אבני נזר/אבן העזר/סט
|
< הקודם · הבא > |
סימן סט
להרב מזאקראטשין נ"י על דבר אשה בילא גיטל בת מו"ה מאטיל ושם בעלה מו"ה יעקל בן מו"ה חיים בן מו"ה צבי חיים מעיר זאקראטשין אשר נמצא נטבע בווייכסיל סמוך לווארשא והכירוהו ע"י סימנים הרבה בגופו אך אינם מובהקים וטב"ע בכליו:
תשובה א) הנה מהר"ל מפראג התיר בזה, משום דממנ"פ אי סימנים דאורייתא הותרה בסימנים, ואי לאו דאורייתא אין הכרח לומר דחיישינן לשאלה, שמה שחידש הש"ס דחיישינן לשאלה הוא ליישב המשנה דאעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו למ"ד סימנים דאורייתא והוצרך לתרץ גופו דאריך וגוץ כליו דחיישינן לשאלה, אך אי לאו דאורייתא א"צ לומר דחיישינן לשאלה, ומוכח בתוס' דבלא הכרח אין לנו לומר כך. שהרי כתבו לאיבעית אימא כליו בחיוורי וסומקי, לא חיישינן לשאלה, אלמא בלא הכרח אין לנו לומר כן. כמו כן למ"ד סימנים לאו דאורייתא:
ב) ולכאורה יש לפקפק בזה דאין ראי' מתוס', דוודאי למה דמוקמי מתני' בחיוורי, וסומקי אבל בסימנים טובים מעידין מפורש דלא חיישינן לשאלה, אבל מסברא שפיר י"ל דחיישינן, ויש ליישב דאף למה דמוקי בחיוורי וסומקי י"ל דלעולם חיישינן לשאלה ונ"מ בחיוורי וסומקי בכלים דלא מושלי, ומוכח מתוס' דרה משום דנתיישב הקושיא בלא סברת חשש שאלה אין לנו לומר דחיישינן לשאלה:
ג) עוד יש לעמוד בזה, דהנה דעת הרבה אחרונים דשני סימנים מצטרפין לסימן מובהק, אך עומד לנגדם מתני' דיבמות (ק"כ) אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו, הרי דאף סימנים לשון רבים] לא מהני, ויש לומר, דוודאי למה דס"ד טעמא דמתני' משום סימנים לאו דאורייתא הי' מוכח אפי' בשני סימנים לאו דאורייתא, אך למה דמשני חיישינן לשאלה שפיר אמרינן שני סימנים הויין סימן מובהק, ומתני' דאעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו היינו סימן אחד בגופו ואחד בכליו, ועי' בתוס' יבמות (ק"א:) בהא דלעיני הזקנים למעוטי סומא דסומא באחת מעיניו כשר לחליצה דיכול לראות בעין אחת, ואף דלעיני כתיב היינו שכל הזקנים יש להם עינים וכל זקן אפי' עין אחד סגי, וראבי"ה חולק על ר"ת דלעיני צריך שכל זקן יהי' לו שתי עינים, ובתוס' חגיגה (ג.) ד"ה חרש כתבו בזה פלוגתא, ועי' פסחים (פ"ו.) על הבתים אשר יאכלו אותו בהם לר' יהודה אין האוכל אוכל בשני מקומות רק כל אחד אוכל בבית אחד וכולם אוכלים בבתים, וה"נ יש לפרש בגופו סימן אחד בכליו סימן אחד ובשניהם יש סימנים, ולעולם שני סימנים חשובים סימן מובהק, ולפי זה גם אי סימנים לאו דאורייתא צריך לטעם דחיישינן לשאלה, דבלא חשש שאלה הוי סימן מובהק, ואין נראה לחלק בין שני סימנים בגופו בין אחד בגופו ואחד בכליו אי לא חיישינן לשאלה, וא"כ אין ראי' כלל מתוס', דוודאי למה דמשני גופו דארוך וגוץ כליו בחיוורי וסומקי דהויין סימנים גרועים, ומבואר בפוסקים אפי' כמה סימנים גרועים אין מצטרפין אפי' לסימן בינוני, משא"כ למ"ד סימנים לאו דאורייתא ומתני' בסימנים בינונים שפיר איצטריך לחשש שאלה שלא יעשה סימן מובהק ע"י צירוף סימנים:
ד) אך זה בסימן אחד בגופו טב"ע בכליו, אך בנ"ד שיש שני סימנים בגופו, ממנ"פ, להפוסקים הנ"ל דשני סימנים הויין סימן מובהק הותרה בסימנים שבגופו לבד ולפוסקים שני סימנים לא הוי סימן מובהק, איכא ממנ"פ של מהר"ל:
ה) אך הנה הב"ש השיג על ממנ"פ של מהר"ל, דכי אמרינן דמסברא לא חיישינן לשאלה, היינו אי סימנים דאורייתא, אבל למ"ד סימנים לאו דאורייתא וצריך סימנים מובהקים דווקא וע"י חשש שאלה לא הוה סימנים מובהקים, וע"כ סימן אחד בגופו סימן מובהק בכליו לא מהני, דלעולם סימנים לאו דאורייתא ואעפ"כ אי אפשר להתיר ע"י סימן מובהק בכליו, דמסברא ע"י חשש שאלה יצא מתורת סימן מובהק לסימן אחר:
ו) ונראה לפענ"ד להביא ראי' להב"ש מהא דב"מ (כז:) אי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן אמרי אוכף לא שאולי אינשי אוכפא דמסקב לי' לחמרא איבעית אימא כליו בחיוורי וסומקי, אלא הא דתניא מצאו קשור בכיס וכו' ניחוש לשאלה, והדבר יפלא למה כתב הש"ס תירוץ זה דאיבעית אימא בינתיים, כי הקושיא ממצאו קשור הוא על חשש שאלה והאי איבעית אימא היא שלא לפשוט סימנים לאו דאורייתא, ובאמת ביבמות (ק"כ) הקדים הש"ס הקושיא ממצאו קשור בכיס להאי איבע"א, אך לדברי הב"ש יתיישב בטוב טעם. דסברת הב"ש הוא רק בסימן מובהק בכליו היא, דמסברא חשש שאלה מפיק לי' מתורת סימן מובהק, אבל בטב"ע דכליו לשאלה לחוד לא חיישינן רק בסימן מובהק שביארו הפוסקים שאינו מצוי אף אחד מאלף מ"מ לפעמים אתרמי אלא דלא חיישינן לה ובצירוף חשש שאלה חיישינן:
ז) ולפי זה יתיישב. דהנה כל הפלפול בב"מ לפשוט סימנים דאורייתא או דרבנן, ופשיט ממתני' דאעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו ש"מ סימנים לאו דאוריייתא, ודחי גופו דארוך וגוץ כליו דחיישינן לשאלה, ומקשה אי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן אלא ודאי לא חיישינן לשאלה, ונפשט ממתני' סימנים לאו דאורייתא ולכאורה לב"ש אי אמרת סימנים לאו דאורייתא כ"ש דקשה, דלפי זה מסברא חיצונה נדע דחיישינן לשאלה ותקשי חמור בעידי אוכף (דלפי הצד סימנים לאו דאורייתא מתרצינן לעיל בעידי אוכף] אך לפי האמור בעידי אוכף שמכירין בטב"ע לא ניחוש לשאלה מסברא ניחא, אך בהא דמצאו קשור בכיס דמהדרינן ע"י שאומר סימני הכיס, ופירשו התוס' ביבמות דאי סימנים דרבנן ס"ל דחשיב סימן מובהק מה שקשור בכיס וארנקי, וה"ה דיש לומר שאמר סימן מובהק בכיס וארנקי, אי אפשר להקשות ניחוש לשאלה, וע"כ דלא חיישינן לשאלה, ונפשט סימנים דרבנן, דא"כ כ"ש דתקשה דע"י חשש שאלה לא הוה סימן מובהק וסימנים לאו דאורייתא, ע"כ לא הקשה כלום, רק לבתר דמשני בחיוורי וסומקי, וא"כ אף אם לא חיישינן לשאלה נוכל לומר סימנים דאורייתא, עכשיו אינו חוזר להוכיח דין סימנים, דמ"מ ליכא הוכחה, די"ל בחיוורי וסומקי, רק מקשה על תירוץ ראשון להכריע דתירוץ בתרא עיקר:
ח) שוב ראיתי בנוב"י דפשיטא לי' לדעת הב"ש דאף בטב"ע דכלים אי סימנים לאו דאורייתא חיישינן לשאלה, וע"כ הוכיח מקושיא דחמור בסימני אוכף היכי מהדרינן דלא כב"ש אלא כמהר"ל, ושו"ר בסי' נ"א רצה הגאון ר"מ מפרעסבורג לומר לב"ש דווקא בסימן מובהק אומר הב"ש וכמ"ש, והנוב"י ביאר דברי הגאון הנ"ל משום דאיכא שני חששות וכמ"ש והוא פשוט. אך דחה הנוב"י מקושיית הש"ס חמור בסימני אוכף כו' אלא ודאי לא חיישינן לשאלה וסימנים לאו דאורייתא וחמור בעידי אוכף, אימא לעולם סימנים דאורייתא וחיישינן לשאלה, אך דווקא בסימנים משום דאיכא שני חששות דלמ"ד סימנים דאורייתא דינו כמו סימן מובהק למ"ד דאורייתא] וחמור נפרש בעידי אוכף, דאי נמי חיישינן לשאלה וסימנים לאו דאורייתא ע"כ נפרש בעידי אוכף, אלא ודאי סברא דשני חששות לאו מילתא, ואי חיישינן לשאלה בסימנים ה"ה בעדים, ואי לא חיישינן בעדים ה"ה בסימנים עכת"ד הנוב"י, ולי לק"מ דוודאי אם נפרש חמור בעידי אוכף ה"ה שאלה בעדים, וסימנים דאורייתא מנלן:
ט) ולבאר הדברים יותר נראה, דהנה צריך להבין מנלן סימנים דאורייתא משמלה כיון דלתובעין אתא, דבאין בו סימנים מתייאש, ומנלן דמחזירין, אך נראה, דהנה תוס' ביארו למ"ד סימנים לאו דאורייתא, מ"מ אינו מתייאש כשיש לו סימנים משום דע"י סימנים ימצא עדים, וי"ל דסברא זו לא אמרינן רק למ"ד סימנים לאו דאורייתא, אך למ"ד סימנים דאורייתא ס"ל שאם לא הי' מחזירין בסימנים באמת לעולם הי' מתייאש, והא גופי' בעיית הש"ס סימנים דאורייתא שאם לא הי' מחזירין בסימנים לעולם הי' מתייאש, ומוכח משמלה סימנים דאורייתא, או סימנים לאו דאורייתא ומ"מ דכשיש בו סימן אינו מתייאש דע"י סימנים ימצא עדים ואין להוכיח משמלה שמחזירין בסימנים, והשתא אם תאמר סימנים דאורייתא אי אפשר לפרש חמור בעידי אוכף ובסימני אוכף אין מחזירין משום דאיכא שני חששות, א"כ גם בעדים לא יחזירו, דהא למ"ד סימנים דאורייתא ס"ל דכשאין מחזירין הוא מתייאש, מעתה שמיושב קושיית הנוב"י נשוב לדרך הפשוט בב"ש דווקא בסימן מובהק בכלים מסברא חיישינן לשאלה למ"ד סימנים לאו דאורייתא:
י) ולפימ"ש כשיטת הב"ש סימן מובהק בכליו וסימן אחד בגופו לא מהני אף אי לא חיישינן לשאלה רק טביעת עינא דכליו וסימן אחד בגופו דמהני מ"מ אזדא החשש שכתבתי בתחילת התשובה, דאף אי סימנים לאו דאורייתא צריכין לתירוץ חשש שאלה כדי שלא יועילו שני סימנים בכליו דהויין סימן מובהק, ולדברי הב"ש לית', דאף דלא חיישינן לשאלה, מ"מ מפיק מתורת סימן מובהק, וע"כ נראה לדינא אפי' סימן אחד בגופו וטב"ע דכליו מתירין אותה:
העולה לדינא בנ"ד שיש שני סימנים בינונים בגופו וטב"ע בכליו מותרת להנשא ממנ"פ כנ"ל באריכות:
הק' אברהם.
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |