ברכת רצ"ה/סח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ברכת רצ"ה סח

סימן סח

לבוב יום ד' ר"ח מנ"א תרל"ח לפ"ק.

לכבוד האברך החריף המשכיל דובר בשפה ברורה מו"ה משה קאוולער בהגאב"ד דק' שאטץ נ"י:

תוכן השאלה באחד שאנס בתולה וכאשר בא הענין לפני כבוד אביו הה"ג נ"י אמר להם עפ"י דעת תורה ודעת נוטה שאם העלמה מסכמת ישאנה כמצווה עליו ולו תהיה לאשה. ועתה בהגיע תור הנשואין נפשו בשאלתו אם צריך לכתב לה כתובה וכמה מנה או מאתים ומעלתו פלפל בזה ורצונו לדעת חוו"ד בזה וזה החלי בעזה"י ועל סדר דבריו אבא כיד ה' הטובה עלי מעלתו הביא דברי הרדב"ז ז"ל שדן לענין הכתובה באנוסה היכי שלא שילם קנס דאי נימא הטעם משום דיצא כסף קנסה בכתובתה בכה"ג יש לה כתובה אך לפי המבואר ברמב"ם ובטוש"ע סי' קע"ז דמשום דלא מצי מפיק לה אין צריך ליתן לה כתובה גם בכה"ג לית לה כתובה ונ"ד דמי לנדון של הרדב"ז ז"ל כיון דעל הודאתו אין לחייבו קנס דמודה בקנס פטור ואי משום הא היה מקום לדון בנ"ד לחייבו קנס עפ"י מ"ש המהרש"א ז"ל בריש פ' שור שנגח את הפרה דאף דאנן לא קיי"ל כר' אחא דגמל האוחר בין הגמלים בידוע שזה הרגו מ"מ כשהודה בכה"ג לא חשוב מודה בקנס ונדון דידן להא דמיא שהיא היתה לבדה עמו וצעקה ובאותו העת נאנסה ולא חשוב א"כ לפ"ז מודה בקנס אך בלא זה ליכא קנס אף בעדים בזמה"ז דאין דנין דיני קנסות ואף לפי תקנת הגאונים ז"ל דמ"מ מנדין אותו עד שיתן כשיעור הראוי כתב הסמ"ע והש"ך ז"ל בחו"מ סימן א' דאין קנס בכלל שיעור הראוי דלא תקנו רק שיתן לו דמי נזק לחסרון אבל לא קנס עייש"ה וגם דמסתמא בנ"ד היתה כבר בוגרת דליכא קנס וכמבואר. ואך מטעמא דל"מ מפיק לה אין לה כתובה דלא נתקנה רק שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה ועיין בקדמונים ז"ל שפירשו דשני הטעמים אלו הנאמרים בש"ס בכתובות דף ל"ט תרווייהו צריכין דלענין תקנת חז"ל שיכתוב כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה לא מהני גם כשכתובתה מונחת על השלחן ולא שייך א"כ הטעם דיצאה כסף קנסה בכתובתה ורק משום דלא מצי מפיק לה ליכא תקנת חכז"ל. אך לעומת זה לא מהני זה לענין שלא יהיה לה כתובה כשמת דהוא משום חינא ולא הוי לן לשנותה משאר אלמנות לולי הטעם דיצא כסף קנסה בכתובתה עיין בדבריהם ז"ל:

והנה מעלתו יצא לדון דבזה"ז דיש חדרגמ"ה ז"ל שאין לגרש שום אשה בע"כ אין לחלק בין אנוסה לשאר נשים דכל הנשים א"י לגרש שלא לרצונה ואפ"ה כותבין להם כתובה והעלה בזה לישב מה שהקשו על המהר"מ מינץ ז"ל שכתב דמי שאנס בתולה ונשאה אין לה כתובה רק מנה דהרי אנן קיי"ל דאין לה כתובה כלל. ולפ"ז ניחא דבזה"ז דאיכא חדרגמ"ה ז"ל דמיא אנוסה לשאר נשים דברי הנוב"י ז"ל שהביא א"צ יישוב דהוא ז"ל מיירי במפותה דלכ"ע יש לה כתובה וכמבואר] עכת"ד. ולא עיין כי כבר העיר בזה הרמ"א ז"ל בסי' ס"ו שכתב שם ז"ל ועיין לקמן סי' קע"ז דבמקום שאין מגרשין רק מרצון האשה א"צ לכתוב כתובה א"כ בזה"ז כו' שאין מגרשין בע"כ כו' הי' אפשר להקל בכתיבת הכתובה אבל אין המנהג כן ועיין בח"מ ז"ל שם שכתב ע"ז בקל יש לחלק בין היכי שאסור מה"ת לגרש למה שהוא רק מתקנת רגמ"ה ז"ל עיי"ש אולם החילוק הזה שהוא קל בעיני הח"מ ז"ל אנכי בעניותי לא אוכל להבין דמה נ"מ אם יעבור כשיגרשנה שלא מרצונה על איסור תורה או חדרגמ"ה ז"ל סוף סוף ל"מ מפיק לה רק כשיעבור על איסור וא"צ לתקנת חז"ל שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ועלה על לבי לומר דבאמת גם כשיעשה איסור חשו חז"ל שלא תהא קלה בעיניו להוציאה שיעבור ויגרשה. ובאונס הו"ל דאם יעבור לא יועיל לו דנכוף אותו להחזירה משא"כ בחדרגמ"ה ז"ל שאם יגרשנה בע"כ תהי' מגורשת ואף שהוא אסור מ"מ לישא אחרת מ"מ אם היא תנשא יוכל גם הוא לישא וכמ"ש בחידושי בביאור דברי הרמ"א ז"ל סי' קי"ט עבר וגירשה בע"כ ונשאת אין האיש נקרא עבריין דהיינו אם נושא אחרת עיי"ש ותבין. ואמינא להביא ראי' דגם אם יעבור על איסור כשיגרשנה בע"כ עדיין תקנת חז"ל שלא תהא קלה להוציאה במקומה עומדת מהא דקאמר ר' יוסי בר"י בכתובות שם דיש לה כתובה דמצי מצער לה עד דאמרה לא בעינא לך ואי נימא דהיכי שיעבור על איסור לא חשו חז"ל הרי גם בזה דיצער לה כו' יעבור על איסור שגורם לבטל מצות התור' דלא ישלחה ואף דלא הוי רק גרמא כבר כתבו התוס' בביצה דף כ"ב לענין גרם כיבוי בשבת דרק חיובא הוא דליכא. וה"ה בשאר איסורים והא דכתבו התוס' שם דביו"ט שרי בארתי בחידושי דלאו היינו משום דשבת חמור שהוא בסקילה ויו"ט אינו רק בלאו ורק דכוונתו ז"ל ע"פ מ"ש הרמב"ן ז"ל דהא דביו"ט של אוכל נפש מותר הוא משום דביו"ט שהוא מטעם זכר ליציאת מצרים לא אסרה תורה רק מלאכת עבד משא"כ אוכל נפש אפייה ובישול וכדומה שדרך בני אדם לעשותן ולא הוי מלאכת עבודה עיין בדבריו הנחמדים ז"ל מ"ש ליישב בזה הא דאסור קצירה וטחינה ביו"ט דאף דהוי באוכל נפש מ"מ אסור דזה הוי מלאכת עבוד' וכיון שכן אין לאסור ביו"ט רק עשי' אבל לא גרמא וכמובן. אבל בשאר איסורים גרמא אסור ואף דמ"מ חיובא ליכא אף במתכוין דגרע יותר מפ"ר ועיין א"ז ז"ל. וראי' ברורה לזה מהא דצריך לימוד דכל מום לא יהי' בו שלא יתן דבילה על אזנו כדי שיבא הכלב ויטלנו כבר כתבתי דאין סברא לחלק לענין שלא ניחוש שיעבור על איסור בין חמור לקל וכנ"ל אלא ודאי דגם היכא שיעבור כשיגרשנ' בע"כ על איסור חשו חז"ל שלא תהא קלה להוציא' ורק באונס לרבנן הטעם שיצטרך להחזיר' וכנ"ל. ועלה על לבי לעורר דהרי סתמא קתני דאין לה עליו כלום באנוס' ולפ"ז בכהן שא"י להחזיר' הו"ל לחייבו כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציא' ע"י שיעבור ויגרשנ'.

