אבני נזר/אבן העזר/פט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר אבן העזר פט

סימן פט

א

א) שם במשנה ר"ש אומר ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה, לעיל (י"א.) הקשה הש"ס לרב דאמר צרת סוטה אסורה, [ברש"י הי' נשוי ב' נשים וזינתה האחת תחתיו ויש עדים ומת בלא בנים היא וצרתה פטורות אף מן החליצה] ממשנתינו מהא דר"ש אומר ביאתה או חליצתה פוטרת צרתה, ומשמע שרוצה להוכיח מדקנסוה רבנן לשוי' כסוטה ואעפי"כ מותרת ליבם, מוכח דסוטה מותרת לייבם ועיי"ש בתוס', וק"ל טובא דהא בגמ' לקמן (צ"א.) מפורש דטעמא דר"ש הוא משום דלא קניס לאחר מיתה, ונראה דרש"י ז"ל הוקשה לו קושיא זו ע"כ פירש שם דהקושיא מדרבנן דלא פליגי אלא בדידה אבל בצרה מודו, אך אינו מובן איך מוכח זה מדרבנן כיון דטעמא דר"ש דלא קניס לאחר מיתה ולא הוי כסוטה כלל, א"כ י"ל לרבנן דמשוי לה כסוטה באמת גם צרתה אסורה:

ב

ב) והנראה לי בדעת רש"י דקושיית הש"ס הי' מדס"ל לרבנן דביאתה או חליצתה אינה פוטרת צרתה, מזה מוכח דסוטה גמורה היא אסורה וצרתה מותרת, ע"כ זו שמדרבנן דינה כסוטה אין ביאתה או חליצתה של זו פוטרת צרתה, שהיא אינה זקוקה וחברתה זקוקה, אבל לרב דסוטה גמורה גם צרתה אסורה, א"כ זו ממנ"פ תפטור צרתה, דמדאורייתא שניהם מותרים להתייבם ומדרבנן שניהם פטורים כיון דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון כדמסיק שם שניהם פטורין מדרבנן, וממילא מיושב קושיות התוס' שם, דהא במשנה דסוטה מפורש דסוטה אסורה, ולפירש"י מעיקרא לא קשה וק"ל גם הקושיא שלי' של התוס' שם מיושב עיי"ש וק"ל זהו פירש"י:

ג

ג) אבל להתוס' שם שפירשו שקושיית הש"ס הוא מר"ש, צ"ל דאף דלא קניס לאחר מיתה מ"מ כיון דאיסורא דיבם מכח בעל קאתי כדאמר בש"ס סוטה (ו) במותר לה נאסרה באסור לה לא כ"ש, וכיון דלבעל שויה כסוטה ממילא אסורה ליבם, אף שלגבי יבם לא קנסו, וע"כ באמת אסורה ליבם גם לר"ש כמ"ש התוס' שם רק בדיעבד פוטרת, ע"כ פריך מזה לרב, ומשני משום דסוטה דרבנן לא שוי' כערוה:

ד

ד) ולפי זה צריך להבין למה קאמר לקמן הילכתא דלר"ש לא קניס לאחר מיתה, דהא באמת קנסו לשוי' סוטה דרבנן לאוסרה איבם, אלא דלא הוי כסוטה דאורייתא לשוי' כערוה, וצ"ל דהתוס' לשיטתם שהקשו לקמן (צא.) בד"ה הני דמחיים קניס, כיון דר"ש מודה דצריכה גט מזה ומזה אלמא דחייש שמא יאמרו גירש זה ונשא זה מהאי טעמא לא תפטור צרתה שמא יאמרו שחלץ לגרושת אחיו, ותירצו כיון דלאחר מיתה לא קניס תלינן לקולא מידי דהוה אנתקדשה שמותרת לחזור והשתא לענין זה הוצרך הש"ס לומר דלא קניס. דאם הוה קניס הוה חיישינן שיאמרו שחלץ לגרושת אחיו, אבל לענין סוטה אינו מועיל כלל מה שלא קנסו לאחר מיתה דכיון שנאסרה לבעל ממילא נאסרה ליבם מקו"ח כן צ"ל לשיטת התוס':

ה

ה) ומ"מ ק"ל קצת מהא דאמרינן בנדרים (פ"ו) בקונם שאני עושה לפיך דמוקי לה באומרת יקדשו ידי לעושיהן לכי מגרשה, ומקשה מי איכא מידי דהשתא לא חייל ולבתר חייל, ומשני דקונמות מפקיעין מידי שעבוד מדינא אלא דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל דלא ליחול מהשתא, והקשה הר"ן כיון דאלמוה רבנן דלא ליחול מהשתא הדרא קושיא לדוכתא מי איכא מידי כו', ותירץ הר"ן דכי נתגרשה כאלו חייל מעיקרא דמי כיון דמדינא ראוי לחול מהשתא, ורבנן לא אלמוה רק דבעודה תחחיו לא ליחול וה"נ כיון דמדינא גם לבעל מותרת וחכמים לא קנסו לאחר מיתה א"כ נחשבוה כאלו גם לבעל היתה מותרת. ולפמ"ש לדעת רש"י אתי שפיר ברווחא:

ו

ו) ויש להביא ראי' קצת לדעת רש"י דהא איכא אמוראי שם דלר"ש א"צ גט כלל משני וא"כ למה לי' למימר כלל דלר"ש לא קניס, ולשיטת התוס' צ"ל דס"ל להש"ס כהני אמוראי דאף ר"ש בעי גט:

ז

ז) ולפי זה נראה לפרש מחלוקת רש"י ותוס' בגירסא דמתני', דרש"י גורס בדר"ש ואין הוולד ממזר ופירש שאם החזירה הבעל אין הוולד ממזר, והתוס' (י"א) גרסו ואין הוולד ממנו ממזר (כמו שהיא בספרים שלנו במשנה] ומפרשים דקאי איבם דלכתחילה אסור, ורש"י לא פירש איבם משום דס"ל דלכתחילה מותרת להתייבם לר"ש דלא קניס לאחר מיתה, ע"כ פירש רש"י דמבעל אינו ממזר, ולהני אמוראי דלר"ש לא בעי גט הטעם פשוט. דשוב לית בי' משום לתא דאשת איש אלא משום לתא דסוטה וולד סוטה אינו ממזר. ולשיטת התוס' דמוכח דש"ס ס"ל עיקר דבעיא גט, ע"כ גרסי ואין הוולד ממנו ממזר היינו מיבם, ומשום דלכתחילה אסורה ליבם לשיטתם, אבל כשהחזירה הראשון הוולד ממזר לאוסרה בישראל מגזירה שמא יאמרו גירש ונשא והוולד ממזר נושא ישראלית וק"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף