העמק שאלה/צה
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א
לא שנא בת האב ובת האם ול"ש בת האב ולא בת האם ול"ש בת האם כו'. כ"ה בכת"י:
בקדושין. בכת"י ליתא. והנראה שהוא הגה"ה מחכם א' והמעתיק העמידה בפנים. והחכם בא לפרש נשואין דברייתא היינו קדושין. דהא ודאי נשא אשה ל"ד אלא אפי' קידש כמבואר להלן. ה"נ הא דתניא אסור לישא בתה היינו קדושין ר"ל שאין קדושין תופסין בה. וע' קדושין ד' ס"ז דס"ד לפרש הא דכתיב לא יקח איש את אשת אביו לכתחילה דאסור לקדש. ואפי' נימא דלהמסקנא אין בו אזהרה מה"ת מכ"מ מדרבנן אסור שלא יאמרו אין קדושין של אחר תופסין בה או אין קדושין תופסין באחותה. ובזה מיישב קושיית התו' יבמות ד' צ"ז א' ד"ה וכל היכא כו' על מה שלא הקשו בגמ' על הברייתא דתני אנס אשה מותר לישא בתה מהא דתניא הנטען על האשה אסור באמה ובבתה ובאחותה. ולמש"כ י"ל משום דאפשר לפרש מותר לישא בקדושין היינו שקדושין תופסין בה. אבל משנתנו א"א לפרש נושאין על האנוסה מקדשין. דהא דתנן בסיפא רי"א באנוסת אביו ומפותת אביו מבואר מבואר בירו' שם דמודה ר"י בקדושין שתופסין בה. וע"ע בסמוך אות ד' שהוכחתי דלר"י אין איסור אנוסת אביו כשאר חייבי לאוין. וע"כ נושאין משמעו היתר נשואין ממש. ומש"ה שפיר מקשה מהא דנושאין ממש לכתחילה. ובלא זה י"ל ג"כ דנטען היינו על פיתוי ע' סי' קל"ד אות י"ב ומשום הכי אינו מקשה על הברייתא דתני אנס אשה כו' משא"כ במשנה תנן על המפותה ג"כ. מיהו לפי האמת אין חילוק:
רבא אמר אמר לי רבי יצחק ב"א כו' כצ"ל. ובכת"י איתא ג"כ אמר רבא. ואולי משום שבכמה דוכתי בש"ס הובא הא דרבא בלא אביי ובזה"ל דאמר רבא. נקטי' רבינו הכי:
ב
והתם מנלן ממשפחתו וירש אותה כו' גיר' קדמניות הוא. ורש"י כתב ה"ג ממשפחתו יגאלנו. וכ"ה בה"ג ה' עריות. ולכאורה ראוי להגיה כפרש"י שהרי מיירי בקרא דאו דודו או ב"ד יגאלנו. ומאי שייטא דירושה לכאן. אבל גי' קדומה לא דבר ריק הוא ואף כי שמא דרבינו עלה. והא ודאי דגם לגיר' רבינו ה"פ כמו דלענין ירושה מדריש ממשפחתו של ב"א ולא של בית אם וכדאיתא בב"ב ד' ק"ט הכי נמי ממשפחתו יגאלנו. ותרווייהו מקרא דחומש הפקודים נ"ל. והא דתלי הש"ס הך דגאולה בקרא דירושה. נראה דכד דייקת משכחת מרגנית' דאי מקר' דהפקודי' לא נתמעט משפחת אם אלא כשיש לו משפחת אב. אבל א"י ועבד או אפי' גר שבאו על ב"י ואין להבן אלא משפחת אם בישראל. אפשר דבאמת משפחת אם קרוי משפחה וחייבים קרובי אמו בגאולה. ואחי האב מן האם אשתו אסורה. וכהא דתנן בביכורים פ"א ואם הית' אמו מישראל ה"ז מביא ביכורים כו' ואומר אלהי אבותינו. אבל לענין ירושה בפי' תנן ר"פ י"נ. ואלו נוחלין ולא מנחילין האיש את אמו. ובסיפא תנן האשה את בנה מנחילין ול"נ ודייק שם ד' קט"ו דאין אשה יורשת את בנה. וע"ש תו' ד"ה אף מטה האם. דלא נצרכא אלא בגיורת ועלה פליגי התם. וקיי"ל דאפי' אין לו משפחת האב אין משפחת אמו יורשתו. וע"כ פשיטא דמימעטי מבית אב דספר הפקודים אף באין לו ב"א וכדתניא בת"כ אמור פ' י"ד שבא בן שלומית למטה דן ליטע אהלו במחנה דן א"ל ה"ה אומ' איש על דגלו באותות לב"א. ומכאן למדנו ג"כ לענין ירושה. וה"ה לגאולה ועריות ומש"ה הביא הש"ס קרא דנחלה. והא דתנן בביכורים דאומר אלהי אבותינו שאני אבות מבית אבות. דבית אב משמעו גזע אביו דוקא. וזה ברור. וע' מש"כ סי' קנ"ד אות י':
למימרא דבין מן האב בין מה"א. ואשת אחיו כו'. וכלתו ליתא בכת"י:
ג
ל"ש מן הארוסין. באשת אחיו ובאחות אשה מבואר ביבמות ד' צ"ד כגון שקידש אחיו אה"א כו' כגון שקידש את האשה כו'. אבל בתה וב"ב ובת בנה וכל אביזרייהו אינו מבואר בגמרא אדרבה בתו' שם ד' ג' סד"ה בתו ובד' צ"ז ד"ה עריות משמע שהוסיפו נכנסה לחופה ולא נבעלה דמכ"מ מיקרי נשואה. אבל ארוסה לא נאסרו הני קרובות. איברא בפי' תניא ריש מס' ד"א המקדש האשה ה"ז אסר עליו שבע עריות אלו הן אמה ואם אמה כו' ובה"ג ה' עריות הביאה. וכן הרמב"ם ה' א"ב פ"ב ה"ד ע"ש. והכי מוכח מסוגיא דיבמות ד' י"ג ב' א"כ מצינו חמותו קטנה ממאנת. וצ"ל דגם זה נ"ל מהקישא דר' יונה מאחות אשה דכתיב ואשה אל אחותה לא תקח משמע דרק בקיחה דאחותה אסורה וכל העריות שעל ידי קידושין למדין מינה. והא דס"ד דהש"ס ר"פ נושאין דמאונסין גם כן אסור לישא בתה. היינו משום דלשון ערות אשה ובתה לא תגלה משמע הכי. אבל השתא דמשני שאר כתיב בהו נ"ל מאחות אשה דלאו שאר ממש אלא העומדת להיות שאר דהיינו ארוסה. ודברי התוס' תמוהין וכבר יצא לאורה ס' קרן אורה ותמה ע"ז:
ד
מנלן דעריות לא תפסי כו'. למש"כ התוס' קידושין שם דלשמעון התימני דיש ממזר מח"כ וכן לר"ע דס"ל יש ממזר מח"ל לא צריך לדרשה. דכיון דהוי ממזר ממילא לא תפסי קידושין. ולא איצטריך אלא לר' יהושע דס"ל אין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד. ומכ"מ אין קדושין תופסין בכל חייבי כריתות ומש"ה בעינן קרא. אם כן קשה על רבינו דלהלן פסק כשמעון התימני דיש ממזר מח"כ ולמאי הביא הני דרשי. אלא ע"כ רבינו ס"ל כמש"כ התו' יבמות ד' מ"ה ד"ה עשאה זונה דלשמעון התימני ולר"ע נ"ל משום דגלי קרא דיש ממזר מח"כ וגלי לן נמי דלא תפסי קידושין מש"ה אית לן למימר דהא בהא תליא אפי' בח"ל לר"ע. ובאו ליישב בזה קושיתם ז"ל בקידושין לר"ע מנלי' שאין קידושין תופסין בח"ל. והא לית להו ביבמו' דכיון שהוא ממזר ממיל' אין קידושין תופסין. והרי לא מצינו דרשה לר"ע אלא לענין ממזרות כדאיתא ס"פ החולץ. מש"ה כתבו דגלוי מילתא הוא דכמו דעשה הכתוב ח"ל כח"כ לענין ממזרות אלמא דח"ל כח"כ דמי. ה"נ לענין שאין קידושין תופסין בהו. והיינו לשון הגמרא שם ד' נ"ב אלא לדברי ר' עקיבא שהיה עושה חלוצה כערוה. פי' דס"ל דמיקרי עריות ודינן כח"כ לכל דבר. ולזה כוון בפי' המשניות להרמב"ם פ' ר"ג שכ' בזה"ל ואמנם זהו דעת ר"ע דס"ל אין קידושין תופסין בחלוצתו לפי שכשנחלצה חזרה ערוה כמו שהיתה קודם מיתת אחיו עכ"ל וזה תמוה ועי' בחי' הרשב"א. אבל כונת הרמב"ם שהיא חמורה כמו ח"כ לכל דבריה. והיינו מגלוי מילתא דממזרות:
ורש"י סנהדרין ד' נ"ג א' כ' בזה"ל וטעמא דר"ע התם מפרש מלא יקח איש את אשת אביו וסבר דבאנוסת אביו הכ"מ דלאו דלא יגלה כנף אביו כנף שראה אביו הוא דאיכא וקאמר רחמנא לא יקח אין לו ליקוחים בה עכ"ל משמע שמפרש לר' עקיבא אזהרה דלא יקח את א"א גם כן באנוסת אביו דמיירי בסיפא דהאי קרא. והרי כתי' לא יקח שאין קידושין תופסין. ומתיישב בזה יותר לר' יהודה שהוכיח הש"ס בסנהדרין שם דס"ל אין קידושין תופסין בח"ל והרי בקידושין ד' ע"ד אי' ור' יהודה סבר מאשת איש הוי ממזר מאחותו לא הוי ממזר. וכבר נדחקו התו' יבמות ד' מ"ט א' ד"ה ר' יהושע בישוב סוגיא דקידושין יע"ש. אבל לרש"י ניחא דאפשר שלענין ממזרות ס"ל כר' יהושע ולענין קידושין כר"ע מהאי קרא דלא יקח וגו'. איברא קשה לי הא עיקר טעמא דר' יהושע מפרש הש"ס בסוף פרק החולץ ליכתוב רחמנא לא יגלה לא יקח למ"ל אלא ה"ק מלא יקח עד לא יגלה הוי ממזר טפי לא הוי ממזר. ואי איתא כפרש"י לר"י הא בעינן האי לא יקח ללמוד שאין קידושין תופסין בכנף אביו ומנלן דאינו ממזר אלא בחייבי מיתה. וזה י"ל דא"כ לכתוב לא יקח כנף אביו. אלא לענין ממזרות דוקא אשת אב. אבל לענין קידושין קאי האי לא יקח גם על כנף אביו. והיינו שדחקתו לרש"י שם לפרש דר' יהושע אפשר דס"ל דלא יגלה כנף אביו באנוסת אביו. ולא כתו' שם. היינו משום דר' יהודה ס"ל כר' יהושע. ועדיין קשה מהא דאי' בירו' פ' נושאין עה"א דמודה ר' יהודה שאין לוקין על אנוסת אביו וקידושין תפסי בה. וא"כ מנ"ל לר' יהודה שאין קדושין תופסין בשאר ח"ל. וצריך לומר דהירוש' פליגי עם תלמוד דילן בדר' יהודה. ובאמת לתלמוד דילן ע"כ ס"ל לר' יהודה דאנוסת אביו אין קדושין תופסין בה. וכ"כ התו' שם ד' י' ב' סד"ה לר"י דמאן דאית ליה באנוסת אביו הכ"מ ע"כ ס"ל אין קידושין תופסין בה. ואכתי קשה דבירו' סנהדרין פ' ד' מיתות הביא הברייתא דר"י אומר אם לא היתה אמו ראוי' לאביו אינו חייב אלא משום אם בלבד. ומההיא ברייתא הכריח הש"ס דילן דבח"ל מיירי וס"ל שאין קדושין תופסין בח"ל וא"כ להירו' קשה מנ"ל לר"י הא. הרי מודה בכנף אביו שאין בו מלקות וקדושין תופסין בה. ולי נראה דס"ל לר"י דנ"ל מיבמה לשוק וכראב"י בקדושין ד' ס"ח והש"ס מקשה לרבנן דס"ל קדושין תופסין בח"ל אמאי לא ילפי מיבמה לשוק. ויישב הש"ס דקרא דכי תהיין לאיש שתי נשים אהובה ושנואה. והיא שנואה בנשואיה ומכ"מ יש בה הויה. ולא מצא הגמ' מקום לפרש האי שנואה בא"א. אבל לר"י אפשר לאוקמא באנוסת אביו דקיל משאר ח"ל שהרי אין לוקין עלה. וא"כ שפיר יליף מיבמה לשוק שאין קדושין תפסי בה. היוצא מזה דלר"ע הא דאין קדושין תופסין בח"ל היינו לתו' מגלוי מילתא דממזרות. ולפירש"י מדכתי' לא יקח וקאי על כנף אביו ג"כ. אבל מהא דהוא עושה ממזרות ודאי אין הוכחה דלא הוי קדושין וכדעת רבינו. ולר' יהודה הא דאין קדושין תופסין בח"ל מיבמה לשוק נ"ל. ואתי סוגיא דקדושין דף ס"ז כמשמעה וע"ע מש"כ באות י"ג:
הוקשו כל העריות כולן זו לזו כצ"ל וכ"ה בכת"י. ומאחות אשה הוא דנ"ל כדאי' בקדושין שם:
ה
ונדה אע"ג דבהדי עריות כתיבא כו'. התו' קדושין דף ס"ז ב' הוכיחו גם מזה דהא בהא תליא מדקאמר הכל מודים בבא על הנדה שאין הולד ממזר מדתפסי בה קדושין. הרי דא"א להיות ממזר בתפיסת קדושין. ולא קש' מידי לשיטת רבינו ותוס' יבמות הנז'. דכ"ז דלא קים לן פי' לא יקח איש את אשת אביו. ה"א דבאשת אביו ג"כ תפסי קדושין והא דכתיב לא יקח לכתחילה הוא דלא כדאי' בסוגיא דשם. ומכ"מ אימעוט נדה שרשאין לכתחלה לקדשה. והשתא דנ"ל מהקישא דר"י למדנו דלא יקח שאין תופסין בדיעבד ואתקיש ממזרות לתפיסת קדושין בדיעבד:
ו
קדושי תפסי בה וצריכה גיטא. הלשון מיותר. אחר שהקדושין תפסי בה. פשיטא דצריכה גט. הן אמת דהכי תניא בתוספתא יבמות פ"ב שניות מד"ס אינו כאשתו לכל דבר כו' יש לו בה קדושין וצריכה הימנו גט והולד כשר. וכמו כן תני התם הכי בח"ל אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ה"ה כאשתו לכל דבר יש לו בה קדושין וצריכה הימנו גט היא פסול והולד פסול. אבל התם ניחא משום דברישא תניא העריות שאמרו אינה כאשתו לכ"ד כו' אין לו בה קדושין וא"צ הימנו גט. ולמדנו דאפי' גט מדרבנן א"צ. מש"ה תני בהאי לישנא בסיפא אע"ג שא"צ. אבל רבינו להלן בחייבי לאוין כ' אבל ח"ל אע"ג דאסירן תפסי קדושין ואין הולד ממזר. ולא אשגח בלשון התוספתא דמיתני בדרך אגב. ואם כן הכא דדייק וצריכה גיטא אינו מובן. והיה נראה דעת רבינו כמש"כ הד"מ בדעת הטור סי' ט"ו דשניות שנתקדשו תופס בהן קדושי שני ג"כ. ומש"ה כתב רבינו דצריכה גט דמשמע דאינן קדושין גמורים לאפקועי קדושי שני לגמרי. וע' תו' כתובות רף ט' ע"ג א' ד"ה והא שדקדקו הכי מלשון צריכה הימנו גט. אלא שהרמ"א ואחריו הח"מ וב"ש הקשו על הטור ודימו שמות לחייבי לאיין בק"ו דחמירי שהן מה"ת מכש"כ שניות מד"ס. וזה י"ל דהסברא נותן שהחמירו בשניות לעריות שיהו כעין עריות. משא"כ בח"ל לא הוסיפו על דברי תורה כלום. ועיין עירובין דף פ"ו ב' ע"כ לא קאמר ר"י אלא סוכה דאיסור עשה הוא אבל שבת דאיסור סקילה לא. הרי דאפשר שהחמירו בדרבנן של איסור סקילה יותר מעשה דאורייתא. וה"נ דאפשר דחמיר שניות לעריות מח"ל. אך הח"מ הקשה על עיקר הדין מהא דפוטר בביאה וחליצה אף במקום צרה. ולי קשה עוד מהא דיורשה ומטמא לה. הרי דלא הטילו פקפוק על הקדושין. ואולי אפשר לחלק בין קדושין לנשואין. דאחר שנישאת חשו לולד שלא יפגם ולא הצריכו שוב גט מאחר. ויבום כנשואין דמי. וע' להלן אות י"ג דרבינו מפרש הא דיבמות ד' צ"ב יבמה קדושין אין בה נשואין יש בה לענין גט כפירש"י. הרי דהאלימו חז"ל ביבמה לשוק נשואין שיהא הקדושין אלימי. ה"נ י"ל דאלימי קדושי שניות אחר נשואין דלא תחול קדושי שני. ומעתה י"ל כשם דפליגי הפוסקים על רבינו ז"ל ביבמה כמבואר שם. ה"נ פליגי בשניות. וע"כ אין קדושי שני כלום כמו אחר נשואין. ומש"ה לא נזכר בפוסקים:
ז
אילו היכא דחזיוה דאיבעלה. לפי שהביא רבינו לכאן פלוגתא דרבן גמליאל ור' יהושע. והרי מסיק הש"ס בהא דתנן ראוה מדברת עם אחד כו' ר"י אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי היא בחזקת בעולה כו'. דמאי מדברת נסתרה כזעירי. ולא כר"א דאמר נבעלה. ואם כן היה לרבינו לכאורה להביא הצריכותא גם בראוה מדברת. אבל באמת ניחא. ודאי לר' יהושע דלית ליה מגו גרוע גבי משארסתני נאנסתי. מש"ה פוסל אפי' במדברת והיא אומרת אין נבעלתי ולכשר נבעלתי. ואע"ג דאי בעיא אמרה לא נבעלתי משום דהוי מגו גרוע. או משום דבזה ג"כ א"נ וכמש"כ התוס' בד"ה ואין. או משום שיראה לומר הכי וכמש"כ בתוס' בד"ה השבתנו. אבל לדידן דקיי"ל דאמרינן מגו גרוע אפי' להוציא ממון וברי ושמא. ה"נ לא מספקינן תו בזה כמאן הילכתא. ונ"מ לדינא דאפילו ברוב פסולים דקיי"ל לכתחילה כר' יהושע כמבואר להלן. מכ"מ כ"ז בנבעלה ודאי ולא במדברת. וכן לשון הרמב"ם ושו"ע סי' ז' ס' י"ז פנויה שראוה שנבעלה כו' אבל אם היה רוב העוברים פסולים כו' ולא תנשא לכהן לכתחילה. מבואר דאי לא ראוה שנבעלה מהני מגו אפי' לכתחילה והיינו שדקדק רבינו והביא המשנה בלשון ראוה עם אחד. וגייז ל' מדברת בנוס' דילן ועוד החליף הבבות ותני ראוה מעוברת קודם ללמד דגם בסיפא מיירי בנבעלה ודאי כמו ברישא:
ח
וה"מ דרוב כשרין אצלה כו'. מבואר דעת רבינו דבטוענת ברי לא בעינן תרי רובי להכשיר לכתחילה. וכשיטת הפוסקים ז"ל וכישוב הראשון שבתו' ד' ט"ו א' ד"ה כמאן. ולא כהרמב"ם ושו"ע וישוב השני שבתו' שם דאפי' בטוענת ברי לא מכשרינן לה לכתחילה אלא בתרי רובי. ורבינו לא מחלק אלא בין רוב כשרין לפסולין:
ט
והא דאיעבד הוא דהא מקדשא ליה וקא בעית לאפוקה מיניה. בגמרא איתא והא נמי כדיעבד דמי ופרש"י שנתעברה ואתה בא לפסול העובר ולאוסרה על בעלה ואם אין אתה מאמינה אתה מוציאה מבעלה עכ"ל ומבואר דלפסול הולד לאו דיעבד ממש הוא. וכמש"כ הר"ן דמשום להכשיר העובר לא מיקרי דיעבד אלא אם אתה פוסל העובר משום ספק ממזר אף הוא לבו נוקפו ופורש. מש"ה פי' לגבי ולד כדיעבד דמי. ור"ל דלגבי אשה הוי דיעבד ממש. וכ"ז לפי' רש"י גיטין ד' פ"ט דהא דבתר נשואין לא חיישינן לקלא ולבתר אירוסין חוששין לרב אשי משום דבתר אירוסין מגרש ראשון ונושא שני משמע דאי הוי קלא דנתגרשה והיא ארוסה לכהן פשיטא דהוי דיעבד ולא חיישינן לקלא. והרי"ף כ' בזה"ל והא נמי כדיעבד דמי דהא ארוס וארוסתו נינהו. ואפשר לפרש כרש"י דבולד הוי כדיעבד משום דהוא ארוס כו' וכן הבין הר"ן. אבל הראב"ד מפרש דלגבי אשה הוי נמי כדיעבד ולא דיעבד ממש. היינו משום דמפרש כהתו' גיטין ד' פ"ח ב' ד"ה והאמר. דמוכח דס"ל דאפי' בקלא דנתגרשה והיא ארוסה לכהן ג"כ תליא במחלוקת רב חביבא ור"א וכמ"ש בסי' מ' אות י'. מש"ה מיקרי כדיעבד אפי' לגבי אשה. אבל רבינו גריס והא דיעבד הוא ולטעמיה קאי בסי' הנ"ל דהא דלכ"ע לא חיישי' לקלא דבתר נשואין היינו משום תקנת העובר אבל לאפקותא דידה מן הארוסין לרב אשי לא חיישינן ורב חביבא ס"ל דחיישינן. מש"ה גריס והא נמי דיעבד ר"ל בולד הוי ודאי דיעבד. ומסיים דהא מקדשא ליה כו' פי' אפי' לגבי דידה אחר שיש לה ולד לכ"ע הוי דיעבד. והכי קיי"ל כמבואר ברמב"ם ה' א"ב פ' ט"ו ה' י"א וכ"כ הב"ש בפשיטות סי' ז' סעי' י"ז דלגבי הולד מיקרי ודאי דיעבד וע' מש"כ לעיל שם אותי' וסי' קל"ד אות ק':
י
עו"ג דכתיב ואחר כן תבא עליה וגו'. ור"ל כשם שאין קידושי ישראל תופסין בא"י ה"נ אין קידושי א"י בישראלית. וזה הטעם כתב רש"י יבמות ד' מ"ה א' ד"ה ח"ל ובשמו של רבינו כתב טעם אחר מדכתיב והיא בעולת בעל בעולת בעל יש להם נכנסה לחופה אין להם והוא הטעם דכתב רבינו בסי' כ"ה. ואל תתמה הא ששינה רבינו את טעמו. שהרי גם רש"י ביבמות דף ס"ח כתב טעם אחר. וכבר כתבתי שם דע"כ צ"ל דרשה דסנהדרין ד' נ"ז שדרש והיא בעולת בעל דנכנסה לחופה אין להם ס"ל דאברהם ושרה היה להם דין ישראל ממש. ומכ"מ לא נענש אבימלך אלא משום בעולת בעל ושפיר למדו שם דא"י הבא על א"א דישראל שנכנסה לחופה ולא נבעלה אינו אלא בחנק ומדין ישראל ולא בסייף כמשפט עונשי ב"נ. דאי איתא שהיה נאברהם ושרה דין ב"נ. מנ"ל דא"י אינו נענש על א"א דישראל שנכנסה לחופה ול"נ גם בדינם. אלא כמש"כ. ומעתה שפיר למדו מה המקרא דאפי' קידושי ישראל בישראלית אין מועיל לגבי א"י. מכל שכן קידושי א"י בישראלית ולהיפך שאין תופסין כלל. ובאמת הכי מוכח מכמה סוגית הש"ס דדין ישראל היה להם כמ"ש הגאון בפרשת דרכים ס"א מהא דסנהד' ד' נ"ח עו"ג שהכה את ישראל ח"מ שנאמר ויך את המצרי. ובחגיגה ד' ג' בת אלהי אברהם בתו של אברהם אבינו שהיה תחלה לגרים. ועי' מש"כ הגאון טורי אבן שם. איברא דעת המדרשים אינו כן כמו שהוכיח בפר"ד שם. ועי' פרש"י במס' ע"ג ד' ג' ד"ה ביוסף שלא נחשד על העבירה. אשת איש נאסרה לבן נח דכתיב ודבק באשתו ולא באשת חבירו כו'. משמע דיוסף היה לו דין בן נח לחומרא. שהרי ישראל אינו מוזהר על אשת א"י. אלא שיש הרבה לדבר בזה ואין כאן מקומו ומבואר בס"ד בספרי תצא פיס' א'. ואם כן אין ראיה דישראל בבת א"י ולהיפך אין קדושין תופסין. ודילמא דווקא א"י בבת א"י אין קדושין תופסין. וע"כ יש עוד ראיה אחרת שאין קדושין תופסין בא"י. והיינו מסברא ששוה קדושי א"י בישראלית לקדושי ישראל בבת עו"ג דנ"ל מדכתיב ואחר כן תבוא אליה ובעלתה כדרשה שהביא רבינו כאן.
יא
את"ל בפנויה כיון דאין איסורה איסור ערוה כו'. לעיל בסי' כ"ה אסבר לן רבינו סברא אחרת לחלק בין פנויה לא"א. משום דבפנויה אי מגייר או משתחרר חזיא ליה. ותרווייהו אפשר לאומרן בטעמא דמ"ד לחלק בין פנויה לא"א. ואע"ג שהתו' ד"ה מה אשת אב כו' כתבו דממזרות תלוי בתפיסת קידושין מכל מקום יש לחלק בכך. והרי תניא ר' שמעון בר"י אומר אין ממזר אלא מי שאיסורן אסור ערוה וענוש כרת כדאיתא שם ד' מ"ה א': והנה משיחתו של רבינו למדנו דביאת א"י בא"א דישראל ערוה היא וחייבת עליו כרת ולא כר"ת בתו' כתובות ד"ג ב' ד"ה ולדרוש. ומה שהוכיח מסוגיא דשם וסנהדרין פ' ב"ס בהא דאסתר פרהסיא הואי ולא קאמר ג"ע הואי כבר נתיישב בדברי רבינו שאילתא מ"ב וע' משכ"ש אות ד'. ומש"כ רבינו תרי טעמי כאן לחלק בין אשת אב לעו"ג ועבד בא"א הכי איתא בסי' כ"ה ג"כ והוא עפ"י גרסתו בגמ' ושם פירשתי בארוכה:
יב
וכי יש אהובה כו'. ע' מש"כ לעיל סי' כ"ז אות י"ב מה שבא רבינו שם ליישב קושית רש"י ותו' דילמא כמשמעו אהובה ושנואה לו וע"ש. ועדיין ק' מה שהקשו התוספות שם עוד ונימא שנואה היינו רשעה דהיינו שנואה לפני המקום. והנה בכת"י איתא הכא בזה"ל כי תהיין לאיש שתי נשים ולא כתב מידי אחרינא אלא האחת אהובה וכו'. והנראה דה"פ שלא כתב לשון אחר אלא אהובה ושנואה. ולכתוב צדקת ורשעה וכדומה וכי לא מצא הכתוב כנוי אחר אלא אהובה ושנוא'. אלא אהובה בנשואי' כו' ובנשואין שייך לשון אהבה ושנאה:
יג
יבמה לשוק כו'. האי לא תהיה בה הוי' הוא וכיון דלא תפסי בה קידושין הוי ממזר או דילמא כו' כ"ה בכת"י. ובאור כל הענין שהוכיח רבינו מדלית הילכתא כר"ה. ה"נ תפסי בה קידושי וה"נ אין הולד ממזר. ותו הוכיח מדתניא בהדיא דלרבנן דר"ע אין הולד ממזר מיבמה. ש"מ קידושין תופסין בה. והרי"ף ורמב"ם וש"ע פליגי על רבינו. שהרי הרי"ף הביא פ' האשה רבה הא דשמואל דמספקא לן אי קידושין תופסין ביבמה וכן פסק הרמב"ם וש"ע סי' מ"ד ס"ז. ומכ"מ פסקו דלית הילכתא כר"ה ויבמה שזנתה מותרת ליבם אם לא שנישאת לאחר ומשום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדה"י כמש"כ הרי"ף שם וש"ע סי' קנ"ט. וס"ל דלא תלי' זב"ז. ובאמת דברי רבינו קשה טובא. שהרי שמואל מספקא לי' בתפיסת קידושין ומכ"מ פשיטא לי' שאין הלכה כר"ה כדאי' בד' צ"ו א'. ותו דבירו' פ"ב דסוטה אי' דר' ינאי ס"ל שאין קדושין תופסין ביבמה ואי' שם עוד דר' ינאי א' שו"י שזינתה מותרת ליבמה שנא' ונעלמה מעיני אישה ולא מעיני יבמה. והתו' סוטה די"ח ב' כתבו דהני תרי מימרי דר' ינאי פליגי אהדדי וזה דוחק גדול. אבל עיקר הענין תלי' במחלוקת רש"י ותו' שם ד' מ"ט בהא דאיתא שם דאמר אביי הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר כו' תנ"ה הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה ועל שומרת יבם שאין הולד ממזר. ואביי שומרת יבם מספקא לי' אי כרב אי כשמואל. ופרש"י אי כרב דודאי הולד ממזר אי כשמואל דמספקא לן כו'. והתו' פירשו אי כרב דאיצטריך לאשמעינן שאין ממזר ביבמה אי כשמואל דפשיטא שאינו ממזר. ועוד נחלקו דרש"י כ' דשמואל מספקא לי' אי קרא ללאו אתי או לשאין קדושין תופסין ביבמה ולית בה לאו כלל. והבינו התו' דעת רש"י דלרב דפשיטא שאין קידושין תופסין בה אין בה לאו. והקשו הרבה ע"ז ופי' בא"א ונדחקו בפי' הסוגי' בד' צ"ב דקאמר לשמואל מספקא ליה אי ללאו הוא דאתי כו' ע"ש. אבל כונת רש"י בכ"ז דלרב ודאי תרוויהו משמע מהאי קרא גם לאו גם שאין קידושין תופסין בה ומש"ה ה"ה כא"א ממש אלא דקילא בעונשין ודמיא לאשת קטן בקידושין ד' י"ט א' באופן דהוי א"א מה"ת אלא שאין חייבין עליה מיתה וה"נ זיקת יבמה ליבם. והיינו דאמר רב ביבמות ד' צ"ו יבמה ה"ה כא"א. ופי' אביי שם בחד לישנא דכרב המנונא ס"ל אם זינתה אסורה ליבם. [ולא תקשה ממש"כ לעיל אות ד' דר' יהודה ס"ל אין קידושין תופסין בח"ל ויליף מיבמה לשוק. ומכ"מ ס"ל שאין ממזר מח"ל וא"כ ה"ה אין ממזר מיבמה דאי לא תימא הכי היאך אפשר ליליף מיבמה לשאר ח"ל. הרי דאינה כא"א. ולק"מ דודאי לר"י אין חידוש הוא מכל ח"ל ובכולהי לא תפסי קידושין בהו ואין בהם ממזרות. אבל רב דס"ל דיבמה חידוש הוא מכל ח"ל שאין קדושין תפסי בה הרי גלוי מילת' היא דכא"א דמי']. כל זה דעת רב. אבל שמואל בהא ודאי לא ס"ל כרב דיליף תרתי שהרי בד' צ"ו קאמר שמואל אינה כא"א ומפרש אביי דלא מיפסלא בזנות. הרי דאפי' בספק אינו וע"כ שמואל חולק על רב במאי דמשמע ליה תרתי מהאי קרא. אלא מספקא ליה אי ללאו לחוד הוא דאתי וקידושין תופסין בה. או לשאין קידושין תופסין לחוד ואין בה לאו. וממילא ממ"נ אינה כאשת איש ואם זינתה מותרת ליבם והולד אינו ממזר ובזה ניחא הא דקאמר ואביי מספקא ליה אי כרב אי כשמואל. ולא קאמר דס"ל כשמואל דמספקא ליה והרי הכי פסק אמימר. אלמא דפשיטא דלשמואל ודאי אין הולד ממזר וכתנא דברייתא. וכד דייקת בפי' רש"י עוד בד' צ"ב אזיל לטעמיה בהא דרב גידל אמר רב שם בלישנא קמא יבמה קידושין ונשואין אין בה ובלישנא תליתאה נישואין יש בה משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים ופירש הרי"ף שם היינו לענין לאוסרה על יבמה. וכן פירשו התוס' שם וז"ל ואומר ר"י דהירושלמי אתי כלישנא קמא דרב גידל דבסמוך דקאמר קידושין ונשואין אין בה דנשואין נמי לא אסרי לה איבם כו'. והכי משמע באמת בסוגיא דגיטין ד' פ' לענין שומרת יבם שנישאת לאחר נישאו אין זינו לא כו' ע"ש דמיירי לענין תצא מזה ומזה. אבל רש"י כ' בד"ה נשואין יש בה קס"ד לענין גט דאם נישאת לזר כו' וצריכה גט. ולישנא קמייתא ס"ל שא"צ גט אפי' נישאת ולישנא בתרייתא לעולם כדאמרן לענין גט כו'. והיינו משום דלטעמיה קאי דלרב דס"ל דיש בה לאו ואין קדושין תופסין בה פשיטא דכא"א דמיא ונאסרה בזנות וע"כ לענין גט מיירי. עוד שם בהא דקאמר רב אשי לשמואל אם היה יבמה כו'. ומסיק הש"ס אם היה יבמה ישראל נותן לה שני גט והותרה לו ופי' הרי"ף ותו' ורא"ש דמיירי בקידשה לחוד. אבל בנישאת נאסרה משום דמיחלפא כו' ורש"י פירש אם נישאת כו'. והיינו משום דס"ל דלא מצינו בסוגיא דכאן סברא דמיחלפא אלא לגט ודוקא לרב דס"ל ה"ה כאשת איש. אבל לשמואל דזה ברור דאינה כא"א לא אמרינן מיחלפא כלל. והיינו דדייק ר"א והותרה לו. דלפי' הרי"ף ותוס' לא אשמעינן ר"א אלא דכופין את השני לגרש וא"כ הכי מיבעי לי' למימר מגרש שני ונושא ראשון כלשון הש"ס גיטין ד' פ"ט ב'. אלא קמ"ל דלשמואל הותרה לו משא"כ לר"ג אמר רב. והא דתנן בגיטין פרק הזורק דאם נישאו תצא מזה ומזה אתי לר"ע כמו לענין הולד ממזר. וחולק על סוגיא דגיטין דס"ל דאפי' לרבנן תצא מזה ומזה. ומשום דמיחלפא. ואל תתמה ע"ז לומר דהסוגיות פליגי. שהרי בירושלמי והביאו הרי"ף פליגי ג"כ אם לרבנן דר"ע תצא או מגרש שני ונושא ראשון. ואחר שפירשנו דמחלוקת רב ושמואל תליא אם יש ללמוד מקרא דלא תהיה אשת המת תרתי ללאו וגם לתפיסת קדושין אולא. יתבאר יפה הא דאי' בירו' סוטה שם דר' ינאי אמר שו"י שזינתה מותרת ליבמה ומסיק עוד אר"י ברבי בון אף לא מכות. והפ"מ וקה"ע פי' משום דאין לוקה אלא א"כ ניסת בדרך הויה. וקשה הא הויה קדושין הוא כדאי' ביבמות ס"ז ואיך אפשר להיות ניסת בדרך הויה והרי לרבי ינאי קדושין אין תופסין בה כמ"ש לעיל. ותו הא כמו כן כתיב לא יקח איש את אשת אביו ויליף מינה הש"ס בקדושין דף ס"ז שאין קדושין תופסין בא"א ומכ"מ מוזהרין על ביאה בעלמא. אלא כמש"כ דא"א לומר שאין קדושין תופסין ואם זינתה מותרת ליבם. אם לא דלא תהיה לא בא ללאו כלל ומש"ה אינה כא"א ואין בה מלקות כלל. כ"ז הוא עומק פירש"י ז"ל. ועדיו עמו מנוסחת הש"ס שם דף נ"ה ב' יבמה לשוק למ"ד לאו לאו ולמ"ד עשה עשה. אלא שהתוס' מחקוה. ומעתה נעמוד על דברי רבינו שפשיטא ליה בהא כסוגיא דעלמא דיש לאו ביבמה לשוק ובכלל חייבי לאוין היא. והיינו דכתב או דילמא כיון דאיסור לאו הוא תפסי בה כו'. הרי דפשוט שהיא בלאו. ומצריך ליה אי אתיא האי קרא לתפיסת קדושין ג"כ או תרווייהו ליכא למילף מהאי קרא וא"כ אין ספק עוד וקדושין תפסי בה. ופשיט מהא דשמואל ופסיק אמימר הלכתא כותיה אלמא דתפסי קדושי ודאי ואין הולד ממזר. דאע"ג דשמואל מספקא ליה היינו אי יש לאו או לא. אבל אנן דפשיטא דיש לאו ממילא תפסי בה קדושין וגם אין הולד ממזר ברור כשמואל. דממ"נ אינה כא"א. והדר רבינו והטיל ספק והא שמואל בעניותנו קאמר למימרא דמספקא ליה ואולי הספק הוא אי יש לדרוש תרי מילי מהאי קרא או לא. וא"כ אפשר שנשאר בספק בקדושין וגם הולד בספק ממזר. והיה ליה לרבינו למיפשט מהא דאביי בדף מ"ט ובד' צ"ו דשמואל לא ס"ל הכי. אבל אין הדבר מוכרח כ"כ מגוף מימרא דשמואל ופסקא דאמימר. מש"ה הביא הני תרי פסקי דאין הלכה כר"ה ואין הולד ממזר. וכיון דבהא אין ספק ע"כ משום שאינה כא"א. וכיון דלאו יש בה בברור ע"כ משום דקדושין תפסי בה. ונפשט הכל:
ואמרי במערבא כו' ותפסי בה קדושי. ואי זנאי לעלמא כו' כצ"ל וכ"ה בכת"י:
יד
ושוין בבא עה"נ ועל הסוטה כו' כצ"ל וכן הגיה בש"ש וכ"ה בכת"י. ומה שהעיר בש"ש דרבינו לא ס"ל כתו' ושאין הולד ממזר אפי' מדרבנן. איני רואה בעניי הכרע לדבר. דלא מיירי בדרבנן אלא בעיקר דין תפיסת קדושין וממזרות מה"ת:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |