אבני נזר/אבן העזר/רח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר אבן העזר רח

סימן רח

לרב גדול אחד.

א) בדבר החליצה וספק אם שני דיינים מהשלשה ראו גוף חליצת המנעל, ולדעת הב"ש אם לא ראו גוף חליצת המנעל אפי' בדיעבד פסול, שהרי הב"ח דייק מדברי התוס' דאפי' בדיעבד פסול מדכתבו כיון דכתיב לעיני הזקנים הוה אמינא ה"ה לעיני היבם לחולצת מסומא פסול ממילא גבי זקנים דכתיב לעיני פסול אם לא ראו הרוק, דלא כהרמב"ם דמכשיר אם לא ראו ב"ד הרוק וס"ל דרשת רבא אסמכתא, וב"ש דוחה דלעולם גם תוס' ס"ל דרשת רבא דלעיני קאי ארוק אסמכתא, ומ"מ אחליצת מנעל וודאי קאי, ואי הוה קאי לעיני גם אהיבם הו"א דפסול משום שלא ראו חליצת מנעל, וא"כ כיון דקאי מחליצת מנעל ודאי פסול אפי' בדיעבד כמו אם לא ראו הרוק דפשיטא להב"ח וב"ש דאי לאו אסמכתא פסול בדיעבד הרקיקה, ממילא בחליצת מנעל וודאי פסול החליצה אפי' בדיעבד:

ב) אך באמת דברי הב"ח וב"ש תמוהים דאיך יעלה על הדעת דרשת רבא ארוק אסמכתא, דהא בגמ' לא אמר רק לעיני מה עביד לי' מבעיא לי' לכדרבא, הרי דדרשא גמורה היא, וביש"ש יבמות כתב ג"כ דעת הרמב"ם דרשת רבא אסמכתא וחולק עליו מחמת ראי' הנ"ל, ואנן דקיי"ל כרמב"ם וטוש"ע צ"ל דאף דלאו אסמכתא לכתחילה צריכין לראות מדאורייתא, מ"מ בדיעבד כשר, י"ל ה"ה לענין חליצת מנעל שאם לא ראו אף דלדעת הב"ש לכתחילה צריכין לראות בדיעבד כשר. ג) אך אין זה ראי' דרקיקה לא כתב בי' ככה ע"כ אף שלכתחילה צריך להיות לעיני הזקנים בדיעבד כשר, משא"כ בחליצה דכתיב בי' ככה אם שינה בה פסול, כמו לענין עמידה, שאם הי' מדאורייתא הי' מעכב בדיעבד כמבואר בתוס' (ק"ג) בד"ה בין עומד, וכן כתב בסמ"ג להדיא לענין עמידה עיי"ש, וכמו חלץ בינו לבינה דפסול משום ככה, הגם שיש לחלק דכיון שהי' אפשר לדיינים לראות לא נחשב שינוי בגוף החליצה רק בראיית הדיינים דלא כתיב בהו ככה, מנין לומר כן:

ד) ופקחתי עיני ביש"ש סי' ל"ט וראיתי כתב שדעת הרמב"ם דרשת צריכי דיינים למיחזי הרקיקה] רק אסמכתא וקרא על וחלצה נעלו קאי, והוא חולק מחמת הראי' מגמ' דות"ק האי לעיני מאי עביד לי' כנ"ל, וא"ת מנ"ל לרבא דהאי לעיני קאי אוירקה, דילמא קאי אוחלצה נעלו, וי"ל דגוף החליצה אפי' לא כתב לעיני אלא ונגשה יבמתו אליהם הוי שמעינן דבעי לפני ראיית השלשה דהא קפיד קרא אליהם וכל דבר שהיא גבי חליצה מעכב, ועוד כפל דבריו דכל זמן שלא ראו גוף חליצת המנעל החליצה פסולה [ונראה מדבריו דווקא גבי רקיקה צריך קרא משום דלא כתיב בי' ככה, ע"כ שינה עלי' הכתוב לעכב] והנה למדנו מדבריו שני טעמים לפסול חליצה בלא ראיית הדיינים האחד, מדכתיב לעיני דקאי אחליצה והאי דסמיך לי', הב', דלא צריך קרא משום דכתיב ככה:

ה) והאומנם כי לכאורה משמע בהה"מ דא"צ הדיינים לראות החליצה שכתב לענין עמידה דקריאה צורך עמידה משום דכתיב ועמד ואמר ורקיקה כיון דצריכין הדיינים למיחזי הרי הוא כדין וצריכין לעמוד לכתחילה, אבל חליצה לכתחילה מיושב עכ"ל, ואם גבי חליצה צריכין הב"ד לראות מה חילוק בין חליצה לרקיקה משמע דס"ל דאין הב"ד צריכין לראות החליצה וכדעת הב"י, וראי' זו הביא אחי וחתני ר' מאיר נ"י. וגם אני דברתי בזה זה זמן כביר בלמדי הענינים האלו:

ו) אך פשטות דברי הה"מ קשה להבין במה דקאמר דרקיקה הרי הוא כדין, והרי חליצה וודאי דין, ומש"ה קיי"ל חלצה בלילה פסול, ואפי' מאן דמכשיר הוא משום דהוא גמר דין, ודוחק לומר דהא דחליצה בלילה פסול משום דאינו ראוי לרקיקה, דרקיקה דין הוא, דפשט הגמ' לא משמע כן, ועוד דהא ראוי לרקיקה למחר, וכן כתבו התוס' דטמא חשיב ראוי לסמיכה לכשיטהר, ע"כ צ"ל דוודאי חליצה ורקיקה שניהם דין, רקיקה משום דצריכי למיחזי, חליצה אי משום דצריכי למיחזי, או משום דחליצה הוא המתיר ומעכב, אבל קריאה דליכא לא הא ולא הא דא"צ הדיינים לשמוע, דלעיני לא שייך גבי שמיעת הקריאה, וע"כ הוי הרקיקה גמר דין דלכ"ע בין לרבנן ובין לר' יהודה בפרק שבועת העדות בעמידה והא אפי' עדים אמרינן שם דלכ"ע בעמידה ומשום דלגבייהו גמ"ד, דמשגמרו עדותם א"צ לב"ד, וה"ה הכא דלאחר הרקיקה א"צ עוד לב"ד דקריאה א"צ ב"ד לשמוע כנ"ל] אבל חליצה תחילת דין הוא ומה"ט פסול בלילה שצריכה עוד לרוק שיראו הדיינים הרקיקה, והוי דומיא דבע"ד בשעת קבלת עדות דבישיבה:

ז) אך נראה דלדעת ריטב"א פרק מצוות חליצה והר"ן בחי' פרק אחד דיני ממונות והנמק"י פרק מצוות חליצה ופאד"מ א"צ הדיינים לראות החליצה שהם פירשו דברי הגמ' אדאצטריך למעוטי סימנים מכלל דאפי' הדיוטות, דאי ס"ד סנהדרין בעינן מדר' יוסף נפקא כו' והקשו ז"ל נהי דמוכח מדר' יוסף דלא בעינן סנהדרין מ"מ מנלן להכשיר הדיוטות אימא עכ"פ מומחין בעינן כד"מ, תירצו ז"ל דלעיני רק למעט סומא בשתי עיניו דמעיני עין אחד לכל זקן משמע וסומא בשתי עיניו פסול להעיד וה"ה לדון, דכל הכשר לדון כשר להעיד, [ובקצה"ח לא ראה דברי הריטב"א ע"כ הקשה על הנמק"י] ואי אמרת דאם לא ראו החליצה פסול מסברא בלא קרא דלעיני, ומשום דהוי כחלץ בינו לבינה ופסול מדכתיב ככה, אפי' הדיוטות כשרים קרא לפסול סומא בשתי עיניו למה לי, וגם אין לומר דמקרא דלעיני פסול אם לא ראו החליצה, דא"כ מה צריך הש"ס למימר קרא לכדרבא דצריכי דייני למיחזי רוק, אימא כפשוטו דקרא לפסול אם לא ראה החליצה:

ח) אך יש לדחות לפמ"ש הב"י בהא דצריכי למיחזי רוקא כדנפיק מפומי' דיבמה דווקא, וכתב הב"י דמשמע דיליף רבא מדלא כתיב וירקה לעיני דאז הי' משמע לאחר שיצא הרוק מפי היבמה יראו, וא"כ אי אפשר לתרץ דהאי לעיני הזקנים דליחזי דיינים בשעת חליצה, דא"כ נכתוב וחלצה נעלו לעיני הזקנים וע"כ למעוטי סומין, וע"כ משני הש"ס דלכדרבא דליחזי רוקא כדנפק מפומא דיבמה, ומ"מ אי אפשר לומר דארוק דאחרי אחריו קאי ולא אחליצה דאחרי אלא אתרווייהו קאי ואי הוה כתיב וחלצה נעלו לעיני הזקנים ודאי הוה אמרינן דאחליצה קאי ובקרבן עדה בשירי קרבן כתב ג"כ שצדקו דברי המסדר, דאי אוירקה דבתרי' קאי כ"ש דקאי אחליצה דלעיל מיני', וכתב שחידוש בעיניו שלא ביארו זה בפירוש הפוסקים הראשונים ט) ובתוס' כתבו בשם ר"ת דסומא באחת בעיניו כשר לחליצה כיון דלעיני לא ממעט סומא דלכדרבא אתא ויכול לראות הרוק כד נפיק מפומא דיבמה, ומדלא כתבו ויכול לראות החליצה מכלל דבחליצה א"צ לראות, כן משמע מלשונם:

י) אך עוד יש להוכיח מדבריהם להיפוך דקשה טובא על דבריהם, א' דהאמר מר למעוטי סומא ומשמע דאתרווייהו אתא וכן הקשה ביש"ש, ועוד אי מסתבר להו דלעיני שני עינים משמע צריך שיראו הרוק בשתי עיניו, וקושיא זו הקשה הנוב"י במהד"ת סי' קנ"א, ולי קשה עוד שלישית דבש"ס חגיגה גבי חרש באזנו אחת פטור מן הראי' מדכתיב באזניהם שני אזנים, ומקשה הש"ס האי באזניהם דכל ישראל ומשני האי מלמען ישמעו נפקא, ומבואר דבלא יתורא לא הוה משמע שני אזנים דווקא והכא ליכא יתורא, ועי' מגילה (ז') מתנות לאביונים שתי מתנות לשני אביונים פירש"י די לכל אביון מתנה אחת, אך אם נאמר כדברי היש"ש דבלאו קרא דלעיני צריכין לראות החליצה ניחא הכל, דאי קאי למעט סומא לבד ע"כ מיותר קרא ולסומא באחת מעיניו אתא, אבל השתא דצריך קרא לכדרבא אין ראי' דשני עינים משמע, ובאמת קרא לאו לסומא אתא, דלסומא בשתי עינים לא צריך קרא דמסברא כדברי היש"ש ולמעט אחת מעיניו אין ראי' כבש"ס חגיגה הנ"ל, וכן משמע ברש"י נדה (נ'.) בהא דלכל מראה עיני הכהן כיון דכתיב לכל נתמעט באחת מעיניו דבעינן כולו מראה, אבל בלאו כל לא נתמעט באחת מעיניו, ואף דבירושלמי דפרק בן סורר ומורה שהביא הנוב"י מבואר דנתמעט מבעיני סומא באחת מעיניו, הירושלמי לשיטתו בחגיגה וכמו שהביא התוס' שם דברי הירושלמי דמשמעות דמבאזניהם שמעינן שני אזנים כמו שמביא שם פסוק ולבני אהרן תעשה כתנות שתי כותנות לכל אחד, משא"כ ש"ס דידן דפליג על זה, שוב אין לנו למעט באחת מעיניו, ודברי התוס' שפיר לדברי היש"ש הנ"ל, דמסברא צריכין לראות, ואין לדחות דלסומא בשתי עיניו לא צריך קרא כיון דפסול להעיד, וכל הפסול להעיד פסול לדון, שהרי התוס' פרק בא סימן ס"ל סומא בשתי עיניו כשר לדון דיני ממונות:

יא) אך אפשר להתיר מאחר שראו הדיינים המנעל על גבי רגלו ואח"כ ראו המנעל [בידה] ופשיטא שהיא חולצתו, ואף שכתב הרשב"א בתשו' סי' תש"ס דכהאי גוונא חשוב מקדש בלא עדים ואין הולכין בקידושין אחר אומדנות, י"ל שאני קידושין דעדים בעינן ועדים אין יכולים להעיד מחמת אומדנא כמ"ש הרמב"ם פכ"ד מה' סנהדרין ופרק ו' מהלכות שאלה ופקדון, דרק ב"ד יכולין לדון משום אומדנא, וא"כ אין כאן עידי קידושין שאין יכולין להעיד שנתקדשה ואף שיכולין להעיד המעשה והב"ד ידונו משום אומדנא, מ"מ עידי קידושין אין כאן, אבל בחליצה דב"ד מהני אומדנא, ואף דבשעת חליצה ממש לא ראו ב"ד ואיך הותרה אז, י"ל דמשום הוכיח סופו על תחילתו, וכהא דגיטין (ס"ו) בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ונתנו גט על פיו ואח"כ עלה לגג והפיל את עצמו ומת, הוכיח סופו על תחילתו דכתבו ותנו אמר, ואף דבשעת גירושין לא הי' עדים על השליחות, וכן בהא דרשב"א דאי לאו דאין הולכין אחר אומדנות היתה מקודשת אף דברגע הנתינות לא ראו, ועדיין יש לפקפק דאדרבא דייני חליצה צריך יותר ברור מעדים, דבעדים כתיב או ראה או ידע, משא"כ חליצה דכתיב לעיני, היינו שרואים בעיניהם, ואף שמצינו בכתוב ראי' על ראיית הלב, מ"מ צריך דבר ברור כאילו ראו בעינים עכ"פ:

יב) ונבוא להיתר השני מחמת שהשנים הנוספים ראו, ואף שלא נתכוונו להיות דיינים הא קיי"ל בראו ביום אפי' נתכוונו להיות עדים עושין דין [ועוד שבררתי במק"א, ומועתק בסוף התשובה, דנעשים דיינים בלא כוונתם] ואף שאפשר שהי' קרובים בעת החליצה ג"כ, ולדעת הש"ך ריש סי' ל"ו שאם הכשרים לא נתכוונו להעיד שוב הפסולים שלא נתכוונו להעיד פוסלים, וה"נ שכשרים לא נתכוונו לדון, שוב הפסולים שלא נתכוונו לדון פוסלים, וא"כ באנו ברבוותא אם בדיינים. ג"כ נמצא אחד קרוב או פסול פוסל כל הוועד, ובספר ישועות ישראל הכריע כדעת הפוסלים, וראייתו מירושלמי הוריות, והירושלמי אין כעת תח"י לעיין בו, והטעם כתב משום דמקשינן דיינים לעדים כדברי הירושלמי שהביא הרי"ף והרא"ש פרק זה בורר, ואני אומר שהירושלמי ההוא אין הלכה, ועי' בר"ן סוף פרק האשה שנתארמלה דהירושלמי למד שלא יהי' עדים קרובים זה לזה, שאם הוזם נמצא נהרג בעדות אחיו, וכן מטעם זה שלא יהי' העדים קרובים לדיינים, ומנין שלא יהי' הדיינים קרובים זה לזה דילפינן דיינים מעדים וטעם שאם הוזם אדחי בגמ' פרק זה בורר אלא דהכל בכלל לא יומתו אבות על בנים, שני בנים בין שהם עדים או דיינים, או עד ודיין, ועי' בר"ן שם, ולא נצטרך כלל ללמוד מההיקש:

יג) וראי' ברורה דלא מקשינן עדים לדיינים, שהרי ריש פרק ראוהו ב"ד ס"ד נקדשי' ביחיד מומחה קמ"ל, ואימא ה"נ אין לך מומחה בישראל יותר ממשה ואמר רחמנא עד דאיכא אהרן בהדך, הנה מפורש דקרובים כשרים לדייני החודש, וסוף פרק א' דר"ה קיי"ל כר' יוסי דקרובים פסולים לעדות החודש ודלא כר"ש יע"ש, ואי ס"ד הוקשו להדדי נילף מדגלי קרא דכשרים לדיינים נילף דכשרים גם לעדות:

יד) והטורי אבן סוף פרק א' כתב דהיינו טעמא דר"ש באמת, ופירושו דחוק בלשון הגמ', מ"מ אנן הא קיי"ל דלא כר"ש ולא מקשינן עדים לדיינים, והא דסומא בשתי עינים פסול לר"ה לאו משום היקש אלא משום דהעד גופי' ילפינן לפוסלו מקו"ח דאוהב ושונא דכשר להעיד ופסול לדון משא"כ, לענין צירוף העדים, וע"כ לענין קידוש החודש לענין צירוף לא ילפינן זה מזה וירושלמי אפשר דאתי כר"ש לפירוש הטורי אבן, או פליג אגמ' דידן, מעתה אין ראי' מירושלמי דהוריות, דירושלמי לשיטתו דמקיש עדים לדיינים, אבל לדידן דלא מקשינן מהיכי תיתי שנפסל נמצא אחד קרוב או פסול בדיינים דקרא לא כתיב אלא בעדים דמקיש שלשה לשנים, ומהיקש לא מקשינן כנ"ל, וקו"ח דאוהב ושונא לא שייך לענין צירוף כמו בקו"ח כנ"ל, וקם דינא דאין קו"פ פוסל בדיינים, וגם דעת ש"ך הנ"ל אינה מוסכמת, ובמחלוקת שנוי', והסמ"ע אין סובר כן:

טו) העולה מזה שיש כמה צדדי היתר, הא', שמא כבית מאיר, ומה שכתב היש"ש דבלא קרא דלעיני פסול בחליצה מופרך מהר"ן, והגם שהעלינו שאין דברי הבית מאיר מוכרחים, מ"מ צד גדול הוא, וגם פשטות דברי הה"מ דחליצה א"צ לראות, הב', משום שראו תחילת חליצה ובסוף הנעל הי' בידה ואיכא אומדנא גדולה, והגם שפקפקנו גם בזה, מ"מ גם זה צד גדול, הג', מצד שראו שנים הנוספים ועוד כמה אנשים, ואף שלא כוונו, הרי בררנו דבלא כוונה נעשים דיינים, ואי משום קו"פ יש צד דעת הסמ"ע, ועוד שהקרובים לא ראו החליצה, ועוד מתשו' ב"ח החדשות אשר אין תח"י כעת, ועוד שבררתי דבדיינים קיי"ל דאין קו"פ פוסל, לזאת הנני מסכים שלא להוציאה מהתירה שהתיר רו"מ אותה:

טז) וזאת אשר כתבתי בזה לחכם אחד, בענין שראיתי בתשו' מהריב"ל ח"ד סי' א' בעד שלא רצו ב"ד לקבל עדותו כי אם בשבועה, והי' רוצה להעיד בלא שבועה על כרחם, ובהיות הדיינים עומדים על רגליהם צעק ואמר עדותו, והשיב מהריב"ל דאף דהריב"ש כתב דהא דדיינין בישיבה אינו אלא מדרבנן ובדיעבד אפי' בעמידה דינם דין, מ"מ נ"ד בדיעבד כיון שאמרו הדיינים אין אנו מקבלים עדותך, כי אם בשבועה, ועוד שלא הי' דרישה וחקירה, זה להלכה ולא למעשה, לפי שיש להסתפק ולומר דכיון דדיין בישיבה אסמכתא הוא כשר היכי שאמרו הדיינים אין אנו מקבלים עדותך אלא בשבועה, והי' נ"ל פירושו על דרך יש פוסקים שאם דנו בלילה דינם דין אם קיבלו עדות בלילה מהני ודנין אח"כ עפ"י אותו קבלת עדות, והני דיש נוחלין דראו בלילה עדים הם ואין עד נעשה דיין, צ"ל דזה חשוב לכתחילה, דע"י שיפסוק אח"כ חשוב למפרע הראי' תחילת דין, וכן ראיתי באחרונים, ולא דמי לקיבלו עדות בלילה דכבר הי' תחילת דין, אבל ראי' אם לא יפסקו על פי' לא הי' כלל תחילת דין רק אם יפסקו על פי', וע"כ ס"ל למהריב"ל דה"ה שמיעה בלא כוונה לקבל העדות דינם כראו ואם לא יפסקו אח"כ על פי' ולא יחשב תחילת דין, וע"כ אסורין לדון אח"כ עפ"י אותו שמועה דלא תהא שמיעה גדולה מראי', והחילוק שבין ראי' ובין קיבלו עדות, דהראי' הא לא נתכוונו כלל להיות דיינים לא חשיב תחילת דין אם לא יפסקו אח"כ על פי', משא"כ נתכוונו לקבל עדות ובנ"ד שלא נתכוונו לא חשיב עדיין תחילת דין ואסורין לדון עפ"י מה שהעידו והדיינין עומדין, אך לא ברירא לי' למהריב"ל סברא זו, שהרי יש פוסקים שלמדו מהא דיש נוחלין דאם דנו בלילה אין דינם דין, ונמצינו למדים דב"ד חשובים ב"ד אפי' בלא כוונה, וכן משמע מהתוס' פ"ב דכתובות ( ) במ"ש דב"ד המקיימים שטר ס"ד דצריך להעיד לפניהם משום דפעמים אין מכירין רק ע"י שראו בלילה, והא וודאי דבעת שראו החתימות לא עלתה על דעתם להיות ב"ד ואעפי"כ אם ראו ביום מהני, ואם איתא דבלא כוונה לא נעשים ב"ד אפי' ראו אז ביום נחשב כראו בלילה, וכן ראיתי לכבוד גאונו בספרו הביא ראי' מהא דארפי לי' וצמצמי לי' דפרק החולץ דנעשים ב"ד בלא כוונה, אך בשם מהריב"ל כתב להיפוך, ולדידי כל דבריו שאמר כיון דדיין בישיבה אסמכתא, מורה דכל הפלפול סובב הולך על מה שהי' הדיין מעומד וכמ"ש. וכן מה שהביא ראי' מהא דכתבו התוס' גבי הנותן גט ליבמתו לכשיכנסנה לא חשיב דבר שלא בא לעולם דבידו לייבמה בעינן והקשה כבוד גאונו הא דעת ריא"ז יבום צריך עדים ונימא מי יימר דאזדקקו לי' כמו גבי גר דאמר בגמ' דמזדקקו לי' תלתא, אלא היינו טעמא משום דנעשים עדים בלא כוונה וב"ד צריכין כוונה, ולדידי יש ליישב לא מבעיא לדעת הרשב"א ריש פרק האשה רבה לחלק דשאלה בהקדש וקונמות חשיב בידו משום דסגי בהדיוטות דלק"מ. אך לתירוץ הב' של הרשב"א דלענין דשלב"ל בעי בידו טפי הכא. דיבום מ"ע וכל ישראל ערבין בוודאי עדים יזדקקו לי' וכמ"ש התוס' דבידו לייבמה בע"כ, והיינו דמחוייבת להתייבם לו כמו גבי עדים, וגם דעת רשב"א בשו"ת ח"ד סי' שכ"ח דאין יבום צריך עדים דאשה הקנו לו מן השמים, וכן מסתבר כיון דקנוי לו בע"כ של שניהם, ודומה לזנתה בלא עדים שנאסרת על בעלה וא"צ עדים אלא לברור המעשה:

ידידו הדוש"ת הק' אברהם:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף