מהרי"ל/הלכות עירובי חצירות

בשם יוצר המאורות, אתחיל לבאר עירובי חצירות [הלכות עירובי חצירות]

[א] תניא במסכת עירובין בפרק חלון בית שבין שתי חצירות ומלאו תבן מערבין שנים ואין מערבין א'. פירש"י מערבין שנים שני עירובין אלו לעצמן ואלו לעצמן ואסורי' זה עם זה, ואין מערבין א' שיתנו עירובן באחרת ויערבו עמהן ויהיו אחד. ואם נתמעט התבן פחות מי' טפחים שניהם אסורים. כיצד הוא עושה נועל את ביתו ומבטל את רשותו. הוא אסור וחבירו מותר, ופרי' למה לי תרתי נעילה וביטול. אמר לנו מהר"י סג"ל דהכי פי' הגמ' ודאי אנועל פשיטא ליה לתלמודא דסגי לחוד גם אם לא ביטל, רק פרי' על ביטול דמשמע דצריך נמי לנעול ולא סגי לחוד בביטול ולמה לי תרתי, ומשני בגמ' בתר הכי ואיבעית אימא לעולם תרתי ר"ל אם ביטל צריך ג"כ נעילה. אבל לעולם נעילה לא בעי ביטול.

ואמר מהר"י סג"ל דכן הביא הרא"ש מכאן ראיה דגם אם ביטל רשותו מ"מ לא מועיל עד שיהא ג"כ נועל. ועוד ראי' ממה שאמר התם לעיל מיניה וז"ל: פנו מאני מבי גברי לבי נשי דמשמע דלא סגי בביטול לחוד מדמצריך ג"כ פינוי כלים, או לנעול הפתח ובכל פעם שיוצא ונכנס צריך לנעול הדלת אחריו שלא תשאר רגע פתוח. ואמר מהרי"ל מאחר דביטול רשות אינו מועיל כ"כ אינו נוהג להתיר שום רשות רק ע"י נעילה.

[ב] וספר לנו מעשה שאירע אליו במגנצא שהוא נחלש בחולי פעם אחד בע"ש, ומתוך כך שכח שלא הניח עירובי חצירות באותו פעם, כאשר היה רגיל להניח בכל ע"ש וע"ש, דלא היה סומך לכתחילה על השתוף שנעשה אל הצבור בע"פ אולי נתקלקל ואתא לידי תקלה. ויהי בערב כשאמר במה מדליקין והגיע לומר עשרתם ערבתם זכר אחריתו שלא עירב בו ביום. ומיד שלח לשמש העיר לראות אם מצת השיתוף שעשו בע"פ על השנה עדיין קיימת לסמוך עליה, ונמצאת מעופשת וכלה דלא היתה ראויה לסמוך עליה. ואמר הרב מזה יגורתי ויראתי כל השנה בע"ש והיום נאנסתי ולא זכרתי.

ושלח אחד הלומדים תופסי הישיבה לישא וליתן עמהם שלא יכשלו הציבור בטלטולא ובהוצאת מרשות לרשות בלי עירוב, והיאך יעשו בתוך בה"כ דכל העם שותפין בה. בתחילה סבר הרב לומר כשיבאו לקרא בתורה בשבת שחרית אל יטלטלו אותה עד המגדל, אך יקראו בה על העמוד שהוא מעמד החזן פני התיבה דהוי תוך ד"א. ואח"כ היה מסכים הלכה למעשה שמותר לטלטל בכולה בה"כ משום דהוו כלים ששבתו בתוכה שמותרין לטלטל בכלם. אך מן בה"כ לחוץ אל חצרה אסור לטלטל, אע"פ שהחצר שייך אליה, מ"מ הדיורין שסביב החצר אשר פתחיהן נכנסין לחצר בה"כ הן אוסרין עליו מלהתיר מטעם שבתו בתוכו. ובאותו הפעם לא רצה להתיר ע"י שיבטלו הדיורין את רשותם אל הציבור מלאסור עליהם, משום דבעינן נמי נעילת פתח או פינוי כלים כדפי' לעיל. ואמר מהר"י סג"ל דגם ע"י נעילה או פינוי כלים לא היה רוצה להתיר באותו הפעם כי הדור פרוץ וילגלגו על דברי חכמים וכמצחק הוא בעיניהם.

הכוס כסף שהיו מקדשין בו בכל שבת בבה"כ היה מופקד בבית השמש. אמר מהר"י סג"ל להביאו ע"י גוי. ואמר שהגידו לו איך שאביו מה"ר מולן סג"ל ז"ל היה מתיר פעם אחת ע"י ביטול רשות בלבד, ולא הצריך נעילה או פינוי כלים. ואמר מהר"י סג"ל אולי באותו פעם עדיין לא היה מצוי ספר האשיר"י האוסר במדינת ריינוס, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, והוא סמך אשאר פוסקים המתירים ע"י ביטול רשות בלבד.

[ג] פעם אחת עשה בחור אחד נישואין בבית מהר"י סג"ל, וכל צרכי סעודה הכינו בבית אחר, והוצרכו להביאם בשבת לסעוד בבית הרב, ושכחו שלא עירבו יחד מע"ש מהר"י סג"ל ואותו בעל הבית שהכינו שם המאכלים. ואמר מהר"י סג"ל בשבת יבא אלי הבעל הבית ההוא ואני אבטל לו רשותי ויטלטלו לביתי בהיתר, וכן איתא הדין במיימון בהלכות עירובין בפ"ב בהג"ה. ואמרו לפניו אם גם בעל הבית יבטל אל הרב רשותו. ואמר מהר"י סג"ל אליהם א"כ מה הועיל דאז נמצא שלו שלי ושלי שלו והיו שתי רשויות כבראשונה.

[ד] אמר מהר"י סג"ל כשמניחין עירובי חצירות או שיתוף מבואות אל יערבו עם פרוסות כגון שכל אחד נותן חתיכת פת, אולי יקפיד דאחד יראה לו פתו גדולה מפיתת חבירו. ואיתא בפרק מי שהוציאוהו א"ר יהודה אמר שמואל המקפיד על עירובו אין עירובו עירוב. ואמר אפילו יחיד המערב לעצמו דליכא שם הקפדה, מ"מ לא יערב בפרוסה רק בלחם שלם משום לא פלוג.

ואמר אלינו דהוא רגיל ליטול לחם שלם אשר מקחו במגנצא בעד ד' הלי"ש, והוא כשיעור שקונין בוינציאה בעד ג' מארגיט, דקים ליה דאית ביה לפחות ב' סעודות שהן ו' ביצים, דאליבא מאן דמיקל בעירוב בעי ו' ביצים לשתי סעודות גם אם יש המצריך ח' ביצים קי"ל כדברי המיקל. ואמר שאביו היה רגיל בגלוסקא א' דקונין במגנצא בעד הלי"ש כשנים בוינציאה במארגיט, אך נראה לו שאין בה שיעור ו' ביצים לכך היה הוא רגיל בלחם גדול כדלעיל. אבל לעירוב תבשילין לא בעינן פת רק כביצה כדפי' לעיל, וגם שם כתבתי בדין יהא שרי לנא כו' השייך לעירוב חצירות.

ואמר שפעם אחת שגג ושכח ועירב על הפרוסה, וכשגמר בדין יהא שרי לנא כו' זכר הדין וחזר ונטל שלימה ואמר עליה שנית בדין יהא שרי כו', אך סמך על ברכה ראשונה שלא תהא לבטלה.

[ואמר מהר"י סג"ל גם כל פוסקים [רבותינו] - ספרים - פסקו [כתבו] האחד העושה עירוב ומזכה לאחרים [לרבים] - לבני עירו - יכול ליטול - לערב - פרוסה דליכא שם הקפדה - איבה - וכן כתב מהר"ם, מ"מ כתב בתשב"ץ בשם מהר"ם דלא סמך לערב בפרוסה וחזר ונטל - לערב - שלימה כדי שלא יאמרו - לטעות אחרים אחריו - מערבין על הפרוסה, ע"כ גם הוא מתי שמזכה לבני עירו - בכל ערב שבת - נוטל שלימה - משום לא פלוג ומשום הרואין].

[ה] שאלו לפני מהר"י סג"ל מתי שאוכל ריפתא דעירוב והשיב מנהגי להניח עירובי חצירות ושתוף מבואות בכל ע"ש וע"ש. ובליל שבת ובשחריתו אני מניחו ללחם משנה תחת הפת שאני בוצע עליו. ואמר דגם בליל שבת יכולין לאוכלו דהא קנה בין השמשות רק חביב עליו להרבות בו מצוה. ושאל לפניו שארי הח"ר משה יפה ז"ל והא אמר גבי עירובי תחומין נתנו באילן מהו. משמע דבעינן ראוי לשבת כולו, ואי רשאי לאוכלו בליל שבת אמאי לא יהא עירוב מדקנה בין השמשות. וא"ל ודאי פת הראוי לכל השבת בעינן גם אם קנה בין השמשות וראיה דאמר נמי ונוטלו ובא לו ואוכלו. א"ל וכל זה בעירובי תחומין נאמר, א"ל מכל ספרים פסקו ה"ה בעירוב חצירות.

[ו] שאלו קודם מהר"י סג"ל המערב על לחם שלם כדין, והכלב אכל ממנו בע"ש טרם שקנה בין השמשות מאי דינו. והשיב מאחר דבשעת עשיית העירוב הי' שלם אין לחוש אם נעשה פרוסה אח"כ.

[ז] בפ' כיצד משתתפין תנן אין מניחין עירוב תחומין רק לסמוך עליו לילך לדבר מצוה כגון לבית האבל או לבית המשתה. אמר מהר"י סג"ל דלא ראה בשום פוסק שמותר לערב תחומין לילך לבה"כ כדי להתפלל בעשרה רק בסמ"ק ובספר אגודה. א"ל הר"ר איקא ולא יהא פחות מבית המשתה, א"ל הרב להתפלל בעשרה אינה כ"כ מצוה דיכול לכוון תפלתו בביתו, דלא אשכחן אשר הצריכו חכמים להתפלל בי'. אבל בית המשתה מצוה הוא, ודוקא סעודת נישואין ולא סעודת הרשות. והראיה דבנישואין התירו חכמים שבותם באמירה לגוי בשבת לנגן בכלי שיר כדאי' במרדכי, וכן בא"ח בסוף הלכות שבת. ולבה"כ לא התירו שבות כדאי' בתו' פרק הדר, דלא התירו להביא בשבת ספר תורה לקרוא בה או חומש להפטרה דרך כרמלית, אע"ג דאינה רק שבות מדבריהם דמן התורה מותר לטלטל דרך כרמלית.

וספר לנו מעשה שאירע לפניו אשר מתה מושלת המדינה ולכבודה צוה המושל שלא לנגן בכל המדינה אותה השנה בשום כלי שיר. ואירע להיות נישואין בישוב א' תחת ממשלתו תוך אותה השנה, ושאלו ממהר"י סג"ל אם לעשות נישואין בלי כלי זמר. והי' הרב מורה להם שלא יעשו הנישואין בלי כלי זמר דהוא עיקר השמחה של חתן וכלה, וכן עיין בתוס' בסוף מסכת ביצה באלפס. ואם אי אפשר במקומם ילכו למקום שאפשר. וכן עשו שהלכו ג' פרסאות מעיר עייפינשטיין לק"ק דמגנצא ועשו שם הנשואין בכלי זמר.

[ח] ואמר אלינו אמ"ץ מהר"י סג"ל איך שפעם א' התיר להק' ה"ר יוזביל הי"ד מאומת ברובענדר בהלכו על בני חושים הרגוהו במצאו אותו ברודשהיים על נהר ריינוס, והיה מיושב בכפר הערלשהיים. והתיר לו מהר"י סג"ל להניח עירובי תחומין לילך עליו לק"ק דוורמיישא בשבת שהיא היתה קרובה אליו פחות מב' תחומין, ואילו היה יכולין לילך דרך ישר לא היה רק תחום אחד, אך שנתרבה הדרך שצריכין לסבב מפני הרים וגבעות. וזה נתברר להם במה שמדדו בפסיעות כדאי' בעירובין דפסיעת אדם בינוני היא מדת אמה אחת. והיה כפר אשר שמו נוייהוזן יושב בתוך אלפיים דהערלשהיים. וצוה להניח את עירובו (בתוך) [באותו] כפר. והיה לוקח שם פת מן אופה גוי שהיה יושב שם, כדי שלא יחשדוהו בכשפים. ועשה העירוב על אותו הפת והניחו שם בתיבה המיוחדת לו בבית האופה. ועשה העירוב פעם אחת על כמה שבתות שיוכל הפת להתקיים. וצוה אליו הרב שבכל שבת כשיגיע שם ילך לבית האופה ויראה שעדיין עירובו קיים, אולי נאבד או נתקלקל ואז היה אסור לילך להלאה. וגם כשיגיע לוורמיישא בשבת בסמיכת העירוב אל ירבה לילך אחורי בה"כ לצד האחר לטייל בעיר, דשמא כלה תחומו בבה"כ. וכי ילך אחוריה ימשך חוץ לעירובי תחומו, וגם אחורי ישובו אל ילך אפי' פסיעה אחת, דכיון דקנה לו ערובו לצד הקהלה הנז' הפסיד את האלפיים שכנגדו מכל וכל.

[ט] איתא פרק חלון אשתו של אדם מערבת עליו שלא מדעתו. אמר מהר"י סג"ל שבאלפס פסק מכאן שה"ה נמי האי דצריכין לשכור מן הגוי את רשותן שלא יאסרו על פני המבוי, מצי לשכור ג"כ מאשתו של גוי גם אם לא מדעת הגוי.

[י] אמר מהר"י סג"ל אסור לישראל לצאת בשבת מחוץ לספינה הבאה לספר משחשיכה בליל שבת, אבל אם גוים יהדפוהו לחוצה מותר. וכן היא משנה שלימה פרק מי שהוציאוהו, אך אל יאמר אליהם שיהדפוהו. ואמר אם שני קצי העיר נמשכין אל תוך המים כגון עיר מגנצא שמגדל העליון מן המכס עומד בנהר ריינוס, וכן מגדל התחתון אשר נקרא שמו בל"א דער גרין טארן, גם הוא עומד בתוך נהר ריינוס, והעיר בנויה לאורכ' ביניהן כעין קשת, אז מותר לילך מתוך הספינה בעצמה כשבאתה אל הספר תוך הקשת, דהוא חשוב כמו תוך העיר. וכן איתא בהדיא בגמ' פרק מי שהוציאוהו.

[יא] אמר מהר"י סג"ל קי"ל כר"ש דאמר גגות וחצרות רשות א' להן. פירש"י ולית ליה לר' שמעון עירובי חצרות רק להתיר הוצאת כלי הבית, אבל כלים ששבתו בא' מן אלו מטלטלין אותן ומוציאין מזה לזה. ואפי' לרבנן סבירי להו דמותר להשתמש מחצר לאותו שבאותו חצר.

[יב] אמר הר"ר איקא לפני מהר"י סג"ל שבינקותו מיחו בידו שלא לשפוך מאומה בשבת דרך חלון אע"פ שהיה בעירוב, ואמר הרב איני יודע שום איסור בדבר, א"ל שמא משום שהנשפך יזל מחוץ לעירוב. א"ל גם אם יש נוהגין חומרא כך כגון ביב שנוזלין מימיו חוץ לעירוב מ"מ מהר"ם התיר, וכן עמא דבר.

ואמר לפניו חתנו קאפמן פסאן שראה בוינציאה אשר האנטלין בבית החורף קבועין בכותל ונוזלים מים שלהם תוך הים, והתיר מה"ר ענשכין ליטול הידים מהן גם בשבת, ואמר מהר"י סג"ל שאין דרכו להתיר אך השופכין בקרקעות העיר דהוי לה דין חצר שלא עירבו, אבל אל הים שהוא כרמלית אינו יודע שום היתר. אך שמא מה שהתיר הרב הנזכר בכה"ג אז היו האנטלין למעלה מעשרה והיו שופכין מימיהן מרשות היחיד אל כרמלית דרך מקום פטור, דזה מותר כדאי' פ"ק דעירובין דגרסי' שופכין מים.

[יג] אמר מהר"י סג"ל בתי כסאות העשוין ע"ג המים צריכין שיהיו עשויין לשם מחיצה אם רוצה לעשות עליהן צרכיו בשבת.

[אמר מהר"י סג"ל לחי - תחת הקורה של - מבוי אין לצייר אותו בנתר או בשום שאר צבע משום דבעינן שיהא עוביו לפחות כחוט הסרבל, לכן עושין בטרכסיד להיות בולטין מן הכותל. אכן בסיד התיר לצבוע היכא דאי אפשר בטרכסיד. וכשנמחק הסיד למטה סמוך לקרקע בגובה מפני עוברי דרכים וחיכוך עגלות צוה לשמש לסיידו פעם שנית שיגיע לעולם - הלחי - עד הקרקע].

[ישראל אחד היה דר בכפר קשטיל היושב מעבר נהר ריינוס נגד ק"ק מגנצא - ורוצה לשכור רשות מהמושל כדרך שנוהגין לעשות - והיה אוסר לו מהר"י סג"ל לטלטל באותו כפר בשבת - גם אם אין שם עוד יהודי האוסר עליו - כיון - שאין לו חומה וגם אין נהר הריינוס נחשב לו חומת מים מאחר - שהיה מרוחק מנהר ריינוס כמלא זריקת אבן ביד אדם ויותר].

[יד] שאל מה"ר מיישטרלין יצ"ו ממהר"י סג"ל ע"ה מבואות שלנו בעיר מוקף חומה שנפלו קורה ולחיים בשבת אם אמרינן שבת הואיל והותרה הותרה. כי הח"ר זעליקמן יצ"ו העיד משמיה דמר הלכה למעשה לאסור, ואמרתי לו שמא היו פרצות בחומה, והשיב איני יודע. ונ"ל אשר שמעתי שהתירו פעם אחת בארץ אושטרייך, גם נ"ל קצת ראיה להתיר מתוס' פ"ק דעירובין דמתיר בחצירות. וא"כ אותן עיירות שלנו המוקפות חומה ומחיצה החיצונה קיימא נחשבים כחצירות של רבים. וראיה מיהודי הדר לבד בכרך שהגאונים קראום חצירות ואם נתיר בחצירות נתיר כמו כן כאן.

והשיב בתשובה: תיקוני מבואות שנשברו בשבת בעיר מוקפת חומה כבר איפלגו בה קמא דקמן, מהר"א קדוש הי"ד היה נראה לו להתיר מטעם דחשיב דהיהודים הבאים בשבת ומחיצות חיצונות קיימים כמו שכתב. ואמר לנו מורי הש"ר שכך רצה ג"כ מה"ר הלל בהיותו באותה מדינה יוצק מים ע"י מהר"ם סג"ל, אבל מורי הש"ר לא הודה לדבריהם וראיה ברורה לא הגיד לי. ואני הבאתי ראיה מסמ"ק דמספקא ליה בהג"ה. ועוד הבאתי להם ממה שקרא כרמלית חצר שישראל וגוים דרים בה באחד מחיבורים או בתו'. ועוד הבאתי ראיה מספר פרנס שכתב שם כשהיו הגוים משברין התיקונים ברוטנבורג והתיר מהר"ם שהגויות היו מביאות כו'. וידוע שרוטנבורג עיר מוקפת חומה דלתים ובריח מימות מהר"ם. וטעמא נ"ל כדלעיל דיהבו ליה רבנן דין כרמלית כשיש ב' יהודים אוסרים זה על זה דאפי' לטלטל בתוכו כלים ששבתו בתוכו טפי מד' אמות אסרו, כי היכי דליפוק ישראל ולא ילמוד ממעשיו. ועוד נ"ל כיון שיש לגוים דריסת הרגל במבוי, לא דמי לכותל שבין שתי חצירות דאין להם דריסת הרגל זה על זה, ולהכי צריך שני פסים או צורת הפתח לסלק דריסת הרגל. תדע דמנהגנו בסוף מבואותינו צורת הפתח ולא סגי בלחי כמו כלה לרשות היחיד אחר.

ושוב מוכיח מהר"י סג"ל עוד דכל העיר ככרמלית דהא יש רבוותא אוסרים להוציא ביו"ט רק מפתח של אוכלין אף על גב דאין עירוב והוצאה ליו"ט רק משום חומרא, ואפ"ה מוציאים ונושאים ונותנים בתוך העירוב בלא עירובי חצירות ובלא שיתוף, אלא אמרינן דמה שמחוץ למחיצה קורה ולחי שלנו הוי דינו ככרמלית, ומעתה בשבת אם ניטלו קורותיו בטלו מחיצות והוי כפרוץ לכרמלית ואסור, ושלום.