אבני נזר/חושן משפט/קמז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר חושן משפט קמז

סימן קמז

ב"ה ה' תצוה תרנ"ד לפ"ק פה סאכטשאב.

שוכ"ט לכבוד ידידי הרב הגדול המפורסם חריף ובקי צמ"ס שמו נודע בשערים כש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י אבד"ק גאסטנין.

הקושיא בתמורה היא פליאה עצומה, דכיון שנתבאר בראיות שמה שנעשה חול קודש הוא הלאו, איך אפשר שיהי' זה עצמו מצוה עבירה ומצוה שני הפכים בנושא אחד, והדמיון שהביא כבודו מעשה ותהי נדתה עליו לא דמי אף כי אוכלא לדנא, חדא דמה שהוא עלי' בלא דישה אין לאו, ואף קורבה אינו שאינו סומך עלי', ואת"ל דהוי קריבה, הלאו הוא מה שהוא עלי' והמצוה מה שאינו פורש באבר חי ואף למ"ד משמש מת בעריות חייב, ופרישתו באבר מת עבירה, מ"מ זה אינו המצוה, רק מה שאינו פורש באבר חי, אבל שיהי' פעולת עבירה עצמה פעולת מצוה זה פליאה עצומה, ואף אינו דומה למילה בשבת וכהאי גוונא דהעשה הוא המילה והלאו מחמת שבת, ואף לא למוספי שבת, דהעשה מפאת הקרבה והלאו מחמת שהיא מלאכה אבל הנ"ל פליאה עצומה:

ואשר רוצה להוכיח דכל זמן שהוא עלי' אף בלא דישה חשוב איסור ערוה מהא דחייב בבא עלי' סמוך לווסתה ואמרה נטמאתי, הא הרגשה הוא פתיחת המקור ועוד לא נטמאת עד שבא הדם לבין השינים ושמא עמד מלדוש טרם בא הדם לבין השינים, אלא ודאי מה ששוהא אצלה לבד הוא חיוב כרת, הנה לא הועיל בזה כלום ליישב קושייתי, שהרי אז ידע שהיא נדה ואנן קי"ל סוף פרק הזורק דאפי' אין בידו להחזיר פטור בנודע לו בסוף, ועיין תוס' שבועות (י"ח: ד"ה אלמא) ובחת"ס סי' ק"ע כתב בשם מורו בטעם המתירין קריבה בעונה סמוך לווסתה, דבשלמא תשמיש אם תאמר נטמאתי יצטרך להשהות עלי', אבל שאר קריבות אם תאמר נטמאתי יפרוש, ולדידי ליתא דע"כ באמירתה נטמאתי לא פסק מלדוש תיכף כשנטמאת, דאל"כ למה יתחייב חטאת דמה שהוא אצלה בידיעה שהיא נדה אין בו חיוב חטאת כנ"ל, וע"כ אין פסיקתו מלדוש בתחילת טומאתה, כמו כן אין פסיקתו מקריבה בתחילת טומאתה, ואני חלקתי בין תשמיש לקריבה עפ"י שיטת תוס' כריתות (י"ט:) דאפי' נתכוין לגוף זה, כל שלפי דעתו הי' היתר חשוב מתעסק ואין שוגג רק הטועה בדין [או בזמן, ולפי שיטת הרמב"ן בע"ז ס"ו דהא דחיוב מתעסק בהנאה היא דווקא באכילה ובעילה, ממילא שאר קריבות אינם רק כמו הנאה דעלמא ופטור בו מתעסק, ע"כ אין חשש אפי' תראה כיון שלפי מחשבתו שהיא טהורה היא מותרת הוי מתעסק, ועיקר הקושי' ליתי', ועיין חת"ס סי' קס"ז במה שהשיג על נוב"י והוכיח דמקום דישה היא בפתיחת המקור ממש:

חוזרני למ"ש בפשיטות דמה שהוא עלי' אין שום חיוב ואפשר גם קריבה אין בו אם עושה כדין המבואר בש"ע יו"ד קפ"ה שנועץ צפרניו בקרקע ומתמלא רתת וזיע ואינו נהנה כלל, ומ"ש בשם הנוב"י ליתי', והנוב"י לא אמר רק בקיבל אבי' קידושין באמצע תשמיש והם אינם יודעים אף אם יפרוש באבר מת אסור, וזה ודאי אמת דבכה"ג עכ"פ הוי קריבה, אבל איסור ביאה אין כאן כלל, והרי בשלהי עירובין (ק') עלה באילן תני חדא ירד ומשום דלא עביד איסור רק רגע אחד בירידתו, א"כ ה"נ נאמר רק שיפרוש תיכף כדי שלא יעבור זמן מרובה, ואפי' למ"ד התם לא ירד שב ואל תעשה עדיף, הלוא בעריות חשוב ההנאה מעשה אף שאינו עושה כלום כדכתיב ונכרתו הנפשות העושות ובתוס' (ב"ק ל"ב.) דהנאה חשובה מעשה, וא"כ למה יעבור זמן מרובה עד שימות האבר, ואף דפרישתו באבר חי הנאה יותר, הא ריש פרק ר' ישמעאל פסקינן למעט בקצירה עדיף אף שמרבה במלאכה, והדמיון מהא דשלא לרבות בטומאה עירובין ק"ד, אינו דמיון כלל, דהתם שני כלים הם ושני איסורים נפרדים הם טוב שלא לעשות מעשה, משא"כ בזה דמעשה אחת הוא רק שנהנה יותר וגם אידי ואידי מעשה, והא דאסתר קרקע עולם היא עיין חי' הר"ן סנהדרין, משום דאינה מצלת עצמה בג"ע רק במה שהפקירה עצמה לביאה אף אם לא יבוא עלי' היא ניצלת עיי"ש היטב, אבל לא משום דלא הוי מעשה, ומעולם לא עלה בלבי שום ספק שיחשב בכהאי גוונא ביאה מה שהוא עלי':

ידידו דוש"ת הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף