העמק שאלה/נד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה נד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) לקדושי ביומא דשבתא כו'. היינו בתפלה. דעל הכוס הזכיר רבינו להלן ואף על גב דקדיש בתפלה צריך לאקדושי אכסא ש"מ דעיקר קידוש מה"ת הוא בתפלה. וחכמים קבעו על הכוס ג"כ. וזה דעת בה"ג ה' קידוש והבדלה שכ' בזה"ל מחייבינן לקדושי ליומא דשבתא וליומא טבא בצלותא ועל כסא דחמרא. דכתיב זכור את יום השבת מכאן סמכו חכמים לקידוש היום מה"ת. אין לי אלא שבת חג המצות מנין כו' ואע"ג דמדכר בקידושא צריך למדכר בצלותא ובברהמ"ז מ"ט זכור וזכרת כתיב תרין קראי ואתי מועדות ילפי משבת מה שבת בתפלה ועל הכוס כו' עכ"ל. וע"כ הא דדרשינן אין זכירה אלא על היין אסמכתא בעלמא הוא דזכירה שני' יוכיח שהוא בתפלה. אלא מה"ת בברכה מיוחדת לקידוש שבת וכשמתפלל או מברך ברהמ"ז חייב להזכיר. ואע"ג דעיקר תפלה אינו מחויב מה"ת לשיטת הרמב"ן בכל יום. מכ"מ הכי פירושא כשמתפלל צריך להזכיר מה"ת. וכמש"כ כיב"ז בשאילתא דלעיל אות ד'. ומיהו רבינו לא הביא אלא חד קרא לתרווייהו וחולק על בה"ג בזה וס"ל שאינו מחויב מה"ת אלא זכירה א'. וכבר הוי בזה הסמ"ג ריש מ"ע כ"ט וז"ל ושני מקראות יש בדברות הראשונות זכור ובדברות האחרונות וזכרת להטעינו שני זכירות א' בתפלה וא' על הכוס בין בכניסתו בין ביציאתו. ואני אומר כי שני הזכירות א' בכניסתו הוא זכור וא' ביציאתו הוא וזכרת שנכתב בפ' שמור שאומר במדרש שנאמר על יציאת שבת כמו שנבאר לפנים. ומה שתקנו בתפלה ועל הכוס בקידוש והבדלה תקנה היא כו' עכ"ל סמ"ג. הרי שהביא תחלה דעת בה"ג דשני הזכירות הוא בתפלה ועל הכוס. ואחר כך חלק ע"ז. וזהו דעת רבינו. וכן בס' המכריע סי' ע"א דחה דברי בה"ג אלו. והביא דברי רבינו דסבירא ליה דהבדלה מן התורה. אלא מדרשה אחרת ע"ש. הא מיהא למדנו דס"ל לרבותינו הראשונים דעיקר קידוש מה"ת בברכה לחוד ולא על היין. והכי מוכח ברייתא דמכילתא דתני' בפ' יתרו זכור את יום השבת לקדשו בברכה מכאן אמרו מקדשין עה"י בכניסתו אין לי אלא קדושה ליום קדושה ללילה מנין ת"ל ושמרתם את השבת ימים טובים מנין ת"ל אלה מועדי ה' וגו'. וכבר כ' הרמב"ן עה"ת. שיש לסרס אותה ברייתא כמו שמסרס הגמ' בפסחי' ד' ק"ה על הא דתניא זכור את יום השבת זכרהו עה"י אין לי אלא ליום בלילה מנין ת"ל זכור את יום. ומקשה הש"ס ע"ז ומסיק הכי אין לי אלא בלילה ביום ענין כו' והוא אסמכתא דעיקר קדוש בכניסת שבת. והכי יש לתרץ הברייתא שבמכילתא. זהו דעת הרמב"ן ז"ל ועפר אני תחת כפות רגליו ונלפע"ד דהכא אאל"כ דא"כ היאך יתבאר הדרש ת"ל ושמרתם את השבת. ותו דלהלן במכילתא תני עוד ויום השביעי שבת לה' אלהיך ל"נ לפי שה"א כל העושה מלאכה ביום השביעי מות יומת עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל ויום השביעי לא תעשה וגו'. אין לי אלא עונש ואזהרה על מלאכת היום. עונש ואזהרה על מלאכת הלילה מנין תלמוד לומר מחלליה מות יומת. עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל ויום השביעי שבת לה' אלהיך שאין ת"ל שבת אלא להביא את הלילה בכלל אזהרה. והיאך אפשר לסרס כאן. אבל העיקר כאשר לפנינו וסבירא ליה לתנא דמכילתא לפרש יום. יום ממש. ולא מעל"ע ולא כגמרא דילן אליבא דברייתא. וכבר הובא ספק בזה בת"י יומא פרק יוה"כ ע"ש. וקסבר דעיקר קידוש למדנו מדכתיב לקדשו ולא מזכור וכ"כ הרמב"ן ז"ל וע' מש"כ אות כ"א דפליגי בזה תנאי ר"א ור"ע. ואם כן מדכתיב לקדשו היינו ביום השבת שהוא בלשון זכר. בלילה מנין ת"ל ושמרתם את השבת. וסיפא דקרא כי קודש היא לכם. הרי דקדושה ללילה שהוא בלשון נקיבה. וכן בעונש ואזהרה דכי כתיב כל העושה מלאכה ביום השבת. הרי יום. בלילה מנין. ת"ל מחלליה מות יומת. הרי דבלשון נקיבה שהוא בלילה. מיהו אזהרה בלשון נקיבה לא שמענו ומפרש יתורא דקרא שאין ת"ל שבת אלא להביא את הלילה בכלל אזהרה. זהו דרך המכילתא ומכאן יצא המנהג להפריש בלשון התפלה בלילה וינוחו בה וביום וינוחי בו כמש"כ המ"א סי' רס"ח. ונראה עוד דהא דמחולקין בנוסחא דקידוש שבת אם ראוי לומר כי הוא יום תחלה למקראי קודש או להתחיל תחלה למקראי קודש. דרש"י כתובות ד' ז' ב' והרמב"ם בפ' כ"ז מה"ש כתבו כי הוא יום. מדקדקים וגייזי הני תיבות. דלפי גמרא דילן מהראוי לאמרו דלשון קרא הוא את יום השבת לקדשו אבל לפי המכילתא לא קאי האי קרא לקידוש הלילה. וחשו לדעת המכילתא. וזהו מש"כ מהר"מ מרוטנבורג והובא במ"א סי' תקצ"ז שאמר דקידוש היום של יו"ט מדאורייתא ותמה המג"א. הרי אפי' בשבת הוא מדרבנן. וזהו שציין המג"א ע' סי' רפ"ט ס"כ אבל מהר"מ מרוטנבורג חש לדעת המכילתא שהוא מה"ת. ואע"ג שודאי הלכה כש"ס דילן מכ"מ אין לראות דעת המכילתא לגמרי וכמש"כ החסיד בעל אור החיים בפ' קרח שלא דמי מכילתא וספרא וספרי לתוספתא שלא הוזכר בש"ס דילן שדוחין אותה לגמרי משא"כ מדרשים אלו שהם מזוקקות ביותר ע"ש. אלא שהתשב"ץ ח"ג סי' נא לכ"כ ע"ש. ומה שהקשה המג"א מקידוש יו"ט יבואר עוד לפנינו אות כ"א. נחזור לענין. דדעת המכילתא דנ"ל קידוש מלקדשו. ממילא הא דמקדשין על היין אין לזה שורש מה"ת. וזהו דעת הרמב"ם ותו' כמש"כ המג"א סי' רע"א. אבל דעת הרמב"ן ז"ל במלחמת ה' פ"ג דשבועות והר"ן שבת פ"ב לענין נר ביתו וקידוש היום. דקידוש עה"י או על הפת מה"ת אלא שמה"ת אינו מחויב לשתות. וע' מש"כ הרא"ש פ' ע"פ סי' ה' בשם רבינו יונה ז"ל דלהכי מקדשין בבה"כ שלא במקום סעודה כדי להוציא מה"ת למי שאינו יודע לקדש משמע דס"ל ג"כ דעל היין מה"ת. ועוד כתבתי בזה בביאור הספרי פ' נשא פי' כ"ג. עוד ראיתי להעיר דלדעת המכילתא ומהר"מ מרוטנבורג שחש לה דקידוש היום מה"ת ויוצאים בתפלה וחכמים חזרו וקבעוה על הכוס ובלא ברכה מיוחדת. רק לזכר קידוש. א"כ אמאי אין בתפלה זכר ליציאת מצרים והרי אמרו בפסחים ד' קי"ז ב'. וצריך שיזכור יצ"מ בקידוש היום שנא' כי איברא באמת יש נוסחאות של תפלה שאומרים זכר למעשה בראשית וליציאת מצרים. וכן הוא בכלבו סי' ל"ה ולזו הנוסחא רמז הרשב"ם ד"ה צריך כו' בין בכוס בין בתפלה כו'. ולמש"כ הא שכ' מהר"מ מרוטנבורג שהוא מה"ת אין הכוונה דקידוש על היין כמו שאנו עושין הוא מה"ת שהרי אין מברכין מאומה. ויוצאין בתפלה. אלא שיש לזה עיקר מה"ת דלא נימא שהוא לכבוד שבת בעלמא וא"כ אינו אלא מי שרוצה לאכול ולכבדו באכילה משא"כ המתענה. קמ"ל שלא כן הוא אלא עיקר הקידוש מה"ת ולפי שמתפללין לא קבעו חכמים עוד ברכה אלא הכוס בלבד. ובאמת מי שאינו יכול להתפלל. צריך לקדש בברכה על הכוס ביום לדעת המכילתא. וע' מש"כ סי' קס"ו אות ב' נ"מ בין שתי הדרשות דש"ס דילן ומכילתא לענין קידוש על הפת ע"ש:

ב

(ב) ומחייב לאקדושי מדאורתא. כצ"ל וכן הוא בה"ג ומחייבינן לקדושי מאורתא אחמרא דתני' לילי שבת כו'. ורבינו גייז לשון אחמרא שעדיין לא מיירי אלא בתפלה שהוא עיקר הקידוש כמש"כ. וע"ז שייך הראי' מדתני לילי שבת כו':

ג

(ג) אר"י אקדשי' מרישא כו'. כך הי' גי' רבינו. ופי' מראש הקידוש שבליל שבת. וכך הוא בה"ג ביום מאי אמר אי קידושא כדאורתא הא אמרינן אין בהם קדושה עה"כ אמר ר"י בפה"ג. וכן לשון רשב"ם בד' ק"ו א' בד"ה ביום מאי מברך דאי אמרת קידושא מרישא והתני' שבת ויו"ט אין בהם קדושה עה"כ והעתקת לשון בה"ג הוא. מיהו רבינו גריס בשקלי וטריא דסוגי' הכי. וכ"ה להלן סי' ס"ה:

ד

(ד) ומשתיא משום כבוד שבת. צריך באור מאי אשמעינן רבינו בזה פשיטא שהמברך שותה. אלא היינו שכ' הטור וש"ע סי' רע"א שהגאונים הראשונים ס"ל דשאני קידוש היום מכל ברכות הטעון כוס דקידוש צריך שיטעום המקדש דווקא רובא דכסא ואי לא טעם צריך להביא כוס אחר ולטעום וכ"כ בה"ג והיכא דיהבי לי' כסא לקדושי וקדיש ואשתלי ולא טעם ושקלוה אחריני ושתיוה מייתין לי' כסא אחרינא ומברך בפה"ג ושתי. דאמר מר המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא וא"ל לא יצא עכ"ל וס"ל לרבותינו דדוקא המקדש עצמו. והיינו דכיון שלא בא ביום אלא משום כבוד שבת ועיקר הכבוד הוא השתי' לדעתם ז"ל. ובד' ק"ה א' תני' כבוד יום וכבוד לילה כבוד יום קודם ואם אין לו אלא כוס א' אומר עליו קידוש היום. מפני שקידוש היום קודם לכבוד היום. ולכאורה הכי מיבעי לי' מפני שקידוש הלילה קודם לקידוש היום ולכבוד היום אלא אשמעינן דקידוש שעושין ביום לא מיקרי אלא כבוד היום. ולזה הוא בא. וז"ל ירושלמי ברכות פ' ג' שאכלו כבוד יום קודם לכבוד לילה. מאי כבוד יום ר"י בשם ר' יעקב ב"א ור"א בר"י בשם רב בורא פרי הגפן. והובא הירו' בתו' פסחים ד' קי"ג א' הרי דקרי לאותו קידוש כבוד היום. ומש"ה העיקר שישתה המקדש בעצמו שיהא בו אותו הכבוד שהוא עצם הכוונה ולא כשאר ברכות הטעונים כוס שהשתי' הוא תפל ורק משום הברכה בפה"ג צריך לשתות. ומובן שה"ה קידוש הלילה דאע"ג שעיקרו בא משום ברכה ג"כ. מכ"מ יש בו כבוד ליל שבת ג"כ. וכדאי' בהא שהביא בה"ג דהמקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא כו'. והא שכ' בש"ע בשם הגאונים ז"ל בקידוש של לילה שאם לא טעם המקדש לא יצא היינו שלא יצא ידי הכבוד. וצריך להביא כוס אחר לברך בפה"ג ולשתות כמבואר בה"ג אבל ידי קידוש ודאי יצא. והתימא על הגר"א ז"ל שכ' דלדעת הגאונים ז"ל א' מן האורחים הי' מקדש בבה"כ. דזה הוא דוחק לשון לאפוקי אורחים י"ח. משמע שהמקדש אינו אורח ותו שהרי דעת הגאונים דאפי' בלא אורחים לקדש בבה"כ כמבואר בטור סי' רס"ט. ואי איתא דגם בזמן הגמרא לא הי' מקדש אלא אורח מה"ת להנהיג חדשות. ונגד הדין שהמקדש צריך שיטעום. אלא כ"ע מודי שיוצאין ידי קידוש. ורק משום כבוד א"י. וכיון שהש"ץ חוזר ומקדש בביתו שפיר קעבדי. והיינו שלא הנהיגו לקדש ביום בבה"כ להוציא אורחים. דכיון שאין המקדש יכול לטעום ובטל כבוד שבת עיקר הכוונה. כ"ז הוא דעת רבינו ובה"ג גאונים ראשונים ז"ל. ולכאורה קשה א"כ דעיקר קידוש ביום הוא השתיה. היאך אפשר להוציא במצוה מעשית. ולק"מ שזה כבוד שבת שראש הבית שותה יין. וכל ב"ב יוצאים בו וכך היתה תקנת חכמים וכיב"ז תקנו בהדלקת נר חנוכה שעיקר המצוה הוא הדלקה. וכל ב"ב יוצאים בהדלקת א' מהם. ואם שכולם חייבים בנר חנוכה. והנה כבר מבואר בש"ע א"ח סי' רע"א שלא קבלו הפוסקים הבאים אחרי הגאונים את דבריהם. וס"ל שעיקר כבוד שבת הוא הברכה בפה"ג וכלשון הירו' הנ"ל איזהו כבוד שבת אר"י בשם כו' בורא פרי הגפן. ור"ל שאם ישתה כוס יין בלא ברכה אינו יוצא משום כבוד שבת. והכי נראה פשטא דתלמוד דילן בפסחי' ד' ק"ו מאי מברך אר"י בפה"ג ואינו מובן לכאורה מאי קמ"ל שמברך בפה"ג פשיטא. והכי מיבעי לי' אר"י ולא כלום אלא קמ"ל דהקידוש הוא הברכה על היין שאומרים עליו שירות ותשבחות. ועפ"י זה נראה לפרש הא שכ' רש"י רה"ש ד' כ"ט ב ד"ה מהו. על אכילת מצה ומקדש ישראל כו' וכבר עמד הגאון טורי אבן ע"ז שלא פי' מקדש השבת כמשמעו. והעלה שבדינא דאורייתא אין הכלל אם יצא מוציא. והוא נגד דעת רבינו ובה"ג והירו' ברכות כאשר יבואר לפנינו וגם פרש"י עצמו ע"כ לית לי' הכי מדס"ל דהאוכל כזית מוציא בכדי שביעה. והגאון הנ"ל כ' דדעת רש"י דהא שמי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים י"ח הוא מדרבנן וזה תמוה דא"כ אמאי אמרו בברכות ד' כ' דאי נשים חייבות בבהמ"ז מדרבנן אינן מוציאין אנשים י"ח. מה לי נשים או אכילת כזית אלא ודאי דעת רש"י ז"ל דאפי' אינו מחויב כלל ג"כ מוציא אחרים י"ח רק שיהא בר חיובא וכדאי' בירו' שהבאתי לעיל סי' נ"ג אות ח' ולהלן אות י"ח. וכענין שליחות דלא בעינן אלא שיהא בר הכי. וע' מש"כ סי קנ"ד אות ב' בס"ד. וא"כ יש לנו ליישב פרש"י ברה"ש שדייק מקדש ישראל. אבל הנראה דס"ל לרש"י ז"ל דלא איבעי לן אלא כעין ברכת המוציא של אכילת מצה שאין בברכה זו משום מצוה זולת ברכת הנהנין. וה"נ ברכת היין של קידוש יו"ט משא"כ ברכת היין של קידוש שבת שהוא בעצמו מצוה משום כבוד שבת. ופשיטא שאם יצא מוציא. אבל רבינו פי' להלן איבעי זו במקדש בשבת לטעמי' דעיקר כבוד שבת הוא השתי'. ושיטת התו' פסחים ד' ק"ו א' ד"ה דהוי גחין ושתי כפרש"י שכ' דמש"ה שתה עד שלא טעם ר"א משום דבקידוש אין המברך צריך שיטעום בעצמו ע"ש [הן אמת שנמצא בפרדס הגדול לרש"י בה' הבדלה. שמי שנזר וקידש עה"י להוציא אחרים י"ח מחויב לשתות בעצמו וכשיטת הגאונים ז"ל. ועפ"י שיטה דקידוש עה"י מה"ת. אבל כבר ידוע ומבואר. דבפרדס נמצא כ"פ שלא עפ"י שיטת רש"י ז"ל] ואל תקשה לפי זה מהא דאי' בירו' והובא בתו' שם ד' ק"ד ב' ד"ה חוץ דאם הי' אוכל מבע"י לקידוש היום אינו מברך בפה"ג. ולא אמרינן שמברך משום כבוד שבת. דפשיטא שאם טעם מעט יין בברכה לפני קידוש היום. א"א לקדש בברכה משום כ"ש. דבשביל זה א"א לברך ברכה שא"צ. זהו שיטת הפוסקים ז"ל. ועוד יש לדבר בזה מענין כבוד יו"ט וקידוש היום ויבואר עוד לפנינו אות כ"א:

ה

(ה) ומנלן דעל היין כו'. קאי על עיקר הקידוש. ומילתא בפ"ע הוא. והכי מבואר להלן בסי' ס"ה שסיים רבינו ומשתא משום כבוד שבת. והרשב"ם דק"י א' העתיק דברי רבינו בזה"ל אתאי כסא דחמרא וברוכי ומשתי משום כ"ש לחלק בין מדת שבת למדת חול שהוא ענין שיר שאין אומרי' שירה אלא עה"י והכי מפורש בשאלתות דר"א. ונוסחא מוטעת נזדמנה לו לערבב הענינים וגם אין שייכות ענין שיר להא דכבוד שבת. אבל עיקר נוסחת רבינו כדאי' לפנינו ולהלן. והוא טעם על שקבעו לקידוש על היין. ולא כמש"כ התו' ד"ה זוכרהו. דמשום דזכירה כתיב על היין זכרו כיין לבנון נזכירה דודיך מיין. וא"כ לא שייך זה הטעם אלא בקידוש אבל בכל הברכות הטעונים כוס מודי דהטעם משום שאין אומרים שירה אלא עה"י והוא לשון גמרא שם ד' ק"ז א' כגון זה ראוי לקדש עליו כו' כל שירות ותשבחות שבעולם. והוסיפו התו' טעם בקידוש. משום דמבואר שם דקידוש חמור מהבדלה וקאמר סבור מינה קדושי הוא דלא מקדשינן אבל אבדולי מבדלינן כו' וגם רוב פוסקים הסכימו דחמר מדינה לא מהני בקידוש וע"כ מטעם התו' דמיוחד יין לזכירה. אבל דעת רבינו דגם בקידוש הטעם כמו בכל שירות ותשבחות. והא דקידוש חמור מהבדלה וכדומה משום דאפשר לקדש אפת כמש"כ רבינו סי' קס"ו. וכמש"כ הר"ן פ' ע"פ ד' קנ"ה והה"מ פ' כ"ע מה"ש הי"ז. אבל התו' כתבו בד' ק"ו בשם ר"ת שאין מקדשין על הפת ומש"ה הוצרכו לטעם אחר שמחמירין בקידוש. והנ"מ בין רבינו להתו' בזה בקידושא דבה"כ שא"א על הפת. לרבינו מקדשין על חמר מדינה משא"כ להתו' וכבר כתבתי דעת המכילתא באות א' דנ"ל קידוש היום מלקדשו. וע"כ הא דבעינן על היין כטעמו של רבינו: אלא למעוטי מפיה ומשולי' כצ"ל:

ו

(ו) והתני' ר"ח יין של צימוקים כו'. לגי' רבינו הביא ראי' דמדהביא של צימוקים כשר מכש"כ אינך דקחשיב בהאי סימנא. והענין. דכל הני פסולים לכתחילה משום שאינן מן המובחר בטבעו ולא מפני שנתקלקל ונעשה בעל מום. כושי מן ענבים שחורים הם. ובודק היינו שהוא בודק את הגוף כן פי' הערוך ערך ברק. ואליוסתן מתוק מחום השמש שהוחמו הענבים. ויין של מרתף. לא כפי' רשב"ם שהוא ספק קוסס. והוא מעין דתנן מרתף של יין אני מוכר לך כו' בפ' המוכר פירות. והא דכפר בדיעבד מחמת שהוא ספק ומש"ה תמה הר"ן על הרי"ף שהביא זה הדין שהרי אפי' קוסס ממש מסקינן דכשר לקידוש. אבל באמת אאל"כ דספק מום ודאי פסול לנסכים. דמום ביין פסול מה"ת כדאי' במנחות ד' פ"ג א' תמימים יהיו לכם ומנחתם תמימים יהיו לכם ונסכיהם. ושם ד' פ"ו א' בעי רבה הקדישו מהו שילקה עליו משום בע"מ כו' הרי שלא בעי אלא במלקות. אבל אישתמיטתי' לשון בה"ג יין של מרתף דרתח במעצרתי'. פי' שהרתיח הרבה במרתף יותר מן הצורך. ויין של צמוקים ג"כ אינו מן המובחר. מיהו עוד יש חסרון בצימוקים מוסף על כולם. דכלל גדול הוא דנסכים שנשתנו במעשה ידי אדם פסול כדאית' בבכורות ד' ט"ז ומזה הטעם פסול בדיעבד יין מבושל לנסכים אף על גב דלקידוש כשר לרוב הפוסקים משום שנשתנה לשבח וא"כ למה פסול לנסכים אלא משום שנשתנה ואם כן של צימוקים סלקא דעתך שנשתנו הענבי' במה שיבשן ונעשו צימוקים ופסול דיעבד קמ"ל דזה לא הוי שנוי וכשר בדיעבד ומכש"כ אינך פסולי שאינן אלא משום שאינו מן המובחר. משא"כ יין קוסס ושריחו רע דנעשה בע"מ דריח של חומץ או רע הוא מום שאירע ביין או מאיס כפי' רשב"ם. ויין מגולה משום דמאיס אף לברכה. ומזוג מבואר בבאור הספרי פ' נשא בס"ד שפסולו משום חסר או יתר ע"ש ושל שמרים לאו יין הוא. ומש"ה פסול בדיעבד:

ותני' לא יביא כו' כצ"ל:

ז

(ז) ואב"א למעוטי מגולה ושל שמרים ואע"ג דעברי' במסננת כו'. בגמ' אי' ואב"א למעוטי מגולה ואע"ג כו' וכ"כ בה"ג שלהי ה' קידוש והבדלה. ולכאורה ראוי להגיה ולמחוק בספרו ש"ר ושל שמרים. אבל מדאית' בסי' ס"ה ג"כ בזה"ל ממש. קשה להגיה בשני מקומות. ואולי ה"פ מגולה שנשתמר וירדו השמרים למטה כדרך יין ישן. ולאו היינו יין של שמרים דלקמי'. וע' תו' ב"ב ד' צ"ז א' ד"ה ה"ה שהקשו על הא דרמי תלתא ואתי תלתא ופלגא אמאי פטרי רבנן הא יש בהם בנ"ט ויישבו שאינו אלא קיוהא בעלמא. וכן נראה מתוך פי' ר"ש. ולכאורה מפורש בגמרא שם במ' רנב"י ארחב"א שמרים שיש בהם טעם יין מהו א"ל מי סברת חמרא הוא קיוהא בעלמא הוא. אלא ס"ד דהתו' דהאי שמרים ששאל רנב"י מיירי בשמרים ממש ולא בתמד. והרשב"ם פי' בתמד וזהו שכ' התו' שכן נראה מפי' הר"ש. עכ"פ אפשר דשמרים פירושו כמשמעו וזהו מש"כ ושל שמרים שנשתמר וזהו סימן שלא שתה מהם הנחש וכדאי' בע"ג דל"א ישן מותר אין מניחו ליישן. החמיץ מותר אין מניחו להחמיץ והדר קאמר הש"ס ישוב אחר ואף על גב דעברי' במסננת וכדר"נ דאמר הכי דמותר לשתות. ומכ"מ אסור משום הקריבהו נא לפחתך ומכ"מ ראוי להגיה וכדר"נ. דאפי' הכי כו':

ח

(ח) והיכ' דאישתלי וטעים כו'. לשון הגמרא נקיט רבינו דאי' בגמ' ד' ק"ו ר' ירמי' ב"א איקלע לבי ר"א אשתלי וטעם מידי. וכ"כ הטור בזה"ל ואם שכח וטעם קודם שקידש. אבל באמת אפי' במזיד טעם מקדש כדמוכח בד' קה ע"ב ש"מ תמני כו' ש"מ טעם מבדיל. וכן סתמו כל הפוסקים דאם טעם מקדש ומבדיל:

ט

(ט) וקרובי תכא מקמי דאיקדוש כו'. כבר הוא מפורש ברשב"ם ותו' גי' רבינו וטעמו. דגריס תני' נמי הכי. וקאי על הא דרבר"ה איקלע לבי ר"ג. ולא מיירי בהתחילו לאכול מבע"י. ועלה קאי הראי' ולא על הא דשמואל בשהתחילו לאכול מבע"י. ולא כן גי' הרי"ף ובעה"מ והר"ן ז"ל. והבעה"מ כ' על גי' רבינו בזה"ל וי"מ הבאת שולחן קרובי תכא כי היכי דניתי תכא ביקרא דשבתא. וכבר ראיתי כל הדברים ההם והם יגעים מהשיגם לדעת עכ"ל. ואין על גי' גאון השגה. ואולי ק' להבעה"מ ק' התו' מהא דפ' כ"כ מצא שולחן ערוך כו' והמה ז"ל יישבו שערוך הוא במק"א אך אין מביאין אותו למקום הסעודה עד אחר קידוש. וזה הישוב לא אתי אלא לפי גירסתם בד' ק"א א' אבל ממקום למקום בחד ביתא לא. דבאותו חדר מפינה לפינה שרי. אבל יש גורסים אבל מפינה לפינה לא ומפרשים דבאותו בית ג"כ לא מיקרי קידוש במקום סעודה אלא באותו מקום ממש שמקדש. וא"א להביא השולחן אחר קידוש ממק"א. והרשב"ם ז"ל מפרש קרובי תכא הבאת הלחם שעל השולחן. אבל השולחן עצמו היו מביאין מקודם. וע"ז הביא הרשב"ם ראי' מהא דתנן ד' קי"ד הביאו לפניו ירקו' וחזרת מטבל בחזרת מכלל דעד השתא לא אייתי. ולפי דבריו מיושב קו' התו' שפיר. אבל גי' התו' במשנה זו הביאו לפניו מטבל בחזרת. ופירשו הביאו השלחן וכפי' רבינו שאין מביאין את השולחן. אבל גי' רשב"ם הי' במשנה הביאו לפניו ירקות וחזרת:

י

(י) דת"ר מפסיקין וכו' ואמר ר"י כו' כצ"ל. וקיצר רבינו ולא הביא כל הברייתא. אלא רישא דברייתא מפסיקין לשבתות כו':

יא

(יא) ומתבעי להון ליטול ידיהן כו' עד סוף הענין. כמה הילכתא גברוותא משמע מדברי רבינו במים אחרונים. וראשית דבר שנזכר בפוסקים משמו ש"ר שדעתו לחלק בין המברך לכל המסיבין. דהא דאי' שלהי פ' א"ד והתקדשתם והייתם קדושים אלו מים אחרונים היינו המברך עצמו. משא"כ שאר המסובין יכולין ליטול ידיהם אף לאחר בהמ"ז. ודבר זה כתבו תהר"י שם והרא"ש בשם רב האי גאון משם גאון ז"ל. אלא שהוסיפו מדעת עצמם ליישב עפ"י זה קו' התו' חולין ד' ק"ה דהתם אמרו דמ"א משום סכנה והכא אמרו דרשה דקרא. וע"כ כתבו שם דאינו אלא אסמכתא. ובלא מלח סדומית באמת א"צ נט"י למ"א. והא דאמרינן ידים מזוהמות פסולות לברכה היינו להם שהיו מחויבים משום סכנה צריכים ליטול לפני ברכה. ותהר"י כתבו בשם בעלי התו'. דבאמת הוא מצוה מדרשה דקרא אלא משום מלח סדומית הוא ג"כ חובה. ור"ל דיש נ"מ לענין מלחמת הרשות כדאי' בתו' שם מסוגי' דעירובין ספ"א. וכתבו עוד תהר"י דממש"כ רבינו למד עיקר דבר זה דהא דאמרינן הכא שהוא משום קדושה אינו אלא המברך דכיון שמזכיר את השם צריך ליטול ידיו קודם שיברך. אבל נטילת האחרים אינם משום קדושה אלא מפני הסכנה בלבד כו' ומתוך כך כתב בשאלתות המברך נוטל ידיו קודם ברכה אחרים רצו קודם ברכה רצו אחר ברכה. דמשמע שהאחד צריך לטול ידיו תחלה כו' אבל האחרים כיון דלא הוי אלא משום סכנה כו' עכ"ל תהר"י. ואני בעניי איני רואה שרבינו בא לזה העיקר משום קושי' זו. שהרי לא הביא סוגי' דחולין. ותו הא הוצרך להביא ראיה שכל המסובין צריכין ליטול ידיהן מיהא. מהא דאמר רב לשון תחלה כאשר יבואר. הא ברייתא מפורשת הוא מים אחרונים חובה. אלא ודאי גם רבינו ס"ל דהא דמ"א חובה אינו אלא משום מלח סדומית. ובמקום דיש לחוש ולא בכ"מ. וכמו מים אמצעים דהתם אינו אלא בין בשר לחלב. ואפשר עוד דאפי' במקום דאיכא מלח סדומית ומשתמשין בו. אינו אלא בזמנם שהיו אוכלין מלח כדאי' ברכו' ד' מ' אחר כל אכילתך אכול מלח והיו נוהגין ליטול באצבע. ע' ש"ע סי' קע"ט והכי פרש"י בחולין שם ד"ה שמלח סדומית יש ואמרו חכמים אחר כל אכילתך אכול מלח וכיון דנגע במלח כו'. ועכשיו אין נוהגין כלל באכילת מלח וא"כ אפשר שאין כאן מצוה ג"כ וכמש"כ התו' עירובין ד' י"ז ב' ד"ה מ"א חובה כו' א"נ לפי שאין אנו רגילין לטבל באצבעותינו במלח אחר אכילה והא דברכות מיירי להמברך דוקא. ודיוק רבינו לא משום קושי'. אלא מדקאמר ידים מזוהמות פסולות לברכה ודיקא מזוהמות ומפרש ואזיל מהי מזוהמות. ולברכה דוקא. וכן בדרשה דברייתא והייתם קדושים אלו מים אחרונים כו' אני ה' אלהיכם זו ברכה. פי' ברהמ"ז ולא כתר"י שפי' ברכת נט"י ראשונים. ולא כרש"י שברי"ף פ' א"ד שכ' זו ברכת המזון כו' אלא דעת רבינו לדקדק אני ה' אלהיכם זו ברכת הזמון וכדרשה דפ' שלשה שאכלו וברכת זו ברכת הזן את ה' אלהיך זו ברכת הזמון. ויבואר עוד לפנינו דקדוק רבינו בזה. עכ"פ המברך בלא כוס או שאר המסובין הי' ס"ד שאין בו משום מצוה ג"כ וכמש"כ התו'. אבל לא כן דעת רבינו ז"ל אלא מכ"מ נהי שאינו חובה אלא בדאיכא מלח סדומית. מצוה מיהא איכא לכל המסובין ובלא ברכה אלא דאפשר ליטול אחר ברהמ"ז. ודקדק רבינו מדקאמר רב תחלה. דפירושו תחלה להמסובין. ומוכח דהם ג"כ צריכין ליטול ידיהם ואי לא אמר תחילה ה"א דה"ק דכל הנוטל ידיו באחרונה הוא מזומן לברכה. והם לא יטלו ידיהם כלל. ומיירי בשאכלו דבר מזוהם. אבל תחלה מוכח שגם הם צריכים. והרי לכל המסובין ליתא שום נ"מ בין דבר מזוהם לש"ד. וה"ה המברך בדבר שאינו מזוהם לא גרע מכל המסובין. ומכ"מ לא עדיף מדידהו ויכול ליטול אחר המזון. כיון שאינו מזוהם. והא לא ניחא לרבינו לפרש במקום דאיכא מלח סדומית. דרב סתמא קאמר ומש"ה כתבו הראשונים דלעולם חובה כמש"כ תהר"י שם בשם הרשב"ם דיש מלח אחר שטבעו כמ"ס. והטור כתב שמלח סדומית מעורב בו. וע"ע מש"כ ב"י בשם הרי"ף. ורדב"ז ח"ר בישוב לשונות הרמב"ם סי' ל"ט דמפרש הא דאי' כל מלחא מאי א"ל לא מיבעי. ר"ל כל מלח שאינו סדומית מאי א"ל ל"ש ע"ש. ורבינו ס"ל דנהי דחובה ליכא. מכ"מ מתבעי ליטול ידיהן מאיזה טעם שיהא. וה"ה שהי' לרבינו להביא הברייתא דברכות ד' מ"ו מים אחרונים בזמן שהן ה' מתחילין מן הגדול כו' אלא דס"ל שאין הלכה הכי וכן לא הביאה הרי"ף ורמב"ם וע' מש"כ הכ"מ ה' ברכות פ"ז הי"ב. או דדייק כל הנוטל כו' ומהו כל. אלא ל"מ בזמן שהנטילה היא חובה כגון שיש בה מלח סדומית. אפי' בזמן שאינו חובה מכ"מ מצוה מיהא איכא וזהו ד"א. אבל הברייתא אפשר דמיירי במלח סדומית:

יב

(יב) אבל אכלו דבר מזוהם קיי"ל דידים מזוהמות כו' ואלו הן דברים מזוהמים כו'. כבר הביא הראב"ד בפ"ו מה"ב הלכה זו שידים מזוהמות פסולות לברכה אלא שמפרש דבר שיש בו זוהמא צריך לברך על הרחיצה כו' ולכאורה קשה הא רנב"י אמר אנא לא זילאי ולא זיואי ולא זוהמאי ידענא אלא מתניתא ידענא דאר"י א"ר וא"ל במתניתא תנא והתקדשתם אלו מ"ר והייתם קדושים אלו מ"א כי קדוש זה שמן אני ה' אלקיכם זו ברכה. הרי דלא קיי"ל כרבי זוהמאי דאמר כשם שמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה. וא"כ מנ"ל לחלק בדבר. ולפרש הא דתני' והייתם קדושים אלו מ"א מיירי במזוהמות דוקא וצריך לומר דקים להו דלא שרנב"י חולק על ר' זוהמאי לגמרי. אלא שלפי דר' זוהמאי קאי על תנאי דלקמי' ומשמע דשמן מעכב את הברכה היינו ברכת המזון סתם. וה"ה ר' זוהמאי ס"ל דמ"א מעכב בהמ"ז. ועלה הביא רנב"י מתניתא דדריש אני ה' אלהיכם זו ברכה ונמצא דוקא ברכת הזמון כמש"כ. ובסמוך דקדק עוד מהירו' דסמיך מדכתיב שאו ידיכם קודש וברכו את ה'. ומיירי ברבים דוקא. והיינו ברכת הזמון דנ"ל מדכתיב את ה'. מיהו הראב"ד לא זכר כלל ברכת הזמון. אבל באמת יש להראב"ד דעת אחרת בזה כמ"ש הרמב"ן שו"ת סי' קצ"ג והובא ב"י סי' ז' בשמו של הראב"ד דמשום אשר יצר צריך לברך ענ"י ר"ל לכל ברכה צריך לברך ענ"י כשמנקה ידים מטינוף וזהו שיטת בה"ג וז"ל בה' ברכות פ' כיצד וכי קאמרינן צריך נט"י ואזמוני ה"מ היכא דקא בעי למכל לחמא אבל קא בעי למיכל פרי מן שבעת המינים חטה ושעורה כו' א"נ מחמשת המינים כגון חטין שעורין וכוסמין כד עבידי מעשה קדרה אף על גב דטעונים ברכה לאחריהם לא בעי נט"י ובתר דאכיל לא מזמני בתלתא דארבב"ח הוה קאימנא קמי' דר"א ור"א ואייתי לקמייהו כלכלה דפירי כו' ש"מ תלת. ש"מ אין נט"י לפירות כו' אבל ודאי מטונפין ידיו אפי' לפירות צריך למימשא משום ברכה דאר"י א"ר וא"ל במתניתא תנא והתקדשתם אלו מ"ר כו' עד אני ה' אלהיכם זו ברכה. הרי דמפרש בכל ברכה צריך נט"י וממילא אין בזה משום סכנה וצריך לברך ענט"י. ולפי זה ג"כ ניחא הא דרנב"י. דלפי דברי ר' זוהמאי לא מיירי אלא בבהמ"ז דומיא דשמן מעכב את הברכה. אבל אנא מתניתא ידענא דלכל הברכו' צריך לטהר ידיו מזיהום. דאע"ג דהא דדרשינן כי קדוש זה שמן. אינו אלא בסעודה שאני שמן שלפי האסמכתא הוא לקדושה ומפנקותא יתרתא וזהו אינו אלא לפי דרך המפונקים לנקות בשמן אחר הסעודה. אבל לכבוד איזו ברכה נט"י מיהא בעי. זהו דעת בה"ג וראב"ד ז"ל אבל רבינו דמפרש ידים מזוהמות דבר שאינו קרב ע"ג המזבח ע"כ בסעודה דוקא מיירי. דזה לא שייך לטנוף ידים. אלא הסעודה אין בה קדושה כ"כ. ומש"ה היקל ביותר שלא חייבה הברייתא אלא בזמון ודלא כר' זוהמאי שאמר סתם פסולות לברכה כת"ק. וכמש"כ. מיהו הרי"ף והרמב"ם לא הביאו הא דר' זוהמאי כלל. ולית להו נ"מ בין דבר מזוהם לש"ד. והיינו דרנב"י שאמר דלא ידע מדר' זוהמאי. כלומר לא סבירא לי'. וראוי לדעת שהטור סי' קפ"א כ' בשם רבינו דכל דבר שאינו קרב לגבי מזבח יקרא מזוהם וצריך לברך עליו. ולא נזכר בדברי רבינו חיוב ברכה. אבל הוא דבר הלמד מאליו כשם שלשיטת הראב"ד שפי' ברייתא זו בדבר מזוהם דוקא צריך לברך. ה"נ לשיטת רבינו בדבר מזוהם. אבל להפוסקים שלא פירשו ברייתא זו בדבר מזוהם דוקא. וס"ל דבכ"ד יש חובה משום מלח סדומית א"כ לא שייך ברכה:

יג

(יג) אמרו חכמים כל שהוא קרב לגבי מזבח כו'. ז"ל הרשב"א בס' תורת הבית סוף שער ה' ויש מפרשים שכל דבר שאינו קרב לגבי המזבח קרוי מזוהם וכ"ד שקרב לגבי המזבח אינו קרוי מזוהם וכדאמרינן בעלמא בהמה שקרבה ע"ג המזבח פסקה זהומתה עכ"ל וכ"ה בחי' מ' חולין שם. ומימרא זו לא ידעתי מקורה אלא מעין זה אי' במס' ע"ג ר"פ אין מעמידין חביבה בהמתן של ישראל כו' ומפרש הגמרא ישראל שעמדו על ה"ס פסקה זוהמתן. ותמהו התו' בשם ר"י שלא ידע מקורן. והכוונה שלא ידע מנ"ל שחביבה בהמתן ש"י משום זה. ואולי היינו טעמו שבהמת ישראל דהיינו בהמה טהורה דמיירי שם בהו והיא ראוי' ע"ג המזבח. נפסקה זוהמתה:

יד

(יד) אלא כשמברכין על כוס ש"ב. הסביר רבינו הטעם שיש נ"מ בין בהמ"ז סתם לברכת הזמון. היינו משום דבזמון יש כוס וס"ל כמ"א דאינו טעונה כוס אלא בשלשה. וע' ביאורי הגר"א סי' קפ"ב סק"י שהכי סוגי' דזוהר ומדרש. והיינו משום שנוטל בידיו את הכוס להכי צריך לנקות ידיו. או ס"ל לרבינו ג"כ הכרעת הב"י והגהת רמ"א שם שביחיד לא יטול את הכוס בידו:

טו

(טו) אבל אם אין מברכין כו'. כצ"ל וכן הביא בשבולי הלקט סי' ל"ט בשמו של רבינו:

ואף כשמברכין על הכוס נמי כו' כצ"ל:

טז

(טז) והא דאמר כו'. פי' היינו דאמר כו'. תיכף לנט"י ברכה שנא' שאו ידיכם קודש כו' והרי למדנו דבהמ"ז צריך נט"י ודוקא במזומן שהוא לשון הכתוב את ה' אלהיך זו ברכת הזמון. ועפ"י דעת רבינו יש להקל ולומר דסמיכות' נט"י לבהמ"ז אינו אלא בשלשה. אבל הפוסקים לא נקטי בכל הענין כרבינו. והנה הביא רבינו כאן פסוקי שהביא הירו' פ"א דברכות. והתם אי' מי שתוקף נט"י לברכה אין השטן מקטרג באותה סעודה. ולכאורה מיירי במים ראשונים. דבמ"א מאי דהוה הוה. אבל רבינו מפרש על מ"א. והכי משמע דעת תהר"י פ' כיצד שהביאו הירו' והקשו אמאי לא חשיב ארבע היינו תיכף לנט"י סעודה. וע' ביאורי הגר"א סי' קס"ו דמפרש הכי אין מקטרג על אותו סעודה:

יז

(יז) ומגביהו מן השולחן טפח בגמרא אית' מגביהו מן הקרקע. אבל בירו' אי' ס"פ שלשה שאכלו. מן השולחן. והיינו הך. דלא דבתלמוד דילן מיירי לפי מנהגם שהיו מסובין ואוכלין על הארץ. וכ"ה בטור וש"ע סימן קפ"ג. ומש"כ רבינו ומשגרו לאשתו בגמרא אית' לאנשי ביתו וברי"ף אי' לבני ביתו. ומכ"מ הכוונה לאשתו שהרי דרשו ע"ז אין פרי בטנה של אשה מתברך כו' ועובדא דילתא יוכיח וע' בתהר"י שם וגי' רבינו מיושרת כמשמעו: והנראה שנוסחת רבינו ומשגרו לאשתו הי' ג"כ לפני רבותינו בעלי התו' כדמוכח שם ד' כ"ד ד"ה והא תני' ע"ש:

יח

(יח) ברם צריך אלו מאן דקדיש כו'. מבואר דרבינו מיירי בקדוש של שבת ולא בשל יו"ט שלא נזכר עדיין עד להלן. וס"ל דהא דאם יצא מוציא מיירי אפי' בדאורייתא. וכמש"כ רבינו עוד להלן סי' קע"א לענין תקיעת שופר שאם יצא מוציא. וברייתא מפורשת היא ברה"ש ד' ל"ד ויחיד שלא תקע חבירו תוקע לו. אלא שאפשר לדחות דשאני תק"ש דמצותה בשמיעה. מכ"מ הרי רבינו שם הביא הא דתני אהבה ברי' דר"ז כל הברכות אם יצא מוציא למפשט הא דתק"ש. וכן הוא בה"ג ה' שופר. וכ"ז דלא כהגאון טורי אבן רה"ש ד' כ"ט שכ' דהא דאם יצא מוציא אינו אלא מדרבנן והוכיח מה"ג לענין ברהמ"ז. וכבר יישבתי דברי בה"ג בסי' נ"ג אות ט' שהוא עפ"י הירו' ברכות פ"ג תני כל המצות שאדם פטור אדם מוציא רבים י"ח חוץ מברהמ"ז. והא תנינן כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא רבים י"ח. הא אם הי' ב"ח אפי' אם יצא מוציא א"ר אילא שני' ברהמ"ז כו' וכ"כ הסמ"ג והגר"א ז"ל: [ועוד נלפע"ד דבה"ג לטעמי' אזיל דגריס בהך ברייתא דר"ה ד' כ"ט כל הברכות כולן אעפ"י שיצא מוציא חוץ מברכת הפירות [פי' ברכה שלפני' דלפני' ילפינן מפירות כדאי' בברכות ד' ל"ה] וברכת המזון שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא. כדאי' בה"ג ה' רה"ש ע"ש. ומיושב קושית הט"א עליו וגירסת בה"ג זו נמי מוכח דאפילו בדאורייתא נמי אם יצא מוציא דהא לא הוציא רק בהמ"ז. אבל בשארי דברים אף בדאורייתא אם יצא מוציא ודלא כהט"א. מחתני שי'] ומה שדקדק הגאון הנ' מפרש"י דרה"ש מקדש ישראל מיושב יפה לעיל אות ד'. ומה שהוכיח לעיקר הדין מהא דנשים בבהמ"ז אי דאורייתא או דרבנן ונ"מ להוציא אחרים י"ח עוד הקשה מאדרוגנוס הכל מיושב עפ"י הירו' שהבאתי שהכל תלוי אם הוא בר חיובא. וכענין שליחות דבעינן שיהא בר הכי וכמש"כ עוד להלן סי' קנ"ד אות ב' בס"ד דלהוציא אחרים י"ח מדין זכי' ושליחות הוא. וזהו מש"כ המ"א סי' תרפ"ט בשם הרא"מ דהפרש ברהמ"ז ממגילה דקטן אינו מוציא את הגדול שלא אכל כדי שביעה אע"ג שהקטן ג"כ לא אכל כד"ש וישב דהתם הקטן יכול לאכול כדי שביעה. פי' והו' חד דרבנן. ור"ל כיון דאפשר למהוי חד דרבנן מיקרי בר הכי. וכ"כ הגרע"א בשו"ת ס"ז. ונראה לי דאבוהון דכולהו משנה מפורשת ביכורים פ"ג מי שא"י לקרות מקרין אותו. הרי דהמביא מחויב לקרות מה"ת ומי שאינו מחויב בדבר מקרא אותו ומוציאו. ולא תימא דפי' מקרא אותו שאומר אחריו מלה במלה א"כ היאך יתפרש מש"כ הרא"ש מגילה פ"ג ס"א שרצה להביא ראי' מכאן להעלות לס"ת בור שאינו יכול לקרוא אחר הש"ץ. ודחה ע"ש. הרי שמפרש מקרא כמשמעו במשנה דסוכה פ"ג מי שהי' עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרים. ואם הי' גדול מקרא אותו עונה אחריו הללוי' הרי דסתם מקרין פי' שומע ושותק. הרי דמי שאינו מחויב בדבר מוציא את המחויב מה"ת. וע"כ משום שיהא בר חיובא. הן אמת דגם שם מצוה לקרות בעצמו ואע"ג דמסיק בירו' דביכורי' על הא דתנן התחילו מקרין את מי שיודע ומי שא"י. דסמכו על ד"ת וענית ואמרת ואין עניה אלא מפי אחר. והוא בפי' הר"מ ור"ש. עכ"פ פי' שיהא אחר מקרא והמחויב עונה אחריו ומצות חליצה יוכיח שמצוה ג"כ להקרות ואפי' לת"ח וכדתנן ס"פ מצות חליצה ומקרין אותו כו' ע"כ היו מקרין כו'. והיינו מלשון עניה דכתיב וענתה ואמרה וכדאי' בירו' פ' מצות חליצ' ה"א משסמכוהו למקרא וענתה ואמרה אין עונה אלא מפי אחר וע' בתו' קה"ע. ומכ"מ קוראין הם ג"כ. והיינו דאפי' וענית שיהא אחר מקרא אותו ואמרת שיהא מדבר בפ"ע ג"כ. וכן וענתה ואמרה אבל מכ"מ מי שהוא ע"ה וא"י לענות מלה במלה ג"כ יצא י"ח בהמקרא. וה"נ בחליצה דינא הכי ודוקא חרש וחרשת פסולים מפני שא"ר לבילה אכל בור שא"י לענות מיקרי בר קריאה שיוכל ללמוד ולענות. אלא שלכתחילה אינו ראוי לצאת ידי אמירה בפ"ע ממי שאינו מחויב בדבר. וכמ"כ בכל המצות דוק' מי שא"י לברך אחר מברך לו וכמבואר בש"ע סי' רע"ג ס"ד והוא שאינם יודעים. הרי מבואר שלא כהגאון טורי אבן ז"ל ומה שהביא הגאון ז"ל ראי' מהא דלא נקיט הברייתא דאהבה אלא קריאת המגילה והלל שהם דרבנן. ולא נקיט מצות ש"ת. אומר אני שבאמת ליתא מצות מה"ת שאפשר להוציא רק קידוש שבת ותקיעת שופר. ובשניהם אין רבותא כ"כ. דבתק"ש אפשר לדחות שמצותו בשמיעה כמש"כ לעיל אלא דמכ"מ חשו"ק שאינו בר הכי א"י להוציא. וקידוש שבת שהוא בלשון אשר קדשנו במצותיו והברכה היא המצוה פשיטא שיכול להוציא שכולם נכנסו לערבות ונתקדשו בזה שיתחייבו זע"ז. אבל מגילה והלל שהקריאה היא המצוה ס"ד שאין שומע הקריאה יוצא ע"י אחר. קמ"ל דאפי' בהני מצות אם יצא מוציא. נחזור לענין קידוש ש"ש. שתמה אנכי היאך עלה עה"ד דבקידוש ש"ש אין הפטור מוציא י"ח. הא בפסחים ד' ק"א א' ולרב למ"ל לקדושי' בביתו. להוציא בניו וב"ב. והכא א"א לדחוק ולפרש שיאמרו אחריו מלה במלה כמש"כ הגאון בהא דר"פ דלשון להוציא לא משמע הכי וגם א"א ליישב כתי' הב' בהא דר"פ שלא נתכוין לצאת בעצמו. שהרי בפי' אמר רב ידי יין לא יצא ידי קידוש יצא. אלמא שמכוין לצאת ושותה יין ומכ"מ יכול להוציא בניו ובני ביתו וזה קשה ג"כ בשיטת הרמב"ן ז"ל שהוא כתב דקידוש עה"י או פת מה"ת ולא בתפלה כמש"כ באות א' בס"ד. והוא ז"ל כ' במלחמת ה' ה' ברכות פ"ג דכל שאינו מחויב בדבר ממש א"י להוציא בר חיובא. וא"כ היאך יפרש סוגי' זו דפסחים וה' יאיר עיני:

יט

(יט) או דילמא דחיובא הוא דאיכא. כצ"ל. פי' דמכ"מ בר חיובא הוא שהרי למחר יתחייב בקידוש. וזהו דקאמר רבינו דבעי קדושי ומיזל לעולם. והוסיף עוד סברא וכל חד וחד מישראל מיחייב בערבותא כו' לאפוקי קטן אע"ג דיש בו ג"כ סברא דיהא בר חיובא למחר. וכדאי' סברא זו בגיטין ד' פ"ה דמיקרי אתי לכלל הוי'. מכ"מ לאו בר ערבות דהשתא הוא:

ברכתא דהמוציא כו' והדר אכיל או דילמא כיון דאי בעי לא אכל כו':

בעי רבא כו' מי אמרי' כיון דלהנאתו לא מפיק או דילמא חובה היא ולא סגי' דלא אכיל מפיק כצ"ל:

כ

(כ) שאילתא דמחייבין כו'. הוא שאילתא בפ"ע. ומש"ה יש כאן דינים כפולים מה שקבען רבינו בשאילתא הקודמת. וגם יש מהן בסדר אחר. והמסדר ראה שמדברים בע"א וקבען בשאילתא א'. וכמה דברים שנתבלבלו ע"י המסדר כמש"כ סי' ט"ז אות ד' ה' י"א וע"ע מש"כ ריש פ' בלק ופנחס ובש"מ:

כא

(כא) ותני' מקרא קודש זה קה"י. זהו דרשת ר"ע ברה"ש ד' ל"ב ובת"כ פ' אמור פרשה י"א שבתון ממלאכה מקרא קודש זה קדושת היום. ובמכילתא יתרו פ"ז תני לענין קידוש ממש ביו"ט מנין ת"ל מקראי קודש. אלא תנא דמכילתא דריש קידוש דשבת ג"כ מדכתיב לקדשו. וקידוש דלילה מדכתי' כי קודש היא לכם כמש"כ לעיל אות א' בס"ד. א"כ יו"ט ג"כ נ"ל מגופי' דקרא אבל לתלמוד דילן דנ"ל קידוש שבת מדכתיב זכור. א"כ יו"ט ע"כ נ"ל מג"ש דכתיב גבי שבת קידוש וביו"ט קידוש מה התם קידוש היום בברכה אף הכא כו'. ולזה כוון רבינו במש"כ דכתיב זכור כו' וביו"ט כתיב כו' פי' ולמדין זמ"ז. ולכאורה הי' נראה דתנאי דפליגי בת"כ שם וברה"ש אי דרשינן שבתון זו קדה"י ומקרא קודש קדשהו ור"ע דדריש להיפך פליגי בהא דברייתא במכילתא וברייתא דש"ס דילן גבי קידוש שבת. דת"ק ס"ל כש"ס דילן. ור"ע כמכילתא דמקרא קודש משמע קדושת היום בברכה והכי נמי תנא דספרי פנחס מקרא קודש ארעו במאכל ומשתה וכסות נקייה כר"א ס"ל וקרוב לומר דר"א דאמר מקרא קודש קדשהו סתם בת"כ כוון ג"כ להא דספרי והגמרא הוסיף קדשהו מעשיית מלאכה. אבל רבינו היסב דברי ר"ע שהלכה כמותו גם לתלמוד דילן ויליף משבת וע' סי' ק"ע אות א' מה שהכריח לרבינו לפרש הכי דעת ר"ע דקשה מחוה"מ דס"ל לר"ע דכתיב בי' ג"כ מקרא קודש. ויש לפרש עוד דנהי דלא דרשינן מלקדשו מכ"מ מקרא קודש נ"ל שפיר קידוש היום או דבאמת אינו אלא אסמכתא ומדרבנן כמש"כ הה"מ ומג"א הבאתי באות א'. והא דדריש בת"כ ורה"ש שם מקרא קודש זה קדושת היום אפשר דהוא אסמכתא ככל הני דרשות דשם זכרון אלו זכרונות תרועה אלו שופרות ופליגי בזה רש"י ותו' שבועות ד' י"ג לא קראו מקרא קודש כו'. ע"ש בתו' וחי' רמב"ן. אבל לדעת המכילתא נהי דתפלת מוסף ודאי הוא דרבנן. מכ"מ עיקר הדרשה מה"ת כמו קידוש בשבת וזה פשוט איברא בה"ג ריש ה' קידוש והבדלה כ' בזה"ל מחייבינן לקדושי ליומא דשבתא וליו"ט בצלותא ועל כסא דחמרא דכתיב זכור את יום השבת לקדשו אין לי אלא שבת חג המצות מנין ת"ל למען תזכור. חג שבועות מנין ת"ל וזכרת כו' חה"ס מנין ת"ל כו'. ואפשר דקים לבה"ג דרשה זו מרבותיו. והא ג"כ מה"ת כמו של שבת. וע' רמב"ם ה' ע"ז פרק י"ב ה"ג חוץ מקידוש היום כו' שכ' הלח"מ שנוסחא יש חוץ מקידוש שבת ויו"ט. הרי דגם של יו"ט מה"ת. מיהו כ"ז בקידוש הלילה של יו"ט אבל בקידוש היום אין לנו רמז כלל. הן לדעת המכילתא דנ"ל מלקדשו ובשלמא בשבת כתיב קידוש ביום בפ"ע ובלילה בפ"ע. ומחלק מדת היום ממדת הלילה. וכמו שאמרו דכבוד היום קודם לכבוד לילה. משא"כ ביו"ט לא מצינו חילוק ביום מבלילה ור"ל קידוש א' לשניהם ואע"ג דמצינו חילוק לענין שמחה ביו"ט הראשון לילה מיום כדאי' בפסחי' פ"ו. מכ"מ לא מצינו לענין קידוש כמו בשבת דכתיב בלשון זכר ובל"נ וממילא לא בעינן לקדושי אלא בתחלת קדושת החג שהוא בלילה ותל"מ. הן לדעת הגמרא שעיקר קידוש בשבת ביום אינו אלא לכבוד שבת כמש"כ באות ד' באריכות. ולא מצינו שיהא כבוד יו"ט דומה לכבוד שבת דכתיב בי' ולקדוש ה' מכובד ודרשו בש"ט תהלים צ"ב על ש"ק כמש"כ סי' א' אות ט"ו. וכתיב בי' וכבדתו. משא"כ ביו"ט. תדע דלענין פנים חדשות הסכימו הפוסקי' דשבת הוי כפ"ח. ויום השבת הוי שוב כפ"ח משום דכבוד יום עדיף מכבוד לילה. ויו"ט נראה בשלטי הגבורים שלה"י מ' כתובות שהביא שנשאל הריטב"א מי שנשא אשה בעריו"ט ובאו לו פנים חדשות ביו"ט אי מברכים שבע ברכות. והשיב דאסור לעשות סעודת נשואין ביו"ט כו' מיהו אם נכנסו פ"ח מעצמן אפשר שמברכין ז"ב כו' הא בלא פ"ח ודאי לא. והריטב"א פ"א דכתובות משתבח בהא דשבת בעצמו הוי פ"ח. אלמא שאינו דומה כבוד יו"ט לכ"ש. וא"כ לא נמצא כלל שיקדשו ביום של יו"ט. וכן לא נזכר בשום פוסק. והכי מוכח מפרש"י דרה"ש ד' כ"ט למש"כ אות ד' בס"ד. מיהו מנהג ישראל תורה היא לקדושי ביומו של יו"ט וגם מהר"מ מרוטנבורג שהבאתי לעיל אות א' חשש לומר שקידוש ביומו של יו"ט הוי דאורייתא ע"ש. ונראה לי שזהו עפ"י מש"כ הסמ"ג ריש מצוה כ"ט שהביא הני תרי זכירות שכ' בה"ג והובא באות א' ומסיים עלה בזה"ל המועדות נקראו כולם שבתות ה' וצריך לזכרם בתפלה ועל הכוס כמו שבת עכ"ל. והכי אי' בת"כ אמור פרשה י"ב ה"ז אם לענין יו"ט כבר יו"ט אמורים שנא' מלבד שבתות ה' ואומר ביום הראשון שבתון פי' דבסוף הכתוב מלבד שבתות ה' נכלל יו"ט דבהו כתיב ג"כ שבתון. הן אמת דבחגיגה ד' י"ח א' הובא ברייתא דת"כ בנ"א. אבל ע"כ צריך להגיה ולפרש כמו בת"כ כמש"כ בס"ד סי' ק"ע אות ב' אלא שקשה מהא דאי' בביצה ד' י"ב דממעטינן הוצאה ביו"ט מדכתיב ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת. שבת אין יו"ט לא. אלא דלא קיי"ל הכי. ונמצא לפי המסקנא תלי' בחילוקי דעת התו' ורמב"ם שכתבתי בס"ד סי' נ' אות א' דלהרמב"ם ז"ל דבכל מלאכות לא אמרינן מתוך אלא בהוצאה והבערה ומשום דכתיב בהו בשבת דוקא ולא ביו"ט. א"כ ע"כ צריך לחלק בין לשון השבת דמשמע חמור מיו"ט דכתיב שבתון דהנו"ן מקטין השביתה כידוע משא"כ מלבד שבתות ה'. דיו"ט ג"כ בכלל שבתות ה'. דמכ"מ שובתים בהם. וה"נ דרשו בת"כ והובא ברה"ש ד' ט' יו"ט מנין ת"ל תשבתו. והכי עיקר הגי' כמש"כ בס"ד סי' קס"ז אות ב' עכ"פ דרשו יו"ט מלשון שביתה משא"כ היכא דכתיב השבת מוכח שפיר המיומן שבשבתות שהוא שבת בראשית ולא יו"ט וא"כ בקידוש א"א להוכיח יו"ט משבת. אבל לפי דעת רש"י ותו' דל"ש הוצאה והבערה משארי מלאכות ולא דרשינן מביום השבת למעוטי יו"ט. וא"כ י"ל דה"נ יו"ט בכלל השבת לגבי קידוש. ומעתה כמו בשבת כתיב זכור את יום השבת לקדשו ודרשו במכילתא שהוא קידוש ביום ממש. ה"נ ביומו של יו"ט. אפשר שהוא דאורייתא ג"כ. ולהכי חש מהר"מ מרוטנבורג ואנן חיישינן לכתחילה לקדושי ביומו של יו"ט כמו בשבת:

דתני' יו"ט שחל להיות בשבת בש"א מתפלל שמונה ש"ש כו' ובה"א מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע כצ"ל:

כב

(כב) רבי אומר אף חותם בה מקדש ישראל והשבת והזמנים. תני תנא קמי' דרבינא הכי כו'. לפנינו אי' ר"א אף חותם בה מקדש השבת וישראל והזמנים. תני תנא קמי דרבינא מקדש ישראל והשבת והזמנים כו' וכן גי' בה"ג. ופי' דתני' בדרבי כפרש"י והכל הולך אל מקום א'. וע' ברכות ד' מ"ט א' דמבואר דס"ל לרבי מקדש השבת וישראל והזמנים:

כג

(כג) או דילמ' כיון דתקנוהו רבנן ואסמכוה אקרא ואכלת ושבעת כו'. צריך באור. דמה שייך הא דאסמכו לברכה שני' ושלישית דברהמ"ז אקרא כדאי' ברכות ד' מ"ח ב'. להא דהזכרה שבת ויו"ט. שאם לא הזכיר חוזר לראש. והנראה דה"פ דזה פשיטא דעיקר הזכרה בברהמ"ז דרבנן דאי מה"ת הוי לן להזכיר בברכה ראשונה שהוא מה"ת. אלא אפי' נימא דעל כסא ובתפלה שניהם מה"ת מכ"מ בבהמ"ז מדרבנן. וקבעוה בברכה דרבנן. ונסתפק רבינו אי אמרינן כיון דכבר בירך ברהמ"ז מה"ת היינו ברכת הזן היאך אפשר לחזור לראש בשביל שלא בירך ברכה שלישית שהוא מדרבנן כתקנה. וזהו שאמר רבינו כיון דבירך ברהמ"ז. ר"ל ברכת הזן שהוא מה"ת. או דילמא כיון דאסמכו רבנן ברכת הארץ וברכת בונה ירושלים ג"כ אקראי. והוא לא אמרה כתקנה דומה כלא בירך ברהמ"ז כלל וחוזר לראש. כמו שאם היו כולם מה"ת. ומכאן מוכח ג"כ דלא תשא על ברכה שא"צ אינו אלא מדרבנן כמש"כ שאילתא הקודמת אות ד' דאי הוי מה"ת מאי אהני לן במאי דאסמכו אקרא לחזור על ברכה ראשונה שהוא מה"ת:

כד

(כד) לאות ולברית כאשר דבר כו'. וביו"ט אומר כו' לאות כאשר דבר. בגמרא אי' בשבת לאות ולברית ברוך מקדש השבת. וביו"ט לשמחה ולזכרון והיא נוסחת בה"ג ה' קידוש והבדלה ופי' לזכרון דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם וגו' ונזכרתם וגו'. והיינו דמצלינן במועד ובר"ח כמה זכירות בנוסח יעלה ויבוא. ונוסחת הרי"ף ורמב"ם וש"ע סי' קפ"ח בשבת לאות ולברית ברוך כו' וביו"ט לששון ולשמחה. ונוסחת רבינו צריך באור מאי לאות על יו"ט. וגם מהו כאשר דבר. אם בשעת מ"ת הרי אז נתן לנו וכאשר דבר משמעו שקודם שנתן לנו דיבר שיתן וקיים הבטחתו. ומעתה יש להבין מת. דיבר שיתן לנו יו"ט: ובשלמא שבתות יש לומר שדבר במרה שיתן לנו שבתות. וניתנה אחר כך באלוש כמש"כ לעיל סימן מ"ח אות א' בס"ד אבל יו"ט היכן דיבר. ונראה ברור דתליא בפי' הסוגי' דמנחות ד' ל"ז ב' יצאו שבתות ויו"ט שהן עצמם אות. ופי' הרי"ף בה' תפילין ורש"י עירובין ד. צ"ו א' דכתיב בשבת כי אות היא ביני וביניכם. וע"כ כוונתם דיו"ט בכלל שבת במקצת היא. דיש בו ג"כ שביתה מיהא וכתיב בי' שבתון משא"כ חוה"מ ודאי לא חל עליו שם שבת וכמש"כ הריטב"א ר"פ המוצא תפילין. ומכ"מ פסקו הרי"ף ורמב"ם דחוה"מ לאו ז"ת מדרשה ושמרת את החוקה וגו' וכריה"ג וכמש"כ לעיל סי' מ"ה אות ב' בס"ד וא"כ כיון דחוה"מ אינו אות. ונוסח ברכה זו נתקנה לכל ימי המועד בשוה ככל נוסחי תפלות המועד במוספים וביעלה ויבא. א"כ א"א לומר לאות. אבל רבינו ס"ל כמש"כ התו' מנחות שם ומו"ק ד' כ"א דשבת נקרא אות במה שאסור במלאכה ויש בה מצות עונג. ויו"ט יש בה מצות שמחה סוכה ומצה. ואות היא בין כל ימות השנה. וא"כ גם חוה"מ הם אות ופטורים בתפילין משום אות. וכ"כ הראב"ד בס' תמים דעים סי' מ'. וכמש"כ הגר"א או"ח סי' ל"א ס"ק ג' אלא שמש"כ הגר"א וכ"כ בה"ג ובס' העתים בשם הגאון לא כוון אלא דבדינא נשתוו. אבל לא מהך טעמא כמש"כ לעיל סי' מ"ה שם. מיהו רבינו מפרש הכי דחוה"מ נקרא אות ופליגי ג"כ בפי' הכתוב דמעשה בראשית והיו לאותות ולמועדים וימים ושנים. ופי' בב"ר פ"ו לאותות אלו שבתות ולמועדים אלו יו"ט ולימים אלו ר"ח. מבואר דהמדרש מפרש כהרי"ף דחוה"מ אינו בכלל אות מש"ה מפרש ולמועדים אלו יו"ט משום חוה"מ. אבל רבינו מפרש לאותות אלו שבתות ויו"ט וחוה"מ בכלל. ולמועדים היינו ר"ח שנקרא מועד כידוע. ולימים כמשמעו להבדיל בין יום ובין לילה והשתא מבואר כאשר דבר דמה שכבר דבר במעשה בראשית שיהיו ימים מיוחדי' מובדלים לאות בין ימות השנה הן המה נתן לנו באהבה:

לאפוקי של ריח רע דסני ריחי' כצ"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף