דבר אברהם/א/מסגרת זהב
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
[הערות על חלק ראשון]
כאשר היו הקוריקטות (בשעת ההוצאה הראשונה) למראה עיני הכהן הגדול, הוא ניהו אאמו"ר הגאון הגדול זצ"ל הואיל להעיר על דברי באיזה מקומות וירשני לתת דבריו בדפוס ולשימם לספרי עטרה. ומפני שהגיעו אלי רק בסוף ההדפסה לא יכולתי לקובעם אצל הדברים שעליהם הם מוסבים וקבעתי להם פה מקום בפ"ע, וגם עתה בהוצאה שניה משנה לא זזה ממקומה. ואלה המה דבריו:
א:יא
בסימן א אות י"א.
במש"כ לעורר בהא דאמרינן בב"מ ד"ז דדבר שא"י להוציאו בדיינין גם בקרקע אינו יכול להקדישו אולי אינו מטעם דבכה"ג גם קרקע נקרא אינו ברשותו [כמש"כ הנתיבות] אלא דכיון דא"י להוב"ד הוי בגדר אינו שלו. העירותי בזה זה רבות בשנים והארכתי בזה הרבה, אולם לא מטעם שכתבת בראשית דבריך [אות י'] משום דאלמות ואפילו דיחיד נכנס בסוג כבוש מלחמה. אשר דבר זה אינו מתקבל על הלב לע"ד כלל [1], אלא דמה דא"י להוציאו בדיינין משוי ליה לאינו שלו כמש"כ האחרונים דבקידשה בספק גזל שבידו הוי ודאי מקודשת ע"פ הסוגיא דתקפו כהן דפריך אם מ"כ אין מוציאין מידו נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן ומבואר דאי מוציאין מידו הוי כודאי אינו ממונו של כהן. [ומדברי התוס' בב"ק ד"ע מוכח לכאו' כן מדכתבו להוכיח דקי"ל כר"י דא"י להקדיש דבר שאינו ברשותו מדפריך בב"מ שם על הא דקאמר ר"נ [ובתוס' בב"ק שם הגיר' רב, וכבר התעורר ע"ז במשכנות יעקב, ודברתי מזה במ"א] כל ממון שא"י להוב"ד הקדישו אינו קדוש הא יכול להוב"ד הקדישו קדוש והאר"י כו', ואם איתא דהטעם בהא דקרקע שא"י להוב"ד אינו יכול להקדיש הוא ג"כ מטעם אינו ברשותו א"כ אין ראיה מהא דפריך עליה מר"י דקי"ל כר"י כיון דע"כ הוא עצמו ס"ל כר"י]. אך ע' בשי"מ בב"מ שם שכתב דבדלא ציית דינא ג"כ הוי ככלל האי דינא דא"י להוב"ד, וא"כ ל"ל דהוי כאינו שלו מטעם הנ"ל, וצ"ע בזה. וזה נוגע ג"כ לחקירה אחרת שחקרתי אז בפ' הא דאמרי' בכמה דוכתי מה ביתו ברשותו, אם הוא מהוי"ו דביתו משמע לא רק שלו אך גם ברשותו, או הוא משום דבית לעולם הוי ברשותו גם בנגזלה מאתו משום דדינה כקרקע [ע' בש"ך חו"מ סי' צ"ה] דאינה נגזלת ועומדת ברשות הנגזל כמבואר בב"מ שם, ומשו"ה הוא דאמרי' מה ביתו ברשותו, והארכתי בחקירה זו הרבה, וגם בארתי דנ"מ טובא לדינא בפירושא דהך מילתא, ואם נאמר כהנתיבות דבקרקע שא"י להוב"ד הטעם דבזה גם קרקע נקרא אינו ברשותו אין מקום לחקירה הנ"ל, דלפי"ז גם בית לא הוי לעולם ברשותו דמשכח"ל שא"ב בגוונא שא"י להוב"ד, וע"כ דהא דאמרי' מה ביתו ברשותו משום משמעות הוי"ו הוא:
א:יז
שם אות י"ז.
במש"כ לעורר דבאתנן יהיה מהני גם שינוי החוזר לברייתו אפילו אי לא מהני בגזלן, הנה בשיטה מקובצת במקומו מביא מחלוקת הראשונים ז"ל בזה לענין אתנן. אך לא אם יהיה מהני לכו"ע, רק אם מהני למ"ד דמהני בגזלן, ואין מקום [לתלות] (לטלות) מחלוקתם בצדדי ספיקך. וגם בזה יש לי ב"ה דברים נכונים באורך קצת אך קשה עלי מאד להעתיקם:
טו:ה
בסימן ט"ו אות ה' בהגה"ה.
במש"כ בביאור דברי התוס' תמורה דף כ"ז דהא דהקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל הוא דוקא בבעלים ולא באחר, דהטעם הוא משום דהבעלים מעכבים, אמרתי כן זה רבות בשנים ובביאור נכון לזה, והוא, דס"ל להתוס' דכל הקדש אף דאחר שהקדישו אינו עוד שלו, זהו רק מה דשייך להקדש, אבל לענין מה שיוכל ההדיוט להרויח בו ע"י חילול הפחות משויה לענין זה נשאר עוד בעלים שלי, ועיין בכורות די"א ע"א ובמהרי"ט אלגזי שם, ועיין מנחות דע"א ע"ב ד"ה ומתירין ע"ש. והארכתי הרבה בזה. והנה חותנך הגאון זצלה"ה העיר במכתבו אלי ע"ז דא"כ נשאר רק תביעת ממון להבעלים ומדוע יעכב חלות החילול, אך לע"ד א"ש בפשיטות, דזכות עצם החילול דכהאי גוונא [לא רק זכות הריוח שע"י חילול כזה] נשאר לבעלים משום שהוא נוגע להם לממון, דהרי גם זה ענין זכות הוא לו שלא יחללנו אחר ויצטרך הוא לחזור עליו בתביעות על הריוח, ולפי ההנחה הנ"ל דלכל זכות שיוכל להיות בו להדיוט מה שאינו נוגע להקדש נשאר הוא הבעלים לזכות הזה א"כ נשאר משוה"ט להבעלים הזכות על עצם החילול שיחללנו הוא ולא אחר, בחילול כזה שיש בו ריוח להמחלל וממילא לא חל החילול של אחר כלל כיון שלא היה ברשות הבעלים [דאף דבלא"ה אין רשות גם להבעלים] לכתחילה לחללו בפחות משויה ומ"מ בדיעבד מחולל, זהו רק לענין זה דמצד פסידא דהקדש גילתה התורה דאין אונאה להקדש וחל החילול בדיעבד, משא"כ כשאין רשות החילול מצד דזכות חילול כזה שייך להבעלים לא אשכחן דיחול החילול שלא ברשות הזה בדיעבד). וכן משמע לכאורה מתוך דברי התוס' יבמות פ"ח ע"א ד"ה אי קדושת דמים כו' וכן בב"ק ס"ח ע"ב ד"ה הוא דאמר כצנועין ע"ש בקושייתם דמשמע דגם לענין חלות הפדיון יסיבו דבריהם כמו בכרם רבעי. [וממש"כ שם התוס' בתירוצם דהקדש לא חשיב ברשות הבעלים יותר משאר כל אדם אין סתירה לעיקר סברתי בביאור דברי התוס' דתמורה, דהתם לענין פדיון בשויה לא שייך כלל לומר דלענין פדיון נשאר עוד בעלים כיון דפדיון בשוי' אין בו שום ענין זכות וריוח להפודה לא שייך לענין זה לומר דנשאר להבעלים, ורק לענין פדיון דפחות משוי' שייך לומר דהזכות והריוח הזה נשאר להבעלים ושוב גם זכות עצם החילול כזה שייך להבעלים כנ"ל]. ואף דגם הבעלים אינם רשאים לכתחילה לחללו בפחות משוי' [שכבר העיר בזה המהריט"א בבכורות דף י"א על קושית התוס' חיצונית שם ע"ש] מ"מ אית להו זכות פדיון כזה לענין דיעבד, ולכתחילה דאסור הרי הוא משום פסידא דהקדש ולכן כשחילל גם האחר בפחות משוי' ויש גם עכשיו פסידא להקדש שפיר שייך לומר דנשאר הזכות דעצם חילול כזה [לענין דיעבד] להבעלים:
ויש מקום להעיר לפי"ז דבזמה"ז יתכן יותר האי דינא דחילול דאחר לא מהני בפחות משויה, דכיון דהשתא שרי גם לכתחילה לחלל בפחות משויה כמבואר בערכין כ"ט יתכן ברווחא טפי לומר דזכות דחילול כזה שייך להבעלים, דבזמן דגם להבעלים אסור לכתחילה לחלל בפחות משויה נצטרך לומר כנ"ל דמ"מ כיון דגם האחר מחלל בפחות משוי' נשאר זכות הזה [לענין חלות החילול דיעבד] להבעלים, ובזמה"ז אין אנו צריכים לזה. ולכן י"ל בדעת התוס' במנחות דע"א ע"ב דרק בזמה"ז לא מהני חילול דאחר בפחות משוי', ומשום דקושית התוס' התם קאי על בזמה"ז לכן לא הוצרכו להזכיר זה בפירוש בתירוצם, ויתישבו לפי"ז דברי התוס' במנחות דף צ"ה ע"א בד"ה שלא יבואו לידי מעילה ע"ש דלא יהיה סתירה לדבריהם בדף ע"א, [ולמ"ד בב"מ דף נ"ז ותמורה דף כ"ז דהא דשמואל דחיללו על ש"פ מחולל הוא אפילו לכתחילה לא [להראשונים דמפרשי הוראת לכתחילה ודיעבד כפשוטן בכ"מ ולא כפירוש התוס' שם] מהני חילול דאחר בפחות משוי' אפילו בזמן הבית, אלא דלא קי"ל הכי רק דהא דשמואל הוא רק בדיעבד, ולפמש"כ השמ"ק בב"מ שם בשם הריטב"א ז"ל בטעמא דמ"ד דהא דשמואל אפילו לכתחילה ולא חיישינן ביה משום פסידא דהקדש הוא דמיירי בעוד ההקדש ביד הבעלים ולא מטא ליד הגזבר ומשום דיכול לישאל על הקדישו, יבואר לפי הנ"ל דלהך מ"ד בדמטא ליד גזבר גם בחיללו אחר בפחות משוי' מחולל בדיעבד כיון דאז אינם רשאים הבעלים לפדותו לכתחילה בפחות משום, והוא להיפוך ממש"כ הטו"א במגילה לפי טעמו בהא דחיללו אחר בפחות משוי' אינו מחולל דהוא משום דרק בחיללו הבעלים בפחות מחולל מטעמא דיכול לישאל עליו וכתב דלפי"ז במטא ליד גזבר גם בחיללו הבעלים בפחות משויה אינו מחולל, ולפי הנ"ל יבואר [למ"ד הנ"ל] אדרבה דאז גם בחיללו אחר בפחות משוי' מחולל, וקודם דמטא ליד גזבר אינו מחולל באחר], אך התוס' בתמורה הנ"ל ודאי לא קאי על בזמה"ז לחוד [וכן קאי גם למאי דקי"ל דהא דשמואל רק בדיעבד] וצ"ל כנ"ל:
ואין להעיר דבזמה"ז נימא דגם בשוי' לא יהיה רשות לאחר לחלל ולא יחול החילול, משום דעכ"פ ע"י החילול דהאחר הא נמנעו הבעלים לחללו על פחות משוי', דהיו רשאים בזה גם לכתחלה בזמה"ז דאין בו משום פסידא דהקדש, [וכן למ"ד בב"מ ובתמורה שם דהא דשמואל הוא אפילו לכתחלה [להני דמפרשי לכתחלה כמשמעו כנ"ל] יקשה כן אפילו בזמן הבית] ז"א דבחיללו האחר בשוי' הא לא נגרע מהבעלים דבר ע"י החילול הזה דהרי גם עכשיו יוכלו הבעלים לחלל את דמי החילול [שנעשה הקדש, והוא באותו השיווי ממש של ההקדש הקדום] על פחות משוי', משא"כ בחיללו האחר על פחות משוי':
ובעיקר סברתי דבכל הקדש הא דאחרי שהקדישו אינו שלו זהו רק לענין מה דשייך ונוגע להקדש ולא יותר, נלע"ד כפת להביא ראיה לזה מהא דאיתא בזבחים דף ק"ג ע"א על הברייתא שם עולת איש [עורה לכהנים] פרט לעולת הקדש, ר' אייבו א"ר ינאי סרט למתפיס עולה לבדק הבית לא מיבעיא למ"ד קדשי בדה"ב תפסי מדאורייתא אלא אפילו למ"ד לא תפסי הנ"מ בשר חבל עור תפיס, ופירש"י בד"ה אלא אפילו למ"ד מדרבנן בעלמא אבל מדאורייתא לא הנ"מ דמדאורייתא לא בשר דשל מזבח הוא ואין קדושה חלה על דבר שאינו שלו על פיו אבל עור דלאו ממון מזבח הוא וכהנים אכתי לא זכו ביה תפוס. והנה אין להקשות מהא דאי' בירושלמי פ"ג דפסחים הל' ג' על מתני' דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט, ויקדישנה [פי' יקרא עליה שם חלה] וישליכנה לאשפה [שיהיה הפקר] ויש אדם מפקיר דבר שאינו שלו, בתמיה, הרי דאע"ג דאכתי לא זכה הכהן דלא מטא לידיה מ"מ הוי כבר אינו של בעלים משקרא עליה שם חלה לענין דאינו יכול להפקיר וא"כ ה"נ אע"ג דאכתי לא זכו הכהנים נימא דא"י להתפיסו לבדה, דזה אינו דהכא אין כוונת רש"י ז"ל במש"כ וכהנים אכתי לא זכו ביה על שלא בא עדיין ליד הכהנים רק הכוונה דלית להו עדיין הזכות עליה כלל לפני שחיטה וזריקה, [וכל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה, וגם בשאר קדשי קדשים לית להו זכות על העור לפני שו"ז], משא"כ בחלה דגם קודם דמטא ליד כהן ולא הוי עדיין קנין ממונו של כהן מ"מ כבר אית להו לכהנים הזכות על החלה שתנתן להם מיד שנקרא עליה שם חלה ולכן גם קודם דמטא לידא דכהן כבר נפקע בזה מהבעלים שאינו עוד ממונו של בעלים מיד שקרא עליה שם חלה. אך בלאו הירושלמי הנ"ל יקשה לכאורה בהך דזבחים דאף ע"ג דאכתי און לכהנים זכיה ביה מקמי שחיטה וזריקה ולכן מצד הכהנים ל"ל דהוי אינו של בעלים מ"מ מצד ההקדש הוי אינו שלו מיד שהקדישו ולא יוכל להתפיסו לבדה"ב נמי שאינו יכול להתפיס על הבשר [מדאורייתא] להך מ"ד, דהרי ההקדש עולה ודאי חל גם על העור מיד שהקדיש העולה ואע"ג דהעור אינו למזבח מ"מ חל גם עליה ההקדש לשיתקיים בו אח"כ דין חלוקה לכהנים שהוא מדיני קדשי מזבח [דקדשי קדשים] ואם נפסלה לפני זריקה או קודם הפשט] תנן בזבחים שם ע"ב דהעור ג"כ בשריפה. וברור הוא דגם מועלין בעור [של כשירה] דקדשי קדשים לפני זריקה. ע' במתני' דמעילה ד"ט ע"א העולה מועלין בה משהוקדשה כו' נזרק דמה כו' ואין מועלין בעורות, ובודאי משמע דרק אחר שנזרק דמה אין מועלין בעורה ורישא מועלין בה משהוקדשה קאי גם על העור, וכדתנן התם כהאי גוונא גבי חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור' בבשר ה"נ בעולה [וה"ה באינך קדשי קדשים] בעור, וכן מבואר מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' מעילה ה"ב וג' ע"ש, [ומה שלא הזכיר שם דמשנזרק הדם אין מועלין בעור היינו משום דמבואר הוא ממש"כ בהל' ב' משנזרק הדם מוטלין בהם בדבר שכולו לאישים וכן בהני ג' גבי עולה ממש"כ עד שיצאו אחר שריפתן לבית הדשן, הרי פרט רק הנקטרים]. וכן מבואר להדיא מדברי התוספות במעילה ד"ח ע"א בד"ה אין מועלין בעורות כו' שכתבו וז"ל דמאחר שזרק דמה זכה המזבח בבשר כו' והכהנים בעורות ונפקי להו מכלל קדשי ה' וכן מתבאר מדברי התוספות בבכורות דכ"ו ע"א בד"ה התולש צמר מעולה תמימה ע"ש. [ומהא דמבואר בפסחים דל"ג ע"א דמועלין בגיזי עולה אין להביא דכ"ש בעור, פ' עירובין דכ"ז ע"ב דהא גיזה [שגיזז מחיים או לפני זריקה] אינה לכהנים ובעור אנו דנין משום דתנתן אחר זריקה לכהנים ואי דמ"ש [לענין טעם זה] מבשרקדשי קדשים הנאכלין לכהנים דמועלין בהם לסגי זריקה, יש מקום גדול לחלק ביניהם דהבשר מגופא ועיקרא דקרבן הוא, וגם דבאכילת כהנים לבשר תליא קצת כפרה וכדאמרינן בכ"ד מלמד שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרין, ותו דבקדושין דנ"ב ע"ב תנן המקדש בחלקו בין בקדשי קדשים כו' אינה מקודשת ובגמ' שם תניא רי"א מקודשת ור' יוסי אומר אינה מקודשת אר"י שניהם מקרא אחד דרשו וזה יהיה לך מקה"ק מן האש כו' ור' יוסי סבר כאש מה אש לאכילה אף הוא נמי לאכילה, וז"ל הרמב"ם בפ"ה מה' אישות ה"ה כהן שקידש בחלקו כ' אינה מקודשת מפני שלא הותרו אלא לאכילה בלבד, והוא ע"פ הסוגיא הנ"ל ומבואר לכאו' מזה דעור דקדשי קדשים אינו בכלל המקדש בחלקו דמתניתין, ואף דמקודם קאמר הש"ס טעמא דאינה מקודשת משום דמשולחן גבוה קא זכו, וטעם זה נ' לכאורה דשייך גם בעור, דהא גם בעור לא זכו הכהנים פד אחר הזריקה ושייך ביה ג"כ משולחן גבוה קא זכו, אך מהא דאמר ר"י בתר הכי הטעם מדכתיב מן האש מה אש לאכילה כו' מבואר לכאורה דהא דאמרינן לעיל טעמא דמשולחן גבוה קא זכו היינו רק דמשו"ה גם בקדשים קלים לריה"ג [דקאי שם עליה] אינה מקודשת לאח"ש כמו בקדשי קדשים, [וצ"ע על קושית התוספות בזבחים דמ"ד ע"ב ובמנחות דע"ג ע"א על הא דאמרינן התם דהמקדש בגזל הגר מקודשת לפי המבואר מדברי רש"י ז"ל במנחות דמ"ה דבגזל הגר נ"כ משולחן גבוה קא זכו מ"ש מהמקדש בחלקו דאינה מקודשת מה"ט, ולפי הר"ל דעיקר טעמא בהמקדש בחלקו הוא מקרא דמן האש דלא הותרו אלא לאכילה ולא קאמר הש"ס מקודם טעמא דמשולחן גבוה קא זכו רק להשוות מה"ט קדשים קלים לריה"ג לקדשי קדשים לענין זה בלאח"ש ולחלקו ממחיים, א"כ לכאו' קושיתם, והא דאצטריך התם קרא דהמקדש בגזל הגר מקודשת י"ל משום דקי"ל בב"ק דק"י דהחזירו בלילה או לחצאין לא יצא משום דאשם קרייה רחמנא והו"א מזה דגם אחר חלוקה לכהנים אינו ממון כהן לקדש בו את האשה ועיין בתוספות מנחות שם וצ"ל לכאורה דהתוספות בזבחים ובמנחות שהקשו שם כנ"ל סברי דסוגיא דקדושין הנ"ל דקאמר מקודם טעמא דמשולחן גבוה קא זכו פליגא על ר"י דקאמר אח"כ טעמא דר' יוסי מקרא דמן האש, ולפי"ז י"ל דלטעם הא' הוי גם העור בכלל המקדש בחלקו, ומשמע ג"כ מדברי התוספות הנ"ל דקי"ל כספם הא' ולפי"ז יבואר דהתוס' חולקים על הרמב"ם הנ"ל, וצ"ע בזה גם להתוספות דאילו בעור לא אמרינן משולחן גבוה קא זכו], וא"כ הא מבואר דאחר הזריקה והחלוקה לכהנים לא דמי כלל דין העור לדין הבשר, ואף דלענין מעילה גם בבשר ליכא מעילה אחר הזריקה משום דכל שניתר לכהנים אין בו מעילה, אבל מ"מ לענין לפני זריקה י"ל דחלוק העור מהבשר לענין מעילה מטעמא דחלוקים הם בדיניהם לאחר זריקה וחלוקה לענין לקדש בהם וכדומה דהבשר לא הוי ממונם לכל דבר רק לאכילה משא"כ בעור כנ"ל, אך כבר הבאתי ממשמעות המשנה דמעילה ומהמבואר מדברי הרמב"ם והתוספות דמועלין בעור לפני זריקה].
שוב ראיתי בתוס' יומא דנ"ט ע"ב ובחולין דקי"ז ע"א בד"ה הוא לפני כפרה כלאחר כפרה שכתבו דליכא מעילה דאו' בעור אלא בבשר, וצ"ל דהא דמשמע ממתני' דמעילה דרק אחר זריקה אין מועלין בעור כנ"ל היינו דאז אפילו מעילה דרבנן ליכא, אבל זה ודאי דההקדש [דקדשי מזבח] חל גם על העור מדאו', דליכא למימר כלל דההקדש לא חל על העור משום דנאמר דלא נתכוין להקדיש העור אלא דגזיה"כ הוא דהעור של עונה תנתו לכהנים אף דהעור עצמה אינה הקדש כלל וכמבואר לכאורה דאפשר לומר כן מהא דאו' בזבחים דק"ג שם במקדיש נכסיו והיו בהן בהמות הראויות למזבח כו' אפילו לר' יהושע דאמר אדם חולק הקדישו הנ"מ בשר אבל עור תפיס, והיינו דהעור נתפס מתחלה לבדה"ב ואפ"ה אי לאו דאיכא מיעוט פרט לעולת הקדש היה ניתן העור לכהנים אף דלא הקדוש העור לעולה רק לבדה"ב, [ולפ"מ שיבואר להלן יהיה נסתר הוכחה זו], ז"א דמלבד דל' רש"י ז"ל שכתב אבל עור דלאו ממונא דמזבח הוא לא משמע דלא הוי הקדש כלל, וגם מל' הגמ' אפילו למ"ד לא תפסי הנ"מ בשר אבל עור תפיס בודאי לא משמע כלל משום דהעור לא הוי הקדש עולה כלל רק דעל העור נתפס שפיר קדושת בדה"ב על הקדש עולה כמו על בשר לאידך מ"ד, [ומזה יבואר ג"כ דא"א לומר דמיירי בהקדיש העולה בפירוש חוץ מעורה, מלבד דמסתימת ל' הש"ס לא משמע הכי, ולהלן יבואר עוד דגם בכה"ג חל ההקדש גם על העור משום פשטה קדושה בכולה], הנה גם מעיקר הדין מוכרח דא"א לומר כן, דהרי מדממעטי' בהתפיס העור לבדה"ב דאינה נותנת לכהנים מדכתיב עולת איש פרט לעולת הקדש הא מבואר דאף ע"ג דגוף העולה לבד העור אינה של בדה"ב והויא עולת איש אפ"ה משום דהעור עצמה היא של בדה"ב ממועט מפולת איש וא"כ הא מוכרח מזה דבלא התפיסה לבדה"ב הויא גם העור עצמה בכלל עולת איש, דאל"כ מאי גרע בדהוה פור דבדה"ב, וע"כ דגם העור הויא כאן הקדש עולה מדאו', ולהלן יבואר אי"ה עוד בזה, וכן יבואר שם בהך דהמקדיש נכסיו כו' דלהלן שם דלא יקשה התם כנ"ל. ועל הא דבסתם עולה או שארי קדשי מזבח הויא גם העור בכלל ההקדש מדאוריי' יש להביא ראי' ג"כ מהא דאי' בפסחים דל"ג דמועלין בגיזי עולה ומוכת התם דמדאוריי' הוא, ועל זה דבסתם עולה הוי' כוונתו להקדיש גם העור [או דממילא קדוש כמו שיבואר להלן] שפיר הוי ראיה מגיזין לעור דאם העור לא הקדיש כש"כ הגיזין, דהא ע"כ לא מיירי התם גיזין שגדלו אחר שהקדיש [דגדלו מגופה] דהא קיי"ל דאין מעולה בגידולי הקדש דקדשי מזבח, ועיין תמורה דל"א ע"ב דאפילו למ"ד מועלין בגידולין הנ"מ גידולי דחזי למזבח כו', וע' בתוספות שם דהפלוגתא דתנאי במעילה די"ג הוא רק בקדשי בדה"ב, וכ"מ נמי מהא דתנן בזבחים דל"ה ע"א השוחט את הזבח לאכול כזית מן העור כו' חוץ לזמנו וחוץ למקומו כשר [ולא מיירי בהני דעורותיהן כבשרן דבהני הא מבואר בברייתא בזבחים דכ"ח ע"א ובחולין דנ"ה ע"ב דמהני המחשבה שעליהן כמו על בשר], וא"א דהעור אינו הקדש כלל מדאוריי' מאי רבותא היא דלא מהני המחשבה שעליה לעשות הקרבן פיגול או פסול:
ואין לומר דבר חדש דבהא דא"י להקדיש דבר שאינו שלו לא הוי ענין הקפידא משום דלא הוי שלו רק משום שהוא ממון של אחר, ואף ע"ג דממעטינן ליה ממה ביתו שלו נאמר דהמיעוט קאי רק על של חבירו ועיין בירושלמי פ"א דתרומות הל' א' דאיתא שם אתם פרט לתורם את שאינו שלו מה את עביד ליה כתורם [וגי' המראה"פ שם בתורם וכן להלן] את שאינו שלו או כתורר של חבירו לשמעינא מן הדא כו' וע' בנועם ירושלמי שם דמפרש דהאיבעיא היא אם הוא מטעם שאינו שלו או מטעם שהוא של חבירו. ולכן כאן אף דמיד שהקדישה כבר הויא גם העור אינו שלו מ"מ הרי אין אנו יכולין לדון משום שהוא של הקדש כמש"כ רש"י דלאו ממילא דמזבח הוא, והכהנים אכתי לא זכו ביה, לכן יכול להתפיס אף ע"ג דכבר אינו שלו משהקדישה [ואי דא"כ גם אחר יוכל להתפיסו לבדה"ב וזה לא שמענו, י"ל זה עפ"ד התוספות בתמורה דל"ב שיובא להלן בהמשך דברינו בהתירוץ, ודו"ק] ז"א דהרי גם דבר של הפקר א"י להקדיש משום שאינו שלו, עיין בר"ן בנדרים דל"ד ע"ב ובתוספות ופי' הרא"ש שם דרק כשהוא בתוך די"א שלו יכול להקדישו משום קנין דד"א או משום דבידו לקנותו לעצמו. הרי דכל הטעם משום שאינו שלו, ועיין בחולין דקל"ט ע"א אלא דחזא קן בעלמא ואקדשיה ומי קדוש כו' וע"ש בפירש"י דהוא משום שאינו שלו, ומהירושלמי דפ"ג דפסחים שהבאתי לעיל דמשני על חלה קודם שניתנה לכהן דא"י הבעלים להפקירה משום שאינו שלו, אע"ג דאכתי לא הויא של כהנים, אין להביא ראיה לזה, דאע"ג דכתבתי לעיל לחלק מעור דקדשי מזבח דבחלה יש לכהנים זכות עלה משנקרא עליה שם תלה היינו רק שיש להם כבר הזכות שתנתן לכהן אבל ליכא למימר כלל שכבר היא קנין ממון של כלל הכהנים שתנתן, אח"כ לא' מהם ורק הקנין בפרעות יבורר אח"כ ע"י הנתינה, דא"כ אמאי אמר ר' יהושע לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י ליהוי כמו חמץ של שותפים. דודאי עוברין עליו בב"י כמו בשל יחיד, גם אותו שאינה מונחת ברשותו, [וא"ג דלא דמי לשותפות דהכא הרי בודאי לא תהא שייך רק נמי מהם שיחנוה לו והוא רק בגדר דכולם נכנסו תחת הספק למי מהם תנתן, ובשותפות הרי שייך בודאי לכולם, מ"מ הרי גם בשותפות כה"ג שקנו דבר בשותפות בתנאי כזה שיהיה שייך רק לא' מהם שיבחרו או שיבחור אחר למי מהם ינתן הדבר ג"כ לא שמענו שלא יעברו על ב"י כיון דעכ"פ שייך עתה לכולם על תנאי פסק זה], א"ו דאכתי אינה של כלל הכהנים אלא דאית להו כבר הזכות עלה שתנתן לא' מהם [משא"כ בעור דקדשי מזבח דאין להם הזכות רק אתר זריקה] וזה עושה אותה לאינה של בעלים, ואפ"ה קאמר הירושלמי דאינו יכול להפקיר הרי דאף ע"ג שעדיין אינו של אחרים א"י להפקיר משום שאינו שלו, וה"נ בהקדש דהא הש"ס מדמי להו בב"ק דס"ט, ז"א חדא דרק לענין אינו ברשותו הוא דמדמי להו התם הש"ס שפיר הפקר להקדש דכיון שהדבר שלו אך אינו ברשותו לכן לא ידעי' דאינו יכול להפקירו משום שאינו ברשותו רק ממה דיפ"ל מקרא דא"י להקדישו, ולמ"ד דיכול להקדישו יכול להפקירו ג"כ, אבל לענין דבר שאינו שלו ודאי לח דמי כלל הפקר להקדש דרק בהקדש צריך למעטו מקרא ואי לאו קרא הו"א דיכול להתפיס קדושה ואיסור הקדש גם על דבר שאינו שלו, [או גם על של חברו], ובזה הוא דצדדתי מקודם לחקור אם ענין הקפידא הוא משום שאינו שלו או משום שהוא של חבירו, אבל בהפקר דהוא רק ענין ממון בלבד בודאי לא שייך כלל שיפקיר מה שאינו שלו גם בלא הדמיון להקדש דאית ביה קרא, וא"כ אין ראיה בזה כלל מהפקר. להקדש, ותו דגם בלאו חילוק זה שבין הפקר להקדש נמי אין ראיה מהירושלמי הנ"ל די"ל דאפילו לא תליא במה שאינו שלו רק דכח של אחר מעכב עליו מלהקדישו או להפקירו מ"מ הזכות שיש לכהנים כבר על החלה להנתן למי מהם [אף דאינו עתה של כלל הכהנים מעכב על הבעלים מלהפקירו. וכמו דחזינן בחולין דק"ל פ"ב במזיק מתנות כהונה דאי לאו טעמא דממון שאין לו תובעין או קרא דוזה הוי אמרי' דחייב לשלם והוא ג"כ לפי הנ"ל מטעמא דיש להם הזכות להנתן למי מהם, ואין ראיה מזה לענין עור דקדשי מזבח דלית להו לכהנים עדיין הזכות עליה לפני זריקה, דלא יוכלו הבעלים להתפיס], ועוד דלמאי דקי"ל כרבי יוחנן הא גם דבר שאינו ברשותו א"י להקדיש ובזה לא מסתבר כלל לומר דהענין הוא דהרשות של אחר מעכב על הבעלים מלהקדישו אלא דמה שהוא אינו ברשותו של בעלים עי"ז דהוא ברשות אחר הוא דמעכבו מלהקדישו [והתם ג"כ אפילו אינו ברשות אחר רק שאינו ברשות הבעלים [אם רק אינו מופקד אצל אחר דהוי כברשות הבעלים] ג"כ הוי בכלל אינו ברשותו כמבואר באחרונים וא"י להקדישו, ועיין בגיטין די"ל ע"א גבי עבד כהן שברח דאמר רבא היינו דקא מהדרי ליה במתני' מפני שהוא קנינו דאי בעי שקיל ארבעה זוזי מישראל ופסיל ליה כל היכי דאיתי', ולפי הנ"ל יש להעיר דאיך חל המכירה כיון דאינו ברשותו, אמנם בלא"ה נמי יקשה לפמש"כ הנתיבות בסי' רנ"ט דעבד שברח הוי כמו גזל משום דגזל את עצמו, אך י"ל דרבנן דהתם סברי דעבדי כמקרקעי דמי וקרקע הוי כברשותו כדאי' בב"מ ד"ז, ולפי"ז י"ל דר"מ בגיטין שם לטעמיה למאי דאפיך רב בב"ק דצ"ו פ"ב גבי עבדים והזקינו דר"מ ס"ל עבדי כמטלטלי דמי ורבנן ס"ל כמקרקעי, ומשו"ה לר"מ לא שייך הא דאי בעי שקיל זוזי מישראל משום דאינו ברשותו, ולמאן דלא מפיך התם לא יתכן הך לטעמיה, ולרבנן צ"ל לכאורה דלא סברי כרבנן דר"מ בב"ק אלא כר"מ דעבדי כמקרקעי דמי ומשו"ה יכול למוכרו], ומינה נמי לשאינו שלו דהענין ג"כ משום דלא הוי שלו. מלבד דק"ו הוא משאינו ברשותו, [ועפי"ז י"ל טעם נכון על הא דבחולין דקל"ט שהבאתי לעיל קאמר הש"ס מה ביתו ברשותו כו' וכבר ראיתי באיזה מהאחרונים ז"ל שהקשו על סוגיא הנ"ל או בשארי דזכתי דנזכר מה ביתו ברשותו על שאינו שלו דהול"ל מה ביהו שלו, ולפי הנ"ל י"ל בהך דחולין דלכן מביא הש"ס דרשה דמה ביתו ברשותו משום דמינה מוכח גם על שאינו שלו דהקפידא הוא משום שאינו שלו ולא משום שהוא של אחר כנ"ל, ומשו"ה גם דהפקר א"י להקדיש, ואף דבשארי דוכתי נזכר מה ביתו ברשותו כו' על של אחרים י"ל דאגב שיטפא דההיא דחולין דמיירי בהפקר נקט לה גם בשארי דוכתי וכמש"כ התוס' כעין זה בכ"ד בענינים אחרים. ובמק"א כתבתי ישוב אחר לזה המספיק לכל המקומות שנזכר בגמ' מה ביתו ברשותו על שאינו שלו אך הדברים ארוכים]. ומדר"י נשמע גם לר"ל דבשאינו שלו הא לא אשכחן פלוגתא בינייהו, [ויבואר בזה דליכא לתרוצי דרבי ינאי דהכא יסבור כר"ל בשאינו ברשותו, ואף דרבי ינאי קאי לפרושי דברי ר' יהודה בברייתא ורבי יהודה הא ס"ל בב"ק דף ס"ט כל שילקטו וא"כ ס"ל דלא כצנועין הרי כבר כתבו התוס' בב"ק ד"ע די"ל דלר"י כל שלקטו נמי שרי ע"ש, ולכן לא מוכרח לדידיה דבשאינו שלו הוי הענין משום דלא הוי שלו, רק משום דהוא של אחר, ולפי"ז הוה אזדא נמי מה שהבאתי לעיל מדברי הראשונים ז"ל בנדרים דל"ד ומדברי רש"י בחולין דקל"ט די"ל דזהו למאי דקי"ל כר"י]:
אך לפי סברתי הנ"ל דבכל הקדש לענין מה דאינו נוגע להקדש נשאר להמקדיש זכות בעלים בו א"ש היטב, דהרי במה שמתפיס לבדה"ב לא נפקע ממנו הקדושת מזבח דהקדש עולה רק שנתוסף עליה עוד קדושה דבדה"ב, [וע' בתמורה דל"ב ע"ב דמועלין בה שתי מעילות], וא"כ אינו נוגע לההקדש הקדום, ומה דעי"ז לא יהיה בו דין חלוקת העור לכהנים י"ל שפיר דזה לא נקרא נוגע להקדושת מזבח כיון דהמזבח לא מפסיד מידי בזה, וענין חלוקת העור לכהנים לאחר זריקה הוא דין בפ"ע ולא שייך לזכיות ממון הקדש דקדשי מזבח, וזוהי כוונת רש"י ז"ל במש"כ דלאו ממונא דמזבח הוא, פי' דמשו"ה אין התפסתו לבדה"ב נוגע לממון ההקדש דקדשי מזבח, (וי"ל עוד דלא נקרא בזה כלל ביטול דין א' מדיני הקדש עולה רק דכן דינה של הקדש עולה [וכן שאר קדשי קדשים] כשיש עליה גם קדושת בדה"ב דלא יתחלק עורה לכהנים משום דנקרא עולת הקדש, או דנאמר דזה לא נקרא אלא דבר המסתעף ממילא ע"י קדושת הבדה"ב שלא יהיה בו אחר שחיטה וזריקה דין חלוקה לכהנים], וכיון דההתפסה לבדה"ב אינו נוגע לההקדש הקדום שפיר יש להבעלים זכות על זה להתפיסו, ואי תקשי דאיך נוכל לומר דנשאר לו זכות בעלים לזה הרי לענין שיהא לו כח להקדישו צריך שיהיה עצם הדבר שלו ועצם הדבר הרי הוי של הקדש ואינו שלו, ז"א דהא דאמרינן דנשאר לו זכות בעלים לזה היינו דלענין זה נדון כאילו היתה שלו לגמרי, וכמו אילו מכר דבר לאחר בשיורא [לא בתנאי] שיוכל הוא המוכר להקדישו אח"כ אם ירצה הרי לכאורה ודאי דיוכל אח"כ להקדישו אף ע"ג דעצם הדבר זולת לענין הקדש אינו שלו מ"מ כיון ששייר לו הזכות להקדישו דיינינן לענין להקדישו כאילו היתה לגמרי שלו. וכדאמרינן כה"ג בשארי ענינים מטעם שיורא, וכן במקדיש אם היה אומר בפירוש שמשייר לו הזכות להתפיסו גם לקדושה אחרת, ה"נ במקדיש סתם לפי סברתי הנ"ל דלענין התפסה שאינו נוגע להקדש הקדום נשאר לו ממילא זכות בעלים שפיר יוכל להתפיסו כאילו היתה שלו, (ויש מקום עוד לומר בזה עפ"ד התוספות בתמורה דל"ב ע"א שכתבו הטעם דקדשי מזבח יכול להתפיס לבדה"ב [לחד מ"ד גם בבשר] וקדשי בדה"ב א"י להתפיס לקדשי מזבח או לחרמי כהנים כדתניא התם, וז"ל משום דבקדשי המזבח יש שם שבעלים לפדותן כשהומעו אבל בקדשי בדה"ב אין להבעלים עליהן יותר משאר אדם לפיכך אין בידו להתפיס, [ועיקר דברי התוספות הללו בחילוקם בין קדשי מזבח לקדשי בדה"ב לענין פדיה צריכים באור ואכ"מ], הרי חזינן דכאן לענין התפסה א"ל שיהא עצם הדבר שלו כמו שצריך במקדיש חולין, דא"כ מה מועיל העדיפות שיש להבעלים לענין פדי' לשיוכל להתפיסו הא מ"מ אין הדבר שלו, וע"כ דכאן סגי במה שיש להבעלים איזה עדיפות על אחר, וא"כ שוב י"ל [גם בלא הא שכתבתי דלענין השיור דיינינן כאילו היה לגמרי שלו] דאפילו למ"ד דעל הבשר לא מצי להתפיס ולא מהני לדידיה טעמם של התוספות בתמורה הנ"ל משום עדיפות הבעלים לענין פדיה מ"מ בעור הרי יש להבעלים עוד עדיפות על אחר לענין התפסה משום הא דנשאר לו זכות בעלים לענין ההתפסה בעור [שאינו נוגע להקדש הקדום כנ"ל], דהנה בהא דמאחר שהקדישו אינו עוד שלו יש לדון מטעם זה על שני דברים: האחת, דלא יוכל להתפיס עליו משום שאינו שלו. ושנית, אם היה הדין דאפשר להתפיס על שאינו שלו שלא יהיו הבעלים קודמים בזה לאחר משוה דכיון שהקדישו אינו גם שלו. ולפי הנ"ל דגם אחר שהקדישו יש לו זכות בעלים לענין התפסה בעור [שאינו נוגע להקדש הקדום] הרי יש לו הזכות שיהיה קודם לאחר עכ"פ, ושוב י"ל דהעדיפות הזאת בסברא מהני לשיוכל להתפיסו אף שעצם הדבר אינו שלו כיון דלענין התפסה סגי באיזה עדיפות שיש להבעלים על אחר. ומשום דהעדיפות הזאת בסברא הוי לענין ההתפסה עצמה י"ל דעדיף מהעדיפות דלענין פדי' [או משום דבהעור יש להבעלים שני העדיפות יחד] ולכן י"ל דמהני לכו"ע, אך א"צ לזה דברווחא א"ש כנ"ל משום דלענין שנשאר לו זכות בעלים דיינינן לענין זה כאילו היה לגמרי שלו כנ"ל], ורק על הבשר שפיר כתב רש"י הטעם דלא תפיס משום דאינו שלו. אף דלא פקע בזה קדושת מזבח שמקודם אפ"ה כיון דע"י התפסת הקדושה דבדה"ב יהיה אסור לשוחטה עד שתפדה מקדושת בדה"ב נמצא דזה נוגע לעיקר הענין דקדשי מזבח דהקרבתה מעוכבת עד שתפדה מקדושה האחרת, וכיון דנוגע לההקדש דקדשי מזבח הויא שפיר אינו שלו להתפיסו לבדה"ב. משא"כ בעור כנ"ל, אבל אם נאמר דכל הקדש מיד שהקדישו אינו שלו ולא נשאר לו זכות בעלים אף לענין מה דאינו נוגע לההקדש הרי תשאר הקושיא דאיך יוכל להתפיס העור לבדה"ב דהא ודאי דההקדש עולה חל גם על העור מדאורייתא כמו שבארתי לעיל, והיא ראיה נכונה בעז"ה:
והנה מזבחים שם דק"ג ע"א מוקי רב המנונא הך דפרט לעולת הקדש במקדיש נכסיו והיו בהן בהמות הראויות למזבח כו' ע"ש, ומדלא מוקי כרבי ינאי במתפיס עור העולה לבדה"ב דהוה אתיא אליבא דכו"ע ולפ"מ דמוקי לה במקדיש נכסיו כו' הוא לכאורה רק אליבא דרבי יהושע, וכ"ה בפירש"י שם עי"ש, והוא משום דלר"א דימכרו לצורכי עולות הרי אצל אותו שיקנה אותה לצורך עולה היא עולת איש ככל עולה דעלמא, ועיין בלח"מ פ"ה מה' מעה"ק הל' כ"א מה שהקשה על הרמב"ם ז"ל בזה. מוכח לכאורה דרב המנונא פליג על ר' ינאי וס"ל דא"י להתפיס גם העור דעולה לבדה"ב, ומשו"ה מוקי במקדיש נכסיו דהוי ההקדש עולה רק על הבשר וההקדש בדה"ב על העור וא"כ יבואר לכאורה דהיסוד הנ"ל דבכל מקדיש רק מה דשייך להקדש אינו שלו ועל זולת זה נשאר לו זכות בעלים שהבאתי לו ראיה מהך דרבי ינאי במחלוקת הוא שנוי. והנה ראיתי בס' אהל משה להגאון אבד"ק פינסק זצללה"ה שכתב לפרש דהא דקאמר רב המנונא אפי' לר' יהושע היינו דכש"כ לר"א א"ש, שמוכרין לצורך עולה לבד העור והעור תפול לבדה"ב כדי שירויח הקדש העור, שהקונה לא יפחות מהדמים בשביל העור כלום כי לכהן היא, וכ' זה בדעת הרמב"ם, אך לע"ד א"א לומר כדבריו, דהרי לכאורה יקשה לאוקימתא דרב המנונא דהוי העור לכאו' רק הקדש בדה"ב ולא הקדש עולה דלפי"ז מבואר דאי לאו מיעוטא דפרט לעולת הקדש הוה אמרי' דאף דהעור אינה כלל הקדש עולה מ"מ צריך ליתנה לכהנים משום שהיא עורה של קרבן עולה אף דהיא עצמה אינה הקדש עולה כלל וא"כ שוב איך שייך הפטור דמטעם מיעוטא דעולת איש ולא עולת הקדש כיון דעיקר העולה הוי עולת איש ואיננה הקדש דבה"ב, וממ"נ אי בתר עור עצמה אזלינן א"צ לטעמא דעולת איש ולא עולת הקדש רק דהיא אינה הקדש עולה כלל ואי בתר עיקר העולה אזלינן איך יתכן ע"ז המיעוט דעולת איש ולא עולת הקדש אחרי דעיקר העולה אינה הקדש דבדה"ב כלל ועולת איש היא. דכמו דבעור העולה דקרא הכוונה במלת עולה היא רק על הגוף ה"נ עולת איש קאי רק על הגוף וכמו שהעירותי לעיל להוכיח מזה באוקימתא דרבי ינאי דע"כ היה כאן גם העור הקדש עולה מדאורייתא] ומוכרח דגם הכא במקדיש נכסיו [לרבי יהושע] דהקדיש רק גוף העולה למזבח והעור לבדה"ב אפ"ה חל גם ההקדש עולה על העור מטעם פשטה קדושה בכולה ועיין בפרש"י חולין קל"ה ע"א דמפרש הא דאמרינן התם אפ"ה פשטה קדושה בכולה דקאי על הגיזה משום דמחובר בה ע"ש, וא"כ כש"כ בעור. [ואף דלכאורה סברת רש"י ז"ל משום דמחובר בה לא יתכן אלא למ"ד דגם באומר רגלה של זו עולה כולה עולה, אבל למ"ד דרק בהקדיש דבר שהנשמה תלוייה בו אמרינן פשטה קדושה בכולה לדידיה הרי חזינן בהקדיש דבר שאין הנשמה תלויה בו דלא אמרינן שתפשוט הקדושה בכל הגוף אף שבמחובר להמקצת שהקדיש, ומעליותא דדבר שהנשמה תלויה בו הרי לא שייך לכאורה רק למיפשט קדושה לשאר הגוף ששייך בו חיות משא"כ להעור לא שייך בו חיות [וגם החלק מהעור שמציל מגלודה, הלא הוא להיפוך שהעור נוגע לחיות הבהמה אבל חיות הבהמה אינו נוגע להעור] לא שייך לכאורה דליפשוט קדושה עליה משום שהקדיש מה שהנשמה תלויה בו או אפילו כל הגוף, ואף ע"ג דבהקדיש דבר שאין הנשמה תלויה בו ממעטינן ליה מקרא להך מ"ד דל"א ביה פשטה קדושה בכולה מ"מ נילף מיניה דלא מהני טעמא דמחובר למיפשט קדושה בכולה ולכן נם בהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו לא ליפשט קדושה להעור כנ"ל, [אך אולי נם העור והגיזה יש בהם חיות, ומה שהוצרך רש"י בגיזה לטעמא דמחובר בה ומשמע דמצד עצמו לא הוה אמרינן דליפשוט עלה קדושה הוא משום דאינו גוף הקרבן וגם יגזוז אח"כ ויחלק מחיים מהקרבן, ועיין בערכין ז' ע"ב דמשני רנב"י על מתני' דהאשה שנהרגה נהנין בשערה בהמה שנהרגה אסורה בהנאה זו מיחתה אוסרתה וזו גמר דינה אוסרתה ופרש"י וז"ל דאשה מיתתה אוסרתה ושיער לאו בר מיחה הוא שאין עשוי להשתנות, משמע לכאורה מזה דמחיים אין חיות בהשיער, דאם היה בו חיות היה שייך בו מיתה, ודוחק לומר דמשום הא שכ' אח"כ שאין עשוי להשתנות הוא דלא נקרא ביה מיתה, ויותר משמע דמש"כ שאין עשוי להשתנות הוא לראיה דאין בו חיות ומיתה, ומזה נשמע נמי לעור לפמש"כ התוס' בזבחים ע"א דעור המת שרי בהנאה מדאורייתא, [ולדעת התוספות בשארי דוכתי דהעור אסור בהנאה מדאורייתא אין להוכיח להיפוך די"ל דסברי דלא קי"ל כתירוצא דרבנ"י, או דסברי כמש"כ בתשובות הרשב"א ז"ל סימן ש"ל דמיירי בערכין בשיער שנחלש ממנה אחר גמ"ד לפני מיתתה, דלפי"ז לא נזכר שם כלל דרק במה דשייך ביה מיתה הוא דאסור, או כמש"כ התוספות בסנהדרין מ"ח ע"א הטעם משום דלא גרע מתכריכין דאסורים בהנאה], אך מ"מ אולי אין מדברי רש"י ז"ל הנ"ל הכרח לזה רש לעיין בזה, ומקושית התוספות בזבחים שם על הא דפטור בשור פסוהמ"ק שנפל לבור, מהעור, אין להוכיח דיש חיות בהעור דאל"כ ליהוי הפיר כמו כלים דמ"מ כיון דמחובר להבהמה הוי בכלל חמור דכתיב בקרא], וא"כ הא יקשה על דברינו הנ"ל דהרי בזבחים שם קאי לפרש דברי ר' יהודה דדריש עולת איש פרט לעולת הקדש ור"י ס"ל בברייתא דחולין ס"ט ותמורה י"א דל"א פשטה קדושה בכולה רק בהקדים דבר שהנשמה תלויה בו, וא"כ לא יהא שייך פשטה קדושה בכולה על העור מטעמא דמחובר בה] אך ז"א דהא בהדיא אמרינן ליה בחולין קל"ה שם אפילו למ"ד דרק בהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו ע"ש, וא"כ לפרש"י הנ"ל דקאי על הגיזה מבואר דגם להאי מ"ד שייך הטעם דגיזה מחובר בה, [ועיין מה שאכתוב אי"ה להלן בזה], וצ"ל דהמעליותא דדבר שהנשמה תלויה בו לא הוי משום דהמקצת שהקדיש יש לו שייכות להחיות דשאר הגוף ולכן אמרינן ביה לכו"ע דפשטה קדושה בכולה אלא דמשום דדבר שהנשמה תלויה בו חשוב ספי ולפיכך משום שהקדיש חלק חשוב ממנה אמרינן ביה טפי דפשטה קדושתיה בכולה, וא"כ שפיר פשטה קדושה גם לגיזה והעור, אבל אין לומר דהטעם משום דהגיזה העור טפלים להגוף שייך בהו מפי לומר דלפשוט קדושה עלייהו משום דמחובר בה אף דבהגוף עצמו לא מהני טעמא דמחובר בהקדיש דבר שאין הנשמה תלויה בו להך מ"ד, דזה נסתר מהא דאמרינן בתולין שם ואפילו לר"מ כו' הנ"מ כו' אבל בדבר שהנשמה תלויה בו קדשה ואם הטעם משום דהגיזה טפלה לגוף מה צורך בזה להא דבדבר שהנשמה תלויה בו מודה ר"מ דפשטה קדושה בכולה, ומה זה שיך להך, א"ו כנ"ל] ולכאורה דברי רש"י ז"ל שם צ"ע דהא משמע דהש"ס שם קאי על הא דקאמר דמקדיש חוץ מגיזה וכחישה וא"כ י"ל דפשטה קדושה בכולה קאי על הכחישה אלא דממילא שוב אסור לגוזזה משום דכחשי כדמתרץ מקמי הכי, ונתעוררתי לזה בראותי במהרי"ט אלגזי בפי"ג דבכורות שכתב שם בהביאו תמצית סוגיא זו בזה"ל ומשני חוץ מגיזותיה ופריך א"ה קדשי מזבח נמי ומשני כחשי וחוץ מגיזה וכחישה ל"ש בקדשי מזבח משום דפשטה קדושה בכולה, ולפלא שלא הזכיר שם דברי רש"י ז"ל דלא מפרש כן, ולפרש"י צ"ל לכאורה דהשתא הדר ביה משינויא דחוץ מגיזה וכחישה וסגי בחוץ מגיזה לחוד [ועיין ברמב"ם פ"י מבכורים ה"ב שכתב שם בדין זה במקדיש חוץ מגיזתה ולא הזכיר כחישתה וע"ש בכ"מ] וגם הדר ביה מטעמא דכחיש דאל"כ תשאר קושיית הש"ס בדה"ב נמי כחשי, אך צ"ע לכאורה מנ"ל לרש"י ז"ל דגם על גיזה שייך פשטה קדושה בכולה ולפרושי דהדר ביה, דמפשטות לשון הש"ס לא משמע לכאורה הכי, ולפי הנ"ל הרי יש לנו מהך סוגיא דזבחים מקור נאמן דעל העור שייך פשטה קדושה בכולה [ואפילו למ"ד דרק בהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו כנ"ל] אע"ג דאינו מגוף הקרבן כיון דמחובר בה, ושוב צ"ל כן גם בגיזה, וי"ל דזהו שהכריחו לרש"י ז"ל בחולין לפרש כן, [ולהלן יבואר דברי רש"י ז"ל בחולין באופן אחר], ואין להעיר ע"ז דגיזה לא דמי לענין סברא דמחובר בה משום דעומד ליגזז ויהא תלוי בפלוגתא דתנאי בגיטין דל"ט ובסנהדרין דט"ו לענין מעילה בשער עבד אי עומד ליגזז כגזוז דמי או לא ויקשה לכאורה לפרש"י דאמאי לא מוקי בחולין שם מתני' אפילו בקדשי מזבח וכמ"ד דעומד ליגזז כגזוז דמי, ואף דכתבו התוס' בב"ק ע"ז ובחולין פ"א דבע"ח דקדשים הוי בכלל עומד לישחט משום דמצוה לשוחטו וא"כ לכאורה שוב נקרא עורו גם מחיים עומד להפשט ושוב דמי לגיזה העומד לגזוז ושפיר יש סיוע מעור לגיזה, ז"א דמלבד דלפי"ז אכתי לא מוכרח מהך דזבחים דגם לרשב"ג דס"ל דעומד ליגזז כגזוז דמי [ה"ה בעומד להפשט] שייך ביה פשטה קדושה בכולה די"ל דר"י יהודה דזבחים שם ס"ל כרבנן דרשב"ג וא"כ אכתי יקשה דהו"מ לאוקמי בחולין שם מתני' אפילו בקדשי מזבח וכרשב"ג, הנה מלבד זה א"א לומר כנ"ל לפי דבמה שעומד להפשט אחר שחיטה וזריקה אף שעומד לזה מחיים לא שייך לאמר דחלוק מפני זה מעיקר הקרבן דהרי לאחר שחיטה יתחלקו גם הבשר והדם והאימורים מהדדי], ז"א דהא אמרינן התם בשער העמד לגזז קמיפלגי והיינו כשגדלו כבר וא"כ לא שייך זה בהך דחולין, דכיון דקודם שעמדו ליגזז ודאי הוי כמחובר שפיר פשטה קדושה בכולה, [וגם בלאו דברינו צ"ל כן לפירשי"י שם], מלבד די"ל דלא שייך הא דעומד ליגזז כגזוז דמי אלא היכא דאנו דנין שיקבל דינו של הדבר המחובר לו כמו התם דלא יהא בהשער דין מעילה כמו בהעבד וכן בסנהדרין שיהיה צריך עשרה לשומת השער כמו להעבד משא"כ בפשטה קדושה בכולה דלאו משום דמקבל דינו של המחובר לו להיות הקרש הוא אלא מטעם דפשטה קדושה בכל המחובר בה [ובקדשי בדה"ב לא אמרינן ליה כדמבואר התם ואם היה הענין שמקבל דינו של המחובר לו נא היה חילוק בזה בין קדשי מזבח לקדשי בדה"ב] וי"ל דלענין שלא יקרא כלל מחובר דלא ליפשוט קדושה עליה לא אמרינן ליה משום דהא עכ"פ השתא מיהא מחובר בה ורק במקום דדנין לענין לקבל דינו של המחובר הוא דאמרינן ליה:
אך עיין בחולין שם להלן בפרש"י בד"ה רבא אמר שכתב וז"ל לא תטרח לאוקמי מתני' בי קדיש חוץ מגיזה וכחישתה כו', ומבואר מזה דלתירוץ הקודם מיירי להמסקנא בהקדיש חוץ מגיזתה וכחישתה, וזהו דלא כמו שכתבתי מקודם דרש"י ז"ל ס"ל דהש"ס הדר ביה ממאי דמוקי בחוץ מגיזתה וכחישתה רק מיירי בחוץ מגיזתה גרידא, אכן הרי בדברי רש"י ז"ל הקודמים [שהבאתי לעיל] מוכח לכאורה להיפוך שכתב בד"ה אפ"ה וז"ל דאמר חוץ מגיזתה קדשה נמי גיזתה, ואי מיירי בחוץ מגיזתה וכחישתה הא לא מוכרח דפשטה קדושה בכולה שייך גם על הגיזה די"ל משום דפשטה טל הכחישה ושוב אסור לגוזזה משום דכחשי וכמש"כ לעיל, וגם דמלשון רש"י ז"ל משמע דאמר חוץ מגיזתה גרידא. וא"כ דברי רש"י ז"ל סותרים לכאורה זא"ז ולזאת נראה לכאורה מזה כמו שהעירותי מקודם דלמ"ד דדוקא בדבר שהנשמה תלויה בו אמרינן פשטה קדושה בכולה לא אמרינן ליה אלא לענין שאר הגוף משום דהאבר שהקדיש יש לו שייכות להחיות דשאר הגוף ולא לענין הגיזה, [א"נ דאין בהגיזה המחוברת חיות], דלפי"ז י"ל דמש"כ רש"י מקודם קאי רק על התחלת דברי הש"ס אפ"ה פשטה קדושה בכולה ולא על הא דמסיים הש"ס ואפילו לר"מ כו' הנ"מ כו' ומקודם הא קאי למ"ד אפילו בהקדיש דבר שאין הנשמה תלויה בו אמרינן פשטה קדושה בכולה ולהך מ"ד שפיר פשטה קדושה גם על הגיזה מטעמא שכתב שם רש"י דפשטה על כל המחובר בה, אבל למאי דמסיק ואפילו לר"מ כו' לדידיה לא מהני טעמא דמחובר כי היכי דלא מהני בהקדיש דבר שאין הנשמה תלויה בו לשאר הגוף ומעליותא דדבר שהנשמה תלויה בו לא שייך אלא לשאר הגוף ולא להגיזה ושוב צריך לאוקמי בחוץ מגיזתה וכחישתה, ומשו"ה כתב רש"י הכי בד"ה רבא אמר משום דלמאי דקי"ל כר"מ צריך לאוקמי בהכי, ולפ"ז שוב יקשה בהך דזבחים דקאי אליבא דרבי יהודה דס"ל כר"מ בהא כנ"ל איך אפשר לומר דפשטה קדושה דהקדש עולה על העור, אם לא דנחלק בין עור לגיזה, אך נראה דלעולם נאמר כמש"כ מקודם דלכו"ע פשטה קדושה בכולה גם על העור והגיזה משום דהטעם בהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו הוי משום חשיבות הדבר, ומש"כ רש"י בחולין שם בד"ר רבא אמר במקדיש חוץ מגיזתה וכחישתה אינו משום דלא פשטה קדושה על הגיזה רק על הכחישה אלא משום דאי לא אמר חוץ מכחישתה אפילו בבדה"ב נמי אסור משום דכחשי ונא נאמר כמש"כ לעיל דרש"י ס"ל דהדר ביה מטעמא דכחשי, [ובזה יסור ג"כ מה שהעירותי לעיל דאמאי לא מוקי לה אפילו בקדשי מזבח וכרשב"ג דעומד ליגזז כגזוז דמי, דאכתי הא פשטה קדושה על הכחישה], ומש"כ רש"י מקודם בד"ה אפ"ה דאמר חוץ מגיזתה י"ל דחדא מינייהו נקט ואין כוונתו דאמר חוץ מגיזתה גרידא והא דכתב קדשה ומי גיזתה אף דלא מוכרח מכאן, דלפי"ז דמיירי בע"כ בחוץ מגיזתה וכחישתה הרי י"ל דפשטה קדושה בכולה קאי רק על הכחישה, י"ל משום דהאמת הוא דגם על הגיזה שייך פשטה קדושה בכולה ולא רק על הכחישה לכן כתב רש"י כן, והמקור לזה מהך סוגיא דזבחים דמוכרח דפשטה קדושה על העור וה"ה על הגיזה, [וע"פ דברינו א"ש דלא יקשה גם להנ"ל דרב המנונא פליג על ר' ינאי וס"ל דלא מצי להתפיס גם העור דעולה לבדה"ב דמ"מ אמאי לא מוקי לה בהקדיש העולה חוץ מעורה ואח"כ הקדיש העור לבדה"ב, ולפי הנ"ל א"ש דגם בכה"ג הוי גם העור הקדש עולה משום דפשטה קדושה בכולה ותו לא מצי להתפיסה לבדה"ב, ומשו"ה מוקי נה במקדיש נכסיו דבאו ההקדש עולה על גופה וההקדש בדה"ב על העור כאחת]. ולפי"ז יבואר דלר"א דס"ל דהכל לבדה"ב רק הראויה למזבח ימכר לצורכי עולה ויהיה דמיה לבדה"ב לא יתכן כלל לאוקמי בזה הך דפרט לעולת הקדש דל"ל כמ"ש בספר הנ"ל דמוכרין לבד מעורה דא"כ הרי ההקדש דעור לבדה"ב הוי מיד כשמקדישה בכלל שאר נכסיו כיון דהעור אינה בכלל המכירה לצורכי עולה, וא"כ לא יוכל לחול על העור אח"כ הקדש עולה ע"י הלוקח שיקדיש גופה לעולה גם ע"י פשטה קדושה בכולה דכיון דכבר היא מקודם קדשי בדה"ב הרי לא יתכן גם להתפיסה בפירוש לקדשי מזבח כדתניא בתמורה דף ל"ב דעל קדשי בדה"ב א"י להתפיס קדושה אחרת וא"כ לא שייך דליפשוט קדושה בכולה דזה שייך רק היכא דיכול עתה להקדיש או להתפיס אלא שלא הקדיש ולא היכא דא"א גם להקדיש בפירוש, והרי זה דומה להא דאמרינן בקדושין ז' דבבהמה של ב' שותפין והקדיש א' חציה ל"א ביה פשטה קדושה בכולה והוא משום דכיון דלא מצי להקדיש של חבירו ה"נ לא פשטה קדושה עליה מכח הקדושה שהקדיש וה"נ כיון דלא אפשר להתפיס בפירוש העור להקדש עולה משום דכבר היא קדשי בדה"ב לא יתכן ג"כ דליפשוט קדושה דעולה על העור, ורק לר"י א"ש דחל גם ההקדש עולה על העור מטעם פשטה קדושה בכונה משום דלדידיה הרי באו ההקדש עולה על גופה והקדש בדה"ב על העור כאחת לכן אין ההקדש דבדה"ב דעור מעכב דלא ליפשוט קדושה דהקדש עולה עליה, משא"כ לר"א דקדם הקדש דבדה"ב על העור מקמי הקדש עולה על גופה שע"י הלוקח אח"כ [דאין לומר דבעת שהקדיש נכסיו אף דלר"א גם הגוף של הבהמות הראויות למזבח הקדיש לבדה"ב מ"מ חל על הגוף קדוה"ג דקדשי מזבח משום דנאמר דהא דמתפיס תמימים לבדה"ב אינו יוצא מידי מזבח לעולם היינו דחל עליהן ממילא קדושת הגוף דקדשי מזבח הראויה להן ע"י הקדישו כמו בהא דמבואר בכמה דוכתי דהקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף משום מגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף, ונימא דה"נ בהקדישו לבדה"ב אלא דבזה ימכר לאחר הצריך לקרבן כזה והדמים יפלו לבדה"ב, ז"א דע"כ רק בהקדישו לדמיו הוא דאמרינן מגו דנחתא ליה קדושת דמים כו' משום דהקדישו לדמיו של אותו הקרבן אבל בהקדישו לבדה"ב אף שראוי למזבח לא אמרינן האי מיגו דליתול עליו ממילא קדושת הגוף אלא דימכר לצרכי עולה [או שלמים] היינו שיקדישנה הלוקח לזה, וכמבואר מהא דאיתא במנחות דק"א ע"א אמר ר"פ אי שמיעא ליה לשמואל הא דתניא המתפיס תמימים לבדה"ב אין פודין אותן אלא למזבח כו' ואף ע"ג דקדושת דמים נינהו כו', ועיין בתוספות זבחים דקי"ג ע"ב בסד"ה יצאו קדשי בדה"ב שכתבו על מה שהקשו שם בהך דמתפיס תמימים לבדה"ב] וי"ל כיון דעדיין לאו קדשי מזבח נינהו כו' ע"ש. וצ"ע ליישב דברי התוס' בבכורות די"ד ע"ב בסד"ה הקדיש זכר לדמיו ע"ש. [ועיין עוד בתוס' ערכין ד"כ ע"ב בד"ה אמר כו' שכתבו וז"ל ולא דמי להקדיש זכר לדמיו כו' דהתם מיירי כדאמר יקדש שור זה לדמיו וה"נ איתא בסמוך בשמעתין דכי אמר יקדש השור לדמיו דגוף השור קדוש, וע"ש פרש"י בד"ה ה"נ דקאמר דמי שכתב דבכה"ג הכי קאמר שור זה יהא קדוש עד שימכרנו ואביא דמיו, וזה ודאי לא שייך במתפיס תמימים לבדה"ב, [וצ"ע דלפי"ז ל"ל למימר מגו כלל ועיין בתמורה די"א ע"ב הקדיש אבר לדמיו כו'], אך יעו"ש להלן בתוד"ה והא מדסיפא כו' שחזרו בהם התוס' מזה]. ולכאורה עלה על לבי דאולי יש לדחות מה שהבאתי מהך דמנחות ומהתוס' דזבחים הנ"ל די"ל דזה תליא בפלוגתא דרבנן ור"ש במתני' דתמורה די"ט ע"ב במפריש נקבה לאשם דרבנן סברי תרעה עד שתסתאב כו' ור"ש אומר תמכר שלא במום, דלר"ש דמפרש הש"ס טעמיה דל"א מגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף רק היכא דחזי ליה לגופיה, והיינו דחזי לאותו הקרבן שהקדישו לדמיו דאז נחחא עליו קדוה"ג של הקרבן ההוא משא"כ בדלא חזי ליה לגופיה לי"א דנחתא ליה קדוה"ג דשארי קדשי מזבח פד שימכרנו, א"כ ודאי דלא אמרינן האי מגו רק משום דהקדישו לדמיו של הקרבן ההוא לא במתפיס תמימים לבדה"ב:
אבל לרבנן דסברו דגם בדלא חזי ליה אמרינן ליה [ואע"ג דהתם חל עליה קדוה"ג רק לענין דלא יפדה בלא מום מ"מ הרי הש"ס מדמי ליה להקדיש זכר לדמיו] שיחול קדוה"ג דשאר קדשי מזבח עד שימכרנו אולי גם במתפיס תמימים לבדה"ב אמרינן ליה, ולפ"ז לא יהיה ראיה מהנ"ל די"ל דהא דפריך התם במנחות דקדושת דמים נינהו הוא משום דר"ש ס"ל ג"כ כהך ברייתא דהמתפים תמימים לבדה"ב אינו יוצא מידי מזבח לעולם דהא הש"ס בתמורה דל"ג ע"ב מתרץ דברי ר"ש בברייתא שם עם הך ברייתא ע"ש. ולדידיה ודאי מוכרח דלא שייך בזה מנו כו' ולהכי פריך דקדושת דמים נינהו. וכזה י"ל ג"כ לכאורה ע"ד התו"ס בזבחים הנ"ל משום דקושייתם שם הוא על הברייתא דאי קרבן שומע אני אפילו קדשי בדה"ב שנקראו קרבן ממעט ליה מקרא דאל פתח אוה"מ לא הביאו והאי ברייתא מוקי לה הש"ס בתמורה די"ג ע"א כר"ש דס"ל התם דקדשי בדה"ב איקרי קרבן, אבל למאי דקי"ל כרבנן דר"ש בתמורה די"ט הנ"ל אפשר דגם במתפיס תמימים לבדה"ב אמרינן האי מגו ולכן לר"א נימא דס"ל כרבנן דר"ש ושוב י"ל דבהך דהמקדיש נכסיו חל הקדוה"ג על גופה מיד שהקדיש נכסיו, אך נראה דקשה מאד לומר כן בפי' הגמ' במנחות שם אחרי דלא נזכר שם כלל מהא דר"ש ס"ל ג"כ כהך ברייתא, וגם בדברי התוס' דזבחים הנ"ל רחוק מאד להעמיס זה בכוונתם. ותו דאי שייך לומר גם במתפיס תמימים לבדה"ב מגו דנחתא קדושת דמים נחתא ליה קדוה"ג לרבנן א"כ גם לר"ש י"ל דאמרינן ליה והא דבמפריש נקבה לאשם ס"ל לר"ש דלא. נחתא ליה קדוה"ג משום דלא חזי ליה לגופיה י"ל דהתם הטעם משום דע"י שיחול הקדוה"ג עליה יהיה מעוכב לקנות אשם בדמיו עד שיפול בה מום משא"כ במתפיס תמימים לבדה"ב דלא יתעכבו הדמים לבדה"ב ע"י שתחול עליה תיכף קדוה"ג, א"ו דלא שייך כלל מגו במתפיס תמימים לבדה"ב ומהא דהוצרך רבא לאשמועינן דינא דהקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג משום מגו כו' אף דהך דהמתפיס תמימים לבדה"ב אינן נפדין אלא למזבח כו' ברייתא מפורשת היא מבואר ג"כ ממתני' דפ"ד דשקלים המקדיש נכסיו כו' פלוגתא דר"א ור"י הנזכר לעיל, אין להביא בפשיטות דבהך דהמתפיס תמימים לבדה"ב אין הפירוש דחל עליה קדוה"ג דקדשי מזבח מיד [ולשון נפדין היינו רק מהקדושה דבה"ב דאיכא ג"כ עלה] משום הך מגו, די"ל דמשום דהתם במתני' וברייתא הנ"ל יש מקום לפרש ג"כ דלא חל עליה קדוה"ג מיד אלא דהלוקח וקדישנה לכן הוצרך רבא לאשמועינן דינא דהקדים זכר לדמיו אבל לא מוכח מזה דבאמת הוי התם הפירוש כן], וכיון דלא יתכן לר"א שיהיה על העור גם הקדש עולה א"א לאוקמי בהכי הך דפרט לעולת הקדש דח"כ גם בלאו מיעוטא דעולת הקדש א"צ ליתן העור לכהנים משום דהעור עצמה אינה הקדש עולה כלל כנ"ל, ומשו"ה א"ש ג"כ דלא מוקי לה במציאות יותר פשוטה בלא מקדיש נכסיו רק שהקדיש תחלה העור לבדה"ב ואח"כ הקדיש גופה לעולה, אלא דלא יתכן רק כשבאו כאחת כנ"ל, וזהו רק לר' יהושע. ולפמ"ש התוס' בזבחים דנ"ט ע"ב דהא דמתפיס תמימים לבדה"ב אינן יוצאין מידי מזבח לעולם הוא מדרבנן ע"ש, והאי דינא דר"א דזכרים ימכרו לצורכי עולות ונקבות לצורכי זבחי שלמים הרי הוא משום הך דהמתפיס תמימים לבדה"ב כו' כדפרש"י, וא"כ בלאו כל הנ"ל לא יתכן כלל לאוקמי המיעוט דפרט לעולת הקדש על זה לר"א כיון דמדרבנן הוא. ולפי"ז נמצא דרש"י ז"ל בזבחים שהבאתי לעיל שפירש דאוקימתא דרב המנונא היא דוקא לר' יהושע הוא לטעמיה בחולין הנ"ל. וצ"ע בביאור דעת הרמב"ם ז"ל בסוגיא זו דזבחים. ונחזור לדברינו, דלפי הנ"ל דאוקימתא דרב המנונא היא רק לר' יהושע מוכח לכאורה דפליג על ר' ינאי בדין התפסה על העור מדלא מוקי כוותיה דיהיה לכו"ע, אך מ"מ י"ל דלא מוכרח דלא ס"ל כהיסוד הנ"ל דנשאר להמקדיש זכות בעלים במה שאינו נוגע להקדש, דמלבד דאולי לא ס"ל כנ"ל דזה נקרא אינו נוגע להקדש דקדשי מזבח, [וא"נ כמש"כ לעיל עפ"ד התוספות בתמורה דל"ב ע"א עיון שם, י"ל עוד דרב המנונא יסבור דהעדיפות בסברא לגבי אחר ע"י זכות בעלים שנשאר לו כנ"ל לא מהניא שיוכל להתפיסו לבדה"ב], הנה י"ל דרב המנונא יסבור דבלאו טעמא דאינו שלו נמי לא מצי להתפיס קדושה על קדושה ומשו"ה גם בעור לא תפיס. ומש"כ רש"י י"ל הטעם בבשר משום דאינו שלו נאמר דהוא רק לר' ינאי דמחלק בין עור לבשר, גם אולי י"ל דרב המנונא נמי ס"ל דבעור תפיס רק פליג על ר' ינאי במה דס"ל דגם בהיתה מתחלה עולת איש ואח"כ נעשתה עולת הקדש ג"כ נתמעט ורב המנונא ס"ל דבשהיתה מתחלת הקדישו עולת איש (היינו דהעור לא היה גם דבדה"ב] אלא דאח"כ נתפס עליה גם קדושת בדה"ב לא נתמעט, ומשו"ה מוקי לה במקדיש נכסיו דהוי העור דבדה"ב מתחלת הקדישו. [ועלה על לבי להוכיח עוד ממקומו דגם רב המנונא ס"ל דבעור תפיס, אך לא נתבררו עוד הדברים אצלי, ויש לעיין בזה]:
אחר כתבי כ"ז מצאתי בס' נחל יצחק להגאון אבד"ק קאוונא זצלה"ה, ד' ל"א שהעיר בקצת כעין עיקר קושיתי הראשונה בהך דזבחים, אך בסגנון אחר לגמרי ע"ש, וגם התי' שם לא שייך לקושיתי. ובמה שהשיב שם הגאון ז"ל מקודם על קושית רב א' ע"ד התוס' דחולין דקי"ז מהאי סוגיא דזבחים יעוי"ש במש"כ בתי' הראשון, לא הבנתי לכאורה דהרי לפום ריהטא ע"כ הקושיא לא היה עמש"כ התוס' דבעור ליכא מעילה מה"ת, חדא דבתוס' לא נזכר כלל דלא נתפס ההקדש על העור מה"ת אלא דלית ביה מעילה מה"ת [וכבר הבאתי לעיל בראיות נכוחות דההקדש דקדשי מזבח חל גם על העור מדאורייתא אי משום דבסתם היה כוונתו להקדיש גם העור אי משום דפשטה קדושה בכולה]. וגם דלפ"מ דמוכח מתירוצי הגאון ז"ל דהקושיא הי' מהא דמבואר בסוגיא זו דההתפסה לבדה"ב חל על העור מדאורייתא [ולא מהא דמוכח משם דההקדש עולה חל על העור מדאורייתא וכמש"כ לעיל] הרי התוס' בתולין שם כתבו זה דליכא מעילה בעור מה"ת על ההקדש עולה עש"ה, אשר לזאת המובן של הקושיא לכאורה על מה דמבואר בתוס' הנ"ל דהסוגיא דתמורה שם מיירי גם מעור והא בתמורה שם קאי לתרץ למ"ד דלא מצי להתפיס עולה לבדה"ב ולפי המבואר בזבחים זהו רק בבשר אבל בעור תפיס לכו"ע מדאורייתא, וא"כ איפוא לא ידעתי איך יתורץ זה במש"כ שם דלר"י בר"י גם במתפיס עולה לבדה"ב הוי העור לכהנים ולית ביה מעילה מה"ת, דאין לומר דלפ"ז נימא דלהמסקנא לפמש"כ התוס' דקאי אעור יהיה הדרבנן [עיין בתוס' חולין שם שכ' ובעור דליכא מעילה דאורייתא לא בדילי מני' ותקינו רבנן מעילה, ומובן דסיים דבריהם ותקינו רבנן כו קאי על המעילה השניה מצד דבדה"ב] לא מצד דההתפסה לא חלה מדאורייתא אלא משום הא דבעור ליכא מעילה מה"ת. ז"א דהא מצד ההקדש דבדה"ב ודאי דאיכא מעילה מה"ת אם רק ההתפסה חלה מדאורייתא דאף אם הדין בזה דעורה לכהנים הרי מצד הקדש דבדה"ב צריך לפדותו, ועיין בתוספות זבחים שם ד"ה לא מיבעיא כו'], ולא שייך ט"ז כלל דמשום דהיא לכהנים לא יהיה בה מעילה מה"ת אך נראה דהקושיא היה מסתמא על עיקר מש"כ התוס' דבעור ליכא מעילה מה"ת [דקאי על ההקדש עולה] ומעיקר הדין דפרט לעולת הקדש דאין העור לכהנים [והביא גם הא דאמרינן דבעור תפיס משום דאך מזה ידעינן דמיירי שם בהתפיס העור לבד]. ומשום דהא שכ' התוס' דליכא בעור [דהקדש עולה] מעילה מה"ת ע"כ טעמם הוא משום דניתנת אח"כ לכהנים, [וכמש"כ לעיל לחלק בין עור לבשר דקדשי קדשים הנאכלין דמועלין בו לפני זריקה אף דהבשר ג"כ לכהנים], והרי כיון דהתפיסה לבדה"ב אין עוד עורה לכהנים וא"כ יהיה בה מעילה דאורייתא מצד ההקדש עולה, ושוב לא יהי' צורך לתקן מעילה דרבנן מצד דבדה"ב, דהרי חלות ההתפסה לבדה"ב והמעילה מצד בדה"ב הם שני דברים נפרדים וכיון דחלה ההתפסה [אפילו אי מדרבנן] ואין הפור לכהנים שוב יהיה מצד ההקדש עולה מעילה דאורייתא [ויש לעיין בזה אם חלות ההדפסה רק מדרבנן] ואין צורך בזה לתקן מעילה דרבנן מצד בדה"ב, ואף דלשונו של השואל כפ"מ שמובא בס' נח"י לא משמע על מובן זה ע"ש אך מסתמא בגוף שאלתו ביאר דבריו על כוונה זו], וע"ז שפיר תירץ גם בתירוץ הראשון הנ"ל. אולם איך שיהי' בכוונת השואל הרי עכ"פ יקשה על התוספות גם כנ"ל מקודם, והפשוט דהתוספות מפרשים דהסוגיא דתמורה סברה כרב המנונא בזבחים שם דמוקי הך דפרט לעולת הקדש דלא כרבי ינאי וס"ל להתוס' דהוא משום דס"ל דגם בעור לא תפיס מדאורייתא אי לא תפיס בבשר, וא"ש הכל. וזהו דלא כמו שצדדתי לעיל לומר דרב המנונא לא פליג על ר' ינאי בהא דס"ל דבעור תפיס לכו"ע מדאורייתא:
ולענין קושית הטו"א במגילה בראייתו לדברי התוס' דתמורה דכ"ז הנ"ל מבכורות די"א, אשר הכריח מזה דטעמם של התוס' משום עדיפות שיש להבעלים שיכולים לשאול עליו, ולכן בהקדש דממילא הדומה בזה לפטר חמור דלא שייך שאלה לית ביה כלל האי דינא דחיללו בפחות משויה מחולל, שכתבת לתרץ קושיתי משום דבפ"ח הפדיון שייך לכהן. גם זה אמרתי מכבר. אך אמרתי עוד תירוץ יותר מרווח על קושיא זו וגם אם נאמר דגם כשהפדיון אינו חוזר להקדש יש מקום להאי דינא דחיללו בפחות משויה מחולל כיון דהדבר שפודה אותו הוי הקדש], דהרי הטעם דהקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל מבואר בב"מ דנ"ז משום דאין אונאה להקדש, וא"כ לא שייך על זה כלל לומר הא דלא יהא חמור מן ההקדש דאדרבה משום דפ"ח אינו הקדש [וקיל אפילו מקדושת דמים כמש"כ הרא"ש בפ"א דבכורות סי' י"א] לכן לא אמרינן ביה הא דאין אונאה להקדש, ורק לענין שלא יועיל פדיון בשויה [אם לא בשה] הוא דקאמר שפיר לא יהא חמור מהקדש, והוא נכון מאד בעז"ה:
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |
- ↑ *) באות י"ב סתרתי בעצמי הדברים הנ"ל מסוגיא דגיטין (דף נ"ה ע"ב).
ואחר שיצא הספר בהוצאה ראשונה הראני ה' טובו ויחנני מאוצר חנם כי נתקבל בין הלומדים ובני הישיבות עסקו בו ב"ה כרבה וינקו מלשדו ונקבעו הדברים בלבם ומהם שגדלו וחשבו את החידוש לדבר פשוט כ"כ עד שתמהו עלי על זה שלבי מהסס בו. המחבר