משתמש:מי אדיר/טיוטה/קריאת שמע/ג
א
תנן בריש ברכות (ב.) מאימתי קורין את שמע בערבין כו' עד סוף האשמורה הראשונה דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים עד חצות, רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. מעשה ובאו בניו מבית המשתה אמרו לו לא קרינו את שמע, אמר להם אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות. ולא זו בלבד אמר, אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר, הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר, וכל הנאכלים ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר. אם כן למה אמרו חכמים עד חצות, כדי להרחיק אדם מן העבירה.
הרי שנשנו במשנתנו ג' דעות בסוף זמן קריאת שמע של ערבית, דעת ר"א שסוף זמנה עם סוף האשמורה הראשונה שהוא סוף שליש ראשון של הלילה כמבואר בגמרא (ג.), דעת רבן גמליאל שסוף זמנה עם עלות השחר, ודעת חכמים שסוף זמנה עם הגיע חצות לילה. בגמרא לקמן (ב:) מובאת דעה נוספת לפיה סוף זמן ק"ש של ערבית הוא בשעה שהעני עומד ליפטר מתוך סעודתו.
והנה ביאור פלוגתת רבי אליעזר ורבן גמליאל הוא מבואר בדברי רש"י (ד.) שנחלקו בביאור תיבת 'ובשכבך' האמורה בתורה, דעת רבי אליעזר דבשכבך היינו כל זמן שבני אדם עסוקים לילך ולשכב, וזמן זה כלה בסוף האשמורה הראשונה שאז כל שדעתו לישן כבר שכב וישן. ואילו דעת רבן גמליאל דבשכבך היינו כל זמן שבני אדם שוכבים ובכלל זה כל הלילה.
ובדעת רבנן הקשתה הגמרא (שם) חכמים כמאן סבירא להו (במשמעות בשכבך האמור בתורה. רש"י) אי כרבי אליעזר סבירא להו לימרו כרבי אליעזר, ואי כרבן גמליאל סבירא להו לימרו כרבן גמליאל. ומשני, לעולם כרבן גמליאל סבירא להו והא דקא אמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. כדתניא חכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל, וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה. אבל אדם בא מן השדה בערב נכנס לבית הכנסת אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וקורא קריאת שמע ומתפלל ואוכל פתו ומברך, ע"כ.
ובפשוטו כוונת הגמרא שבאמת אף לדעת רבנן מעיקר הדין ובדיעבד אם לא קרא עד חצות יוצא ידי חובתו מן התורה בקריאת שמע אחר חצות, אלא שרבנן תקנו משום סייג לכתחילה לקרות את שמע קודם חצות. ואילו רבן גמליאל לית ליה ההוא סייג וסבירא ליה שאף לכתחילה יכול להמתין ולקרות קודם שיעלה עמוד השחר. וכן כתב הרא"ש (ברכות פ"א ס"ט) דחכמים לא פליגי עליה דרבן גמליאל אלא בסייג כדי להרחיק את האדם מן העבירה ורבן גמליאל לא מצריך להרחיק. ומכל מקום כתב הרא"ש שאין לו לאכול ולא לשתות עד שיקרא ויתפלל שלא יחטפנו שינה.
אמנם דעת תלמידי רבינו יונה (א. מדפי הרי"ף) אינה כן, אלא דפלוגתייהו לא הוי אלא בדיעבד דחכמים סבירא להו דאפילו בדיעבד אינו יוצא אלא עד חצות משום סייג ורבן גמליאל סבירא ליה דבדיעבד יוצא כל הלילה. ואף רבן גמליאל מודה דלכתחילה צריך לקרותה מיד בצאת הכוכבים. והוכיח כן מדברי הברייתא הנזכרת כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב כו' שמבואר בה שאפילו כשיבוא מן השדה קודם זמנה אין לו לומר כיון שלא הגיע עדיין עונת זמן קריאת שמע אוכל ואשתה תחילה, אלא יש לו לקרות תחילה או לשנות עד יציאת הכוכבים ויקרא קריאת שמע ויתפלל ואחר כך יאכל, וכיון דחזינן דאפילו כשיבוא קודם זמנה חששו שמא יבוא לידי פשיעה והצריכוהו לקרות או לשנות כדי שיתפלל מיד, שמעינן דדברי הכל שצריך לכתחילה לקרות מיד ביציאת הכוכבים.
ב
והנה להלכה איתא בגמרא (ח:) אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל, וכ"פ הרא"ש כפי שהזכרנו דבריו לעיל.
אמנם הרמב"ם (פ"א מק"ש ה"ט) כתב וז"ל אי זהו זמן קריאת שמע בלילה מצותה משעת יציאת הכוכבים עד חצי הלילה, ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו שלא אמרו עד חצות אלא כדי להרחיק אדם מן הפשיעה.
ודבריו תמוהים, שבפשוטו פסק כדעת רבנן הפך דברי הגמרא שהלכה כרבן גמליאל, וכבר עמדו בזה האחרונים.
וכתב הבית יוסף (או"ח סימן רלה) שהרמב"ם מפרשה הא דאמרו בגמרא הלכה כרבן גמליאל היינו בפירוש תיבת בשכבך שפירושה כל זמן שבני אדם שוכבים ולאפוקי מדעת רבי אליעזר הסובר שפירושה כל זמן שבני אדם עסוקים לילך ולשכב. אך לענין הסייג דעד חצות הלכה כרבנן כיון דיחיד ורבים הלכה כרבים.
וכן כתב הסמ"ג (עשין יח) מאימתי קורין את שמע בערבין משעת יציאת הכוכבים עד חצי הלילה כדברי חכמים ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו דהלכה כרבן גמליאל שסובר כך ולא אמרו חכמים עד חצות אלא לכתחלה כדי להרחיק אדם מן העבירה.
אמנם בדעת הרמב"ם כתב השאגת אריה (סימן ד) לבאר עוד באופן אחר, דהרמב"ם סבירא ליה כדעת תלמידי רבינו יונה דרבנן סברי דזמן קריאת שמע של ערבית עד חצות אפילו בדיעבד, ואם עבר ולא קרא שוב לא יקרא. וממילא ס"ל להרמב"ם דאף רבן גמליאל לא פליג אלא לענין דיעבד אך מודה דלכתחילה צריך לקרות קריאת שמע קודם חצות, ונמצא שאף רבן גמליאל מודה לסייג שאמרו חכמים עד חצות ופסק הרמב"ם כרבן גמליאל וכפסק הגמרא.
והקשה הקרן אורה (ברכות ב א ד"ה והנה) על דבריו שהלא כל עיקר ההכרח של תר"י לפרש שרבנן גזרו סייג דחצות אף בדיעבד, הוא משום דלכתחילה כבר מחוייב לקרות משעת צאת הכוכבים ולמה לי עוד סייג לכתחילה. אך לדעת הרמב"ם שלרבן גמליאל יש סייג לכתחילה עד חצות אף על פי שכבר יש סייג לקרות מיד בצאת הכוכבים, הרי מוכח שאין סייג דצאת הכוכבים סותר לסייג דחצות , יהיה הטעם אשר יהיה, ואם כן שוב אין הכרח לפרש אף בדעת רבנן שגזרו סייג אפילו בדיעבד. ועי' לעיל (סימן ב) שביארנו הכרחו של הרמב"ם לפרש כתר"י ולא מטעמייהו.
ג והנה האחרונים הרבו לפלפל ולהוכיח כדברי התר"י ושלא כדבריו, וכדלהלן.