אולם אחר העיון יש ליישב זה דפשיטא דחשש זה שיעבור על איסור לא שכיח כל כך ובמלתא דלא שכיח לא גזרו ותקנו רבנן ורק דאחרי דתקנו חז"ל כתובה י"ל דלא פלוג בתקנתן לתקן גם בזו דלא שכיח כ"כ ורק אנוסה הוציאו מתקנתן דלא מצי מפיק לה ויצטרך להחזיר' ואחרי שלא תקנו באנוסה גם בכהן לא תקנו דכיון דלא שכיח שיעבור על איסור לא תקנו בתחיל' לשנותה משאר אנוסה והרי זה נכון. ולכאור' עלה על לבי לומר עוד בחילוק שבין נשים בזה"ז אחר חדרגמ"ה ז"ל להך דאנוס' דדוקא באנוסה לית לה כתובה דבזו לא תקנו חז"ל כתובה כלל כיון דלא מצי מפיק לה משא"כ בשאר נשים שמתקנת חכז"ל צריך ליתן להן כתובה ורק שעתה אחר חדרגמ"ה ז"ל בטיל הטעם הנה אנן קיי"ל דכל דבר שנעשה במנין צריך מנין אחר לבטלו אף כשבטל הטעם שבשבילו גזרו או תקנו וכמבואר בש"ס ופוסקים.

אולם אחר העיון זה אינו דכבר כתבו המפורשים ז"ל דהיכי דבשעת הגזירה והתקנה היו דברים או מקומות שיצאו מהכלל וכגון מים מגולים שמתחלה לא נאסר רק במקומות ששכיחי נחשים לא שייך כלל בזה דצריך להתירו גם כשבטל הטעם ובהך תקנה דכתובה הוציאו מתקנתן אנוסה מטעם דלא מצי מפיק לה ודוק:

עוד אמינא בביאור דברי רמ"א ז"ל הנ"ל וזה נראה לי יותר דבאמת כל היכי שכשיגרשנה שלא מרצונה יעבור על איסור לא שייך תקנת כתובה כדי שלא תהא קלה להוציאה דזה הוא מילתא דלא שכיח כלל שיזיד איש ישראל לעבור על איסור וראיתי כנגד זה מדר"י בר' יהודה יש לדחות דחילוק גדול יש בין שיעבור על איסור בגלוי לעין כל לעשיית איסור בסתר וכהך דר"י בר' יהודה דמי יודע מה שבלבו במה שמתקוטט עמה ומצערה אולי היא פשעה נגדו והרמ"א ז"ל באמת בדעתו מחזיק דבזה"ז דיש חדרגמ"ה ז"ל שלא לגרש בע"כ א"צ כתובה דבטלה טעם התקנה דאין חשש שיעבור בגלוי על איסור וחדרגמ"ה ז"ל ומה שכתב דאין המנהג כן היינו דמצד המנהג כותבין כתובה גם בזה"ז וכל הנושא ע"ד המנהג הוא נושא ויש לה כתובה אף כשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה וסיים ע"ז ואין לשנות כל זה והיינו דאף דאין זה בכלל דכל הפוחת כו' הו"ל בעילתו בעילת זנות כיון שאינו מתקנת חכז"ל וכמ"ש הכנה"ג ז"ל בשם תשובות מהרי"ל ז"ל דגם היכא שהמנהג לכתוב יותר והוא כתב רק השיעור שקצבו חז"ל לא הוי בב"ז עיין עליו מ"מ לכתחלה אין לשנות מן המנהג והרי זה נכון. אולם אמינא דגם לפ"ז אין לומר דלפי המנהג יש כתובה גם לאנוסה דאחרי שהוא דבר שאינו שכיח ומצוי ולא שייך בי' מנהג ורק שנאמר דבזה"ז אין חילוק דין שאר נשים לאנוסה והיא אם כן בכלל המנהג לזה י"ל דאין ראי' דיש לומר דרק בשאר נשים נהגו לכתוב כתובה גם בזה"ז דכיון דגם מדינא כשמת יש לה כתובה משום חינא נהגו שלא לשנות בין גרושה לאלמנה משא"כ באנוסה דגם במת אין לה כתובה דיצא כסף קנסה בכתובתה אך מובן דזה אינו רק היכי ששילם קנס ומשכחת לה גם בזה"ז שאין דנין דיני קנסות כשתפס אבל היכא שלא שילם הקנס שפיר דמיא לשאר נשים בזה"ז לפ"ז דיש להן כתובה מצד המנהג ודוק ולפ"ז נכונים דברי המהר"ם מינץ ז"ל שפסק כתובה לאנוסה דיש לומר דמיירי בכה"ג שלא נתן קנס וכנ"ל. ואני מוסיף לומר דאף אי נימא כמ"ש בפן הא' דגם היכי שיעבור על איסור כשיגרשנה שלא מרצונה חשו חז"ל ותקנו כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה שיעבור ויגרש מ"מ דברי המהר"מ מינץ נכונים דאיהו ז"ל לשיטתו אזיל שהביא תקנת רגמ"ה ז"ל בענין גט בע"כ שאם גירשה בע"כ אין הגט כלום ובאמת שכן כתוב בלשון התקנה המובא בתשו' מהר"מ מרוטנבורג ז"ל ואך בכלבו נשמט זה. ועיין בח"מ סי' קי"ז ס"ק כ' שכתב לענין נכפית וז"ל משמע דלא ברירא לי' להרא"ש ז"ל שיגרש אותה בע"כ ושתהי' מותרת לשוק בגט זה מבואר בעליל דדעתו ז"ל הוא ג"כ דגט בע"כ לאו כלום הוא וטעם לדבר אמרתי. דאף דבגירושין לא שייך לומר כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דגירושין איתקש למיתה וכמ"ש התוס' והקדמונים ז"ל י"ל דמטעם ביטול שליחות הסופר והעדים קאתי עלה:

או י"ל דס"ל דגט בעי ב"ד ובזמנינו דל"מ רק מטעם דאנן שליחותייהו דקמאי עבדינן ל"מ היכי שיש איסור בהגירושין דלאו שליחותייהו עבדינן וכמובן:

וראיתי לאחד מחכמי זמנינו שכתב בספרו דבר חכמה דבכל גט הניתן בע"כ של האשה לכ"ע בעי ב"ד של ג' דדמי למיאון דצריך ג' וזה דבר נאה ומתקבל וכיון שכן לדעתם ז"ל אין מקום לחלק בין אנוסה כשלא נתן קנס לשאר נשים בזה"ז דהמנהג לכתוב כתובה וי"ל דמהר"מ מינץ ז"ל מיירי בכה"ג וכנ"ל והבן זה:

היוצא לנו מכל הלין טעמי דבנ"ד יש לה כתובה ואם השערתי נכונה דבנ"ד כבר היתה בשעה שנאנסה בוגרת אמינא דבלאו כל זה יש לה כתובה דלדעתי הך דלו תהי' לא שה ולא יוכל לשלחה לא נאמר רק בנערה דוקא כדאמרי' מה"ט דפטור מקנס בבוגרות ועיין ב"ש ז"ל סימן קע"ז שכתב דבבעילה ליכא לו תהי' לאשה ומשום דקרא בבתולה מיירי וה"ה די"ל כן בבוגרות משום דקרא בנערה משתעי ואם כי עדן לא מצאתי גילוי לדין זה הדעת נוטה דל"ש לו תהי' לאשה ולא יוכל לשלחה רק בנערה וכיון שכן פשיטא דיש לה כתובה שלא תהי' קלה בעיניו להוציאה אחרי דמצי מפיק לה ודו"ק בזה:

עתה נבוא לבאר כמה יהי' שיעור כתובתה העיקרית. והנה מעלתו הביא תשו' הרדב"ז והמהר"מ מינץ ז"ל ועוד תשו' מהאחרונים ז"ל שהחליטו דאין לה רק כתובה מנה יען שבעילה היא ולעומתם תשו' שמש צדקה ז"ל שפסק דכתובתה מאתים כיון שהוא בעצמו השיר בתולי'. אולם אנכי מעולם אין דרכי לבנות יסוד על דברי האחרונים ז"ל ואך אל ההרים מוסדי ארץ רבותינו ומאורינו הקדמונים ז"ל אשא עיני ומראש צורים אראנו מהררי קדם הנה במפותה כ' רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' נערה בתולה דאם רצו וכנסה אינו משלם קנס אלא כותב לה כתובה כשאר הבתולות וכן כ' הטור ז"ל בסי' קע"ז וכבר נתחבטו בזה האחרונים ומכללן הגאון בעל משנה למלך ז"ל דלמה יהי' לה כתובת בתולה דהרי כבר בעילה היא ובעילה כתובתה רק מנה והנה לכאורה עלה על לבי לומר דרבינו ז"ל על מפותה דקרא קאי דמיירי דפיתה לשם אישות עיין בש"ס דקידושין דף מ"ו וכיון שכן דעת רבינו ודעימי' ז"ל דכיון דהבעילה הי' לשם אישות הו"ל כאילו היתה בתולה בשעת הנשואין דכתובתה מאתים ואף דהאישות בשעת הפיתוי ל"מ מידי לענין קנין אישות כיון שהיתה שלא לדעת אבי' וכדכתיב ואם מאן ימאן כו' וכמבואר בש"ס דקידושין שם מ"מ כיון שהבעילה הי' לשם אישות ולא לשם זנות בעלמא אין לחשבה כאילו היתה בעולה מקודם:

ואמינא להביא סעד וראי' לזה דאנן קיי"ל לענין קידושי ביאה דסוף ביאה קונה ויקשה דבקידש בביאה לא יהי' לה רק כתובת בעילה דבשעת העראה כבר נשרו בתולי' דאין העראה בלי השרת בתולים ונעשית א"כ בעילה קודם שנעשה בה קנין אישות וזה לא עלה על לב אדם מעולם א"ו דכל שנעשה לשם אישות הו"ל כהבעילה דבשעת האישות וכנ"ל כן עלה על לבי. ואחר בנותי ראיתי להגאון נוב"י ז"ל שכתב לדעת הרמב"ם ודעמי' ז"ל דגזה"כ הוא שאם לא נשאת לו יתן קנס חמשים כסף וכשנשאה יתן לה תמורת הקנס כתובת בתולה ואף דאיהו ז"ל לא חזי מזלו ושכלו ה' חזי דכן אי' במכילתא בהדי' מהר ימהרנה שיעשה לה מהקנס מוהר עייש"ה ומעתה באנוסה דל"ש ב' הטעמים הנזכרים וכמובן פשיטא דחשיבה לענין כתובה כבעולה דבשעת הנשואין בעילה היא ומה לי' אם נעשית בעולה מאחר או ממנו הכתובה היא על עת הנשואין שהיא כבר בעילה ולא בתולה והמעיין בקדמונים ז"ל יראה שכן היא בלי ספק ועיין תוס' ז"ל כתובות דף ל"ט שם וזה ברור. אמנם עכ"ז אמינא דבנ"ד שהיתה מסתמא בוגרות כשנאנסה יהי' כתובתה מאתים דהבושת ופגם יעלה יותר ממנה היתרים דהפגם בעצמה יעלה כשיעור כתובה מנה דעי"ז שעשאה בעילה נפחת לה מכתובתה מנה והש"ס בכתובות שם דקאמרינן דשמין הפגם שבין שפחה בתולה לבעילה למי אשר רוצה לעשות לעבד קורת רוח היינו משום דהתם מיירי בנערה שהכל לאבי' והפחת מהכתובה אינו היזק לאביה רק לה בשגם דהתם במפותה מיירי דמחלה ואף דבזה"ז דליכא סמוכין אין גובין בושת ופגם כל זה מדינא אבל מתקנת הגאונים ז"ל מנדין אותו עד שיתן שיעור הראוי וכמבואר.

האמנם כי אני מסתפק בתקנה זו של הגאונים ז"ל האם כפי התקנה יכולין הב"ד לחייבו שיתן שיעור הראוי ורק שמ"מ אינם מגבין דהיינו דלא נחתינן לנכסי' וכדמצינו בזה בשבועה דרבנן ורק שמנדין אותו כאשר לא יציית וישמע ד"ח או דגם לפי התקנה א"י לחייבו בתחלה כלל כך וכך ורק שמנדין אותו ואין מתירין לו הנידוי עד שנתן שיעור הראוי וכדמשמע מלשון הש"ע חו"מ סימן א' עיי"ש ואם כה נאמר אין לומר לו לכאורה בנ"ד שמחויב ליתן כתובה על מאתים דהמנה היתרים על כתובת בעולה אין בידינו לחייבו בתחלה וכנ"ל. אמנם אחר ההתבוננות גם לפי הנ"ל יש בידינו לחייבו ליתן לה כתובה על מאתים דבאמת בש"ס פריך והא בושת ופגם שכיחי ומשני על בושת דלית בי' חסרון כיס ועל פגם לא תירץ כלום והט"ז ז"ל חשב באמת למחוק תיבת ופגם דפגם באמת דנין בזה"ז אמנם התומים ז"ל כתב דחלילה למחוק ולהגי' ורק דאף דהמעשה שכיח הח"כ אינו מצוי להיות ניכר דאומדין כמה אדם רוצה ליתן בעד שפחה בתולה עבור עבדו אינו שכיח עיין בדבריו ה' ז"ל ומעתה בנ"ד שהפגם הוא שעשאה בעולה ועי"ז נפחת מנה שפיר יש לדון גם בזה"ז וכמובן ושפיר יש לחייבו לכתוב כתובה על מאתים כתובת בעילה ומנה בעד הפגם ויש לכתוב בהכתובה מוהר בתוליכי שהפגם שמשלם הוא על ששיבר בתולי' ואף שכותב כסף זוזי מאתים והפגם מהבתולים היא רק מנה ול"ד לשאר כתובות בתולה שבעד חיבת ביאת בתולה יש לה מאתים משא"כ בנ"ד שפגם הבתולים היא רק מנה ומוהר השני עבור חיבת בעולה אין קפידא דיש לפרש ויהיבנא ליכי מוהר בתוליכי בצירוף מוהר שבירת הבתולים שהכתובה יהיב לה מאתים וגם יכול לכתוב על הכל דחזי ליכי מדאוריתא אף שהמנה הא' היא כתובת בעולה דאנן באמת קיי"ל דגם כתובת בתולה אינו רק מדרבנן ודחזי ליכי מדאוריתא על המטבע קאי שיהי' כסף צורי וכמ"ש הרא"ש ז"ל ודו"ק. אולם יראה לכתוב להדא ולא יכתוב לא בתולתא ולא בעילתא שלא לביישה על לא חמס בכפה ועל מה שמשמיט תיבת בתולתא יש לה כסות עינים מה שכבר כתוב מוהר בתוליכי. והנלע"ד כתבתי.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף