ברכת רצ"ה/כו

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ברכת רצ"ה TriangleArrow-Left.png כו

סימן כו

ב"ה בריסק יום א' ר"ח אדר תרכ"ח לפ"ק.

אשיב ואומר שלום לכבוד ידיד עליון וידיד נב"י הרב הגאון חריף ובקי ידיו רב לו במלחמתה של תורה. בפלפול וסברא מפורסם לשם ולתפארת בישראל גדול שמו מו"ה דוד נ"י אבד"ק קארלין יע"א:

אחר תתי שלום למעכ"ת כמשפט לאוהבי ה' וחושבי שמו זה כשלשה שבועות הגיע עדי יקרת מכתבו עם שאלתו שאלת חכם ואבוא היום להשיב לכת"ה על סדר קונטריסו ואת אשר עם לבבי אשיחה כיד ה' הטובה עלי וזה החלי בעזרתו ית' אשר מאתו אשאלה ג"כ עזר לבל אכשל בדבר הלכה זו חומר איסור כרת ח"ו:

תוכן השאלה באשה אחת אשר תמצא בכל עת על עד הבדיקה כתם אדום וזה כשתי שנים אשר לסיבה הזאת אינה יכולה לטהר. ומתחלה היה לה וסת קבוע ושלא בשעת וסתה לא ראתה רק בעת בדיקתה נצבע העד בכתם אדום ועתה חדל להיות לה אורח כנשים וכאשר שאלה פי רופא א"י מומחה אמר שיש לה מכה בבית החיצון כי כן ראה בחוש בכלי הראות המיוחד לזה וכן ישפוט ג"כ רופא ישראל אלא שאינו מומח' כ"כ לשפוט כן בבירור ורק שכן נראה לו. וכאשר עשתה עפ"י ציווי מכ"ת בדיקה ע"י כיס ארוך ממולא במוך לא מצאתה שום דבר על ראשו ורק במקום אחד במקום נמוך שנראים הדברים שהמכה היא בביה"ח בצד ידוע פונה לחוץ ע"כ תוכן השאל' ומעכ"ת פתח בהצלה תחלה ואבא על ראשון ראשון:

בתחלת דבריו יצא מעכ"ת לדון ולומר דהא דאמרי' בש"ס דנדה דף ט"ז דהרואה דם מחמת מכה אפי' בתוך ימי נדותה טהור' היינו דיודעת עתה שהדם יוצא מהמכה ואף שגם בעלי התוס' שם לא החמירו לומר כן רק בשעת הוסת דוקא ומשום דאל"כ לא תאסר לעולם היינו שכל שלא בשעת וסתה אין להם הכרע אבל מ"מ יש לומר כן והביא דברי הרשב"א ז"ל המקיל מכולם ודברי סה"ת והמרדכי ז"ל דבשלא בשעת הוסת לא בעינן רק שנדע שהמכה מוציא' דם אבל לא שהדם שותת עתה מהמכה. אמנם כת"ה בעצמו בא לומר ולחלק בין רואה דם מחמת תשמיש ובין רואה דם מחמת מכה. דברוא' דם מהמכ' בעינן שידעו שהדם יוצא מהמכ' וכלישנא הרוא' דם מחמת מכה והביא ראי' מפורשת מהתוספתא פ"ג דאיתא שם בזה"ל היוצא מהחדר אם ידוע שהוא דם מכה טהור ואם לא ספק דם החדר ספק דם מכה טמא ומבואר מזה דכ"ז שלא נדע בבירור שזה הדם מהמכה ספיקו טמא עכת"ד. אולם לדעתי אין מהתוספתא הלזו ראי' לסתור דעת גדולי המורים ז"ל דגם המחמירים לא הוצרכו שלא בשעת וסתה רק שנדע שמכתה מוציאה דם אבל לא שנדע שהדם הוא עתה בבירור מהמכה. והוא עפמ"ש הרמב"ן ז"ל ועוד רבים מהקדמונים ז"ל בהך דשליא בבית דהבית טמא ודאי דאין לומר דרוב שליא הוא בולד ומיעוט שלא בולד ובית זה בחזקת טהור סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא דכיון דשליא בבית הוא ודאי אין לנו לדון רק על השליא ואין חזקתו של הבית כלום דבית כשליא ובתר רובא אזלינן עיין בדבריהם ז"ל. ומעתה שפיר יש לחלק ולומר דהתוספתא מיירי רק לענין שתטמא האשה טומאת ערב ומטעם מגע הדם דאף דת"ק ס"ל מקור מקומו טהור מ"מ אם הוא דם נדה הדם טמא ולכך מטמאין בספק דם נדה ספק דם מכה דלענין זה לא מהני חזקת טהרה של האשה דכיון דהדם טמא מספק ממילא האשה הנוגעת בו טמאה דלענין זה אנו דנין על הדם ודמי להך דשליא דלא מהני חזקת הבית וכנ"ל בשם הקדמונים ז"ל אבל כשאנו דנין לטמא' מטעם רואה וביחוד לבעלה שאנו באים לדון בתחל' על האשה שפיר יש לאוקמה אחזקת טהרה לומר שדם מכה הוא ועיין ברמב"ן ז"ל ריש נדה שכתב גבי מעל"ע שבנדה דאמרינן כי אמרינן העמד דבר על חזקתו היכי דלית לה ריעותא מגופי' הך אשה כיון דמגופה קא חזיא לא אמרינן. דבחולין אע"ג דאיכא למיחש למלתא כיון דלא מכרעא מלתא דטומא' מוקמינן טהרות אחזקתייהו ולכאורה דבריו סותרים מ"ש בעצמו בהך דשליא דאנו דנין רק על הדבר הראשון וכל הבא ממנו הוא כהדבר בעצמו וליכא לאוקמא הבא מכחו על החזק' דהרי בהך דמעל"ע נמי אנו דנין על האשה וממילא הטהרות נטמאו וצ"ל ע"כ דדוקא היכי דאנו דנין לטמא הראשון ודאי וכגון בהך דשליא דאמרינן מכח הרוב דהשליא ודאי טמאה וכיון דהשליא טמאה הבית כשליא משא"כ היכי שהדבר שאנו דנין עלי' אינו טמא רק מספק וכהך דמעל"ע דנדה דלא הוי רק ספיקא ולפ"ז גם בהך דספק מן המכה היו לנו לטהר האשה גם מטעם נוגעת משום חזקת טהרה דידה כיון דגם הדם בעצמו רק ספיקא הוי. אמנם מלבד דיש לחלק ולומר דדוקא בהך דמעל"ע דגם האשה באמת יש לה חזקת טהרה ורק דל"ה חזקה גמורה כיון דהשתא ודאי חזאי ס"ל להרמב"ן ז"ל דנוכל לצרף החזקה של הטהרות משא"כ בספק השקול לגמרי וכהך דספק מהמכה. הנה בלא זה יש לומר דהך דתוספתא לא מיירי כלל לענין האשה ורק לענין גוף הדם בעצמו דליכא חזקה כלל ודו"ק ועיין בתוספות פרק כשם שכתבו דבנדה כיון שהספק נולד במקום סתר ולא הוי גלוי לרבים בכ"מ הוי ליה ספק טומאה ברשות היחיד ולפ"ז אתי שפיר בפשיטות דלענין טומאת הדם וכמו כן לענין האשה מטעם נוגע הו"ל ספק טומאה ברשות היחיד וטמא ודאי ולא מועיל חזקה כלל כדין כל ספק טומאה ברשות היחיד דלא מועיל חזקה משא"כ לענין האיסור לבעלה דשפיר מוקמינן לה אחזקתה וגם לענין טומאת שבעה כתבו התוספות בריש נדה ובדף י"ח שם דלא ילפינן מסוטה טומאה דאתיא ע"י ראי' אלא שיש לדבר בזה מהך דנזקק לטומאה ואכ"מ הביאור ודו"ק כי קצרתי[א]:

אולם בגוף הדבר שהחליטו הפוסקים דבשלא בשעת וסתה תלינן בדם מכה עכ"פ בידעינן שמוציאה דם ולא בעינן שנדע שעתה בא הדם מהמכה כבר כתבתי בחידושי דאני נבוך דהנה בש"ס דב"ב דף כ"ד בהך דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב רצה אביי להביא סייעתא ממתניתין דדם הנמצא בפרוזדור טמא משום שחזקתו שבא מהמקור אף דעלייה מקרבא וקא"ל רבא רוב ומצוי קאמרת רוב ומצוי ליכא למ"ד א"כ חזינן דבהך דחזקתו מן המקור יש שני רובי היינו שדמי החדר מרובים מהעלייה וגם רוב שהדם בא מהמקור דהיינו מצוי וא"כ בשיש מכה אף שמוציאה דם מכל מקום הרי פשיטא שדם החדר מרובין מדמי המכה וא"כ ניהו שאינו מצוי לבא מהחדר יותר משיבא מהמכה ביחוד שלא בשעת וסתה מ"מ הא איכא רובא דדמי המקור מרובים ומה מהני החזקה חזקת טהרה של האשה נגד הרוב דרובא וחזקה רובא עדיף ולא מבעי' א"כ היכי שהמכה במקור עצמו דליכא גם קורבא אלא אף כשהמכה היא למטה מהמקור דאיכא קורבא בדם המכה מכל מקום הרי אנן קיי"ל כר"ח דרוב וקרוב הלך אחר הרוב ולא בעינן לפי האמת רוב ומצוי ואף דאיכא חזקה וקורבא כתבו התוספות בנדה דף י"ח שם ד"ה ואין שורפין דל"ה שניהם נגד הרוב רק כפלגא ופלגא וביחוד לפמ"ש בחידושי דגם זה לא כתבו רק לאביי אבל לפי המסקנא לדידן אזלינן בתר רובא דרוב עדיף משניהם חזקה וקורבה יחד והבאתי ראיה מדבריהם ז"ל בעצמן שכתבו בנדה לקמן בהך דתשע חנויות דבנמצא הלך אחר הרוב דמיירי, אף היכי שנמצא קרוב לחנות שמוכרת נבילה והרי התם איכא נמי חזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וכמ"ש התוס' שם ד"ה אחר הרוב ע"ש ואפ"ה הולכין אחר הרוב אף דאיכא חזקה וקורבא ואף להקל וזה הערה גדולה אצלי:

אמנם עכ"ז בנ"ד אין נ"מ בזה דכ"ז מה שאני חוכך הוא רק ברואה שיצא הדם לחוץ והספק היא אם בא מהמכה או מהחדר אבל בנ"ד שאינה רואית ורק בעד הבדיקה נמצא כתם אדום במקום המכה הנה כבר כתב הרמב"ן ז"ל בב"ב שם בהך דשאני ענבי דמצנעי דבמקומו ממש לכ"ע אזלינן בתר קרוב נגד הרוב ועיין בדבריו ז"ל ובנ"ד הוא במקום המכה ממש ודו"ק בזה ויש לי בכ"ז הרהורי דברים הרבה אולם ליראת האריכות ובשגם יען עדן לא בררתים ובחנתים בכור הבחינה אשים קנצי למילי בזה:

והנה אי בעינן שנדע עכ"פ שהמכה מוציאה דם נחלקו הפוסקים דדעת המרדכי וסה"ת ודעמם ז"ל דבעינן דוקא שנדע שמוציאה דם אמנם הרשב"א ז"ל כפי מה שהבין בדבריו הרמ"א ז"ל דעתו דלא בעינן כלל שנדע שמוציאה דם והש"ך והח"ץ ז"ל חולקים עליו בזה והאחרונים ז"ל החזירו פטרה ליושנה דהעיקר בדעתו ז"ל כהבנת הרמ"א ז"ל ולאו דוקא לענין שלא תהיה רואה מחמת תשמיש אלא גם לענין שלא תהיה צריכה שבעה נקיים וכן יראה באמת למעיין בדברי הרשב"א ז"ל בתה"א שכתב כן לענין רואה דם מחמת מכה עיין בדבריו ז"ל. אלא מה שהפריזו לומר דאף בשעת הווסת דינא הכי להרשב"א ז"ל קשה לאמרו וכמו שתמה בזה הח"ץ ז"ל דאף דווסתות דרבנן מכל מקום בעת ההיא דם המקור מצוי ודם המכה לא ידעינן שהוא מצוי שהרי אינה יודעת אם מוציאה דם ואף אם נאמר דמיירי דעכ"פ ידוע שיש דם במכה מכל מקום אינו מצוי שתוציא דם עתה זה תוכן קושייתו בתוספות בביאור קצת. ואשר ע"כ אמרתי דלדעתי דברי רבינו ז"ל לצדדים נאמרו דמתחלה כתב דהך דרואה מחמת מכה מיירי גם בשעת הווסת כיון דווסתות דרבנן וזה מיירי במוציאה דם דכיון דווסתות דרבנן מקרי דם המכה מצוי ביותר מדם המקור ואח"כ כתב דמסתברא דלא בעינן שנדע שמוציאה דם והיינו שלא בשעת הווסת וע"ז הביא ראיה מהך דרואה מחמת תשמיש דלא בעינן מקודם שפופרת כדי לדעת שהמכה מוציאה רם שאי אפשר לדעת זאת רק ע"י שפופרת וכאשר האריך ז"ל דמזה אין ראיה רק שלא בשעת הווסת דאטו ברשיעי עסקינן אבל בשעת ווסתה גם הוא יודה דבעינן עכ"פ שנדע שמוציאה דם וכנ"ל דלזה אין ראיה מהא דלא בעי הש"ס שפופרת מקודם בהך דרואה מחמת תשמיש לברר זה שמוציאה דם וכנ"ל ובחידושי ביארתי הא דמביא רבינו הרשב"א ז"ל ראיה מרואה מחמת תשמיש לענין נקיים אף דרואה מחמת תשמיש לענין שתאסר לבעלה הוא רק מדרבנן וא"כ יש לומר דד דדוקא בדרבנן תלינן במכה אף שאינה יודעת אם מוציאה דם אבל לא לענין נקיים שהיא מן התורה ואיסור כרת היא משום דא"נ דלענין איסור נדה לא תלינן במכה א"כ ברואה מחמת תשמיש ע"כ צ"ל דמכל מקום צריכה לחוש לענין הנקיים משום דהו"ל ספק תורה וא"כ איך ניקל לענין איסור רואה מחמת תשמיש דאף דהוי דרבנן מכל מקום הרי נודע מה שכתבו הפוסקים ז"ל דהיכי דספק דאורייתא וספק דרבנן יחדיו ידובקו אזלינן בשניהם להחמיר כדי שלא יהיה זלזול לדרבנן ועיין כ"ז בפוסקים ז"ל. ולכאורה עלה על לבי לדחות זה דהא דמחמרינן כשהספק נולד בדאורייתא ובדרבנן גם לענין הספק בדרבנן היינו היכי שהספק הוא כעת על שניהם ואם נחמיר בדאורייתא וניקל בדרבנן אף שסותרים אהדדי שפיר איכא זלזול לדרבנן משא"כ בהך דרואה מחמת תשמיש ולענין הנקיים דלענין הנקיים אין אנו דנין כעת רק על ראיה זו ולענין שתאסר מחמת רואה מחמת תשמיש אנו צריכין לדון על השלשה פעמים שראתה מחמת תשמיש א"כ אין כאן סתירה כעת בין הספיקות דיש לומר דמחמירין לענין הנקיים ואמרינן שראתה מהמקור עתה ורק דמקילינן לענין רואה מחמת תשמיש שתלינן שבאחת מהראיות הקודמות היה מחמת המכה וזה לא חשוב זלזול לדרבנן כיון שאין סתירה כעת:

אולם זה לא יתכן עדיין קודם חומרא דר"ז ובראת' ג' ימים רצופים מחמת תשמיש בימי הזיבה דגם לענין הנקיים ז' ימים צריכין אנו לדון ולהחמיר דדם מקור הי' בכל הג' פעמים וכשנחמיר לענין הנקיים וניקל לענין שתאסר מחמת רואה מחמת תשמיש שפיר חשוב זלזול לדרבנן וכמובן. ויש לי עוד הרהורי דברים בזה להסוברים דרמ"ת מטעם וסת קאתינן עלה אין שייך כלל רמ"ת בימי הזיבה לפי מה דקיי"ל אין אשה קובעת לה וסת בימי זיבתה ואכמ"ל ודו"ק בכל זה. ועדיין יש לעורר בזה ולומר דמ"מ אין ראי' רק דתלינן במכה שאינה יודעת אם מוציא' דם גם לענין נקיים וכנ"ל רק בראתה מחמת תשמיש שלשה פעמים אבל לא בשאר רואה ומשום דשפיר יש לחלק דבראת' מחמת תשמיש כיון שאנו רואין שאינה רואית רק בשעת תשמיש ג' פעמים לא זולת יש הוכח' יתירה דמחמת המכה בא הדם ומכח מיעוך התשמיש במקום המכה דראתה מחמת תשמיש היינו שמחמתו יבא דם מהמקור לא שכיח כלל ואומדנא דמוכח הוא א"כ שבא מכח המיעוך בהמכ' משא"כ בשאר רואה אין לתלות במכה שאינו יודע אם מ"ד כיון שאין לנו הוכח' יותר שבא מהמכה מהמקור וזה חילוק יפה בין הנושאים לדעתי. אולם כל זאת להתלמד במק"א אמנם בנ"ד השאל' שלפנינו פשיטא דזה הוי מכה שידוע שמוציא' דם כיון שאנו רואים שלא נמצא דם רק במקום הזה שיש המכה ולא בראש המכחול ולא בשום מקום אחר מהצדדים ועיין ברשב"א ז"ל בתה"א שהבאתי שכתב שאינה יכולה לדעת אם המכה מוציא' דם רק ע"י שפופרת ומבואר דשפופרת הוי בחינה גמורה לזה שהמכה מוציאה דם ומהגם שהרופא א"י אומר שרואה שהוא כן ואף שבגוף עדות רופא א"י פקפקתי הרבה בחי' אי מועיל כיון שאינו מסל"ת מ"מ סניף גדול הוי לשאר אומדנות ועיין בפוסקים ז"ל בעדות א"י שאינו מסל"ת לענין עיגונא דמ"מ במקום שיש אומדנות מוכיחות מהני עיין עליהם וז"ב מאד:

ועתה נחזור לענין השאלה הנה מעכ"ת יצא לדון דאם תבדוק עצמה בכיס ארוך ממולא במוך ולא תמצא דם רק במקום הזה הוי בדיקה מעלייתא לענין ז' נקיים וגם לענין הפסק טהרה. אולם לדעתי קשה להקל ע"י זה דכיון דבעינן בדיקת חורין וסדקים דוקא שתראה ברור שאין בה שום דם א"כ נהי דתלינן במכה מ"מ הרי אין כאן בדיקה במקום הזה שאינו מבורר לגמרי כי נקיה היא. והנה בגוף הדבר בבדיקת חורין וסדקים נחלקו הקדמונים ז"ל דדעת הראב"ד ז"ל דלא בעינן כלל לבעלה בדיקת חורין וסדקים אף בבדיקת ההפסק. והרשב"א ז"ל וסייעתו ס"ל דבכל הבדיקות בעינן חורין וסדקים ואל"ה לא חשיבה בדיקה רק קינוח. והרמב"ן ז"ל הכריע דבבדיקת ההפסק בעינן חורין וסדקים ולא בבדיקת הנקיים. וטרם נרד לעומק בביאור דבריהם ז"ל צריך אני לבאר דבר אחד אשר הביא כת"ה בשם הגאון בעל חו"ד ז"ל דרואה שלא בהרגשה אף דמה"ת אינה טמאה מ"מ סותר הנקיים [ושגגה פלטה קלמוסו דגם בדם מכה דעתו ז"ל שסותר דזה לא עלה על דעת הגאון ז"ל מעולם דאין זה דם נדות כלל ומה שמטמא מטעם נוגע פשיטא דאין ענין שיסתור וש"ס ערוך הוא נדה דף מ"ב גבי פולטת ש"ז דאי נוגע הוי אינו סותר בזיבתו ורק דעיקר דבריו ז"ל הוא ברואה שלא בהרגשה דדם נדות ממש היא ורק שאינו מטמא מגזה"כ. ורק שבא לדון ברואה מחמת מכה משום דמ"מ אין כאן בדיקה דא"א לה לברר שאין במקום הזה דם נדה כיון שיש דם מכה וכנ"ל] אולם לדעתי נראה דזה ליתא ל"מ לדעת הרמב"ם ז"ל דהא דמסיק בש"ס דנדה דף י"ז דדם קשוי אינו סותר בזיבה היינו שאינו סותר ועולה דפשיטא דבדם בלי הרגשה דינא הכי דלפ"ז כל שאינו גורם אינו סותר אלא אף לפי דעת הראב"ד ז"ל וכנראה שכן ג"כ שיטת ודעת רש"י ז"ל דמ"מ אינו עולה וא"כ י"ל דה"ה בשלא בהרגשה דתרווייהו דם קישוי ושלא בהרגשה מחד קרא נפקא זה מדמה וזה מבשרה מ"מ שפיר יש לחלק בין דם קישוי דמטמא במקום אחר היינו בימי נדתה משא"כ בשלא בהרגשה דאינו מטמא מטעם ראי' בשום מקום ועיין בש"ס דנדה שם דגם לפי הס"ד בדם קישוי שיסתור היינו רק משום דגם דבר המטמא סותר והיינו שמטמא בימי נדה עייש"ה וזה ברור אצלי:

ואחר הדברים האלה נבא לביאור ענין הספירה והבדיקה. והנה בדיקת ההפסק דפשיטא שהוא רק לראות שפסק הדם כעת דלמה שראתה מקודם אין נ"מ דהרי ידעינן שראתה בלא"ה והא דבעינן להחולקים על הראב"ד ז"ל חורין וסדקים הוא משום דאל"ה אף שפתח החדר באמצע או"מ מ"מ יש לחוש שראתה ולא הפסיקה עדיין והא שלא נמצא דם על העד הוא משום שירד הדם בהצדדים לביה"ח ושם נתעכב קצת בכותלי ביה"ר וכאשר ביארו כ"ז האחרונים ז"ל אמנם בבדיקות של הספירה יש לעיין למאי אתי אם רק שתדע בעת הבדיקה בבירור שאין הדם יוצא כעת דגזרה התור' דספורים לפנינו בעינן והא דבעינן להרשב"א ז"ל ודעימי' גם בזה חורין וסדקים היא ג"כ מה"ט גופא דאל"ה חיישינין שאולי הדם יורד בצדדים בכותלי בהר"ח או שתדע עי"ז שלא ראתה מקודם וצריכ' א"כ לבדוק בחורין וסדקים לראות שלא נתעכב שם דם:

והנה בגוף הבדיקות שצריכה מה"ת יש לעיין דכיון דבעינן שתרגיש דוקא למה לא יהי' די שתעמוד זמן מה ותתן לב אם לא הרגשה ותדע שאין דם בא ממנה ובשלמא לענין בדיקת ההפסק ניחא דכיון שהמעיין פתוח יורד הדם מכח הרגשה הראשונה דעיקר הרגשה היא פתיחת המקור או עכ"פ הרגשה בגוף שהדם מתעורר לצאת וא"כ טמאה מה"ת אף שעתה אינה מרגשת אחרי שבא מכח הרגשה הראשונה. וכאשר כתוב כ"ז אצלי במק"א באריכות וכאשר העיר קצת בזה גם מעכ"ת בעצמו. ושפיר א"כ צריך בדיקה גמורה לברר שאין הדם יורד כעת וגם בחורין ובסדקים לדעת המחמירים וחולקים על הראב"ד ז"ל דאל"ה יש לחוש שהדם יורד בהצדדים וכנ"ל בשם האחרונים ז"ל אולם בבדיקת הנקיים א"נ דהיא רק לברר שאינה רואית כעת למה לא יהי' די בנתינת לב שלא הרגישה כעת דכיון דע"י בדיקת ההפסק נתברר שנסתם אז המעיין אינה טמאה מה"ת בלי הרגשה ואף לדעת התוס' ז"ל ר"פ הרואה דמדרבנן טמאה גם ביודעת שלא הרגישה מ"מ גם מדרבנן למה ניחוש לזה מסתמא. ובשלמא אי נימא דהבדיקה היא שמא ראתה מקודם ניחא די"ל דחיישינן לשמא ארגשה ולאו אדעתה כיון דהחשש על זמן הקדום קודם שנתנה על לבה ואף דמה"ת ל"ח לזה וכמבואר בש"ס בר"פ הרואה שם מ"מ י"ל דאף דלא חששה תור' לזה מ"מ בירור ודאי לא הוי ואנן ספורים וברורים דוקא בעינן אבל אי נימא דעיקר טעם הבדיקה היא לראות אם אינה רואית עתה באמת צ"ע דלמה לא יועיל נתינת לב שאינה מרגשת וכנ"ל ולמה לי כלל הבדיקה אם לא נימא דעיקר הבדיקה היא רק היכי שאין ברצונה ליתן על לבה ושלא תסיח דעתה זמן מה שאינה מרגשת. אבל באמת אם רצונה לעשות כזאת מועיל ואם כן יש לפ"ז לאחותינו תקנה במקום שאי אפשר לה לבדוק:

והנה האחרונים ז"ל האריכו לומר דבמקום דלא אפשר מקילינן בבדיקה קלה אלא שהם ז"ל פקפקו בזה א"נ דהבדיקות הם מה"ת עיין בדבריהם ז"ל שהעלו דא"נ כדעת הסוברים דלא בעינן רק בדיקה אחת בכל ז' ימי הנקיים י"ל דאינו רק מדרבנן משא"כ לדעת הסוברים דבעינן ראשון ושביעי עכ"פ דלפ"ז ע"כ דספורים ובדוקים לפנינו בעינן וא"כ הוא מה"ת והביאו דברי הב"י ז"ל שכתב דאין להקל בבדיקה אחת שהוא ספק איסור כרת ומבואר דעכ"פ לדעת הפוסקים דבעינן ראשון ושביעי הוא מה"ת דספורים לפנינו בעינן עיין כ"ז בדבריהם ז"ל אולם לדעתי גם אי הוי מה"ת יש מקום לחלק ולהקל היכי דאי אפשר לענין בדיקת הנקיים ביחוד אם נאמר דהבדיקה היא שלא ראתה מקודם וכנ"ל דבאמת גם הבדיקה אינו ברור ודאי דאולי ראתה מקודם ונפל לארץ ואין לומר דלזה לא חיישינן כלל כיון שלא הרגישה ביציאת הדם לחוץ. דמלבד דזה דוחק גדול אי אפשר לומר כן כלל דאם כה נאמר אם רחצה בתוך הנקיים פ"א לא יועיל הנקיים עוד דשמא הי' בה דם בביה"ח וזה לא מצינו ואדרבה פסקינן בחל טבילתה במוצאי שבת שתרחץ ותחוף ביום ו' ואיך תרחץ בתוך ימי הנקיים ועכצ"ל א"כ דפירוש ספורים לפנינו היינו שצותה תורה שתברר כל מה שתוכל לא יותר וכיון שאי אפשר שיהי' לה מוך דחוק באותו מקום כל שבעה לא החמירה תורה ביותר ורק שתבדוק היטב כל מה שתוכל דהיינו לדעת המחמירים גם בחורין ובסדקין וכיון שכן גם אם זה א"א חשוב ספורים לפנינו בבדיקה קלה שלא צותה תורה רק שלא תסמוך על החזקה במקום שיהי' בידה לברר ועיין בדבריהם ז"ל שהביאו ראי' מבדיקת בתולה דאיך תוכל לבדוק בעומק ובחורין וסדקין אחרי שפתחה סתום והביאו מה שתירץ הב"י ז"ל דכיון דמצינו דיש בקיאים בהטייה היא בעצמה תוכל לבדוק וכתבו שזה דוחק גדול והחוש יעיד נגדו ביחוד באותן שפתחן סתום הרבה וע"כ דבמקום שא"א סמכינן אבדיק' קלה ואין אנו צריכין לדוחק תירוצו של הב"י ז"ל ועפ"י הדברים ז"ל אלו אמרתי בחידושי במ"ש הראב"ד ז"ל בבועל בעילת מצוה ופורש דהיינו שנועץ כו' וממתין עד שימות האבר וכמו באמרה לו נטמאתי אני והביא סמוכין לזה ממעוכות של בית רבי דלמה עשו כן וע"כ משום החומר הספק הזה בבעילת מצוה ולפי הנ"ל אמינא דעשו כן כדי שיוכלו לעשות הבדיקות בעומק ובחורין ובסדקין כראוי והחמירו על עצמן אף שלדינא מקילין במקום שאי אפשר וכנ"ל ודוק בזה:

והנה האחרונים ז"ל וביחוד הגאון בעל נוב"י ז"ל הרבו לשפוך סוללה ע"ז דבעינן חורין וסדקין דאמאי לא יהי' די בבדיקה קלה מה"ת עכ"פ כל ששהה עד הבדיק' על בשרה יותר משיעור דכדי שתרד מהמט' דהיינו אחר אחר דליכא חיוב אשם תלוי משום דאין לחוש יותר משיעור זה דכותלי ביה"ר יעמידו הדם ורק דמחמירינן מעל"ע לטהרות משום מעל' בעלמא אבל לא לבעל' והנוב"י האריך להביא ראי' דאף במקום דליכא חזקת טהרה ל"ח לכותלי ביה"ר שהעמידו הדם מזבה שספר' ז' נקיים וטבל' ולמחר ראתה דמתחיל ימי נדה ול"ח דכותלי ביה"ר העמידו ואתמול ראתה ועדיין זבה היא. והגאון חוו"ד ז"ל דחה דבריהם וכתב דמהך דזבה אין ראי' דכיון שטבל' היא בחזקת טהרה ול"ד למקוה שנמצאת חסירה אחר הטביל' דאמרינן העמד טמא על חזקתו דהתם הספק הוא בדבר המכשיר והאריך בראיות ודבריו נכונים בסתירת ראייתו. אולם בגוף הדבר נראה לי דברי האחרונים ז"ל עיקר דפשיטא דהך דכותלי ביה"ר יעמידו הדם היא רק מיעוטא דמיעוטא דל"ח לי' כלל דהרי הש"ס קאמר לשמאי דכותלי ביה"ר אין מעמידין את הדם כלל ואיך יחלקו כ"כ במציאות. וגם יש לי להביא ראי' דאל"כ בנדה שבדקה את עצמה בשביעי ומצאה טמאה ואח"כ בדקה א"ע שלשה ימים ומצאה טמאה לא תהי' ללוי רק ספק זבה דשמא פסקה ביני וביני וראיה הראשונ' הי' מאתמול וכותלי בית הרחם העמידוהו ובש"ס דנדה דף ס"ח שם לא קאמרינן דהוי ספק זבה לדידי' רק בבדקה עצמה לאחר ימים וגם מהך דאינו חייב אשם תלוי באחד אחר לכאורה יש ראי' דל"ח שהעמידו בשיעור כזה כותלי ביה"ר דאין לומר דמטעם חזקה קאתינן עלה דא"כ גם באחר לא יתחייב אשם תלוי דגם באחר ספיקא הוא דהוי וע"כ דכיון דמיירי בשמשה סמוך לוסתה דאל"ה אנוס הוא וכמבואר בש"ס דשבועות דף י"ח איתרע לה החזקה דאותו זמן עלולה לראות ואפ"ה באחר אחר פטור משום דל"ח דכותלי ביה"ר העמידוהו כשיעור הזה. אולם זה יש לדחות ע"פ מ"ש התוס' נדה דף ס' דגם בשיעור וסת ספיקא הוי ורק דחייב מ"מ חטאת משום דרוב פעמים בא הדם מקודם א"כ יש לומר דגם באחר יש רוב ורק שלא אלים כ"כ דלא נימא סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל כספק השקול וחייב אשם תלוי ובאחר אחר מוקמינן אחזקה דליכא רובא כלל ורק ספיקא היא דהוי ובחי' הארכתי הרבה בזה אי בסמוך לוסת שייך חזקה ואכ"מ הביאור ולפ"ז אמינא דצדקו דברי הרמב"ן ז"ל שחילק בין בדיקת הנקיים לבדיקת ההפסק דרק בבדיקת ההפסק בעינן חורין וסדקין ולא בבדיקת הנקיים דבבדיקת הנקיים די בבדיקה קלה ורק שתשהא כשיעור אחר אחר ויותר דאז מוכיח שאין בה דם וכנ"ל משא"כ בבדיקת ההפסק שהוא שתתחזק בטהרה ואם לא תבדוק בחורין וסדקין דאין בירור בשעת הבדיקה ורק אח"כ בשהיית העד נתברר שלא ראתה קודם שיעור זה הא הו"ל חזקה שלא נתבררה בשעתה דלא חשוב חזקה וכמ"ש התוס' והקדמונים ז"ל וכמדומה לי שכבר הרגישו בזה האחרונים ז"ל:

אולם לפ"ז עלה על לבי לומר מלתא חדתא דגם בבדיקת ההפסק מועיל לפ"ז כשתהא העד על בשרה זמן מה וגם תסיח דעתה מדברים אחרים ותתבונן בעצמה בהשגחה פרטית שאינה מרגשת בזמן ההיא דכיון דנתברר עי"ז שלא למצא דם בהעד אחר שיעור כזה דהפסיקה מקודם ונסתם המעיין א"כ שפיר נתברר כעת שהיא טהורה כיון שלא הרגישה דבמעיין סתום פשיטא דטהורה בלי הרגשה ואף דמדרבנן טמאה בלי הרגשה לדעת התוס' מ"מ אין לחוש לזה מסתמא ונתחזקה א"כ בטהרה דהו"ל שפיר חזקה מבוררת וכמובן ודו"ק. אולם לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ואך עכ"פ יש לצרף זה לשאר צדדי ההיתר ולפי"ז צ"ל לדעת הרשב"א ז"ל ודעמי' דגם בבדיקת הז' צריך חו"ס או דלא מיירי רק בבדיקה סתם בלי שתשהא זמן יותר מאחר אחר או דס"ל דכיון דחזינן דעשו מעלה לטהרות לטמא מעל"ע א"כ עכ"פ היא בגדר האפשרי דאל"כ לא שייך מעלה וא"כ אף דל"ח מ"מ לזה היינו משום דהוי מיעוטא דמיעוטא אבל מ"מ ל"ח ברור ודאי וכמו דצותה תורה שלא נלך בתר החזקה כ"כ י"ל דלא ניזול גם בתר רוב גמור כזה אבל מ"מ אין זה מוכרע לדינא לדון מחזקה לרובא כזה וביחוד א"נ דבימי הלובן איתרע עכ"פ החזקת טהרה במקצת וביחוד כשתתן לב ותדע שאינה מרגשת דכבר כתבתי דא"נ דהבדיקה היא שתדע שאינה רואה כעת פשיטא דגם זה מהני ובצירוף שניהם באמת יש לומר דגם הרשב"א ז"ל ודעמי' יודו ומה גם היכי דא"א באופן אחר וכאשר בררתי למעלה:

והנה הנוב"י ז"ל העלה בענין הבדיקה דבר חדש שתסתום פה המקור במוך היטב ואם תוציא המוך נקי הנה זה בדיקת הפסק לכ"ע ואחריו נמשכו הרבה מבעלי התשובות האחרונים ז"ל אך זה ראיתי להגאון בעל חוו"ד ז"ל דשדא בזה נרגא דאף שהמוך נקי יש לומר שיוכל הדם לירד דרך חורין וסדקים ולא יגע במוך והביא ראי' מש"ס דנדה דף ג' דמקשה לשמאי משמשת במוך מאי איכא למימר ומשני מוך נמי אגב זיעה מיכויץ כויץ וע"כ מיירי כשלא נמצא דם על המוך דכשנמצא על המוך לא גרע מכתם ואפ"ה מקשה לשמאי ממשמשת במוך ולא קמשני אם איתא דהוי דם הי' המוך נצטבע א"ו שאפשר שירד דם ולא יצטבע המוך ודבריו נפלאו אצלי דאיך יעלה על הדעת ביחוד לפי הס"ד דלא אמרינן מוך מיכויץ כויץ והמוך מעכב הדם לצאת וסותם א"כ כל הצדדים עד שא"א להדם לזוב למטה שאעפ"כ לא יצטבע המוך כשתראה דם ובמחכת"ה שגג בפשיטות כוונת הש"ס דהקושיא היא לשמאי במשמשת במוך והמוך הי' מונח ברחמה גם עתה בעת שראתה הדם דנטמאה למפרע שמא הי' מקודם והמוך עכבי' ופשיטא דמיירי שעתה המוך מלא דם שהרי עתה ראתה דם וע"ז משני דמיכוויץ כוויץ ואילו הוי דם מעיקרא הוי אתא ומשום כתם אין לטמאה כיון שנתלכלך עתה בודאי מהראיה ואין לך במה לתלות יותר מזה וזה פשוט וא"כ צדקו שפיר דברי הנוב"י ז"ל דזה הוי בדיקה מעליותא ואף דאמרינן דמוך מכוויץ כוויץ מ"מ י"ל דז"א רק שיוכל משום זה הדם לזוב אבל מ"מ אי אפשר שלא יצטבע המוך וביחוד נראה די"ל דהך דמחמת זיעה מיכוויץ כוויץ הוא רק כשמונח ברחמה זמן רב אבל לא בזמן מועט של הבדיקה כאשר יעיד החוש:

הדרן לשאלתינו הנה לחומר הנושא יראה לענ"ד שצריכה לעשות באופן שנוכל לצרף כל צדדי ההיתר ואשר ע"כ כה תהי' משפטה קודם ביה"ש תרחץ יפה בית החיצון ותנגב ואח"כ תשים מוך למעלה מהמכה לסתום פה המקור וינוח שמה זמן מה או כל ביה"ש וכשתוציא נקי הרי זה חשוב בדיקת הפסק לדעת הנוב"י ז"ל ואם אי אפשר לה להכניס ולהוציא המוך באופן שלא יתלכלך במקום המכה אף אחר הרחיצה תוכל להכניס שפופרת וכפי אשר ראיתי היא ג"כ הכלי מבטה של הרופאים אשר ע"י רואין באו"מ לפנים והוא נמצא אצל הרבה מהמילדות פה אלא שהם דוחקים אותו הרבה לפנים והאשה בעת הבדיקה לא תצטרך רק להכניסו עד קצת למעלה ממקום המנה אשר כפי הנראה מהשאלה הוא למטה הרבה ממקום שהשמש דש והמוך יהי' בתוך השפופרת שלא יתלכלך בהמכה ואחרי אשר תכניס השפופרת תדחוק המוך למעלה ואח"כ תוציאו ג"כ דרך השפופרת ולא יתלכלך באופן זה בשום פנים ואח"כ תרחוץ השפופרת במים ולא תראה בצדדי השפופרת שלא תכניס עצמה לבית הספק אם תראה שם דם. ובדיקת השבעה נקיים תעשה על אופן זה שתנוח מוך או עד באותו מקום שלא בעומק רק בראשית הפרוזדור ותעמוד כך כמחצה או עכ"פ רבע שעה ותסיח דעתה מדברים אחרים להתבונן בהשגחה רבה שאינה מרגשת ודי לה בזה כאשר בררתי למעלה באריכות דבזה יש לנו סמיכה ע"ד הרמב"ן ז"ל דאף שחולק על הראב"ד ז"ל בבדיקת ההפסק כתב דבבדיקת הז' א"צ חורין וסדקין ובצירוף מ"ש דבכה"ג י"ל דגם הרשב"א ודעמי' ז"ל יודו דמהני ובצירוף כ"כ מ"ש האחרונים ז"ל דבמקום שא"א כ"ע מודים דלא בעינן חו"ס וכאשר בררתי למעלה ראש. ועשיתי קצת סמוכים לדבריהם ואף לדידן דהבדיקה היא מה"ת משא"כ בבדיקת ההפסק שגם הרמב"ן ז"ל הוא מהמחמירים והראב"ד ז"ל יחיד הוא נגד כל הפוסקים הקדמונים ז"ל אין בידי להתיר רק בבדיקת הנוב"י ז"ל וכמש"ל אולם אם אמנם כי בררתי למעלה דבדיקה זו היא בדיקה יפה לדעתי ודחיתי דברי הגאון חוו"ד ז"ל הנה אחרי רואי שגם הש"ך ז"ל בסי' קצ"א כתב שאין זו בדיקה מעלייתא יראתי לסמוך ע"ז לבד ואשר ע"כ לא תטבול רק אחר עבור שמונה ימים דבזה יש לצרף ג"כ מה שהעליתי למעלה דבדיקה כזו היינו שתשהא על בשרה עד הבדיקה ושימת לב שלא הרגישה יש לומר דעולה ג"כ לבדיקת הפסק עמש"ל. ויראה מעכת"ה להזהיר האשה שכל הבדיקות תעשה עומדת אבל לא שוכבת ואולי אף לא יושבת שלא יחזור חשש העמדת כבהר"ח למקומו את זאת ראיתי להבין ולהורות בענין חמור הלזה ומיני ומינייהו תסתיים שמעתתא להתיר גלמודה דא ולטהרה ממקור דמי' וצור ישראל יצילנו משגיאות וכימי צאתנו ממצרים יראנו נפלאות.



מלחמות אריה

  1. כונת מו"ח ז"ל בזה דכיון דאשה טמאה טומאת ערב מחמת מגע הדם הרי שוב אין לה חזקת טהרה שהרי כבר נזקקה עכ"פ לטומאת ערב ואיך נימא דלגבי טומאת ראיה נעמידנה על חזקת טהרה שלה כיון שכבר היא טמאה וכן כתב הנו"ב מהד"ק חלק א' סי' נ"ה. אך לדעתי י"ל כיון דעיקר מה שאשה טמאה טומאת ערב הוא מחמת שמתחילה הספק הוא על הדם בעצמו כמו שביאר מו"ח ז"ל והאשה טמאה מחמת מגע הדם. א"כ לא נעשה טמאה משום זה רק משיצא הדם לחוץ וטומאת ראיה הוא מבפנים כבחוץ כמו דאיתא בנדה מ"ג וכמ"ש רש"י ז"ל בריש נרה לכן אע"ג דטמאה טומאת ערב יש לה חזקת טהרה לענין אותו זמן שהדם הי' מבפנים ולא יצא עדיין לחוץ. שאם נגעה באותה שעה בטהרות המה טהורות ולהכי לא נעשה טמאה שבעה כיון שאם אתה בא לטמאה משום ראיה על כרחך אתה מטמאה אותה מקודם שיצא הדם לחוץ וע"ז יש לה חזקת טהרה והבן: עוד מ"ש מו"ח ז"ל דלפי פרושו שהתוספתא מיירי לענין טומאת מגע הדם יש לומר דמשו"ה טמא מספק מחמת דהוי ספק טומאה ברשות היחיד דקיימא לן ספיקא טמא לדעתי יש לעורר בזה לפי מה שהעליתי לחדש בספרי מצפה אריה סי' מ"ה דדבר שיש בו דעת לשאול לא מקרי אלא היכי שיש ביד האדם הנולד בו ספק טומא' האפשרות ולידע כי הוא טמא. רק ע"י מקרה נתהווה שאינו יודע כמ"ש רש"י ז"ל בפסחים י"ט ע"ב וז"ל מה סוטה יש בה דעת לשאול אם נטמאה אם לאו אף כל שיש בו דעת לשאול כגון אדם ספק נגע בשרץ ספק לא נגע דיש בו דעת שיכולים לשואלו אם נגע והוא אינו יודע עכ"ל אבל היכי שאין במציאות כלל שיודע שהוא טמא חשוב כמו אין בו דעת לשאול ע"ש א"כ לפ"ז באשה שיש לה מכה במקור דאין במציאות כלל שתדע שהיא טמאה ודאי חשוב אין בה דעת לשאול דמה יש לנו לשאלה. אחרי כי אין אפשרות כלל שתדע שהיא טמאה והא דקאמר הגמרא בנדה ה' דמעל"ע מטה נמי מטמא משום דהוי ספק טומא' הבאה ע"י אדם היינו דוקא בסתם אשה דמשכחת עכ"פ שתדע שהיא טמאה ע"י ראיה או ע"י עד אבל ביש לה מכה במקור דלא משכחת כלל בשום פעם שתדע שהיא טמאה חשוב כמו אין בה דעת לשאול ושפיר יש לדון מתורת חזקה כמ"ש מו"ח ז"ל מקודם ודו"ק אך בגוף הראי' שהביא מו"ח ז"ל בשם הרב הגאון מקארלין מהתוספתא שהעתיק לשון התוספתא ספק דם החדר ספק דם מכה טמא אתמהה שבתוספתא שלפנינו שראיתי מכמה דפוסים שונים איתא טהור. א"כ איך הביא הרב הנ"ל ראי' מזה. ואע"ג דמסגנון הלשון התוספתא נרא' שצריך להיות טמא דהא התחיל אם ידוע שדם מכה טהור ואם לאו ספק כו' מ"מ כיון שדעת כל הפוסקים דתלינן במכה וגם בתוספתא איתא ג"כ טהור. איך אפשר להגיה התוספתא ולהביא ראיה מזה להיפך. ואולי בתוספתא שלו הי' נדפס טמא. אבל באמת בכל התוספתא שראיתי איתא טהור:




שולי הגליון


Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף