אמרי שפר/דרוש שלישי להספד
|
< הקודם · הבא > |
דרוש שלישי להספד:
זה המאמר דרשתי אותו כשנהרג החכם החסיד הנעלה כמהר"ר טוביה צרפתי הי"ד:
מסכת יומא: מעשה בשני כהנים שהיו שניהם שוים רצים ועולים בכבש, קדם א' מהם לתוך ד' אמות של חבירו, נטל סכין ותקע לו בלבו, עמד ר' צדוק על מעלות האולם בהר הבית ואמר אחינו בית ישראל שמעו, הרי הוא אומר כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך. אנו על מי להביא עגלה, על העיר או על העזרות, געו כל העם בבכיה, בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר ואמר להם הרי היא כפרתכם ועדיין בנו מפרפר ולא נטמאה סכין, ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים, וכן הוא אומר וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד. עמד ר' צדוק על מעלות האולם בהר הבית וכו'. וירושלים בת אתויי עגלה ערופה היא, והתניא עשרה דברים נאמרו בירושלים וזו היא אחד מהם אינה מביאה עגלה ערופה כדי להרבות בכיה בישראל: בא אביו של תינוק וכו': איבעיא להו הי מינייהו חמירא ש"ד הוא דזילא ודכלים כדקיימא קיימא. תא שמע מדקא נסיב למודא וגם דם נקי שפך מנשה הרבה שמע מינה ש"ד הוא דזילא טהרת כלים כדקיימא קיימא שמע מינה, ע"כ לשון המאמר:
מפני שרוב משא ומתן של זה המאמר הוא לפי פשוטו, על כן צריכים אנו להעתיק דברי רש"י ז"ל: על מעלות האולם בהר הבית, אולמות הרבה בנה הורדוס שם, כמו שכתוב בספר בן גוריון, על מי להביא, משל מי תלקח מן היושבים בעיר או מן הכהנים שומרי העזרה, געו: צעקו. הרי הוא כפרתכם, מיתתו תכפר עליכם. עשרה דברים בב"ק חשיב להו בפרק מרובה. אינה מביאה עגלה ערופה, דכתיב כי ימצא חלל באדמה לרשתה ואין ירושלים ירושה, קא סבר לא נתחלקה לשבטים. תלמודא ראיה, הריטב"א ז"ל הרי הוא כפרתכם, שעדיין בנו מפרפר ולא נטמאת סכין, כלומר מהרו ליטול הסכין מידו כי עדיין הוא מפרפר ואינו מטמא. והתניא י' דברים. אינה מביאה עגלה וכו', איכא למידק דהא פרישנא בפרק מרובה טעמא דהתם משום דכתיב לרשתה, וקסבר ההוא תנא דירושלים לא נתחלקה לשבטים, וא"כ מאי קושיא דילמא האי תנא סברא ליה כר' יהושע דאמר ירושלים נתחלקה לשבטים, וי"ל דלא ניחא לן לאוקומי כר' יהושע ודלא כרבנן, ומיהו משום דאין למימר הכי פרכינן. ועוד לא נודע וכו'. והוה ליה חדא, ועוד דבתרייתא עיקר פירכא, כדי להרבות בכיה, כלומר שהיה מרבה בכיה כשאומר דברים הללו, דכיון דעל ספק חלל הנמצא בחוץ הקפידה תורה כל כך, כ"ש על ודאי חלל ובתוך המקדש ע"כ:
הספקות שיש להסתפק בזה המאמר הם אלו: ראשונה, במה שאמר על מי להביא על העיר או על העזרות, בודאי שכונת ר' צדוק היתה כמו שאמרו שם בגמרא, שלא אמר אלו הדברים אלא כדי להרבות בבכיה, מפני שאין הדין כך, כי בודאי לא נעלמה ממנו הלכה דירושלים לאו בת אתויי עגלה ערופה היא, מעתה יקשה על ר' צדוק כי מן הידוע שהמקונן לעורר לבבות האנשים כדי להרבות בבכיה, צריך שיהיו דברים מסודרים כדי להכאיב את לב העם, ודברי ר' צדוק לפום ריהטא הם בלתי מסודרים, כי מקרא מלא הוא, ומדדו אל הערים וגו' והיה העיר הקרובה אל החלל וגומר. וא"כ מאחר שעל פי הדין הם פטורים מלהביא עגלה ערופה, דירושלים לאו בת אתויי עגלה ערופה, מ"מ כיון שאפילו אם היה בעיר אחרת אין להביא כי אם הקרובה אל החלל, כ"ש בירושלים דלאו בת אתויי עגלה ערופה היא, ולא אמר אלא כדי להרבות בבכיה, לכל הפחות היה לו לדמותה לשאר עיירות, מה שאר עיירות הקרובה אל החלל אף כאן פשיטא דעל העזרות להביא, שהם היו קרובים יותר מן העיר. ועוד מה ראו העם שלא נכמרו רחמים לבכות עד שעלה ר' צדוק על מעלות האולם. ועוד למה אמר געו ולא אמר בכו. ועוד מאי כל העם, כל לאתויי מאי. ועוד מאי בבכיה היל"ל געו כל העם ובכו. ועוד יש דוחק גדול שאביו שהיה ראוי להתאבל ולהתאונן על בנו, איך מלאו לבו בשעה שמתו מוטל לפניו מתגולל בדם, לנחם את אחרים, ואמר להם הרי הוא כפרתכם. ולא עוד אלא שדקדק בשעת חמום הספדו לראות אם נטמאת הסכין, ולומר לאחרים העומדים ומספידים על בנו. ואין לומר דהיינו דאמרינן בתר הכי ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים, וא"כ לפי זה מפני שהיה קשה על האב טהרת כלים יותר מהריגת בנו לא איכפת ליה בהריגת בנו, והיה כמבשר בעיניו לומר שלא נטמאת הסכין, זה אינו יכול להיות מכמה טעמים, חדא דלישנא דברייתא משמע שבאה ללמדנו ולספר בגנות אותו הדור שהיו מזלזלין בעון שפיכות דמים, והעד באומרם וכן הוא אומר וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד. שמע מינה ש"ד הוא דזילא וטהרת כלים כדקיימא קיימא. א"כ כשאמרו בברייתא "ללמדך" לא באו ללמדנו בשבח האב כי אם ללמדך בגנות הדור. ועוד אם בשבח האב בא ללמדנו היל"ל ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים מהריגת בניהם, ומדקאמר מש"ד בודאי שבגנותם בא ללמד. ועוד יש לתמוה תמיהא גדולה וחזקה, מאחרי שהיה קשה עליהם טהרת כלים, היאך אפשר שהרבים אשר לא היה להם שום צד קורבה אל ההרוג לא היה בהם גם אחד שהקפיד לראות אם נטמאת הסכין, וכיון שהיה קשה עליהם טהרת כלים איך טח עיניהם מלראות ולבם השע להתבונן, והאב האומלל והאונן בחמימות לבו בקרבו על פרחו פרח כהונה שת לבו גם לזאת, הלא פלא גדול ועצום הוא, אלא בודאי שלא היו מקפידים על טהרת כלים, א"כ איך נלמוד מהיחיד שהקפיד על הרבים שלא הקפידו ולומר שהיה קשה עליהם לשון רבים, והלא בעינינו ראינו ואזנינו שמעו שגעו בככיה ולא שתו לבם לטהרת כלים. וקודם שנבא אל הביאור נעורר ספק א' בדברי הריטב"א ז"ל בענין זה וז"ל: כדי להרבות בבכיה, כלומר שהיה מרבה בכיה כשאומר דברים הללו, וכיון דעל ספק חלל הנמצא בחוץ הקפידה התורה כל כך, כ"ש על ודאי חלל ובתוך המקדש עכ"ל. וזה דבר תימא לפי שהכתוב אומר דווקא לא נודע מי הכהו בא הציווי של עגלה ערופה, אבל נודע מי הכהו פטורין, וא"כ איך יפרש הריטב"א ז"ל שאמר ר' צדוק או שנשמע מכלל דבריו שכ"ש שעל ודאי חלל, והיאך ירבה הוא או אחרים בבכיה בכל שכן שקריי, וזאת הקושייא עצמה הקשו התוספות על ר' צדוק שאמר על מי להביא על העיר או על העזרות, שכשנודע מי הכהו שאין להביא עגלה ערופה, ואיך יאמר ר' צדוק על מי להביא וכו', ותרצו שלא אמר כן מן הדין רק כדי להרבות בבכיה. אכן תמיהתי על הריטב"א ז"ל ביותר על שפירש שבכח כ"ש דבר ר' צדוק, נר' שלא אמר כן דרך משל כדי להרבות בבכיה כי אם בדרך חיוב, וסוף דבריו מוכיחים שהוסיף ואמר ובתוך המקדש, נראה מדבריו שאעפ"י שאינו כ"ש לענין עגלה ערופה, מ"מ הוא כ"ש לגנות הענין, כמו שנאמר אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא, אם כן דבריו הראשונים צריכים ביאור, מה כוונתו באומרו כ"ש, מאחר שגזרת הכתוב הוא דוקא לא נודע, ואיך יבכו העם על כ"ש שקריי. וכדי ליישב זאת הקושיא, צריך לומר שאין כוונתו של ר' צדוק בזה שיבכו העם או הוא יבכה באמרו דין של שקר, שאדרבה ע"י זה יתבטל הבכי ברנון שירננו העם עליו, רק כוונת ר' צדוק להודיעם ענין עמוק מאד, ומתוך זה הענין ירבו הבכיה, שלא יחשבו אנשי ירושלים מאחר שהתורה פטרה אותם מעגלה ערופה, או מצד שירושלים לאו בת אתויי עגלה ערופה היא או מצד שאפילו אם היה אותו המאורע בעיר אחרת כיון שנודע מי הכהו, כל העון והאשם בראש המכה והרוצח, דמו בראשו וכל ישראל פטורין, לזה הודיעם שטועים הם בדבר ואין הדבר כן, כי אדרבא אם נעיין ונראה בעומק טעם עגלה ערופה, משם נדע שאנשי העיר הקרובים אל החלל, בפרט כשנודע מי הכהו עונשם גדול בידי שמים, שע"י עבירות אחרות שהיה בידם נתגלגל הרבר המכוער בתוך תחומם ומקומם, שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב כאשר פירש הראב"ע ז"ל הטעם שלכן היו מודדין לראות איזה עיר קרובה אשר התרו אותה מן השמים על ככה, בודאי שעשו עבירה כיוצא בה, שאלמלא כן לא נזדמן שיהרג אדם קרוב לה. וגם הרמב"ן ז"ל בפירוש החומש הסכים לטעם הראב"ע ז"ל:
נמצינו למדים מזה שטעם העגלה ערופה והמדידה, כדי לעורר הלבבות של הקרובים אל החלל שיחזרו בתשובה משאר עבירות שבידם הדומין לעון ש"ד, שהרי התרו אותם מן השמים שאלמלא כן לא נזדמן להם שיהרג אדם קרוב לה, ושאר כל העיירות פטורין מפני שהם רחוקים ולא להם היתה ההתראה. הנה מעתה הוא כ"ש אמיתי, ודברי ר' צדוק דברים נכונים ואמתיים כדי להרבות העם בבכיה, שאין הכונה של ר' צדוק שירושלים בת אתויי עגלה ערופה היא כדקא סלקא דעתיה של המקשן, וכן אין כוונתו לומר נגד הדין שאעפ"י שנודע מי הכהו יהא חייב בעגלה ערופה בכח מכל שכן, ומתוך זה הכל שכן ירבה בבכיה, רק הכונה על הטעם שזכרנו שהוא מכ"ש, ויתבאר היטב דברי הריטב"א ז"ל בדיוק, שאמר ר' צדוק דכיון דעל ספק חלל הנמצא בחוץ הקפידה תורה כל כך, כלומר למדוד כדי לראות איזה עיר קרובה אל החלל, כדי לפשפש במעשיהם ולחזור בתשובה, שבודאי להם התרו מן השמים ואשר כל העיירות פטורין מן השמים, שמגלגלין חובה ע"י חייב וזכות ע"י זכאי, כ"ש על ודאי חלל ובתוך המקדש, שהתרו אותם מן השמים שאלמלא עשו עבירה כיוצא בה לא נזדמן שיהרג בתוך מקדש ה' כהן, וכיון דעל ספק חלל שלא נודע מי הכהו, ואולי הרוצח אינו מאנשי אותה העיר הקרובה אל החלל. ועוד יש ספק שני, כי שמא גם מקום הרציחה לא היתה שם ונרצח במקום אחר והשליכו אותו לשם, אעפ"י כן הקפידה התורה והצריכה אותם כפרה והתעוררות לבם לתשובה, מאחר שנמצא בתחומם יהיה על איזה אופן שיהיה, מ"מ הוא גילוי מילתא לגלות על חרפתם ועונם, שיש בידם עון כיוצא בזה שהוא עון חמור מאד, עון ש"ד כ"ש וק"ו כשנודע המכה והמוכה ומקום המקדש שהוא הוראה על שאר דזילא ש"ד ויש בידם עון כיוצא, שאלמלא כן לא אירע המעשה המכוער אצלם, ודברים האלו הם בודאי מבכים את האומרם ואת השומעים ומשברים את לב האדם, ואם לב אבן הוא נמוח ואבן מקיר תזעק ותבכה על עבירות שבידו הגורמין בנזקין, ויראו היאך עבירה גוררת עבירה, נמצא שבסבתם נהרג זה וכאלו הם הרגוהו שכיון שנעשתה התועבה הזאת בתחומם הוא הוראה על עבירתם הקדומה בידם כמאמר רז"ל על פסוק כי יפול הנופל ממנו לענין עשיית מעקה, דקדקו כפל לשון הנפילה ואמרו ראוי זה ליפול ואעפ"י כן לא תתגלגל מיתתו על ידך, שמגלגלין זכות ע"י וכאי כו'. וקשיא לי מאחר שראוי זה ליפול א"כ מ"מ יפול, א"כ בנפילתו מאותו מקום שאין בו מעקה יתעורר לב החייב שנתגלגלה החובה על ידו ויבא לעשות תשובה. ויותר טוב היה א"כ בלא עשיית המעקה, ושתי תשובות בדבר, חדא אם לא יש מעקה שכיח היזקא והשטן מקטרג בשעת הסכנה, כמו שדרשו רז"ל על פסוק פן יקראנו אסון בדרך, וכי בדרך יקראנו אסון בעיר לא, מכאן שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, הכא נמי כיון דשכיח היזקא יפול אפילו מי שאינו ראוי ליפול. ועוד יתורץ על הדרך שזכרנו, שכיון שנהרג בסבתם במקום הקדש, הוה לי' כאלו הם סבבו את הריגתו בעבירה שבידם כדומה לזה הקדומה בידם, ובזאת ההריגה נתוסף עון על עונם. ואעפ"י שהיה ראוי ליהרג במקום אחר מ"מ היה לו בין כך חיי שעה, ואפשר שבתוך כך קודם שילך למקום אחר היה חוזר בתשובה לא היה נהרג, כן עשיית המעקה הוא מעכבו מליפול בתחומו, ואולי בתוך כך קודם שילך אל מקום אחר ליפול משם בין כך ובין כך יחזור בתשובה וינצל, וגם זה העושה המעקה אעפ"י שיש בידו עבירה הדומה לזה, עשיית המעקה בעצמו היא התעוררות לחזור בתשובה, לפי שכיון שהוא עוסק בענין הצלת נפשות היא כפרה על ההפך מזה, והתעוררות להבא שיעסוק בהצלת נפשות, לפי שמצוה גוררת מצוה, ומוטב שיתעורר ע"י קיום המצוה, ונחזור לנדון שהיינו בו, שמאחר שהוכחנו שהאות הוא לעיר הקרובה אל החלל, שמראין להם מן השמים בהתראה שיש בהם עון כיוצא בזה וכאלו הם חייבים בזה שהם סבבו את הריגתו, א"כ הכ"ש של ר' צדוק צדקו דבריו באמרו על זה האופן, כדי להרבות בבכיה, ואמר השתא, ומה אם נמצא חלל חוץ לעיר, שהוא ספק אם נהרג שם או אם נהרג במקום אחר והושלך שמה, אעפ"כ הוא הוראה על אנשי המקום הקרובים אל החלל שהם חייבים לשמים ומלוכלכים בחטאים ועונות אחרים הדומים לאותו עון, מאחר שנמצא שם אעפ"י שלא נהרג שם, ואולי גם הרוצח שהרגו אינו מבני עירם, כל שכן וק"ו שמעשה הב' כהנים, הרוצח והנרצח שבודאי נהרג שם ובמקום המקדש, שהוא הוראה כדי שיתעוררו משנתם על שהיו אנשי ירושלים באותו הזמן חייבים למקום בכדומה לאותו המעשה המאורע שהיו מלוכלכים בעון ש"ד, וע"כ אירע להם אותו הקלקול בשעת העבודה ובמקום הקדוש כדי שיתעוררו משנתם וישימו לב ויחזרו בתשובה, והרמב"ם ז"ל כתב בספר המורה טעם אחר לצווי הבאת העגלה ומדידת הערים וז"ל: בעבור שברוב הפעמים יהיה הרוצח מן העיר אשר סביבות החלל, וכשיצאו הזקנים ויתעסקו במדידה ההיא, וזקני העיר יעידו לפני הבורא יתברך שלא התרשלו בתקון הדרכים ושמירתם ושאינם יודעים מי הרג את זה וכשיחקר הענין ויאספו הזקנים ויביאו העגלה ירבו בני האדם לדבר בו ויגלה הדבר, וכבר אמרו שאפילו תבא שפחה ותאמר פלוני הוא הרוצח לא תערף, ואם יודע הרוצח ויחרישו ממנו ויעידו לפני הבורא על נפשותם כי לא ידעוהו, יהיה בזה סבה וזדון גדול, וכל השומע שמץ דבר בענין יבא ויגיד ויתפרסם הדבר ויהרג או ע"י ב"ד או המלך או גואל הדם, ויתחזק הענין בהיות המקוםאשר תערף העגלה לא יעבד בו ולא יודע לעולם ויכירו בו רואיו וידברו בו עכ"ל הרמב"ם ז"ל, המובן מדבריו ז"ל שכל אותו הענין הוא סבה גדולה כדי שימצא הרוצח, וטעם המדידה שמדדו זקני העיר הקרובה אל החלל, לפי שבאומד הדעת משם היה הרוצח, וא"כ אינו מהטעם שזכרנו, אבל הראב"ע ז"ל פירש טעם המדידה כמו שזכרנו, והרמב"ן ז"ל בפירוש התורה חלק על הרמב"ם והסכים לטעם הראב"ע ז"ל, וכפי מה שפירשנו גם הריטב"א ז"ל בשיטתייהו, ואלו ואלו דברי אלקים חיים:
ולפי הטעם הראשון שזכרנו מעתה יבאו על נכון מסודרים דברי ר' צדוק היטב כמקונן ומוכיח על רוב פשע וחטאת כל העם בין שבעיר בין שבעזרות, שכולן היו שוים לרעה בהריגת התינוק בעזרה, ואינו דומה לסימן העיירות שלא היה הוראה וסימן כי אם לעיר הקרובה ולא לשאר העיירות, ובשביל זה תחשבו גם אתם שבסבת עון הכהנים ושאר העם שנמצאו אז בשעת המעשה המכוער אירע אותו הקלקול, ואין לשאר העם הנמצאים בעיר חטא ועון בקלקול זה ולא הוראה וסימן על שיש בידם עון דומה לזה, לפי שאינם קרובים אל החלל כאנשי העזרה, וכדי להוציא מלבם טעות זה עמד ר' צדוק על מעלות האולם להכריז להם שיעשו תשובה כולם, בין שבעיר בין שבעזרות, שבשביל כולם הסער הגדול ההוא, ולכן אמר אחינו בית ישראל שמעו, ולא אמר אחינו שמעו להורות שלפי שהיה המעשה המכוער במקום הקדוש ובמקום הכפרה על כל ישראל שהיה סימן לכל ישראל שהיו מזלזלין בש"ד שיחזרו בתשובה, ולזה אמר על מי להביא על העיר או על העזרות, כלומר לא נוכל לפטור לא את העיר ולא את העזרות במדידה מי הוא קרוב ומי הוא רחוק לפי שמקום ההרוג הוא אות ומופת חתוך כי כלם שוים וקרובים בזה לסבת היותו במקום הקדוש והכפרה, ונלע"ד וקרוב לודאי הוא שלזה כיון הריטב"א ז"ל באומרו ובתוך המקדש, יספיק שיאמר כיון דעל ספק חלל הנמצא בחוץ הקפידה תורה כ"כ, כל שכן על ודאי חלל שהוא דבר בהפכו, ולמה האריך בלשונו לומר ובתוך המקדש, אלא בודאי להורות על אמתות דברינו שאמרנו שלהיות המאורע בתוך המקדש הוא הוראה שכל בית ישראל יחזרו בתשובה, ולא הנמצאים באותו הזמן בעזרה לבד, ואז כאשר ר' צדוק הוכיחם שהיה אדם גדול וחסיד וירא שמים כמוזכר במסכת גטין פרק הניזקין, דרבי צדוק אותיב ארבעין שנין בתעניתא דלא ליחרוב ירושלים, היו דבריו נשמעין, כאמרם ז"ל: כל שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים, שנאמר סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא וגומר. ומרוב הצער צעקו ובכו בכייה גדולה על עונם נוספת על הבכיה הראשונה שבכו על התינוק הכהן, והבכיה שעל התינוק לא היה צריך להזכיר, ואין תועלת בזכרונה ללמוד ממנה מוסר, כזכרון כל המעשים שבגמרא ובמדרשות המלמדים לאדם יראה ודעת ה' תוכחת מוסר ודרך ארץ, לפי שהבכיה על הריגת התינוק הכהן לר' צדוק וסיעתו שהיו נמצאים אז בעזרה היה דבר פשוט, כי ישראל הם רחמנים בני רחמנים רכי הלבב, ומי לא ידע בכל אלה שהרחמנים ורכי הלבב בהצטרפות חסידים ואנשי מעשה יבכו ויצטערו בהריגת פרח כהונה רץ לדבר מצוה, אך מה שבא להשמיענו הוא הגעייה והצעקה גדולה ומרה בבכייה. ואמר [בבכיה] בתוספת הבי"ת, כלומר בכייה נוספת בתוך הבכייה הראשונה ואבל כבד מהראשון, שהראשון לא היה בגעייה כי אם בכיה לבד, וזאת געו כל העם בככיה על עון שפיכות דמים דזילא באותו הדור ובעונם נהרג במקדש ה' כהן, ובהריגתו ניתן עון על עונם, ובא ללמדנו שמיד קבלו כולם התוכחת ונתחרטו ועשו תשובה בדמעות שליש צדיקים ובינוניים ורשעים, ולזה דקדק לומר געו כל העם בין שבעיר בין שבעזרה, שבודאי כשמעם באו אנשי העיר כלם ויתעצבו ויבכו על המעשה המכוער ועל עונם שהיה גרמא בנזקין, וקרוב לזה הדרך כתב הרב בעל העקידה שער ק"ה על ענין אבנר, שנאמר ויבך אל קבר אבנר ויבכו כל העם. ויקִונן המלך אל אבנר ויאמר הכמות נבל ימות אבנר. ידיך לא אסורות ורגליך לא לנחשתים הוגשו כנפול לפני בני עולה נפלת ויוסיפו כל העם לבכות עליו ע"ש. ויש לעורר מאחר שכבר נאמר ויבכו כל העם למה נאמר ויוסיפו כל העם לבכות, ועל מה היתה תוספת הבכיה הזאת, התשובה לזה הוא שלפי שדוד אמר בקינה הזאת שלא היה ראוי לאדם גדול שימות בהריגה שהיא מיתת נבל, ע"ש נתנו נבלת עבדיך לעוף השמים, והתחיל דוד לשבח את אבנר בקינתו שהיה אדם גדול וירא שמים, והראיה שמיחה במלך שאול על מעשה נוב עיר הכהנים, וז"א ידיך לא אסורות, או אמר ידיך לא אסורות שלא יצא שום איסור מתחת ידך, ורגליך לא לנחשתים הוגשו, שלא הלכו בעצתו של נחש הוא היצר הרע, כענין שנאמר הנחש השיאני. א"כ בודאי לא נתפסת למות מיתה זו בעונך אלא לפי שאתה אדם גדול נתפסת בעון הדור, וז"א כנפול לפני בני עולה נפלת, כלומר כצדיק הנופל בעון בני עולה נפלת, אז הוסיפו לבכות כששמעו שהם החטאים בני עולה והם גרמא בנזקין, ובכו על עונם וחזרו בתשובה, כי שערי דמעות לא ננעלו. ונחזור לענינינו שאחר שבכו על ההרוג וקבלו תוכחת מוסר ר' צדוק על עונם, והודו שבחטאם מת והם היו גרמא בנזקין, ולכך געו ונתחזקו לבכות כל העם שבעיר ושבעזרות, ובבכיה הראשונה שבכו על הכהן הוסיפו לבכות על עצמם, אחר כך בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר וכו', וראה הצער הגדול שנצטערו כלם בצעקה גדולה ומרה על בנו, בודאי שהיה דבר תימה בעיניו, ואין ספק שאחד מן העומדי' שם גלה לו מה שאמר להם ר' צדוק כי בשלהם הסער הגדול הזה, ולכן הפצירו בבכיה ולא התעצמו על המת יותר מדאי, אז כדי להפיג ולצנן את חימום בכייתם שאמר הרי הוא כפרתכם וכו' ולא נטמאת הסכין. הרצון בזה שבא להחזיק את דרוש התוכחת מצד אחד ולנחמם מצד אחר בדבריו אלו, ואמר שבודאי לא לחנם נתגלגלה החובה ליהרג במקדש ה' כהן, אלא להוראה שידם מלוכלכים בדם, אלא שמצד אחר יש נחמה שאל יחשבו שבהריגת אותו הכהן הצדיק נתוסף עון על עונם והוה ליה כאלו כולם ידם במעל כי הכהן בחטאם מת והם היו הסבה, לא כן הדבר אלא שיש הוראה אחרת שבהסתלקות אותו הצדיק הכהן שהוא היה סבה לתוכחת ר' צדוק, ולקבל הם תוכחתו ולהתחרט ולצעוק ולשפוך לבם כמים בשערי דמעות בגעייה גדולה, אין לך תשובה גדולה מזו, כי הדמעות הם הוראה גדולה על חרטת העון שהוא עיקר התשובה, ובודאי שמיתתו היתה כפרה על כל הדור, וההוראה על זה כי לא היה קצף כ"כ בדבר, שהרי היתה השגחתו ית' על טהרת הכלים שלא מת בעוד הסכין תקועה בו, והאריך כ"כ זמן עד שנתקבצו העם ועמד ר' צדוק ודרש להם, ואח"כ געו כל העם בבכיה, ואחר כל זה בא האב ועדיין לא נטמאת הסכין, בודאי זה היה אות ומופת וסימן טוב שנכפר להם הדם, ולכן דקדק האב בלשונו לומר ועדיין בנו מפרפר, המורה על אריכות זמן שהיה ראוי למות מיד באותה המכה שהוכה בסכין, ונעשה כדרך נס שלא מת עד שבא אביו ולא נטמאת הסכין, ועוד אין ספק שהיתה עוד הוראה גדולה שהש"י היה חפץ בתשובתן ולא במיתתן, וזה היה נראה לעינים ונתפש בידים שנכנסו כל העם לראות את המאורע הקשה, ושום א' לא שת לבו לטהרת הכלי שהיה הוראה וסימן טוב להם, עד שבא האב אשר נהפך משוש לבו ויהי כינורו לאבל, שבדרך טבע לא היה לו לשום לב שהריגת בנו ושלא נטמאת הסכין היתה סימן טוב וסימן כפרה לישראל, וכל זה מאתו ית' המסבב הסבות משדד המערכות ומשנה הטבעים בשביל זרע אברהם אוהבו, שאם היו הם שמים לב ומשגיחים ורואים הסכין שלא נטמא היו יודעים שהוא סימן כפרה להם, ואז לא היו שבים בתשובה שלימה בכל נפשם ובכל מאדם ובדמעות וחרטה, כי כפי ההתראה החזקה היא התשובה הגדולה, כענין נינוה, ולכן נעלם מהם ונגלה לאב אחר שכבר עשו תשובה הגונה וראויה, ואפשר וקרוב לודאי שאלמלא עשו תשובה הגונה היה מת ונטמא הסכין קודם שבא האב, ואחר שעשו התשובה אפילו לא היה בא האב היה נגלה אחר כך גם להם סימן טהרת כלים, אלא שנגלה לאב להורות שבדרך נס והשגחה היה, והראיה שהאב הטרוד באבלו השגיח בדבר וכל העם שלא היו טרודים כל כך, בפרט מיד בשעת כניסתם לעזרה, וגם אותם שהיו שם כבר קודם שעמד ר' צדוק על מעלות העזרה, לא חלו ולא הרגישו, בודאי שכל זה השגחה פרטית מאתו יתברך החפץ בתשובה ושב ורפא להם, ואחרי שהנחנו שמגלגל הסבות יתברך סבב שיהא נעלם מעיני העדה וטח עיניהם מראות בטהרת הכלים כדי שלא ישמחו ויתנחמו בטהרת הכלים וישובו בתשובה שלימה בדאגה וחרטה ובכי גדול, ואחרי התשובה בא האב שהיה עסוק באבלו, ואין הטבע מחייב שיסתכל וישגיח אז בשעת חימומו בענייני' אחרים, בפרט בענייני קצת נחמה כי אם בצערו, ולהורות שמאתו יתברך היה הסבה, נהפך האבל למנחם, םעתה יש לטוען לטעון ולומר איך היתה טהרת הכלים נחמה, והרי הם תנחומין של הבל, הגם שהעלם הדבר מהם והתגלות לאב היה אות ומופת חתוך לזרזם על התשובה, ואל ישעו לשמוח בטהרת הכלים ויתעצלו מן התשובה, שיטעו ויאמרו שהצדיק הכהן נסתלק בעון הדור והיה כפרה על כל הדור, והראיה שנכפר להם הדם שלא נטמא הסכין, אבל אחר שעשו תשובה נגלה להם טהרת כלים ע"י האב לסימנא טבא כמו שזכרנו, מ"מ מאן יימר לי שלא היה טהרת הכלי לכבודו ית' ולא לכבודם, וא"כ במה ניחמם האב, לזה אמר ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר מש"ד, ירצה בזה שהיה באותו המאורע שני סימנים, הסימן האחד ש"ד שנהרג הכהן, וזה היה מראה פנים של זעם, והסימן הב' טהרת הכלי היה מראה פנים של רצון, שכבר נמחל להם ונכפר הדם, וזה הסימן של רצון לא היה בשלמות ובחיוב כמו שזכרנו, כי שמא ואולי לכבודו ית' נשאר הכלי טהור, כי כל פעל ה' למענהו, ולא לרצון להם, לזה אמר ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים וכו'. לומר אעפ"י שראו בעין שכלם שהש"ד במקום הקדש ובשעת עבודה ובכהן היה מחייב פנים של זעם, וטהרת הכלים לא היה מחייב כ"כ פנים של רצון, לומר שכבר נמחל להם, מ"מ כ"כ היו שמחי' בטהרת הכלים אעפ"י שהיתה ספק נחמה שהכריעה השמחה את צער ש"ד שהיה ודאי זעם, שאלו נטמא הכלי היה קשה עליהם וחושבים שאין להם כפרה, ומכאן בא ללמדך שכ"כ היו רגילים באותו הזמן בשפיכות דמים עד שהיתה נקלה בעיניהם כפרתה בערך טהרת הכלים, וקבלו נחמת האב שהיתה טענת ספק והניחו את טענת הודאי ש"ד, וז"א ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים, אעפ"י שהיתה נחמת ספק, והכריעה יותר מש"ד שנעשה אותו היום, ואומר לי לבי לפי דרך זה שבא זה ללמדך וכו'. ללמדנו בשבחם באותה השעה ולא בגנותם, שאמרו בלבם אחרי שעשינו תשובה גדולה, לולי ה' ית' חפץ בנו להקריב קרבנות לפניו, מה למול טהרת הכלים, כשם שאין אומן בלא כלי כך אין צורך לכלי בלא אומנים, והאומנים המשרתים את ה' בכלי הקדש הם ישראל, ואפילו אם נשאר הכלי טהור לכבוד הש"י, סימן טוב הוא לנו לפי שעה, ונתגבר עוד בתשובה ובמעשים טובים עד יכופר העון, שכשם שהיו שופכי דמים באותו הדור, כך היו צדיקים גדולים באותו הדור דר' צדוק וסיעתו, והיה ג"כ ר"י בן זכאי וסיעתו כדמוכח בפרק הניזקין, דתבע ר"י בן זכאי מאספסיינוס קיסר אסוות דמסיין ליה לר' צדוק, והיה גם את זה לעומת זה באותו הזמן הבריוני, והם היו לפי דעתי השופכי דמים כדמוכח התם דאמרינן אבא סיקרא ריש בריוני דירושלם בר אחתיה דריב"ז הוה, שלח ליה תא בצנעה לגבאי, אתא אמר ליה עד אימת עבדיתו הכי וקטליתו ליה לעלמא בכפנא, אמר ליה מאי איעביד דאי אמינא להו מידי קטלו לי. משמע דהן הן הבריוני הש"ד והרוצחים, ומ"מ אבא סקרא שהיה ראש להם נתן לריב"ז עצה הוגנת, ואפילו ריקנין שבישראל מלאים מצות כרמון. הרי הראיתיך שלא היו כל ישראל שבאותו הדור ח"ו ש"ד אלא היה שכיח במקצתם, ולכך בתשובה גדולה שעשו כאשר זכרנו בארוכה, שמחו בסימן טהרת כלים, שהיה סימן כל דהו מהטענה שזכרנו, גם הצדיקים שזכרנו וסיעתם היו מגינים על הדור, כמו שזכרנו דר' צדוק יתיב ארבעין שנין בתעניתא כי היכי דלא ליחריב ירושלים. הרי שהגינה זכותו ארבעים שנים, ולכן בסימן כל דהו היו בטוחי' שנכפר להם הדם בהצטרפות התשובה והצדיקים שבדור, ע"כ מה שהיה לנו לתקן במעשה שני הכהנים, והמעשה המכוער שאירע לזה החסיד כמהר"ר טוביה זצ"ל הי"ד יהא כפרה על כל הדור כשם שהיה מעשה הכהן סימן כפרה על כל הדור. אוחילה אחלה לאל שלא ינקה דמו, כדכתיב ונקתי דמם לא נקתי וה' שוכן בציון, ונפשו בטוב תלין וזרע וירש ארץ, ועלינו להצדיק עלינו את הדין ולומר ברוך דיין האמת: