מראי מקומות/נדרים/ב/א
|
דף זה נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך דף זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית. | ||
הקדמה
כתב הר"ן שבכלל נדרים, נדרי הקדש ונדרי איסור. ונדרי הקדש שייכים רק בדבר שלו ואיסורו כולל כל אדם, ונדרי איסור שבהם עוסקת מסכתין שייך אף בדבר של חברו ובכה"ג האיסור נוגע רק לגבי דידיה [וכשאוסר חפץ שלו יכול לאוסרו אף על כל העולם]. ומסכתין עוסקת בנדרי איסור.
עוד כתב הר"ן שהנדר אפשר בשלשה דרכים: עיקר הנדר, כינויו, וידות.
- עיקר הנדר
שיאמר הרי דבר זה אסור עלי, ובין שהתפיסו בדבר אחר, כגון שאמר 'הרי דבר זה עלי כקרבן' ובין שלא התפיסו - זהו עיקר הנדר, ואינו מדין יד.
והנה דרשו חז"ל (שבועות כ:) מקרא ד'כי ידור נדר להשם' עד שידור בדבר הנדור ולא בדבר האסור. וביאר הר"ן שאין התפסה נצרכת לעיקר הנדר, רק שאם מתפיס צריך שיתפיס בדבר הנדור ולא בדבר האסור.
- כינויים
בביאור כינויים נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש (י.) לרבי יוחנן - הם לשון האומות, והם מדאורייתא שכן נדרים נאמרים בכל לשון, ונקט קונם קונח קונס אף שהם לשון חז"ל שנשתבש וכ"ש שאר לשונות. ולריש לקיש – הם לשון שבדו חכמים להיות נודרים בו כמבואר הטעם לקמן שם.
וכתב הר"ן שגם לדעת ריש לקיש הוא מדאורייתא, שלא גרעה הסכמת חז"ל מהסכמת האומות.
וראיה לפירושו הביא מקושיית הגמרא בנזיר (ב:) פתח בכינויים ומפרש ידות, ומשני שפתח בעיקר קרבן והדר מפרש ידות דאתיין מדרשא, ולא הקשתה הגמרא למ"ד לשון שבדו חכמים, ומוכח שאף לדעתו הוי דאורייתא.
ובגמרא להלן (ג.) משני פתח בכינויים דאורייתא והדר מפרש ידות דאתיין ליה מדרשא. ומקשה הגמרא התינח למ"ד לשון נכרים אלא למ"ד לשון שבדו חכמם מאי איכא למימר. ומשמע שהוא דרבנן. אך ביאר שם הר"ן דודאי הוא דאורייתא אלא דמ"מ סברת הגמרא דנקט דאורייתא בתחילה שכן דרך התנא להתחיל בדברים הידועים והפשוטים וכיון שהוא לשון שבדו חכמים אינו פשוט יותר מידות כדי שיתחיל בו.
- ידות
הר"ן ביאר ענין ידות, שמתחיל במקצת דבורו של נדר אלא שאינו גומר אותו, ואותו מקצת הדיבור הוי כאילו נודר כל השלמות הדיבור כאדם האוחז כלי בבית יד שלו ומטלטלו כולו. ודין ידות מתפרש בסיפא דמתני' באומר לחברו מודרני ממך וכו'.
וחרמים כחרמים
הר"ן מפרש ששם זה כולל חרמי בדק הבית וחרמי איסור, כגון שאומר 'הריני עליך חרם' וכיו"ב. ובמתני' לא איירי בחרמי בדק הבית שהם שייכים לסדר קדשים, אלא בחרמי איסור 'ומשום האי גוונא תנא חרמים הכא'.
אמנם בפירוש הרא"ש פירש שיש שני גווני חרמים, חרמי בדק הבית וחרמי כהנים, חרמי בדק הבית מועלים בהם ויש להם פדייה, וחרמי כהנים עד שבאו ליד כהנים מעולים בהם, משבאו ליד כהנים אין מועלים בהם ואין להם פדיה אלא ניתנים לכהנים. ומבואר שהעמיד דברי המשנה על חרמים בדק הבית או חרמי כהנים ולא על חרמי איסור.
והרש"ש תמה על דברי הר"ן שפירש שחרמים דכאן היינו חרמי איסור ולכך תני לה במסכתין, ובגמרא (ב:) מבואר דאגב דתני נדרים תני שבועות וכיון דתני תרתין תני לכולהו, והניח בצ"ע.
ושבועות כשבועות
הר"ן הוכיח ממתני' ששבועה אינה צריכה הזכרת שם, כי אם הזכיר למה בעינן לחידוש של כינויים, הלא בלאו הכי תחול השבועה כיון שהזכיר בה שם, ושם אף בלא כינוי הויא שבועה.
והביא הר"ן ראיות שסגי בשם בלא לשון שבועה, שכן מצינו בעבודה זרה (כח.) לאלקי ישראל לא מגלינא. ולקמן (כב:) מארי כולא לא טעימנא.
עוד הוכיח הר"ן ממתניתין ששבועה אינה צריכה הזכרת שם, וזאת מעיקר דין 'כינויים', שכן למ"ד כינויין לשון שבדו חכמים, מבואר בגמרא (י:) שתקנו כן כי אם יאמר קרבן או שבועה יבוא להזכיר שם ה' ושמא יאמר לה' קרבן ויפסיק אחר לה' ונמצא מוציא שם שמים לבטלה. הרי ע"כ שכשאומר כינוי אינו צריך להזכיר שם ה' כי אם לא כן, מה הועילו חכמים בתקנתם.
אמנם בשבועות (לה:) מבואר דבסוטה בעינן הזכרת השם וילפינן שם 'אלה אלה' לשבועת העדות דבעיא שם. ונחלקו הראשונים ביישוב הסתירה.
- דעת רבינו תם
שלא ילפינן מסוטה אלא למושבע מפי אחרים כסוטה שצריך הזכרת שם.
ותמה הר"ן על דבריו:
א' ממתני' משביעני אליכם הרי אלו חייבים, ומסיק אביי דה"ק משביעני עליכם בשבועה, הרי שלשון שבועה לחוד סגי אף במושבע מפי אחרים. ואמנם רש"י שם פירש דאיירי במזכיר השם אך אין זה במשמעות הלשון.
ב' דילפינן מסוטה דהמוציא אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו (שבועות כט:) מדאמרה אמן אמן וחשובה מושבעת מפי עצמה [דאל"כ אפילו מושבעת מפי אחרים לא הויא]. וא"כ סוטה הויא מושבעת מפי עצמה והיה לנו ללמוד שצריך הזכרת השם גם במושבע מפי עצמו.
- דעת הר"ן
שדין זה תלוי במחלוקת, והמבואר בשבועות היא דעת רבי חנינא בר אידי, ואילו דעת חכמים שאין צריך הזכרת השם, ולא שנא מושבע מפי עצמו ולא שנא מושבע מפי אחרים לענין זה.
- מלקות
והר"ן הביא דעת הראב"ד שמכל מקום לענין מלקות אינו לוקה אלא בהזכרת השם, שכן בכל לאוי דשבועה כתיבה בהו שם ה', כמו 'לא תשא את שם השם', 'ולא תשבעו בשמי'.