ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עונש/מ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עונש מ

לפי כבוד השבת מחלליה. ובאי מאורשה חמודה. כתיב (פרשת שלח) מות יומת האיש רגום אותו באבנים וגו'. וגבי נערה המאורשה כתיב (פרשת תצא) וסקלתם אותם באבנים ומתו. ומש"כ לפי כבוד השבת מחלליה. נראה דכוונתו לומר בזה דלפי ערך חשיבת מצות שביתת שבת שהיא מן המצות היותר גדולות שבתורה. כן בערך זה הוא עונש מחלליה. שהוא העונש היותר חמור שבכל מיני העונשין שבתורה. דקיי"ל דסקילה חמורה מכל שאר מיתות ב"ד. וכן בנערה המאורשה לפי ערך חומר העבירה חומר העונש. וכן כתברבינו הגאון ז"ל בספרו האמונות והדעות (מאמר חמישי) וז"ל שם. ובאיזה צד נדע שאינם חמורות. מפני שלא הגדילו ענשם בעולם הזה וכו'. אבל המזיד הוא שעובר על החמורות. והם שיש בהם כרת וכו' וארבע מיתות ב"ד. ובזה נדע כי הם חמורות וכו' עכ"ל עיי"ש. וזה שלא כדעת רבינו יהודה החסיד ז"ל (בספר חסידים השלם סי' קנ"ז) שכתב וז"ל דע לך כי לא לפי חומר הפורעניות תוכל לידע מצות עונשן ושכרן. שהרי חילול שבת בסקילה. ומקצת מצות עריות בחנק ובכרת. אע"פ שמחלל שבת בעבור פקוח נפש מותר. ואינו יכול לעשות כן באיסור עריות וברציתה שאינן בסקילה. לכך אל תאמר שזו יקרה וחביבה מזו עכ"ל עיי"ש. וכ"כ עוד לקמן (שם סימן תתרמ"ו) שאין להעריך ערך המצוות ע"פ עונש העובר עליהן. והביא ראיה לזה שהרי עון שבועת שקר ומחיקת השם אינו אלא בלאו. ועון אשת איש הוא בחנק. ואע"פ כן כשנבעלה בעבירת אשת איש כמה בעילות לא נפלה יריכה ולא צבתה בטנה. וכשהשביעה הכהן ושתתה מים המרים נפלה יריכה וצבתה בטנה עיי"ש בדבריו. ואין זו דעת רבינו הגאון ז"ל כאן ובספרו האמונות והדעות שם. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה (פ"ב דאבות מ"א) על מאי דתנן התם הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. והאריך שם לבאר דמהפסד מצוה דהיינו מעונש שלה המגיע להעובר עליה נדע שכר המקיימה. וממה שהעובר על שביתת שבת הוא בסקילה והעובר על מצות מילה הוא ענוש רק בכרת. מזה נדע ששכר שבת הוא יותר גדול משכר מילה עיי"ש בדבריו ובמש"כ עליו הרב המאירי ז"ל בפירושו לאבות שם והרשב"ץ ז"ל במגן אבות שם עייש"ה. ולענ"ד מכמה דוכתי יש להביא ראיות לרבינו הגאון והרמב"ם ז"ל. כמו מההיא דרפ"ק דיבמות לענין להדחות מקמי עשה. דמחלקינן בין ל"ת גרידא לל"ת שיש בה כרת. הרי דאזלינן בתר חומר העונש לענין לבטל מצוה אחת מקמי חברתה. ולרבינו יהודה חסיד ז"ל הרי מחומר עונש כרת אין הכרע לענין ערך גדולת וחשיבות המצוה כלל. ואע"ג דבעיקר הדבר מאי דעשה דחי ל"ת אע"ג דעל ביטול עשה ליכא עונש בידי אדם ובעובר על ל"ת יש ברובן עונש מלקות. ומשמע לכאורה מזה כדעת הר"י ז"ל. אלא שבזה כבר ביאר הרמב"ן ז"ל (פרשת יתרו) על קרא דזכור את יום וגו' דהטעם משום דהאהבה גדולה מהיראה. כי המקיים עשה בגופו וממונו ועושה רצון אדוניו. הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו. ולעומת זה העובר על ל"ת בקום ועשה שעושה בידים הרע בעיניו ומראה בזה שאין יראתו על פניו. ענשו גדול ועושין בו דין בב"ד במלקות ובמיתה. משא"כ בעובר על עשה שאינו יושב ובטל מבלי לעשות רצונו עיי"ש בדבריו. אבל כאן בשני לאוין היאך נכריע ביניהם לומר דזה שאין בו אלא עונש מלקות מותר לעבור עליו משום קיום העשה. וזה שענשו חמור יותר במיתת ב"ד או בכרת אין לעבור עליו אפי' במקום עשה זו עצמה. אם לא נאמר כדעת רבינו הגאון והרמב"ם ז"ל דמחומר עונש העובר על המצוה יש לנו לדון על ערך עיקר חשיבותה וגדולתה של המצוה. וכן מוכח מההיא דאמרינן בפסחים (נ"ט ע"א) יבוא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דהשלמה שאין בו כרת עיי"ש. ועי' ג"כ בזבחים (ל"ג ע"ב) בתוס' שם (ד"ה לענין מלקות) עייש"ה. הרי דאפי' עשה נגד עשה מבטלינן זו שאין בה עונש כרת מקמי זו שיש בה עונש כרת:

וכן בפרק בתרא דיומא (פ"ג ע"א) קתני בברייתא מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל. טבל. ונבילה מאכילין אותו נבילה. טבל ושביעית שביעית וכו' עיי"ש. הרי דהעונש מכריע ערך עיקר המצוה לענין ביטול זו שאין בה עונש כרת ומיתה. מקמי זו שיש בה עונש חמור כזה במקום צורך פיקוח נפש. שמאכילין את החולה נבלה שאין בה אלא לאו או שביעית שאין בה אלא עשה ולא טבל שיש בו עונש מיתה בידי שמים. ומזה מבואר איפוך מדברי רבינו יהודה חסיד ז"ל שהוכיח דאין חומר העונש ראיה על חשיבות ויקרת המצוה ממה דשבת הותרה לצורך פיקוח נפש אע"פ שהיא בסקילה. ועריות ורציחה לא הותרו אף ע"פ שאינם בסקילה. ובלא"ה מה שהביא מרציחה שלא הותרה לצורך פיקוח נפש. תמוה מאוד דבאמת גם רציחה הותרה משום פקוח נפש היכא דשייך. וכגון להציל את הנרדף בנפשו של רוצח. ואפי' בספק סכנת נפשות כמו במחתרת. ואדרבה משם ילפינן לשבת שניתנה לדחות אצל פקוח נפש. וכדתניא בפרק בתרא דיומא (פ"ה ע"א) מנין לפקוח נפש שדוחה את השבת. נענה ר' ישמעאל ואמר אם במחתרת ימצא הגנב ומה זה שספק על ממון בא ספק על נפשות בא וכו' ניתן להצילו בנפשו. קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את השבת עיי"ש. ואם כוונתו שלא הותר להרוג נפש בעלמא כדי להציל נפש אחר. הוא דבר מתמיה ביותר. דפשיטא דבכגון זה לא שייך היתר פקוח נפש כלל. דאיך יתכן לאבד נפש משום פקוח נפש. ומאי חזית לדחות נפש זה מפני זה. וגם מה שהחליט דעריות אפי' אותן שאין בהן אלא עונש חנק הקל שבכל מיתות ב"ד. ואפי' אותן שאין בהן אלא עונש כרת. חמירי וחשיבא מצותן טפי משבת אע"פ שיש בה עונש סקילה החמורה מכל מיתות ב"ד. מדחזינן דשבת הותרה לצורך פקוח נפש משא"כ בעריות דאפי' הקלות שבהן לא ניתנו לידחות מפני פקוח נפש. לענ"ד איפכא מתבאר מסוגיא דפ"ק דיבמות (ה' ע"ב) ובכולה סוגיא שם דבעינן למילף מאיסור מלאכת שבת לעריות לידחות במקום עשה עיי"ש היטב. ועי' במה שביארנו בזה לעיל (לאוין ל"ג) עיי"ש היטב. ועכצ"ל שממה שהותר לצורך פקוח נפשות אין לדון על ערך גדולת וחשיבת המצוה. וכן מתבאר מדברי השאילתות (שמות. שאילתא ל"ח) שכתב וז"ל ועדיף קמי שמיא לקיומי נשמה דאפי' שבת דאיסור סקילה מחללין לקיומי נשמה וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דחומר העונש חשיב מעלה לעיקר המצוה ומשום זה יליף בק"ו לשאר המצות הקלות שאין בהן עונש חמור כבשבת דענש עלי' הכתוב סקילה. ולהר"י חסיד ז"ל הרי ק"ו פריכא הוא. דגינוי עריות ורציחה יוכיחו שאין בהן סקילה ואפי' הכי לא ניתנו לדחות מפני פיקוח נפש. ואין נראה לומר דלא מייתי בק"ו משבת דאיסור סקילה אלא לעיקר מצות פקוח נפש ובאופן המותר. ולא מיירי בדחיית איסורין. דא"כ למה לו להזכיר סקילה כלל. ולא היה לו לומר אלא דאפי' שבת מחללין. אלא ודאי לא מיבעיא מרציחה דאין ראיה כמו שנתבאר. אלא אפי' מגילוי עריות נמי כבר ביאר בשאילתות (פ' וארא. שאילתא מ"ב) דטעמא משום דכיון דקא פגים לה הוה ליה כדקטלה עיי"ש. והוא מסוגיא דפרק בן סו"מ (ע"ג ע"ב) עייש"ה. וא"כ הו"ל כרציחה. וגם מה שהביא ראיה מעונש דנפילת ירך וצביתת בטן שאינו בא אלא על עון שבועת שקר ומחיקת השם שאינו אלא בלאו. ולא על זנותה באיסור אשת איש שהוא בחנק. ג"כ לא ידענא מאי ראיה דהרי שם יש עונש חמור יותר דהיינו מיתת ב"ד בעדים והתראה. ואם נזדמן שלא היו עדים. הרי דינה מסור לשמים. ככל שאר חייבי מיתות ב"ד כיו"ב. דאי אפשר בענין אחר. דבלא עדים והתראה אין דינה מסור לב"ד של מטה. וכשהוסיפה פשע על פשע והעיזה פניה להכחיש אחר האלה והשבועה שהשביעה הכהן במקדש ה' ואחר מחיקת שם שמים. ולא נתנה תודה על המעל אשר מעלה. ושתתה מי המרים כדי לחפות על עונה ולהראות צדקתה. ולא האמינה בדין שמים אשר העד העיד בה הכהן העומד לשרת לפני ה'. אז עושין בה מן השמים דין מיד ונפלה יריכה וצבתה בטנה. כדי לפרסם את מעשיה אשר עשתה בסתר. ולקדש שם שמים ברבים. אבל לא משום שבועת שקר ומחיקת שם לבד. שהרי בשאר כל נשבע לשקר ומוחק שם שמים אין דינו אלא כשאר חייבי לאוין במלקות אם יש עדים והתראה. וא"כ אדרבה גם משם מוכח דאין חומר העונש אלא לפי ערך חומר הפשע והמעל אשר נעשה. ודברי הר"י חסיד ז"ל נפלאים בעיני. ודברי רבינו הגאון והרמב"ם ז"ל ברורים ופשוטים דלא עביד קב"ה דינא בלא דינא וישרים דרכי ה'. ויש עוד הרבה ראיות לזה אלא שאכמ"ל בזה יותר:

ומש"כ רבינו הגאון ז"ל באי מאורשה. בל' רבים. נראה דכוונתו לאשמעינן בזה אגב אורחי' דקיי"ל כרבנן דאמרי (פ' ד' מיתות ס"ו ע"ב) שאם באו עליה עשרה ועדיין היא בתולה כולם בסקילה ולאפוקי מרבי דפליג ואמר ראשון בסקילה וכולן בחנק עיי"ש. ואע"ג דהתם תנן במתניתין באו עליה שנים הראשון בסקילה והשני בחנק עיי"ש. ומשמע דהיינו כרבי. דהתם אפי' כשעדיין היא בתולה מיירי וכדפירש"י שם עיי"ש. וא"כ סתם לן תנא כרבי. מ"מ כבר פירשה הרמב"ם ז"ל (בפיה"מ שם) דמיירי כשבא עליה הראשון בכדרכה. וכן פירש הרמ"ה ז"ל שם עיי"ש. ואם כן אתיא מתניתין שפיר אפי' כרבנן. ומה שהקשה בתוס' יו"ט שם על זה דא"כ פשיטא. ומאי קמ"ל הא בתולה תנן עיי"ש. כבר הרגיש בזה הרמ"ה ז"ל גופיה שם. וכתב וז"ל שלא תאמר כי רבי רחמנא בעולה בחנק הני מילי בבעולת בעל. אבל נבעלה בזנות אימא לא סקילה ליחייב ולא חנק ליחייב קמ"ל עכ"ל עיי"ש. וראיה מבוארת לדבריו נראה ממה שאמרו בספרי (תצא פיסקא רמ"א). שוכב עם בעולת בעל. להביא את שנבעלת בבית אביה ועדיין היא ארוסה עיי"ש. הרי דאיצטריך קרא לריבויי למיתת חנק ארוסה שנבעלה לארוס שלה בבית אביה וחזרה וזינתה עם אחר בעודה ארוסה. ומתבאר מזה דאי לאו דגלי קרא לא היה ראוי לומר שדינה בחנק. והכי נמי אמרינן בירושלמי (ריש פ"ק דקידושין. ופ"ג דכתובות ה"ו) עיי"ש. וא"כ טובא קמ"ל מתניתין אפילו אי אתיא כרבנן כדפי' הרמב"ם והרמ"ה ז"ל. ואם כי ראיתי בהגהת הספרי (דפוס וילנא) לחד מקמאי דמוקי לה בשבא הארוס עליה שלא כדרכה עיי"ש. ולפ"ז קמ"ל דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה. וא"כ אין ראיה משם להרמ"ה ז"ל. אבל לשון הספרי לא משמע הכי. גם אשתמיטתיה להרב המגיה שם דברי הירושלמי שהבאתי וגם למהרד"פ ז"ל (בספרי דבי רב שם) שהביא ג"כ הגהה זו עיי"ש מש"כ בזה. גם לדידיה אשתמיטתיה דברי הירושלמי שם. ובירושלמי דכתובות שם מבואר בהדיא דמתניתין דפרק ארבע מיתות שם בשבא עליה הראשון כדרכה מיירי כדפירשו הרמב"ם והרמ"ה ז"ל עיי"ש ובמש"כ שם בפ"מ ובקה"ע שם בזה. וא"כ אין לנו שום הכרח לומר דסתם לן תנא כרבי. ואם כן ודאי כרבנן קיי"ל. ודעת התוס' (בד"ה והאי) כדפירש"י דמתניתין כרבי אתיא עיי"ש ובמש"כ הרש"א ז"ל שם. ולפי מה שביארנו אין דבריו מוכרחים. וגם דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ג מהלכות א"ב) דקיי"ל כרבנן לפי מה שהבינו שם בדעתו הה"מ והמל"מ שם עיי"ש ובמש"כ שם בזה הרב מרכבת המשנה (בח"ב) ובשאר אחרונים. וגם בפ"ק דקידושין (ט' ע"ב) משמע דכרבנן קיי"ל עיי"ש היטב. ואין להאריך בזה. ועכ"פ נראה דלדעת רבינו הגאון ז"ל קיי"ל כרבנן. וזהו שרמז כאן במש"כ באי מאורשה לשון רבים. ובאזהרותיו שע"פ עשה"ד (דבור לא תנאף) כתב רבינו הגאון ז"ל בא על מאורשה. בלשון יחיד. שלא כמש"כ כאן עיי"ש. ועפמש"כ דבריו מבוארים מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי קסבר:

ומש"כ רבינו הגאון ז"ל מדדתים מדה נגד מדה. הוא ע"פ מאי דאמרינן בפ"ק דסוטה (ח' ע"ב) א"ר יוסף אע"ג דמדה בטלה. במדה לא בטלה. דאר"י וכן תני ר"ח מיום שחרב בהמ"ק אע"פ שבטלה סנהדרין ארבע מיתות לא בטלו וכו'. מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו. מי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו וכו' עיי"ש. ופירש"י אע"ג דמדהעצמה בטילה שפסקו ארבע מיתות ב"ד. במדה לא בטיל. שמודדין להם לעוברי עבירה במדה שמתחייבים בה ומתים בדוגמת אותה מיתה עכ"ל עיי"ש. וזהו שכתב רבינו הגאון ז"ל לרגבים וגל עפר יוקמו (ע"י ב"ד. וגם בזמן הזה שבטלו דיני נפשות ע"י סנהדרין) מדדתים (אנכי) מדה נגד מדה. וכדאמר ר"י וכן תניר"ח:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.