שו"ת חתם סופר/ד/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שו"ת חתם סופר 
ד ב
|
< הקודם · הבא > |
שאלה באיש אחד שמחמת רב דאגותיו והפסידים רבים תכופים שאירע לו בממונו נקרה במקרה מרה שחורה מלאנקילי שהוא גורם עצבות ומחמת זה אינו מתחיל לדבר כלל עם בני אדם אמנם אם מתחילין עמו משיב כהוגן ומתפלל ועולה לתורה כדרך שאר בני אדם ואמנם מתוך עצבון רוחו גרם כעסו שכמה פעמים מרד באבותיו ועי"ז ברחה אשתו ממנו באמרה שאינה יכולה לסבול זה וע"י ריצוי ופיוסים נתפייס בריצוי לפטור אשתו בגט פטורים ובשעת מעשה של אותו ריצוי הי' טוען בעצמו שואל ומשיב דברים הראוים לו והגונים וטובים בענין וקבל קנין לגרש את אשתו ע"ד הפשר הנעשה בפני הרב אב"ד בענין זה. ועתה נפשו בשאלתו אם ראוי לסדר הגט להזוג אם אולי נאמר שהאיש בכלל שוטה יחשב שאין גירושי' כולם ואינו מוציא עולמית:
תשובה הנה לדון בדיני השוטים א"א כ"א בראיית עיני הדיין המבין מה טיבו ומהותו וא"א לברר בכתב מה ענינו וטבעו ומהותו וכמ"ש הרמב"ם פ"ט מה' עדות ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואפי' שיבא מכשורי לא בעינא דלימטי לי וחכם שכמותו עיניו בראשו לנוכח יביטו עד היכן מגיע שכלו והבנתו אך מה שנוגע לפלפל בהלכה ולברר שרש הדין ומקורו מש"ס ופוסקים אשמור לדבר כיד ד' הטובה עלי והוא יעזרני ע"ד כבוד שמו הגדול שלא אכשל בדבר הלכה:
גרסי' פ"ק דחגיגה ג' ע"ב ת"ר איזהו שוטה פירש"י האמור בכל מקום שפטור מכל המצות ומן העונש ואין קנינו קנין ואין ממכרו ממכר עכ"ל היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע כסותו והנה יש לעיין מה גדר נתנו בשוטה הלא אפי' חרש פטור מהמצות והעונשים ואין קנינו וממכרו כלום והכל משום שאין בו דיעה וידוע הוא כי החרש אין בו אחת מכל אלו המנוים כאן ואפ"ה הואיל ואין דעתו שלימה ממועט הוא מכל האמור ומכ"ש מי שדעתו פחותה מן החרש כמו רוב הפתאים וא"כ מ"ט נתנו חז"ל גדר איזהו שוטה ויותר מזה יש לתמוה למה מנו חכמים בכל מקום חרש ושוטה ואפשר וקרוב לודאי שכך היא הלכה למשה מסיני וקשה כיון דתני חרש ומכ"ש הגרוע ממנו בדעת למה הדר תני שוטה בשלמא קטן לק"מ דקטן מחרש ושוטה לא אתי דאיכא קטנים דחריפי טובא בדעת ואינהו מקטן לא אתי' משום שאינו איש ועיי' מ"ש הר"ש ריש מס' תרומות אבל בחרש ושוטה קשה ועיי' מ"ש תוס' גיטין כ"ב ע"ב ד"ה והא לאו בני דיעה וכו' דשוטה גרע מחרש דלגבי חרש הוי מועיל גדול מלמדו ומזהירו לחלוץ אי לאו דאינו באומר אמרו משא"כ שוטה ע"ש מיהו למסקנא בחליצה תרווייהו פסולים ובכתיבת הגט תרווייהו כשרים בעע"ג כמ"ש תוס' שם הדרן להנ"ל דקשי' לי' מ"ט תני תרווייהו כלל:
גם יש לתמוה מ"ט לא הוזכר בש"ס בשום מקום דין הפתאים שהזכיר הרמב"ם פ"ט מה' עדות וגם הרמב"ם בעצמו לא הזכירו בשום מקום כ"א בה' עדות ואי נמי נודה לדברי תשו' מהרי"ט שהרמב"ם נמי לא אמרו אלא גבי עדות שצריך להעיד על מה שעבר ואולי אז לא הי' שפוי ונתחלף לו דבר בזולתו אבל לענין גיטין וקידושין כיון שאנו רואים עתה דעתו שפוי וצלולה כשר גם להרמב"ם הנה מנ"ל להרמב"ם זה מהש"ס הגם שהסברא אמת מ"מ אין דרכו של הרמב"ם לחדש מלבו ולכתוב סתם אם לא שיכתוב ויראה לי ועוד הא הרמב"ם מסתם סתים לי' לפוסלו אפי' לעדות גטין וקידושין ואם קדש אשה בפני עדים אלו אין קידושיו קידושין:
תו יש לעיין מ"ש הרמב"ם פ"ט מעדות דשוטה אעפ"י שהוא שואל ומשיב כענין בשאר דברים ה"ז פסול וכשוטה יחשב מנ"ל הא דלמא כדחזי בי' סימני שוטה הרי חזקתו שוטה לכל מילי כל זמן שלא בדקנוהו ואם אחר שעשה מעשה שטותו קדש אשה או לקח ומכר הכל בטל אבל אי שאלנוהו אז ומצאנוהו יודע ומבין מה שהוא עושה ומסברי' לי' ומסביר מועיל באמת וע"ז הכוונה י"ל תוס' דחגיגה ד"ה דרך שטות וכו' במ"ש ודאי יש להחזיקו בחזקת שוטה לכל דבר די"ל היינו בסתם מוחזק הוא כשוטה אבל מנ"ל דאפי' אם שואל ומשיב כענין יהי' פסול משום שוטה:
והנלע"ד בזה דודאי כל מי שאין שכלו צלול שיהי' לו לכל הפחות דעתא צילותא אעפ"י שאינו עושה שום מעשה שטות רק הוא בשב ואל תעשה אבל מ"מ אינו מבין הדברים הסותרים הרי הוא פסול מן התורה לכל מילי והרי זה בכלל חרש שמנו חז"ל בכל מקום שפסלו מטעם הנ"ל ומכ"ש הפתאים הגרועים מן החרש ואמנם אין פסולים אלא משום שחסרי' דיעה ולא שנתוסף להם שום שגעון וטרוף הדעת כלל ומשו"ה כשמרגישים בהם שום דעתא צלותא מועיל וכל מעשיהם כמעשה הפקחים ומשו"ה הוי ס"ל לר"א ביבמות קי"ב דמביאים אשם תלוי על קידושי חרש משום דמספקא לי' בדעתא צילותא ורבנן נמי דפליגי היינו משום דס"ל דאין ספק כלל דשום חרש אין לו דעתא צילותא אבל אה"נ כל פתי שנשאר לו עדיין דעתא צלותא הרי הוא כפקח ואפי' חרש שיכול לדבר מתוך הכתב ס"ל לרב כהנא בגיטין ע"א ע"א דהוי כפקח גמור משום דס"ל דלזה הוי דעתא צלותא והיינו נמי שחט בו שנים או רוב שנים ומגויד וצלוב דמרמז וכותבי' ונותני' גט לאשתו אע"ג שאין לך חלוש בדעה יותר ממנו מ"מ כיון דלא עשה שום מעשה טירוף אמרי' כחושתא בעלמא היא ועדיין נשאר לו רושם דעה קלה ועיין שם עי"ן ע"ב ובתוס' ד"ה התם דעתא צילותא הוא והיינו נמי דין נשתתק שבודקי' אותו ע"ש והן הנה דברי רי"ו בשם רמ"ה שמביא ב"י בא"ע סי' מ"ד ובחלקת מחוקק וב"ש שם סעי' ב' דאם דעתו צלולה אפי' קלה וחלושה מ"מ קידושיו קידושי':
ואמנם השוטה שדברו בו בכל מקום היינו שעושה מעשים בפועל המורים על טירוף דעתו ובלבול מחשבתו ולזה לא יועיל אפי' אם משיב ושואל כהוגן כיון דידעי' בודאי שדעתו מעורבבת ומשוגשת כעין שתי' הש"ס בגיטין ע' ע"ב הנ"ל לחלק בין קורדייקוס למגויד וצלוב והיינו דתני רבנן הכא איזהו שוטה ומעתה תרווייהו אצטריכא חרש ושוטה והא מהא לא אתי' והיינו נמי דלא הזכירו דין הפתאים דבכלל חרש הוא וגם הרמב"ם לא הזכירו בשום מקום אך בה' עדות דפסול החרש הוא מטעם אחר משום שאינו ראוי להגיד ואינו בדרישה וחקירה כמבואר שם בדבריו ע"כ הוצרך להזכיר הפתאים בפירוש:
והנה הרמב"ם יהיב טעמא לפסול שוטה לעדות משום שאינו בן מצות ותמה הכ"מ וגם הלח"מ תיפוק לי' שאין בו דעה ולפע"ד לק"מ כיון דמיירי דשואל כענין ומשיב כהלכה ונהי כיון שעשה מעשה שטות בפועל לא מהמנינן לי' עכ"פ למיחש מיהת בעי שמא האמת כדבריו ויש לחוש לקידושי' או לגיטין או אם יבוא להעיד להחזיק ממון כגון להכחיש עדים אחרים המעידים להוציא אמאי לא ניחוש כלל לדבריו ע"כ אמר שהוא מגזירת הכתוב אפי' יהי' כל דבריו אמת אינו ראוי להעיד כיון שאינו במצות כמו האשה שהעידה וטעמו עפ"י ש"ס דב"ק פ"ח ע"א וע"ש רש"י ד"ה פסולה לעדות וכו' וד"ה אין בכל המצות וכו':
איברא מדברי הירושלמי פ"ק דתרומות ומביאים תוס' פ"ק דחגיגה משמע דפליג אהא דהרי מייתי כל ד' סימני שוטה בבריתא אחד ועלה אמר רב הונא עד שיהי' כולן וא"כ ס"ל לר"ה דבעי' שיראו בו ד' דברים וק' ק' הש"ס אי דעביד דרך שטות אפי' בחדא נמי וא"ל כתי' הש"ס דה"ל כי יגח שור חמור וגמל דעכ"פ סגי בשלשה סי' ולמה לי ד' דהא ליכא למ"ד דלא סגי חזקה בשלשה פעמים וע"כ צ"ל דס"ל להירושלמי דלא כהנ"ל אלא אפי' עביד מעשה שגעון בפועל מ"מ מהני לי דעתא צילותא וברור לי' להירושלמי דאדם שנטרפה דעתו לגמרי באופן שיהי' כל מעשיו מקולקלים אותו אין לו דעת לשמור כסותו מלקרוע ולשמור עצמו מלילך וללון במקום סכנה או לשמור מה שנותני' בידו ולכן מי שאנו רואים שמקפיד ומשמר נפשו מאחת מהנה ע"ד משל שמשמר בגדיו ומקפיד עליהם שלא יקרעו אעפ"י שעשה כל אינך מעשים בפועל מ"מ עדיין נשאר בו שום דעה וכיון שנשארה בו שום דעה מועיל עכ"פ לאם יהי' מבין ושואל ומשיב כהוגן שיהי' מעשיו כמעשה הפקח בענין זה ולא משום חזקה בעי ד' אלו שיתחזק לשוטה אלא שלא יראו בו סימני פקחות כנ"ל אמנם הירושלמי נמי לא אמרו אלא לר"ה אבל לר' יוחנן דסגי באחד מהם ס"ל נמי כנ"ל וש"ס דילן לא ס"ל כן אפי' לר"ה אלא כיון דעביד ג' מהם אפי' אי באידך בסי' הרביעי מתנהג כפקח מ"מ דינו כשוטה:
עדיין פש גבן לפרושי דברי רבינו שמחה משפירא שהביא הרב"י בסי' קי"ט וז"ל דלא מחזקי' בשוטה לגרש עד שיראו בה סימני שטות המפורשים פ"ק דחגיגה ובירושלמי דמס' תרומות משמע עד שיראו בה כולם ופליג קצת אגמ' דידן ועיקור סי' זה המאבד מה שנותני' לו דומי' שטותא יתירתא חזו בי' דהוי משחרר עבדו ובעוד שלא ראינו סי' זה אפי' בדיקה לא צריך והרי הוא בחזקת פקח עכ"ל ומצאתי להגאון מ' יוסף שטיין הרט זצ"ל בתשובתו שבס' אור הישר נתקשה בזה הא ש"ס ערוך דגם באחד משארי סימנים מחזיקים אותו לשוטה ואיך אמר דוקא במאבד מה שנותני' לו ע"ש שלא העלה תי' הגון לקו' זו ולפע"ד צ"ע עוד דמה קאמר דבירושלמי משמע דבעי כולם הלא הירושלמי קאי לרב הונא ולדידי' גם לש"ס דילן בעי כולם אך אנן קי"ל כר' יוחנן ולר"י סגי בשום א' מהסימנים בין להירושלמי בין לבבלי וא"כ דבריו צ"ע ולפע"ד דבריו יתפרשו כפשטום עפ"י מה שמסיים בירושלמי שהביאו תוס' אמר ר' אבין מסתברא כר' יוחנן בלבד ממאבד מה שנותני' לו רצונו לומר דמסתברא מילת' דר' יוחנן דבחד סגי לא בכל חד וחד מהם דגם בהנך שלשה מודה ר' יוחנן לר"ה דבעי' שלשתן ומה שאמר ר' יוחנן בחד מנהון רצונו בהך חד שמאבד כסותו ס"ל לר' יוחנן דסגי דזהו שטותא יתירתא כמו משחרר עבדו שבב"ב ואל תתמה שאמר ר' יוחנן חד מנהון וכוונתו רק על מאבד שכן יתפרש גם דברי ר' יוחנן ביבמות פ' ע"ב גבי סריס ע"ש בתוס' ד"ה כי פליגי וכו' והנה נהי דהירושלמי פליג בזה אש"ס דילן מ"מ י"ל היינו בענין שוטה אבל אשה שנשתטית דמן התורה מתגרשת אם יכולים לשמור גיטה דאז משלחה ואינה חוזרת כמבואר ביבמות קי"ג ע"ב ומדאמר דבר תורה שוטה מתגרשת ע"כ מיירי ביש בה סי' שוטה שבכל מקום ואפ"ה מתגרשת עד שבדקנו בה אם משלחה וחוזרת ועל זה י"ל כל זמן שלא ראינו בה סי' שטותא יתירתא דמאבדת מה שנותני' אפי' בדיקה אינה צריכא אם משלחה וחוזרת מה תאמר עכ"פ מדרבנן אינה מתגרשת משום דאינה יכולה לשמור עצמה ממנהג הפקר ומשום גרירה לזה י"ל כיון דמן התורה מתגרשת ורק מדרבנן אפשר דנוכל לסמוך אהירושלמי דעד שיראה בה סימני שטות ביחד או מאבדת מה שנותני' לה מתגרשת שפיר והנה הרואה בדברי רבנו שמחה הנ"ל יראה דקאי אשוטת וכן מייתי לי' הרב"י בסי' קי"ט אהך דינא דמיירי לעיל מיני' מהך ירושלמי דגרירה ע"ש וא"כ דברי רבינו שמחה מדוקדקי' מאוד עיי' וק"ל:
והנה הא דכ' רמב"ם דאפי' שואל ומשיב כהוגן מיחשב שוטה היינו כל זמן דלא הדר בי' משטותי' אבל אי הדר בי' כגון שמקפיד ביותר על מלבושיו שלא יקרעו וכדומה בכל הני סימנים הדר לפקחותו וכ"כ בשמלה חדשה סי' א' סקמ"ו אלא דהי' לו לפרש דוקא דחזינן מלתא יתירתא סי' פקחות ולא סגי במה שאינו מקרע כסותו או אינו יוצא יחידי דומי' דשור המועד דאינו חוזר לתמותו במה שרואה שורים ואינו נוגח אלא בעי' שיהי' תינוקות ממשמשים בו עיי' ב"ק כ"ד ע"א וה"נ דכוותי' ולא עוד אלא אפי' יש לו וסת עתים חלים בסי' פקחות ועתים שוטה בענינים הנ"ל נמצא בשעה שהוא חלים אינו בחזקת שוטה הנ"ל אפי' יהי' דעתו קלה ודלה מ"מ אינו כשוטה אלא כפתאים שהזכרתי לעיל שאם מבין עניני הגט ה"ל דעתא צילותא ומועיל באותו שעה ובזה יבואו כהוגן דברי הרשב"א דמביא הרב"י סי' קכ"א ומסתברא אפי' חלים בעלמא שאינו שפוי לגמרי הרי הוא כפקח בסתמא שהוא מדבר בעניניו ואינו קורע בגדיו וכו' ואעפ"י שהוא תשש עדיין וסימני חליו ניכרם בגופו שלא נתרפא לגמרי וכו' אפ"ה בשעת חלימתו הרי הוא כפקח לשעתו עכ"ל והיינו כנ"ל:
והנה אי סגי בפעם א' או בעי' שיתחזק ג"פ משמע מרוב האחרונים דבעי' ג"פ והשמלה חדשה מחמיר ואין ראיותיו מכרעות כלל ומכ"ש מה דמייתי מסי' סריס דלא דמי כי עוכלא לדנא וראיתי בס' טורי אבן להגאון בעל שאגת ארי' ז"ל ראי' ברורה דבעי ג"פ דהקשה מאי קמיבעי' להו ממקרע לחוד הדר בי' חדא דא"כ איך אמר ר"ה עד דעביד כולהו וסכינא חריפא מחתך הבריתא דלן ויוצא בעי תרווייהו בהדדי ומקרע סגי לחוד ותו דכיון דאיכא למתלי באימר אנדגריפא ורוח רעה א"כ בעי' ע"כ תלתא דומי' דשור חמור וגמל דאפי' לרבי דס"ל בתרי זמני הוי חזקה מ"מ במה שנוגע לממון מודה רבי דבעי' תלתא כמ"ש תוס' יבמות ס"ה ע"א ד"ה נישאת וכו' ותי' הגאון ז"ל דבעי' תלתא זמני והשתא שפיר איכא למימר דהוה הדר בי' ממקרע דכשם אי מאבד מה שנותני' לו ג"פ הוי שוטה ה"נ במקרע ג"פ אמנם באינך לן ויוצא יחידי אפי' עביד חד מניהו ג"פ לא מהני עד שיעשה שלשתן לן ויוצא ומקרע כל א' בפ"ע דה"ל כשור חמור וגמל:
ובדבריו ז"ל ניחא לי נמי מה שצל"ע לפמ"ש הרב"י בדעת הרמב"ם דלשום דבר מהדברים נקרא שוטה דיצא לו כן מדנקט בהך בריתא ג' סימנים ובאידך סי' אחד שמע מינה לדוגמא נקטי' וקשה א"כ מאי קמיבעי' לי' ממקרע הדר בי' איך אפשר כיון דשמיעה לי' הבריתא א"כ תקשי לי' ק' הב"י מ"ט נקט בחד בריתא ג' ובאידך נקט רק א' וצ"ל לדוגמא בעלמא וה"ה לכל דבר מן הדברים ודוחק לומר דה"ה לכל דבר שיהי' דומה ללן ויוצא יצטרך ב' סימנים וכל דבר הדומה לקורע כסותו יהי' סגי בפ"א ועל זה הדוגמא סמכה הבריתא זה דבר שא"א לשמוע ואחר שנתקשתי בזה הרבה מצאתי שכבר קדמני הגאון זכרון יוסף בתשובה שבס' אור הישר הנ"ל ואמנם לפי דעת טורי אבן הנ"ל א"ש ולק"מ ק' הרב"י כלל וק"ל ומכל זה ראי' ברורה להא דבעי ג"פ דוקא להחזיקו בשוטה ומ"ש שמ"ח מב"ב דשדי קשייתא ושחרר עבדו התם קטן הי' ועדיין לא הגיע לפלגות ראובן ומ"ש שמ"ח שהפוסקי' מביאים ראי' מהאי דשחרר עבדו ולא דחו כנ"ל ז"א שהפוסקים אינם מביאים ראי' אלא מלשון הש"ס דשטותא יתירתא מקרי המשחרר עבדיו והמאבד אבל לא מעיקר הדין:
והנה הגאון זכרון יוסף הנ"ל רצה לישב ק' הב"י לאינך פוסקי' ר' אביגדור דס"ל דוקא בהך דמפרשי בחגיגה נעשה שוטה ולא בשום דבר מהדברים וכ' דס"ל דמשו"ה חלקו הבריתא משום דבהנך ג' בעי לאחזוקי ג"פ משא"כ במאבד סגי בפ"א ובזה הוי ניחא טפי הך דמשחרר עבדו דב"ב וחזר הוא ודחה זה דא"כ מאי קאמר דהוה הדר בי' מבריתא דמאבד הא מאבד ע"כ גרע מאינך גם לר' יוחנן א"כ גם ר"ה לא יחזור בו ולפע"ד משום הא לא ארי' דהא ע"כ צריכי' לומר גבי מאבד נמי שייך אימר והיינו כמ"ש תוס' קוביוקוס הוא דאלת"ה מנ"ל דהוה הדר בי' אע"כ פשיטא להש"ס דשייך אימר וא"כ הכי קאמר הש"ס אי הוה שמיע לי' הך בריתא דמאבד דסגי באחד ולא בעי ג' מינים שמע מינה לא חיישי' לאימר כך וכך הי' א"כ ה"ה לאינך דלענין דלא נתלי באימור אין חילוק בין שטותא יתירתא לשטותא פורתא כיון דאיכא למתלי אע"כ לא תלי' וכיון דלא תלינן ממילא יש לחלק באינך זוטרי בעי' ג"פ ובהך סגי בפ"א אבל הא קשי' מאי קמיבעי' לי' ממקרע הדר בי' א"כ לפי דבריהם צריך אתה לומר במקרעי דדמי למאבד סגי בפעם אחד ובאינך בעי שלשתן ותיהדר ק' הטורי אבן הנ"ל וקושייתי הנ"ל ע"כ נראה עיקר כהרמב"ם דלכל דבר מהדברים נקרא שוטה אך מ"מ אין לסמוך על זה רק להחמיר אבל לא להקל וק"ל:
ונראה הא דאמרי' דלא אמרי' אימר אנדגריפס וכדומה היינו מסתמא לא אמרינן הכי ותלינן בשגעון שטות כיון דעביד דרך שטות אבל אי ידעי' בי' דהוא מוכה בחולי האנדגריפי וכדומה בודאי לא נפיק מחזקת פקחת בשארי דברים אם דעתו מיושבת בהם ושואל ומשיב כהוגן ובהא מיירי תשו' הרא"ש שבטור א"ע סי' קנ"ד סעיף ז' שהי' הבעל משתטה בכל יום ויראה שיהרגה בכעסו ובגוף התשובה שהי' נושך ובועט ומכה ופסק שיפייסנו לגרש ופסק כן בש"ע ומעלתו נתקשה בזה איך יגרש להרמב"ם וכבר קדמו הרח"ש בק' זו בסי' ל"ג וכ' דהתם ודאי לאו בשוטה גמור אלא באיש כעסן ורגזן ויש לו קצת טירוף ומשתטה אך אינו שוטה גמור וכו' ע"ש ועדיין לא הועיל כלום דהמעיין בפנים בתשו' הרא"ש יראה שהיתה יראה שאם תמתין ישתטה לגמרי ולא יכול לפוטרה עוד משמע שגם עתה הי' לו התחלת טירוף אבל הענין כמ"ש שהי' כעסו ניכר מחמת עצבון רוח וכדומה אלו בעלי מרה שחורה וכשמוסיף והולך סופם להשתטות לגמרי בכל דבריהם אך עתה כל זמן שאינו שוטה בכל דבריו נהי בשעת כעסו ובאותו הענין שמשתטה בו נידון כשוטה מ"מ במה ששואלי' אותו ומשיב כהוגן ה"ל כפקח כיון דידענו שהוא אנדגריפי:
וזה לשון רש"י נדה מ"ה ע"ב אפי' אמרו אין אנו יודעים לשם מי נדרנו וכו' גדולים הם ובכלל שוטה נמי לא מחזקינין להו דסופו לבוא לכלל דעת ואין שוטה אלא המקרע כסותו וכו' ודבריו תמוהים כבר נתעורר עליהם הגאון בעל שאגת ארי' בתשו' שבס' אור הישר והנלע"ד עפ"י מ"ש לעיל בגדר פתי שהוא בשב ואל תעשה וחסרון דעת וגדר שוטה הוא שעשה מעשים כאלו המנוים בחגיגה וכ' בשמלה חדשה כלל דהפתיות נולד כן ממעי אמו ואינו משתפה לעולם וההיפוך בשוטה שיש לו רפואה ואינו מבטן אמו והשתא י"ל רש"י בא לשלול את התינוק הזה משני מיני שוטים הנ"ל דסד"א הואיל והגיע לכלל שנים ועדיין אינו יודע לשם מי נדר יהי' כאחד השוטים לכן כ' רש"י שאינו מן השוטים הפתאים כיון שסופו להתרפאות ומתידע לו לשם מי נודרים וכללא הוא כל פתי אין רפואה למכתו וגם אין למנותו מאינך שוטים שיש רפואה למכתם משום דאינהו עבדי עובדא ע"ד שטות כההיא דחגיגה משא"כ הך תינוק שאינו אלא מחוסר זמן כנ"ל נכון בדעת רש"י ז"ל:
העולה מן המקובץ בדיני השוטים הפתאים כל שיש להם דעתא צליתא כותב גט לאשתו ובכל הדברים דינו כפקח:
השוטים העושים מעשה ממעשי תעתועים אפי' שום דבר מהדברים שעושה כן ג"פ אפי' שואל כענין ומשיב כהלכה אין בדבריו כלום אבל אם לא עשה כן ג"פ אזי במה שניהג השגעון נידון כשוטה אבל במה ששואל כענין ומשיב כהלכה הרי הוא כפקח לכל דבריו:
במה דברים אמורים בשאר דברים אבל בהנך שמנו חז"ל ומכ"ש שטותא יתירא דמאבד מה שנותני' לו אפי' בפ"א שעשה כן יש לחוש ולהחמיר כדעת הגאונים האחרונים החולקים על הרב"י וס"ל דלא בעי ג"פ אך לא להקל:
ואם חזר בו משטיותיו ואפי' רק עתים חלים שאנו רואים נוהג באותן הדברים כפקח ומקפיד ביותר שלא יבואו לידו אעפ"י שדעתו קלושה וחלושה מאד מ"מ אם מבין ענין הגט ושואל ומשיב כענין ה"ז כותב ונותן גט לאשתו ויש לדקדק בזה הרבה כמ"ש הרמב"ם בעדות הנכפים:
וכל אלו החומרות בשאין אנו יודעים בודאי שהוא מכתי אנדגריפי וכדומה אבל אם אנו יודעים בברור אזי אפי' באותן המפורשי' בחגיגה אם שואל כענין כותב גט לאשתו:
ובאשה שנשתטית אפשר שיש להקל יותר עפ"י מ"ש לעיל בדעת רבנו שמחה משפירא ולמעשה עדיין צ"ע בהא:
ומאי דקמן בהאי גברא כפי הנראה לא עשה שום מעשה בפועל רק מה שמרד באבותיו ומתוך כתבו דמעלתו ניכר שכבר עתה חזר בו מאותן המעשים ואם מדקדק לנהוג כבוד באבותיו הו"ל כחלים לכל דבריו אעפ"י שעדיין דעתו קלושה וכיון שיודע ומבין ענין הגט ומכ"ש אי מעשה המרידה לא הי' ג"פ מעיקרא ולא הוחזק בם ועוד יש להקל שהוא ניכר בו שהוא רק מחמת עצבון רוח וכעס וכעובדא דתשו' הרא"ש כלל מ"ג שבטור סי' קנ"ד אמנם בהסר יסודות אלו יוסר הבנין ועיני מעלתו רואות ולא זר יחוש חוץ ממנו ע"כ הקדמתי אפי' שיבא מכשורי לא בעינא בענין זה כי אין לו אלא מה שעיניו רואות ואסיים בברכה. פ"ב יום ה' יו"ד לירח תליתאי תקס"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |