משתמש:יצחק ל.: הבדלים בין גרסאות בדף

==== כשאין נהנה כלל באכילתו אין אומרים 'אחשביה' ====

אבל בזה אכילה על ידי הזריקות, לא חשיב בזה אכילה כי הוא 'רק' לרפואה, על כן לא שייך 'אחשביה', כי אין צריך לברך עליו וגם לא חזי לאצטרופי. כמו שנתבאר בגמרא ברכות (לה:) לענין שמן ואניגרון. אף על פי שהוא משום רפואה צריך לברך, כמו שכתב רש"י כיון שיש הנאות אכילה לבד. וכתב הבית יוסף (או"ח סי' רב לסעי' ד) דלאו דוקא חושש בגרונו אלא אורחא דמילתא קאמר, ע"ש בשו"ע (או"ח סי' רב סעי' ד) ובטו"ז (ס"ק ב). וכתב באשל אברהם (בוטשאטש, סעי' א) שכן הוא בין להמג"א ובין להטו"ז [שמברך על יין לרפואה], ובענין ברכה אחרונה, ספק בשל תורה ע"ש.

אך בנידון דידן יש לומר, שאין לו הנאה 'כלל' רק אחר כך מרגיש רק כח מזה, ובשעת מעשה יש לו יסורים שפותח הגיד וניתן זה הזריקות, על כן אינו מברך ואינו נקרא אכילה.

וכמו שכתב המשנה למלך (הל' יסודי התורה פ"ה ה"ח) בספק אם ב'מצות עשה' בעינן דוקא כדרך אכילתן או לא, [והקשה] (וכתב) המהר"מ שיק (או"ח סי' רנח) הנ"ל מרש"י (פסחים לה. ד"ה אין), דלכך אינו יוצאין במצה [מחויה], משום "דלאו דרך אכילה כאכיל". ותירץ [מדוע לא הכריע המשנה למלך מרש"י], לפי מה שכתב הנודע ביהודה (מהדו"ק, יו"ד סי' לה) דכונת רש"י, דאינו 'אכילה' אלא 'שתיה', כמו שכתבו התוספות (חולין ק"כ. ד"ה לרבות), ועיין בנודע ביהודה (מהדו"ק, יו"ד סי' לד).

==== במצוות עשה צריך להנאת גרון ====

ובירושלמי בריש כיצד מברכין (פ"ו ה"א) דכזית ברכה ואיסור שוין . וכן כתב הכסף משנה (הל' ברכות פ"ג הי"ב) בסופו, כדעת הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פי"ד ה"ג) דשיעור איסור – 'גם' הנאת מעיו, והנאת גרונו – במצוה. על כן אינו יוצא ידי מצוה בערב יום הכיפורים, וצ"ע.

והנה הרב המגיד (הל' מאכלות אסורות פ"ב ה"ג), דגבי איסור עשה לא אמרינן 'היוצא מטמא – טמא', ולפי זה כתב בבית יצחק (שו"ת, או"ח סי' ד אות ב; יו"ד ח"א סי' קכד; שם סי' קלז; ועוד) (דיא) [דלא אמרינן] 'טעם כעיקר' באיסור עשה וכל שכן דלא מקיים מצות עשה על ידי 'טעם כעיקר'. ובברוך טעם (שער התערובות דין ביטול מין במינו פ"ט) כתב גם כן, לענין עשה לא אמרינן 'המצטרף לאיסור', משום ד'המצטרף לאיסור' לא שייך אלא ביש איסור חצי שיעור - שוב מצטרף גם ההיתר שיהיה שיעור שלם, אבל בעשה דלא שייך בה חזי לאיצטרופא, ולא שייך בהדיו חצי שיעור, לא שייך בה 'המצטרף לאיסור' דהא אין כאן איסור כלל.

והנה זה הזריקות, אף על פי שהוא צנצנת גדולה, אינו מאכל פשוט, רק מן ענבים ולוקחין מן המאכל היותר טוב, מן הציקקער [- סוכר] ומן הקאפפע [- קפה] וענבים, מן כח היולי היותר טוב ומועיל כפי החימי, כדי שיהיה ליתן כח להאיש ולזון ולסעוד הרבה על ידי מעט מאכל זה, על כן אין בו שום פסולת ואינו מתאכל, והגוף נהנה בשלא כדרך אכילה - אבל לא הגרון.

על כן לפי זה, בזה האינעקציאן - הזריקות שמצב עצמו טוב, רק שאינו כדרך הנאתן, ולא הנאת גרונו - ומייתבא דעתו, הביא בשדי חמד (דברי חכמים סי' לג; כללים מערכת כף כלל קכז): "ובדרכי הוראה לאחד מגאוני דורנו יצ"ו, בח"א דף לג עמ' ד, כתב לראיה ברורה מהירושלמי דתרומות (פ"ח ה"א) - דבהנאת גרונו מייתבא דעתיה", ע"ש.

ובשו"ת שאגת אריה (סי' עו) הביא להלכה, דביום הכיפורים חייב באכילה שלא כדרך (הנאה) [אכילה]. משום דבפרק כל שעה (כד:) איתא טעמא דלא מחייבין בכל איסור אכילה שלא כדרך אכילתן, אי נמי משום דכתיב ביה 'אכילה', אבל ביום הכיפורים דכתיב ביה (ויקרא כג, כט): 'אשר לא תענה' על כן אפילו שלא כדרך הנאתן גם כן מחייב, כי אין זה 'עונה' אם אוכל, ע"ש. על כן צריך עיון ממה שהקשה [השאגת אריה מדברי הגמ'] בכריתות (כג.), מה שהקשו, דמחייב באוכל 'חלב' והוא 'נותר' – שתים, "ומי אמר רבי שמעון איסור חל (על) איסור, והא תניא, רבי שמעון אומר האוכל נבילה ביום הכיפורים – פטור". על כן לפי זה, מה ראיה, הא גבי נבילה ביום הכיפורים לא הוי 'איסור מוסיף' מה שאין כן 'נותר' הלוא הוי 'איסור מוסיף' וחמור מ'כולל'. ולפי מה שתירץ השאגת אריה הנ"ל, הוא לא קשה מידי, דגם ביום הכיפורים הוה 'איסור מוסיף' לענין שלא כדרך אכילה.