מהרי"ל/שלשים יום קודם לפסח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

מהרי"ל שלשים יום קודם לפסח

שלשים יום קודם לפסח שואלים בהלכות הפסח

[א] דרש מהר"י סג"ל פעם אחת בשבת הגדול שנת קפ"ז לפ"ק, והיא השנה שנתבקש בחדש אלול אח"כ לישיבה של מעלה, תנצב"ה זכותו יעמוד לנו. ופתח הדרשה בק"ק וורמיישא בהאי לישנא: וידבר משה את מועדי (ויקרא כג, מד) ר"ת "והלוי "יעקב "דורש "ברשות "רבותיו. "אנכי "תולעת "מאיש "ובזוי "עם "דעתי "יוודע. שלשים יום שואלים בהלכות פסח, וסעד ספר הרקח ממשה רבינו ע"ה שעמד מהחדש הזה משמע חדש שלם. וכתב מהרא"ק ראיה דהא עמד בפסח ראשון והזהיר על השני עכ"ל. ואמר מהר"י סג"ל דהיינו דוקא בזמן הקרבנות לבקר אחר מומין. ואף אשר עתה רבתה השכחה בגלותינו בעוה"ר, נהגו בשבת הגדול להוציא בדרשה חובת ציבור. וזהו אחד מן הטעמים שנקרא שבת הגדול, על דרך שנקרא יום כיפורים צומא רבה, לפי שמאריכין בו בתפלה ובתחנונים, כך מאריכין כאן בדרשות משום דנפישי וחמירי הלכות פסח. והפייט קאמר "להוציא חובת ציבור", אלמא דחובה היא לדרוש. ולעולם דורשים בשבת הגדול כשאין ערב פסח חל בו, דאז צריכין להקדים ולדרוש. ועמדו רבותינו הפייטנים ותיקנו את סדרם דרך כללות בקוצר, והיה בו די לראשונים. שוב נתמעטו הלבבות, ועמדו פרשנים כגון הר"ר שמואל מפלייזא פי' הפיוט ד"אלהי הרוחות", וגדול א' פי' הפיוט ד"אדיר דר מתוחים". וסמכינא אהא דכל בעל בית ילמוד הסדר, ובעו"ה מרוב טרדות ומיעוט הלבבות גם זה לא נעשה.

[ב] פעם אחת סיים ואמר: ידענא בעם זה דכולם יודעים הלכות המועד מקטנים ועד גדולים, וכ"ש הלומדים שיודעים דברי רז"ל. אפילו הכי מוטל על הציבור לשמוע הדרשה, שמתוך כך משימים אל לבם בשעת מעשה. ועל כרחי העברתי על מדתי להיות ניאות לכך להוציא ידי חובתם. ומעתה אטול רשות מהשם יתברך יתעלה זכרו, ואח"כ מהקהל קדישא, ובראשם מורי הר"ר זלמן רונקיל.

[ג] פעם אחת פתח בהאי לישנא: כתיב זכר עשה לנפלאותיו (תהלים קיא, ד), רוצה לומר מתי שהקב"ה פועל נפלאות ונסים עושה זכרון לדבר, כמו במעשה בראשית נעשו כמה נפלאות, עשה זכרון לנוח בשבת. סיפיה דקרא חנון ורחום ה', שחינן וריחם לברוא העוה"ז אע"פ שלא היה ראוי להבראות. טרף נתן ליראיו (שם, ה), לשון מזון, כמו הטריפני לחם חקי (משלי ל, ח), שנותן טעם בתבשיל של שבת דמוטעם יותר מבימות החול, כדאשכחן בפרק כל כתבי בעובדא דרבי יוסי. גם יש לדרוש הקרא כלו על דור המבול, שעשה זכרון אותו דף שנשאר מן התיבה שעשאו סנחריב לע"א בבבל. וכן נדרש בפרק חלק וז"ל אזל אשכח דפא מתיבותא דנח, אמר היינו דאמר אלהא אשר שיזבה לנח מן טופנא. שמעו שני בנוהי של סנחריב דאמר לזבוח אותן לשמו ועמדו וקטלו לאבוהון עכ"ל. חנון ורחום ה', שחינן על נח וכל אשר אתו בתיבה י"ב חדש, שמשפט דור המבול היה שנה תמימה. גם יש לדרוש על אנשי סדום שעשה זכרון אשת לוט ותהי נציב מלח (בראשית יט, כו) וחינן וריחם על לוט להמליטו. טרף נתן וגו'. יש לדרו' לשון טירוף שטורף את הצדיקי' בעוה"ז כדי להרבות שכרם לעוה"ב. גם יש לדרוש על גלות מצרים שעשה זכרון חג המצות לספר נפלאותיו בכל שנה ושנה. וחינן וריחם לגאול אותם ממצרים גם שלא היו ראוים לכך, כמו שנא' ואת ערום ועריה (יחזקאל טז, ח) ר"ל בלי מצות. טרף נתן ליראיו לשני הפירושים ניחא אשר פירנס אותם במצרים, או הטריף אותם בעבודת פרך.

[ד] אמר מהר"י סג"ל דמשום האי טעמא דחייבי' לדרוש בהלכות פסח ל' יום מקודם, כתב בספר אגודה כל מי שממלא את החביות של יין מפורים עד פסח, דאז מתחילין השלשים יום, צריך ליזהר למלאות עם כלים השייכים לפסח שאין בהם חמץ, או בכלי ישן מורק ושוטף, שלא יהא נדבק בהן שום חמץ ויתערב ביין. יעשו ג"כ ברזות חדשות בחביות שרוצה לשתות יינן בפסח, דחיישינן אולי ידבק שום חמץ בישנות או ישפשף את הישנות לצורך פסח.

[ה] כל הני ל' יום מנקרין ומכבדין את כל הבית וכלי הבית מן החמץ ומגררין כל מקום שידבוק החמץ. והיינו כל שאר כלי הבית, אכן העריבות ותיבות ואמבטי אשר לשין בהן עיסה כל השנה, אין מועיל בהן מריקה ושטיפה וגרירה, דאי אפשר שלא ישאר כזית חמץ בב' או ג' מקומות, וחייב לבערו לפי פירש"י. וכן המסקנא בספר מצות קצר. לפיכך הרוצה לצאת ידי חובתו צריך ליתן אותם לגוי במתנה גמורה שלא להחזירה, אע"ג דבכל מקום מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה בר מקידושי אשה, כדי שלא יאמרו אשה נקנית בחליפין. שמא גבי חמץ החמירו הערמה משום דמילתא דקביעא הוא, וגזרינן במילתא דקביעא דילמא אתי למיסרך. וכה"ג אסר ר' יוחנן בירוש' חמץ שביטלו ונמצא אחר פסח מפני הרמאין, אע"פ דבשאר דיני הפקר לא החמירו כגון לפוטרו מן המעשר. ודוגמת זה באיסור שביתת שבת, המפקיר בהמתו. אלא משום דגבי חמץ איכא למיחש רמאות טפי. ואם ירע עינו לתת אותם לגוי ושמא אין מאמינו אז יטחנו בטיט, ואז יבטל החמץ שבו. וכן המנהג לעשות לדפי מולייתות ועצי מגלגלין וכל כלי ששימשו בהן בעיסה מהאי טעמא דפרישי'. וכ"כ בא"ח דאם שום חמץ נדבק בסדק שאין יכול לחטט אחריו יטיח עליו מעט טיט. וכן הסל ששימשו ביה הלחם כל השנה בעין יטחנו בטיט ג"כ, דא"א לנקר בין השרביטים עכ"ל. וכל דבר שרגילין לתת לגוים כדי שלא יעבור עליו בפסח, כגון שכר שקורין ביר או חלת דבש שקורין לעקו"ך, צריך ליתן במתנה גמורה כדפי' לעיל.

[ו] מהר"ש ע"ה דרש כתיב (תהלים לד, יג - יד) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע. וכ"ש המלשין על בר ישראל ומוסר אותו בידי גויים שאין לו חלק לעוה"ב. וכתיב בתריה (שם, טו) סור מרע ועשה טוב, ר"ל שלא יאמר אדם אשב בטל לא אעשה רע וגם לא אעשה טוב, לכך אמר ועשה טוב. ואין לך טוב כגמילות חסדים שהיא עיקר המצוה שהעולם קיים בשבילה. וכה"ג אם הוא ת"ח יהא גומל חסד ללמד תורה לבני אדם בחנם, ויהי' נוח ומזומן לבריות בכל שעה לדין ולהוראה בלי שהות. ואם הוא איש עשיר ודבריו הם נשמעים למלכות, יטריח את עצמו להליץ צורכי בני אדם נגד השררה. ואם איש עני הוא שצריך לממונו, מכל מקום יטריח בגופו הטוב שיוכל. ואם נצרך הוא להתפרנס מבריות בטורחו, יטול דבר נכון ויפחות שכר טורחו מישראל יותר ממן הגוי ומרבים כיחידים. ואדרבה מצוה רבה ועיקר גמילות חסדים המטריח את עצמו בשביל הציבור. וכן אמרו רז"ל שצריכין גבאי הצדקה לקנות לעניים חטין לפסח, וכן יעשו פרנסי הקהל, והאי נמי גמילות חסדים הוא.

[ז] ודורשים בהלכות פסח מקודם פסח ל' יום, כי חמץ יש בו כמה איסורים, והאוכל חמץ מט"ו ואילך ככזית חייב כרת. חצי כזית איסור דאורייתא וליכא כרת. ומשמתחילין הל' יום דרך בני אדם לכבד החדרים ולהדיח הכלים, ובראש כל דבר לקנות חטין לעניים. וכן העושה ביתו אוצר, כגון שמכניס תבן או עצים בביתו לאוצר, צריך לכבד המקום מתחילה לראות שאין שום חמץ שם. ודוקא כשמכניס בין פורים לפסח שהתחילו הל' יום. וכן דרש נמי מהר"י סג"ל. ודרש מהר"ש אם לא פינה ובדק מקודם, צריך לפנות ולהסיר כל התבן והעצים לבדוק. ואם דעתו לפנותם קודם הפסח, אז אפי' הכניסם לאוצר קודם הל' יום, צריך לבדוק ולראות מקודם שאין שם חמץ, דחיישינן שמא יפנה אותם בערב פסח.

[ח] גוי שהפקיד חמצו אצל ישראל, אם אין הישראל מקבל עליו אחריות מותר, אבל באחריות אסור. ואם הגוי אלם, שהישראל צריך לשלם לו אם נאבד החמץ או נפסד, גם בלא אחריות אסור להניח בביתו, דמיחשב כאחריות. וכיצד יעשה, יראה חדר לגוי ויאמר לו שישימנו לשם, ואם אז נאבד או נפסד הוי של גוי, וכי ה"ג מותר. וכן אסור לישראל להפקיד חמץ שלו אצל גוי באחריות של גוי, וגם בלא אחריות יש לו לישראל להתנות בפירוש שיתנו לגוי במתנה גמורה, ואז אם מעכבו הגוי עד אחר הפסח מותר הישראל לחזור ולקנותו, ואם נתנו לגוי באחריות אסור אחר פסח, עכ"ל מהר"ש.

· מעבר לתחילת הדף