העמק שאלה/קד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה קד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) חלוצה מנין כו'. משמע שהוא מן התורה. ובאמת מבואר בגמרא שהוא אינו אלא אסמכתא מדרבנן. וכבר העיר בזה הגאון רי"ב בקונטרס אומר השכחה אות מ"ו ואמר שיש כאן חסרון. אבל כבר כתבנו בסי' הקודם אות ג' דעשו אסמכתא זו כעין דאורייתא. ומש"ה כתב רבינו דרשה זו ולא גלה עליה שהיא מדרבנן:

ב

(ב) מן הנך דאסירן לה כצ"ל וכ"ה בכת"י. וקאי בשיטת רש"י ביבמות שם דכל הנבעלת לפסול לה מאיסורי ישראל נעשית זונה. והכי מוכח לשון רבינו סי' צ"ה את"ל לגבי נפשה מהימנא ולא משוינן לה זונה כו' והתם בחשש שנבעלה לנתין וממזר מיירי וכ"כ בה"ג ה' עריות וחכ"א אין זונה כו' ושנבעלה ב"ז מאי ב"ז דאיבעיל לא' מחייבי כריתות א"נ לחד מן הלין דקתני בן תשע שנים ויום א' גר עמוני כו'. וזהו דעת הרמב"ם פי"ח מה' א"ב ה"א. אבל התוס' והראב"ד בהשגות והרמב"ן בפי' עה"ת פ' קדושים עה"פ אל תחלל את בתך להזנותה פליגי וס"ל שאין זונה אלא מח"כ שאין קידושין תופסין בהו. אבל ח"ל דאסורין בתרומה משום ובת כהן כי תהי' לאיש זר וגו' אין לוקין עליה משום האי אזהרה דגלוי מילתא בעלמא כדאי' ביבמות ד' ס"ח. והנה התוס' הקשו בכ"מ מנלן דזונה מח"כ אסורה בתרומה. דמהאי קרא ובת כהן כי תהיה לאיש זר וגו' לא למדנו אלא בזר אצלה מעיקרא. אבל ח"כ שאין זר אצלה מעיקרא מנלן. ויישבו בד' מ"ד והרא"ש פ' הבא על יבמתו דבח"כ לא בעינן זר אצלה מעיקרא. והוסיפו ע"פ זה בהא דאי' בד' נ"ו אמר רבה אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עלי' משום טומאה משום טומאה אין משום זונה לא שאין זונה אלא ברצון. והעלו דמכ"מ יש בה משום ובת כהן כי תהיה לאיש זר כמו חייבי לאוין. דאפי' באונס מיפסלא. ובח"כ לא בעינן זר אצלה מעיקרא. אבל לדעת רבינו וסייעתו א"א לומר כן. דאי הוי באונס משום ובת כהן כי תהי' לאיש זר ממילא לוקה עלי' משום זונה כמו ח"ל. וע"כ אין בח"כ איסור זרות אם לא שזר אצלה מעיקרא כמו ח"ל. ולפי זה צ"ל הא דזונה אסורה בתרומה לאו משום האי קרא כי תהיה לאיש זר. אלא משום ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה דאיתא בגמרא דנבעלה לעובד כוכבים ועבד אסורה בתרומה מהאי קרא דדוקא שיש בהו אלמנות וגירושין לאפוקי הני. וה"נ בח"כ שאין קידושין תפסי בהו. וכ"כ רש"י שם ד' ל"ה א' ד"ה נפסלו כו' ומההוא קרא נמי נ"ל ח"כ דהא אין אלמנות כו'. ועדיין יש מחלוקת לשיטת רבינו וסייעתו בא"א שנבעלה דיש בה אלמנות וגרושין אם יגרשה הבעל. ופליגי בעה"מ עם הרי"ף ורמב"ם. דשיטת בעה"מ בפ' הבע"י בסוגיא דרב עמרם דאשת ישראל שנאנסה כהן לוקה עלי' משום אלמנה וגרושה וממילא אסורה בתרומה משום זה. ורי"ף ורמב"ם ס"ל דבא"א ודאי ליכא אזהרה זו. והא דאסורה לכהן הוא משום טומאה וכמש"כ התו' ד' ל"ה סד"ה אע"פ. והדברים ארוכי' בדיוק הסוגיא. וראוי לדעת דאע"ג שהרמב"ם בהל' תרומות לא הזכיר אלא אזהרה דכי תהיה לאיש זר ולא הזכיר הא דאלמנה וגרושה היינו משום שאין אזהרה מפורשת בהא דאלמנה וגרושה. אלא גלוי מילתא דהיא בכלל כי תהיה לאיש זר:

ג

(ג) גיורת דקאמרינן דזונה היא דמעיקרא לא הוי קדושי. מבואר לדעת רבינו דכל גיורת אפי' פחותה מבת ג"ש ויום א' כהן לוקה עליה משום זונה כשיטת התוס' יבמות ד' ס"א במשנה ודייקו לה מדאי' לעיל ד' ס' גבי עיר א' שהיתה בא"י שנישאת גיורת פחותה מבת ג"ש ורצה הגמ' לדמות לבוגרת ומו"ע דאי אינסיב אינסיב ודחה בשלמא התם סופה להיות בוגרת תחתיו הכא סופה להיות זונה תחתיו. ופרש"י בתמיהה אי ס"ל דפסול משום זנות ס"ל כו'. וכ"ה דעת הרמב"ם פ' י"ח מהל' א"ב. אבל דעת הראב"ד ורשב"א אינו כן ולא אסירן אלא מדכתיב ביחזקאל כי אם בתולות מזרע בית ישראל כדאי' קידושין ד' ע"ח. והתוס' סנהדרין ד' פ"ב הביאו בשם הירו' שאינה אלא לאו הבא מכלל עשה כי אם בתולה מעמיו ולא גיורת ומשום הכי כתבו שם דהא דאי' ביבמות סופה להיות זונה תחתיו צ"ל דזונה לאו דוקא. וע"ע בחי' רשב"א יבמות. אבל לדעת רבינו וסיעתו צ"ל דפליגי הבבלי וירו' בהא. דלתלמודא דילן דמאן דפוסל גיורת קטנה הוא מקרא דיחזקאל ע"כ צ"ל דגמרא גמיר לה ואתי יחזקאל אסמכה אקרא. וא"כ פי' הגמרא שהוא בכלל זונה. אבל להירו' דיליף מדכתיב כי אם בתולה מעמיו. א"כ לא אשכחן אלא לאו הבא מכלל עשה כמו בעולה לכה"ג. ופרש"י צ"ע שכ' במשנה הגיורת והמשוחררת דביאת כותי ועבד פסלה. משמע דבל"ז אין בה משום זונה וסותר דברי עצמו בדף ס' הנ"ל דס"ל דאפי' בפחות מג' שנים נמי זונה הויא אע"ג דשם אינה נאסרת מחמת ביאה וצ"ל דס"ל דלר"ש דמכשיר פחותה מבת ג"ש ודריש מזרע בית ישראל שנזרעו בתולי' בישראל. ממילא אפי' גדולה שלא נבעלה הרי בתולי' נזרעים בישראל. והא דאסורה לכהן משום דהיא בחזקת נבעלה לכותי ועבד. אבל לרבנן הכל היא בכלל זונה. ואע"ג דמפרש"י בקידושין שם לא משמע הכי פי' מי שנזרעו בתולי' בישראל ע"ש. אין בזה קושיא שיהיו סותרים פרש"י בשני מסכתות:

היכי דאיגיירא וילדה בתה מהו כו' דאינהו מ"ט פסולין דלא הוו קידושי מעיקרייהו אבל כו' כצ"ל וכ"ה בכת"י:

ד

(ד) אמר רב נחמן אמר רב. בכת"י אי' אמר ר"נ אמר לי הונא תנא אמר לי רב. ונראה שצ"ל נ"א אמר לי רב. והכוונה בנ"א היה כתוב אמר לי רב הונא. ובאמת מצינו בב"ק ד' צ"ו ב' אי' אמר ר"נ דאמר הונא חברין כו' וכן קדושין דף מ"ז הונא רברין מוקי לה במילי אחרי וע' מש"כ לעיל סי' ט"ז אות ב'. ומצינו בפסחי' ד' מ' דאמר ר"נ כו' דהא בי רב הונא לתתי:

ה

(ה) או דילמא אינהו דזרעייהו כו'. מפרש רבינו טעמא דרב. דמש"ה לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין מצד הסברא כיון שאין זרעם מתייחס אחריהם ומקור סברא זו אי' בתמורה ד' כ"ט ב' דאמר אביי כהן שבא על הכותית אין לוקה משום זונה. שנ' לא יחלל זרעו מי שזרעו מיוחס אחריו יצא כותית שאין זרעו מיוחס אחריו. אלמא דבזה הטעם של יחוס הזרע תלי' איסור פסולין אפי' לכהן כש"כ לכהנת ואפי' לרבא שחולק שם היינו דיליף מזונה ישראלית ע"ש אבל אשה דלעולם אין זרעה מתייחס אחריה אין ראוי להיות מוזהרת על פסול הזרע. והרמב"ם הא"ב פי"ט כ' הטעם משום שנ' בני אהרן ולא בנות אהרן. ולכאורה ק' מדאי' בקידושין ד' ל"ה דמפרש אביי דהפסיק הענין ולא קאי מיעוטא דבני אהרן אלא על איסור טומאה ולא על איסור השחתה. וכש"כ. הני קראי דנשואין דמאוחר בפרשה יותר. וי"ל דה"ק דנ"ל מטומאה וכדאיתא ביבמות ד' פ"ה א' דהא דכתיב לא יקחו לא יקחו מלמד שהאשה מוזהרת על ידי האיש ופריך והא מדאר"י א"ר נפקא דאר"י אמר רב א"ק איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וקאמר הגמרא איכא דאמרי דסד"א ליגמר מטומאה קמ"ל קרא יתירא דמוזהרין על ידי האיש אם הוא כשר והיא פסולה. א"כ י"ל דבהא גמרינן שפיר מטומאה דאינהו לא מוזהרין על עצמם. היכא דהוא לא מוזהר. הן אמת דבל"ק שם אי' דהא דכתיב לא יקחו יתירא ולא נ"ל מדר"י אמר רב היינו משום דס"ד דוקא לאו השוה בכל אבל לאו שאינו שוה בכל לא. והא דאיצריך למעט בנות אהרן מטומאה. היינו משום דס"ד דגמרינן מלא יקחו. וא"כ לא מצינו סברא זו שנלמוד מטומאה להקל. מכ"מ הרמב"ם נקיט כל"ב שאין סברא כלל למעט נשים מאזהרה בלאו שאינו שוה בכל. וע"כ הא דאיצטריך לרבות שהאשה מוזהרת ע"י האיש רק משום דגמרינן מטומאה. ובאמת עיקר סברא זו דה"א למעט נשים מלאו שאינו שוה בכל תלי' בתרי לישני בריש תמורה ד' ב' על הא דמקשה הש"ס אמאי בעינן רבויא דנשים מוזהרות על לאו דלא ימיר ומשני משום שהוא לאו שאינו שוה בכל. דליתא בצבור ושותפין והוא כלישנא קמא דיבמות. ויש שם ל"א הובא בפרש"י משום דהוא לאו שאין בו מעשה. ואתי כלישנא בתרא דיבמות שאין מקום לחלק משום שאינו שוה בכל. והרמב"ם ריש ה' תמורה פסק דציבור ושותפין נענשים מלקות אם המירו אלא שאין תמורתן תמורה. והיינו משום דס"ל דעיקר כנוסחא שני'. דלל"ק הרי מבואר דהוא לאו שאינו בציבור ושותפין כלל. אלא שפסק כנוסחא שני'. וכ"כ ש"א סי' פ"ב. והני תרי לישני תלי' בהא דאי' בתמורה ד' ד' ב' א"ל אביי לר"ד וכל לאו שניתק לעשה לא לקי והא מימר דלאו שניתק לעשה הוא ולקי ואיכא שם ג"כ תרי לישני. דבגמרא אי' משום דהוי תרי לאוי. ול"א הובא בפרש"י משום דהוי לאו השוה בכל. ור"ל ועשה אינו שוה בכל והרי הני תרי לישני תלי' בהני תרי לישני דלעיל ד' ב' דלל"ק שם דהוי לאו שאינו שוה בכל הוא כל"ק שבדף ד'. ול"ב דהוא לאו שאין בו מעשה הוא כל"ב דהוי לאו השוה בכל. והא בהא תליא. דאי אינו בציבור ושותפין. א"כ אינו מוזהר אלא באופן דבדיבורו קעביד מעשה. וא"כ הוא לאו שיש בו מעשה. אבל אי ישנו בציבור ושותפין מש"ה הוי לאו שאין בו מעשה שהרי אין תמורתן תמורה. וכד דייקת תו הני לישני קיימי במחלוקת אמוראי קמאי בתמורה ד' ג' דא"ר יוחנן משום ריה"ג כל ל"ת שבתורה עשה בו מעשה לוקה לא עשה בו מעשה פטור. חוץ מנשבע ומימר ומקלל כו'. וא"ר יוחנן לתנא לא תיתני מימר דבדיבורו קעביד מעשה. הרי דר"י ס"ל דאין אזהרת לא ימיר אלא ביחיד דתמורתו תמורה. ומש"ה הוי מימר קעביד מעשה. ותנא משמיה דריה"ג ס"ל דלא עביד מעשה והיינו בציבור ושותפין דממירין ואין תמורתן תמורה. וסתמא דהש"ס בכ"מ כהא דר"י משום ריה"ג דחשיב מימר דלא עביד מעשה והיינו בציבור ושותפין. והכי קיי"ל וזהו שהביא הרמב"ם בפי' המשניות תמורה פ"א מ"א אחר שכ' שהצבור ושותפין לוקין וזה הכלל כל המימר לוקה ואין כל מימר עושה תמורה וכבר ביארנו בתחלת מכות מה שאמרו כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר כו' ור"ל דכיון דהכי קיימא לן הרי מימר אין בדיבורו מעשה והיינו בצבור ושותפין. ואחר כ"ז מתבאר דעת הרמב"ם דס"ל שאין נ"מ כלל אי הוי לאו השוה בכל או אינו שוה בכל. ובאמת יש מקום להוכיח עוד מסתמא דגמרא הכי מדקאמר במכות רפ"ג שאין לוקין על לאו שאין בו מעשה ועל לאו הניתק לעשה משום דבעינן דומיא דלאו דחסימה. וקשה נימא כמו כן דאין לוקין על לאו שאינו שוה בכל משום דבעינן דומיא דחסימה. אלא סתמא דגמרא לית ליה חילוק זה. ומאן דאית ליה חילוק זה באמת יאמר ישוב אחר על הא שאין לוקין בלאו הניתק לעשה ואכ"מ לבאר. וכן לענין אין עשה דוחה ל"ת ועשה לפי סוגיא דנזיר ד' נ"ח א' משמע דעשה דוחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל. וכמ"ש התו' יבמות ד' ה' ד"ה ואכתי. וכבר הקשו התו' מסוגיא דיבמות ד' כ' לענין יבום באלמנה מן הנשואין. ומסוגיא דב"מ דף ל' גבי והתעלמת דמקשה הש"ס הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה. והתם הוי לאוי דכהונה שאינו שוה בכל. ונדחקו התו' בישוב הסוגיו'. אבל לפי הפשט סוגיא דעלמא שאין עשה דוחה ל"ת ועשה אפי' אינו שוה בכל. ואין בזה שום נ"מ. הא מיהת דעת הרמב"ם שאין נ"מ בהא שאינו שוה בכל. וע"כ הא דאיצטריך לא יקחו לא יקחו משום דאי לאו קרא הוי גמרינן מטומאה דכתיב בני אהרן ולא בנות אהרן. וה"נ שפיר ממעטינן כשרות להנשא לפסולין משום דגמרינן מטומאה היכא דהוא לא מוזהר היא לא מוזהרת. זהו טעם הרמב"ם. [ומ"מ לענין לנתוקי ללאו ודאי דבעינן עשה השוה בכל דבעינן שיהא שוה ללאו וכמש"כ הרמב"ם עצמו בהל' תמורה עיין שם]. אבל טעמו של רבינו מצד הסברא פשוט:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף