אמרי שפר/דרוש לשבת בראשית ושבת תשובה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי שפר דרוש לשבת בראשית ושבת תשובה

דרוש לשבת בראשית ושבת תשובה

דרוש נאה מענין יראה ואהבה ותשובה, יאות לשבת בראשית וגם לשבת תשובה:

ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם תהילתו עומדת לעד, דהע"ה רצה בזה ליתן טעם שני, נוסף על הטעם מה שדרשו רז"ל בזה המזמור בפסוק כח מעשיו הגיד לעמו. אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם וגו'. ומה טעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים וכו'. אמר עוד טעם שני שהאלקים עשה שיראו מלפניו, ויהי מורא שמים על הבריות בראותם מה רבו ומה גדלו מעשה שמים וארץ וכל צבאם, ובהתבוננם בהם יבא האדם להשיג את הש"י מצד פעולותיו ולפרסם מלכותו ורוממותו על כל ברואיו, כענין שנאמר שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. ופירוש וראו הוא כינוי להשגה שישיג האדם, כשיסתכל בעין שכלו למרום מעשה הבריאה ידע מי ברא, וג"כ ישיג שהבורא ית' לא עזב את הארץ אחר הבריאה, והעד שעדין מוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא. כלומר כל שמות ומספר הכוכבים שהיו בשעת הבריאה, אעפ"י שמצינו ששדד המערכה בזמן המבול כדאיתא במסכת ברכות פרק הרואה:

בשעה שבקש הקב"ה להביא מבול לעולם, נטל ב' כוכבים מכימה והביא מבול לעולם, וכשבקש לסתמה נטל שני כוכבים מעש וסתמה, ולהדרינון לה מדיליה, אין הבור מתמלא מחולייתו, אי נמי אין קטיגור נעשה סניגור, וליברי ליה תרי כוכבי אחריני, אין כל חדש תחת השמש. אמר רבי נחמן בר יצחק עתיד הקב"ה להחזירן לה, דכתיב ועיש על בניה תנחם.

הא קמן אעפ"י ששדד המערכה לא נחרב העולם כי לא עזב הש"י את הארץ ומשגיח ומקיים את העולם במאמרו, ומשדד וחוזר ומתקן ונוטל מזה ונותן לזה, ולולי הטעמים הנז' הוה מהדר ליה מדיליה, וגם עתיד להחזירן, ושיעור הכתוב כך הוא וסרסהו ודרשהו, המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא איש לא נעדר מרוב אונים ואמיץ כח. הרצון בזה ממה שאנו רואים שמוציא במספר צבאם, כלומר אותו הצבא שהיה בתחלת יום הבריאה, ולא חסר מספרם שעדין הם קיימים במספרם, וגם לעתיד יחזיר אלו השני כוכבים אל מקום אשר לקחו משם, כדי שלכולם בשם הראשון יקרא לכל הכוכבים אפילו אותם שניטלו, לפי שאיש לא נעדר מהצבא מאלו השני כוכבים שנטל מכימה, נמצא שהבורא ית' משגיח בכל, לעולם אפילו אחר הבריאה לא עזב ה' את הארץ. וכל זה מורה על רוב אונים ואמיץ כח שתולה ארץ על בלימה, ונטילת הכוכבים ממקומן וכן עמידת השמש בגבעון וירח בעמק אילון, וצל חזקיהו ונקדימון שנקדמה לו חמה מאמתין את פנת החדוש, כמו שכתב הרב בעל עקידה שער י"ג עיין שם. והן הן גבורותיו הן הן נוראותיו ית'. ומצינו למדין מזה שהמסתכל במעשה בראשית יבא להכיר גדולתו וגבורתו ית' ויבא לידי יראת שמים, כמ"ש ריב"ל לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמימות שבלב, שנאמר והאלקים עשה שיראו מלפניו. ועל כן התחילה התורה במעשה בראשית, כדי שיטע בלבבנו אהבתו ויראתו, ומתוך שפתח ביראה יהיה שכל טוב לכל עושי המצות הבאים בתורה אחר ספור מעשה שמים וארץ, לעשותם מאהבה ובהתמדה. והאהבה נרמזת במלת תהלתו כי האוהב הוא המהלל את אוהבו ולא הירא, ומלת לעד יורה על ההתמדה. ושיעור הכתוב כך הוא, ראשית החכמה דהיינו התורה שנקראת חכמה, כד"א הלא חכמה תקרא וגו' (משלי ח). התחילה ראשיתה במעשה שמים וארץ, דהיינו יראת ה' ימשך מזה שכל טוב, שהוא העיון לכל עושי המצות שהוא המעשה, להיות תהילת השי"ת שהוא האהבה עומדת לעד שהוא הקנין, מה שאין כן בעובד מאהבה לבד, הגם שמבחינה אחרת האהבה משובחת יותר, אבל מצד בחינת ההקדמה ביראה היראה משובחת יותר, לפי שהאוהב בלב ולב ידברו, וסומך על אהבתו כבן המתחטא לפני אביו ולפעמים מתעצל לעשות מצות אביו, כי בודאי אביו ימחול לו ולא יקפיד עליו, אבל מי שיראתו על פניו תמיד, אינו סומך על הנס ומתמיד יותר מהאוהב, והתמדת היראה הקודמת לאהבה היא מביאה לידי אהבה תמידית, וכן הוא אומר יראת ה' היא טהורה עומדת לעד.

ואמר לכל עושיהם ולא אמר לעושיהם, לרבות אפילו מי שעדין לא קנה בקנין האהבה הבאה אגב היראה רק שהוא עובד מיראה לבד, גם זה יזכה ויעלה לרום המעלות ממדרגה למדרגה, מהיראה לידיעה והשגה ועיון, כי היראה תעורר העיון וההשגה, דהיינו שכל טוב ומההשגה לעשייה, דהיינו לכל עושיהם, ומהעשיה לאהבה מתמדת וקנין בגוף, וז"א תהלתו עומדת לעד אהבה תמידית, וראיה לזה שהיראה מתחלה מרגלת לאהבה מצאתי במדרש הנעלם מפרשת בראשית וז"ל: כך אמר רבי אלכסנדרי מה הוא חכמה, הוא שמו של הקב"ה והוא חכמה, ומעולם לא גילה לשום אדם ולא עתיד להגלות אלא קצת הימנה, למשה סתם ולא עמד על ידיעתו אלא עמד על מה שלא עמד אדם על האי ראשית שהיא חכמה, דכתיב ביה במשה: וירא ראשית לו. וזהו חכמה. וא"ת והא כתיב וה' נתן חכמה לשלמה. תא חזי לא כתיב וה' נתן החכמה אלא חכמה, שעמד על קצת אמתתו, משיחנו עתיד לדעת קצתו, דכתיב ביה ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה. והחכמה היא ראשית הכל וקודם הכל, אבל יראת ה' שכל טוב, כלומר היראה נשארה בשכל ובינה, לדעת ולחקור יראת ה' לכל עושיהם, לעושי המצות ביראה בתחלה עד שירגיל עצמו לעשות מאהבה:

ובזוהר פ' בראשית אמרו שהתחילה התורה במלת בראשית שנרמז בה יראת ה', ועוד בתיקונים דף ה' פירש כי כמו שהיראה קודמת לאהבה כן קדמו מצות לא תעשה למצות עשה, והטעם שהמצות תלויות בשם בן ד', שמי עם י"ה שס"ה , זכרי עם ו"ה רמ"ח. וכמו שאותיות י"ה קודמין לו"ה, כן צריך להקדים לא תעשה לעשה ע"כ. והקדמה ידועה היא שהיראה גורמת להיות זריז במצות לא תעשה, והאהבה גורמת להיות זריז במצות עשה, ומזה תראה שבא הצווי הראשון לאברהם אבינו ע"ה במצות עשה, לך לך מארצך וגומר. כי לו ניתנה מדת החסד ונקרא אוהב, כד"א זרע אברהם אוהבי. וליצחק שהוא מדת הפחד והיראה נצטוה המצוה הראשונה מצות לא תעשה, שנאמר וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה וגו'. הא קמן שהיראה בתחלה מרגלת לאהבה, וזה וזה יתקיים בידו יראה ואהבה, ולכך התחילה ראשית החכמה דהיינו התורה ביראת ה', דהיינו בסיפור הבריאה הגורם ליראה את השם הנכבד והנורא ב"ה. ואחשוב לומר מאחר שאמצעי' זה ההלל, דהיינו פסוק כח מעשיו חוזר על מעשה בראשית כמו שדרשו רז"ל, גם סופו כפי דרכנו שזכרנו, זה יוכיח גם על תחלתו לפרשו בשבח ותהלה לתת גדולה ליוצר בראשית, והתחיל ואמר אודה ה' וגו' בסוד ישרים ועדה. כלומר בא וראה כמה הודיה ושבח חייבים אנו להודות לה' בכל לבב על ההבדל וגבול שעשה בין צבאות מעלה דהיינו סוד ישרים, כד"א ורגליהם רגל ישרה. ובין צבאות מטה הנקראים עדה, כד"א כי כל העדה כלם קדושים וגו'. והתחיל מלמעלה למטה ופתח בנבראים העליונים ואמר גדולים מעשי ה'. ירצה בזה אעפ"י שהמלאכים שהם שכלים נבדלים גדולים וחשובים, מ"מ לא נבראו אלא לשמשים לפניו במרום, הן לקילוס ושיר ושבח, הן לעשות שליחותן לצבאות מטה, וז"א דרושים לכל חפציהם. כלומר לכל אשר יחפוץ מהם הם דרושים. וכן גרמי השמים גם הם יקראו גדולים מעשי ה' בערך צבאות מטה, הגם שהם מדרגה למטה מן המלאכים, גם הם מספרים כבוד אל וגם עושין שליחותן לצורך עולם השפל בתועלת המאורות ועירוב יסודות והמזגם, וכל אשר חפץ ה' עשה בשמים, ודרושים לכל חפציהם. נמצא שהן משמשין ואינם משתמשי', כי אין להם שכר ועונש, אבל האדם המכונה בשם הוד והדר, כמד"א וכבוד והדר תעטרהו, על שם שהש"י מכבדו ומהדרו לעיני הגוים, כענין שמש בגבעון דום. אשר נאמר עליו ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש וגו'. ונאמר וזרעו יהיה מלא הגוים. שיפורסם כבודו שנעשה הנס על ידו, ונאמר גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם. ובמדרש שמות רבה פ' ח'. למה קרא להב"ה מלך הכבוד, שחולק כבוד ליריאיו, ואחר כל הכבוד הזה תמיד צריך צדקה מאלהי ישעו, וזה אומרו הוד והדר פעלו. שהוא האדם שהוא פועל ידיו יתברך, צריך תמיד צדקה, וצדקתו של הש"י עומדת לעד תמיד צריך לפעול עמו, מה שאין כן בצבאות מעלה והשמים, שנאמר כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה וגו'. כלומר אע"פ שיש זמן רב שבראתי השמים והארץ, לא העלה גופן חלודה ולא נתישנו, ותמיד הן חדשים ויש להם קיום בחידושן והעמדה לפני נאם ה'. ר"ל לפי שהם כלי תשמישי, כי השמים כסאי והארץ הדום רגלי, וכלי תשמישי המלך מן הראוי שיהיו תמיד חדשים כי הם מורים על גדולת המלך, וכן מה שנראים השמים והארץ חדשים תמיד, מורים על גדולת הבורא ב"ה ויופי הבריאה. וז"א אשר אני עושה עומדי' לפני נאם ה'. נמצא שצבאות מעלה וגם מערכות השמים, מיד אחר שנבראו נגמרה מלאכתן, וזהו גדולת הבורא ב"ה שנראין חדשים אעפ"י שאינו מחדש בהם שום פעולה אחר הבריאה, ולכן הזכיר בפסוק הקודם לזה לשון מעשה, כאמרו גדולים מעשה ה' וגו' שהוא גמר מלאכה, ובזה הפסוק אמר פעלו שהוא עדין פעולה, שלא נגמרה מלאכתה וצריך תמיד לשמור גופו ובריאתו ונשמתו, ומצינו עוד שהיה מתמיה דהע"ה במזמור ה' אדוננו מה אדיר וגו'. באומרו זאת התמיה עצמה שזכרנו בפסוק כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת. אמר לשון כוננת כלומר מוכנים ומזומנים, שנגמרה מלאכתן בתחילת הבריאה, לכן תמיה אני מה אנוש כי תזכרנו וגו'. ולא עוד אלא שתחסרהו מעט מאלקים וגו', כלומר מהמלאכים כפרש"י ז"ל. ונאמר על זה וכבוד והדר תעטרהו, כאשר זכרנו שמכבדו ומהדרו לעיני העמים בנסים הנעשים על ידו כפרש"י ז"ל, וכמו שזכרנו בשם המדרש שחילק להם כבוד, ולא עוד אלא שתמשילהו במעשה ידיך, שמעשה ה' נקראים המלאכים והשמים וכל צבאם, כמו שפירשנו בפסוק גדולים מעשה ה', והצדיק מושל ביראת אלקים ומשביע את המלאכים והשמים וכל צבאם וגוזר עליהם והם מקיימי', כענין אברהם אבינו ע"ה עם המלאכים ויעקב אבינו ע"ה בהאבקו עמו, ויהושע שמש בגבעון דום. ואליהו חי ה' אם יהיה טל ומטר כי אם לפי דברי. וז"א תמשילהו במעשה ידיך. ואחר כל השבח חזה הוא משותף לבעל חי שהוא צריך למזון ולמחיה ואתה זן ומפרנס אותו ומכין לו, דכתיב כל שתה תחת רגליו צנה ואלפים וגו'. להבריא את גופו ולהחיות את נפשו באמצעות האכילה שאם לא יאכל ימות, נמצא שהאדם הוא כפעולה שלא נגמרה מלאכתו כי כל יום ויום מחדש את גופו ומחזיר את נשמתו ומשמרה בקרבו, ובין על דרך רבותינו ז"ל בין על דרך פשוטו של מקרא יהיה האומר המלאכים או דהע"ה כשראו שרצון הש"י לכבד את האדם ולהדרו, גם הם כשבאו לספר בשבח העליונים ובגנות התחתונים, דברו לשון נקייה, וכאשר לא רצו לומר אפילו מלוכלכים, אמרו בדרך משל מפי עוללים, כי ידוע שהעוללים תמיד מלוכלכים, וכן כשרצו לשתף את האדם לבעל חי בענין האכילה, הזכירו דרך כבוד, כל שתה תחת רגליו. כלומר תחת רשותו צנה ואלפים וגו'. ולא רצו להזכיר בפירוש האכילה שבזה החלק מותר האדם מן הבהמה אין:

עוד יש לפרש כל שתה תחת רגליו. שמתמיהים מלאכי השרת לומר האדם הפחות במדרגה יהא שולט במערכה כאלו נעשית דייש תחת רגליו, כענין שדרשו חז"ל באברהם אבינו ע"ה, הבט נא השמימה וספור הכוכבים, שהעלהו למעלה מכיפת הרקיע. כלומר ששידד המערכה בשבילו. ואמרו עוד במדרש (ב"ר מד, יב): עד דסנדלא ברגלך דרוס כובא. ועל זה הדרך מדויק היטב כל שתה תחת רגליו, שכל אלו הלשונות יורו שהצדיק מושל ושליט לשדד המערכה כאלו דורס ברגליו ועילאה גבר. ואמר עוד ראה כמה חביבין התחתונים אף כשחטאו בימי דור המבול עשה זכר לנפלאותיו, והזכרון שעשה הוא: את קשתי נתתי בענן והיתה לאות וגו'. ונקרא זכרון על שם שנאמר בו וזכרתי את בריתי וגו'. ונאמר וראיתיה לזכור ברית עולם. וכמה וכמה ‏ נפלאות נעשו בעשיית התיבה ובכניסתן לתיבה האדם והבהמה וחיה והעוף, ובנטילת הככבים מכימה, ובירידת הגשמים ובקיעת התהומות ועליית המים חמש עשרה אמה למעלה מכל ההרים הגבוהים ונפלאות רבות אשר עצמו מספר כמה פרטי נסים ונפלאות כאשר הם מפורשים בדברי רז"ל, ומפני שחנון ורחום ה' עשה זכר לנפלאותיו, ולא יהיה עוד המים למבול. או נאמר שהתורה נקראת זכר ועדות לנפלאותיו, אם מצד נפלאות סיפור הבריאה אם מצד נפלאות אשר עשה את אבותיו ועמנו, דכתיב לא נכחד מבניהם וגו' ונפלאותיו אשר עשה. וסמיך ליה ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל וגו' למען ידעו וגו' וישימו באלהי' כסלם וגו' ומצותיו ינצורו. הרי בפירוש שהתורה היא עדות וזכרון הנפלאות, ובזכירת הנפלאות יטע בלבבינו אהבתו ויראתו לשמור ולנצור מצותיו, וכן אמר כאן עם היותינו שפל הערך כנגד המלאכים וצבא השמים שהיו חפצים בתורה, דכתיב אשר תנה הודך על השמים. הניח העליונים ונתן התורה לתחתונים, ובנתינת התורה לנו עשה זכר לנפלאותיו, ובזכרנו נפלאותיו יתברך נזדרז במצותיו, וכל זה עשה כדי להצדיק בריותיו ולזכותם כי חנון ורחום ה', כדכתיב ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. אמר עוד טרף נתן ליריאיו יזכור לעולם בריתו. הרצון בזה שהטיב עוד הש"י עם צבאות מטה במדבר, שגם המזון שנתן להם הנקרא טרף, ראה חכמתו ית' שיהיה ממזון הראוי למלאכים שהוא המן שנתן להם במדבר, מאכל דק וזך ורוחני כמו שדרשו ז"ל בפסוק לחם אבירים. לחם שמלאכי השרת ניזונין ממנו. ודרשו עוד לחם (הנכנס) [הנבלע] באיברים, שלא היו צריכין לנקביהם. גם זה הוא דמיון מלאכי השרת הטהורים והנקיים, שלא יהא להם פתחון פה לקטרג ולומר מפי עוללים ויונקים יסדת עז. ופי' רש"י ז"ל וז"ל: יסדת עז מפי עוללים ויונקים: השרית שכינתך במקדש ותקנת להודות לך עוז מפי הלוים והכהנים שהם בני אדם גדלים בלכלוך ויונקי שדים, עוללים לשון ועוללתי בעפר קרני. ועל שם הלכלוך נקראו כל תינוקות עוללים עכ"ל רש"י ז"ל. הרי לך שבנתינת המן מוון וטרף ליריאיו, נסתלקה טענת הלכלוך קצת להתקרב אל מדרגת מלאכי השרת. עוד יש תועלת גדול במן להתבונן במושכלות משני צדדים, הצד האחד שלא היו טרודים בבקשת כל א' טרף לביתו, והשנית שמצד דקותו וזכותו מלבד צד תועלת הנקיות שזכרנו, היה מאכל ראוי ונאות מאד לדעת האמתיות ובמחקרי התורה השלמה שהיא כוללת את הכל, כענין שארז"ל לא נתנה התורה אלא לאוכלי המן. מצד ג' בחינות הנז', א' הטהרה והנקיות, ב' העדר הטירדה, ג' דקותו וזכותו יועיל שלא יזיק לגוף ולנפש, כמו שארז"ל עד שיתפלל אדם שתכנס תורה לתוך מעיו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך מעיו. ומצאתי סעד לדברי מדברי הרשב"א ז"ל הביאו כמהר"ר יעקב ן' חביב ז"ל בספר עין ישראל במסכת בתרא פרק הספינה בפירוש ענין הלויתן, ולא אעתיק כי אם הראוי לנדון דידן וז"ל: והנה ניתן המן בזמן שניתנה התורה ושנשפע שפע הנבואה על הדור ההוא, לפי כי מן הנראה מענינו היה ראוי ונאות מאד לעם מעותדים לדעת האמתית ולהתבונן במושכלות ובמחקרי התורה השלמה שהיא כוללת את הכל, ולהיותם שכלים הנפרדים עד שהיה דוד המלך ע"ה מספר חסדי השי"ת כמתמיה איך היה אפשר לזון איש מצד שהוא איש במזון כמוהו המישר השכל להשיג המושכלות כשכלים הנפרדים והוא אומרו לחם אבירים אכל איש. לומר כאלו פרנסן מדבר ראוי להיות לחם אבירים למלאכים, ויורה עליו אומרו אכל איש. ועל כן אמרו רז"ל שהיו טועמים בו כל המטעמים, ומי שכולל כל המטעמים נאות לעם מתעסקים בעניינים כוללים כל הדעות ע"כ העתקתי מדבריו ז"ל:

העולה בידינו מכל זה שבח המן לאוכליו לענין לימוד התורה והחכמה שיהיה גופו מוכן ומזומן להיות מהר לשמוע התורה וקשה לאבד. גִם ידוע היום במקצת הסמים והמסעדי' שהם בטבעם מועילים לזה כעין אכילת הבלדו"ר ע"י סמים אחרים שמצרפים עמו שהוא מועיל מאד לזכירה וזה אומרו יזכור לעולם בריתו. שחוזר הזכירה על האדם שבסבת הטרף והמזון הזך והדק שנתן לו השי"ת הוא המן, יזכור האדם לעולם בריתו ולא ישכח, דהיינו התורה שנקראת ברית, כד"א אם לא בריתי יומם ולילה וגו'. והשי"ת נתן תורה לישראל זכר לנפלאותיו כאשר זכרנו. על כן הכין להם מזון המועיל מאד לזכירה שהוא המן, ולפי הפי' שפי' זכר עשה לנפלאותיו על הקשת, א"כ תחזור הזכירה על הש"י כביכול, כענין שנאמר וזכרתי את בריתי וגו' וראיתיה לזכור ברית עולם. נפרש גם הפסוק שלאחריו על זה הדרך, ואמר בא וראה שלא כמדת הב"ה מדת בשר ודם, מדת ב"ו כשהוא בכעס על בנו ובא פדגוגו או איש אחר לרצותו אינו מן המוסר שיתבע אותה השעה מזונותיו, די לו שיבקש ממנו על זאת שימחול לו על מה שחטא כנגד אביו וימתין עד יעברו פנים של זעם, ואחר יום או יומים יתבע פדגוגו צרכי הבן, אבל מדת הב"ה אינו כן רק הקטרוג והפיוס והשפעת הטובה הכל בשעה א', וכן אמרו במדרש על פסוק והיתה קשת וגו' בין אלהים ובין כל נפש חיה וגו'. כשתבא מדת הדין לקטרג עליכם לחייב אתכם, אני רואה את האות ונזכר עכ"ל. וידוע שהקשת אינו נראה כי אם בענן, ועל הרוב אז יורדים גשמים שהוא מדה טובה ופרנסה לעולם, וזהו חידוש גדול שמראה הש"י חבתו וחסדו וטובו הגדול ליריאיו צבאות מטה, הסרת זעם הקטרוג והשפעת הטובה ביום אחד תהיה, מן הראוי שלא ירדו גשמים ביום ראיית הקשת ויספיק הסרת הקטרוג, לז"א טרף נתן ליריאיו יזכור לעולם בריתו. שניהם כא' שזוכר הש"י בריתו לבטל הקטרוג ומכין מזון לכל בריותיו בשעה חדא, ויורה על זה אמרו לעולם, לומר בין בשעת הקטרוג בין שלא בשעת הקטרוג, אפילו בשעת קטרוג משפיע טובה וחוזר לעולם על טרף נתן ליריאיו ועל הזכירה: או יאמר טרף נתן ליריאיו יזכור לעולם בריתו. ירצה על דרך אם אין תורה אין קמח. כי לא ניתן המזון והטרף אלא כדי שיירא את השי"ת ויעסוק בתורה שנקראת ברית, דכתיב אם לא בריתי וגו'. כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית. ושיעור הכתוב טרף נתן ליריאיו, שהוא המזון על מנת שיזכור לעולם בריתו, שהיא התורה: או יאמר בנתינת טעם על הצדיקים ויראי השי"ת המתפרנסים בצער, ובמלת טרף ירמוז הצער, כלומר מה שאינו מתפרנס בריוח כי אם כטורף טרף להביא, הטעם הוא כדי שיתלה תמיד בטחונו בהשי"ת ויזכור לעולם בריתו, כי השפע והשבע מביאה לידי שכחה ובעיטה, שנאמר פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת וגו'. וכתיב וישמן ישורון ויבעט. ולכן נשתבחה ארץ ישראל, ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים. על דרך שכתב הרב בעל העקידה, כדי שיהיו עיניהם לשמים להתפלל תמיד אל אבינו שבשמים ושנודה בהשגחה פרטית, ונוספת בארץ ישראל ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד. ובזה נזכור לעולם בריתו, ולא כארץ מצרים המשקים ברגלם כגן הירק. כלומר שאין עיני יושביה תלויות לשמים להוציא צמחה. עוד אמר: בא וראה עד כמה מחבבם שהגיד להם יכלתו וגבורתו וכח מעשיו, כדי שלא יפחדו ויבא להם מורך בלבבם כשיבאו למלחמה עליהם כמלחמת עמלק ודומיהם, כי בטוחים הם ביכלתו וגבורתו ית' אשר סופר להם ממעשה בראשית ומהפעולות יודע הכח והגבורה וידעו גם בשעת מלחמה כי הש"י ילחם . להם כי שגיא כח הוא, ברוך הוא שכחו וגבורתו מלא עולם, וזהו אומרו כח מעשיו הגיד לעמו כדי שיהיו בטוחים לתת להם נחלת גוים:

זאת תורת הקנאות שראוי האדם שפל הערך להתקנאות וקנא את יצרו עד שלא יקנא בו המלאך המקטרג ולומר בלבו מאחר שהוא כל כך חביב וחשוב לפניו ית', וכמעט קט הוא קרוב למדרגת המלאכים, דכתיב ותחסרהו מעט מאלהים וגומר. ולמה לא ישתדל בימי חלדו כדי שיזכה אל האור הגנוז לצדיקים לעולם הבא, והיא האורה שנבראת מששת ימי בראשית שהיה האדם מביט בה מסוף העולם ועד סופו, וזו היא מדרגה למעלה מן המלאכים, כענין שנאמר אני אמרתי אלהים אתם וגו'. ולזה היתה כוונת תכלית הבריאה, שנהיה למעלה מן מדרגת המלאכים, וכן בשעת מתן תורה היה על מנת שנהיה כמלאכים שאין מלאך המות שולט בנו, שנאמר חרות על הלחות. אל תקרי חרות אלא חירות ממלאך המות, חירות מן המלכיות וכו'. ונחזור לעניננו מאחר שגמר אומר דברי המלאכים וטענתם נגד בשר ודם, וכדברי רז"ל או דברי דוד המלך ע"ה כדעת המפרשים, כעת יאמר ליעקב למה פעל הש"י שנתן התורה לצבאות מטה שפלי הערך, ומה טענה ותשובה נשיב למלאכים, שלוקחה מהמלאכים גדולי הערך, לזה באה התשובה ואמר לפי שמעשה ידיו שהם הלוחת, שנאמר בהם והלוחת מעשה אלהים המה. יש בהם אמת ומשפט, רמז לך שהתורה נחלקת לשני חלקים, החלק האחד הוא החלק אשר יאות למלאכי השרת להשתמש בו, והם סודי התורה ושמותיה, כי כל התורה כולה שמותיו של הב"ה, ולזה החלק שבה תקרא התורה אמת, וראיה לדברי ממדרש במדבר רבה פרשה י"ב. תחת כנפיו תחסה, מי שבא לחסות תחת כנפיו של הב"ה, הוא לו צינה וסוחרה של אמת, מהו צנה וסוחרה אמתו, אמר ר' שמעון בן לקיש אמר הב"ה זיין אני עושה לכל מי שהוא סוחר באמיתה של תורה. אמר ר' שמעון ‏ בן יוחי זיין נתן הב"ה לישראל בסיני ושם המפורש כתוב עליו ע"כ. הרי לך בביאור שלחלק השמות שבתורה תקרא התורה בשם אמת, ואמת הוא שם, דכתיב וה' אלהים אמת. ולהיות הכהן גדול מזכיר את השם הנכבד והנורא מפורש בקדושה ובטהרה ובקי ויודע לכוין הכונות הראויות נאמר עליו תורת אמת היתה בפיהו. ולכן דמה אותו בזה החלק למלאכי השרת שהיו חפצים התורה מצד זה החלק הנקרא אמת בפסוק שלאחריו דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. והחלק השני שבתורה שהוא המשפט והדינים אין למלאכים שום שייכות בה כמו שמצינו במסכת שבת פרק ר' עקיבא כשעלה משה רבינו למרום לקבל את התורה, אמרו מלאכי השרת מה אנוש כי תזכרנו ורצו לעכבו מלקבל התורה ואמר להם תורה למה תהא לכם, כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות: משא ומתן יש ביניכם, קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם, מיד הודו וכו'. ונלמד מזה שאין למלאכים חלק ונחלה בחלק המשפט והדינים, אבל האדם אם יזכה יוכל להשיג אל השני חלקים כמדרגת המלאכים ויתר עליהם, לזה אמר לפי שמעשה ידיו שהיא התורה, כד"א והלוחות מעשה אלהים המה. יש בה שני חלקים: האמת והמשפט, והמלאכים אין להם חלק כי אם באמת, וכדי להיות נאמנים כל פקודיו לוקחה ממלאכי השרת ונתנה לבני האדם, כי האדם אם יזכה ישיג ידו בטהרתו גם אל חלק האמת, מה שאין כן במלאכי השרת שאין ידם משגת אל חלק המשפט, וזהו אמרו מעשה ידיו אמת ומשפט נאמנים כל פקודיו. ועז"ה מתישב מאמר רז"ל בב"ר שכל העולם מתחבטין בו אפשר שכיון לזה, וז"ל:

אמר ר' סימון בשעה שבא הב"ה לברוא את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כתים כתים וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא, הדא הוא דכתיב חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו. חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, אמת אומר אל יברא שכולו שקרים, צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, שלום אמר אל יברא דכולא קטטה, מה עשה הב"ה נטל אמת והשליכו לארץ, הדא הוא דכתיב ותשלך אמת ארצה. אמרו מלאכי השרת לפני הב"ה מה אתה מבזה טכסיס אלטימוסיא שלך, תעלה אמת מן הארץ, הה"ד אמת מארץ תצמח. עכ"ל.

נראה לעינים הוא שאין מקום פנוי בזה המאמר מקושיא דכוליה קושיא על כן לא אזכיר רק הביאור לפי כוונתינו ולפי דרכינו, וממילא יתפרקון קושייתיה והכוונה בזה לע"ד הוא בהקדמות ידועות מדברי רז"ל, והוא המאמר שהתחלנו בו בפתיחת דברינו בהקדמתינו, שנראה ממנו שעיקר הכונה בבריאת העולם המין האנושי, וראיתי להעתיק כאן לשון הרשב"א ז"ל בפירושו לאגדה זאת במסכת נדרים וז"ל: כבר נודע שתחלת המחשבה היא המעשה, וכולנו מאמינים וכן כל בעלי הדתות שהעולם מחודש חדוש רצוני לא מחוייב גם מושכל ראשון שהוא יתברך לא ברא דבר לתוהו, והוא אמר: לא תוהו בראה לשבת יצרה. ועיקר הכוונה בבריאת העולם הוא המין האנושי כי הוא באמת חלק הנבראים שבתחתונים כי הוא מושל בכל הנבראים השפלים ברצון בוראו ית', ונברא בתוך עולם השפל מכיר עובד לפניו ית' מלאך גופני כמלאכי עליון מלאכים נבדלים, וע"כ נברא בתחתונים משכיל הוא לבדו, והוא אמרו נעשה אדם בצלמינו. ואומר כל שתה תחת רגליו. ואחר שנברא על הכוונה הזאת, אי אפשר לו בלתי לימוד מן העבודה, ובמה יתרצה עבד אל אדוניו, ועל כן צריך לתורה על כל פנים לנהוג עליה בעשה ולא תעשה, וא"כ לא נברא העולם שקדמה לה מחשבה בזמן הזה ושתקרא ג"כ התורה שנצטוה עליה, ואמרו רז"ל בראשית ברא אלהים. בשביל התורה שנקראת ראשית עכ"ל. והנה נתבאר לנו ממה שאמר בתחלת דבריו, כבר נודע שתחילת המחשבה היא המעשה וכו'. וכן סוף דבריו יוכיחו למעיין בהם שהוא ז"ל מסכים לפירוש רש"י ז"ל, שמה שאמרו רז"ל ז' דברים נבראו קודם שנברא העולם. רצונם לומר שעלו במחשבה להבראות קודם שנברא העולם, שאי אפשר לעולם בלא הם, וכדאמרינן שמחשבתן של ישראל קדמה לכל. ולזה הפירוש הסכים הר"ן ז"ל והמפרשים האחרונים, וכל דבריהם האמת והצדק, ואם ישיאך לבך להקשות לזה הפירוש ממאמר רז"ל בב"ר פ"א וזה לשונו: ששה דברים קדמו לבריאת העולם, יש מהם שנבראו ויש מהם שעלו במחשבה להבראות, התורה וכסא הכבוד נבראו, תורה מניין כו'. אל תטעה לומר הרי מצינו בפירוש שאלו השנים שהם תורה וכסא הכבוד נבראו וקדמו קדימה זמנית, וזה סותר לדברי המפרשים ז"ל שפירשו בנדרים שכל הז' דברים קדמו קדימה מחשביית. ותקשה מאמרי רז"ל אהדדי, אבל כדי להרים המכשול הזה מתחת ידיך צריך שתשים לבך ועיניך להבין מניין לבעל המדרש ליתן הפרש בין אלו השנים ולומר שנבראו ושאר הד' שהם האבות וישראל ובית המקדש ושמו של משיח עלו במחשבה. אילימא משום דכתיב בתורה ה' קנני. מלשון קונה שמים וארץ, וכסא הכבוד כתיב נכון כסאך מאז. ולשון נכון משמע ליה מלשון בריאה, מלשון כוננו ידיך, והרי גם ישראל ובית המקדש נאמר בהם בלשון הזה, בישראל כתיב קנית קדם. ובמקדש כתיב מקדש אדני כוננו ידיך. ולא יפול בהם לשון בריאה וגם לא נוכל לומר שנבראו בדבר שעדיין לא באו לעולם, א"כ גם קנני דכתיב בתורה ונכון דכתיב בכסא אינו הוראה שנבראו כמו שקנית דישראל וכוננו דבית המקדש אינו הוראה, ואע"פ דכתיב בהו לשון קנייה וכוננות אמרו רז"ל שעל המחשבה נאמר, ג"כ קנייה וכוננות דכתיב בתורה ובכסא הכבוד נאמר שעל המחשבה נאמר ולא על הבריאה, ומנלן דתורה וכסא נבראו, ואם משום שכתוב בהם לשון קדימה ראשיות ומאז, א"כ מאי אולמיה האי מהאי הרי כולם נאמר בהם לשון קדימה, באבות נאמר בראשיתה ובישראל קדם וב"ה מראשון, ושמו של משיח לפני שמש. והדרן קשיין לדוכתיה מנלן דתורה וכסא הכבוד נבראו והשאר עלה במחשבה. עוד יש להרגיש מה בא להשמיענו בעל המאמר ומה תועלת ונפקותא יוצא לנו מאלו השנים שנבראו ויצאו מכלל המחשבה, ולא אשאל מה תועלת יוצא לנו מספור השאר שעלו במחשבה לפי שכבר פירש זה הרשב"א ז"ל בברייתא הנז' בנדרים, שפי' שכל הז' דברים שעלו במחשבה תלוים זה בזה, שהאחד היה סבה לחבירו, ומציאותם לקיום העולם ובלתי מציאות כולם לא יתקיים העולם, זהו כלל דבריו והפרטים ארוכים, כבר זכרנו אותם בהקדמה:

והנלע"ד ליישב אלו הקושיות החזקות ופשטן של דברים כך הוא, בתחילה אמר בעל המאמר: ו' דברים קדמו לבריאת העולם. פירוש כל הששה דברים קדמו והוי קדימה מחשביית ולא זמניית כאשר פירשו הרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל בההיא דנדרים, והכרח פירושם שאינם קדימה זמניית נתבאר היטב, והזכירה הרב כמהר"ר יעקב ן' חביב ז"ל בהקדמתו בספר עין ישראל וז"ל: הרשב"א והר"ן ז"ל הנחונו בדרך האמת בפירוש קדימה זו, ועל יסוד דבריהם אאריך קצת בהמשך לשון הברייתא והגמרא, מבואר נגלה שאין קדימה זו קדימה זמנית בפועל, כי הוא דבר סותר את עצמו, שהרי אנו מניחים הנחה אמיתית ואמונה שרשית שהב"ה ברא זה העולם והמציאו מן האפס המוחלט והאין הגמור, ואח"כ נאמר ענין סותר לזה שקודם בריאתו היו נמצאים גן עדן וגיהנם ובית המקדש, ועוד כי אין שום דרך לצייר ולהבין בשכל איך מציאות תורה ותשובה ושמו של משיח יהיה קודם בריאת העולם, אלא ודאי האמת יורה דרכו שרמזו בכאן אל הסיבה תכליתית אשר קדמה במחשבתו יתברך בבריאת העולם, ע"כ מה שראיתי להעתיק מדבריו להורות שאלו ההכרחים עצמן המכריחים פירוש "אופן" הקדימה בברייתא, הם בעצמם מכריחים לנו לפרש הקדמה המוזכר במדרש רבה ואחים וריעים הם שני מאמרים לענין זה, אבל ההפרש אשר ביניהם הוא שבא להשמיענו במדרש חדוש שלא שמענו בברייתא, והוא שמסדר העולם והנהגתו להקדים הסיבה למסובב, הראית מימיך אדם עושה או קונה קסת הסופר לבנו ועדיין לא נשא אשה להוליד ממנה בן, והשכל אינו מחייב אלא ההפך, שאפילו לאחר שישא ממתין מלקנות עד שיראה אם יזכה לבן אם לאו, אכן הש"י שהוא מגיד מראשית אחרית אינו כן, מיד כאשר קדמה מחשבתן של ישראל שהם בניו שקדמה לכל כמאמרם ז"ל, וראתה חכמתו יתברך שלא יתקיים בלתי קסת הסופר דהיינו התורה והמצות, הקדים וברא את התורה בריאה ממש כאשר אפרש לך איך יצוייר ויפול שם בריאה על התורה, נמצא המסובב שהיא התורה שנבראת בסבת ישראל כמו שזכרתי בשם הרשב"א ז"ל בפירוש הברייתא, נבראת קודם הבנים שהם ישראל שהם היו הסיבה לתורה, מה שאין כן מדת בשר ודם שהוא מקדים הסיבה ואח"כ המסובב, כי לא ידע מה ילד יום, וכסא הכבוד פירש הרשב"א ז"ל שהם השמים, כד"א השמים כסאי. וראיה לפירושו מצאתי במנחות פרק התכלת: שהרקיע נקרא כסא, עיין שם. והם בסבת ישראל נבראו, כדכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. ונבראו השמים קודם לישראל, וזה אומרו שכסא הכבוד נברא. כלומר שנברא קודם ישראל שהם אחד מהד' שעלו במחשבה, ואין כוונת בעל המאמר שנבראו השמים קודם שנברא העולם, רק להודיע החידוש שנבראו קודם לישראל שהם סבתן, והמסובב קודם לסבה: ומעתה אפרש באיזה אופן יאמר לשון בריאה על התורה, במה שהקדמתי מדברי רז"ל שכל התורה כולה שמותיו של הב"ה. ועל זה האופן והחלק שבה נאותה למלאכי השרת לעסוק בה ומשיגים סודה ונהנין מזיו הוד התורה, ועל זה החלק אמרו מלאכי השרת כשעלה משה למרום לקבל את התורה, אשר תנה הודך על השמים. וכאשר עלה המחשבה לפניו יתברך שלא יתקיימו ישראל בלתי התורה ומצותיה כאשר זכרנו בשם הרשב"א ז"ל באמרו וע"כ צריך לתורה כו'. על כן אומר אני שמחשבת ההעתק שנעתקה התורה מקריאתה באופן הצירופין והשמות אל זה האופן שניתנה לנו לצרכינו ולתועלתינו משפטים ודינין וחקים, לה יקרא בריאה, ואל תתמה על זה שעל מחשבת ההעתק מענין לענין יקרא בריאה, שקרוב לזה מצינו במסכת נדרים על פסוק ואם בריאה יברא ה'. אמרו רז"ל שעל פי גיהנם נאמר אי לא מקרב פומיה להכא ליקרב. הרי בביאור ובפירוש שאע"פ שלא נברא גוף הגיהנם ופומיה בימי משה, שהרי מערב שבת נבראו פי הארץ ואור דידה, רק בשינוי מעט שנתקרב פומיה דגיהנם אמר מרע"ה לשון בריאה, ובבמדבר רבה פ' י"ח דרש רבא מאי דכתיב אם בריאה יברא ה'. אמר משה רבון העולמים, אם ברויה גיהנם מוטב ואם לאו יברא ה', למאי אי למבריה ממש והכתיב אין כל חדש תחת השמש, אלא לאקרובי פתחא ע"כ. הרי בפירוש שאע"פ שאינה בריאה ממש רק שנשתנה מקום פי הארץ להתקרב נקרא לשון בריאה, כן הדבר הזה יקרא בעל המאמר למחשבת ההעתק מענין מה שהיתה התורה, אל ענין מה שהועתקה במחשבה לצורך ישראל, לשון בריאה וכסא הכבוד מדבר על שעת הבריאה ממש, וסובר כמאן דאמר שמים נבראו תחלה. ואם תאמר מה חידוש משמיענו שנבראו בשעת הבריאה, כבר הקדמתי לך שהחידוש הוא שבא להודיעך שהשמים שהם מסובב מישראל, וישראל הם הסבה שנבראו שמים וכל צבאם בשבילם, ועם כל זה ראתה חכמתו ית' להקדים המסובב לסיבה לתועלתן של ישראל, ובזאת המדה הושוו תורה וכסא כבוד, ע"כ השוום בעל המאמר, ולפי שהוצרכתי להאריך מחמת הקושיא אציע לך עתה ענין המאמר בקצרה וכך היא המדה של מאמר ו' דברים קדמו קדימה מחשביית לבריית עולם, כלומר לצורך בריית עולם ובלא הם לא יתקיים העולם, יש מהם שנבראו לאחר שעלו במחשבה מיד דהיינו כסא הכבוד והתורה ולא נתאחרו כמו השאר, ויש מהם שעלו במחשבה כלומר נשארו במחשבה ונתאחרו זמן רב אחר הבריאה, ואחר שלא נבראו בזמן הבריאה קרא אותם בעל המאמר עלו במחשבה, שאי אפשר לעולם בלתי כל אלו שעלו במחשבה, אע"פ שאחר הבריאה זמן רב באו לכלל בריאה, לא דבר בעל המאמר כי אם על שעת הבריאה שאז היו האבות וישראל וב"ה ושמו של משיח עדיין במחשבה עד עשרים דור אחר הבריאה, אזי יצאו האבות מהמחשבה אל המעשה, וישר ונכון הוא שיקראו על שם המחשבה מאחר שעדיין לא יצא טבעם בעולם מה שאין כן בתורה וכסא הכבוד שכבר יצא טבעם בשעת הבריאה, נמצא לפי זה שכל הששה עלו במחשבה רק ששנים מהם לאחר שעלו במחשבה בצרוף ובכלל השאר יצאו מכלל המחשבה וקדמו בבריאה קודם הד', לכן אמר שנים מהם נבראו שהם תורה וכסא הכבוד, ואחר שעלה זה בידינו נמצא שהתורה קדמה ג' קדימות, רצוני לומר קדימה במחשבה וקדימה בבריאה על האופן שזכרנו שקדמה לשאר הארבעה, ועוד קדימה שלישית שקדמה לכסא הכבוד כאשר תראה לפניך, ולכן הביא בעל המאמר כל זה, מלבד החידוש שזכרנו עוד בא להודיענו ישוב יתור הפסוקים שבהם מתבארים הששה דברים הנזכרים כל אחד ואחד בקדימתו על חבירו, וכל הקודם זכה והתחילה התורה להתפאר ולומר ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. תמצא בפסוק זה ג' מלות המורים על הקדימה ראשית וקדם ומאז, הנראה לפום ריהטא ששנים מהם מיותרים, שאם בא ללמד על קדימת המחשבה בחדא מינייהו סגי כמו השאר שאין בכל פסוק ופסוק כי אם קדימה אחת, ולרמז אל השתי קדימות שזכרנו נכתבו שתי קדימות והוצרכה לכתוב עוד קדימה ג', יהיה התועלת ממנו למה שאמר בסוף המאמר וז"ל: אבל איני יודע איזה מהם קודם, אם התורה קדמה לכסא הכבוד ואם כסא הכבוד קודם לתורה, אמר ר' אבא בר כהנא התורה קדמה לכסא הכבוד, שנאמר ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. קודם לאותו שכתוב בו נכון כסאך מאז. הרי לך בפירוש שקדם היה מופנה לזאת הדרשה, ואייתר ראשית ומאז דאי לא אתא מאז לקדימה רק לרמוז על שקדמה התורה לכסא שכתוב בו מאז, היל"ל קדם לנכון מפעליו או קדם מפעליו לכסא בפירוש, ומדשני קרא ואמר קדם מפעליו מאז לשון קדימה שמעינן ג' הוו [לקדימה], והראייה דבכסא לא ימצא שום לשון קדימה כי אם מאז, אם כן גם כשנאמר מאז בתורה לרמוז על ג' קדימות כמו שזכרנו, מעתה נשאר עלינו לבאר שגם כסא הכבוד קדם שתי קדימות כמו שהוכחנו שבראשונה כלל כל הששה יחד ואמר בהם קדמו ר"ל במחשבה, ואח"כ אמר נבראו ר"ל קדימה בשעת הבריאה יתר שאת לארבע הנשארים, האחת במחשבה שכולם שוין בה, והשנית שקדם בריאה ממש בשעת הבריאה לד' הנשארים שנתאחרו זמן רב לאחר הבריאה, והביא ראייה מפסוק נכון כסאך מאז, ואע"ג דממשמעות הכתוב לית ביה אלא חדא קדימה, אתיא מאז מאז לגזרה שוה, כסאך מאז ממפעליו מאז, מה התורה קדמה שתי קדימות לשאר דהיינו מחשבה ומעשה ההעתק שזכרנו, אף כסא הכבוד קדם ב' קדימות מחשבה ומעשה, ושאר הארבעה לא תמצא בכל פסוק כי אם קדימה אחת, באבות בראשיתה, בישראל קדם, ב"ה מראשון, שמו של משיח לפני שמש. והנה מעתה אין אנו למדין שנבראו ממלת קנני ומלת נכון, כ"א בתורה אנו למדין מיתור הכתוב שיש בו ג' קדימות וכה למד מגזירה שוה דמאז מאז, ולא קשיא מידי מקנית דכתיב בישראל וכוננו דכתיב במקדש, משום דלאו מקנית וכוננו קא יליף ששנים מהם נבראו, רק ממה שאנו רואים בחוש שאלו השנים קדמו ונבראו לשאר הארבעה זמן רב, ואפשר שעל אלו השבעה דברים אמר שלמה בחכמתו חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה. חכמות בנתה ביתה כדאמרינן פרק אחד דיני ממונות: זו מדתו של הקב"ה שברא את כל העולם כולו בחכמה ואמר חצבה עמודיה שבעה. הרצון בזה בחכמה ברא הקב"ה את עולמו, שראה שאלו השבעה דברים צריכים זה לזה, ועלו במחשבה קודם שנברא העולם, שלא היה מתקיים העולם בלתי שבעתנה, נקראו עמודים להודיעך שאלו השבעה שהם חשובים ותלויים זה בזה עלו במחשבה קודם שנברא העולם, ולכך קראם שלמה המלך ע"ה עמודיה שהם עמודי העולם, כי מחשבתן של ישראל קדמה, ואי אפשר להתקיים בלתי אלו הז' כדפירש רש"י והרשב"א ז"ל. עוד יש לפרש זה המאמר בדרך קצרה ואומר מאחר שהניחו רז"ל במונח אמתי שמחשבתן של ישראל קדמה וישראל הם סבה לתורה, כאשר הארכנו בביאורו בדרך הראשון בהסכמת המפרשים ז"ל, וקיום התורה הוא קיום סבה לשמים, דכתיב אם לא בריתי וגו'. א"כ מיד כשקדמה מחשבת ישראל לפני הנאמן בבריתו וקיים במאמרו ית' שמו הוה ליה כאלו כבר נבראו התורה וכסא הכבוד, לפי שעיקר הבנין הוא היסוד ויסוד הבנין והבריאה הם ישראל, שנאמר וצדיק יסוד עולם. ובמחשבתן של ישראל קבלו הם שפע וקיום והעמדה כפי אמונתנו, והש"י מגיד מראשית אחרית, ואמרו רז"ל אלמלא ישראל עתידין להיות לא היה השי"ת כותב בתורה: דבר אל בני ישראל וגו'. וכשעלתה מחשבתן לפניו ית' ברא את העולם בחסדו בנדבה בלי שום הכרח מפני שמדתו להטיב ורצה להטיב לנמצאים ושיכירו גידלו, כי זה הוא עיקר בריאת העולם, וכשהוא ית' גוזר על הטובה לא בן אדם הוא ויתנחם, וידוע שתחלת המחשבה סוף המעשה, וכן אמר בעל המאמר לזאת הכוונה שזכרנו תורה וכסא הכבוד נבראו. כלומר כאלו נבראו ונתחזקו בקיום והעמדה לפי שיש להם יסוד חזק, שהם ישראל שעלו במחשבה. כל זה כתבתי והארכתי כי היכי דלא תקשי מזה המאמר לרבותינו הקדושים המפרשים הנז' אשר מימיהם אנו שותים ומאמינים שכל דבריהם האמת והצדק, ומצוה גוררת מצוה שפירשנו את שאר חלקי המאמר על מתכונתו. ונחזור למה שהיינו בו למאמר ר' סימון שאמר שכשראו מלאכי השרת שחשי"ת רצה לברא את האדם, וראו הענין והאופן שהועתקה התורה מכמות שהיתה שגורה בפיהם, והכינה וחקרה הש"י בשביל האדם שיברא, כי עיקר המחשבה היה המין האנושי, והוא לא יתקיים בלתי התורה כמו שזכרנו, אז התחילו מלאכי השרת ליתן טענתם אם ראוי לברא את האדם אם לאו, מעתה הוא טענתם מצד חלק האמת שבתורה שהם שמותיו ית' כמו שהוכחנו מדברי רז"ל ומפסוק תורת אמת היתה בפיהו וגו'. שהכוונה בזה הפסוק להודיענו כמה גדול כח המשיג ויודע בסודי התורה, שהרי על אהרן הכהן ואלעזר ואיתמר ופנחס וצאצאיהם נאמר על כל אחד מהם תורת אמת היתה בפיהו, ולפי שנדמו בזה החלק למלאכים להיותם מזכירים את השם המפורש ככתבו בקדושה וטהרה בכניסתם במקדש ויודעים לכוין בו כראוי, קנו החיים העליונים לפי שנדבקו בה' אלהיהם. ונאמר: ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום. וכן זוכה העוסק בתורה על זה האופן בהשגתו אל השלום העליון, שמהידוע ששמו של הב"ה שלום, שנאמר ויקרא לו ה' שלום. ועל זה הדרך נלע"ד בפסוק וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך. ירצה כשהלמוד שלהם הוא למודי ה': דהיינו באלהיות וסודי התורה, אז ורב שלום בניך, ירצה בזה לפי שתלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, כלומר מרבים בכבוד שמים הנקרא שלום, ומוסיפין כח בשלום של מעלה שבאמצעות התעסקם בסוד השמות מורים על מציאות הש"י ואחדותו, ובזה הזכות והכח משפיע טובו ושלומו בעולם ועושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו, זהו ורב שלום, ריבוי השלום לעילא ולתתא, מתתא לעילא ומעילא לתתא, ובזה יובן מאמר הש"י למרע"ה אין שלום בעירך וכו', כדאיתא במסכת שבת פרק רבי עקיבא: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות, אמר ליה משה אין שלום בעירך, אמר לפניו כלום יש עבד שנותן שלום לרבו, א"ל היה לך לעזרני, מיד א"ל ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת ע"כ. ואין ספק שאלו הדברים הם רומזים דברים עליונים וסודות עמוקים אשר נסתרה דרכי מהם, אכן ידיעתי היא שידעתי שלא ידעתי, אבל לפי פשוטו פי' רש"י ז"ל שהם התגין והזיי"נין הנקראים בשם כתרים. ולפי דרכנו יהיה השעשוע שמשתעשע הב"ה בכל יום בתורה על האופן שהיתה כתובה וסדורה לפניו ית' קודם שנסדרה על האופן שנתנה לנו, ולשעשוע הזה יקרא קושר כתרים, שהוא ית' קושרן ונותן בהם סימנים היאך נקראים, וכדאמרינן במדרש: נעו מעגלותיה לא תדע, מטולטלין הן שביליה של תורה, שאלמלא ידעו הבריות סדרה של תורה היו יודעים לרפאות את החולים ולהחיות את המתים ע"כ. א"כ לפי זה יקרא בעל המאמר להיישרת המעגלים הנעים ממקומם קושר כתרים, לפי שכשיהיה הדבר קשור אינו נע, ולפי שהיה אז הב"ה משתעשע בתורה על האופן שדברנו, א"ל למשה אין שלום בעירך, כלומר אין עוסקין בעולם התחתון בזה השעשוע שנקרא שלום שהוא שמו של הב"ה, וכמו שהעולם העליון נקרא עיר, כמו שנאמר: עיר גבורים עלה חכם. כן קרא הב"ה עיר לעולם התחתון, ואמר מרע"ה לפניו יתברך, יש עבד שנותן שלום לרבו. כלומר העבד אינו ראוי להשתמש בזה השעשוע כי לא ידע ולא יבין הסוד מעומק המושג וקוצר המשיג, ויבא ח"ו לטעות ואיך יהיה לרצון רבו, אמר לו היה לך לעזרני. הרצון בזה כי העוזר במלאכה אינו טורח כמו בעל המלאכה עצמו, גם אינו צריך לידע בטיב עומק המלאכה כמו האומן עצמו, המשל בזה הזהבי שהוא אומן בקי מאד במלאכתו, ואעפ"כ מלאכתו אינה כי אם ע"י עבדו או משרתו הנופח באש פחם, שהוא עוזרו ויבא ממנו העזר למלאכה יפה, ובזה מזוקקת שבעתים, והוא אינו יודע בטיב המלאכה לא מינה ולא קצתה, אבל סוף סוף הוא מסייע ונותן כח באותה המלאכה, וכאשר יראה האומן שמלאכתו נגמרת ומתיפית ע"י עבדו, משפיע לו האומן מטובו ואומנותו עליו, ומלמדו להועיל שיהיה צורף זהב כמותו, וזהו אמרו ית' היה לך לעוזרני ולהוסיף כח למעלה להיותכם עוסקים בסודות התורה, אע"פ שתשגו בה אין בכך כלום, כענין שנאמר באהבתה תשגה תמיד, כי מתוך העסק בה ישפיע ה' עלינו ממקור החכמה עד אשר נשיג לאמיתה של תורה, מיד אמר ליה ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת, ומלת מיד תורה על אמתות הפירוש הזה, שהרי לא נאמר פסוק ועתה יגדל וגו' כי אם בעלייה אחרת, כמו שפירש רש"י ז"ל, ואם כן פירוש מיד רצונו בזה אעפ"י דעדיין אינם בקיאים כל כך בעומק סודי התורה, מאחר שרצון האומן ית' ויתעלה שמו בזה שיעזרהו על זה האופן, אעפ"י שאינו בקי הפועל עדיין בטיב המלאכה, לזה יקרא תכף ומיד, ולא לבד זאת המימרא שלשם תתבאר על זה הדרך, כי אם כל המימרות דריב"ל שם זה אחר זה יתבארו באר היטב עז"ה, בפרט מה שאמרו שם: בא שטן ואמר רבש"ע, תורה היכן היא, אמר לו נתתיה לארץ וכו', הלך לים וכו', הלך אצל תהום וכו', אבדון ומות אמרו וכו'. מורה באצבע על הנדון שאנחנו בו, כי לפי שהש"י טרדו לשטן בשעת מתן תורה כדאיתא במדרש, אח"כ תמה כששמע אופן לימודה על סדר המצות והחקים, ולכן הלך לארץ ולים ולתהום כו', כי ארבעתם היו יודעים בסגולות סודי התורה שנעשו בהן נפלאות כמו שזכרנו בשם התיקונים: בה קרע שטן מן ימא, בה קרע ימא לי"ב קרעים, בה רוקע הארץ וצאצאיה, וכן התהום הוא כבוש בכח תורתינו הקדושה, וראיה מדוד כשכרה את השיתין, הרי שטן, ארץ, ים, תהום שנעשה בהן נפלאות, לכן הלך השטן להם לשאול תורה היכן היא, ודי הערה בזה וזה יספיק לפירוש אלו הפסוקים שהבאתי להוכיח שהחלק שעוסקים בה המלאכים נקראת תורת אמת, וזה החלק אינו מן הראוי שיעסוק בה האדם שפל הערך, אא"כ יהיה כמלאך ה' צבאות, ואיזה ילוד אשה יזכה לזה בהיות יסודו מעפר ומטפה סרוחה, לכן אמר אותה הכת של אמת, רצוני לומר הכת המקטרגת על בריאת האדם בשביל חלק האמת שבתורה, אמרה אל יברא שכולו שקרים, ודובר שקרים לא יכון וגו', כלומר כל מגמתו של האדם להביא טרף אל ביתו ולשקר בחבירו ולגנוב ולגזול ולנאף, והואיל ובשעת קבלת התורה אינו ראוי וכל התורה תלוייה בואהבת לרעך כמוך כידוע, א"כ לא יאות לברא את האדם הצריך לתורה, והתורה אינה נאותה עליו בכל חלקיה כי אם בחלק המשפט והמצות, שבה הצריכים אליו לישר את דרכיו ואת שקריו ולפשוט עקמומיתו, אבל חלק סודותיה ועומקה אשר בשם תורת אמת תקרא, אינה נאותה כי אם למלאך ה' צבאות, לכך אל יברא כי אינו ראוי שיברא לזאת התורה שנבראת בשבילו באשר הוא שם בשעת קבלת התורה, וכת של חסד אמרה יש לי להליץ טובה על האדם, שהוא יכול להדבק בשכינה מצד הגמילות חסד אשר באה בתורה ונצטוה עליה, כאמרם ז"ל והלכת בדרכיו, מה הב"ה גומל חסדים אף אתה היה גומל חסדים וכו'. ומזה הצד התורה נקראת תורת חסד, שנאמר ותורת חסד על לשונה, כי ראשה ואמצעיתה וסופה גמילות חסדים, ומתוך שיעסקו בתורה ידבקו במדתה שהיא תורת חסד, ומזה ומכיוצא בזה יעלו ממדרגה למדרגה עד שיהיו ראויים לכל חלקי התורה לכך יברא. צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, הרצון בזה שהמין האנושי עושה צדקה עם כל הברואים, בין עם המלאכים וכל צבאות מעלה אשר בעולם העליון, בין עם שאר ברואים שמעולם השפל, שאלמלא הוא מקבל התורה יתמוטט העולם ויחרב, דכתיב אם לא בריתי וגו'. וכמאמר רז"ל: צדקה עשה ישראל עם עולמו כו'. ולזה אמר עושה צדקות לשון רבים, לומר שהוא עושה צדקות עם עליונים ותחתונים, ובאותו הזכות יזדכך ויופשט שם חומרם באותו המעמד הקדוש ויהיו ראויים לקבל התורה נקיים קדושים וטהורים כמלאכי השרת, כי אז פסקה זוהמתן וחרות ממלאך המות וכו'. א"כ מאחר שהם ראויים לתורה והתורה בשבילם לכך ראוי שיברא האדם, לפי זה טענת כת צדק היא יותר נצחת מטענת כת חסד, כי טענת כת חסד הוא ע"י למוד התורה ומצוותיה יבא לגמול חסד, כי יראה בתורה ראשה ואמצעיתה וסופה גמילות חסדים, וכתיב והלכת בדרכיו ובזה יעלה ממדרגה למדרגה להדבק בשכינה ויהיו ראויים לכל חלקי התורה, וזאת הטענה בטלה אותה כת אמת באומרה שהאדם באשר הוא שם אינו ראוי לקבלת התורה, לזה באה כת צדק ואמרה שבזכות הצדק שעשו ישראל בשעת קבלת התורה עם העליונים ותחתונים שלא חזר העולם לתוהו ובוהו פסקה זוהמתן ונעשו כמלאכי השרת ראויי', ולפי זה הדרך טענת צדק מכרעת לפי דרכנו, אבל לפי פשוטו לא יתיישב כי אחר שנסתתמה טענת חסד כ"ש טענת כת צדק, לפי שגמילות חסדים גדולה מן הצדקה כידוע ממאמר רז"ל, ולפי דרכינו גברה טענת כת צדק בטענה נצחת שקודם מתן תורה יהיו ישראל ראויין לתורה. א"כ לפי זה מדת הדין נותנת שיברא, מה שאין כן בטענת חסד שהוא לאחר מתן תורה שאם לא למד היאך יעשה, הלוואי ילמוד ויעשה. כת שלום אמרה טענה לסתור את טענת צדק ואמר שאין הסברא נותנת שיסכימו כלם כאחד לקבל את התורה וכולן בעלי תרעומת ומחלוקת וכולם בעלי קטטה והתורה כולה שלום כעניין שנא' שלום רב לאוהבי תורתך וגו'. וכל בניך וגומר, ה' עוז לעמו יתן וגו' דרכיה דרכי נועם וגומר, ולכך אל יברא כי לא ינוח שבט המחלוקת והקטטה על גורל השלום, וזאת הטענה אינה נצחת כל כך כי בהבטל דבר המחלוקת תבטל הטענה כי לא לעולם יריבו, וכן היה שמצינו שבאותו מעמד הקדוש היה ביניהם אהבה ואחוה שלום וריעות, כמאמר רז"ל על פסוק ויחן שם ישראל נגד ההר. שאומר ויחן ואינו אומר ויחנו לשון רבים, ללמד שהיו כאיש אחד בלב אחד אבל שאר כל החניות נאמר ויחנו על שהיו בתרעומת ובמחלוקת, נמצא שטענת שלום היא חצי טענה, לפי שאחר המחלוקת יבא שלום ינוחו כאשר הוכחנו ממלת ויחן שהסכימו כלם כאחד בלב אחד לקבל את התורה, נמצא טענת שלום לא היתה טענה חזקה ולא הוצרך הש"י להשליך שלום לארץ לפי שתשובתו בצדו, כי בעשות שלום קודם קבלת התורה יתוקן הכל, ודבר התלוי בנסיון הוא אם יסכימו כולם בלב אחד לקבל התורה ויהיו שלום ביניהם לעניין קבלתו הרי מוטב ואם לאו יכפה ההר עליהם כגיגית, כי על מנת כך נבראו, נמצא שטענת שלום היתה טענת שמא וטענת צדק בריא, ובריא ושמא בריא עדיף, אבל טענת כת אמת היתה חזקה כי קרוץ מחומר אשר יסודו מעפר הוא דובר שקרים, ולא יכון להשתמש בחלק האמת, ומה יועיל טענת כת חסד שהוא גומל חסדים, ואחר קבלת התורה משם ואילך יעלה למדרגה עליונה, ואיך יזכה קרוץ מחומר לחלק אמת, והרי מה דביני ביני ידיו מלוכלכת בחטא וא"כ אינו ראוי לקבלת התורה ולכן אל יברא, וכן טענת צדק אפילו שהיא חזקה יותר מטענת חסד, שהוא עושה צדקות עם עליונים ותחתונים בקבלת התורה, מ"מ טענת האמת במקומה עומדת כי שקר אין לו רגלים, לקרבו ולקבל תורת אמת, מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ, שנאמר ותשלך אמת ארצה. זה יובן עם מה שאמרו רז"ל בויקרא רבה פ' ב'. ר' לוי בשם ר' שמעון בן מנסיא אומר תפוח עקבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה, קלסתר פניו לא כל שכן וכו', עוד שם: אמר ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינא: י"ג חופות קשר לו הב"ה בגן עדן, שנאמר בעדן גן אלהים הייתה כל אבן יקרה מסוכתיך אודם פטדה ויהלום וגו'. ובמדרש הנעלם: אמר ר' תנחום כשברא הב"ה לאדם נתן זהר פניו שמאיר בכל העולם, כיון שחטא מה כתיב ביה: ועוז פניו ישונה. ובמסכת ב"ב פרק חזקת הבתים: א"ר נסתכלתי בשני עקביו של אדם הראשון ודומין לשני גלגלי החמה, ולא תקשי לך אמאי דאיתא במדרש שהוא היה מכהה גלגל חמה, וכאן השוה אותו לגלגל חמה, דהתם קודם שחטא, כאן לאחר שחטא, כמו שדרשו מ'ועוז פניו ישונא' (קהלת ח, א). ואין לפרש התם מחיים כאן לאחר מיתה, לפי שגדולים צדיקים במיתתן מבחייהם, עוד שם: הבל בפני שרה כקוף בפני אדם, שרה בפני חוה כקוף בפני אדם, חוה בפני אדם כקוף בפני אדם, אדם בפני שכינה כקוף בפני אדם, שופריה דרב כהנא מעין שופריה דרב, ודרב מעין דר' אבהו, דר' אבהו מעין דיעקב אבינו, דיעקב אבינו מעין דאדם הראשון, דאדם הראשון מעין דשכינה ע"כ לשון המאמר. דבר ברור שבשלש דרכים האיש קונה זה אדם הראשון זהר וזיו פנים, עד שקלסתר פניו מכהה גלגל חמה, וי"ג חופות ושופריה מעין דשכינה ומאיר בכל העולם כאמור. א' להיותו יציר כפיו יתברך מעשה ידיו להתפאר. ב' להיות נשמתו חצובה מתחת כסא הכבוד. ג' שהיה מעוטר ומוכתר בשם המפורש וזה נלמוד סתום מן המפורש, ממה שאמרו רז"ל במסכת שבת פרק ר' עקיבא על פסוק ויתנצלו את עדים מהר חורב, שנאמר פסוק זה על ב' כתרים שהיו לכל אחד מישראל ובחורב טענו ובחורב פרקו, וכלן זכה משה ונטלן, וסמיך ליה ומשה יקח את האהל. ופירש רש"י ז"ל: את האהל לשון בהלו נרו. והוא היה קירון עור פניו. וגם התוספות כתבו ב' כתרים של הוד היו, לפיכך כשנטלן משה קרן עור פניו. וזה העדי פירשו ר' שמעון בן יוחאי בשמות רבה וזה לשונו: הורד עדיך. ר"ש בן יוחאי אומר כלי זיין שנתן להם הקב"ה ושם המפורש חקוק עליו כו' עכ"ל. ואומר אני שמזה נלמוד לקרון עור פנים דאדם הראשון דאמרינן שופריה דאדם מעין דשכינה, דשם המפורש ודאי הוה, ומה שאירע לבנים אירע לאבינו הראשון שכיון שחטא ניטל זיוו ממנו והכי איתא במדרש בראשית רבה: ו' דברים ניטלו מאדם הראשון: זיוו כו', דכתיב: משנה פניו ותשלחהו. ולולא חטא היה מחיצתו לפנים ממחיצת מלאכי השרת עד שטעו בו לומר לפניו קדוש, מה עשה הב"ה הפיל עליו תרדמה עד שידעו הכל שהוא אדם, שנאמר: חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא. ומאלו המאמרים ודומיהם המורים על תכלית הזכוך והדקות שבאדם הראשון נראה בבירור שכל אלו הכינויים י"ג חופות ואבן יקרה וגו', הם כתר הוד והדר שנתעטר אדם הראשון בשמות הקדש עד שקרן עור פניו כאשר הראיתי כמו שהיה במרע"ה, וכל זאת ההכנה ותיקון וקישוט היתה מאתו יתברך כדי שלא ימצאו המלאכים טענה בשעת מתן תורה שאינם ראויים לקבל את התורה מצד חלק אמת שבה, שהרי אדם הראשון היתה בריאתו כ"כ בקדושה זכה וטהורה מעוטר בכתרים ובשמות הקודש ופעולתו לפנים ממחיצת מלאכי השרת, כדאיתא בבראשית רבה פ' כ"א על פסוק ויאמר אחד קדוש לפלמוני המדבר. ר' הונא לפלנייא תרגום עקילס לפנימי זה אדם הראשון שהיתה מחיצתו לפנים ממלאכי השרת, א"כ אין להם מקום לטעון שאל יברא מפני שהם ראויים לאותו החלק שבתורה יותר מהאדם, לפי שהאדם הוא ברוב בניין וברוב מניין מעלתו לפנים ממעלתם, לזה אמר בעל המאמר שהקב"ה נטל האמת והשליכו לארץ, שהם העטרות שנתעטר בשם המפורש האדם אשר הוא על הארץ, לכך אמרו המלאכים רבון העולמים מה אתה מבזה אל טומוסיא שלך, שאינו מן הראוי האדם הקרוץ מחומר ומעפר יסודו להשתמש בכלי קודש בעטרה שעטרה לו אמו, תעלה אמת מן הארץ, הדא הוא דכתיב אמת מארץ תצמח, כל אלו הם דברי המלאכים לא בציווי ח"ו כ"א טענה וגמר דבריהם וטענתם הייתה כך וכן הות ליה שמיד באותו יום כשחטא ניטל זיוו כדאיתא במדרש וקרוב לודאו שעל זה אמר דהע"ה: ואדם ביקר בל ילין, על אלו הי"ג חופות שנאמר בהם כל אבן יקרה וגומר וניטלה ממני, והכי איתא במדרש אמר ר' יוסי אדם הראשון לא לן כבודו עמו, מה טעמיה אדם ביקר בל ילין, ובזה נתקיימה עצת המלאכים שהורד עדיו מעליו ועלתה אמת מן הארץ, ומה שאירע לבנים אירע לאב עד שפסקה זוהמת הנחש בהר סיני ושם נתעטרו באותו העדי הקדוש כמו שזכרנו, ולכן גזרה חכמתו יתברך לעטרם באותו העדי בין בתחילת הבריאה לאב בין אח"כ במעמד הקדוש בהר סיני לבנים, כדי לבטל טענת אמת שאמר אל יברא מפני שאינם ראוי' כי אם לחלק המשפט והדינין שהם צריכין למה שכיחש בעמיתו בגזל או בפקדון או בתשומת יד, אבל מה עשה הש"י הקדים רפואה וברא את האדם באופן שהיתה מדרגתו לפנים ממחיצת מלאכי השרת, וגם לסבה הזאת הקדים בריאת התורה כפשטה שלכן נאמר לשון בריאה על התורה בלשון חז"ל כאשר זכרנו, לפי שנעתק אופן קריאתה ממה שהיתה בתחילה והתורה היא מסובב לבריאת ישראל שהם הסיבה כדי לבטל טענת מלאכי השרת, שהרי הם ראויים לכל חלקי התורה והמלאכים איגם משתמשים כי אם בחלק א', ואלולא חטא אדם הראשון לא היתה מתקיימת עצתם באמרם תעלה אמת מן הארץ, והיה נשאר בכבודו זיוו והדרו, ואפשר שלכן המלאכים אמרו ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו, על שם שעטרו בשמות הקודש שהם כבוד והדר, ולכן אמרו בפסוק הקודם לשון זכירה ופקידה וגם אמרו בלשון נוכח תזכרנו ותפקדנו ולא אמרו מ אנוש כי יזכור ובן אדם כי יפקד, הכוונה בזה לרמוז אל הג' דרכים שזכרנו שבהם זכה לקירון עור פנים כנגד הא' שהוא יציר כפיו ית' אמרו מלאכי השרת לשון נוכח, כלומר אפילו היתה מדת הדין נותנת שיברא האדם אין מדת הדין נותנת שהב"ה בעצמו ובכבודו יתעסק בבריאת האדם ויצירתו, כעניין שנאמר ויברא ה' אלהים וגומר וייצר ה' אלהים וגו'. ולמה אתה בעצמך ובכבודך פוקדו וזוכרו, לזה אמרו תזכרנו ותפקדנו לשון נוכח, כנגד הב' שאמרנו שנשמתי קדושה וטהורה אמרו מלאכי השרת לשון פקידה, כי לשון פקידה נופל על נשמת האדם שהיא פקדון בידו שצריך להחזירה אל מקום שחוצבה, כעניין שנאמר והרוח תשוב אל האלהים וגו' תנה לו כאשר נתנה לך, גם נקראת פקדון על שם שהוא מפקידה בכל לילה ביד הקב"ה, שנאמר בידך אפקיד רוחי וגו', לכן אמרו מלאכי השרת מאין זכה בן אדם נוצר האדמה לזה הפקדון הזך והטהור כנגד הג' שזכרנו שזכה לקירון עור פנים מכתר שם טוב שם המפורש כמו שהוכחנו בראיות ברורות ואמיתיות, כנגד זה אמרו לשון זכירה מה אנוש כי תזכרנו, כלומר אפילו שנעלה האדם מכח הנשמה שנפחתה בו ועלה למדרגת אנוש, מכל מקום הוא משותף גוף האדם מתחתונים, כי עפר הוא ואינו מן הראוי שתזכרנו באותן הכתרים שזכרנו שנופל עליהם לשון זכירה, שנאמר בכל מקום אשר אזכיר את שמי וגו', ואם כן מה אנוש כי תזכרנו וגומר, והם לא ידעו כי מה' ית' יצא הדבר לעטרו לכבודו ולהדרו כדי שיהיה ראוי מין האנושי לקבל את התורה בכל חלקיה אפילו ברזיה ובסודי' כי כל רז לא אנס ליה מאחר שגופו מעוטר ומוכתר מיניה וביה, ואל תתמה על זה הרי מעשים בכל יום לעשות קמיעות והשבעות שיועילו לזכירה ולידיעה, והרבה קדושים וטהורים מהראויים עשו והועילו כל שכן וק"ו בהיות נתונה לו מתנה מאתו ית' בשעת הבריאה שהשליך הש"י את האמת ארצה, כלומר על האדם הארציי נתן שמותיו ית' המורים על אמיתתו ואחדותו ית' שמו, ולכן נקראים אמת וחגרה זינאות על האדם אשר על הארץ ומעפר יסודו לקמיעה עליו, כדי שיהא כלי טהור ומוכן לקבל את התורה בכל חלקיה ודיניה רזיה וסודיה, ולפי דרכינו ראיית הפסוק יבא אל נכון שחסד ואמת נפגשו, לשון ופגשו ציים את איים, אפגשם כדוב שכול, והיתה המלחמה חזקה ביניהם, אבל צדק ושלום השלום הודה לצדק ונשקו, והוא מובן מעצמו ואין להאריך עוד בזה. ובמדרש במדבר רבה פרשה י"ב. תחת כנפיו של הקב"ה הוא צינה וסוחרה של אמת, מהו צנה וסוחרה אמתו. אר"ש בן לקיש אמר הקדוש ב"ה זיין אני עושה לכל מי שהוא סוחר באמיתה של תורה. אמר ר' שמעון בן יוחאי אמתה של תורה זיין לבעליה, אמר רשב"י זיין נתן הב"ה לישראל בסיני ושם המפורש כתוב עליו ע"כ. הרי ראייה לדברינו על שם מה נקראו מלאכי השרת כת אמת, וכן מה שפירשנו בפסוק תורת אמת היתה בפיהו, כי שמותיו ית' הן אמתה של תורה כמבואר בזה המאמר זה נלע"ד אמתת כוונת המאמר של ד' כתות, וברוך יודע האמת הוא ידריכנו בדרך האמת כדי שלא אכשל בדבר הלכה, ונחזור לעניננו שהיינו בו, ואומר שלזה כיון מלאכי בנבואתו באומרו בריתי היתה אתו החיים והשלום, הרצון בזה שהברית היא כהונת עולם לו ולזרעו אחריו, וע"י זה הרי הוא וזרעו בחיים ע"ד שכתב הרשב"א ז"ל על מאמר יעקב אבינו לא מת כיון שזרעו מזוקק (ללא פסולת) ראוי להדבק בחיים וכו'. וז"א היתה אתו, כלומר אתו בקניין לו ולזרעו, וכן ברית השלום, שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום.

או יאמר מי גרם לאהרן ולזרעו אחריו להדבק בשכינה שהוא החיים והשלום, לפי שכרתי ברית אתו שיהא מעוטר ומוכתר בבגדי כהונה ולא ימות, הא למדת אם היה נכנס ומשמש מחוסר בגדים חייב מיתה בידי שמים, ובגדי כהונה נאמר בהם לכבוד ולתפארת, לפי שהיו עשוים ביושר במדה במשקל ובמנין רומזים לדברים עליוני' אשר לא יוכל עין השכל להשיג את עומק מחשבותיו ית' בציווים האלה טפה מן הים, רק הנראה לעינים מפשט הכתובים שהיה נושא עליו שמות הקדש כענין הציץ שהיה כתוב עליו קדש לה'. והחשן היו נותנין בתוך כפליו כתב שם המפורש כידוע, וכל זה היה לקמיע עליו מפני המסטינים והמקטרגי' שלא יוכלו לקטרג כנגד הכהן הסניגור לשאת את עון העדה לכפר על בני ישראל, וזהו אמרו בריתי היתה אתו. כלומר בגדי כהונה עם שמות הקדש החקוק עליהם וצורת הבגדים הם ברית אתו שלא יפגעו בו מסטיני' ולא ימות ויזכה לחיים ולשלום שיכנס בשלום ויצא בשלום לפי שאלו הבגדי' נתתי לו לקמיע שיראו המסטינים והמקטרגים ממנו, וז"א ואתנם לו מורא. כלומר שיראו ויפחדו ממנו בראותם צורת הבגדים בגדי כבוד ותפארת הרומזים לדברים נוראים ושמות הקדש חקוק עליהם, מי בעל דברים יגש אליו להזיקו ולקטרגו ולהסטינו, אדרבה כלם יסתמו ויסכרו פפיותיהם ויברחו ממנו, ואיש כזה אשר תי"ו חיים עליו ובו בחר הש"י, בודאי מאהבתו אותו העלהו למעלה ולגדולה הזאת אשר הלבישו בגדי מלכות, והאוהב הוא בן בית כבן המתחטא לפני אביו ולא היה לו לפחד ולירא כי נתתי לו הבגדים למורא שיראו מלפניו, ועם כל זה ויראני, וכן דרשו רז"ל על ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח, שהיה אהרן בוש וירא לגשת, וז"א ויראני, כלומר אני עשיתי שאחרים יראו ממנו והוא ירא ממני, גם היה לו להתגאות ולהטיל מורא בנשאו את שמי עליו, כמו שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. והוא לא כן עשה אלא אדרבה מפני שמי נחת הוא, והיה מורא שמים עליו שלא כדרך הארץ, כי האוהב והאהוב אינו מתירא והוא נתירא, ועל היראה הזאת שניתן לו בבגדי כהונה שיראו מלפניו רמזו רז"ל בשמות רבה פ' ל"ח: ר' יהושע דסיכנין בשם רבי לוי אמר: משל לבן מלכים שהיה פדגוגו נכנס אצלו ללמד סניגוריא על בנו והיה מתירא מן העומדים עליו שמא יפגעו בו, מה עשה הלבישו פורפירא שלו שיהיו רואין אותו ומתיראי' ממנו, כך אהרן היה נכנס בכל שעה לבית קדש הקדשים ואלולי זכיות הרבה שהיו נכנסין עמו ומסייעות אותו לא היה יכול להכנס מפני שהיו שם מלאכי השרת, מה עשה הקב"ה נתן לו מדמות לבושי הקדש, שנאמר ולבני אהרן תעשה כתנות, כשם שכתוב וילבש צדקה כשריון וכובע ישועה בראשו וילבש בגדי נקם, הרי ראייה למה שפירשתי שהקב"ה אמר ואתנם לו מורא, ושזה הכתוב נאמר על בגדי כהונה, וזהו שאמרו שיהיו רואין אותו ומתיראין ממנו, ומה שאמר בעל המאמר שהיו זכיות הרבה נכנסות עמו, הוא על שני פנים, הפן האחד כמו שדרשו רז"ל בזאת יבא אהרן, בזכות התורה הנקראת זאת, שנאמר וזאת התורה, ובזכות המילה הנקראת זאת, שנאמר זאת בריתי. ובזכות השבת הנקרא גם כן זאת, שנאמר אשרי אנוש יעשה זאת. וכיוצא בזה הרבה בפרשת אחרי מות פ' כ"א. והפן השני שבגדי כהונה בעצמם יקראו זכיות, כדרך שאמרו רז"ל למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות, לומר לך מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין, כתונת מכפר וכו'. וממה שאמר בעל המאמר מה עשה לו הקב"ה נתן מדמות לבושי הקדש, ולא אמר נתן לו לבושי הקדש לרמוז שהלבישו מדמות מלאכי השרת אשר שמו הגדול יתברך בקרבם, שנאמר כי שמי בקרבו, ומשם תבין שבזה שאמרו רמז על כתב שם המפורש שהי' לבוש בו שהיה מונח בתוך כפלי החשן והשמות שהיה בציץ ובאפוד שניתנו לו למורא שיהו מתיראין ממנו ואל יקטרגו כי שם הש"י עדיו עליו, ולהיות שהכהן גדול היתה תמיד יראת השם נגד פניו, ע"כ ראוי הוא להיות תורת אמת בפיהו שהיה מזכיר את השם במקדש ככתבו כידוע, וזה נקרא תורת אמת שהם דברי שלום ואמת ואינם דברי ריבות, ואדרבה היה משים שלום בין ארם לחבירו ובין איש לאשתו, וא"ת איך זכה לזאת הגדולה להיות תורת אמת שגורה בפיו מאחר שהיתה אומנותו לשים שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו, וזה האומנות אי אפשר להיות בלתי לשנות, וכן אמרו רז"ל מותר לשנות מפני דרכי שלום. ואמרו עוד על אהרן ע"ה אם ראה שני אנשים מריבים היה הולך אח"כ אל כל אחד מהם לבדו ואומר לו בני ראה חבירך כמה הוא מתחרט על מה שעשה עמך, והוא בוכה ומחנק עצמו ותולש שערו עד שמתפייסים ופוגעים זה בזה ועושים שלום ביניהם. הרי לך שצריך לשקר ולשנות בדבורו, וכתיב דובר שקרים לא יכון, לזה אמר ועולה לא נמצא בשפתיו לשון מציאה בקניין, כמציאה שהיא נקנית בקניין, כלומר זה שהוא מן השפה לחוץ אינו נחשב לו לעולה בשפתיו כי כוונתו לשמים, וגדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, וכונתו ולבו לשמים כי אני אוהב שלום ושמי שלום, לז"א בשלום ובמישור הלך אתי, כלומר מאחר שבשלום וביושר היתה מחשבתו וכוונתו אתי לשמי, אותו השינוי והעולה אינה נחשבת והרי היא כאלו לא נמצאת עולה בפיו מאחר שהעולה אינה בלבו בקנין כמציאה ואין פיו ולבו שוין לענין זה, א"כ זאת העולה אין לה מציאות והויה בשפתיו, ולא עוד אלא שהשינוי ששינה בדבורו יחשב לו לזכות ולצדקה לפי שרבים השיב מעון בעשייתו השלום, שאלמלא עשה היו עומדין זה על זה מחמת שנאה להזיק לחבירו בגופו ובממונו ובבנים להרוג להשמיד ולאבד כי כן דרך השונאים, א"כ מן הראוי הוא שהמעכב את כל הפורענות הזה מלבא שהוא העושה שלום, שכל השתדלותו יחשב לו לזכות ולצדקה ותהא צדקת הרבים תלוי בו, ותהיה מלת רבים חוזרת על איש מדון ובעל דינו כי מעוט רבים שנים או על רבים ממש, יהיה איך שיהי' ראוי ונכון הוא שיכריע מה שזכה את הרבים שהשיבם מעון את קצת השינוי ששינה בדבורו, ולא מיבעיא שיכופר לו אלא שיהא זכות הרבים תלויה בו, ועתה בפסוק השני רצה להטעים הענין שלא תאמר יצא שכרו בהפסדו מי שעושה שלום ודובר כזב, ולא עון ולא שכר יש בדבר, לזה אמר ראוי ונכון שיתנו לו שכר כי שפתי כהן, כלומר אותם השפתים שדברו כדי לתן שלום, לא לבד השלום עשו כי אם שגרמו שישמרו הדעת והתורה שהוא ואהבת לריעך כמוך, ולא יהרגו זה את זה ולא יזיקו ולא יכו איש את חבירו שנקרא רשע בהרמת יד לבד, א"כ זאת העבירה לשמה נעשית שומר וסייג לתורה ולדעת, וזהו אומרו כי שפתי כהן ששינו בדיבורם ישמרו דעת, נעשו שומר לדעת שהיא התורה הנקראת דעת, דכתיב ודעת מזמות אמצא, ולא עוד אלא שגרם שיבקשו תורה מפיהו, שממנו יראו בני אדם וכן יעשו, כי כמה וכמה עמי הארץ יש שאינם יודעי' זה הדרוש שגדולה עבירה לשמה, ולא עם הארץ חסיד, וכדי שלא לשנות בדבורו ימנע מלעשות השלום או יראה אשה טובעת בנהר וימנע מלהצילה כדי שלא ליגע באשה או יצוה הרופא המומחה לבשל לחולה בשבת והוא מפני חסידות שטות שבו שעם הארץ אימת שבת עליו, ימנע מלבשל ויתעכב שעה או ב' לבקש גוי שיבשל ובין כך וכך יבא החולה לידי סכנה, וכבר אמרו הנשאל הרי זה מגונה, ושואל הרי זה שופך דמים, והזריז הרי זה משובה. והרבה דברים כיוצא בזה עליהם אמר דהע"ה עת לעשות לה' הפרו תורתך. ואמרו חז"ל מוטב שיחלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. ומצינו למדים שכל אלו הדרשות והתורה יבקשו מפיהו של הכהן כשישאלו לו למה שנית בדבורך וישיב להם כל מה שזכרנו ודומיהם, לז"א ותורה יבקשו מפיהו. עוד העיד עליו הנביא על שעשה כהוגן בשנותו את טעמו ודברו, למה כי מלאך ה' צבאות הוא, ויפה עשה ויש לו ממי ללמוד ועל מי שיסמוך, שהוא הבורא ית' ברוך הוא וברוך שמו, שמצינו ששינה בדבורו מפני השלום בין איש לאשתו כשאמרה שרה אמנו ואדני זקן, והקב"ה אמר לאברהם בשם שרה ואני זקנתי ולא רצה לומר ואדני זקן מפני השלום, והכהן הוא מלאך ה' צבאות ומשם למד שמצוה לשנות מפני השלום, ומי שהוא מלאך להלוך בדרכי הש"י ולדבקה בו ועמו כל השלמות שזכרנו מיראה ומאהבה, ראוי הוא כמלאכי השרת להיות תורת אמת בפיו, להזכיר את השם במקדש ככתבו, ושפתי' ישק ועל שפתיו יוסיף לקח וכלו אומר כבוד, ולבושו כבוד מבית ומחוץ תצפנו זהב כי מלאך ה' צבאות הוא, ולית דין בר נא אלהין בר אלהין אשר תמיד שם שמים שגור בפיו, ומשבח ומפאר ליוצר בראשית בשכמל"ו:

או יאמר ומפני שמי נחת הוא, שהיו לו לאהרן הכהן שני מיני מורא שמים: אחת מנגדת לחברתה, וכל זה להודיענו בשבח אהרן, הא' היא המורא שזכרנו שאני עטרתיו בבגדי מלכות וכבוד ותפארת מאהבתי אותו, וגם בכתר שם טוב שהם שמות הקדש שהיו בציץ ובחשן המשפט האורים והתומים, ואתנם לו למורא שיראו ויפחדו ממנו, ועם כל זה שהראתי לו כל זאת ויראני, הוא היה ירא ובוש מלהקריב ולקרב אל המזבח עד שאמר לו מרע"ה קרב אל המזבח כאשר זכרנו כל זה בארוכה באר היטב. עתה יאמר שמה שהיה מתחלה ירא לגשת אחר שכבר קרב אל המזבח מרוב אהבה וחבת הקדש ודבקות שדבקה נפשו וחשקו בשכינה, היה חפץ שתשרה שכינה במעשי ידיו, וכאשר ראה שהקריב קרבנו ולא שרתה שכינה נתבייש וירא באופן אחר לא מיראת העונש כיראה הראשונה, אלא יראת הרוממות והמעלה ואמר איני כדאי, כאמרם ז"ל על פסוק ויבא משה ואהרן אל אהל מועד וגומר, בבריתא הנוספת על תורת כהנים, הביאה רש"י ז"ל בפרשת שמיני. הנראה מזה שהיה חפץ אז שתשרה השכינה במעשה ידיו אף אם יענש, כמו שאירע בבני קהת שהיתה עבודת משאם הארון והמקודש שבכלים, והיה הארון מכלה בהם ומחיבת הקדש הם היו חפצים בדבר, והלוים הנשארים היו מתקנאים בהם, כן היה הדבר באהרן שהיה חפץ שתשרה השכינה ולא אכפת ליה אם יענש, ולכן אמר משה אחי איני כדאי ונכנסו שניהם אל אהל מועד והתפללו על הדבר, וזהו אומרו ומפני שמי נחת הוא, כלומר קודם ששרתה שכינתי נחת הוא, נפלה חתת אלקים בלבו ונכנע לומר למה לא שרתה שכינה, אולי איני כדאי. וכן דרשוהו רז"ל מפני שמי לשון קודם שמי, ולמדו מזה כשהוא כורע כורע בברוך, שנאמר מפני שמי נחת הוא, וכשהוא זוקף זוקף בשם, שנאמר ה' זוקף כפופים. עד הנה עזרני רחמיו יתברך להביא אגב גררא בפירוש פסוק מעשה ידיו אמת ומשפט וגו'. ועתה נבא אל פסוק שלאחריו: סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר. ירצה בזה לומר ראה גודל חכמתו ועומק מחשבותיו יתברך בציור בריאת תורתינו הקדושה שאחת דבר אלהים שתים זו שמעתי, רצוני לומר מה שאין הפה יכול לדבר ואין האזן יכול לשמוע, להיות ידוע שכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה והשמות יגולגלו ויצורפו להשמיענו ספורי מעשה שמים וארץ, וספר תולדות אדם ולספר עתידות כענין המבול והפלגה והפיכת סדום, וענין כלל האבות והשבטים ופרטי כל מה שאירע להם, ויציאת מצרים ודינים וחקים ומשפטים, וכל הספורים כלם סמוכים זה לזה, שמזה הפסוק אנו דורשים סמוכים מן התורה, כדאיתא בברכות פ"ק: א"ר יוחנן סמוכים מן התורה מנין, שנאמר סמוכים לעד לעולם וגומר, למה נסמכה וכו'. וזה הסדר הישר הוא פלא גדול, שמה שהיה כבר שמות הקודש אחר שעלתה מחשבתן של ישראל נעתק משמות הקדש לענין ספורי מאורעות ומצות ודינין, ועם כל זה סדר השמות במקומם עומדים, ר"ל שנשאר להם סדר ישר על פי אלפא ביתו"ת או בראשי תיבות או בסופי תיבות כידוע ליודעי חן. ואמר עשויים באמת וישר, הלא קדמתי לך בארוכה בפירוש הפסוק הראשון מעשה ידיו אמת וגו', שלחלק השמות יכנה המשורר ע"ה בשם אמת, על שם שמורים על אמתות מציאותו ויחודו ית', וכן בפסיק הזה יאמר על אותו החלק עשוים באמת וישר, כלומר סמוכים לעד לעולם, זה יאמר המשורר על סיפורי העניינים והמצות איך הם סמוכים על הסדר הנכון, ולא תאמר שכדי לסדר זה הסדר הנכון יצטרך לבלבל סדר שמות הקדש ולא ישאר להם סדר ישר ונכון, לזה אמר עשוים באמת, כלומר אותם המאורעות והדינים עשוים באמת בחלק האמת שהם חלק השמות, ועם כל זאת נשאר סדרם ישר, הלא תראה מה שגלה רש"י ז"ל במסכת סוכה הסדר הישר איך יוצא שם של ע"ב מויסע ויבא ויט, התיבה הראשונה מפסוק הראשון והאחרונה של פסוק האמצעי ותיבה ראשונה של פסוק האחרון, וכן על זה הסדר הישר והנכון כל הע"ב, וכן תמצא שם של מ"ב בפסוק בראשית ובפסוק של אחריו בסדר הגון ויפה, וכן כולם כנודע ליודעי חן. לז"א המשורר שהם סמוכים בענין וספור ישר וסמוך, ועם כל זה השמות הקדש עשוים ישרים על פי אלפא ביתא וראשי תיבות ופסוקים וסופי תיבות, ושעור הכתוב כך הוא: סמוכים לעד לעולם ספורי התורה ומצותיה, והם עשוים באמת עם חלק האמת, ואעפ"כ וישר ר"ל חלק האמת נשאר בסדר הישר, ותהיה מלת עשוים נמשכת עם מלת וישר, להורות כי שני דרכי התורה נשארו בסדר הישר, ולא נתבטל זה מפני זה, וזהו דבר נפלא מאד, ברוך אדון הנפלאות. ונלע"ד שהפסוק שהבאתי למעלה למתק הענין ולדבר צחות, שזהו אמיתת פשוטו באומרו אחת דבר אלהים שהיא תורתינו הקדושה, הסיפור והמצוה שבה, אעפ"י שבדיבור היא אחת בשמיעה נשמע עוד ענין שני שהם שמותיו יתברך שמסודר הכל בסדר יפה והגון וישר, ולא נתבטל סדר אחד מפני סדר השני, שכל דבריו אמת וצדק ושמו קיים ודבריו חיים וקיימים לעד ולעולמי עולמים, ולכן תקנו אנשי כנסת הגדולה הברכה שאחרי היחוד וקבלת עול מלכות שמים בלשון אמת, וט"ו ווי"ן עם האל"ף של אמת הוא צ"א כמנין שם של הוי"ה ואדנות, ותקנו במטבע אמת ויציב לומר וישר לרמוז על ישרות סדר התורה בכל צדדיה ופנותיה, ותקנו ממש בלשון שאמר המשורר ד"ה ע"ה: עשוים באמת וישר, ותקנו במנין החשוב הזה סדר השמות בראשי התיבות שהוא סדר אמתי וישר, וכן כמה סודות ושמות בתורתינו הקדושה יש מהן יוצאין בראשי תיבות ויש מהם בסופי תיבות, ויש מהם בחילוף האלפא ביתות ויש מהן כמו שפרשתי למעלה בשם רש"י ז"ל, כלם מסודרים נעימים ונחמדים בסדר יפה ישר ונכון וקיים, וגם תקנו לשון וקיים לומר שאין הדבר כמדת בשר ודם כשבא לחדש בנין הישן הוא צריך לשנות מה שהיה בראש הבנין ליתן ביסוד והיסוד בראש, ולא רישיה סיפיה ולא סיפיה רישיה, ונותן עליונים למטה ותחתונים למעלה, אבל הבורא ית' הוא קיים ושמו קיים ודבריו חיים וקיימים לעד ולעולמי עולמים, וכמו שאמר המשורר סמוכים לעד לעולם כנגד זה תקנו לעד ולעולמי עולמים בזה המטבע, והוא ושמו אחד ואין יחיד כיחודו, לכך תקנו בזה המטבע הוא קיים ושמו קיים וכו', ודבריו שהיא התורה חיים וקיימים בפעולתם ונאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים, כי הדבר הבלתי מסודר אינו נחמד, וגם הדבר הבלתי מסודר לא יועיל בפעולתו, אבל דבריו ית' כמה פעולות נעשו על ידם והיו נאמנים כנסיון הקמיע המומחה ושאר הסגולות, כעניין כשכרה דהע"ה את השיתין ועלה התהום, וכתבו שם על החרס שלא יעלה התהום ויציף את העולם, וכששלח שלמה בנו לתפוס את אשמדאי, ואמרו לו שמא דמרך עלך. ונאמנות פעולת דבריו וחמדתו יורה על יושר ויופי הסדר, אע"פ שנעתק ממה שהיה בתחלה. ואמר עוד המשורר פסוק שהוא מופת חותך על הסדר היושר שזכר בפסוק. עשויים באמת וישר. ואמר עוד ראה הסדר הישר שאפילו הדברים ככתבן הועילו כששלח פדות לעמו במצרים נגאלו ע"י טס שכתב בו משה עלה שור עלה שור להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס. בא וראה כמה כח תורתינו הקדושה ששני תיבות הכתובים בתורה בשבח יוסף הצדיק שלא רצה להביט בבנות, שנאמר בנות צעדה עלי שור. הגם שזה נקוד מלא-פום, אין מזה עכוב מאחר שבס"ת לא יש נקוד ויש אם למסורת, אותה הקדושה היא שעמדה לו לזכות להעלות עצמותיו לארץ הקדושה, שכל המקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים. וסרח בת אשר גלתה זה הסוד למרע"ה היכן יוסף קבור והעלה את הארון של יוסף שהיה שקוע ביאור בארון של מתכת וצף ועלה, הרי פדות שלח לעמו בסגולת התורה, כי הגאולה היתה תלויה בעצמות יוסף כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם, וזהו אמרו צוה לעולם בריתו כנגד ברית השבועה, ואלמלא נתגלה היכן יוסף קבור לא נתקיים השבועה ועל ידי קדושת ונוראות שמו הגדול ב"ה נתקיימה השבועה, וז"א קדוש ונורא שמו:

או יאמר פדות שלח לעמו, ע"ד שאמרו חז"ל בדברים רבה פרשת עקב: הים ראה וינוס. מה ראה ר' נהוראי אומר שם המפורש ראה חקוק על המטה ונקרע. ושיעור הכתוב כששלח פדות לעמו ע"י המטה, גם כשצוה לעולם בריתו להתקיים, ורקע הארץ על המים במאמרו יתברך, שתלה ארץ על בלימה, קדוש ונורא שמו. כלומר הכל ע"י קדושת ונוראות שמו הגדול ב"ה, שנאמר כי ביה ה' צור עולמים. ועוד אמרו רז"ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ. או יאמר פדות שלח לעמו וגומר, כנגד מה שאמרו רז"ל בב"ר פרשה מ"ד: אשר יעבודו דן אנכי. ר' אלעזר בשם ר' יוסי בן זמרא, בשתי אותיות הללו הבטיח הקב"ה לאבינו אברהם שהוא גואל את בניו, ושאם יעשו תשובה גואלן בשבעים ושתים אותיות, דאמר ר' יודן מלבוא לקחת לו גוי מקרב גוי עד מוראים גדולים אתה מוצא שבעים ושתים אותיות של הב"ה, ואם יאמר לך אדם שבעים וחמשה הם אמור להם צא מהם גוי שני שאינו מן המנין. ר' אבין אמר בשמו גאלן, ששמו של הקב"ה שבעים ושתים אותיות ע"כ. וכנגד זה נאמר פדות שלח לעמו וגו'. על ידי קדושת ונוראות שמו הגדול יתברך:

ורמז גדול יש בשתי תיבות אלו עלי שור, כי על"י עולה קי"ב עם חשבון ב' תיבות עלי שור כמנין שם אהי"ה והוי"ה ואדנות, ושור עולה כמנין ר"ת א"נא ב"כח ג"דולת י"מינך ת"תיר צ"רורה, לומר שנתגבר יוסף על יצרו בכח וגבורה כשור ונשבע ליצרו וגם בחייו זכה לברכת תבואתה לראש יוסף בזכות התגברו על יצרו בכח השבועה, שנאמר תבואתה לראש יוסף וגו' וסמיך ליה בכור שורו הדר לו, מפני שהיה כחו קשה כשור, ולזה רמז שלמה במשליו ובחכמתו ורב תבואות בכח שור, ובמסכת סנהדרין: רב יוסף קרי עליה דנפשיה ורב תבואות בכח שור. אפשר דשמא גרים שהיה לו כחו של יוסף הצדיק בתורה. ואפשר שלרמז זה עבדי ליה עגלא תלתא לרב יוסף ביומא דעצרתא ואמר אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא, ובמסכת הוריות איתא: רב יוסף סיני, רבה עוקר הרים. וזכור הרמז שזכרנו בשם התיקונים וז"ל: ובהאי שמא הוה רבה עוקר הרים דאורייתא דבע"פ, ומשם תבין להא קרא רב יוסף עליה דנפשיה ורב תבואות בכח שור, ובמדרש רז"ל גרסינן עלה שור עלה שור ב' פעמים ובה"א, ולא גריס עלי ביו"ד, ועלה עלה ב' פעמים עם אותיותיו עולה למנין רי"ו:

או יאמר צוה לעולם בריתו, כלומר בכח הברית שלח פדות לעמו שהוא מופת חותך כפשוטו שהוא נראה לעינים שהברית דהיינו התורה בכללה היא המקיימת העולם, דכתיב אם לא בריתי וכו'. או יאמר צוה לעולם בריתו, על עצמו אמר דוד זה על המעשה שאירע לו כשכרה השיתין עד התהום ועלה התהום ובקש להציף את העולם עד שכתב את השם והשליך לתהום וכבש את התהום, לזה אמר המשורר שבח התורה על מעשה שהיה ואירע לו בעצמו, ושיעור הכתוב כך הוא: כששלח פדות לעמו, גם כשצוה לעולם בריתו היה ע"י קדושת שמו יתברך, וכל אלו הענינים ודומיהן מורים על קדושת ונוראות שמו הגדול יתברך ויתרומם, לזה אמר קדוש ונורא שמו. ועל ידי קדושת ונוראות שמו הגדול ב"ה נתקיימה השבועה, וז"א קדוש ונורא שמו. ואמר עוד ראשית חכמה יראת ה', דהיינו ראשית התורה הנקראת חכמה, דכתיב כי ה' יתן חכמה, כי התורה מתחלת בספור מעשה שמים וארץ, ומי שרואה מעשיו הנוראים גדולים ונפלאים יבא לידי יראת ה', והראייה תביא אותו לידי זכירה ועיון, זהו שאמר שכל טוב, והשכל טוב שהוא העיון תביא לידי מעשה, וזהו שאמר לכל עושיהם, ומלת לכל ירצה בזה לא מבעיא לעושה מעשה המצוות מאהבה אלא אפילו מיראה, כי היראה בתחלה תביאנו לידי אהבתו ויהיה תהלת ה' בפיו עומדת לעד, כי האוהב הוא המהלל בתמידות לעד כמו שזכרנו למעלה בארוכה בפתיחת דברינו, וחזרתי פה כדי שיבא על סדר המזמור ולחתום מעין הפתיחה ולחדש בו יותר. עוד נוכל לומר שכוונת המשורר ע"ה בזה הפסוק להחזיק עוד דבריו הראשונים ואמר ראה שראשית חכמה שהיא התורה מתחלת ביראת ה', דאיתא בתוספתא דחגיגה: ששם מ"ב יוצא משני פסוקים הראשונים שבתורה מבראשית ומפסוק שלאחריו, ומצאתי בספר התיקונין וז"ל: ובגין דא אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה אתקרי כתר חכמה, אב לי"ג מכילן דכלילן בחסד ע"ב שמהן דאינון כללא דילהון, וה"ו אני וה"ו, וחכמה לימינא, כמד"א הרוצה להחכים ידרים, אמה עילאה לגבורה בה קרע שטן מן ימא, ובה וישם את הים לחרבה, ובה קרע ימא לי"ב קרעים ובה רוקע הארץ וצאצאיה ובה עקר טורין ותבר טינרין דחיויא, הה"ד והנה רוח חזק מפרק הרים ומשבר סלעים דאינון טנרין וסלעים דחיויא דאתמר ביה דרך נחש עלי צור. ובהאי שמא הוה רבה עוקר הרים באוריתא דבע"פ, כתר עליון איהו פלא, וביה עמודא דאמצעיתא דאתקרי נורא עביד פליאן, הה"ד נורא תהלות עושה פלא. ובה אמר משה נגד כל עמך אעשה נפלאות וכו' עכ"ל התיקוני'. הגם שאין לי עסק בנסתרות ואיני כדאי להתבונן בהם, שמחתי כעל כל הון לכוין בזה הפסוק שאנחנו עוסקים בו אל מה שאמרו בתיקוני', ובגין דא וכו' אתקרי כתר חכמה, וזה אמרו על השש כנפים ר"ל ששה תיבות ראשונות שבשם בן מ"ב. וכן מה שרמזו שם אימא עילאה לגבורה, בה קרע שטן מן ימא כו', שהם הששה תיבות שניות שבשם מ"ב ובה קרע ימא וכו'. שכל זה הוא מורה על החכמה הנפלאה בבריאת העולם ועל הגבורה לשנות את טבע המים להשים את הים לחרבה ולסתום פיות המקטרג, וכל הנוראות והנפלאות שנעשו על ידי שם הגבורה, וז"א ראשית חכמה יראת ה' כנגד כתר חכמה ואימא עילאה הנרמז מראשית התורה מפסוק בראשית ושלאחריו. ומהגבורה יבא הפחד והיראה, מי הוא זה נקי כפים ובר לבב אשר יראה עד היכן מגיע כח התורה וצירוף אותיותיה ניקודיה טעמיה כי טוב, ותגיה וכתריה ולא ירעדו כל איבריו ורתת ורעד ויראה ופחד ויתפקקו כל חליות שבשדרתו ויהיה עובד אלקים באמת ובתמים מיראה ומאהבה. ושיעור הכתוב כך הוא: ראשית חכמה יראת ה', שהיא התורה שיש בה חכמה ויראת השם בראשיתה על הדרך שזכרנו בשם התיקוני', זהו פתח ושכל טוב ועיון לכל עושיהם לבא לידי עשיית המצות מיראת הגדולה ומיראת העונש, וזה אומרו: לכל עושיהם, לבא לידי עשיית המצות מיראת הגדולה ומיראת העונש, וזה"א לכל עושיהם, כלומר יעשה המעשה הטוב יהיה מאיזה יראה שיהיה יבא הטוב מ"מ. או יאמר לכל עושיהם, כלומר בין שהוא מבין בפרטי החכמה הנז' ובעומק סודותיה, ובין שאינו יודעים כי אם דרך כלל שיש בכח תורתינו הקדושה כל אלו הנפלאות שדברנו בשם התיקוני'. על ידי זה יבא לידי מעשה המצות מחמת היראה והמעשה, יתמיד בו עד שיבא לידי אהבה להיות תהלת ה' יתברך עומדת לעד. או יאמר ראשית חכמה על שם ה' בחכמה יסד ארץ, ויחזור זה הפסוק על פסוק שלפניו, כפי מה שזכרנו שהרצון בו שצוה לעולם בריתו נאמר על הנס שראה דהע"ה כשכרה את השיתין ועלה התהום להציף את העולם, וע"י שכתב את השם כבש את התהום. עתה בזה הפסוק יתן טעם למה היתה זאת מלפניו יתברך, להיות כל העולם כולו מים במים, ויהיה הכל תלוי במאמר מי שאמר והיה העולם ברוך הוא וברוך שמו ותלה ארץ על בלימה, ולמה עשה זה האלהים, אלא כדי שיראו מלפניו ע"ד שאמרו רז"ל למה כונס כנד מי הים, בשביל יראו מה' כל הארץ וגו'. לזה אמרו ראשית חכמה יראת ה' שניתנו יסודי ארץ על המים, והיא גבורה נפלאה וחכמה נפלאה, כענין שנאמר ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו, וכל זה היתה בחכמה מאת ה' ית' כדי להטיל אימה על ברואיו למען ילכו בדרך הש"י, ובזה יהיו שותפים במעשה בראשית שיקיימו את העולם, כעניין שנאמר וצדיק יסוד עולם. וז"א שכל טוב לכל עושיהם, ויהיה פירוש עושיהם על ב' פנים: או עושי המצות או עושי שמים וארץ, כלומר שבעיון הזה יעשו המצות ויתחזקו היסודות ועמודי שמים, דכתיב אם לא בריתי וגו'. ומכלל לאו אתה שומע הן, כי ידיעת ההפכים אחת, ומפני היראה אשר תהיה תמיד על פניהם תהיה תהלת ה' יתברך עומדת לעד, וכה"א לרוקע הארץ על המים כי לעולם חסדו. כלומר הודו לה' שלכך הרקיע הש"י הארץ על המים, כדי שנזכור תמיד כי חסד ה' לעולם על יריאיו, שמקיים את העולם במאמרו ב"ה, ועל שם זה אמר כאן תהלתו עומדת לעד, ולכך גזרה חכמתו יתברך לתלות הארץ על בלימה, כדי שיראו מלפניו ויהללוהו תמיד, וכה"א אמרו לאלקים מה נורא מעשיך, כלומר שמתוך נוראות מעשיו ישבחוהו ויפארוהו וירוממוהו ויגדלוהו, ויהיה פירוש אמרו לפי דרכנו מלשון את ה' האמרת והשם האמירך, שהוא לשון רוממות וגדולה, וכן יש מפרשים מזה הענין אמרו צדיק כי טוב. וכיון שהוכחנו בראיות נכוחות ואמיתיות שראתה חכמתו יתברך לברא את העולם על אופן שיהיה נראה כמלך יראוי והאלקים עשה שיראו מלפניו, יסתלק ספק גדול לומר למה היתה זאת מלפניו יתברך, מאחר שהוא ארך אפים ורב חסד ומעביר ראשון ראשון ובכל זאת לא שב אפו מיציר כפיו מעשה ידיו להתפאר ונטרד מגן עדן וקללו בעשר קללות ונגזרה עליו ועל זרעו אחריו את המות על מצוה קלה שעבר, כדאיתא בב"ר: כגללו לנצח יאבד, על שגלל מצוה קלה נטרד מגן עדן, רואיו יאמרו איו, הן הוא האדם כיון שטרדו התחיל מקונן עליו ואומר הן הוא האדם תתקפהו לנצח ויהלך, משנה פניו ותשלחהו, תוקף שנתן הב"ה באדם הראשון היה לנצח לעולם, כיון שהניח דעתו של הקב"ה והלך אחר דעתו של נחש, משנה פניו ותשלחהו, כיון ששלחו התתיל מקונן עליו וכו'. וא"כ מאחר שהיה כ"כ בריה חשובה וקלסתר פניו היה מכהה גלגל חמה, וקומתו למקצה השמים ועד קצה השמים, וכמה ענינים נוראים שהיו בו כאשר זכרנו לםעלה, ואיך ישוער שלאדם חשוב כזה לבלתי סלוח לו על מצוה קלה, ואפילו היתה מצוה חמורה כדעת הזוהר, מ"מ עבירה אחת היתה ופרסמה הכתוב בעונשין חמורין מאד מאד, ועל זה היה דהע"ה מתמי' באמרו בתוכחות על עון יסרת איש ותמס כעש חמודו אך הבל כל אדם סלה. ירצה בהרבה תוכחות על עון א' יסרת איש, כי איש הוא לשון חשיבות, כד"א והאיש משה וגומר. ולא עוד שקללתו בתוכחות הרבה אלא אף חמדת ויופי גופו וזיו קלסתר פניו וקומתו שתה עליו כפכה והמסת אותו כהמס דונג מפני אש וכאלו אכלו עש, וז"א ותמס כעש חמודו, ואם ככה אתה עושה בארזים מה יעשה איזובי קיר, וז"א אך הבל כל אדם סלה, כי האדם בערך האיש כערך האיזוב עם הארז:

או יאמר המשורר ע"ה זה הכתוב כנגד מרע"ה אדון הנביאים, כמתמיה ואומר שבשביל שהוכיח מרע"ה על עון תלונות המים ואמר להם שמעו נא המורים יסרת אותו, וז"א בתוכחות על עון, כלומר לטובה נתכוין מרע"ה כשאמר להם שמעו נא המורים, כדי להוכיחם על עון תלונת המים, יסרת איש זה משה, כד"א והאיש משה ענו מאד. ועל שהוכיח את ישראל גזרת עליו שלא ליכנס לא"י שנקראת ארץ חמדה, ולא הועילה לו מחשבתו הטובה שהיתה כדי להוכיח לחפות על העון, וניטלה חמדתו ממנו שהיא ארץ ישראל, שמת ואין תאותו בידו, וז"א ותמס כעש חמודו, שנתאוה ליכנס לארץ חמדה לקיים המצות התלויות בארץ, ואם למוכיחים לא ינעם שהם חשובים במדרגת איש, אך הבל כל אדם סלה, שאר כל אדם החוטא שאינו במדרגת איש ואינו מוכיח לא כל שכן. אחר שכתבתי זה כמה ימים מצאתי קרוב זה הפשט במדרש אלה הדברים רבה בפרשת ואתחנן בזה הלשון: בתוכחות וכו'. מהו בתוכחות על עון, ע"י עון אחד שהיה ביד משה שהוכיח את בניך ואמר להם שמעו נא המורים, יסרת אותו והוכחת אותו, ואין איש אלא משה, שנאמר והאיש משה ענו מאד. מהו ותמס כעש חמודו, כל חמדה שהיה מתאוה משה ליכנס לארץ, המסת אותו כעש הזה שנכנס בכלים ומרקיבן, ואין חמודו אלא ארץ ישראל, כענין שנאמר ואתן לך ארץ חמדה וגו'. ואם כך הגיע למשה הצדיק על אחת כמה וכמה שאר כל הבריות שהם מתקנאים להבל, ומתוקנין ליום הדין אך הבל כל אדם. אמר ר' אחא שנעשה אלוה, שנאמר ראה נתתיך אלהי' לפרעה. עכשיו הוא מתחנן ומתחבט, ואתחנן אל ה' ע"כ. ושמחתי כעל כל הון שיצאתי בעקבי הגדולים וכיונתי לדעתם ז"ל, ומ"מ יש הפרש מועט, שלדברי רז"ל מפרשים בתוכחות על עון אחד שהיה ביד משה, ולפי פירושינו בתוכחות על עון לפי שהוכיח משה על עון תלונת המים שהיה אותו העון ביד ישראל, ולולי זה ההפרש לא הייתי כותב אותו בשמי אעפ"י שטרחתי בו, וזה ההפרש שזכרנו וגם הפרש הלשון יוכיח שטרחתי בו ונהניתי מיגיע כפי ת"ל:

או יאמר אך הבל כל אדם סלה, שמרע"ה היה גלגול של הבל כדעת חז"ל, וידוע שמנחת קין היה מפרי האדמה, שנאמר ויבא קין מפרי האדמה וגו', הרי שקיים מצוה התלויה בארץ אעפ"י שהביא מן הגרוע זרע פשתן כמאמרם ז"ל, והבל היה קרבנו מבכורות צאנו אבל לא קיים מצוה התלויה בארץ, ועל כן נלע"ד שהיה מרע"ה חומד ומתאוה ליכנס לארץ כדי להשלים נפשו גם כן בכל התרי"ג מצות ולקיים המצות התלויות בארץ, כי עיקר טעם הגלגול שאמרו חז"ל הוא כדי לקיים המצות אשר לא קיים בראשונה, כמו שפירש מהר"ר שלמה אלקבץ הלוי זצ"ל במה שהשיב בן עזאי כשאמרו לו אתה נאה דורש ואינו נאה מקיים, מפני שלא היה מקיים מצות פריה ורביה, אמר להם ומה אעשה ונפשי חשקה בתורה. שרצונו בזאת התשובה ודקדק לומר ונפשי ולא אמר ואני חושק בתורה, לומר שההתלהבות והחשק שהיה לו עם התורה היא היתה הוראה שנפשו באה בגלגול וקיים כל שאר המצות כחז"ל, ולא היה חסר לתקון נפשו בשלמות רק התורה, ולכן קבלו רז"ל תשובתו דאי לא תאמר הכי לא השיב להם דבר כהוגן באומרו מה אעשה ונפשי חשקה בתורה, וכי מצות ליהנות ניתנו למלאות חשקו ותאותו, אלא דוק מינה שחשקו היתה הוראה עליו שלא בא לעולם אלא כדי להשלים נפשו בתורה ושכבר קיים פריה ורביה ושאר כל המצות, וכן אני אומר שחמדת מרע"ה היתה כדי למלאות את מה שהיה חסר מהמצות התלויות בארץ שלא קיים אז, וקין אחיו קיים שבארץ ישראל היתה לידתם, כי יצירת אדם הראשון היתה ממקום המזבח כדאיתא בב"ר פרשת ט"ו. מן האדמה. ר' ברכיה ור' חלבו בשם ר' שמואל בר נחמן אמרו ממקום כפרתו נברא, המד"א מזבח אדמה תעשה לי, אמר הב"ה הרי אני בורא אותו ממקום כפרתו והלואי יעמוד ע"כ לשון המדרש:

עוד יש לי ראיה שאדם הראשון ותולדותיו נתישבו בארץ ישראל ממה שכתב רבינו בחיי ז"ל בפרשת בראשית בפסוק ומפניך אסתר וז"ל: יתכן לפרש ומפניך אסתר, ממקום שכינתך, כלומר ממקום שמתראים שם פני האדון ה' אלקי ישראל. וזה יורה כי אדם הראשון נתישב בהר המוריה ושם היה תולדותיו, ויאמר הכתוב הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה הקדושה כדי שאסתר מפניך, שכל מי שנתגרש ממנה נקרא נסתר מפניו כי הוא ברשות אלקים אחרי', וכן הזכיר דהע"ה כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלקים אחרים ע"כ. הרי לך מהמדרש שהיתה לידתם בארץ ישראל, ומרבינו בחיי ז"ל נשמע שהי' ישיבתם ודירתם בא"י, וכל זה ראייה למה שאנחנו בו שעל כן חמד מרע"ה ליכנס לא"י לקיים את המצות התלויות בארץ שלא קיים אז, שלא הביא מפרי האדמה מנחה לה' רק מבכורות צאנו ומחלביהן, והיה חומד להשלים נפשו בכל המצות, ודעת חז"ל שיתרו היה בא מכח קין, ונרמז בפרשת יתרו כשאמר לו א"ני ח"תנך י"תרו בא אליך. ר"ת אחי, ולכן נתן לו את בתו תמורת תאומתו של הבל שלקחה ממנו קין. והיה גם צריך להביא קרבן מבכורות צאנו כאשר הביא הבל אז, ולא הביא כי אם זרע פשתן, עתה בא והשלים לתקן את מעוותו, שנאמר ויקח יתרו חתן משה עלה וזבחים לאלקים. ואמר לאלקים ולא אמר לה' לומר שבדין לא נתקבל קרבנו שהביא זרע פשתן דבר גרוע ולא הביא מבכורות צאנו וחלביהן, ולכן הביא עתה עולה וזבחים לתמורה ולכפרה לתקן עוותו, והנה קין השלים את הקרבן והבל לא השלים להביא ממצות התלויות בארץ, וז"א אך הבל כל אדם סלה, שנשאר אדון הנביאים בחמדתו שחמד הבל:

או יאמר המשורר ע"ה: אך הבל כל אדם סלה, על עצמו שהוא היה בא מכח אדם הראשון, וזה נרמז במלת אדם דוד משיח כדעת חז"ל, ואמר דהע"ה אני שבאתי לעולם כדי לתקן עוותו של אדם הראשון וקלקלתי, תקנתי שהוספתי לחטוא, וז"א אך הבל כל אדם סלה, ולפי זה הדרך יתאר הכתוב החטא והעון בשם הבל, כי מעשה החטא הבל הוא מעשה תעתועים, או ע"ד בהבל בא ובחשך הלך וגו'. כלומר כי בחינם חזר לבא מאחר שלא תקן והוסיף לחטא, לכן אמר בפסוק שלאחריו שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש וגו'. שהיה צריך להתחזק בתפלה בשועה ובדמעה לפי שהיה צריך לתקן שני עניני חטאים: מה שחטא בראשונה ומה שחטא בשנייה, וז"א כי גר אנכי עמך, כלומר אעפ"י שהנראה לעיני בני אדם שאנכי בעמדי עמך באתי מחדש לעולם כגר הנכנס למדינה אשר מעולם לא נכנס בתוכה, ידעתי אני ברוח הקדש שאני תושב ככל אבותי, שבאו פעמים שלש עם גבר, ובאתי לתקן את שנינו, על כן השע ממני ואבליגה:

או יאמר כי גר אנכי עמך כנגד שני חייו שהיו ע' שנתן לו אדם הראשון משנותיו כמבואר בדברי רז"ל, וכנגד זה אמר גם כן בזה המזמור הנה טפחות נתת ימי, ועל שהיו מועטי' בערך אדם הראשון שחיה תתק"ל שנה, קרא עצמו גר, וכנגד הזמן הראשון שהיה זמן רב תתק"ל שנה קרא עצמו תושב, ומי שחיה זמן רב מן הנמנע שלא חטא באריכות הזמן כי אין צדיק בארץ, רצוני לומר מצד היותו ארציי קרוץ מחומר ומורכב אשר יעשה טוב ולא יחטא, על כן אמר השע ממני ואבליגה וגו': או יאמר אעפ"י שהיצר הרע מרחיק ומבדיל ביני לבינך כגר שאין לו קרובים לקרבו, מ"מ מצד נשמתי אני קרוב ותושב ככל אבותי, כי נשמתי חצובה מתחת כסא הכבוד ודבוקה וחשוקה בך ככל אבותי, והבא ליטהר מסייעין אותו, על כן התפלל על הסיוע, וז"א השע ממני שירפה ממנו היצה"ר, ואבליגה ואתחזק עליו. או יאמר שמעה תפלתי ה' וגו', ומה שאני צריך להתחזק בתפלה ובשועה ובדמעה הטעם הוא: כי גר אנכי עמך, יאמר על הנשמה שהיא מצד יחס מה שאנכי עמך שהיא הנשמה שנתת בי, היא יחידה כגר ונכרי ואכסנאי בעה"ז שהיא עולם הגופות העבים והגסים, ואין לנשמה שום מכירים אוהבים ומיודעים, ואין מחזיק ותומך ולא עזר וסומך בידה, ואדרבה כל האיברים שבגוף האדם מנגדים אותה ורודפים אחר תאות הגופניות. אבל החלק הגופני שבו כל האיברים הם קרובים ויועצים לרדוף אחר התאות, ואני תושב ביניהם, שכל אבר ואבר שתובע איזה הנאה גופניית, כל הגוף מסכים עמו ושומע לעצתם, וז"א תושב ככל אבותי. כלומר מצד היחוס שיש לי מאבותי, שהוא הגוף שבא מצד שותפות אביו ואמו, על כן אני מתפלל השע ממני ואבליגה, השע ממני אלו הקרובים שאין מקרבין לו לאדם אלא בשעת הנאתן, הרפה אלו הקרובים ממני. ואבליגה ואתחזקה בחלק הנשמה, ע"ד הבא ליטהר מסייעין אותו. ויש ראיה בדברי רז"ל בויקרא רבה פרשה ל"ד. שהנפש היא בעה"ז כגר ואכסנאי, מהלל הזקן בשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם, אמרו לו תלמידיו ר' לאן אתה הולך, אמר להם לגמול חסד עם הדין אכסנאי בגו ביתא, אמרו לו כל יום אית לך אכסנאי, אמר להם והדין נפשא עלבונא לאו אכסנאי הוא בגו גופא, יומא דין היא הכא למחר לית היא הכא, ואמר גומל נפשו איש חסד זה הלל הזקן:

או יאמר אך הבל כל אדם סלה. שהוא כמשיב תשובה על התמיה של ראש הפסוק, שהיה מתמיה ואומר בתוכחות על עון יסרת איש וגומר. או שנאמר שהתמיה היתה כנגד אדם הראשון או כנגד מרע"ה, איהו דוד מותיב לה ואיהו מפרק לה, שהקב"ה אמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד. וז"א אך, כלומר אך נודע הדבר למה הב"ה מעניש לגדולים כאלו על עון קל, כדי ששאר כל העם יראו וישמעו ויאמרו הן בקדושיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה אף שוכני בתי חומר, ואם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי קיר ויראו ויפחדו, שכשהב"ה עושה דין בצדיקים מתירא ומתעלה ומתקלס, אם כך באלו כ"ש ברשעים, וכן הוא אומר נורא אלהים ממקדשיך. אל תיקרי ממקדשיך אלא ממקודשיך. וז"א אך הבל כל אדם סלה. אם הוא מייסר האישים כך, וכל שכן מי שאינו במדרגת איש אלא במדרגת כל אדם, ההדיוטים אשר מאדמה יסודם, וסלה יקחו זה המוסר לעולם ועד לומר אנחנו מהתולעת ולא איש, והבל בפני הראשונים, ובזה תהיה יראת הש"י תקועה בלבם, ואעפ"י שאין הדין כך, משם ואילך שיוכו האבות על הבנים, השעה צריכה לכך כדי להפחיד הבנים, לפי שהיה אדם ראשון לאנשים הנבראים, ומרע"ה גדול שבנביאים הוצרך להחמיר עליהם בעונשים כדי להפחיד לדורות הבאים, וקהו שיני אבות כדי שלא יאכלו בנים בוסר, וכתב כמהר"ר דון יוסף ן' יחייא בהקדמת פירושו לספר משלי וז"ל: ולהיות תכלית כל התורה כלה היא יראת ה', וכאומרו ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל ממך כי אם ליראה, לכן בהקדמת הספר אמר כי יראת ה' היא ראשית דעת, ובחתימתו אמר אשה יראת ה' היא תתהלל עכ"ל. וזו אינה צריכה לפנים להאריך בראיות כי יכלה הזמן והמה לא יכלו, כי ברית מלח עולם ויסוד חזק הוא היראה, וראתה חכמתו יתברך לעשות ליראה קיום והעמדה, יתד תקוע במקום נאמן, והיא התשובה לקבל אותה, ואלמלא התשובה אין ליראה קיום והעמדה, לפי שכל היראה תהיה על פני האדם קודם שיחטא, אבל לאחר שחטא יחשוב בלבו אותו החוטא, הואיל ואידחי ההוא גברא אידחי, וכמו שאמר אלישע אחר לאחר שיצא לתרבות רעה, אמר הואיל ואיטרידו ליה לההוא גברא מההוא עלמא ליפוק וליהני בהאי עלמא. הרי מפני שהיה סבור שהוא באפס תקוה שיקובל בתשובה הסיר מסוה הבושת והיראה מעל פניו ורצה ליהנות מזה העולם מאחר שנדחה מעולם הבא, אבל אם היה יודע שתקובל תשובתו לא היה חוטא יותר ממה שחטא, וזהו שאמר המשורר ע"ה: אם עונות תשמר יה ה' מי יעמוד. כי עמך הסליחה למען תורא. וכדי להבין פסוקים אלו על מתכוונתם לפי דרכנו שאנחנו בו, צריכים אנו לבאר השיר כולו לפניהם של הפסוקים האלו, ולאחריהם אמר המשורר: שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'. ירצה בזה שהעונות גרמו מסך והבדל גדול, מתהומא דארעא ועד רום רקיעא, בינינו למקום ב"ה, כמו שיסד הפייטן: קְרָאנוּךָ ה' אֱלֹהֵינוּ רָחַקְתָּ מִמֶּנּוּ בַּעֲוֹנֵינוּ. וז"א ממעמקים קראתיך ה'. עתה יאמר אעפ"י שרחקת ממנו בגבהי מרומים בסבת עוונותינו, קראתיך ה' שתשמע בקולי, ואעפ"י שמצד שהוא קולי קול חומר עכור מלוכלך בחטא ועון, אינו מן הראוי שתשמע בקולי, מ"מ אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, ותהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני, שהם נאמרים ברוח הקדש, וז"א ה' שמעה בקולי תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני. תרי קלי: הראשון הוא קול לו שייחסו אליו ולכן אמר בקולי ביו"ד, והשני הוא קול דברים ותחנות, ונתן סבה לשאלתו זאת, מפני שיש מקום להשיב עליו ולומר מה לי אם הדברים הם יפים והגונים והשואל הוא שלא כהוגן, וכמה יין יפה בכלי מכוער, לזה אמר: אם עונות תשמור יה ה' מי יעמוד. ירצה בזה אם לא היה הש"י מוחל וסולח בחסדו הגדול, והיה שומר עונות כאשר מדת הדין נותנת שמי שיחטא לו למלך גדול וקדוש ונורא ב"ה, שלא יהיה לו כפרה וסליחה עולמית, לא היה העולם יכול להתקיים אפילו שעה אחת, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, וזה יהיה סבה שיצא לתרבות רעה, מאחר שאין להם כפרה לעה"ב ירצו ליהנות מעולם הזה, ומי יכול לעמוד לפני זעמו. או יאמר מי יעמוד על עמדו, שלא יצא לתרבות רעה מאחר שאין לו כפרה, וז"א ה' מי יעמוד, ואם לית את שביק צבחר לית עלמא, אם דין את בעי לית עלמא, ואם עלמא את בעי לית דין, מה את תפיס חבלא בתרין ראשין. ולכן ראוי ונכון שלא תשמור העונות אם חפץ בנו ה' ובעולמו, ואם בריאה התשובה והסליחה מוטב ואם לאו ראוי שתברא מטעם שזכרנו שיעמוד העולם ומלואו תבל ויושבי בה, ועוד טעם אחר וסבה על שאלתי זאת שתשמע בקולי ואל תפן אל רשעי וחטאתי, כי הלא כבר הקדמת במחשבה התשובה והסליחה קודם שנברא העולם שהיא אחת מז' דברים שעלו במחשבה קודם שנברא העולם, וז"א כי עמך הסליחה. כלומר עמך בהיותך לבדך קודם שבראת העולם היתה הסליחה עמך במחשבתך, ומלבד שהיתה מחשבת התשובה והסליחה הכרחית לקיום העולם כמו שזכרנו, יש עוד תועלת שאם לא תסלח אחר שחטא החוטא לא יראך עוד, כי יאמר מאחר שכבר נאבד ממנו העולם הבא, שרוצה ליהנות מעולם הזה כי היכי דלא לירות תרתי גיהנם, ואכל ושתה האסור והמותר כי מחר ימות, כאשר עשה אלישע אחר שאמר הואיל ואטרידו לההוא גברא מההוא עלמא ליפוק וליהני בהאי עלמא וכו', וא"כ בטלה היראה מנגד פני החוטאים, לכן היתה עצה ומחשבה טובה שקדמה עמך הסליחה למען תורא, ואחר שכתבתי זה מצאתי שהראב"ע ז"ל מסכים במקצת לפירושינו בזה הפסוק וז"ל: כי עמך הסליחה, שאם לא תסלח לא ייראוך החוטאים, ויעשו חפצם בכל אות נפשם עכ"ל. אבל רש"י ז"ל ואביו של הקמחי ז"ל: הסכימו לדעת אחרת ופירשו זה הפסוק כי הקב"ה נתן ממשלה לעליונים לעשות חפצו בארץ, אבל הסליחה אינה עמהם כי אם עמו, למה שלא יאמרו בני אדם בלבם אם אנחנו חוטאים יתפייסו לנו המלאכים וישאו עונינו, בא להודיע כי אין בהם הסליחה למען שיראו בני אדם את הש"י למען כי עמו הסליחה לא עם אחר זולתו ע"כ לשון הרד"ק בשם אביו ז"ל, ושני הפירושים נכונים ומתוקים מדבש, ואמר עוד קויתי ה' קותה נפשי. כפל הקווי, והראשון ביו"ד באחרונה כמדבר בעדו בעד גופו, והשני בלשון נסתר כמדבר בעד אחרים בעד נפשו, על הדרך שאמר שמעה בקולי ואמר בקול תחנוני, ועתה נותן טעם לשבח, שבין מצד קולו שהוא קול חוטא, אפילו שחטא ישראל הוא, בין מצד סדור ויופי התחנונים, יש לו תקוה שתקובל קול תחנוניו, ואמר קויתי ה' מצד החומר המקוה, גם קותה הנפש שישמע קולי, והעד על תקות שניהם שתעלה להם תקותם, מאחר שלדברו הוחלתי, ירצה בזה שכל דברי הם דבריו יתברך הנאמרים לי ברוח הקדש, ולולא נמחל עוני לא היה שורה עלי רוח קדשו יתברך, שהרי לדברו אני מיחל, ואיני מדבר עד יערה עלי רוח ממרום קדשו, וז"א לדברו הוחלתי. ואמר עוד נפשי לה' משומרים לבוקר שומרי' לבוקר, ירצה בזה לשבח את נפש האדם שהיא חלק אלוה ממעל, ע"כ היא חשובה מאד, וז"א נפשי לה' וע"כ ראוי שתשרה עליו רוח הקדש, והפסוק הזה כנותן טעם על הפסוק שלפניו מאיזה טעם תשרה רוח הקדש על האדם אשר מעפר יסודו, והשיב שהוא מצד השותפות שיש להב"ה ביצירת הולד והיא הנפש, כמאמר רז"ל: ג' שותפין באדם, הקב"ה ואביו ואמו. וכפל ואמר משומרים לבקר שומרים לבקר, לומר שחלק הנפש מצד שהיא חצובה מתחת כסא הכבוד, על כן מעלת האדם אם יזדכך חומרו יזכה למעלה ולמדרגה לפני ולפנים משני מיני מלאכי השרת שהם במרום שומרים לבקר לומר שירה לפני ה' יתברך. ויהיה לפי דרכנו זה פירוש שומרים ממתינים לבקר עד שיעלה עמוד השחר, כמו ואביו שמר את הדבר. וכמו שאמר המלאך ליעקב בהאבקו עמו, שלחני כי עלה השחר והגיע זמני לומר שירה בבקר, והמין הא' מהמלאכים הם המלאכים הנבראים בכל יום, כדאיתא במסכת חגיגה: א"ל שמואל לחייא בר רב בר אוריא תא ואימא לך מהני מילי מעליותא דהוה אמר אבוך, כל יומא ויומא נבראי' מלאכי השרת מנהר דינור ואומרים שירה ובטלין, שנאמר חדשים לבקרים רבה אמונתך. ואמרינן התם: מהיכן נפק, פי' נהר דינור. אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב מזיעתן של חיות. וכדאיתא במדרש ב"ר פרשה ע"ח: רבי חלבו בשם ר' שמואל בר נחמן אמר לעולם אין כת של מעלה מקלסת ושונה, אלא בכל יום בורא הקב"ה כת של מלאכים חדשה (כחז"ל), והן אומרים שירה חדשה לפניו והולכין להם, ואלו המלאכים ברייתן מזיעת החיות, אבל נפשי לה'. ולפי זה א"כ מחיצת נפשי לפנים ממחיצתם, ומזה הטעם עצמו שנפשי לה' גם מחיצתי לפנים ממחיצת המין השני מהמלאכים שאינם מתחלפי', והם שרים של מעלה, כגון מיכאל וגבריאל. על כן ראוי האדם שתשרה רוח הקדש עליו והשותף החשוב ב"ה קבל עליו לקרב השכר והתועלת ולרחק הנזק וההפסד, ובכח זה תמכתי יתדותי להתפלל אליו ית' ישמע קולי ויסלח לעוני:

או יאמר נפשי לה' משומרים לבקר שומרים לבקר, על שם שחביבין ישראל יותר ממלאכי השרת בענין הזה שאין אומרי' שיר למעלה עד שיאמרו ישראל שירה למטה, כדאיתא במסכת חולין פרק גיד הנשה: חביבין ישראל לפני הקב"ה ממלאכי השרת, שישראל אומרים שירה בכל שעה ומלאכי השרת אין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום, ואמרי לה פעם אחת בשבת, ואמרי לה פעם א' בחדש, ואמרי לה פעם אחד בשנה, ואמרי לה פעם א' בשבוע, ואמרי לה פעם א' ביובל, ואמרי לה פעם א' בעולם, וישראל מזכירין את ה' אחר שתי תיבות, שנאמר שמע ישראל ה' וגו', ומלאכי השרת אין מזכירין את ה' אלא לאחר ג' תיבות, כדכתיב קדוש קדוש קדוש ה' צבאות. ואין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל שירה למטה, שנאמר ברן יחד כוכבי בקר והדר ויריעו כל בני אלקים ע"כ. ולז"א נפשי לה', שמצד שנפשי היא לה' הוא חביב יותר לפניו יתברך משומרים לבקר שומרים לבקר שממתינין שתי המתנות, המתנה אחת שממתינין לישראל שנקראו בקר, כד"א ברן יחד כוכבי בקר, שהם ישראל הנמשלים לכוכבים עד שיאמרו שירה תחלה, ואח"כ ויריעו כל בני אלקים. ועוד ממתינין המתנה שנית כאשר פירשו התוספות במסכת חגיגה, שהמלאכים הקבועי' ממתינין זה את זה לומר שירה כאחד, כדכתיב וקרא זה אל זה ואמר. וזהו שתקנו ביוצר של שחרית כלם עומדים ברום עולם ומשמיעים ביראה יחד בקול, ונותנין רשות זה לזה כלם כאחד עונים. אבל אלו חדשים שנבראין בכל יום אין אומרין קדושה על הסדר נטרדין מיד, ועליהם תקנו יוצר משרתים שבורא אותם ומיד אומרים שירה ונטרדין, ואמר משרתיו כלם עומדים ברום עולם. אלו הם משרתיו הקבועים ועומדים לעד ע"כ לשון התוספות. וכנגד אלו שתי המתנות שממתינין מלאכי השרת הקבועים, המתנה אחת לישראל, והמתנה אחת זה לזה, כנגדן כפל המשורר משומרים לבקר ומשומרים לבקר. כלומר ממתינים לבקר:

או יאמר משומרים לבקר שומרים לבקר, שנפשי לה' חביבה יותר משני כתות של מלאכים השומרים לבקר, מפני שיש כתות של מלאכים שאומרים שירה בבקר, כדכתיב שלחני כי עלה השחר. ופירשו רז"ל והגיע זמני לומר שירה. ויש עוד כתות של מלאכים שאומרות שירה בלילה כדאיתא בחגיגה: מעון שבו כתות כתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה, וחשות ביום מפני כבודן של ישראל, שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי. ואמר המשורר שנפשו חביבה לה' יותר משני הכתות הממתינים לבקר, האחת ממתנת לחשות מלומר שירה מפני כבודן של ישראל שלא ליכנס בתחומן כי אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, וביחוד במילי עילאין וקדישין, והאחת ממתנת לבקר כדי לומר שירה, כד"א שלחני כי עלה השחר. וגם אלו מכבדין לישראל שאינן אומרות שירה עד שיקדימו ישראל לומר, שנאמר ברן יחד ככבי בקר, אלו ישראל שנמשלו לכוכבים, והדר ויריעו כל בני אלהים: ‏

או יאמר על ישראל שממתינים לשני בקרים, האחד הוא בכל בקר ובקר של העולם הזה, ובשביל שכלל כלם הם בעה"ז קרוים בקר לשון יחיד, ואנו מפקידין בכל לילה הנשמה ביד הב"ה, והשינה אחד משישים במיתה, ואנו ממתינים ומצפים כל הלילה עד הבקר לבעל הפקדון הנאמן ברוך הוא שיחזירה לנו, כד"א בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה' אל אמת. הרי בקר א' שאנו שומרים ר"ל ממתינים, והבקר השני שאנו שומרים הוא לזמן התחייה, והוא על דרך שאמרו שם בב"ר: כתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך, א"ר שמעון בר אבא עד שאתה מחדשנו בכל בקר ובקר אנו יודעי' שאמונתך רבה להחיות את המתים. כן יאמר המשורר כאן והוסיף עוד לחדש ענין יותר מהמדרש הזה, שתחיית המתים תהיה ע"י הקב"ה בעצמו ובכבודו, כד"א וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם. כי מפתח התחייה היא אחת מהמפתחות שלא נמסרו בידי שליח, כדאיתא במסכת תענית. ושעור הכתוב כך הוא: נפשי לה' מופקדת בידו ולא ביד שליח, ומהמתנתי בבוקרו של העה"ז כל הלילה שאני טועם א' מששים במיתה, והחושים כלם בטלים, בלתי מרגיש עד הבקר, ובבקר הוא יתברך מחיה אותי ומחזיר נשמות לפגרים מתים, משומרים לבקר של העה"ז אנו מביאים ראייה לתחיית המתים, ואנו מצפים ושומרים לבקרו של העה"ב של תחיית המתים, ועל שם זה תקנו מסדרי התפלה לומר ברכת אלהי נשמה בכל יום בבקר, כי כל יום ויום הוא יתברך מחיה אותנו והוא עדות וראייה לזמן התחייה לעולם הבא ע"י הבורא ית', וז"א נפשי לה' משומרים לבקר שומרים לבקר:

או יאמר ע"ד שאמרו שם במדרש על פסוק חדשים לבקרים רבה אמונתך. א"ר אלכסנדרי ממה שאתה מחדשנו בבקרן של מלכיות אנו יודעין שאמונתך רבה לגאלינו. כן יאמר המשורר בא וראה איך נפשי חביבה לפני ה', ומנין משומרים לבקר, ממה שאנו רואים שאותם המלאכים שמצוה לשמור אותנו בבקרן של מלכיות, כד"א כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. אנו יודעים שיפקיד שומרים לבקר של גאולה, ויהיה לפי זה פי' שומרים לשון שמירה ממש:

או יאמר ע"ד שאמרו בבמדבר רבה פ' י"ח: קח טוב בגימטריא נפש. כלומר טוב י"ז, ונפש במספר קטן עם המלה י"ז, אמרו ישראל כשבית המקדש קיים היינו מקריבין חלבים ואמורין ומתכפרין, ועכשיו הרי חלבינו ודמינו ונפשותינו, יהי רצון מלפניך שתהא כפרה עלינו, ונשלמה פרים שפתינו ע"כ במדרש. ואמרו במסכת יומא: שבזמן שבית המקדש קיים היו שואלין אם האיר המזרח כדי שלא יקריבו תמיד של שחר בעוד לילה. עוד אמרו שם: שהילני המלכה עשתה נברשת של זהב סימן להודיע זמן קריאת שמע. נמצא שבזמן שבית המקדש קיים היו שומרים לבקר, מצפים מתי יאמר שומר אתא בקר בשביל התמיד וזמן קריאת שמע. ואמר המשורר על זמן שאין בית המקדש קיים, מאי דביני ביני, בין מקדש למקדש שאין לנו קרבן אז אני מקריב חלבי ודמי ונפשי, וז"א נפשי לה' משומרים לבקר. מ"ם משומרים מזמן השומרים לבקר שעבר, דהיינו מזמן שבית המקדש קיים ואילך אנו שומרים לבקר הבא להתפלל ומקריבין נפשינו לה', כי נפש בגימטריא טוב שהיא התפלה, וכן נשלמה פרים שפתינו ראשי תיבות נפש, כי וי"ו ונשלמה היא וי"ו השימוש, לומר כל המתפלל בכונה כאלו נפשו הוא מקריב, וכאלו הקריב כל הקרבנות:

ועוד רמז המשורר בפסוק זה, שכל מי שרוצה להשלים נפשו בשלימות צריך שיהא נפשו מעוטרת בכל תכשיטי התורה, דהיינו תרי"ג מצות ואז תהיה נפשו שלימה לה', וזה כי נפש עולה במ"ק י"ז עם תרי"ג עולה במנין משמרים לא פחות ולא יותר, כלומר אימתי נפשי לה', כשתשלים ותצרוף הנפש עם תרי"ג ויעלה במספר משמרים, אז יצפה לישועה לבקר אור, והאנשים שלחו לקרב ולבקר בהיכלו, וזהו אמרו נפשי לה' משמרים לבקר, וראיתי לכתוב כאן ענין נאה ומתיחס לזה ודבר נחמד שמעתי אותו מפה קדוש פי דברי חכם חן, ה"ה האלוף הישיש זקן ונשוא פנים בישישים חכמה, כמהר"ר עזרא מפאנו נר"ו על ענין נפש רוח ונשמה, שכשם שאיברי האדם וגידיו הם שס"ה ורמ"ח עולה הכל יחד תרי"ג, כן נרמז תרי"ג באיברי נפש רוח ונשמה, כלומר האותיות שאם תקח ראשי תיבות וסופי תיבות שלשתן יעלה תרי"ג, נשאר אמצע תיבות נפש רוח שהם פ"ו כמנין אלהים, לרמוז והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. ועוד נשאר אמצע תיבות נשמה ש"ם שעולה כמנין שד"י ה', כענין שנאמר ונשמת שדי תבינם. שהנשמה חצובה מתחת כסא הכבוד וחוזרת לשרשה, רמז שעל ידי התרי"ג מצות שיעשה האדם יזכה לחזות בנועם ה' ויזכה לג"ע של מטה ולג"ע של מעלה ע"כ:

או יאמר דהע"ה נפשי לה' כנגד גלגול נשמתו אדם דוד משיח כחז"ל, ובמדרש ב"ר מצינו שכיון ששקעה החמה במוצאי שבת התחיל החושך ממשמש ובא ונתיירא אדם הראשון ואמר אך חושך ישופני ולילה אור בעדני. אותו שכתוב בו הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב בא להזדווג לי כו'. הרי שאדם וסיעתו שהם אשתו ובניו היו שומרים לבקר, ובגמרא אמרו שמשיח נאמר עליו והוא מחולל מפשעינו וגומר, ויתיב ביני עניים סובלי חלאים, וכולן שרו ואסירי בחד זמנא, איהו שרי חד ואסיר חד, אמר דלמא מיבעינא דלא איתעכבנא וכו'. נמצא שגם הוא וסיעתו אליהו זכור לטוב וז' נסיכים וח' רועים מן השמרים לבקר ומצפים לגאולה, וכנגדן אמר דהע"ה נפשי לה' מאלו השנים השומרים לבקר, כל אחד עם סיעתו, וכנגד זה לא היה דוד ישן שתין נשמי כדי שלא יזדווג לו אותו שכתוב בו הוא ישופך ראש וגו', כדי שלא לטעום טעם מיתה, שהשינה אחת מששים במיתה, והיה עוסק בתורה שהיא עץ חיים למחזיקים בה, והיה מעורר השחר, שנאמר עורה הנבל וכנור אעירה שחר. כלומר להתפלל על השחר ובקר של גאולתנו העתידה לבא, ולרמז התעוררות נפשו ג' פעמים אמר עורה עורה אעירה, ומפני שהשלישית עתידה לבא אמר אעירה ולא אמר עורה, וכן רמז בשני מיני כלי זמר נכל כנור בגימטריא משיח. עוד יש רמז כבודי עורה סופי תיבות חצי השם הנבל וכנור ר"ת חצי השם חצי השם, שבסופי תיבות רמז לזמן הגלות על שם עמו אנכי בצרה, וחצי השם שבראשי תיבות נבל כנור שהוא בגימטריא משיח רמז לזמן הגאולה, על שם ויעבר מלכם לפניהם והשם בראשם. וכתיב גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלי' הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע. ונאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. והנה כל זה דברי המשורר על עצמו, ועתה הפך פניו כלפי העם לברך את ישראל ואמר אם אני שאני יחיד באתי בזרוע הויכוח מכל הטענות שזכרתי, שישמע ה' בקולי ויסלח לעוני, ישראל שהם רבים וכתיב הן אל כביר לא ימאס. וזכות דרבים עדיפא מדיחיד, והם חביבין לפניו יתברך, וגם הכתיב כב-יכול על עצמו ואומר עמו אנכי בצרה. וכמה וכמה פסוקים יש שישועתו של ישראל היא ישועתן של הב"ה, כמו ולכה לישועתה לנו ודומיהן, על אחת כמה וכמה שיש להם תוחלת ותקוה ופדות ואחרית טוב, כנגד זה אמר המשורר יחל ישראל אל ה' כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות. ירצה יחל ישראל תוחלת ותקוה גדולה לישראל שישמע ה' בקולם ויסלח לעונם ויפדם בחסדו הגדול ובטובו שמטיב עם בריותיו ונושא עון ועובר על פשע, וסולח ליחיד שאינו כ"כ חשוב בעיניו ית', כ"ש מי שהם הרבה והם עמו, כדכתיב עמו אנכי בצרה, שיהיה להם פדות: או יהיה פירוש והרבה עמו, שהם גדולים וחשובים בעיניו יתברך, לשון רבנות ושררה, או יאמר והרבה עמו, לפי שאמר כי עם ה' החסד עם כל האומות, אמר והרבה יותר ויותר עמו עם ישראל דביה משתעי קרא, ורבוי החסד יהיה הפדות. עתה יאמר אעפ"י שבחסדו הגדול הוא מוחל וסולח, אל תחשוב שהסליחה תהיה באופן שיוותר הש"י על העון, דמאן דאמר קודשא ברוך הוא וותרן הוא ליוותרן מעוהי, אלא מאריך אפיה וגביה דיליה, אלא שהוא נפרע מהם לאט לאט כדרך האוהב הנושה באוהבו, כמו שדרשו רז"ל (ע"ז ד.) בפסוק רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה. ששאלו המינין לר' אבהו אטו מאן דאית ליה סיסייא ברחמיה מסיק ביה, אמר להו אמשול לכם משל למה הדבר דומה, לאדם שנושה בשני בני אדם, אחד אוהבו ואחד שונאו, אוהבו נפרע ממנו מעט מעט, כן ישראל נפרע מהן הקב"ה את כל עונותם בעולם הזה כדי שיזכו ליום הדין עכ"ל. וכן דרשו בפסוק אם בפידו להן שוע, אני פורע מישראל מעט מעט כפיד של תרנגולין המנקרין באשפה וכו'. ועל זה הדרך נאמר והוא יפדה וגו'. גם מלת והוא מיותרת, כי כל הכתובים הראשונים ביה בהקב"ה משתעי קרא מאי והוא, אלא לומר לך שעליו יתברך מוטל לצרפינו כצרף כסף ולא לוותר לנו, והטעם כדי שלא ישאר שום כתם עון ושמץ דופי כדי שנדמה לו יתברך, והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, מה אני קדוש אף אתם קדושים. וזהו מצד השותפות שהנשמה טהורה אשר ברא בנו יתברך, על כן הוא בראה והוא יפדה אותה מכל עונותיו לטהרה ולזקקה כאשר נתנה, ולכן אמר יפדה ולא אמר יסלח או יכפר, מפני שהוא לשון נופל על לשון, שהפדיון יהיה מעט מעט כפיד של תרנגולים, וכן פירש רש"י ז"ל שם בגמרא וז"ל: כפיד: פיקאדור"א בלעז, ניקור שמנקרין מעט מעט, וכן נפרע מהם מעט מעט בהסתר פנים בוהיה לאכול, לפדותם מעונותיהם כדי שיזכו לעה"ב. להם שוע: אני נותן להם פדיון, כמו ויושע (שמות יד, ל), [ת"א] ופרק, ופדיון כמו ישוע הבן, פדיון. והיינו דאמר ר' אבא: אפדם לישראל בממונם, היינו כפיד של תרנגולים מעט מעט, ונוגשיך בצדקה עכ"ל:

או יאמר מלת והוא, שהוא בעצמו כב-יכול יעסוק במצוה רבה, והוא הפדיון הזה ולא ע"י שליח, כשם שלא מסר הסליחה לשליח, שנאמר כי לא ישא לפשעכם. כך הטהרה והנקיון מכל העון לא יהיה על ידי שליח, כי השליח לא ישנה ממה שמדת הדין נותנת, אלא והוא יפדה וגו'. במדת רחמים, כי כן דרך השותף הנאמן בברית אוהבו לרחק הנזק וההפסד ולקרב השכר והתועלת בעצמו ובכבודו ולא ע"י אחרים, ובזה נשלם כוונת זה השיר החשוב לפי דרכנו, ואחר שהוכחנו מפסוק כי עמך הסליחה למען תורא, שסליחת העון הוא סבת קיום העמדת היראה, ואם אין סליחה תבטל היראה וכיוונתי לדעת הגדולים בפירוש זה, כדעת הראב"ע ז"ל כאשר זכרנו. לסבה זאת מיד בפרשת בראשית בהתחלת התורה אחר הארבעים תוכחות וקללות שמנו רז"ל בפסוקים, י' לנחש, י' לחוה, י' לאדם, י' לאדמה. רמז הש"י לאדה"ר על התשובה, כדאיתא בב"ר פרשה כ"א: ועתה פן ישלח ידו. אמר ר' אבא בר כהנא מלמד שפתח לו הקב"ה פתח של תשובה, ועתה אין ועתה אלא תשובה, שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלקיך וגו' ע"כ. ולא מבעיא אדם הראשון שרמז לו מיד על התשובה לסבה שזכרנו, כדי שלא יתיאש מהיראה ומצוויי המצות כאשר יראה כ"כ עונשין ירצה ג"כ להתהנות בתאוות הגופניות ויתיאש מן הפורענות ויאמר וכי הרע יקבל והטוב לא יקבל, הלא אין טוב רק אכל ושתה כי מחר ימות, כי כבר נגזרה עליו גזרת המות, וכ"כ תוכחות בחייו ותתבטל יראת ה' מנגד פניו, לכן מיד אחר התוכחות פתח לו פתח של תשובה, אלא אפילו לבנו קין שנתכוון לעבוד את ה' ולא עבר עדין שום עבירה, רק שמנחתו לא היתה מהודרת כמנחת הבל אחיו, ולא נענש שום עונש על זה רק בשב ואל תעשה שלא נתקבל קרבנו, וכן הוא בקרבנו זה כפי הנראה מפשטי הכתובים, אינו מן הראוי שיחשב לו זה הקרבן לעון, אך יחשב כמצוה קלה לפי שלא קיים זה אלי ואנוהו, ודרשו רז"ל התנאה אליו במצות, טלית נאה, לולב נאה וכו'. ועם כל זה מצאנו ראינו שהזהירו הש"י תכף ומיד על התשובה בצדו, שנאמר הלא אם תטיב שאת ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ. ותרגם אונקלוס הלא אם תיטיב עובדך ישתבק לך ואם לא תיטיב עובדך ליום דינא חטאך נטיר דעתיד לאתפרעא מינך אם לא תתוב, ואם תתוב ישתבק לך. וכל זאת האזהרה כדי שלא יצא מכלל היראה בראותו שלא נתקבל קרבנו יחרה לו, ובאותו החרון היה יוצא מכלל היראה, כי כל הכועס כאלו עובד ע"א, וחרה לו מאד, כענין שנאמר ויחר לקין מאד וגו'. ואומר למה חרה לך וגו', והב"ה דחה אותו בקש ובשמאל שלא נתקבל קרבנו וגם לא הענישו, וקרבו בימין התשובה, כי ימינו יתברך פשוטה לקבל שבים, כדי שתשאר יראת הש"י על פניו בראותו כי עמו הסליחה ורוצה בתשובה, ע"ד שפירשנו כי עמך הסליחה. ועם כי זה הוא טעם נכון לסמיכות התשובה כאן, אעפ"י שעדין לא חטא קין, מ"מ לא נחה שקטה דעתנו לתמוה ולומר למה באדם הראשון שעבר בפועל מצוה קלה כדעת רז"ל במדרש או עבירה חמורה כדעת רשב"י ז"ל בזוהר, שהיה מן הראוי שיאריך לו במהות התשובה, כי סוף סוף עבר עבירה או קלה או חמורה, ועכ"ז לא פתח לו בתשובה אלא פתח כחודה של מחט סדקית ברמז, ועתה ועתה לגזרה שוה, ועקצו בזה הרמז ולא נעקץ כדמשמע בב"ר פרשה כ"ב על פסוק ויצא קין מלפני ה'. ר' חמא בשם ר' חנינא בר יצחק אמר יצא שמח, המד"א הנה הוא יוצא לקראתך וגו', פגע בו אדם הראשון אמר לו מה נעשה בדינך, אמר ליה עשיתי תשובה ופרשתי, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע, מיד עמד אדם הראשון ואמר מזמור שיר ליום השבת. אמר ר' לוי המזמור הזה אדם הראשון אמרו ונשתכח מדורו, ובא משה וחדשו על שמו, מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' וגו' ע"כ במדרש. ראה כמה דקדקו רז"ל בלשונם שלא אמרו שלא היה יודע כלל ועיקר ענין התשובה, לפי שכבר נרמזה לו ברמז גזרה שוה דועתה ועתה היראה, וידע קצת ענין התשובה שבלב, אלא שלא נעקץ באותו הרמז לידע שכך היא כחה של תשובה המעשיית, שתכפר על עון ש"ד החמורה שהרג קין את הבל אחיו, כ"ש שתכפר על עבירה קלה, לכך טפח על ראשו ואמר שלא היה יודע כח התשובה בדקדוקיה ופרטיה כאשר ידע בה קין בנו שנאמרה לו בדקדוקיה ופרטיה, הגם שבזמן שנאמרה לו עדיין לא חטא רק שלא קיים המצוה כתקנה והידורה, וא"כ היה מן הראוי שלקין שלא חטא עדיין רק שלא הידר המצוה, שתיאמר לו ענין התשובה ברמז ועתה ועתה, אבל לאדם הראשון שכבר חטא ועבר על הציווי, ראוי שיאמר לו אם תטיב שאת וגו' עם כל פרטי התשובה ודקדוקיה, כי לא ידע בה עד שאמר לו קין עשיתי תשובה שהיא תשובה מעשיית:

והנה כדי לבאר זה שהוא באמת קושי גדול צריכין אנו לבאר ענין קרבן קין והבל שיש בו ספקות הרבה מלבד זה שזכרנו, הספק הא' מה בא להשמיענו הכתוב באומרו ויהי מקץ ימים. מאי איכפת לן או אם היה מיד או מקץ. ועוד מאי אתי לרבויי באמרו והבל הביא גם הוא, היל"ל והבל הביא מבכורות צאנו וגו'. והנה מהרר"ם אלשיך זצ"ל בספר תורת משה תירץ שהקריב גם הוא, כלומר שהקריב בלב נשבר נכנע ונדכא לפני הבורא יתברך כאלו גופו ועצמו הקריב, ויפה פירש אבל לפי דרכנו נאמר דרך אחר גם הוא ישר, ובו יתורצו כל הספקות שיש להסתפק בענין זה, עוד יש להתעורר מאי אל הבל ואל מנחתו, היינו הבל היינו מנחתו, היל"ל וישע ה' אל מנחת הבל, וכן כפל הכתוב הענין במלות שונות באומרו ואל קין ואל מנחתו לא שעה, הוה ליה למימר ואל מנחת קין לא שעה, וכן יש להסתפק מה שנאמר ויחר לקין מאד ויפלו פניו, כי החרון ונפילת אפים הם תרי ענייני דסתרי אהדדי, כי בעל החרון הוא תובע את דינו בחציפות ובחזקה והוא בעל מדות רעות, אכן המתבייש ופניו נופלי' ארצה הוא מכיר בחטאו ונחבא אל הכלים ומודה ועוזב, וא"כ קין אחר נפילת אפים שנראה ממנו שהיה בוש במעשיו מהקרבן הגרוע שהקריב שהיה זרע פשתן ואחיו הביא מבכורות צאנו ומחלביהן, למה חרה לו על שלא נתקבל קרבנו, הרי הוא בעצמו הצדיק עליו את הדין בלבו ובוש במעשיו כאשר העידה עליו תורתינו הקדושה, שנאמר ויפלו פניו. ואם נאמר מתוך שהיה רע עין כאשר יגיד עליו קרבנו שהיה זרע פשתן ודרכו של כילי בדבר מועט שנותן נראה בעיניו כמוציא שלל רב, ולכך חרה לו שלא נתקבל קרבנו, שלרוב כיליותו לא הכיר בחטאו, א"כ למה נתבייש ונפלו פניו, והרי החרון והבושת הם שני הפכים בנושא אחד ומתנגדים זה לזה. ועוד מאי מאד, ולפי עניות דעתי יש הספק שנסתפקנו מאי אל הבל ואל מנחתו שהוא כפל הענין במלות שונות, וכן ואל קין ואל מנחתו זה הספק בעצמו נסתפקו רז"ל בויקרא רבה פרשה כ"ז וז"ל: רבי יהודה בר סימון אמר בשם רבי יוסי בר נהוראי לעולם הב"ה תובע דמן של נרדפין מן הרודפין, תדע לך שכן הוא, שכן הבל נרדף מפני קין ובחר הב"ה בהבל, שנאמר וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ע"כ. וקשה מנא לן דמשום שהיה נרדף נתקבל מנחתו ובחר בו הש"י, דילמא משום שהיתה מנחתו מובחרת, משא"כ מנחת קין כאשר מובן מפשוטו של מקרא והעידה התורה עליו שהביא מבכורות צאנו ומחלביהן, אלא בודאי שהוקשה לרז"ל כפל הלשון אל הבל ואל מנחתו וכן בקין כפל בכתוב להשמיענו שבשביל שהיו בהבל שתים לטיבותא: א' שהיה נרדף, ב' שהיה קרבנו מהודר מבכורות צאנו וגומר, ובקין ההפך תרתי לגריעותא, א' שהיה רודף, ב' שהיה קרבנו גרוע. ולזה אמר אל הבל ואל מנחתו כנגד תרתי דטיבותא, ואל קין ואל מנחתו כנגד תרתי דגריעותא, ומה מאד מתקו דבריהם ונתישבה זאת הקושיא בכתוב, ובודאי שלזה נתכוונו במדרש כמו שהוכחנו, ומ"מ מקום הניחו רז"ל להתגדר בו, ואגב שנתיר שאר הספקות שזכרנו יותר גם זה הספק בס"ד לפי דרכי, וצריך להקדים תחלה הקדמה שאולה מדברי הרב דון יוסף ן' יחייא זצ"ל בהקדמתו לספר תהלים, אכן אביא דבריו קצתם בדילוג, במה שאנו צריכים להם לדרוש זה בקצור נמרץ, אמר הרב שם: כי היראה מהשם יתברך צריכה השכל והתבוננות, ולכן תרגום יונתן בהשכל וידוע אותי. למידע דחלתא דה'. ואמר שהע"ה אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא. והיראה היא הפך הגאוה כאשר אמר שהע"ה יראת ה' שנאת רע גאה וגאון וגומר. כאלו הגאוה היא בלתי יראת ה'. ואמנם מיני הגאוה הם שנים, להיות כי האדם כבר יוכל להתגאות על עושהו ולהתאמץ כנגדו לבלתי לכת בדרכיו הטובים במרד ובמעל, כי אם כאשר ישר בעיניו ויחוש על כבודו יותר ממה שיחוש על כבוד קונו, והאיש הזה הוא בתכלית הרוע, ועליו בנה דוד מזמור נאם פשע לרשע, וכינה אותו ברשע ואיש און אשר אין פחד אלהים לנגד עיניו, והמין השני מהגאוה אינו כל כך מגונה, והוא שיהיה האדם צדיק ודורך הדרכים הנאותים אשר צווהו בם המצוה ית', אבל להיותו בעיניו צדיק גמור, יעריך ויחשוב את עצמו בזה באופן מופלג עד שיחשוב היותו יתברך מחוייב לו וכל אשר יגמלהו מהטובות יקבלהו כמקבל שכרו הנאות אליו, ולא יחשיבהו לחסד ממנו ית'. ואם יבואהו לפעמים איזה מין ממיני הצרות המעותדות לאדם, יצעק ויקרא אל אלהיו שלא יעשוק לו זכותו וצדקתו ויענהו בצרתו, ובזה טעה חזקיהו כאשר שלח אליו מלאכי מלך בבל על חליו אשר נרפא ממנו, והראם כל בית נכאתה, כי התנשא והתגאה לפניהם ולא דיבר מאומה מהאל יתברך איך ריפא אותו וכי הוא עבדו וירא אותו, גם לא הזכיר ענין המופת עם היותם באים על זה, והורה ג"כ גובה לב התפללו על חליו באמרו זכור נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלב שלם והטוב בעיניך עשיתי, והשיבו האל ית' הנני רופא לך וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי. כי התולה בוכות עצמו תולין לו בזכות אחרים, הנה שעם היותו צדיק גמור נחשב לו זה לעון נפלא, והכלל העולה שהיראה אלהית תכלול ב' מדרגות זו למעלה מזו, והם היות האדם ירא את אלהיו בלכתו בדרכיו הטובים והיותו ירא ממנו עוד לבל יעריך ויחשיב את עצמו היותו ירא, ועם זה תוסיף יראה על יראתו הראשונה, ושתמיד האדם חייב לעבוד לו ית', וכל מה שמטיב עם בריותיו הוא בחסדו הגדול, ועל זה הדרך התיר הרב הנזכר השאלה העצומה, למה נענש שאול עם בניו עונש בלתי נערך על חטא קל מפני שחמל על מיטב הצאן במלחמת עמלק, ודוד המלך בשתים ועלתה לו, חטא אוריה ומנין העם כדאיתא במסכת יומא, והאריך שם בראיות עצומות ששאול היה צדיק גמור בטבעו, ובזה היה מתגאה בצדקתו ומהביל בעיניו את החטא ואינו מחשיבו לכלום בערך גודל צדקתו, ונחשב זה לעון גדול לענין מלכותו מפני שפרק מעליו עול היראה הנאמר בתורה אל המלך, למען ילמד ליראה למען יאריך ימים על ממלכתו וגומר. וכן הביא ראיות עצומות על דוד המלך ע"י שתיארו הכתוב אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי, שנראה מזה שמטבעו לא היה ראוי להיות צדיק גמור, אכן ממה שהוא היה מתגבר על יצרו כנגד טבעו היה נכנע וירא ה', ואינו מתגאה ביראתו ועובד את הש"י בשני מיני היראה שזכרנו, והיה כבעל תשובה שהעבירות הראשונות נחשבו לו כזכיות מפני שהוסיף בעדם מדרגה נפלאה ביראה אלהיית, כי לא יוכל לעולם להתגאות בהיותו צדיק גמור כי עונותיו הקדומים הם לנגד עיניו, וא"כ הוא צדיק גמור אחרי שובו אל ה', ויש לו יתר שאת על שאול כי היה ירא את ה' בהחלט להיות נמנע אליו ההתגאות על מעשיו הטובים כאשר הוא קל ההתגאות ההיא אל הצדיק הגמור, לכן במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, מפני כי לבעלי תשובה תמיד יש שני מיני היראה אליו יתברך אשר זכרנו, מה שעל הרוב יחסר אחד מהם לצדיק גמור, וזכה דהע"ה מפני זה למה שיעד הכתוב אל הארכת המלכות בשכר ההכנעה והיראה, כי הוא ממה שראוי ומה נחפש עוד אחרי פעולותיו וכל ספר תהלים מלא מהתבודדותו בתפלותיו וקומו בחצי הלילה, והיותו נשבר ונדכה, וכן ממה שהתודה על חטאו, ובאומרו הנה אנכי חטאתי ואלה הצאן מה עשו. אמנם שאול עם היותו צדיק גמור חטא ביראה האלהית מהמין השני, ולכן אמר לו שמואל נסכלת ולא שמרת את מצות ה' אלהיך אשר ציוך. רצה באומרו נסכלת ע"ד מה שאמר הכתוב יראת ה' ראשית דעת חכמה ומוסר אוילים בזו. הנה שהוכיח במלת הסכלת על היראה, ורצה ממה שאמר ולא שמרת את מצות ה' אלהיך אשר צוך יחזור למה שצוהו על היראה האלהיית במעמד ישראל באומרו אך ירא את ה'. שהנה זה מאמר וציווי כולל למלך ולעם, וכן בא הציווי בתורה בשימת המלך למען ילמד ליראה את ה'. והנה שאול מתעצם לתת התנצלות ולא היה מודה בחטאו עד לבסוף אחר שהוכיחו שמואל כמה תוכחות. והנה יתבאר מזה פי' המאמר: אלמלא אתה שאול והוא דוד הייתי דוחה כמה דוד מפניו. ירצה כי מפני שהיה שאול צדיק גמור אבל נוטה לסבת צדקותו אל הגאוה מהמין השני כפי הטבע האנושי, ולא חשש אל פרטי הציוויים האלהיי', ודוד להיות טבעו אל העבירות הוצרך להכנע אל היראה האלהיית הפלא ופלא כענין הבעל תשובה האמתי, על כן היה שנדחה שאול מפני דוד, שאם היה בהפך ששאול עם היותו צדיק גמור היה דוד, כלומר שהיה בו יראתו וכניעתו אל כבוד ה' מפני היותו בעל תשובה, או שדוד עם היות טבעו קרוב אל העבירה היה לו מהגאוה של שאול לבלתי הכנע מיד אל התשובה בסבה שהיה צדיק גמור ולא היה מחשב את החטא לכלום, אין ספק שהיה הש"י דוחה כמה דוד מפני שאול, והכונה שלא היו פעולות שאול במה שהם כל כך מגונות כמו הפעולות של דוד, אבל האל ית' הביט אל היראה האלהיית שהיא העיקר לכן דחה את שאול מפניו ונתן לו המלכות ברית מלח, ע"כ מה שלקטתי והבנתי מדבריו, ודלגתי ושיניתי הלשון כדרך המעתיק לאהבת הקיצור וכפי הצריך לעניננו:

ומתוך דבריו ז"ל הבינותיו נתיישב לי מה שנתקשיתי בו כל ימי מיום שנבראתי במה שאמרו חז"ל שהיה ראוי הרעב שהיה בימי שאול, אלא מפני שהיה שאול גרופית של שקמה לא בא בימיו אלא בימי דוד, משל לזגג וכו'. והלא תימא גדולה שצדיק גמור כזה שיצא עליו בת קול ואמרה בחיר ה', וכמה ראיות עצומות בפסוקים על גודל צדקתו, ויאמר עליו גרופית של שקמה, אעפ"י שפעולותיו לא היו נראים כ"כ מגונות כפעולותיו של דוד, ודוד ע"ה יהי לו יתר שאת עליו, אלא בודאי הכונה היא ששאול היה מחשיב ומעריך את עצמו על גודל צדקתו, ואלמלא היה בא הרעב בימיו היה מתרעם על מדותיו יתברך, כי בודאי צדיק גמור כמוהו לא במרד ולא במעל הרג נוב עיר הכהנים, אלא שהיה מורה היתר לעצמו בחשבו שהיו מורדים במלכות לשאל לו באלקים, ואין שואלים באורים ותומים להדיוט כי אם למלך, וז"א למה קשרתם עלי אתה ובן ישי בתתך לו לחם וחרב ושאול לו באלקים, ועל כן כפל מלת לו, כלומר עשיתו מלך שנשאלת לו באורים ותומים, וחשב שכל הכהנים ידם במעל, כי לא אמר דואג לשאול שנתן לו לחם קדש כי אין לחם חול, כי אם סתם אמר וצידה נתן לו, שמשמעותו שנתן לו צידה שנגבית מכל בני העיר כפי הצורך לו ולעבדיו להחזיק בידו ולמרוד במלכות, וא"כ לפי זה לא היה חושב זה לעון כי מגובה לבב בצדקתו חשב עצמו למלך כאשר היה וחשב את דוד ללא כלום, והעד על זה שהוכיח לאחימלך שעשה שלא כדין שנשאל להדיוט באורים ותומים, שנאמר ושאל לו באלקים, וזה היה טעות גדול כי דוד אעפ"י שעדיין לא היה מלך גם לא היה הדיוט והיה יוצא ובא בצרכי צבור, ותנן כהן גדול משמש בח' בגדים וההדיוט בד', באלו נשאלין באורים ותומים, ואין נשאלין בהם להדיוט אלא למלך ולב"ד ולמי שצורך הציבור בו. ודוד היה צורך הצבור בו, וזהו שהשיב לו אחימלך לשאול כפרש"י ז"ל בפסוק היום החלתי לשאול לו באלהים, בתמיה זה ימים שצורך הצבור בו, שמינוהו מוציא ומביא את ישראל ומאז אני שואל לו באלקים עכ"ל. ואלמלא היו נכנסין דברי אחימלך באזניו לא היה עושה המעשה המכוער הזה, כי חשב שהצלחת דוד בצרכי צבור היתה תלויה בזכותו של שאול, ולכן חשבם למורדים במלך וחייבים מיתה, ולא שנחשבהו שבמזיד שפך דם נקי כהני ה', ומצינו בדברי חז"ל ששאול היה נזהר משפך דם אפילו כשנצטוה על כך, והיה דן ק"ו כדאיתא במסכת יומא פ"ד: בראשונה וירב בנחל וגו'. א"ר מני על עסקי נחל, בשעה שאמר לו הקב"ה לשאול לך והכית את עמלק, אמר ומה אם בשביל נפש אחת אמרה תורה: הביאו עגלה ערופה בנחל, כל הנשמות הללו על אחת כמה וכמה, אם חטא אדם בהמה מה חטאה, אם גדולים חטאו קטנים מה חטאו, מיד יצתה בת קול ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה, ובשעה שאמר לו שאול לדוייג סוב אתה ופגע בכהנים והמתה מאיש ועד אשה, יצתה בת קול ואמרה לו אל תרשע הרבה. ומאחר שהיה מורה היתר בדבר, לא היה יכול לעשות תשובה על זה, ואם היה הרעב בא בימיו על עון עיר הכהנים כאשר נאמר לדוד שהרעב יהיה בסבת שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים, שאול לא היה יכול להעריך עון הרעב מדה כנגד מדה על אשר המית את הכהנים שהיו מפרנסין את הגבעונים, דהוה ליה כאלו המית את הגבעונים, כי אפילו הכהנים בעצמם לא היה נחשב בעיניו לעון, בחשבו שקשרו עליו קשר ומרדו בו ונתנו לו צידה, כל שכן עון הגבעונים שהיה סבה שנחתכה פרנסתם, ואפילו לדברי הירושלמי והמדרש שנהרגו ממש ז' אנשים מהגבעונים, ב' חוטבי עצים וב' שואבי מים וחזן וסופר ושמש בתוך נוב עיר הכהנים, א"כ גם הם נחשבו בעיניו מן המורדים, וא"כ לא היה שאול יודע בסבת מה היה בא הרעב בימיו, כי ה' לא ענהו גם באורים גם בחלומות, ואלמלא היה בא בימיו היה קורא תגר ומתרעם על הרעב בחשבו שכדין הרג את נוב עיר הכהנים ובכללם ז' גבעונים, וצדיק הוא בדורותיו, ולכן על צדקו את עצמו קראו בערך זה גרופית של שקמה. אבל דוד שהיה עודף עליו בזאת המעלה, שתמיד היה ירא את ה' אפילו בסגלו מצות ומעשים טובים לא היה מעריך את עצמו בסבת המצות, וכמו שאמר שויתי ה' לנגדי תמיד. ירצה תמיד אפילו כשאני מסגל מצות ומעשים טובים יראת ה' לנגדי תמיד, כאלו אפילו מדת הרחמים מנגדני, ואפילו בשעת מצוה כאשר אירע לקין בשעת הקרבתו מפרי האדמה, וכ"ש כשאני מרגיש בעצמי שאני חוטא מיד כשהיה בא איזה צער עליו או על הצבור היה מסגף ומתענה ולובש שק ומתפלל, כמו שיעידו עליו כמה וכמה כתובים, וזהו עדות גדול על היראה משני האופנים של היראה שזכרנו בשם הרב דון יוסף יחייא ז"ל, וכן במדרש ב"ר פרשה מ' קודם זה הענין שהיה ראוי הרעב שהיה בימי דוד לבא בימי שאול, איתא התם: ויהי רעב בארץ. ר' יהושע בן לוי פתח: טרף נתן ליראיו, טירוף נתן ליראיו בעולם הזה אבל לעתיד לבא יזכור לעולם. מה כתיב באברהם: ואברכה ואגדלה שמך, כיון שיצא קפץ עליו רעבון, ולא הקפיד ולא קרא תגר אלא ויהי רעב בארץ וגומר, וירד אברהם מצרימה לגור שם, עשרה רעבון באו לעולם וכו', ובתר הכי מביא ענין שאול שהיה גרופית של שקמה, להורות מאותו הטירוף שנתן ליריאיו, לא היה יכול שאול לעמוד בו עם היות שהיה צדיק גמור וירא ה' על המין הא', לא היה יכול לעמוד בטירוף שנתן ליריאיו שלא היו חייבין בו, כגון אברהם שהיה הרעב בא בימיו על לא חמס בכפיו רק לנסיון אם לא יהרהר ויקרא תגר ויתרעם אחר מדותיו יתברך, וכגון דוד שבא בימיו הרעב שהיה ראוי לבא בימי שאול, ושלו חטייא ויוחנא משתלמה (ב"ר כה, ג), לפיכך כלם לא באו אלא בימי בני אדם גבורים שהם יכולים לעמוד בהם, ולא בימי בני אדם שפופים שאינם יכולין לעמוד בהם, והדבר נראה לעינים הוא אם בענין כשעבר שאול את מצות ה', כגון במלחמת עמלק היה מצדיק את עצמו מאלהיו ודן ק"ו מעצמו, וירב בנחל כמו שזכרנו בשם רז"ל, וכן בענין נוב עיר הכהנים שדנתי אותו לכף זכות, שחשב שכדין עשה להרוג המורדים במלכות, עם שיש כאן וכאן צדדין יותר נוטין לאיסור מלהיתר, מ"מ לרוב צדקתו היה נחשב בעיניו פחות ממקורה של עכביש וללא כלום, כל שכן אלמלא היה בא הרעב בימיו ושלא היה מוצא חטא לפשפש במעשיו ולתלות הדבר בו מדה כנגד מדה, ואולי היה קורא תגר על מדותיו ית' על שלא היה שלם במין היראה השנית שנאמרה ברוח הקדש, טרף נתן ליראיו על אברהם ודוד ודומיהן השלמים בשני אופני היראה שזכרנו, אבל בכל שאר הדברים היה שאול המלך צדיק גמור ולא נאמרה עליו גרופית של שקמה ח"ו לגריעותא, אלא לסבה שזכרנו כמה פעמים שנסבב לו מתוקף גודל צדקתו וחסידותו, עד שלא היה מחשיב לעומתו העון הקל בעיניו, ומי שיש לו זאת המדה לא יודע לו בסבת מה יבא הרעב בימיו, כי יפשפש ולא ימצא, גם באורים גם בחלומות לא ענהו ה' לשאול, על כן לא בא הרעב בימיו כי אם בימי דוד שתמיד היה מפשפש למצוא מדה כנגד מדה כאשר עשה בזמן הרעב, כדאיתא במדרש במדבר רבה פרשה ח': כשראה דוד שהתחיל הרעב לבא בימיו, אמר בעון ה' דברים הגשמים אינם יורדים, בעון ע"א וג"ע וש"ד ופוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים, ובעון מעשרות, בעון ע"א מנין, שנאמר השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו'. ואומר וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים וגומר. בעון מגלי עריות שנאמר ותחניפי הארץ בזנותיך וגומר, ואומר וימנעו רביבים ומלקוש וגומר. בעון ש"ד מנין שנאמר כי הדם הוא יחניף, יחן אף על הארץ. בעון פוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים מנין, שנאמר נשיאים ורוח וגשם אין, למה באיש מתהלל במתת שקר. בעון שאינם נותנים מעשרותיהם כתיקונן מנין, שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די. והאריכו שם בזה הענין במדרש עד שנאמר לו ע"י אורים ותומים דוד מוצל אתה אלא על שאול ועל בית הדמים וכו':

ראה כמה היה חוקר ודורש ושואל ומפשפש דהע"ה אחר העון עד שהיה מוצא מדה כנגד מדה שבא הרעב כנגד מה שנחתכה פרנסת הגבעונים, וגם בעון הדומה לעכו"ם, וזהו שנאמר לו על שאול, כלומר שלא נספד כהלכה והיינו עון עכו"ם, לפי ששנינו בתוספות דסוטה: כל הכופר בהספדו של צדיק כאלו כופר בהב"ה. וכבר פירשנו במקומו הרבה טעמים: והטעם הברור שבכולם לפי שמצינו שנבל נתעצל בהספדו של שמואל הצדיק ועשה מרזיחין, וקראו הכתוב בליעל, וכתיב יצאו אנשים בני בליעל. מה להלן עכו"ם אף הכופר בהספדו של צדיק כאלו כופר בהב"ה, דילפינן ג"ש דבליעל, א"כ גם בנדון זה באה לו התשובה לדהע"ה ע"י אורים ותומים אל שאול שלא נספד כהלכה שהוא שקול כעון עכו"ם, וכתיב וסרתם ועבדתם וגומר. ואומר ועצר את השמים. ועוד נאמר לו שהיה ג"כ בעון ש"ד, וז"א ואל בית הדמים. ונאמר כי הדם הוא יחניף את הארץ. ודרשו בו רז"ל הוא יחן אף על הארץ. ועוד בעון שחתך פרנסת הגבעונים, וז"א ועל שהרג את הגבעונים לפי סברת הגמרא בבלית, ואחרי שהוברר מתוך הדברים האלה שיותר ראוי להחמיר במי שמיקל בעון הקל, לפי שאינו מחשב אותו לעון מצד היות העון קל בעיניו, בפרט אם הוא נמצא בצדיק גמור שמצד גודל צדקתו אין העון הקל נחשב לכלום בעיניו, וביחוד אם ידרוש קל וחומר כאשר דרש שאול, וירב בנחל. על עסקי נחל וכו'. ויאמר גדולה עבירה לשמה, בודאי שאיש כזה הוא רחוק מלעשות תשובה על אותו עון, כי אדרבה יבקש שכר טוב על אותה העבירה לשמה, שיאמר בלבו שהיא גדולה ממצוה שלא לשמה, ולכן שאול באחת ולא עלתה לו, להודיע שטעה בקל וחומר שדן מעצמו, שא"כ היאך יתקיים ציווי ה' שציוהו לך והחרמת את עמלק וגו'. אבל דוד בשתים ועלתה לו, כי מיד היה מרגיש ומתחרט עליהם ושב בתשובה שלמה עליהם, ולא היה מבקש אמתלאות והתנצלות על העון ומיד היה מודה ועוזב ואומר חטאתי וגו'. ובזה נעשו לו עונותיו כזכיות, לפי שהם הם סבת התשובה וההכנעה המוספת יראת השם בלב האדם על יראתו הראשונה, להיותו מכיר ערך העון משים יראת ה' ית' לנגדו תמיד. ולכן זה ההפרש עצמו אשר היה בין שאול לדוד היה בין אדם הראשון לקין בנו, כי אדם הראשון מיד הכיר את עונו ונתירא, מחמת העון נתוספה יראת השי"ת בלבו, כענין שנאמר ויתחבא האדם ואשתו וגו'. ואומר ואירא כי עירום אנכי ואחבא. הרי פירש ואמר שני ענינים: האחד את קולך שמעתי בגן ואירא, כלומר שנתיירא על שעבר על קול הציווי שנאמר לו בגן, ועוד שנתבייש על שהיה ערום, וז"א כי ערום אנכי ואחבא, ויש לי הכרח גדול מן הכתוב שהיראה הזאת מן העון ולא על שהיה ערום, דאלת"ה ליכלול וליתני ויען כי עירום אנכי ואירא ואחבא, למה ביראה הזכיר המסובב שהיא היראה קודם הסבה שהיה עירום, ובהחבאה הזכיר הסבה כי עירום וגו', קודם המסובב שהיא ההחבאה. זאת ועוד מאי את קולך שמעתי בגן, היל"ל ויאמר לו איכה ויאמר כי עירום אנכי ואירא ואחבא, אלא בודאי האמת יורה דרכו ועל כרחך לומר שקיים אדם הראשון בעצמו דברי רז"ל שאמרו על פסוק עבד אברהם אנכי, מלתא גנייא דאית בך קדים ואמרה. על כן אמר את קולך שמעתי בגן אירא לרמוז שעבר על קול הצווי שצוהו בגן, מכל עץ הגן תאכל, ונתיירא והזכיר העון ברמז, את קולך שמעתי בגן שהוא קול הצווי שנאמר לו בגן, שנתבייש להזכירו, והבשת על העון הוא מתנאי התשובה, כענין שנאמר בושו והכלמו מדרכיכם בית ישראל. ועוד נתן סבה שנית כי עירום אנכי ואחבא, ואם כן מאחר שהוא בטבעו מעצמו מכיר את עונו ומתירא מהש"י ומתבייש לפרסם חטאו, לאדם כזה אין צריך לזרזו ולהזהירו הרבה בדרכי התשובה לפי שבטבעו מעצמו הוא מוטבע מבטן מלידה ומהריון בדרכי התשובה, ואין מזהירין לנזהר, ומה מאד מופת הוא זה הטבע שהיה באדם הראשון להיות ירא ובוש מעבירות שבידו, מורה באצבע אות ומופת חותך כדברי חז"ל שהיה דוד בא בגלגול אדם הראשון, כי טבעם ומזגם היה שוה, להיותם יראי ה' יתברך, ותוהים ומתחרטים מיד ומכירים את חטאם, כענין שנאמר כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד. מה שאין כן בקין שהיה נראה בעיניו שכל העולם כולו לא נברא אלא בשבילו ולצרכו, והעד שלא נכנסה יראת ה' ית' בו לאמר אקריב קרבן למי שברא את כל העולם ובראני ומסר כל העולם בידינו והשליטנו על כל שאר בריותיו, עד ויהי מקץ ימים שהביא אביו קרבן כאשר נבאר, ולא די שנתאחר עד קץ ימים אלא שהביא קרבנו מפרי האדמה מן הגרוע והפסולת, זרע פשתן, והאיחור והכיליות שניהם עדים על שהיה קין בלתי ירא את ה' ית', גם סופו הוכיח על תחלתו, כיליותו הגדולה שהיה כל העולם כולו קט מהכיל אותו ואת אחיו הבל, והרג אותו כדי למלוך בכיפה, ונתן עיניו בתאומת הבל היתירה, ועל היות לו רוע טבע מזג תכונתו, על כן הקדים הש"י רטיה לטריית מכתו, תעלה צרי ורפואה לחולי תכונתו, לזרזו ולהזהירו ביתר שאת באמרו הלא אם תטיב שאת, ואמר להזהירו קודם שחטא ועבר על הצווי בזירוז נמרץ על התשובה בהראותו את רוע מזגו לבלתי ירוא את ה' ית' בהתאחרו בקרבנו ובכליותו הגדולה, ולא עוד אלא שהיה נראה בעיניו שהבורא ית' מחוייב לו, ולכן נתגאה בזה הקרבן של זרע פשתן שהיה נדמה לו לרוב כיליותו כאילו הקריב כל צאן קדר ואילי נביות ואבירי בשן, והראה פנים של זעם וכעס וחרון על שלא נתקבל קרבנו, וז"א ויחר לקין מאד. ולא חשב בעיניו עון האיחור והעצלות והתרשלות והכיליות ללא כלום, ואדרבה יצא לתרבות רעה על שלא נתקבל קרבנו, שאמר קין לית דין ולית דין, ולא תלה הבלתי התקבל קרבנו בעון האיחור והכיליות, ועשה בזה מעשה זמרי ובקש שכר כפנחס, ואילו לא היה כילי אפילו היה מקריב אלף עולות ביום אין די עולה, כי מצא את כל העולם ומלואו נעשה יפה בעתו אשר לא עמל בו ולא גדלו ולא מלאו לבו להקריב אפילו שה א' או פר א', ובזה הותרו שני ספקות למה גילה הכתוב אופן התשובה לקין שלא חטא עדיין לעבור על שום צווי רק שלא הידר המצוה, נאמר לו ואם לא תטיב שאת וגומר, ואדם הראשון שכבר עבר על הציווי לא נאמר לו אופן ודרך התשובה אלא ברמז מגזרה שוה דועתה ועתה. וגם הותר הספק מאמר לקין ויפלו פניו, שהם לפי הנראה שני הפכים, אמנם לפי מה שהצענו שנתגאה כ"כ בהבאת הקרבן עד שלא העריך הפרטים מהאיחור והכיליות למכשול, מאחר שקיים מצות הקרבת קרבן, וזה בעצמו היה ענין שאול שאמר לשמואל הקימותי את דבר ה', והוכיחו שמואל ואמר לו ומה קול הצאן הזה באזני וגומר, והוא חזר ואמר אשר שמעתי בקול ה' וגו'. וכל זה היה על בלתי העריך את הפרטיים שעבר על צוויים בערך עיקר המצוה הכללית שעליה אמר הקימותי את דבר ה' וגומר, שמעתי בקול ה' וגומר. ובערך הצטרפות שאר צדקותיו וכשרותו וכפי חוזק טבע האנשים ההם וכיוצא בהם נתחזקה תוכחתם ואזהרתם. אמנם להתיר שאר הספקות ואגבן יותרו שתים אלו שכבר התרנו, נלע"ד דרך ישרה שיבור לו האדם, ואשיבה ידי ואצרוף ואומר כי אלו השני אחים הבל וקין כל א' כשהקריב עשה בקרבנו חדא לטיבותא וחדא לגריעותא, קין היה בידו חדא לטיבותא שהוא קדם והיה המתחיל קודם אחיו להביא הקרבן, והמתחיל לא יושג, והבל הקריב קרבנו אחר קין, שנאמר ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה' והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן. וממה שאמר הכתוב גם יורה שהבל היה טפל בקרבנו לקין, בסבה שלא נתעורר הבל מעצמו להביא עד שקדם קין ונתעורר על זה להביא מנחה לה', ואחר שהקריב קין למד הבל ממנו והקריב גם הוא, וז"א והבל הביא גם הוא, הרי ביד קין חדא לטיבותא שהתחיל להקריב קודם אחיו, ובסבת הקדמתו ראה אחיו מעשה ונזכר הלכה והקריב גם הוא, וגדול המעשה יותר מן העושה, וחדא לגריעותא מבוארת בדברי רז"ל במה שהקריב מן הפסולת והגרוע שהוא זרע פשתן שמורה על הכיליות הגדולה עם הבורא ית' אשר לו כל חיתו יער תבל ומלואה, וכיליותו זאת עדות וראיה עליו על בלתי היותו ירא ה' ית' כאשר זכרנו. והבל בידו חדא לטיבותא מבוארת במקרא מלא, שנאמר והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, כדמתרגמינן ומשמניניהון. והיותו מדקדק להדר המצוה יורה על היותו ירא את ה' ית' בתכלית היראה, ועל כן הביא מן המובחר, ויורה גם כן היותו מכיר שהי"ת משגיח בכל הפרטים והדקדוקים וקין היה ההפך מזה שלא היה מודה בהשגחה פרטית, כאשר פרש"י ז"ל בחומש וז"ל: אי הבל אחיך: להכנס עמו בדברי נחת, אולי ישיב ויאמר אני הרגתיו וחטאתי לך. לא ידעתי: נעשה כגונב דעת העליונה ע"כ. ופירש הרב המזרחי ז"ל: נעשה כגונב דעת העליונה, שחושב שאין הכל צפוי לפניו, דאל"כ לא היה מכחיש ע"כ. הרי לך שהיה קין מודה בהשגחה אבל לא בפרטים, ולכן הקריב קרבן ולא הידר אותו בטעותו במחשבתו שחשב שאין הכל צפוי לפניו אם הקרבן חשוב או גרוע, ועל כן לא היה שלם ביראה, אשר על כן הוצרך להתראת התשובה, אם לא תטיב שאת וגו' קודם שחטא, מה שאין כן בהבל שהיה שלם ביראה ומודה בהשגחה פרטית, וקרבנו יוכיח עליו, הרי שהיה בקרבנו זה חדא לטיבותא שדקדק להביא מן המובחר שבצאנו, לידע ולהודיע שהשי"ת משגיח בכל הפרטים והכל צפוי לפניו ויתן לו שכר טוב על הקרבן הכללי ועל הפרטי שהביא קרבנו מהודר.‏ ומ"מ היה בקרבן הבל חדא לגריעותא שבא באחרונה להקריב ולא נתעורר מעצמו לעבודת יוצרו ולהכיר את בוראו רק בסבת הקרבת קין אחיו נתעורר גם הוא, וז"א והבל הביא גם הוא:

וכאשר היה הכל שלם בלבו ביראת ה' ומודה בהשגחה פרטית ושהכל צפוי לפניו, וקרבנו הטוב יוכיח עליו שהיה מודה שהוא יתברך בוחן לבות וכליות ויודע כונתו שנתכוין לשם שמים להביא מן המובחר, וקין היה הפך מזה והיה כופר בידיעתו יתברך ושאין הכל צפוי לפניו, והעד אמרו לא ידעתי השומר אחי אנכי, שהיה סובר קין שאחרי ששאל לו הש"י אי הבל, שלא ידע שהוא הרגו, וכ"ש שהיה כופר בידיעתו ית' לבחון לבות וכליות, לכן כפל הכתוב וישע ה' אל הבל. כלומר שעה אל לבו של הבל שהיה שלם ביראת ה' ית' ובידיעתו, וגם שעה אל מנחתו שהיה מן המובחר, ושלימות מנחתו תעיד על שלימות יראתו, אכן אל קין שהיה חסר ביראת ה' יתברך בסבה שלא היה מכיר בידיעת הבורא יתברך, לא שעה ואיחורו להביא מקץ ימים אחר שראה אביו שהקריב, מיד ביום שני לבריאתו יורה על היותו בלתי זריז ביראת ה' ית', וכיליותו להביא קרבן לפני הבורא ית' מן הגרוע יורה על כפירתו, וגם סופו שאמר השומר אחי אנכי יעיד ויוכיח על תחלתו, וז"א ואל קין ואל מנחתו לא שעה, שהמקריב והנקרב היו בלתי שלמים, וישע אל הבל ואל מנחתו שהיה המקריב והנקרב שניהם שלמים, ומה שנתאחר הבל להביא קְרבן לא היה מחסרון יראתו אלא שלא ידע בטיב הקֶרבן כאשר ידע קין שראה כשהקריב אביו, והראיה מיד כשהקריב אחיו הקריב גם הוא:

וכאשר ראה קין שנתקבל קרבן אחיו, הכיר והודה בחטאו ושלא נתקבל קרבנו מטעם שהיה גרוע, ולכן נתבייש ונפלו פניו, אבל מכל מקום חרה לו על שנתקבל קרבן אחיו ושלו לא נתקבל על שהיה מהרהר ואומר לית דין ולית דין, וזהו הפסקא שבאמצע פסוקא דויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין וגומר, כמו שתרגם הירושלמי ויונתן בן עזיאל: עני קין ואמר להבל אחוהי לית דין ולית דיין כו'. והטעם שכפר קין הוא שאמר לא ימנע מחלוקה או היה מן הראוי שגם קרבן הבל אחי לא יעלה לרצון לפניו ית', שגם בידו חדא לגריעותא שבא באחרונה להקריב, ואלו לא הקריב קין לא נזכר הבל כאשר הוכחנו ממלת גם. ואם נתקבל קרבנו בשביל שהיה בו חדא לטיבותא שהיה מבכורות צאנו וחלביהן, ועל כן יצא זה בזה ונכפר לו עצלותו בעבודת הש"י שלא הקריב הבל עד שקדמו קין וממנו ראה וכן עשה, ועם כל זה נתקבל קרבנו בשביל חדא לטיבותא, א"כ גם אני יש בקרבני חדא לטיבותא שאני הייתי המתחיל, ולא עוד אלא שבסבתי הקריב הבל אחי כמו שהוכחנו ממה שנאמר והבל הביא גם הוא, א"כ אני המעשה את הבל אחי וגדול המעשה מן העושה, לפי זה יותר היה מן הראוי שיתקבל קרבני מקרבן אחי, כי מצד קרבני יש בי חדא לטיבותא שהייתי המתחיל, ומצד קרבן אחי יש לי חלק גדול בקרבנו כי בסבתי הקריב קרבנו, וגדול המעשה מן העושה, וכנגד אלו השני יתרונות שהיו בקרבן קין, דהיינו מתחיל ומעשה נאמר: ויחר לקין מאד, שהמאודיות הוא בשביל מה שנדמה לקין שבקרבנו הוא שוה לקרבן אחיו, שזה אית ביה חדא לטיבותא וחדא לגריעותא וזה יש בו חדא לטיבותא וחדא לגריעותא, וא"כ שקולין הם, ואם זה יתקבל קרבנו גם זה יתקבל קרבנו, וכ"ש שיש לקין ג"כ חלק גדול בקרבן הבל, ע"כ לא הספיק שחרה לו שלא נתקבל הקרבן מצד טיבותא דיליה, כי אם במאד מצד טיבותא דחולקי' דאית ליה עם אחוהי שהיה מעשה אותו, וז"א ויחר לקין מאד, וזה היה טעות גדול ביד קין, וכל טענותיו בטלין מכמה צדדין, הטענה הא' שהיה הוא המתחיל, האמת שהוא קדם והתחיל להביא הקרבן קודם הבל כמו שהוכחנו ממלת גם הוא, אבל כבר היה לו ממי ללמוד להקריב שאביו קדם להקריב, שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס. ודרשוהו רז"ל משור פר שהקריב אדם הראשון וכו'. וקין ראה אותו הקרבן כדאיתא בב"ר: ר' עזריה ור' יונתן בר חגי בשם רב יצחק אמר נתבונן קין מהיכן שחט אביו אותו הפר, שנאמר בו ותיטב לה' משור פר. ומשם הרגו ממקום הצואר מקום הסימנין ע"כ. וא"כ אדם הראשון היה המתחיל להקריב הקרבן וממנו למד קין, ואדרבה הכתוב גינה לקין בזה שנתאחר להקריב ולא הקריב מיד כשהקריב אביו, וז"א ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה. ואמרו בגמרא: שאדם הראשון נתיירא כשראה ששקעה עליו חמה ביום הראשון שנברא, אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי חשך עולם בעדי וחוזר לתוהו ובהו וזוהי מיתה שנקנסה עלי, והיה יושב ובוכה כל הלילה וחוה בוכה כנגדו, וכיון שעלה עמוד השחר אמר מנהגו של עולם הוא, עמד והקריב שור וכו'. הרי שמיד ביום השני לבריאתו הקריב הקרבן, ומשם למד קין לרעה להרוג את הבל ממקום הסימנין, ולענין הטובה לא למד להקריב מיד כאשר ראה שהקריב אביו, ונתאחר עד קץ ימים ולא הקריב. הרי שבגנותו של קין הכתוב מדבר באומרו ויהי מקץ ימים, לומר שנתאחר להביא קרבן, וכל זה יורה על בלתי היותו ירא ה' בכל לבבו כמו שהוכחנו מהפסוקים וכפרש"י ז"ל, הרי שנתבטלה טענת ההתחלה, שאם התחיל קודם להבל הוא בשביל שראה אביו שהקריב ואולי אחיו לא ראה, ואם בטענת שהיה מעשה גם זו אינה טענה כי אינו נקרא מעשה את אחרים רק מי שמשתדל עם אחרים ומפייסם ומדבר על לבם לעשות איזה מצוה, ולפחות אם אינו מפייס ומדבר מכוין במחשבתו בעשייתו המצוה לכך בפני בני אדם כדי שיראו וילמדו ממנו וכן יעשו, מה שלא היה כן בקרבן קין, שנאמר שעשה כדי שילמוד הבל ממנו, לא בדבור ולא במחשבה רק במקרה, ועל זה יורה מלת הוא, והיה מספיק שיאמר וגם הבל הביא וגומר, מאי הוא אלא ללמדנו שהאמת שקין היה סבה להתעורר הבל להקריב, אך היה במקרה לא בדבור ולא בכונה של קין כדי שיקדים אחיו, כי אם הוא מעצמו בסבת קין נתעורר להקריב, העולה מזה שמלת גם מורה על התרשלות הבל מלזכור את בוראו עד שראה שהקריב אחיו, ומלת הוא ממעט כוונת קין מלהיות מעשה את אחיו, רק במקרה וממילא ראה הבל מעשה אחיו ונזכר הלכה להקריב, על כן אין לקין שכר מעשה במה שהקריב אחיו, כי המעשה צריך שיהיה בדבור או לפחות בכונה, ומלת הוא שנאמר בהבל למעט כונת קין, וזה היתה גם כן טעות קין שחשב שאפילו במקרה יחשב לו לצדקה כמעשה, והכתוב מיעטו משניהם ממתחיל וממעשה, ואדרבה גינהו שאיחר את קרבנו עד קץ ימים ולא למד מאביו שהיה המתחיל האמתי והקריב מיד ביום השני לבריאתו שור פר כמו שזכרנו. ועל כן אמר לו הש"י למה חרה לך, הרי לא אתה המתחיל ולא אתה המעשה, ואדרבה נתאחר להביא קרבן עד קץ ימים אחר שראית שהקריב אביך, ועוד הרי אתה כופר בלבך ואומר שאיני משגיח בפרטים שאין הכל צפוי לפני, א"כ למה נפלו פניך ונתביישת, והלא בלבך שאיני משגיח בפרטות כמו שהוכחנו שזה היה ג"כ טעותו של קין, והעד שאמר אח"כ השומר אחי אנכי, שהיה בלבו של קין שלא ידע הש"י שהרגו, א"כ איך עלה על דעתך שאני משגיח איזה קרבן יפה ואיזה קרבן גרוע עד שנפלו פניך, שאלמלא הייתה מודה בהשגחה פרטית שאני מבחין בין קרבן לקרבן לא היה לך לבחור מהגרוע להקריב לפני, והיה לך ללמוד מאביך שבחר להביא שור פר שהוא כבן שלש שנים שאז נקרא פר, ואם כדבריך שאיני משגיח למה נפלו פניך הלא כל כך מעלה עשן הקרבן הגרוע כמו המובחר, וזה הדבור למה נפלו פניך היא תוכחת מוסר על שלא היה מודה בהשגחה פרטית שהכל צפוי לפניו יתברך:

ולכך הודיעו בפסוק הלא אם תטיב שאת קצת דרכי הש"י ודרכי התשובה כדי להוציא מלבו טעותו, כי אעפ"י שהודה במקצת ונפלו פניו ונתבייש על שחשב שאין הכל צפוי לפניו בפרטות לידע אם הקרבן חשוב או גרוע, ונמשך מזה שכשחשב שלא ידע ה' ית' מה שבלבו של קין אם הוא שלם ביראת ה' אם לאו, ובראותו השגחה הפרטית שנתקבל הקרבן הטוב והרע לא נתקבל נפלו פניו וכבשו בקרקע על טעותו בידיעת ה' יתברך ונתחרט, מ"מ היה נקל לחזור לסורו ולטעותו כאשר ראינו שחזר לסורו באמרו לא ידעתי השומר אחי אנכי, וזה היה בסבת טעות אחרת שהיה לו כמו שזכרנו שחשב שמדרכי הש"י ח"ו כב-יכול ליקח שוחד מצוה תמורת עבירה, ועל כן חרה לו שנתקבל קרבן הבל, ונתנכה לו הגריעותא שנתאחר להביא עד שהביא קין תמורת הטיבותא שהביא מבכורות צאנו ומחלביהן, א"כ גם הוא היה ראוי שיתנכה לו שתים רעות שעשה, האיחור עד קץ ימים, והכיליות להביא מן הגרוע תמורת שהתחיל קודם לאחיו. ועוד שהיה מעשה את אחיו במה שממנו ראה וכן עשה, והרי שתים לטיבותא כנגד השתים לגריעותא, ויצא זה בזה וזה תמורת זה ויתקבל קרבנו. לכן אמר לו הש"י כי לא דרכי דרכיכם, שאיני מקבל שוחד ליקח מצוה תמורת העבירה, אלא אני נותן לו פורענות על העבירה ושכר טוב על המצוה, כדאיתא ביבמות ובמדרש במדבר רבה פרשה ח': א"ר אלעזר כתיב בקשו את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו, מהו אשר משפטו פעלו, שהוא עושה משפטו ופעלו כאחת, את מוצא הב"ה תובע משפטן של גבעונים מן שאול וזוכר פעולתו של שאול לתת לו שכר טוב ע"כ. הרי שלא נכה הש"י לשאול הזכות שעשה בחייו שמצדו היה ראוי להספד, תמורת עבירת הגבעונים שנחתכה פרנסתן או על עון חילול השם, כי עון ההריגה שנהרגו ז' מהגבעונים לפי סברת המדרש והירושלמי, בודאי שנמחל לו כשנהרג במלחמה הוא ובניו, ולא יהיה הריגת הגבעונים חמור מהריגת נוב עיר הכהנים כי אם בשביל חילול השם כדאיתא במדרש ובגמרא, או בשביל שנחתכה פרנסתן, ועם כל זה נענש מצד העבירה וקבל שכר על המצוה שנספד כהלכה ונקבר אחר כמה שנים בארץ ישראל, וכן מצינו שפירש הרב ר' יוסף חיון ז"ל בפרקי אבות פרק ד' במשנת הוא היה אומר הילודים למות כו'. אומר שם: ברוך הוא שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד. פירוש שאין לפניו ית' מקח שוחד לקחת מצוה תחת עבירה, ויעבור שכר המצוה לעונש העבירה, אלא משכיר על המצוה ומעניש על העבירה ע"כ. ומאחר שכך היא המדה ולא כטעותו של קין שחשב שלהבל העביר שכר המצוה לעונש העבירה, ולכך חרה לו לומר שח"ו יש משוא פנים בדבר, ולמה לא העביר ה' יתברך גם חטאתו תמורת מצותו, על כן נאמר לו שתיקון המעוות של העבירה היא התשובה ולא המצוה שכנגדה, וז"א הלא אם תטיב שאת. ולשון תטיב הוא מורה על התשובה, כענין שאמר הנביא: קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ואמרו אליו כל תשא עון וקח טובו וגו'. ואומר הטיבו דרכיכם ומעלליכם בית ישראל. ואמר ה' ית' הלא אם תטיב ותעשה תשובה על העון שאת לשון נשיאות עון או נשיאות פנים, וכפל הענין כתנאי בני גד ובני ראובן, אם יעברו חלוצים ואם לא יעברו וגו'. כן אמר לו ית' ואם לא תטיב לומר שתחשוב בלבך שאינך צריך נשיאות עון ותחשב כבינוני מאחר הקרבת קרבן, ויש בידך שתים כנגד שתים, מתחיל ומעשה כנגד איחור וכיליות, ועכשיו שהקרבת קרבן ולא נתקבל שזהו עונשך וכבר נענשת ויצאת זכאי או שתחשוב זכיותיך מרובין על עונותיך, ואמרינן בספ"ק דקידושין: כל שזכיותיו מרובים מעונותיו דומה כמי שקיים כל התורה ולא חיסר ממנה אות אחת, אבל אתה אינך כן אלא מעולם לא היה לך זכות לא מתחיל ולא מעשה רק מאחר וכילי כאשר זכרנו כבר בארוכה, ולכן עונותיך מרובי' על זכיותיך, אשר לסבה זאת מיעוט יראת ה' שבלבך במפתחי לבך רבוצה ולא זזה ממקומה, כי לא הענשתיך עדיין על זה, ומה שלא נתקבל הקרבן אינו נקרא עונש, שהקרבן עצמו לא היה ראוי להתקבל לא מצד הקרב ולא מצד הנקרב, וז"א לפתח חטאת רובץ, כלומר לפתח מפתחי לבך רבוץ היצה"ר ולא יזוז משם כי אם הלא אם תטיב בתשובה, וכן דרשוהו רז"ל בפרק הרואה אמר רב יצה"ר דומה לזבוב ויושב על שני מפתחי הלב, שנאמר זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח. ושמואל אומר דומה לחטה, שנאמר לפתח חטאת רובץ ע"כ. הרי שלא נחלקו אלא במהותו אבל כל אפין שוין בפירוש לפתח שהוא במפתחי הלב, לרמוז לו שלא זזה מיעוט יראת ה' שבלבו ועדיין היא רבוצה שם עד ישוב בתשובה שלימה, כי הקרבתו הקרבן הגרוע הזיק ולא הועיל, ועל כן הבלתי קבלת הקרבן אינו כפרה על מעשיו הראשונים, כי הראשונים רבוצים לפתח לבו. או יאמר הש"י לקין לפי סברתו, אפילו הכי צריך תשובה, לפי שאתה סובר שהיו בידך שני עונות איחור וכיליות, וכנגדן שני זכיות מתחיל ומעשה, והיית נקרא בינוני לא רשע ולא צדיק, ועכשיו שהענשתיך וביישתיך ונפלו פניך שלא נתקבל קרבנך, נתכפר לפחות עון א' ונשאר רוב זכיות ומיעוט עונות אפילו לפי דבריך שיש לך זכיות, טעית במספר ומנין העוונות, כי עוד עון שלישי בידך גדול מהאיחור ומהכיליות, שהוא הסבה לאלו השנים ולכל העונות, והוא מיעוט יראת ה' שבלבך ושאתה כופר בהשגחה פרטית, ויאמר לפי דרך זה לפתח חטאת רובץ על ג' פנים, הפן הא' כמו שזכרנו בראשונה לפתח לבך חטאת רובץ, והוא חטא גדול המסבב כל החטאים, כי אם אין יראה אין חכמה ואין כלי ארגלייא בידו, ואני יודע שאליך תשוקתו כי אני בוחן לבות וכליות ויודע אני בלבך שהיצה"ר מצא בלבך הכנה גדולה לפתותך לנטות לדעת קצת סברות נפסדות שחושבים שהשגחת הש"י בפרטים ובשפלים הוא חסרון בחקו יתעלה, וכבר האריכו המפרשים והחוקרים לבטל אלו הסברות בראיות נכוחות ובפסוקים הרבה, כגון אשר יומרוך למזמה וגו' נשוא לשוא עריך וגומר, אל תרבו תדברו גבהה גבהה וגומר, ה' חקרתני וגומר, אני ה' חוקר לבות ובוחן כליות וגו'. אין כאן מקום להאריך בזה, ונחזור לענייננו שאמר ה' ית' לקין אני חקרתי לבך, שמצא בך הכנה ולכך אליך חשקו ותשוקתו, כי החשק והתשוקה היא בלב ויצה"ר במפתחי הלב וגלוי לפני כונת שניכם וחשקתכם, ומ"מ הבחירה בידך ואתה תמשל בו. והפן השני שרצה הש"י לגלות לו דרכי התשובה ולומר לו שלפעמים האדם יזכה שיקרא צדיק גמור אפילו קודם שיעשה תשובה, רק שיהיו זכיותיו מכריעות על עונותיו, וקין בגובה לבו החזיק טובה לעצמו בהקריבו מנחה אעפ"י שהיתה מאוחרת לקרבן אביו מקץ ימים, לא חשב אותו לעון בהיותה קדומה לאחיו וגם מעשה אותו, גם סבת האיחור והכיליות שהיא כפירה בהשגחה פרטית יחשבה קין לו לצדקה ושלשם שמים נתכוון כדעת קצת סברות נפסדות שזכרנו שחושבים שבזה מרוממים ומגדלים שמו ית', אשר על זאת הסברא נאמר אשר יומרוך למזמה וגו', וכאשר ראה שהשי"ת לא רצה לקבל מנחתו נתבייש ונפלו פניו בשביל שהכיר והודה שהשי"ת משגיח בפרטים, אבל לא חשב שמה שלא הכיר שהוא נחשב לעון מאחר שכונתו לשם שמים בחשבו שהשגחת הפרטים והשפלים חסרון בחקו ית' השגחתם, ואם שנפלו פניו וחזר בו קצת מזאת הסברא הנפסדת לא חזר בו לגמרי, וחשב שאם ידע הפרטים לא ידע פרטי הפרטים, ושלפעמים גלוי לפניו יתברך וח"ו לפעמים אין הכל צפוי לפניו, והעד שעדיין אחר זה הענין עמד קין בזאת הסברא כאשר זכרנו בשם רש"י ז"ל במה שפי' בפסוק לא ידעתי השומר אחי אנכי, ומי שיש לו אלו הסברות ודומיהן וחושב שהעונות נעשים לו כזכיות, כי בזאת הסברא הרעועה הוא מרומם אותו ית' היאך יעשה תשובה על העון שבידו, והוא חושב עצמו כגוי אשר צדקה עשה, וזאת הסברא היא ממעטת יראת ה' בחשבו שאין השי"ת מדקדק בפרטי מעשיו, והיא פתח וסבוב לכל העבירות, כי מההיתר יסיתנו אל האיסור, ומהאיסור הקל יסיתנו אל האיסור החמור, וסבוב והתחלת הענין יקרא פתח, כענין שנאמר פתח דבריך יאיר. שהוא כמו ראש דברך יאיר. ואמרו בב"ר פרשה ג': ר' פנחס ור' יהודה בר סימון ור' חנין בשם ר' שמואל בר רב יצחק פתח דבריך יאיר מבין פתאים. מפתח פומך לן הוא נהור, ויאמר אלקים יהי אור וגו' ע"כ. פי' מפתח פומך לן הוא נהור, כלומר המאמר הראשון שפתחת פיך בראשונה האיר את העולם מאמרי פיך, שנאמר ויאמר אלהים יהי אור. ובדברי רז"ל פתיחתא דחכימי: ר' פלוני פתח וכו'. ע"ש שהפתח הוא התחלת כניסת הבית, כן יקרא כל התחלה והקדמת הענין פתח, שמתחילין ליכנס לאותו ענין, כן אמר הש"י לקין לא תחשוב בשביל שנפלו פניך וחזרת והודית במקצת ההשגחה שכבר נמחל לך אעפ"י שאינך מודה בכולה, לא כן הדברים אלא אתה צריך להטיב שהיא התשובה ולחזור בך מזאת ההקדמה והפתח הרעוע מכפירת ההשגחה הפרטית, עדיין לפתח חטאת רובץ, כלומר הוא פתח והקדמה אותו חטא היחידי לכל החטאים, ולכן אמר לפתח בלמ"ד וחטאת רובץ לשון יחיד, וסרסהו ודרשהו לומר אותו החטא היחידי הוא לפתח ולהכנה לשאר העבירות, והוא רובץ לומר אתה חשבת שנעקר במה שהודית במקצת שנפלו פניך, אין הדבר כן אלא ואם לא תטיב ותעקור זאת הסברא מכל וכל לגמרי, עדיין הוא רובץ כאשר העידה התורה על קין אחר שהרג את הבל שנעשה כגונב דעת העליונה. או יאמר פן שלישי עם זאת ההקדמה שהקדמנו בפן השני של היות שחשב קין עצמו שזכיותיו מכריעות על עונותיו, לא יספיק בידו לעשות תשובה, שאם הוא חושב עצמו צדיק על מה ישוב בתשובה, ולא ידע לפשפש במעשיו, כי פשפש ולא מצא והוא צדיק בעיניו וזכיותיו מרובות מעונותיו, וע"כ חרה לו שלא נתקבל קרבנו בשביל עון קל שהקריב קרבן, רק שלא היה מהודר ואיה כל צדקותיו וזכיותיו המכריעות:

(נוסח אחר: ועוד היה חושב קין שהוא מילתא דמסתבר שהש"י לא יחשוב לו עון ראשון ושני ושלישי, שהש"י מתנהג עם האדם כרחם אב על בנים, שמעלים עין מראות ברע אשר יעשה הבן פעמים שלש, וכמו ששנינו במסכת יומא פרק יה"כ: תניא אמר ר' יוסי עבר אדם עבירה ראשונה מוחלין לו, שנייה מוחלין לו, שלישית מוחלין לו, רביעית אין מוחלין לו, שנאמר כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו. ואומר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. מאי ואומר, וכי תימא הני מילי בצבור אבל ביחיד לא, ת"ש הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר: וכפי גירסת הרי"ף והרמב"ם ז"ל יש הפרש בין יחיד לרבים, שליחיד מוחלין שנים ולצבור שלש, אבל מ"מ אינם נמחלין מכל וכל בלא תשובה כאשר כתב הראב"ד ז"ל בהשגה להרמב"ם ז"ל וז"ל: ובתחלת מעשיו של אדם מימי עונשו ואילך שחטא הראשון והשני והשלישי שיזדמנו לידו אם עשה מהם תשובה אעפ"י שהם מן החמורין שצריכין ייסורין ויום הכפורים למרק, אלו הראשונים אינן צריכין שהם מחולין לגמרי עכ"ל לעניננו. ולכן אמר הש"י לקין טועה אתה בחושבך שזכיותיך מרובים, וכן מה שחשבת שעון א' וב' וג' לא יחשבו, זה אינו אלא להגן מן היסורין ושאינם צריכין יסורין ויום הכפורים למרק, אבל מכל מקום צריכין תשובה כמו שזכרנו בשם הראב"ד ז"ל, וזהו אומרו לפתח חטאת רובץ, כלומר נגד פתחך החטאת רובץ עד שתעשה תשובה, אם לא תטיב ותעשה תשובה, עונותיך הראשונים מכריעים כי פלס ומאזני משפט לה' והוא היודע העבירה והמצוה הקלה והחמורה ומניינם).

לכן באה לו התשובה, אדרבה עונותיך מרובים על זכיותיך כמו שזכרנו הטעמים למעלה, לכן אם תטיב שתעשה תשובה שאת, אהיה לך נושא עון, ואם לא תטיב אותו עון עצמו שנשאתי אינו נמחק מהשלשה שבידך שהם כפירה בהשגחה פרטית ואיחור וכיליות שנמשכו מאותה הכפירה, הרי שלשה עבירות, והיו בידו שני זכיות קרבנו ושנתגלגל זכות על ידו שנזכר אחיו גם הוא להקריב, אם כן נמצא שהכריעו העבירות ברוב מנין וברוב בנין איכות וכמות, וכך היא מדתו ית' מעביר ראשון ראשון, ששומט עון א' מכף המשקולת ואותו עון אינו נמחק, שאם יש בו רוב עונות מיחשיב בהדייהו כדאיתא במסכת ראש השנה פרק קמא, ופירש רש"י ז"ל שם: מעביר ראשון ראשון: עון שבראשונים הבאים לתתם בכף מעבירו ושומטו, ואם היו מחצה על מחצה, כיון שחסר א' מהם יכריעו הזכיות, וכך היא המדה (המנהג). ועון עצמו אינו נמחק: אלא טמון לצד א' דאי איכא רובא עונות, שאם לא יכריעו הזכיות עכשיו ויהיו מחצה על מחצה נמצא דרובא עונות הוה בהדי ההוא ומיחשיב בהדייהו לימנות עם רשעים גמורים עכ"ל. ולכן אמר לו לקין טועה אתה בחושבך שזכיותיך מרובים ואתה צדיק גמור, אדרבה עונותיך מרובים ואם תחשוב לך לזכות שהיית המתחיל, גלוי לפני שאביך הראשון התחיל להקריב לפני, ולא למדת ממנו להקריב מיד כי אם מקץ ימים, על כן עונותיך מרובים והשמטתי א' מכף המשקולת שכך היא המדה, ושקלתי ונשאר מחצה על מחצה בתוך הכף, ואותו העון שהשמטתי עדיין הוא אינו נמחק, וזהו אמרו לפתח חטאת רובץ, כלומר לפתח חוץ לכף המשקולת, שאם לא תטיב ותעשה תשובה צריך להחזירו לכף המשקולת ומחשיב בהדייהו, ולא עוד שעונותיך הראשונים מכריעים, כי פלס ומאזני משפט לה', והוא היודע העבירה והמצוה הקלה והחמורה ומניינם, אלא שאם לא תטיב כבר היצה"ר מצא אותך כלי מוכן להיות נשמע אליו, עד שכבר נעשה אהובך ואליך תשוקתו כי אתה שומע לו, וזה יגרום שיפתך וישיאך לעבירות הרבה, כי עבירה גוררת עבירה מאחר שחטאך עדיין רובץ נגד פתחך, לכן אשיאך עצה טובה היאך תטיב ותעשה תשובה להנצל מפח יוקשו, התקון והעצה לזה הוא שאתה תתגרה בו ותתחר במרעים ותרגיז יצ"ט על יצה"ר, כדכתיב רגזו ואל תחטאו. ודרשו רז"ל לעולם ירגיז אדם וכו'. והמשילהו יצה"ט על יצה"ר, וז"א ואתה תמשל בו. או יאמר דרך רביעי כי לא נכפר לו עונו בנפילת אפים לבד, ולמה כי כבר יצא שכרו בהפסדו וחרה אפו, ומי שמתבייש מעונו ומכיר עונו לגמרי לא יחרה לו על היסורין הבאים עליו, מכ"ש שלא יחרה לו על בלתי הענישו ולא להקביל את פניו, וז"א יתברך למה חרה לך ולמה נפלו פניך, שאם נפלו פניך ונתביישת בלתי הזדון וחרי האף הגדול הזה היה מתכפר לך, אכן עתה שחרה לך ויצא הפסדך בשכרך, לכן איעצך היאך תנצל מיצרך הרע, הלא אם תיטיב, כלומר הטבה כהטבת הקטרת ותיטיב בתשובה שלימה ולא כטובל ושרץ בידו, שאת העון, אמנם אם לא תטיב בהטבה ובתשובה שלימה, לא תוכל להנצל מיצרך הרע בבשת פנים בלבד, כי מיד תחזור לסורך, והסבה לפי שאתה אדוק בו מיום שנולדת, וזהו לפתח כלומר לפתח הלידה, לשם היה החטא דהיינו היצה"ר המחטיא רובץ שם ונתגדל עמך והורגל עמך, וההרגל הוא טבע שני, על כן צריך לרחצו ללבנו ולגהצו היטב היטב ולהעביר עליו כמה סממנים כדי שלא ישאר ממנו כתם, ואמר עוד ואליך תשוקתו לומר שכשם שאתה אדק בו כך הוא אדוק בך, ואלמלא הוא לא היה אדוק בך רק אתה אדוק עמו, אז בנקל היית מנערו ופורק עלו מעל צוארך, אמנם להיות חבתכם כפולה ומכופלת והוא אדוק בך ורודף אחריך ואינו מניחך אעפ"י שאתה מניחו, על כן אני מיעצך שתטיב בתשובה, כלומר לרדוף אחריו להפילו תחת רגלי יצר הטוב שיהיה מושל עליו כאדון על עבדו, וז"א ואתה תמשל בו, לומר שלא יסתפק בעזיבת העון לבד, אלא שיצטער ויבכה ויקבל יסורין תענית שק ואפר על מה שעבר והכעיס את בוראו ב"ה ואל ישוב עוד לכסלה, וירגיז יצה"ט על יצה"ר בעשיית מצוות ומעשים טובים ואז ירף יצה"ר ממנו, ורז"ל דרשו אם תטיב שאת קרוב לדרך זה, אם תטיב ותעסוק בתורה שנקראת לקח טוב, שאת לשון התנשאות, שיתנשא יצ"ט על יצה"ר, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. הרי שאינו מספיק בעזיבת העון כי לא יעמוד בזה רק לפי שעה ומיד יחזור לסורו רק ע"י סגולת רחיצתו במימי התורה והתשובה יבריחהו מעליו, כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים. ואחר שהוכחנו מהמשנה והגמרא והמדרש שאין מדרכי הש"י כב-יכול לעשות ח"ו כמקבלי שוחד ולקחת מצוה תחת עבירה ויעבור שכר המצוה לעונש העבירה, אלא מעניש על העבירה ומשכיר על המצוה, וכל הדרכים מדרכי התשובה שזכרנו שנאמרו לקין מסכימין לזה, ואפילו מה שאמרנו בשם רז"ל שמי שזכיותיו מרובים הרי זה נקרא צדיק גמור, אין הטעם שמעבירין לו על העבירות תמורת המצות, שאם הדבר היה כן גם הבינוני היה לו להיות צדיק גמור לפי שהוא מחצה על מחצה, ויעבור שכר המצות לעונש העבירות, וגרסינן בפ"ק דר"ה, דבינוניים תלוים ועומדים מר"ה עד יום הכפורים, זכו נכתבו בחיים, לא זכו נכתבים למיתה, אלא בודאי מה שנקראים מי שזכיותיו מרובים צדיק גמור הוא לשעתו כדי שיכתב לאלתר לחיים, אמנם לא שנאמר שנמחלו עונותיו לגמרי בעשיית המצוות שגברו במניין ובבנין, אלא כאשר משפטו שם פעלו וישלם לו גמולו בראשו לאט לאט, והש"י מאריך אפיה וגבי דיליה כדרך האוהב שנפרע מאוהבו מעט מעט ואינו דוחקו להיות לו כנשה ומשכיר לו שכר טוב על המצוה. ומה שתמצא בדברי רז"ל כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, אם יש בידך חבילות חבילות של עוונות עשה חבילות חבילות של מצוות. אין הכוונה בזה שינכו לו העוונות כנגד המצות, כי לא ישא פנים ולא יקח שחד כמו שזכרנו בשם הפרשים ז"ל, והוכחנו בראיות ברורות: רק הכונה שמי שיש בידו חבילות חבילות של עבירות, כבר נעשו לו כהיתר, כענין שאמרו עבר עבירה ושנה בה הותרה לו, הותרה לו סלקא דעתך, אלא נעשית לו כהיתר. כ"ש וק"ו מי שעשה חבילות חבילות שנעשה לו ההרגל טבע שני, שטבע ביון מצולה וידמה לו שלכך נברא, ויתהלך למישרים ואומר לרע טוב ולטוב רע, והרי זה גרוע ממי שאומר אחטא ואשוב שזה אומר אחטא ואחטא, ואעפ"י שאינו עושה להכעיס מ"מ אינו יכול לפרוש מאחר שהורגל בחבילות חבילות של עונות ונעשות לו כהיתר ותשובתו קשה, ולא עוד אלא שהוא נכתב לאלתר למיתה, שכך דינו של מי שעונותיו מרובין, ולפי רבוי העונות צריך להרבות בתשובה זמן רב, ואולי ימות חייב כי אין מספיקין בידו לא בזמן ולא בענין אופן דרך התשובה, ומאי תקנתיה כדי שיבא לעשות תשובה ויספיקו בידו לעשות תשובה ולא יעכבו ממנו התשובה, לזה נתנו רז"ל תקנה שיעשה חבילות חבילות של מצות עד שיבא בזה להיות בינוני או שיכריעו הזכיות והמצות, וכיון שיגיע למדרגות אלו בעשיית חבילות חבילות של מצוות, אז יספיקו בידו לעשות תשובה ולא יעכבו ממנו התשובה, ובזכות חבילות המצוות יסייעוהו מן השמים להתעורר לבו לשוב בתשובה על חבילות העבירות שבידו, כי הבא ליטהר מסייעין אותו, ומלבד החבילות של מצות אינו מתעורר לבו כראוי לעשות תשובה הגונה עד שיהא נקרא בא ליטהר מהטעם שזכרנו, שאדרבה רבוי חבילות העונות מעכבין התשובה, נמצא שהתקון שנתנו לו חז"ל בחבילות של מצוות הם הכנה לתשובה, ולא שהמצות עצמן יהיו במקום התשובה והכפרה על העוונות, כי תשובה שמה מוכיח עליה על תנאיה הצריכין לה, שהם רמוזים בר"ת תשוב"ה כאשר כתב החסיד כמהר"ר אליהו די וידאש זצ"ל בשם הרב הגדול המקובל האלקי כמהר"ר יצחק אשכנזי (האריז"ל) זצ"ל, שר"ת תשוב"ה הם ת"ענית ש"ק ו"אפר ב"כי ה"ספד. וזאת היא התשובה ההגונה שעשו בימי מרדכי, חמשה דברים הנז' צום ובכי ומספד שק ואפר. ונחזור לעניננו שאין מסייעין מן השמים מאחר שנמסרה הבחירה והרצון ביד האדם לטובת האדם, עד שיתחיל האדם להכשיר מעשיו במצות ובתשובה ואז יסייעוהו לגמור תשובתו, שזהו נקרא סיוע, זה מסייע מלמטה והב"ה חותר לו פתח ופושט לו יד ימינו, כי ימינו פשוטה לקבל שבים כאשר הארכנו בהקדמת ספר זה ענין הסיוע עיין שם: העולה מדברינו שיש שני מינים הבאים ליטהר: הא' מי שיש בידו מיעוט עבירות וריבוי זכיות, וזה יש לו כח להתעורר על התשובה מעצמו ואין מעכבין בידו התשובה אם אין בידו אחד מכ"ד דברים המעכבין את התשובה, מספיקין בידו ומסייעין אותו מן השמים: המין השני הוא מי שיש בידו חבילות חבילות של עבירות עד שהורגל בהם ונעשו לו כהיתר, ומתוך זה אינו מתעורר לשוב עליהם, כי נסתתמו דרכי התשובה לפניו ומעכבין ואין מספיקין בידו הגם שיתעורר פעם ביובל אינו עולה בידו מפני המעכבין, אבל מ"מ מתעורר לבו לעשות מצות כאשר אנו רואים בחוש מעשים בכל יום כמה רשעים גמורי' מגייפין בחיזורין ומפלגין לבישייא ועוסקין בכמה מצוות ומחזיקים בהם יותר מצדיקים גמורים, לזה אמר הכתוב כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, לומר שגם אלו המצוות רבויין יועילו להיות כלי זין לעשות מלחמה עם יצרו, ויתעורר מתוך ריבוי המצוות לשוב על העבירות שבידו ויהא נקרא בא ליטהר וכו'. אבל לא שנאמר שהמצוה עצמה היא טהרתה וכפרתה של העבירה כי לא ישא פנים ולא יקח שחד: והנה מעתה יקשה עלינו מאמר רז"ל במסכת ברכות פרק ג': דרש רב עוירא זימנין אמר לה משמיה דר' אמי וזימנין אמר לה משמיה דר' אסי אמרו מלאכי השרת לפני הב"ה, רבונו של עולם כתוב בתורתך אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד, והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב ישא ה' פניו אליך, אמר להם ולא אשא להם פנים לישראל שכתבתי להם ואכלת ושבעת וברכת, והם דקדקו על עצמם כזית וכביצה ע"כ. והנראה מדקדוק שאלת מלאכי השרת בלשונם לומר והלא אתה נושא פנים לישראל, כאשר גם הפסוק מסכים לדקדוקם באומרו ישא ה' פניו אליך משמע שדוקא לישראל הוא נושא פנים, וכן הב"ה כב-יכול דקדק בתשובתו לומר וכי לא אשא להם פנים לישראל, משמע ששאלת המלאכים אינה כ"כ חזקה לומר שהכתובים סותרים זה את זה, כי הם בעצמם הזכירו בדבריהם התרת הספק ולא קשיא מידי, הא דכתיב ישא ה' פניו אליך בישראל משתעי קרא, והא דכתיב אשר לא ישא פנים בשאר אומות מאומות העולם, וזאת היתה תשובת הש"י למלאכי השרת לפום ריהטא דלישנא, וא"כ לפי זה איך ניישב משנת פרקי אבות והגמרא והמדרש במה שדרשו בכאשר משפטו שם פעלו, שמעניש על העבירה בפני עצמה ומשכיר על המצוה בפני עצמה, ואינו מעביר כעס העבירה מפני ברכת המזון שמברכין ומזמנין עד כזית לר' מאיר ועד כביצה לר' יהודה, וכן קשה מה שאמרו רז"ל במגילה פרק בני העיר: נושא עון ועובר על פשע, למי נושא עון, למי שעובר על פשע. הרי שהמדה להעביר העבירה מפני המצוה, וי"ל שמה שדקדקו המלאכים להזכיר ישראל בשאלתם, בודאי שלא יביאו מעשה לסתור את שאלתם ותשובתם בצדם כאן בישראל כאן באומות מאומות העולם, רק מה שהזכירו ודקדקו לומר והלא אתה נושא פנים לישראל הוא לחזק שאלתם לומר שקושייתם היא חזקה וכפולה א' שהפסוקים סותרין זה את זה, ואם תמצי לומר כאן בישראל כאן באומות מאומות העולם אי אפשר לומר כן, שח"ו הוא עול בחקו ית' למה לישראל הוא נושא פנים ולאומות הנ"ל לא ישא פנים, לזה השיב להם הש"י שאפשר ואפשר לומר כן בקצת המצות שעושין מדת חסידות לפנים מן שורת הדין, כגון זאת שנצטוו לברך כשיאכלו כדי שביעה, שנאמר ואכלת ושבעת וברכת, והוא מברך על פחות מכדי שביעה עד כזית עד כביצה, האדם הפרטי שיש לו זאת המצוה או כדומה לה שהיא מדת חסידות מעבירין לו כנגדם עבירות ואין נפרעין עליהם, וזהו אומרם למי נושא עון למי שעובר על פשע, מאחר שהוא ותרן על מי שפשע כנגדו ואינו נוקם ונוטר להפרע ממנו, הב"ה מוותר לו כנגדו ונושא לו עון ואינו נפרע ממנו מדה כנגד מדה, ולפי שעל רוב תמצא מדת החסידות והוותרנות בישראל שעושים לפנים משורת הדין, לכן השיב להם הש"י ולא אשא להם פנים לישראל וכו', והוא הדין לאומות הנ"ל, כעובדא דדמא בן נתינה שנזהר בכיבוד אביו יותר מדאי מה שלא נצטוה, לשנה הבאה נולדה לו פרה אדומה, ואין הכי נמי אלמלא היה לו איזה עבירה היה הש"י מעבירה מפני המצווה שויתר ליכנס לפנים משורת הדין, וכמה עובדין במדרש ובאגדה, כגון עובדא דקוסטינר ודקטיעא בר שלום, ווי לאילפא דאזלא בלא מיכסא, שבמצוות שעשו לפנים מן השורה זכו לחיי עולם הבא, כמו שאמרו יש קונה עולמו בשעה אחת, ונמחלו כל העבירות שהיה בידם. וממה שתראה תשובת הש"י למלאכים שהשיב מברכת המזון שהחמירו יותר משל תורה ולא השיב מכל שאר המצות והתקנות והסייגי' שעשו לתורה, מזה תבין שגם בזה הותרנות הוא מדה כנגד מדה ולא יעבירו עבירה במצוה או מצוה בעבירה אלא בדומה לה, כמו שזכרנו שאם הוא עבר על פשע כנגדו ינשא עונו, וכן בברכת המזון שהוא בירך קודם שביעה כי הכיר והודה בזה שהש"י מקור הברכות, ושאין השביעה תלויה למלאת את כריסו לצבות בטן, כי בטן רשעים תחסר, וברצונו יתברך אעפ"י שיאכל האדם קימעא יתברך במעיו, כמו שמצינו ברות, ונאמר וברך את לחמך. ופירשו רז"ל אוכל קמעא והוא מתברך בתוך מעיו, ובזכות זאת ההודאה וההוראה שהוא מורה בברכתו עליו יתברך, גם הוא יתברך נותן לו הברכות באופן שיתקיימו ויועילו, וז"א ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. לומר שאין הברכות מועילות אם אין עמהם שלום, כדאיתא במדבר רבה: א"ר שמעון בן חלפתא, גדול השלום שאין כלי מקבל ברכה אלא שלום, שנאמר ה' יברך את עמו בשלום. אף בברכת כהנים אחר כל ברכות סיימן בשלום, וישם לך שלום. לומר שאין הברכות מועילות אא"כ שלום עמהם עכ"ל המדרש. הרי לך בפירוש שכשם שהוא וויתר בברכת המזון במה שלא נצטווה, כך וויתרו לו מן השמים שלא העבירו מסך העבירה לבדה בנשיאות הפנים, וממילא יחולו הברכות על ראשו אחרי שאין מסך העבירה מבדלת בינו למקום, רק שהוסיפו לו מן השמים שמירה מעולה וקיום והעמדה לברכות והוא השלום. ועם השלום יש קיום חיזוק והעמדה לברכות, ומשלו נתנו לו מדה כנגד מדה, וותרנות כנגד וותרנות, אב הרחמן הוא יטע בלבנו אהבתו ויראתו, יחזירנו בתשובה שלימה לפניו יסיר ממנו לב האבן ויברא לנו לב טהור, ישא ה' פניו ויברך את עמו בשלום. בילא"ו:

· מעבר לתחילת הדף

---

---

שולי הגליון

---

---