שו"ת רבי עקיבא איגר/ב/לה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת רבי עקיבא איגר ב לה

תשובה לה
לידידי הרב ר' בנימין נ"י אב"ד דק"ק גרידץ.

ע"ד' שאלת רומעכ"ת, שני מוכרי חלב הי' להם עסק משפט, ונתפשרו עפ"י ב"ד ובמכתב כתב פשרה, כל אחד קיבל על עצמו באם יעבור על החרם אוסר עצמו למכור החלב שלו בחזקת כשרות והיא טריפה, ואחד עבר על החרם, ואומר התנצלות, מה דין חלב שלו:

מקור הדין בתשו' הרא"ש כלל ז' בציבור שהטילו חרם שלא ישחוט שום אדם זולת שוחט דמתא, והלך אחד ועבר, יראה דאסור לאכול משחיטתו, שהרי הקהל פסלו שחיטת הכל, [היינו דמיירי שהקהל אמרו במפורש וקראו שם האיסור לאכול הבשר, וכ"כ הפרי תואר] בשביל שלא יקפוץ אדם שאינו מומחה וישחוט, והכח ביד הקהל לאסור המותר משום מגדר מלתא, וכ"ש זה שעבר על החרם ושחט דראוי לדמותו למשומד לאותו דבר, כיון שעבר על החרם כדי לשחוט, ואעפ"י דאינו חשוד לאכול דבר איסור, מ"מ מכוער הדבר וראוי לקנסו עכ"ל. ודברי הרא"ש צריכים ביאור דפתח באיסור וסיים בדרך חומרא וקנס:

[והפר"ח כתב שאתה למד שכל דברי הרב אינו מעיקר הדין אלא מקנסא, וזה אינו, כיון דנקט בתחילה יראה דאסור משמע דהוי איסור גמור, ובתשו' נודע ביהודא (סי' א') מפרש דהרא"ש תרתי קאמר דלאותה העיר אסור מדינא, ולעיר אחרת מחמת חומרא וקנס, וגם זה דחוק למאד, דאיך שייך לישנא דהרא"ש וכ"ש, הא הדין שמקודם אסור מדינא והב' מדרך חומרא, גם היא גופא קשיא, אמאי ליכא איסור לעיר אחרת מדינא, נהי דמצד שעבר על החרם לא מקרי חשוד לאותו דבר, מ"מ כיון דלאותה העיר הבשר אסור מדינא א"כ במה דהוציא הבשר להטבח בחזקת כשרות למכור לאנשי העיר נעשה חשוד לאותו דבר למכור בשר איסור בחזקת כשר גם לעיר אחרת אם הוא מטעם קנס, היינו אם יעמדו ב"ד ויקכסו לאסור הבשר, אבל קודם שעשו כן אין דררא דאיסור על אנשי עיר אחרת, וא"כ לית בי' הוראה מהרא"ש כלל על עיר אחרת, רק שראוי להב"ד לעשות קנס]:

והנראה לענ"ד בכוונת הרא"ש דהכל קאי על היסוד במה שאסרו הקהל במפורש הבשר, דיש כח להקהל בזה, דבתחילה כתב משום דהוי מגדר מלתא מחשש שיקפוץ אינו מומחה וישחוט, וזהו גם בלא הטלת חרם ומחשש רחוק שימצא מי שאינו מומחה וימלא ידו לשחוט, והוסיף הרא"ש וכ"ש וכו'. יראה דיש טעם נכון להקהל לאסור הבשר, כיון דבלא"ה אחרי שעבר על החרם מכוער הדבר לאכול משחיטתו וראוי לקנסו, בזה בודאי מעשה הקהל קיימא לאסור הראוי לאסור, להרחיק מן הכיעור, ולפ"ז י"ל דבאמת גם לעיר אחרת אסור מדינא, כיון דלאותה העיר אסור שוב הוי חשוד לאותו דבר, למכור בשר אסור בחזקת כשר, ומ"ש הרא"ש דלא הוי חשוד לאותו דבר, היינו דדן הרא"ש דשפיר עשו הקהל כיון דראוי לאסור משום שעבר על החרם. ובזה שפיר כתב אף דלא מקרי חשוד לאותו דבר, היינו בלא איסור הקהל, אבל אחרי שהקהל עשו האיסור לנכון הן מצד מגדר מלתא שלא ישחוט אינו מומחה, הן מצד להרחיק מהכיעור לאכול ממי שעבר על החרם, ממילא נעשה חשוד לאותו דבר, ואסור גם לעיר אחרת. והנה הגאון נב"י הנ"ל דן דגם לאותו העיר תקנה להכשיר הבשר ע"י שיסכימו להתיר, ואף דחרמי ציבור אין ניתרים אלא מכאן ולהבא, מ"מ ע"י פתח וחרטה ניתרים למפרע. הנה מ"ש דע"י ההתרה מכאן ולהבא לא הותר הבשר ההוא לא ידעתי, הא מ"מ מכאן ולהבא הותר הבשר של שוחט זה לאכלו, ומה בכך שכבר שחט השוחט, הא אף אם הציבור אסרו בלשון ששחיטתו יפסול, הא מ"מ לא נעשה מומר שיהא שחיטתו בכלל נחירה, אלא שהם אסרו עליהם הבשר א"כ הם מתירים אותו הבשר לאכלו, והנ"מ רק על הבשר שנאכל קודם ההתרה לא פקע מידי איסור, והש"ך כתב דהנ"מ לענין הותר מקצתו, אבל לענין הבשר בזה אין נ"מ, דסוף סוף הותר עתה לאכלו, אבל לפי הנ"ל אפילו ע"י פתח וחרטה לא מהני, דמה בכך דנעקר למפרע, מ"מ נעשה חשוד להאכיל בשר איסור ואסור גם להבא לשחוט, ולא מהני ליה התרת הציבור. עוד יש לדון בגוף דינו דהרא"ש דמשמע דבלא אסרו בפירוש מותר הבשר, ולהנודע ביהודא הנ"ל גם באסרו בפירוש הבשר מותר לעיר אחרת, ואמאי לא התעוררו דהבשר הוי בכלל לא תעבד אי עביד לא מהני, [וראיתי אח"ז דהפר"ח בק"א עמד בזה] למאי דפסקינן בש"ע סי' ר"ל בהג"ה כהמרדכי דהנשבע שלא למכור ועבר ומכר דאינו מכירה, והרא"ש לשיטתו דנראה שחולק ע"ז כמ"ש הש"ך, אבל לדינא לכאורה הבשר אסור, וההיא דהשוחט בשבת שחיטתו כשירה התם אין העבירה על השחיטה רק על נטילת נשמה, וגם בניחור הוי חיוב בזה ולגבי זה לא שייך לומר אי עביד וכו' דהא מתה לפניך, וכן כתב בשו"ת מהרי"ט, או כמ"ש האחרונים כיון דהיום גרם אינו בכלל זה, וכתבנו מזה במקום אחר, אבל הכא דיש חרם שלא לשחוט דודאי אם ניחר אינו בכלל זה, א"כ נימא דלא מהני דהוי כנחירה, ולגבי זה מהני התרת חרם ע"י פתח וחרטה, דמעיקרא שנעקר החרם למפרע ואינו למפרע בכלל לא תעביד, אלא דלענין התרה דפתח הא מקרי עד"ר לדעת כמה פוסקים, גם לענין דנעשה חשוד לאותו דבר למכור בשר איסור בזה אין תקנה בהתרה על ידי פתח וחרטה, והנה בנ"ד דנתקשרו יחד ממזיק הוראנדא שווייגערס שנתקשרו בשבועה שלא יסיג אחד את גבול רעהו, ובאם יעבור ע"ז החלב אסור עליו ועל אנשי העיר, דאינו דומה לדינא דהרא"ש דשני ושני, דיש כח להקהל לאסור המותר, אבל מה שהוא עושה אין במעשיו כלום, דהא מפורש בתשו' הרא"ש כלל והובא בטור וב"י סי' ר"ה] דבאומר ייני יין נסך אם אעבור דבר פלוני, לא נאסר, וכדי שלא יסתרו דברי הרא"ש אהדדי,. בהכרח לחלק בין מעשה הקהל דאלים למעשה דידיה, וכן כתוב להדיא בשו"ת הרשב"א, הובא בב"י שם, אף דהש"ך ס"ז בתירוצו הב' על קושיית הב"ח במה דאומר בלשון איסור א"צ להתפיס בדבר הנדור, דהרא"ש מיירי בידוע או דפירש דיינו יאסר כיי"נ, א"כ בנ"ד דאמר סתם דהחלב אסור, יהי הדין דאסור, אולם נראה דקושיית הב"ח סובב רק במ"ש הרא"ש דא"י לאסור אם לא שאסרו בקונם או בדבר הנדור דהיינו ע"כ לענין היין שברשותו, דאלו ליין שיבא אח"כ לרשותו אינו יכול לאסור בקונם, דאין אוסר דבר שלב"ל על חבירו, וכדאמרינן כתובות (דף נ"ח) וכ"כ הש"ך (סס"י ר"ד) ובזה שפיר הקשה הב"ח דהא במתפיס בלשון איסור א"צ להתפיס בנדור, א"כ מה שהיה אסור ע"י קונם או בדבר הנדור דהיינו ליין שברשותו יאסר ג"כ בלשון איסור, והוצרך הש"ך לתירוצו, ובנ"ד לענין החלב שלאח"כ אינו יכול לאסור כלל וכלל, ומטעם הב' דהרא"ש דהו כחשוד לאותו דבר, דהוי מכוער ולקנסו מלבד די"ל דנ"ד אינו כלל אפילו כמו חשוד לאותו דבר, דשאני בההיא דהרא"ש, דמ"מ החרם היה על מעשה שחיטה, א"כ דומה לחשוד לאותו דבר, ומכוער הדבר, אבל בנ"ד דהחרם הוי השגת גבול, אינו נוגע למעשה החליבה, ואפילו מכוער ליכא, גם אף אם נדמהו, הא כבר כתבנו דמה בכך דראוי לקנסו הא מ"מ כל כמה דלא קנסו אין כאן איסור, ודברי הרא"ש להחזיק מעשה הקהל שבכחם לאסור מה דראוי לעשות להרחיק מהכיעור. והנה רומעכ"ת נ"י חשש לשיטת הריב"ש (וזה דעת יש אוסרים דבש"ע סי' ר"ה) דבאומר ייני יי"נ אם אעשה דבר פלוני נאסר יינו, ואף דהרא"ש והרשב"א חולקים, והרמ"א נראה דס"ל דהלכה כן, מ"מ הא הרמ"א חשש להריב"ש בעם הארץ דצריך התרה, האמת דהט"ז ס"ל כן בכוונת הרמ"א, אבל לענ"ד מסתבר יותר כהש"ך דדברי הרמ"א הם מתשובת הרשב"א, ובמקור הדברים בהרשב"א במ"ש ולא מצאתי בשורת הדין שיהא נאסר בדבורו אא"כ התפייסו בדבר הכדור, או אפילו בדבר האסור לע"ה, נראה דהכוונה מכח שיטת הרמב"ם וסייעתו דכמו באומר לאשתו הרי את עלי כאימא דע"ה צריך שאלה, ה"נ בכל ענינים דמתפיס בדבר האסור, ובאמת רק ליין שברשותו דממילא בהכי מיירי ממה דבהתפיסו בדבר הנדור דאסור אפילו בת"ח, וזה מהני רק ליין שברשותו, עלה קאמר או בע"ה, דבע"ה התפיסו בדבר האסור הוי כמו התפיסו בדבר הכדור, ולא נזכר ברשב"א שום רמז דבע"ה ראוי לקנסו לחוש כסברת הריב"ש, אלא דמיירי בגוף הדין, וע"ה לא חמיר רק דהתפסת בדבר האסור הוי כמו בדבר הנדור, כן נראה פשוט בכוונת הרשב"א, והן הן ג"כ דברי הרמ"א, דלא מצינו בד"מ זכר דבע"ה חיישינן לשיטת הריב"ש, וכיון דהרא"ש והרשב"א פליגי עם הריב"ש, ודעת הרמ"א נראה דס"ל לעיקר הכי להלכה, יש לסמוך ע"ז, וביותר דבעניי אני מתפלא על מה דנקט יש אוסרים, דהיינו דעת הריב"ש, ולא ראיתי כן בריב"ש, דהמעיין בלשונו (סי' תל"ב) וז"ל ממש, החרם והנידוי שקיבל על עצמו אם יעבור שבועתו חל עליו כמו שקיבל, שהרי כל אדם יכול לקבל נדוי על עצמו דאפילו הדיוט מודה לעצמו, ולכן בנידון זה אם נודע לכם שעבר על שבועתו במזיד חייבים אתם לנהוג בו כדין מנודה שלא לישב בד' אמותיו וכו', ומלבד אלו יש לכם לנהוג עמו באותן החומרות שקבל על עצמו, כגון פתו פת כותי ויינו יי"נ, ואעפ"י שאין אלו ההרחקות מן הדין לכל מנודה ומוחרם, מ"מ יכול לקבלם על עצמו, כמו שהב"ד יכולים לקנוס ולהחמיר על המנודה לפעמים יותר מדינו, כך הוא על עצמו כמו ב"ד, ויכול לקבל עליו כל אותן החומרות עכ"ל, מדקדוק הלשון דבתחילה כתב חייבים אתם לנהוג וכו', ואח"כ לענין שאר החומרות כתב יש לכם לנהוג עמו, ואמאי לא כתב דאסורים לאכול מפתו ויינו, לזה הי' נראה אף דהוא יכול לקבל על עצמו עונשים יתרים, מ"מ במה נאסר הדבר על אחרים, כיון דלא התפיס בדבר הנדור, ואף בהתפיס ביין שאינו ברשותו דאין בכחו לאסור עליהם מה בכך דהוא מקבל על עצמו העונש בזה, אלא דכוונת הריב"ש במ"ש שמהראוי לכם לנהוג עמו בזה בעונש שקיבל על עצמו ולא מקרי הפסד ממון חבירו לדון דא"י לנהוג איסור בפתו ויינו, בזה אמרינן כיון דקיבל עליו העונש בכך מגיע לו העונש כמו ב"ד שמענישים אותו, וממילא רשאין לנהוג עמו בזה, ומהראוי לנהוג עמו בכך, אבל מדינא אין איסור, ופתו ויינו לא נאסר אלא דראוי לנהוג עמו כפי שענש עצמו, אבל אין חיוב בכך, עכ"פ כיון דהרא"ש והרשב"א מתירים להדיא יש לסמוך על זה:

ואולם כ"ז לענין איסור החלב על אחרים, אבל לכאורה החלב אסור לו לשתות, אבל למכור לאחרים שרי אף דבסתם איסור י"ל דגם הנאה בכלל, כמו בככר זה עלי, דכל הנאות בכלל בעירובין (דף ל' ע"א) מ"מ הכא נראה דהכוונה רק לשתיה כמו שנזכר במכתב, וחיוב על הב"ד לפרסם ברבים לבני הקהלה שהחלב מן העובר אסור לשתות, ואין זה נוגע כלל לענין הותר מקצתו הותר כולו, דזהו שייך על התרת חכם, אבל בזה שלא הותר אלא שלא חל, הרי זה כמו שלא אוכל נבילות ושחוטות למאן דלא ס"ל כולל, וגם לדידן בנשבע שיאכל נבילות ושחוטות דאינו חל על נבילות, ומ"מ על השחוטה חל, וזה פשוט וא"צ לאמרו:

ובזה אף דיתברר ששתה מחלב שלו אין לדונו דחשוד לאכול חלב איסור, וממילא חשוד למכור לאחרים חלב אסור, דהא הוא בא בטענה דכיון שכנגדו עבר מבלי השתדלות לו לחזרה הכפר פלוני תוך ל' יום הותר שבועתו, א"כ לא נעשה חשוד עד אחרי שיודיע הב"ד דאסור לו לשתות החלב שלו ויתברר דשתה, ואולם יש לדון להתיר גם לדידיה כיון דהוא לא כתב בעצמו הכתב רק שבא עה"ח, גם הב"ד לא אמרו להם שאסורים בתורת איסור החלב, דהוי כמקבלים עליהם איסור, אלא דהב"ד עסקו בפשר שיהי' על דרך זה שיאסור כל אחד עצמו שבאם יעבור יהי' החלב אסור, והיינו שיעשו כן, והם לא עשו, ולא הוציאו מפיהם כלום, והחתימה לאו ענין שבועה הוא אף להפוסקים שבועה בכתב הוי שבועה, היינו בכותב אני אוסר, אבל לא בכתב סופר והוא חתם שמו, ובצירוף דקרוב הדבר דטענת העובר טובה, וכיון שהב"ד עשו הפשר על הכל ביחד שזה ישתדל חזרת הכפר תוך ל' יום, ויתן לו ג"כ חמשים ר"ט, ויתקשרו עצמם בשבועה כך וכך, הכל חד הוא, וכיון דזה עבר על הפשר והתקשרות יחד, בטל הפשר וההתקשרות מכולו, והשבועה הי' הכל ע"ד הפשר בכללו, עכ"פ יש לסמוך על היתרים הנ"ל, ולרווחא דמלתא לענין החלב על עצמו ראוי להתרה, ואחר ההתרה עכ"פ בדיעבד מותר בנודר ע"ד חבירו, וראוי להב"ד להודיע לשכנגדו דאחר דהיא עבר תחילה על קיום הפשר לזה מדינא אין כאן איסור, ולרווחא דמלתא יתיר נדרו בשלשה כן נראה לענ"ד:

ידידו עקיבא גינז מא"ש.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף