אבני נזר/אבן העזר/קפו
|
< הקודם · הבא > |
סימן קפו
ב"ה יום ד' מ"א למטמונים תרנ"ח לפ"ק סאכטשאב.
כבוד אהובי הרב המאור הגדול החריף ובקי כש"ת מו"ה שמחה בונם נ"י הכהן האבד"ק חעלמא.
דבר הגט שהבעל אמר לאחר הנתינה ספק תוך כדי דיבור ספק לאחר כ"ד דיא וועסט נישט חתונה האבין בתוך ט"ו שנה:
תשובה א) הנה יש חשש מחמת דברי הב"ח סי' ל"ח שאם התנה תנאי בתוך כדי דיבור לנתינה הי' מועיל לולי שמעשה קודם לתנאי כיון שאינו חוזר אלא שמפרש דבריו הראשונים, וכן בתשו' חכ"צ סי' קט"ו נטלתו וזרקתו לפניו דלא הוי קידושין היינו שזרקתו תכ"ד, ואף דבקידושין תכ"ד לאו כדיבור דמי, היינו באומרת הן או קדשני, אבל קיבלה בשתיקה הזריקה תכ"ד מברר שלא נתרצתה מעולם עיי"ש וה"נ באמר תנאי תכ"ד דמפרש דבריו שלכך נתכוין תחילה:
ב) והגם שהרמב"ם בפירוש המשניות פ"ה דתמורה דתכ"ד בגטין וקידושין ואינך אינו יכול לומר תנאי דעל מנת, ואף דבעל מנת פסק הרמב"ם בהלכות דלא בעינן דיני תנאים, לא קשיא שהרי בפי' המשניות פ"ג דקידושין דבעל מנת בעינן תנאי כפול, וה"ה שאר דיני תנאים, ובהלכותיו כתב דע"מ א"צ תנאי כפול ולא שאר דיני תנאים, ממילא לפמ"ש בפירוש המשנה בע"מ בעינן תנאי כפול ה"ה שאר דיני תנאים, והרי כל ראיות הגאונים מכמה משניות תנאי בקידושין בלא כפילא, הנה כל היסוד תנאי כפול, וע"כ בפי' המשנה לא ס"ל, ובהלכותיו חזר בו או שיש טעות בתיבת ע"מ, וזה מבואר בפוסקים שאין להעמיד יסוד על תיבה אחת בפירוש המשניות יען הוא מועתק מלשון ערבי:
ג) ובמ"ש דהרמב"ם בפירוש המשנה שכתב דלא מהני בגיטין וקידושין תנאי תכ"ד היא משום מעשה קודם לתנאי, ארווח לן טעמא מה דבהקדש מועיל תנאי תכ"ד, ולמ"ש הטעם פשוט, דבהקדש לית בי' משום מעשה קודם לתנאי כיון דאינו רק דיבור לבד, ומ"ש הרמב"ם נזיר ואינו מגלח אפי' בעל מנת היא משום מתנה על מה שכתוב בתורה כמ"ש במחנה אפרים הלכות צדקה, וכ"כ בשטמ"ק נזיר (י"א.) דבנזירות שהוא דיבור לבד לא בעינן דיני תנאים, ואמנם כי לדעת הרמב"ן פ"ב דביצה הא כללא דבדיבור לא בעינן דיני תנאים הוא בתנאי דאם לבד, משום דבמה שאין מעשה האי אם כלאחר דמי, אבל בעל מנת אין חילוק בין דיבור למעשה, אך שטמ"ק הנ"ל כתב כן להדיא בע"מ [ואם תאמר דהאי ע"מ טעות המעתיק כנ"ל שלא יסתרו דבריו שבפי' המשנה עם שבהלכותיו אתי שפיר גם להרמב"ן:
ד) והנה יש להביא דוגמא לסברת הב"ח מדברי התוס' ב"ק (ע"ג:) בד"ה ונמלך דאף למ"ד תכ"ד לאו כדיבור דמי, מ"מ לפרש דבריו מהני תכ"ד, והיינו דטעם תכ"ד כדיבור דמי משום שהדבר רחוק שישתנה דעת האדם בשעה מועטת כזה, ע"כ כשחזר בו אמרינן גם בתחילה בלא דעת דיבר, וזה שכתב רמב"ם פ"ב מהלכות שבועות שזה דומה לטועה, ור' יוסי דס"ל לאו כדיבור דמי ואינו יכול לחזור לא ס"ל סברא זו דהוי כטועה וע"כ דנשתנה דעתו, אבל לפרש דבריו ראשונים נאמן, שדבר רחוק שתכ"ד נשתנה דעתו, ובוודאי כך הי' כוונתו, וזה שכתבו תוס' ד"ה תרי דלמה דמסיק לחלק בין תכ"ד קטן לתכ"ד גדול, בתכ"ד גדול אף לפרש דבריו אינו נאמן, והיינו דכיון דתכ"ד קטן יכול לחזור, ע"כ ס"ל דמשום שאין דרך שישתנה דעתו בזמן מועט אמרינן שמתחילה בלא דעת דיבר והוי כטועה, ע"כ תכ"ד גדול דרך שישתנה דעתו, דאל"כ היינו אומרים ג"כ דהוי כטועה, וכיון שדרך שישתנה דעתו, שוב אף לפרש דבריו אינו נאמן ואמרינן דנמלך הוא:
ה) מעתה בגיטין וקידושין דתכ"ד לאו כדיבור דמי דהני דחמירי אין אדם עושה אותם רק בישוב דעתו [וכה"ג כתב הר"ן בנדרים אך לשיטת רמב"ם משום שדומה לטועה, צ"ל קצת באופן אחר] ולא תלינן שבלא דעת דיבר ולא הוי כטועה, וזה כשחזר בו, אבל אם פירש דבריו ראשונים נאמן כיון שאין דרך שישתנה דעתו בזמן מועט אף במילי אחריני, כ"ש בהני דחמירי, ובוודאי לכך כוון מתחילה, ואין דנין אותו כדברים שבלב כיון שתכ"ד נתגלה כוונתו שבתחילה, וכמו למה דס"ד דר' יוסי ס"ל לאו כדיבור מ"מ נאמן לפרש ולא הוי דברים שבלב ה"נ בזה:
ו) ועוד חשש דעת הרשב"ם ב"ב (ק"ל) דהא דבקידושין תכ"ד לאו כדיבור דמי היינו לחומרא מדרבנן אבל לא לקולא ותכ"ד כדיבור דמי כמו בשאר דברים, והרה"ג נ"י מקונצק כתב דבמגרש גם רשב"ם מודה דמדאורייתא עפ"י דברי קצה"ח בטעם דהקדש לא מהני חזרה תכ"ד משום דכמסירתו להדיוט, ואף דבמסירה להדיוט מהני חזרה היינו דאתי דיבור ומבטל הדיבור ונשאר המסירה לבד דאינו קונה, משא"כ בהקדש הדיבור גופי' מעשה, ומזה הוליד דלדעת הרמב"ם בגירושין אפי' לא אמר הרי את מגורשת מגורשת מה"ת, ושוב לא אתי דיבור ומבטל מעשה עכ"ד, וזה אינו דטעם מגרש לא בעי דיבור משום שנכתב בגט הרי את מגורשת וכאילו אמר דמי, אבל איך יהי' עדיף מדיבור, הגע עצמך הנותן שטר מתנה לחבירו וכתוב. בו שיקנה לאחר שלשים יום לא יוכל לחזור תוך שלשים, דוודאי א"צ דיבור במתנה כמו בגט ועדיף מינה, וכן הנותן מתנה בשטר לא נאמר תכ"ד כדיבור דמי, ולמה פרט הש"ס מגרש כיון דכל מתנה בשטר אינו יכול לחזור, ולא אמרינן במעשה המוכיח על הכוונה לא אתי דיבור ומבטל מעשה רק אם עשה המעשה בגוף החפץ כעין מעשה דכלי לענין טומאה שעשה מעשה בגוף הכלי או למסקנא דמחשבה דטומאה עצמה נחשב מעשה, ולענין הקדש שפיר קאמר הקצוה"ח כיון דדיבור עצמו נחשב מעשה ודפח"ח. ז) ובדברי הקצוה"ח מיושב קושיית הרשב"א והר"ן בסוגיא דבר פדא במה דאיתא שם משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אינו יכול לחזור, והקשו ז"ל דמה ענין זה לזה, ולפי דברי מיושב כיון דדיבור עצמו נחשב מעשה לא אתי דיבור ומבטל מעשה:
ח) ונ"ל שזה דעת הרמב"ם דע"כ אינו יכול לחזור משום דאמירה לגבוה חשוב מעשה, דלשיטתו אי אפשר לפרש כמו שתירץ הר"ן דחשוב כמו מעכשיו דהנה מפורש בר"ן דהאומר לאחר ל' עולה מעכשיו שלמים כיון דתכ"ד אמר מעכשיו שלמים חיילא קדושת שלמים, מבואר דלאחר כדי דיבור לא מהני אמירתו מעכשיו שלמים, והוא הר"ן לשיטתו דהקדש לאחר ל' דינו כמעכשיו, ע"כ לא יוכל עוד להקדישו קדושה אחרת, אבל הרמב"ם פ"ו מה' ערכין הלכה ט' האומר שור זה הקדש לאחר שלשים לבדק הבית והקדישו תוך ל' למזבח, הרי זה הקדש למזבח, ע"כ לא ס"ל דהוי כמעכשיו, ושוב יקשה קושיית הר"ן מ"ש ממשוך פרה ולא תקנה רק לאחר ל' דיכול לחזור בו, וע"כ כנ"ל כיון דדיבור עצמו חשוב מעשה כדברי קצה"ח הנ"ל, וזה סיוע לדברי קצוה"ח:
ט) והרשב"א והר"ן ס"ל דלא חשוב מעשה כיון שעדיין לא חל שום דבר, ומחשבה דטומאה חשוב שחל מחשבה ליעשות כלי אף שעדיין לא נטמא, ועי' כריתות (כ"א) בהא דכל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסול מאכילת כלב, ובגמ' מפרש הטעם דלאסוקי טומאה מיני' עד שיפסל מאכילת כלב, ודעת רוב המחברים דאף שעדיין לא נטמא כיון דנחית לתורת קבלת טומאה טמא עד שיפסל מאכילת כלב דחשוב לאסוקי טומאה מיני', ה"נ חשוב חלות המחשבה במה שנחת לתורת קבלת טומאה, אבל אמירתו לגבוה שלא חל שום דבר לא חשוב מעשה, ומ"מ שפיר קאמר בקצוה"ח לשיטת הרמב"ם דהא דטמא עד שיפסל מאכילת כלב היינו דווקא בשכבר נטמא (והראב"ד כתב מרורות ע"ז] דנחת לתורת קבלת טומאה לאו מילתא, ה"נ מה שנחת לתורת קבלת טומאה לא חשוב שכבר חל, ואעפי"כ אמרינן לא אתי דיבור ומבטל מעשה אף שחשוב עדיין לא חל שום דבר, ה"נ אמירתו לגבוה לא אתי דיבור ומבטל לי', ושפיר מיישב הקצוה"ח את הרמב"ם לשיטתו, מ"מ אין ענין לנ"ד כלל:
י) אך הא ודאי אין לחוש לפירשב"ם שדעת יחידית היא ותוס' בנדרים שם פירשו וכן מגרש ןביטל הגט לאו כל כמיני', והר"ן בתשו' הביא דברי רשב"ם וחולק עליהם, ומשום דמה דלא מהני חזרה תכ"ד בקידושין הוא מסברא שבגמר דעתו עושה אותם, וכ"כ בפירושיו לנדרים, ודעת הרא"ש ר"ת ור' אברהם אב"ד דעיקר דמועיל חזרה תכ"ד הוא מדרבנן, וריב"ש בתשו' רס"ו כתב ג"כ כטעם הר"ן, סוף דבר דעת רשב"ם דעת יחידית ומהר"י בן לב ח"א סי' כ"ח כתב דלדעת ריב"ש הנ"ל הוא מן התורה, והא (דרשב"ם) דהרא"ש] כתב בשם רשב"א ור"ן וחשש להם, והנה תיבת רשב"א ודאי ט"ס וצ"ל רשב"ם, אך מ"ש ר"ן, הרי לפנינו מפורש בר"ן בשני מקומות להיפוך ובוודאי כוונתו על הנמק"י שהביא הא דרשב"ם אך לא פסק כמותו, והנה דעת רשב"ם דעת יחידית והיא היפוך דעת ר"ת ור' אברהם אב"ד ותוס' ור"ן וריב"ש והה"מ פ"ו מה' גירושין הט"ז שיובא לשונו לפנינו, שהם בתראי נגד רשב"ם [וכן פסק ב"ש סי' ל"ח ס"ק נ"ו דלא כרשב"ם, וכן בתשו' דברי ריבות סי' י"א ורשד"ם סי' מ' תפסו בפשיטות דחוץ ממקדש ומגרש הוא אף לקולא ולא הזכירו פירוש רשב"ם כלל] ואין לחוש לה אף בוודאי, כ"ש בנידון דידן שספק היא, ונשאר רק החשש מהב"ח הנ"ל יא) אך הגם שהבאנו ראי' לדעת הב"ח מתוס' ב"ק, מ"מ בנ"ד י"ל שאינו נאמן שכך הי' כוונתו מתחילה, ובהא דתמורת עולה תמורת שלמים י"ל דנאמן משום מיגו דאי בעי מתשיל עלה, ואף דאין נשאלין על התמורה כיון דתמורה חיילא בטעות, מ"מ י"ל על גוף ההקדש יתשיל, וממילא נעקרה התמורה, והרי מפורש פרק האשה רבה בקונמות דנאמן משום בידו לאתשולי עלה, אבל בנ"ד שמשנתן לה הגט שוב אינו בידו לחזור יש לומר שאינו נאמן:
יב) ונראה דתלוי בטעם תכ"ד, דלהרמב"ם מפני שהוא כטועה, והיינו שאין דרך להשתנות הדעת בזמן מועט [ובוודאי תחילה טועה] ומה"ט נאמן ג"כ שכך הי' דעתו מתחילה אך לדעת הר"ן משום שתחילה כך הי' דעתו שיוכל לחזור בו, א"כ אין לנו ראי' שלא שכיח שישתנה דעתו בזמן מועט כזה, וע"כ י"ל שאינו נאמן, ומדברי הה"מ פ"ו מה' גירושין הט"ז נראה דכהר"ן ס"ל שכתב על הא דכתב הרמב"ם אם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו אפי' תכ"ד, דהוא משום דבגירושין תכ"ד לאו כדיבור דמי, ואי כטעם הרמב"ם משום דהוי כטועה הכא אינו כטועה בשעת עשיית השליחות שלא ביטל תכ"ד לעשיית השליחות, אלא ודאי ס"ל להה"מ כטעם הר"ן, ובאמת צ"ע על הה"מ שכתב דברים אלו על הרמב"ם, ולשיטתו פ"ב מה' שבועות לא הוצרך בזה כנ"ל, ואולי אשתמוט לי' באותה שעה דברי רמב"ם פ"ב משבועות:
יג) והנה דעת הט"ז סי' ל"ח והב"ש שם סק"ב היפוך מדעת הב"ח שהב"ח הובר דתכ"ד אפי' בקידושין יכול להטיל תנאי ואלו הט"ז והב"ש. ס"ל דאפי' בשאר דברים שיכול לחזור תכ"ד מ"מ אינו יכול להטיל תנאי תכ"ד:
יד) והנה מט"ז משמע דאפי' חזרה אחר הנתינה לא מהני והביא ראי' משנים אוחזין, ובראי' זו השיגוהו האחרונים והדין עמהם, אך בתנאי לדינא יש פנים לדבריו לפמ"ש בתשו' הרא"ש כלל מ"ו סי' ב' שיכול לבטל התנאי אחר המעשה שאפילו לא יתקיים התנאי יתקיים המעשה וכהא דכתובות (ע"ג.) כיון שכנסה אחולי אחלה לתנאי, והטעם דלולי דילפינן מב"ג וב"ר הוי אמרינן דלא אתי תנאי ומבטל מעשה ואפי' לא נתקיים התנאי המעשה קיים אלא שלמדין מב"ג וב"ר, וע"כ בעינן דיני תנאים כעין ב"ג וב"ר דאין לך בו אלא חידושו, וכיון שכן שהמעשה בפ"ע וראוי להתקיים בלא קיום התנאי אלא דילפינן מב"ג וב"ר ע"כ יכול לבטל התנאי שהוא מעשה בפ"ע ואין קיום המעשה תלוי בו דדיבור בעלמא הוא ואתי דיבור דביטל התנאי ומבטל דיבור של התנאי ונשאר המעשה קיים עיי"ש באריכות, ומבואר מדברי הרא"ש שאין פירוש תנאי שכשלא נתקיים אין התחלה למעשה כי לא רצה באופן זה, דא"כ מה יועיל מה שמבטל אח"כ, סוף סוף תחילה לא הקנה רק באופן שיתקיים התנאי רק המעשה ראוי להתקיים אף אם לא יתקיים התנאי כיון שרצה בעצם המעשה רק דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר שיכול להטיל בו תנאי שאם לא יתקיים התנאי יתבטל המעשה, וע"כ כשמבטל זה נשאר המעשה בתוקפו מאחר שלא הי' ביטול למעשה מצד התנאי ודו"ק:
טו) והנה לשיטת הרמב"ם בטעם חזרה תכ"ד משום דהוי כטועה וא"כ כשלא חזר לגמרי רק הטיל בו תנאי והוי טועה במה שלא הטיל בו תנאי וזה לא חשוב טעות במעשה דהא אפילו הטיל תנאי חשוב רצון אל המעשה, ואי אפשר שיחשב תנאי מצד שטעה וכאילו דעתו הי' לתנאי, שהרי המתכוין לומר עולה ואמר שלמים אף עולה אינו ולא נעשה עולה במחשבה לבד, וה"נ לא נעשה תנאי במחשבה לבד ונשאר המעשה בתוקפו:
טז) מ"מ קשה להעמיד יסוד על הא דתשו' הרא"ש, דהנה תחילה כתב הרא"ש דלא מהני ביטול תנאי היכי דלצעורה מכוין, ושוב הביא מהרמב"ם דאפי' היכי דלצעורה מכוין מהני ביטול, ואח"כ כתב טעם הנ"ל, ובאמת לפי טעם זה אין נ"מ בין לצעורה מכוין או לא:
יז) והנה הא דרמב"ם הוא פ"ח מה' גירושין הלכה כ"ג הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי כלי פלוני כו' אינו גט עד שתתן לו כלי פלוני או שיבטל התנאי, ומינה דייק הרא"ש דמהני ביטול התנאי ומטעם הנ"ל, אך הה"מ פירש דברי רמב"ם שכפול לומר לה הרי זה גיטך בלא תנאי וא"צ לחזור וליטלו ממנה וליתנו לה, הנה צריך גירושין מחדש, וכן הביא בש"ע סי' קמ"ג סעיף ו' דברי רמב"ם כפירוש הה"מ עד שיאמר לה ליהוי גיטא בלי שום תנאי, א"כ נראה דלא קיי"ל כתשו' הרא"ש הנ"ל:
יח) ועוד נ"ל ראי' כדעת הה"מ והש"ע שהרי טעם הרא"ש לא שייך אלא היכי דבעינן דיני תנאים בזה אמרינן דאי לאו דילפינן מהתם הוי אמרינן לא אתי תנאי ומבטל מעשה ע"כ בעינן דיני תנאים דומיא דב"ג וב"ר דאין לך בו אלא חידושו וכיון שכן כו' כמבואר בלשון הרא"ש באריכות, והתינח לדעת הרא"ש לשיטתו שגם במעכשיו בעינן דיני תנאים, אבל הרמב"ם הא ס"ל במעכשיו לא בעינן דיני תנאים דלא שייך בזה לא אתי תנאי ומבטל מעשה וא"צ למילף מב"ג וב"ר, והרמב"ם בעל מנת קאי כנ"ל לשונו, וע"כ לאו משום ביטול התנאי אתי עלה רק משום גירושין מחדש:
יט) אך ההיתר שכתב מעלתו מהרשב"א נדרים (מ"ח) דהאומר לחבירו הרי זה נתון לך ואתה תעשה כך וכך אינו תנאי אלא מדעתך קאמר, ה"נ בזה. והביא הא דביצה תנו ד' מאה זוזי לפלניא ולנסוב ברתאי ד' מאה זוזי שקיל ברתא אי בעי נסיב כו' ומה שפקפק כת"ר כי רשב"א אזיל בשיטת רמב"ן במלחמות והראב"ד והר"ן, אבל דעת רש"י ותוס' ורז"ה אינו כן אלא דהוי תנאי גמור רק משום מעשה קודם לתנאי או תפוס לשון ראשון כמ"ש התה"ד, והכא נוסח האמירה מעכשיו לא בעינן דיני תנאי [טעמא דתפוס לשון ראשון שייך נמי בנ"ד כיון שכבר נתן הגט בידה, אך טעם דתפוס לשון ראשון הוא פלא, דלא קיי"ל כר"מ דאמר תפוס לשון ראשון] אך זה חשש קטן, כי הש"ך הוא פוסק נפלא אשר כל בית ישראל נשענים עליו וכתב בסי' רנ"ג ס"ק ט"ז דהלכתא כרמב"ן במלחמות שחולק על רש"י ותוס', ומתה"ד אין ראי', שזאת ידוע שבעל תה"ד לא ראה ספר רמב"ן ורשב"א ור"ן, וע"כ לא הביאם בשום מקום, ולא ראה כי אם פירש"י ותוס', ע"כ הלך בשיטתם, גם רמ"א שפסק שם באומר תנו מנה לבתי ותקנה בהם חגורה ולא קנתה חגורה מ"מ המתנה קיימת דהוי כשני צוואות, היא ג"כ בשיטת הרמב"ן, דאילו משום מעשה קודם לתנאי אפי' הכל צוואה אחת כן הדין, ומה שהקשה בקצוה"ח דבתה"ד בהגה מבואר שהם צוואה אחת, לק"מ לפירוש רמב"ן דהטעם משום שלא תלאן זה בזה, ה"נ כן, והיינו שני צוואות, ומה שהוצרך הרי"ף לומר שני צוואות תנו לו ד' מאה זוזי ותנו לו ברתי, דאל"כ בוודאי האומר תן לפלוני ויעשה זה, היינו שעבור הנתינה יעשה כן, ואם לא עשה חזרה הנתינה, וכמו האומר לאשה הלך מנה והתקדשי לפלוני ונתן לה אם אמרה בשעה שקיבלה אין רצוני להתקדש צריכה להחזיר המעות, ע"כ הוצרך הרי"ף לומר שהיא שתי נתינות לפלוני, אבל גבי ותקנה די לומר ששני דברים הם שלא תלאן זה בזה היינו שני צוואות. כ) ומה שכתב הרה"ג נ"י מקונצק מדברי הט"ז יו"ד ססי' רל"ו מפקוד יפקוד מאחר שתיבות אלו מיותרים נראה שהיא עיקר בשבועה, ה"נ בנ"ד דמה הי' לו להזכיר, זה אינו דמיון דהתם הקרים פקוד יפקוד לשבועה, וה"נ אם אמר לנסוב ברתי והבו לי' אי לא נסיב לא שקיל, רק התם שמעשה אחת היא העלאה שנאמר שהזמן אינו עיקר ע"ז מועיל הראי' שהיא עיקר לא בנ"ד, גם אינו ראי' כלל מדבריו ואפשר להקניטה מתכוין לפי שעה, אף לפי האמת הגט בלי תנאי ויכשירו הגט, מ"מ לפי שעה מצערה כמו גונב ע"מ למיקט:
כא) ועוד ההיתר משום מעכשיו ג"כ בעינן דיני תנאים, הגם שבש"ע דיעה ראשונה שהיא עיקר דבמעכשיו לא בעינן דיני תנאים, זה לפי הכלל שלו במקום שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן. מ"מ מפני שרבו החולקים כתב גם דיעה שני', ולדידן דגרירין בתר רמ"א הוי ספיקא דדינא גמור. כי בה"ג דיני גיטין ור"ח ובעל העיטור ורמב"ן ותוס' ורא"ש והטור והר"ן [הובאו דברי בה"ג ור"ח ורמב"ן ברי"ו מישרים נ"ט ח"א] שגם במעכשיו בעינן דיני תנאים, ואף שהה"מ פ"ו מהלכות אישות הלכה י"ז כתב שדעת כל הגאונים מעכשיו לא בעי דיני תנאים ומסיים קבלת הגאונים תכריע, הנה בה"ג ור"ח מהגאונים וס"ל גם במעכשיו בעינן דיני תנאים, כפרו בנ"ד שספק אם תכ"ד אם לאחר כדי דיבור אין לנו לגבב כל החומרות כדי לעגן את זו:
כב) גם חילוק זה נכון משום שלא אמר בלשון ציווי רק בלשון עתיד "דיא וועסט נישט" כי האומר בלשון ציווי מורה על תנאי שמכח זה היא אסורה בזיקים שלא תנשא, וזה אי אפשר כי אם ע"י תנאי, אבל האומר "דיא וועסט נישט" כך יכול להיות בלא תנאי יוכל להיות שלא תנשא:
כג) אך מ"ש עוד הרה"ג נ"י מקונצק משום שאמר "דיא וועסט נישט כו' ולא אמר "אין דיא" כמו בהא דביצה והבו בויו המחבר. ובכה"ג לכ"ע חזרה הוי וכמ"ש החכם ר' שם טוב בתשו' מהרי"ט סי' מ"ו דבאומר מהיום לאחר מיתה חזרה הוי [וכאן לא מועיל חזרה בגירושין תכ"ד] ומהרי"ט לא נחלק אלא משום שמקיימים שתי הלשונות גופא מהיום ופירי לאחר מיתה עכ"ד, הנה המעיין במהרי"ט בתשו' שני' להרב הנ"ל סי' הנ"ל דמוכיח מהא דר' יוסי אית לי' זמנו של שטר מוכיח עליו באמר הרי זה גיטך לאחר מיתה דינו כמהיום לאחר מיתה והוי גט ואינו גט אף דאין קישור לזמנו של שטר עם לאחר מיתה, ובאמת החכם ר' שם טוב אמר גם זמנו של שטר לא מהני ומהרי"ט השיג עליו, הנה דמהרי"ט חולק עליו על עיקר סברתו ג"כ:
כד) ומה שהביא הרה"ג נ"י מקונצק ראי' לסברת רש"ט מרמב"ם פ"ו מהלכות ערכין האומר שור זה הקדש [בה"ב] לאחר ל' יום ושחטו בתוך ל' יום מותר בהנאה הקדישו למזבח הרי זה הקדש למזבח אבל אמר הרי זה הקדש מעכשיו לאחר ל' שחטו בתוך ל' אסור בהנאה הקדישו בתוך ל' למזבח אינו מוקדש, והנה מעכשיו ולאחר ל' ספק תנאי ספק חזרה ואי חזרה ניחא דרמב"ם לטעמי' בהקדש אינו מועיל חזרה תכ"ד אך נחוש שמא תנאי והיינו אם לא אחזור, וכיון שחזר והקדישו למזבח לא נתקיים התנאי ולא חל הקדש מעולם ויחול הקדש מזבח, אלא ודאי כיון שאמר בלא ויו ודאי חזרה הוי ואינו מועיל הקדש עכ"ד:
כה) הנה מ"ש תנאי היינו אי לא אחזור הוא פירש"י, אך הרמב"ן הקשה ע"ז שאין במשמעות תנאי חזרה כלל, ואם באנו לחוש לתנאי חזרה ניחוש ג"כ לתנאים אחרים, ע"כ פירש התנאי אם יבואו ל' יום ויהי' שניהם קיימים עיי"ש, ויוכל להיות רמב"ם כרמב"ן, ואף דבהקדש לא שייך בי' תנאי אם יהי' קיים, בשלמא קידושין התנאי שתהי' מקודשת לו גם לאחר ל', אבל ההקדש לא יפקע אם ימות המקדיש, מ"מ תנאי דחזרה ליכא וכמ"ש רמב"ן שאין במשמעות תנאי חזרה כלל א"כ ע"כ חזרה, וע"כ מעכשיו ולאחר ל' בהקדש חזרה היא ולא תנאי או תנאי אם תהי' הבהמה קיימת ומ"מ שחטו אסורה בהנאה שמא חזרה כו) אך גם לשיטת רש"י תנאי אם לא אחזור מ"מ כיון דספק חזרה שאינו מועיל בהקדש ואסורה בהנאה מספק הוי אינו ברשותו, ושוב אינו יכול להקדישה, למזבח, וידוע דברי הר"ן בתשו' דיכול לישאל בין השמשות כיון דספיקא דאורייתא לחומרא חשיב חל הנדר, ואף דכתב שם להרמב"ם דספק מדרבנן לחומרא לא חשיב מה"ת חל הנדר, הא לענין אינו ברשותו אמרינן בפסחים כיון דאיסורא דרבנן עלי' בדאורייתא, ופשטא דמילתא שגם מה"ת לא חל הביטול:
כז) נשוב לנ"ד ואף שבשעת התנאי עדיין לא הכניסה ידי' תחת הסרבל ויש חשש רעק"א סי' רכ"ב סעיף כ"ג דקנין הגבהה לא יועיל בגט דבירושלמי מבעיא לי' במסירה וה"ה במשיכה והגבהה וכשאין הגט כולו בידה אין כאן הגבהה עכ"ד, הנה ידוע שבס' תורת גיטין הביא ראי' מרשב"ם ב"ב דהגבהה מהני בגט, ויש לחלק בין מסירה דמסירה אין מעשה רק במקצת אחזה בשליף שעלי' וע"כ אינו קונה בהפקר, אבל הגבהה כל החפץ מוגבה מכחה:
כח) עוד יש לחוש מחמת שבעל נותן לידה, ובמקנה קידושין (כ"ו.) דאם אחר נותן על ידו לא חשיב הגבהה, הנה ברשב"ם הנ"ל מוכח להיפוך, וכן מריטב"א ע"ז (ע"א:) עיי"ש ברש"י וריטב"א, ובאמת שתהא מתגרשת במה שמכנסת הגט תחת הסרבל צ"ע טובא שהוא נתכוין לגרשה תיכף בשעת אמירה ונתינה לידה, ואח"כ שוב אינו מתכוין לגרשה שחושב שכבר נתגרשה רק שסומכין על הגבהה, ועוד דמהכ"ת ניחוש שלא בא כל הגט לידה, הלא המנהג (סי' קל"ו) שכופל הגט שתוכל לאוחזו כולו בידה, ע"כ אין להשגיח במה שעדיין לא נתנה הגט תחת הסרבל (ספר צ"צ על הלכות גיטין אין תח"י לעיין בו]:
כט) קיצור הדברים יש כמה צדדים להתיר, א', דעת הב"ח דתכ"ד יכול לפרש דבריו גם בקידושין, מלבד שדעת ב"י אינו כן, כתבנו שהדבר תלוי במחלוקת רמב"ם עם ר"ן והה"מ, ב' דעת הרבה פוסקים מעכשיו בעינן ג"כ דיני תנאי, והב"ש פסק דתנאי קודם למעשה בעינן אף במקום דהתנאי לקולא, ואף דיש מגמגמין לענין זה יועיל מ"ש מתשו' הרא"ש דתנאי דבר בפ"ע ממילא בעינן שיהי' פיו ולבו שוין ולא מהני תנאי תכ"ד, ולהפוסקים מעכשיו א"צ דיני תנאי דא"צ למילף מב"ג וב"ר רק שלא רצה רק באופן זה שאין תנאי דבר בפ"ע וא"צ שיהי' התנאי פיו ולבו שוין, אך להפוסקים גם במעכשיו בעינן דיני תנאי, רק שתאמר דעיקר הלכה כחכמים, מ"מ בזה מודים דתנאי ילפינן מב"ג וב"ר והתנאי בפני עצמו ובעינן בי' פיו ולבו שוין, ג', שיטת הרשב"א והר"ן והרמב"ן במלחמות דכיון שלא תלאן זה בזה לא הוה תנאי כלל, וש"ך סי' רנ"ג כתב דהלכתא כוותייהו, ד' שאמר "דיא וועסט נישט" ולא אמר "דיא זאלסט נישט חתונה האבין", ועוד ספק אם אמר תכ"ד או לאחר כדי דיבור, מכל הני טעמי אני מסכים להתיר האשה לכל די תצביין:
הק' אברהם.
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |