שאומר שאינו חייב מצד שפרעו תוך זמנו ואינו מודה שחייב לו כלל וכל שכן מיגו דהחזיר לפלוני דלא הוי מיגו דהפה שאסר, דעכשיו שהחפיצים בידו א"צ להודאתו:
ו
ו) ובמה שכתבתי יש ליישב קושיית התומים על הרמב"ן מרא דהאי דינא, דאינו נאמן לומר של אחרים דהוי מיגו במקום חזקה, מהא דהוכיח הרמב"ן פרק חזקת דאין אשה נאמנת לומר אחרים נתנו לה על מנת שאין לבעלה רשות בה, דא"כ היתה נאמנת לומר של אחרים במיגו דאי בעיא אמרה הכי, והקשה בתומים הא הוי מיגו במקום חזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו, ולפמ"ש ניחא דזה מיגו דהפה שאסר דמעצמינו יש להסתפק בכך רק משום הודאתה והרי היא אומרת של אחרים ולא הוי הודאה שהם של בעל:
ז
ז) נחזור לענינינו בנסכא דר' אבא, דבחטיפה אינו נאמן רק במיגו דהפה שאסר, וכיון דהעד כל זמן שלא נשבע נגדו הוא כשנים לאו עליו סומכין שחטף רק על העד שהוא כשנים ולא הוי מיגו דהפה שאסר, ושוב אינו נאמן נגד החזקה מה שביד אדם הוא שלו:
ח
ח) והנה בקידושין שמדמה הב"ש להא דריב"ם. היינו דוודאי מקדש חזקה שאין כוונתו לצחוק רק נאמן במיגו דהפה שאסר, ובע"א שהוא כשנים לא הוי מיגו דהפה שאסר, אבל בנ"ד הרי עד אומר שהי' מיט גלעכטיר ועכ"פ לא הוי חזקה שאינו לצחוק א"כ שוב נאמן במיגו:
ט
ט) קיצור הדברים, כיון שעד אחד לא שמע תיבת לי, והוי ידים שאין מוכיחות דלא הויין ידים, ואף שהאחרונים קצת מחמירים, מ"מ בדאיכא ריבותא כולם מקילים, ובנידון דידן עוד ריעותא דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות דכל היותר לא הוי רק ספק קידושין, שוב מקילים משום ידים שאין מוכיחות, ונשאר רק ע"א ונאמן לומר לשחוק נתכוונתי במיגו, כיון שע"א אומר שאמר מיט גלעכטיר:
י
י) ועוד בנ"ד שאמר לאחר מתן מעות הרי את מקודשת ולא אמר בטבעת זו מנלן שבטבעת זה מקדש, ולשון קידושין הרי את מקודשת לי בטבעת זו, שמברר בדיבורו במה מקדשה, ומ"מ הדבר ברור שאם נתן בידה ואמר הרי את מקודשת לי בלבד הוי קידושין. וכן מפורש בש"ס ריש קידושין נתן לה שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת כו' ומשום דנתינה מורה על הקנאת החפץ, וכשאמר אז הרי את מקודשת לי חשוב כמפרש שמקדשה בזה, אבל בנ"ד שנתינת הטבעת לא הי' לשם קידושין ובשעה שאמר הרי את מקודשת לא אמר שמקדשה בטבעת זו אין כאן שום דבר ברור המורה על הקנאת הטבעת:
יא
יא) אך מ"מ יש לפקפק ולומר כיון שהעד משה העיד שאמר עוד איזה דברים אלא שאינו יודע מה, אמרינן דמסתמא סיים תיבות לי כדת משה וישראל [וכמו שאמר העד שני באמת] ואף דאפשר שאמר שקידש לחבירו, י"ל כמ"ש ריב"ש באומר הריני נותנו לך בתורת קידושין מהני משום שהוא דיבור שלם אמרינן שבודאי קידשה לעצמו דלא שביק אינש מצוה דרמיא עלי' רק בלא מאמר לי אינה מקודשת משום דאינו דיבור שלם, אבל בנ"ד נאמן משום אומדנא דלא שביק אינש וכו' שסיים לי, ואף שרמ"א סי' מ"ב כתב דאין הולכין אחר אומדנות והוכחות, הרי חולק הב"ש דקידושין דומה לדיני ממונות דמהני ידיעה בלא ראי', ובאמת שדברי הב"ש תמוהים דהא דמהני בדיני ממונות ידיעה בלא ראי', היינו בדבר ברור שאין מקום לספק בו כעין דנחבל בין אצילי ידיו [וכבר השיגו הבית מאיר] אבל. אומדנא אף בדיני ממונות לא יועיל, דלא קי"ל כרב אחא דאמר גמל האוחר בין הגמלים בידוע שזה הרגו:
יב
יב) אך יש לקיים דברי הב"ש ולא מטעמי', דהנה בב"ב (צ"ג) מייתי הא דר' אחא ותלי בי' פלוגתא דרב ושמואל דרב אמר הולכין בממון אחר הרוב אית לי' דרב אחא וכו' ודחי דיש לומר רובא עדיף מאומדנא, ויש לומר אומדנא עדיף מרובא עיי"ש, ומ"מ מבואר דכי היכי דהא דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא מטעם חזקת ממון, כמו כן הא דאין הולכין אחר אומדנא דר' אחא הוא מטעם חזקת ממון, וא"כ בקידושין דליכא רק חזקת פנוי' דגריע טובא אפי' מחזקת הגוף כמ"ש תוס' כתובות (ע"ה) סוף ד"ה אבל, כ"ש במקום חזקת ממון דעדיפא דאפילו לר"ג שם אין חזקת ממון מועיל בברי וברי, יש לומר דמועיל אומדנא דרב אחא, והרי בסנהדרין (ע"ט:) בקידש קטנה אף דספק איילונית והוי קדושי טעות אזלינן בתר רובא להעמידנה בחזקת אשת איש וממיתין עלי', והוא הדין דיש לומר כן באומדנא דרב אחא:
יג
יג) אך נידון הריב"ש הביא באבני מלואים שם חולקים, הרא"ש ותשובת אחרונים עיי"ש, ועוד הרשב"א פ"ק דקידושין גבי נתן הוא ואמרה היא דאע"ג שהדברים מראין לדעת שלשם קידושין נתן הו"ל מקדש בלא עדים שאין כאן ראי' לשם עדות רק שהם דנין כוונת הלב [ואומדנא אינו שייך לעדים, זה ביאור דברי הרשב"א שם, ועיין רמב"ם פ"ו מהלכות שאלה ובפכ"ד מהלכות סנהדרין] ומה שכתב הריב"ש דמהני באומר הריני נותנו לך בתורת קידושין, ואף שאין יודעין למי כתב הריב"ש דאומדין שכוון לעצמו, ולפי דברי רשב"א הנ"ל הוי מקדש בלא עדים, לק"מ דהנה בחו"מ סוף סי' רכ"ב באומר מכרתי שדה פלוני ואינו יודע למי ובא אחד ואמר אני קניתי נאמן ומדמה לה להא דקדשתי את בתי ובא אחד ואמר אני קדשתי' דקי"ל נאמן לכנוס, ואף שהש"ך הביא חולקין, כתב הפני משה פ"ב דיבמות הלכה י"א דבאיסור אשת איש מירתת טפי שיאמרו בא על א"א [ או שרוצה לבוא על א"א] אבל עד אחר נאמן כמו שנאמן לכנוס:
יד
יד) והנה בהא דקדשתי את בתי דלרב נאמן ליתן גט ולרב אסי אף לכנוס, הקשה הר"ן דאין דבר שבערוה פחות משנים, ותירץ משום שאינו אלא לברר, ומדברי רמ"א נשמע שגם בממון כן, דבמקום שאינו רק לברר א"צ עדים, וכן כתב הר"ן פרק גיד הנשה שנאמן ע"א לומר אלו כליו של פלוני, וכל זה משום דלברר א"צ עדים, מעתה בנידון הריב"ש שיש עדים על גוף הקידושין רק שאינו ידוע למי אין לפסול הקידושין משום מקדש בלא עדים, דהא המקדש בלא עדים לא הוי קידושין ילפינן דבר דבר מממון, ובממון כה"ג שידוע שמכר ואינו ידוע למי א"צ עדים למי מכר כנ"ל, אך אם יש ספק אם קידשה כלל שפיר כתב רמ"א שאין הולכין אחר אומדנות כדברי רשב"א קידושין הנ"ל דאומדנא לא מהני להחשב עידי קידושין, וע"כ בנ"ד די"ל אח"כ השיח פטומי מילי בעלמא רק שנאמר אומדנא לא מהני להחשב עדים:
טו
טו) ויש מקום עיון בש"ס קידושין (נ"א:) דמייתי ראי' דקידושין שאין מסורין לביאה הוי קידושין ממתניתין דהמקדש את בתו סתם אין הבוגרות בכלל הא קטנות בכלל הא קידושין שאין מסורין לביאה נינהו ומשני הכא במאי עסקינן שאין שם אלא גדולה וקטנה, אי הכי מאי למימרא הבמ"ע דשויתי' שליח מהו דתימא אדעתא דידה מקבל קמ"ל לא שביק אינש מצוה דרמיא עליו ועביד מצוה דלא רמיא עליו, ומשמע דהאב נתכוין על אחת מיוחדת אלא שלא פירש ואמדינן דעתי' שנתכוין לקטנה, ובזו קשה כנ"ל ליהוי כמקדש בלא עדים, ובזה אין ליישב דחשוב מברר איזה אשה ובממון כהאי גוונא א"צ עדים, דליתא דמבואר בר"ן גיטין בשמעתא דשלש שאם אינו ידוע איזו קידש השליח, אם תאמר אחת אני לא נתקדשתי אינה נאמנת דאין דבר שבערוה פחות משנים, וכן כתב בתוי"ט פ"ג דקידושין משנה ט' עי"ש:
טז
טז) אך אנהרינהו לעיינין בר"ן משנה זו דהמקדש בתי סתם פירש שאמר בתי מקודשת לך, ואינו מובן דכהאי גוונא הוי אמרה היא דאינו רק חשש דרבנן וללישנא קמא לא הוי קידושין, ע"כ נראה דמיירי שאמר אחת מבנותיך מקודשת לי, ולא נתכוין על אשה מיוחדת, ואין שום ספק בדיבורו על מי נתכוין ואין ספק רק בדיבור האב, ועל זה א"צ עדים כמ"ש באבני מלואים סי' כ"ז סק"ו:
יז
יז) עוד יש היתר מצד אמירתם לצחוק נתכוונו, ודומה להא דכתב ריא"ז בראוה שנתייחדו דאמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה, וכתב ריא"ז דאם שניהם מודים שלא נבעלה א"צ הימנו גט, ואף שהב"ש חולק כיון דהוי עידי ביאה, היינו התם, אבל בנ"ד שע"א מעידי קידושין העיד שהי' דרך שחוק שפיר נאמנים שכן הי', וטעם ריא"ז הוא דאין דשב"ע פחות משנים הא ילפינן דבר דבר מממון ומקשה בש"ס מה התם הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ה"נ, ומשני הכא חב לאחריני, ובמה שאומר שלא נתקדשה אינה חב לשום אדם שוב נאמר הודאת בע"ד כמאה עדים ואי אפשר ללמוד מממון, ושוב ע"א נאמן באיסורין ואף דהן עידי ביאה, הא מ"מ מפורש בפוסקים דלא הוי רק ספק מקודשת, ובנ"ד כולי עלמא מודים כנ"ל:
יח
יח) עוד יש היתר מחמת שנתן אלי' הטבעת שלא לשם קידושין, ואי שדיא לי' מחייבא באחריותי', ודומה לכנסי סלע זה בפקדון וחזר ואמר התקדשי לי בו דאינה מקודשת, האומנם דיש לחלק ולומר דבנ"ד שלקחתי על מנת להחזירו מיד הוי כשומר לאחר שכלה זמן שמירתו, ודווקא באומר כנסי זה לפקדון דסתמא משמע על איזה זמן, אך בחי' רשב"א מבואר דכנסי זה לפקדון נמי לא חשוב לזמן ידוע ואעפי"כ אינה מקודשת, וא"כ ה"נ דכוותה:
יט
יט) עוד יש היתר עפ"י דברי רמ"א סי' כ"ח סעיף ו' דשדיא בחיקה ולא זרקתה אינה מקודשת ומשום דלא עבדא מעשה, ואף דבשתיקה דלאחר מתן מעות ג"כ לא עבדא מעשה וקי"ל דהוי ספק קידושין, פירש בחמדת שלמה היינו משום שאם לא יאחוז החפץ בכוונה מיוחדת יפול מידו, וע"כ אחיזת החפץ חשוב מעשה, וכתב שכן פירש ג"כ במקנה, וכל זה באוחזת בידה, אבל בנ"ד שהי' הטבעת לבוש אצבע אינה עושה מעשה כלום, אך אין זה היתר ברור, דיש לפרש כיון שתחילת ביאת החפץ לידה הוי במעשה חשוב גם עכשיו מה שאינה פושטת מעשה, ועיין בתשו' צ"צ סי' צ"ג, ע"כ אין היתר זה ברור, מ"מ הוי סניף להתיר, מכל הני טעמי מותרת האשה להנשא לכל גבר דתצביין:
כ
כ) אחר זה ראיתי כי יש לפקפק על היתר דלצחוק נתכוין כיון שהדברים מראין שכך הי', מהא דכתב הריטב"א פ"ב דקידושין (נ'.) דדברים שבלבו ובלב כל אדם אם הוא עוקר מה שהתנה עליו בפירוש לא מהני לי' דברים שבלבו, וא"כ אפי' ניכר שלצחוק הי' לא מהני לעקור אמירתו, ואף דבטול דינר והעבירני אומר לו משטה אני בך, לא מבעיא לדעת הש"ך סי' פ"א סק"ו דאפי' אמר לו אתם עידי פטור דבמה נתחייב, אפי' לרמב"ם במתחייב על תנאי מודה יעיי"ש, אך אפילו להקצוה"ח החולק וס"ל דבלא כוון להשטות נתחייב שכירות כמו שפסק, מ"מ לא נתחייב בדיבורו דק ע"י דיבורו נתחייב בפעולה, אבל הדיבור עצמו אינו עושה שום דבר, ולא שייך שדברים שבלבו אין מבטלים הדיבור שבפה, וכן לא דמי לנדרי זרוזין, דשאני נדרים שהולכין אחר כוונת הנודר, ועיין סי' ר"ח סעיף א' בהגה, אבל בנ"ד אף אומדנא לא יועיל לבטל דיבור הקידושין לומר בלב לצחוק נתכוונתי, מיהו לדעת רשב"א בתשו' סי' אלף ר"מ דאפי' קנין לא מהני ואזלינן בתר דברים שבלבו שלהשטות משום האומדנא, ה"נ י"ל כן בנ"ד, וע"כ ליתא הא דריטב"א, אך לריטב"א היתר זה ליתא, אך היתר דידים שאין מוכיחות וכן לפי שלא אמר בטבעת זה וכו' והיתר ב' משום שהי' פקדון בידה גם היתר ג' לדעת החמדת שלמה האשה מותרת כנ"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |