אבני נזר/יורה דעה/קכב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר יורה דעה קכב

סימן קכב

ב"ה יום ד' וישב טו"ב לחודש כסליו תרמ"ו לפ"ק פה סאכטשאב.

החוה"ש וכט"ס לכבוד אהובי גיסי ידי"נ הרב הגדול חריף ובקי בחדרי תורה. משנתו זך ונקי. המאושר במעלות ומדות שלשלת היוחסין כש"ת מו"ה יצחק חיים הכהן נ"י:

יקרת מכתבו בדבר אשר משכן גוי לישראל שתי וערב שעל צוארו והגיע הזמן ולא פדאה הנה לדינא כבר השבתי בקצרה ולדעתי אין לשתי וערב דין ע"ז כלל. אך יען לא השבתי כלל על דברי פלפולו כי לא הי' לי פנאי וכעת עיינתי שנית בדברי פלפולו וראיתי כי דבריו כראוי מוצקים קולע אל השערה ולא יחטיא. אמרתי אולי יחשוב כ"ת כי נקל בעיני דברי פלפולו. ונהפוך הוא. אמרתי להשיבו שנית. ואחזור גם דברי הראשונים. כי לא נכתבו אז בסידור:

א

א) והנה דברי ראבי"ה ורמ"א (סי' קמ"א סעי' א') ברור מללו דאין שום חשש בשתי וערב שתולין בצואר שמא השתחוה לו הגוי. ואל"כ לא הי' סותמים הדברים לתת. מכשול. וטעם הדברים לדעתי הואיל שידוע שהולכים בשתי וערב שעל צואריהם ערומים. ואיתא בפ' הצלמים דכשנכנס ערום ראי' שאין מחשבה לע"ז. ועוד יש להדמותה לנמצא על כלים מבוזים לא חיישי' שנעשה לע"ז. ובודאי לנוי נעשה. וה"נ ודאי לזכר בעלמא נעשה ולאו לע"ז:

ב

ב) ואך אף הש"ך שיש חשש לשתי וערב. מ"מ לאחר שמשכנה ולא פדאה נתבטלה. וע' בסי' הקודם לזה] הגם דקי"ל כרבנן דמכרה או משכנה לא ביטל. הלא הטעם דאמר בודאי ישראל לגוי מזבין לה ופלח לה. אבל בשתי וערב אף אי מוכרה לגוי. מי יימר דפלח לה גוי שני. שמא לא יחזיקנה אלא לזכר בעלמא. ואף את"ל שהוא עצמו השתחוה לה. מ"מ הקונה אפשר שלא ישתחוה לה כלל. ובגמ' משמע דוקא בשברור אצלו שהשני פלח לה. דאיתא גבי אבידה (בדף מ"ג.) דאמר גוי ממנ"פ אי גוי משכח לה פלח לה. ואי ישראל משכח לה. איידי דדמי' יקרים מזבין לה לגוי ופלח לה. הנה דוקא בברור אצלו שהשני ישתחוה לה. ואל"כ כיון שהוא לא יעבדנה עוד ואם אחר השתחוה לה הוא ספק בעיניו מבטל לה:

ג

ג) ואף דבגמ' (מ"ב.) משמע בצורת דרקון דג"כ ספק דעל כן אם ספק גוי שיברה או ישראל מותר משום ס"ס. מ"מ במצא צורת דרקון אמרי' שם (ד' מ"ג.) גוי לא מייאש מינה. סבר אי גוי משכח לה פלח לה. אי ישראל איידי דדמי' יקרים מזבין לה נמי ופלח לה. ואמאי. נימא דגוי שיקנה שמא לא פלח לה. כיון דצורת דרקון רק ספק ע"ז. י"ל שודאי אין דמי' יקרים אלא לגוי שרוצה לעובדה. וע"כ לגוי העובד אותה מזבין לה ניהלה. אבל שתי וערב שדמי' יקרים אצל כל הגוים. משום היכר. ולא דמי לצורת דרקון שהוא אי משום ע"ז אי נוי בעלמא. משא"כ שתי וערב שדמי' יקרים משום היכר:

ד

ד) ועוד נראה לחלק בצורת דרקון ויתיישב גם כן קושית כבוד גיסי הרב נ"י על המל"מ שהתיר הצלמים שהן ספק ע"ז אם ביטלם ישראל משום ספק ספיקא דשמא נתבטל אצל הגוי ולא יעבדנו עוד דאף דר' יוחנן אית לי' (בדף מ"א:) ע"ז שנשתברה מאלי' אסורה ודלא כר"ל דסבר ודאי גוי מבטל לה. ר' יוחנן נמי לא פליג אלא דילמא לא מבטל לה. ומ"מ ספק ע"ז מותר משום ספק ספיקא ע"כ דברי המל"מ והקשה כבודו מצורת דרקון דמבואר ברש"י ותוס' דהוא רק ספק ע"ז אעפי"כ בשיברה ישראל אסור. והקשה אדם קשה כברזל:

ה

ה) ונראה ליישב דהנה תמי' גדולה על הטוש"ע (סי' קמ"א) שכתבו דצורת דרקון ודאי לע"ז נעשית וגם רש"י כתב שם במקומו דסתמא לע"ז נעשית. ואם סתמא לע"ז איך הוי ספק:

ו

ו) וליישב נראה דהנה (בדף נ"ג:) בימוס שנפגם מותר ואפי' למ"ד עובדין לשברים. הנ"מ ע"ז דכיון דפלחה זילא בי' מילתא לבטולי. משמע דוקא דפלחה אבל אם עדיין לא פלחה אף דע"ז של גוי נאסר מיד. דכיון שפסלו נעשה אלוה שלו. מ"מ אם נשברה שוב מבטל לה ומותרת:

ז

ז) והנה ידוע דרובא דתלוי במעשה לא הוי רוב. וע"כ אפי' דסתמא לע"ז אינו אלא ספק נעבד דסתמא היינו שרובו לע"ז והעבודה מעשה. ורובא דתלוי במעשה לא הוי רוב. ומ"מ כתבו הטוש"ע שודאי נעשה לע"ז משום שאם דנין אם נעשה לע"ז הא אין דנין על המעשה רק אם נעשה לנוי או לע"ז. מש"ה אזלי' בתר רוב וחשיב ודאי שנעשה לע"ז. והרי הע"ז של נכרי אסירא מיד. אבל אם ספק גוי שיברה או ישראל שיברה מותר משום ספק ספיקא. דהוי ספק נעבד דרובא דתלוי במעשה לא הוי רובא והוי שפיר ס"ס ספק לא נעבד. ואף שמטעם רוב אמרי' שנעשה לע"ז. הא נשתברה וכשלא עבדה נתבטלה כנ"ל. ואת"ל נעבד שמא גוי שיברה ונתבטלה מ"מ:

ח

ח) ולפי"ז יתיישב קושיתו על המל"מ מצורת דרקון דאף אם ישראל שיברה יהי' מותר מטעם ספק ספיקא דאת"ל נעבד שמא נתבטלה ע"י שבירה. ולהנ"ל לא קשה שהרי המל"מ שם כתב דגזירה דחבא דילמא מגבה לה והדר מבטל לה לא אמרי' כיון דאף אי הדר מבטל לה אינו אלא ספק ע"ז. וצורת דרקון אם מגבה לה והדר מבטל לה שפיר יהי' ודאי ע"ז משום רוב שנעשה לע"ז וע"ז של גוי אסורה מיד. מאי אמרת הא נתבטלה בשבורה אפי' מאלי' וה"ה בשבירת ישראל. ליתא דהא מגבה לה תחילה קודם שבירה. ואף דלמאי דס"ד דלא ידע גזירה דרבא. וע"כ הוי אמרי' דר"י מחמיר אפי' בס"ס כהא. מ"מ להמסקנא אין לנו הכרח לומר כן והדרינן לסברא פשוטה דמותר משום ס"ס:

ט

ט) אך עוד יש מקום עיון שהרי בחי' הרמב"ן הביאו כבוד גיסי הרב נ"י בתשובתו דלר"י אפי' פירר וזירה לים דא"א לגוי לעבוד לה עוד. כל זמן שלא ידע הגוי לא נתבטלה ביאוש שלא מדעת. א"כ אפי' עדיין לא עבדה וכשנשברה לא יעבוד לה עוד. מ"מ מנ"ל שידע הגוי בשבירה והאי ספק שמא לא עבדה אינו ספק גמור דאף את"ל לא עבדה. יש לספק שמא לא ידע הגוי:

י

י) אך אמינא מילתא חדתא דע"ז של גוי שלא עבדה עדיין לכ"ע נתבטל ביאוש שלא מדעת. דהנה בירושלמי (פ"ד דע"ז ה"ד) ע"ז של גוי אסורה מיד לפיכך יש לה ביטול וע"ז של ישראל עד שתיעבד לפיכך אין לה ביטול אמר ר' זעירא לית כאן לפיכך כו' והנה צריך להבין סברת סתם ירושלמי בהאי לפיכך. ונראה דהנה במנחות (כ"ד) בשמעתא דעשרון שחלקו בביסא איבעיא לי' אי אמרי' שבע לו טומאה יע"ש. ולפי"ז ע"ז של גוי שנאסרה בעשי' מיד. לאחר שהשתחוה לה לא חייל תו איסורא. כיון שכבר נאסרה בשעת הזמנה ושבע לה איסור. וטומאת ע"ז אין איסור אלא משום עשי' דהיינו הזמנה (ועי' ברש"י (ד' מ"ו) גבי זקיפת לבנים להשתחוות. דאפי' לא הוי מעשה למ"ד ע"ז של ישראל אסורה מיד ה"נ אסורה מיד משום דקרי ע"ז). ע"כ כשחזר הגוי שלא לעבדה בטלה הזמנתו ומותרת. ואף שעבדה כבר. הא משום שעבדה לא חייל איסורא כנ"ל. אבל ע"ז של ישראל שאינה אסורה עד שתיעבד וחל האיסור בשעת עבודה ומה בכך שאח"כ לא יעבדנה הלא כבר עבדה. ור' זעירא אמר לית כאן לפיכך דיש לחלק בין איסור לטומאה. דאיסור אינו חל על איסור לא שייך באיסור אחד כדמוכח בקידושין גבי אלמנת ראובן שהיא אלמנת שמעון:

יא

יא) והנה כפי הדברים האלה אף דמסקינן לית כאן לפיכך. מ"מ יש לחלק בין ע"ז שעדיין לא עבדה לעבדה כבר. לענין יאוש שלא מדעת. דבעבדה כבר אף שעכשיו לא יעבדנה עוד כאשר יראה בצרתה ושטותה. מ"מ הא נעבדה כבר וביטול בפועל אין כאן. אך אם עדיין לא נעבדה ואיסורא משום הזמנה כמ"ש התוס' סנהדרין (מ"ז:) ד"ה מאי (וזה הענין משמשי ע"ז אינם אסורין עד שיעבדו והזמנה לאו מילתא כדאיתא בסנהדרין באורג בגד למת לא מיתסר דגמרי' ממשמשי ע"ז דהזמנה לאו מילתא. ובגוף הקדושה כתבו התוס' דהזמנה מילתא וה"נ בגוף ע"ז הזמנה מילתא אף ביאוש שלא מדעת נתבטלה כיון שמ"מ לא יעבדנה עוד בטלה הזמנה ומודה ר"י לר"ל באם עדיין לא נעבדה דנשברה מאלי' מותרת דאין איסור משום דעובדים לשברים. דהיכא דעדיין לא עבדה ליכא טעמא דזילא בי' מילתא כנ"ל מהש"ס (ד' נ"ג:) ואין איסור משום דלא נתבטלה ביאוש שלא מדעת דמ"מ בטלה הזמנה. וע' ביצה (ד' כ"ו:) מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירים בו מותר. והרי איסור מוקצה מקרא דהכינו כמ"ש רש"י ביצה (כ"ו:) דצרכי שבת צריכין הזמנה [ע' רש"י פסחים (מ"ז:) בשמעתא דהואיל] הנה דאף שאין הבעלים מכירים בו נעשה הזמנה שלא מדעת. ה"נ נתבטלה הזמנה שלא מדעת:

יב

יב) אך שוב נתיישבתי ליישב הא דהטוש"ע כתבו דצורת דרקון הוי ודאי שנעשית ע"ז. ובגמ' משמע דהוא רק ספק וכ"כ רש"י ותוס' להדיא. כעין שהשבתי תחילה. אך הטעמים שכתבתי בהא שאם עדיין לא עבדה הותרה בשבורה מאלי' גם לר"י באופן אחר. דהנה לפמ"ש תחילה יוקשה דא"כ הוי ספק ספיקא משם אחד דאת"נ לא נעבד. א"כ אין ההיתר רק משום ביטול ואת"ל נעבדה שמא שברה הגוי ג"כ ההיתר משום ביטול והוי משם אחד. ודעת תוס' כתובות (ד' ט) דכה"ג לא הוי ס"ס [מיהו דעת הה"מ (פ"ג מה' אס"ב) לדעת הרמב"ם דאף משם אחד הוי ס"ס וכן דעת הכ"מ (פ"ב מהלכות סוטה) לדעת הרמב"ם. וכן דעת הריטב"א פרק עשרה יוחסין]:

יג

יג) אשר ע"כ נראה דהנה בגמ' (ד' נ"ג) בטעמא דעובדין לשברים דכיון דפלחה זילא בי' מילתא לבטולי. מבואר דבאמת לא ניחא לי' לנכרי לעבוד לשברים רק משום זילותא פלח לי'. נמצא דאלו הוי ידע הגוי שעשאה שתשבר קודם שיעבוד לה בטח לא הי' מזמנה וקוראה בשם ע"ז שעי"ז יהי' מוכרח אח"כ לעבוד לשברים משום זילותא. והרי הזמנתו וקריאת שמה ע"ז בטעות. וכיוצא בזה כתב בתשב"ץ בשם הקודש שנכתב בקדושה. אך הי' בטעות שלא הי' צריך לכתוב כאן. ופסק דכיון דכוונתו לשם קדושה בטעות אינו קדוש. וכמו כן י"ל בנ"ד דכיון דכוונת הגוי בעשייתו לשם ע"ז בטעות כנ"ל אינו נעשה ע"ז:

יד

יד) דומה להא דב"ק (סוף פ' הגוזל עצים) אלמנה מן האירוסין שנפלה לפני מוכה שחין נימא אדעתא דהכי לא קידשה ומשני טב למיתב טן דו. וע"כ אמרו בגמ' כיון דפלח לי' זילא בי' מילתא אבל אם לא פלח לה עדיין אדעתא דהכי לא אזמנה וקראה בשם ע"ז ובטלה הזמנתו וקריאת שמה ולא זילא בי' מילתא. וה"נ כיון שנשברה קודם שעבדה כלל. הוי הזמנתה בטעות. ודוקא שכבר השתחוה לה. דומה לאלמנה מן הנשואין שנפלה לפני מוכה שחין דלא אמרי' אדעתא דהכי לא קידשה. דדוקא מן האירוסין משום דמקידושין אין לה שום טובה. וכן בזה שעובדי ע"ז חושבין בשטותם ושגעונם שבעבודתה יהי' להם השפעת גשמיי כמבואר בספרים. ואם עדיין לא עבדה ולא נהנה ממנה כלל גם לפי דעתם המשובשת. אדעתא דהכי לא אזמנה וקראה בשם ע"ז. ולא חייל עלי' איסור ע"ז כלל. וע"כ אפי' לא ידע שנשברה מותרת. והוי ס"ס משני שמות. שמא לא נעבדה ולא חייל איסור ע"ז למפרע. ואת"ל נעבדה שמא ביטלה הגוי:

טו

טו) ולפי"ז יהי' קושיתו על המל"מ כראוי מוצקת. שאם נחשב לספק גם כשנשברה מאלי' יהי' מותר גם אם ישראל שברה לצורת דרקון ויהי' מותר משני ספיקות בדאורייתא וחד ספק בדרבנן שמא לי נעבדה. וליכא גזירה דילמא מגבה לה תחילה שהרי לא נאסרה כלל מעולם:

טז

טז) ומ"מ לא ברירא לי סברא זו כיון דכל ע"ז הוא שיבוש וטעות אעפי"כ נעשה ע"ז. ה"ה אם ניתוסף שיבוש וטעות אחר אין נ"מ. ויש מקום בזה לפלפל בדברי הרמב"ם במעילה דיש שליח לד"ע אם נתערב איסור אחר. ויש לי בדברי הרמב"ם הנ"ל אריכות דברים ואכ"מ להאריך:

יז

יז) עוד יש לעיין שהפוסקים לא הביאו להא דר' יוסי בר יסיאן מע"ז (מ"ב) משמע דס"ל דרבנן פליגי וחשבו צורת דרקון ודאי ע"ז. ולק"מ על הטוש"ע מר"י בר יסיאן ואין ראי' כלל דר"י בר יסיאן חשיב לי' רוב לע"ז. וא"כ קושייתו על המל"מ כראוי מוצקת. מ"מ מפרש"י שפי' בדר"י בר יסיאן סתמא לע"ז משמע דרוב לע"ז ושוב יהי' תלוי בשני התירוצים הנ"ל.

יח

יח) ומה שהקשה כ' גיסי הרב נ"י על תוס' (מ"א) מנ"ל דשמואל דשרי שברי ע"ז ס"ל כר"ל דנשתברה מאלי' מותרת אימא דמתיר משום ס"ס אי משום מחצה שבירות נכרים ומחצה שבירות ישראל ושל ישראל נמי איכא דמבטל לה. לק"מ דהא שמואל אמתני' קאי דאתיא כר"מ וכמ"ש המל"מ (פ"ז מה' עכו"ם ה"ז). ולא מבעיא להתיר משום רוב. אך גם לא מטעם ס"ס דג"כ משום רוב. וכ"ש לפי תירוץ הב' דאדעתא דהכי לא אזמנ'. או אם נאמר דלר' יוסי בר יסיאן לא הוי רוב כלל דלק"מ אדשמואל דיהי' ס"ס. כיון דשני הספיקות שמא נתבטל והוי משם א'. ודוקא בדר' יוסי בר יסיאן דספק הראשון לא הוי איסור ע"ז מעולם:

יט

יט) ומ"ש להתיר בשבירת ישראל עפ"י דברי המל"מ משום ס"ס. ואף שאסור לעשות ס"ס בידים. הא השבירה מצוה ומדמי לה לדברי הבה"ז. יפה אמר:

כ

כ) אשר פקפק עפ"י דברי הירושלמי שהביאו התוס' (דף מ"ד.) דמשמע של מתכות לא בטל בשבורה מאלי'. הנה דברי הירושלמי לא מצאתי כדי שאעיין בו. אך בגמ' דידן משמע להיפוך. דמקשה הש"ס לר"ל מהא דר"י אומר שוחק וזורה לרוח ואמרו לו אף הוא נעשה זבל. ואמאי ליהוי כע"ז שנשתברה מאלי' ורש"י פי' שוחק המוציא ע"ז של מתכת וכן בפרק כל שעה כתב רש"י שחיקה שייך במתכות הנה דאף במתכות מותר נשתברה מאלי'. ואפשר דשברי שברים שאני:

ידידו גיסו הדו"ש באהבה הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף