אמרי שפר/הקדמת המחבר

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי שפר הקדמת המחבר

הקדמת המחבר:

י'קר ה'ערך ו'עיקר ה'מחשבה היתה בריאת המין האנושי במחשבת הבורא ית' בבריאת העולם, עד שהמשילו הבורא ית' בכל הנבראים השפלים, כדכתיב כל שתה תחת רגליו. כי כלם לצרכו ולתועלתו לטובתו ולהנאתו נבראו, ולכן קדמה בריאתן לבריאתו שקדמו לו צרכי מזונותיו ואח"כ נברא כאשר בא בדברי רז"ל, וכולנו מאמינים באמונה שלימה שהעולם נברא ומחודש חידוש רצוני לא מחוייב, ובראו ית' בחסדו הגדול בנדבה בלי שום הכרח, ומפני שמדתו להטיב ורצה להטיב לנמצאים ושיכירו גודלו ושיעבדוהו, כי זהו עיקר בריאת העולם ובחר במין האנושי ובראו בתחתונים משכיל הוא לבדו כדי שישכיל ויכיר ויעבוד את בוראו. ועכ"ז היה רצון הבורא וחפצו שלא לגזור על טבע בריאת האדם ותולדתו להיות טוב או רע ובחפצו וברצונו ית' מסר מעשה האדם בידו שיהיה בעל בחירה ורצון, כאשר כתב הרמב"ם ז"ל פרק ה' מהלכות תשובה וז"ל: רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו, הוא שכתוב בתורה הן האדם היה כא' ממנו לדעת טוב ורע. כלומר הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין שיהא הוא מעצמו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע, וכיון שכן הוא ועתה פן ישלח ידו וגומר ע"כ:

עוד כתב שם: אילו האל היה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אלו היה שם דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים או למדע מן המדעות או לדעת מן הדעות או למעשה מן המעשים, כמו שבודים מלבם הטפשים הוברי שמים, היאך היה מצוה לנו ע"י הנביאים עשה כך ואל תעשה כך, הטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם והוא מתחלת בריאתו כבר נגזר עליו, או תולדתו תמשוך אותו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו עכ"ל לענינינו. וכאשר ראתה חכמתו ית' לברוא את האדם על זה האופן, כאשר הקדימו לו צרכי מזונותיו לצורך קיום גופו, כך הקדים לו צרכי נשמתו קודם שנברא העולם, והקדים לו צרי ותעלה ורפואה, וברא לו תבלין ז' סממנין, שהן ז' עמודי עולם ויסודותיו אשר עליהם אמר שהע"ה: חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה. כאשר נבאר באר היטב בס"ד בדרוש ראשון, שהם כנגד שבעה דברים שעלו במחשבה קודם שנברא העולם, כדתניא פרק מקום שנהגו ובנדרים פרק אין בין המודר: ז' דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן: תורה, ותשובה, גן עדן, וגיהגם, כסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח. תורה דכתיב ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. תשובה דכתיב בטרם הרים יולדו וגו' תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. גן עדן דכתיב ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם. גיהנם דכתיב כי ערוך מאתמול תפתה. כסא הכבוד דכתיב נכון כסאך מאז. בית המקדש דכתיב כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו. שמו של משיח דכתיב יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו ע"כ. ופירש רש"י ז"ל: ז' דברים נבראו קודם שנברא העולם, כלומר שעלו במחשבה להבראות קודם שנברא העולם שאי אפשר לעולם בלא הם, וכדאמרינן שמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, ועל כרחך לא נברא העולם בלא גהנם לצורך הרשעים ע"כ. הנה רש"י ז"ל פירש יותר צורך קדימת הגיהנם מכל השאר, לפי שהוקשה לו למה לי לאקדומי פורענותא כי אקדומי פורענותא לא מקדימינן, ובשלמא השאר הם מדה טובה, וביחוד תשובה שהיא מחסדו הגדול למחול לחוטאים לפניו ושבים אליו, ובהקדמתה הוא מקדים רפואה למכה,‏ אבל גיהנם למה לי לאקדומי במחשבה, דיה לצרה בשעתה. והשיב דעל כרחך לא נברא העולם בלא גיהנם לצורך הרשעים, כלומר כיון שקדמה תשובה על כרחך נברא גיהנם ועלה במחשבה לצורך רשעים שאינם חוזרים בתשובה. והוא דקדוק נאה ברש"י ז"ל במה שאמר על כרחך ובמה שפירש ענין הגיהנם יותר מכל השאר. והרשב"א ז"ל פי' ענין תועלת ששה מהם ולא פי' בפירוש ענין תועלת בית המקדש למה הוצרך שתוקדם מחשבתו, כאשר פי' השאר תועלת הקדמת מחשבתן בפי' ברייתא זאת בנדרים, ואעתיק לבד במה שאנו צריכים אליו לענינינו וז"ל: ואחר שנברא על הכונה הזאת אי אפשר לו בלתי למוד מן העבודה ובמה יתרצה עבד אל אדוניו, ועל כן צריך לתורה על כל פנים לנהוג עליה בעשה ולא תעשה, ואם כן לא נברא העולם שקדמה לה מחשבה בזמן הזה ושתקרא גם כן התורה שנצטוה עליה, ומפני שהאדם אינו מוכרח על מעשיו שכך חייבהו חכמתו ית' והוא נדון על מעשיו, אם כן שקדמה מחשבת בריאתו ומחשבת התורה, על כל פנים הוצרך שתקדים מחשבת התשובה שאם יחטא שינתן לו זמן לשוב, שאל"כ לא היה העולם קיים דור א', שאין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואחר מעשיו צריך לו ענינים שישולם בהם לפי מעשיו, והם ג"ע וגיהנם, וכסא הכבוד הוא השמים שהעולם התחתון נתגלה בהם, ונאמר ברצון הבורא ית' בסבת סיבובו כדעת מקצת החכמים, אם כן הוצרכה קדימת המחשבה כן, מלבד שהוא קדום לבריאת העולם השפל לפי בית שמאי, והוא דעת אנשי המחקר. והשמים נקראו כסא כבודו כאומרו: השמים כסאי. ותכלית זה לזמן שהוא הנבחר מכל הזמנים ותכליתם, הוא זמן ימות משיחנו, כי אמר שתמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. ולא אמר שהמשיח עצמו קדם אלא שמו של משיח, כלומר מחשבת כונתו עכ"ל הרשב"א ז"ל. ודבר תמוה הוא בעיני למה לא נתן טעם להקדמת בית המקדש, מאחר שהשתדל הוא ז"ל ליתן טעם להקדמת כולם זולתי בית המקדש שלא נתן טעם על מה שהוצרך לעלות במחשבה קודם שנברא העולם, ודוחק לומר שמה שזכרנו בשמו בתחלת דבריו: ואחר שנברא על הכוונה הזאת א"א לו בלתי למוד מן העבודה ובמה יתרצה עבד אל אדוניו, ועל כן צריך לתורה וכו'. שכונתו במה שאמר "למוד מן העבודה", הוא על עבודת בית המקדש, לפי שאין הלשון סובל זה הפי' לב' סבות, חדא שהרי פי' מה העבודה הזאת באומרו: "ועל כן צריך לתורה". ועוד שהרי בכל השאר תמצא שפי' אותם על הסדר: תורה, תשובה, ג"ע, גיהנם, כסא הכבוד, ושמו של משיח. ואיך נאמר שהקדים ופירש בית המקדש קודם שלא על הסדר. ואולי לרוב פשיטותו בעיניו לא הביאו או מדילוג הסופר, ודלוגו עלי אהבה שהניח מקום להתגדר בו, והר"ר יעקב ן' חביב זצ"ל בהקדמת ספר עין ישראל הביא טעם כל הז', ודבריו הם קרובים לדברי הרשב"א ז"ל, רק שהוסיף ליתן טעם בבית המקדש וז"ל לענינינו: ונאמר כי עוד יתחייבו ב' דברים אחרים להגעת התכלית המשובח האמור, שהוא שלמות עם ישראל באמצעות התורה, והם שיהא מקום מיוחד בארץ לכל הבא למלאות ידו ולעבוד את ה' בקרבן או בתפלה לבד, ומעלת המקום ההוא תבוא שלמות לעובד, כמו שמצינו באברהם שצוהו ה' בעת נסיונו ללכת אל הר המוריה וכו'. והאריך בענין, וסוף דבריו יתחייב מכל זה שראוי ומחוייב כפי כוונתו האלקית שיהיה מקום מיוחד בארץ שתתפרסם בו השגחתו ית', וזהו בית המקדש הבנוי בהר המוריה, כי שם היתה עקידת יצחק ועבודת דוד בעצירת המגפה עכ"ל לעניננו. הנה אחת דבר הרב הנז' ושתים שמענו, שממעלת המקום ההוא יבוא שלמות ממנו לעובד. ועוד שראוי שתתפרסם השגחתו ית' במקום מיוחד בארץ, וזהו בית המקדש הבנוי בהר המוריה. ואיני ח"ו כמשיב רק כמוסיף על דבריו ולהביא סיוע לדבריו מדברי רז"ל במה שאמר: "ומעלת המקום ההוא תבוא שלמות לעובד". ולהרחיב בו הביאור ולומר שלא לבד תביא שלמות לעובד אחר שעבד עבודתו שם, אלא גם קודם העבודה יושפע המין האנושי מאותו המקום הקדוש, כאשר יראה מדברי רז"ל בב"ר פ' י"ד. מן האדמה. רבי ברכיה ור' חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן אמרו ממקום כפרתו נברא, המד"א מזבח אדמה תעשה לי. אמר הב"ה הרי אני בורא אותו ממקום כפרתו והלואי יעמוד ע"כ. על כן אחשוב לומר שהוצרך בית המקדש לעלות במחשבה קודם שנברא העולם מפני שהכנת המקום וקביעותו במחשבתו יתברך נותנת בו קדושה לזככו ולטהרו ולקדשו, מלבד קדושתו שהוא מכוון כנגד בית המקדש של מעלה, והכל כדי לברוא את אדם הראשון שהיה יציר כפיו ית' ממקום הכפרה והקדושה, וזה יועיל לו ולכל תולדותיו, כי הכל הולך אחר השורש והשורש לא יכזב, כאשר נבאר בס"ד מהו התועלת הנמשך מזה להברא ממקום כפרה. ויש לנו הכרח גדול לבארו כדי שלא תקשה ממאמר זה למה שהקדמנו הקדמה ידועה ומוסכמת במה שזכרנו למעלה בשם הרמב"ם ז"ל שאין הב"ה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, ואין שום דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים או למעשה מן המעשים וכו'. והרי המאמר הזה נראה ממנו שבראו הב"ה ממקום כפרתו והלואי יעמוד, נמצא שאפילו האדמה שהיא דומם תועיל להיות מושך את האדם לצד הטוב והנאות בסבת יצירתו ממקום המובחר מהארץ המובחרת. אבל אם נדקדק בלשון המדרש הזה, אדרבה הוא מחזיק את זה העיקר שהוא עיקר גדול בתורה ודבר מוסכם שאין הב"ה גוזר על האדם או שבא מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע, או שיהיה שם דבר מושך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים אם טוב אם רע, רק הוא מעצמו ומדעתו נוטה אל איזה דרך שירצה. והדקדוקים הם במאמר שזכרנו במ"ש והלואי יעמוד לשון ספק, ומי איכא ספיקא קמיה שמיא, אם לא שמסר הבחירה והרצון ביד האדם, ואחר שהדבר כן, מה תועלת שנברא ממקום כפרתו, הרי הבחירה בידו כאשר הוכחנו מלשון המאמר עצמו באומרו והלואי יעמוד לשון ספק. ועוד יש להרגיש למה אמר ממקום כפרתו ולא אמר הרי אני בורא אותו ממקום קדושת המזבח, ואין שייך לומר לשון כפרה אלא לאחר שיחטא. ואם היתה כונת הבריאה ממקום קדושת המזבח כדי שלא יחטא כאומרו והלואי יעמוד, שהמובן מזה והלואי יעמוד שלא יחטא, היל"ל לשון קדושה ולא לשון כפרה, כענין שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים. קדש עצמך במותר לך. שהקדושה גורמת שלא יחטא. אלא בודאי אין הכונה בבריאת האדם ממקום הכפרה להמשיך אותו אל הצד הטוב כדי שלא יחטא, והעד על זה שהרי מיד עבר על הצווי וחטא, רק הכונה היתה בבריאתו במקום המובחר ההוא, שמאחר שאינו מוכרח על מעשיו, שכך חייבה חכמתו יתברך שיהיה האדם בעל בחירה ורצון, שאם יחטא לכל הפחות שיהיה במקום המוכן ומזומן לכפרה, וכפר אדמתו, ומקום הכפרה אעפ"י שלא תועיל לו להמשיך את טבעו שלא יחטא, מכל מקום תועיל לאחר שחטא כבר, לעורר את לבו לנחם על הרעה ולעשות תשובה ולהורות חטאים בדרך התשובה, כי לפי קדושת המקום וזכוך עפרו אשר נברא ממנו יתעורר לבו לשוב אל ה', והי"ת נותן כח בלב האדם שבא לשוב ולטהר, שילמוד ויבין דרכי החכמה והתשובה, ואין זה נקרא המשך הטבע אל הצד הטוב רק סיוע ועזר לחזור מדרך הרעה אל דרך הטובה לאחר שכבר חטא, כי מקום הכפרה אשר ממנו נברא תעורר את לבו לבקש כפרה וסליחה. ולפי המקום יקבל שלמות מלמעלה, כי הבא ליטהר מסייעין אותו להיות נעזר על הדבר, אבל לא שיהא נמשך בעיקר תולדתו על זה, ולכן אמר בעל המאמר הרי אני בורא אותו ממקום כפרתו, כדי שאם יחטא יהא מתכפר בנקל בתרופה שקדם לו להברא ממקום הכפרה, שהמקום גורמת שינתן יד לפושעים, וימינו ית' פשוטה לקבל שבים. ולא אמר בעל המאמר הריני בורא אותו ממקום קדוש או מקדושת המזבח, לפי שקדושת המקום לא תועיל לו להמשיך את טבע עיקר תולדתו ויצירתו לצד הטוב לפי שהוא נגד רצון הבורא, שאלו היה האל ית' גוזר על האדם לצד מן הצדדים או כופה או מושך את האדם בעיקר תולדתו, מה מקום היה לכל התורה להיות נפרע מן הרשע או לשלם שכר לצדיק, כאשר כתב הרמב"ם ז"ל בפ' הנז', עיין שם ותראה שדקדק הרמב"ם לומר: או אלו היה שם דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים וכו'. נראה מדבריו שכך היה הרצון האלקי בעיקר התולדה דוקא להניח הבחירה והרצון ביד האדם, ולא לסייעו בשום אופן להשיבו לא' מן הדרכים, אבל לאחר שנברא ובא ללחום את יצרו הרע, אעפ"י שהבחירה והרצון בידו, מאחר שכבר התחיל לבחור בחיים, כענין שכתוב ובחרת בחיים. ומכשיר את מעשיו ללחום כנגדו, השי"ת מחזיק בידו ומסייעו ועוזרו. והכי איתא בקדושין פ"ק: אמר ריש לקיש יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא הב"ה עוזרו אינו יכול לו, שנאמר ה' לא יעזבנו בידו ע"כ. ודקדק לומר לשון עוזרו ולא אמר ואלמלא הב"ה מצילו, שאילו היה הקב"ה מצילו מה לי אם גזר עליו בעיקר התולדה או לאחר התולדה, ומה מקום ליתן לו שכר טוב מאחר שהב"ה מצילו, אלא להורות על הבחירה ורצון שנתן ביד האדם, ואין הב"ה מצילו אלא אם כן האדם מתחיל להלחם כנגדו, שנמצא שכבר בחר בחיים ונטה אל צד הטוב ואז הב"ה עוזרו במלחמתו, לפי שאין בזה העזר לא כפייה ולא גזרה ולא המשכה, שכמו שגזרה חכמתו יתברך לתת הבחירה ורצון ביד האדם, כמו כן קבע לאותה הבחירה סייג וגדר לומר עד פה תבא ולא תוסיף, ושכיון שהתחיל האדם להכשיר מעשיו ולוחם כנגד יצרו, השי"ת גומר ועוזרו ולא יעזבנו בידו, שמעתה נסתלקה טענה שזכרנו שאילו היה הי"ת גוזר או כופה או מושך את האדם לדרך מן הדרכים, מה מקום היה להיות נפרע מן הרשע ולשלם שכר טוב לצדיק, כי יש ויש מקום והדין נותן ליתן לו שכר טוב על שנתעורר מעט והתחיל להלחם כנגד יצרו ובחר בדרך החיים הב"ה עוזרו. עוד ארז"ל במדבר רבה פט"ו יותר בביאור: אמרו ישראל לפני הב"ה, רבונו של עולם אתה יודע כחו של יצר הרע שהוא קשה, אמר להם הב"ה סיקלו אותו קימעא ואני מעבירו מכם, שנאמר סולו סלו המסילה סקלו מאבן הרימו וגו'. וכן הוא אומר ואמר סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי. ולעולם הבא אני עוקרו מכם, והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. עוד אמרו במדרש: אמר הב"ה לישראל פתחי לי אחותי רעיתי. פתחו לי כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסים בו. הרי מכל אלו המאמרים הוכחנו שהסיוע והעזר למי שחטא ובא ליטהר אינו נכלל בכלל גזרה או כפייה או משיכה. וכיוצא בזה וקרוב לו כתב הרמב"ם פ"ו מהלכות תשובה וז"ל: ומהו זה שאמר דוד: טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. ידרך ענוים וגומר. זה שישלח נביאים להם מודיעים דרכי ה' ומחזירין אותם בתשובה, ועוד שינתן בהם כח ללמוד ולהבין. שמדה א' בכל אדם, שכל זמן שהוא נמשך בדרכי החכמה והצדקה, מתאוה להם ורודף אותם, והוא מה שאמרו ז"ל: בא ליטהר מסייעין אותו. כלומר ימצא עצמו נעזר על הדבר עכ"ל. וכן אני אומר שהבריאה ממקום הכפרה היא נותנת כח ומעוררת ללמוד ולהבין דרך התשובה, ומזה יימשך לבו בדרך החכמה והצדק ויתאוה לו וירדוף אותה וימצא עצמו נעזר על הדבר, כי לפי שלמות המקום שהוא מקום כפרה, יקבל שלימות מלמעלה לרדוף אחריה, וכן פרש"י ז"ל בפרשת ויצא וז"ל: וזה שער השמים, מקום תפלה שיעלה תפלתם השמימה. הרי שלפי המקום האדם מקבל השלמות, ולכן מקום הכפרה תשרה עליו שלימות הכפרה והסליחה. ולפי דרכנו מ"ש בעל המאמר: "והלואי יעמוד". אין הרצון בזה שהלואי יעמוד שלא יחטא, כי אין המקום גורם זה ולא מושך אותו, והרי אין זה תועלת בריאתו ממקום הכפרה כאשר זכרנו, רק הרצון בזה באומרו והלואי יעמוד על א' מד' פנים: הפן האחד אמר והלואי שהוא לשון מסופק, על דרך: מי יתן והיה לבבם זה להם וגומר. שגם הוא לשון מסופק, ואף על פי שכלפי מעלה אין שייך לומר לשון מסופק כי הכל גלוי לפניו יתברך ואין נסתר מנגד עיניו, אך כך גזרה חכמתו יתברך בדבר הזה לבד, למסור מעשה האדם בידו שיהיה בעל בחירה ורצון, ומלת יעמוד הרצון בה שיעמוד לעשות תשובה, כי שלימות המקום שהוא מקום כפרה תעוררהו ותעזרהו לכך לאמר קום עצל משנתך. הפן הב' והלואי יעמוד שלא יחזור לסורו, כי שלמות המקום יתן מורא שמים בלבו ואל ישוב לכסלה. וכן ארז"ל שלכך נקרא ארץ המוריה, מקום שיראה יוצא לעולם. עוד אמרו על פסוק וירא את המקום מרחוק. מה ראה, ראה ענן קשור בהר, אמר דומה שאותו מקום שאמר לי הב"ה להקריב את בני שם, אמר ליצחק בני רואה אתה מה שאני רואה, אמר לו הין. וענין הענן הזה ידוע ליודעי חן וכו'. וכן יעקב אמר מה נורא המקום הזה, או נאמר פן שלישי והלואי יעמוד, שלכך נברא ממקום הכפרה, שאם באולי יחטא חטא קל שמקום מזבח כפרה תגן עליו שיעמוד במקומו ולא יתחייב בגלות וגירושין מגן עדן כאשר נתחייב לבסוף, שנאמר ויגרש את האדם וגו'. וידוע שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ע"י הקרבנות, ולכך לא הונף עליו ברזל שהוא כלי מלחמה. ומפני שמדת המזבח להטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, ארז"ל שהוא מוריד דמעות על המגרש אשתו ראשונה, לפי שהמזבח הוא כסרסור ושושבין של ישראל לחבר את האהל להיות א' על ידי הקרבנות והמעמדות, שעל ידיהן מתקיימין שמים וארץ, שהן ברית מלח עולם, ונאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. אם כן נמצא שהמזבח מזווג זווגים בין ישראל לאביהם שבשמים, ביום חתונתו זה סיני, שנאמר ויבן מזבח תחת ההר וגו'. וביום שמחת לבו זה אהל מועד, שנאמר ויעש את מזבח הקטרת וגו'. ויעש את מזבח העולה וגו'. ובמקדש ראשון שאז היתה השלמת הזיווג הראשון להביא ישראל שהם שלו יתברך, שנאמר כי לי בני ישראל. לא"י שהיא שלו, שנאמר כי לי כל הארץ. ובנה להם בית הבחירה, שנאמר בו: ועשו לי מקדש. ושם היה היחוד האמתי בלא טלטול כאשר היינו באהל מועד במדבר, שנאמר זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה. וכשגרמו העונות וגלינו מארצנו ונוטל כבוד מבית חיינו נלקה גם הסרסור והשושבין שהוא המזבח, שבטלו הקרבנות מעל גביו. ודבר טבעי הוא כשמזכירין איזה דבר של צער בפני מי שאירע לו כדומה לצערו, שהוא נזכר צער עצמו אפילו שעברו עליו ימים רבים וחוזר ומצטער ומתחדש צערו כשעה ראשונה, נמצא לפי הצעה זאת שמגרש אשתו ראשונה הוא מזכיר את חורבן הבית הראשונה שהיתה חביבה לפניו יתברך יותר מהשנית, והעד שבמקדש ראשון היתה אש של מעלה רבוצה כארי על גבי המזבח, ובמקדש שני היתה רבוצה ככלב וסייועא לא מסייעא, וחסרו ה' דברים ארון כפורת וכרובים ואש, שאעפ"י שהיתה רבוצה ככלב כמו שאמרנו, כיון דסייועא לא מסייעא הוא כמאן דליתא, כאלו חסרה מכל וכל, ובבית ראשון היתה מסייעת אש של מעלה ושכינה ורוח הקדש ואורים ותומים כדאיתא פ"ק דיומא. וכשחרב הבית בעונותינו שרבו, בטלו הקרבנות מהמזבח, ועל כן נזכר המזבח שהוא הסרסור והשושבין לצער עצמו שנתעורר ונתחדש לו כשעה ראשונה בסבת גירושי זאת האשה הראשונה שהוא צער דומה בדומה לצערו, ולהיות שעל כל פנים צער האיש והאשה עצמם כשמתחרטים על הגירושין הוא יותר גדול מצער הסרסור והשושבין, לכן אמר ר' אלעזר כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות. כלומר לא מבעיא כב-יכול הב"ה וישראל שהם נזכרים בסיבת גירושין אלו החורבן והגלות, אלא אפילו מזבח שהוא הסרסור והשושבין מוריד עליו דמעות, כלומר בסבתו. ויראה לע"ד לפרש דלא במזבח של מטה קמיירי וגם לא במזבח של מעלה קמיירי שהוא מכוון כנגד מזבח של מטה, שנאמר מקדש ה' כוננו ידיך. ואמרו רבותינו ז"ל על בקרבך קדוש ולא אבא בעיר. אמר הקדוש ברוך הוא, לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבא בירושלי' של מטה. אלא במי שמקריב על המזבח של מעלה קמיירי, כדגרסינן במנחות פ' הרי עלי עשרון. לעולם זאת על ישראל וגומר. אמר רב גידל אמר רב מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב קרבן. על כן אפשר לפרש שמה שאמר רבי אלעזר אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, הוא כנוי למיכאל השר הגדול המקריב על גבי המזבח של מעלה, ולפי שהמגרש אשתו ראשונה הוא מזכיר חרבן הבית הראשון וגלותן של ישראל שגלו מעל שולחן אביהם, ומיכאל השר מצטער, כענין שנאמר: ואין א' מתחזק עמי על אלה כי אם מיכאל שרכם. וכשם שהכהן הגדול של מעלה אוהב השלום בין ישראל לאביהם שבשמים ושונא הגירושין, כך היתה מדתו של אהרן הכהן שהיה מושפע מאותו השפע של מעלה, להיות אוהב שלום ורודף שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו, ובסבת השלום לא היו גירושין, ועל כן נברא האדם ממקום כפרתו שהוא המזבח, שאם יחטא חטא קל שלא יתחייב גלות וגירושין, וז"א והלואי יעמוד. כלומר הלואי יעמוד במקומו בלא גירושין וגלות, שכל מה שאירע לאב סימן לבנים הוא, כמו שאמרו רז"ל בב"ר פ' כ"א על פסוק ויגרש את האדם. הראה לו חרבן בית המקדש, המד"א ויגרס בחצץ שיני ע"כ. ואמר והלואי בלשון מסופק ואעפ"י שהבחירה והרצון ביד האדם, והלא העונש בידי שמים אם לחייבו גירושין אם לאו, רק מאחר שהבחירה ביד האדם שייך לשון מסופק קודם שיחטא אף על העונש, לפי שאולי יחטא עונש קל שלא יתחייב גירושין וגלות או אם יחטא עון המחייב גלות, וזכות מקום הכפרה תגין עליו להצילו מעונש גלות וגירושין ולאחוז בקרנות המזבח דבזכותא תליא מילתא להקל מעליו העונש, שאף על פי שיתחייב בשאר עונשים יפטר מהגלות, כי פלס ומאזני משפט לה' לשקול החטא כנגד זכות מקום הכפרה אם יספיק לפטרו מהגירושין והגלות, הכל לפי החטא שיחטא, שהרי נאסר לו בשר ועץ הדעת וע"א כדברי רבי יהודה, וכדברי רבי יהודה בן בתירה אף על ברכת השם, וכדברי י"א אף על הדינין כדאיתא בפ' ד' מיתות. ואפשר שאפילו אם היה חטא אדם הראשון חטא אחר יותר גדול מאשר חטא, היה מקום הכפרה מגין עליו להצילו מהעונש הכבד דהיינו הגירושין והגלות, שהרי מלבד הגירושין נתקלל בעשר קללות. אך מה שנגזר עליו בסבת חטא עץ הדעת הגירושין, מפני שאופן החטא היה מחייב זה העונש, ולא מחומר וחוזק החטא, שנאמר ויאמר ה' אלקים הן האדם היה כא' ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים וגו', וסמיך ליה וישלחהו וגו' ויגרש וגו'. וכנגד אופן החטא אמר והלואי יעמוד לשון מסופק אם יהיה חטא קל או אפילו כבד כגון ע"א וברכת ה', ומקום הכפרה תפטרהו מעונש הגירושין ויתחייב שאר עונשין. הד' כי ידוע שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, ולכך לא הונף עליו ברזל, שאין בדין שיונף המקצר על המאריך, וכנגד האריכות ימים של אדם אמר והלואי יעמוד, שיעמוד באריכות ימים בלא גזרת מיתה אם יחטא חטא יותר קל מאשר חטא, תהיה מקום כפרתו מגינה עליו, ואפשר לומר שכנגד המזבח דאית ביה תרתי לטיבותא, שנברא להאריך ימים ומטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, ולכן אמר הנביא על המשמשין על גבי המזבח, בריתי היתה אתו החיים והשלום. לומר שזכות המזבח והשפעתו היתה ברית לכהנים כשהיו נכנסים למקום נורא וקדוש לפני ולפנים שהוזהרו על אותו הכניסה במורא, שנאמר דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו' ולא ימות וגו'. וז"א ואתנם לו מורא. וכן עשה אהרן שנתירא לגשת בשמיני למלואים עד שאמר לו מרע"ה, קרב אל המזבח. וזה אמרו ויראני. ויראת אהרן לא היתה מפני יראת העונש רק מיראת גדולתו וגבורתו ית', וזה אמרו ומפני שמי נחת הוא. שחתתו ויראתו של אהרן היתה לשמה מפני שמו ית' נחת, על כן ראוי הוא להקדים לו התעלה והארוכה שתכנס עמו ברית סגולת המזבח המשפיע חיים ושלום, כדי שיכנס ויצא בחיים ושלום. העולה בידינו מכל זה, שזהו הטעם שעלה בית המקדש במחשבה קודם שנברא העולם, כדי שיתקדש המקום בהכנתו במחשבה העליונה קודם יצירת האדם ממקום המזבח והכפרה לא' מד' תועליות שזכרנו או לארבעתם יחד. א' שאם יחטא יתקרב מיד לבו אל התשובה וירדוף אחריה וידבק בה. ב' שלמות המקום יתן מורא בלבו, מורא שמים שלא יחזור לסורו ולא במהרה הוא חוטא. ג' שלא יתגרש בנקל. ד' אריכות ימים. ואפשר שלזה נאמר בלשון רז"ל, עלה במחשבה. כלו מר חש"ב מ"ה ע"ד שאמרו בתיקונים חכמה כ"ח מ"ה, ובזה נתקדש המקום המובחר לכפרה ואחר כך נברא האדם משם. ועל זאת המחשבה מחשבת בית המקדש שתצא אל הפועל התפלל א"א ע"ה מיד אחר עקידת בנו יחידו, באומרו ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה. והדברים האלו חתומים וצריכים ביאור. ונלע"ד שכוונת א"א ע"ה בזה כמו שאמרנו, שלפי שהדבר שהוא במחשבה אינו נראה לעינים, ועכשו שנעקד בנו ונתנסה בי' נסיונות והקריב עולה תחת בנו במקום נורא וקדוש, ונתחנך מקום המזבח במחשבה שלימה וטובה לעקוד את בנו, ובמעשה טוב שהקריב את האיל לעולה תחת בנו, מצא מקום לגבות את חובו להתפלל לפניו ית' ולומר כשם שיצאה מחשבתי הטובה למעשה שבזה נתחנך מקום מחשבתו ית' למעשה, כן יהי רצון מלפניך ה' שיבנה בית המקדש במהרה כדי שתצא המחשבה מהכח אל הפועל ועין בעין יראה, וז"א ה' יראה. וכנגד המהירות שהתפלל אמר אשר יאמר היום, כי היום יורה על המהירות. ומה שיאמר היום בהר ה' יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך. או נוכל לפרש שהתפלל על הבית השלישי שיבנה במהרה בימינו, ואומרו ה' יראה. הרצון בזה שישגיח, יבנה אותו הב"ה בעצמו ובכבודו ולא ע"י בנין בשר ודם, כדכתיב ואני אהיה לו לחומת אש סביב לה וגו'. ואומר ביום ההוא אקים סוכת דוד וגו'. וימשך מזה להיות הבנין על ידו ית', אשר יאמר היום. כלומר אותו היום שנאמר עליו היום אם בקולי תשמעו. יאמר בהר ה' יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך וגו'. ואמר בהר ה' לומר שלא יקרא עוד משם ואילך שם ההר הר המוריה או הר ציון כי אם הר ה' על שם כי בנה ה' ציון נראה בכבודו. או יאמר על דרך שאמרו רז"ל בפסחים פ' האשה: אמר ר' אלעזר מאי דכתיב והלכו גוים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב. אלקי אברהם אלקי יצחק לא נאמר אלא אלקי יעקב, לא כאברהם שכתוב בו הר שנאמר בהר ה' יראה, ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה. אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר ויקרא למקום אל בית אל. ויש לדקדק למה דלג ר' אלעזר להביא ראיה שיעקב קראו בית אל מפרשת וישלח, ולא הביא ראיה מפרשת ויצא שהיא קודם לפרשת וישלח, כשיצא מבאר שבע נאמר ויפגע במקום וגו' ויקרא את שם המקום ההוא בית אל. ועוד למה שינה ר' אלעזר לומר לא כאברהם שכתוב בו וכו' ולא אמר ולא כאברהם שקראו הר, שהרי גם באברהם נאמר ויקרא שם המקום ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה. וכן בפסוקים עצמם יש להסתפק למה הוצרך יעקב אבינו לקרא למקום שם ג' פעמים שכשנראה אליו השי"ת וברכו ברכת אבלים, שנאמר וירא אלדים אל יעקב עוד ויברך אותו. ושם נאמר לו לא יקרא שמך יעקב וגו'. ובשורת הבנים ובשורת הארץ, חזר והציב מצבת אבן, חזר אז פעם ג' ויקרא שם המקום בית אל. ועוד למה ב' פעמים קרא שם המקום בית אל ופעם א' קרא אל בית אל. ועוד למה שינה הלשון, פעם נאמר ויצק שמן על ראשה ופעם נאמר ויצק עליה שמן ולא נאמר על ראשה. ועוד למה כשהציב ב' פעמים המצבות הזכיר שנסך ובפעם הג' שבא לו הציווי שיבנה המזבח ובנה אותו לא הוזכר שום קרבן ולא נסך שנסך עליו ושם היה ראוי להקריב, שלא לחנם בא לו הציווי שיבנה המזבח. ועוד מה בא הכתוב להשמיענו אז בפעם הג' שזכרנו באומרו ויעל מעליו אלדים במקום אשר דבר אתו, מאי נפקותא יש בזה שבא הכתוב להשמיענו. והנה ביאור אלו הספקות וישובן נראה לעינים שכל אלו הענינים הם רמז למקדש ראשון שני ושלישי, ולפי שכשנגלה השי"ת ליעקב בפעם שלישית ונתאששו הברכות ושנוי השם בידו כאשר אמר לו המלאך אחר האבקו עמו שהי"ת יחליף שם יעקכ ויברכהו בבית אל, שנאמר בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו. אז באותו הפעם בירכו ברכת אבלים, לכן לא נרמז לו ליעקב בפעם השלישי הבית השלישי כדי שלא לערבב השמחה באבילות, ואז נרמז לו בית שני, וז"ש ויעל מעליו אלקים וגו'. לרמוז על חרבן הבית והסתלקות השכינה, וכן תרגם אונקלוס ואסתלק מעלווהי יקרא דה' וגו'. ולכן לא נצטווה אז לבנות מזבח של בנין שמורה על קיום וחוזק והעמדה רק הציב מצבת אבן המטלטל שאין לה קיום, ואעפ"י כן קרא שם המקום בית אל על שם קדושת שעתן שעמדו בית ראשון ושני ת"י ות"ך שנים כמנין כתי"ת למאור, וכנגד בית ראשון שנאמר עליו ויפגע במקום, שהיתה פגיעה ראשונה שפגע במקום קדוש, גם שם נרמז לו שלא יעמוד אותו הבית ותסתלק השכינה משם, וזה נרמז לו בחלום במ"ש לו: כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך. עד ולא עד בכלל, ודברי חז"ל מסכימין לזה במ"ש בב"ר פ' ס"ט וז"ל: ד"א מלמד שהראה הב"ה ליעקב בית המקדש בנוי וחרב ובנוי, ויאמר מה נורא המקום הזה זה בנוי, המד"א נורא אלהים ממקדשיך. אין זה הרי חרב, כמד"א על זהּ היה דוה לבנו. כי אם בית אלדים בנוי ומשוכלל לעתיד לבא, כד"א כי חזק בריחי שעריך וגו' ע"כ. ולכן כאשר נרמז לו שם החורבן לא הציב דבר של בנין וחזק רק מצבה, דבר המטלטל שאין לו קיום כי אם לפי שעה, שנאמר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה וגו'. ואמר ויצוק שמן על ראשה. כלומר שנתן הודיה על השראת השכינה בבית ראשון, כי כל דבר התחלה יקרא ראש, כמו החדש הזה לכם ראש חדשים. ובדברי חז"ל נוטל חלק בראש, וכן הרבה. ולכן בשנייה כשבנה מצבת אבן לא נאמר ויצק שמן על ראשה כי אם ויסך עליה נסך ויצק עליה שמן, לפי שאותה המצבה היתה רמז לבית שני לא נאמר בה על ראשה, וקרא אותה בית אל על שם קדושת הבית בשעתו. אכן כנגד הבית השלישי שיבנה במהרה בימינו קרא לו שם חדש אשר פי ה' יקבנו, ולכן קרא למקום אל בית אל לומר שהאל ית' יהיה סביב לביתו חומת אש, שנאמר ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב וגו'. וזה אמרו אל בית אל. ולהורות על אותו הבית השלישי שיהא קיים לעולם, בא לו אז הצווי שיעשה מופת בבנין ובלשון מובחר ויפה לשון קומה ועלייה וישיבת קבע ועשייה שנאמר ויאמר אלדים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח וגו'. שכל אלו הלשונות הם מיותרים לבד ציווי עשיית מזבח בבית אל, ואם כן היל"ל לך בית אל ועשה שם מזבח, קום עלה ושב שם למה לי, אלא להורות על הקיום והעלייה וההעמדה וישיבת קבע ב"ב. וקרא שם מזבח אל בית אל עוד לסבה שנית על שם: ושם העיר לפנים ה' שמה. ולרמוז אל הג' מקדשים ולהתפלל עליהם שישרה שכינתו על כל בית ובית קרא ג' פעמים שם כי בקריאת השם של קדושה מתקדש המקום. ולהיות שלעתיד לבא נאמר והסירותי לב האבן ונתתי לכם לב בשר. ולא יביאו עוד חטאות ואשמות ועלת התמיד לכפרה על החטאים והעונות, לפי שיעקר יצר הרע ממנו ויתחדשו הקרבת הקרבנות ויהיו התמידין זבחי צדק, לכך לא נצטוה יעקב אבינו ע"ה להקריב בו קרבן רק נצטוה על בנינו רמז לבנין הבית הג' כאשר זכרנו, ולכן לא הזכיר לא בצווי ולא בעשייה שיהא בנין אבנים המזבח כמו שהזכיר במצבת אבן, לפי שיעקר יצה"ר שנקרא והאבן גדולה כמו שדרשו רז"ל בב"ר. וגללו את האבן מעל פי הבאר. לעתיד לבא ב"ב, ויהיו הקרבנות והזבחים זבחי צדק, דכתיב הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים אז תחפוץ זבחי צדק וגומר. ולפי שגם יעקב הראה לו הב"ה החרבן הראשון והשני וכנגדם קראם ב' פעמים בית אל, לכן לא הביא ר' אלעזר ראיה שיעקב קרא לבית המקדש בית מפרשת ויצא יעקב, לפי שאותו בית בבית ראשון קא משתעי קרא שנחרב בעונותינו, וא"כ מאי אולמיה דיעקב מדאברהם שכתוב בו הר שהוא רמז לחורבן בית א' שנאמר על הר ציון ששמם וגו'. ומאי אולמיה מיצחק שכתוב בו שדה שהוא רמז לחורבן בית שני שנאמר ציון שדה תחרש. והרי גם יעקב שקראו בית בפרשת ויצא הוא רמז לחורבן הבית הא' כאשר זכרנו. ולכן דלג ר' אלעזר מלהביא ראיה מפרשת ויצא והביא ראיה מפרשת וישלח, שאותו בית נקרא אל בית אל שהוא בית ג' בית של קיימא שיבנה ב"ב ויהיה חסד אל כל היום חומת אש סביב לה, וכיון שחומת העיר שהבית בכללו הוא האל ית', נאות שיקרא הבית אל בית אל, לומר שהוא ית' המשגיח והחומה, כי שמש ומגן ה' אלדים לאותו הבית אשר לא ימוט לעולם, וכיון שכן שיעקב אבינו ע"ה התחיל לעשות מעשה ולבנות מזבח שלא נזכר בו שום קרבן שהעלו עליו ולא מנחה ולא נסכים רק כדי לעשות חנוכת הבית הג', ושם המזבח מוכיח עליו כאשר זכרנו, לכן א"ר אלעזר לשון קריאה ביעקב באומרו אלא כיעקב שקראו בית. לפי שקריאת יעקב היתה קריאה עיקרית מכמה טעמים: הא' שהיתה נבואה ובשורה לעתיד. שנית שהיה בה תפלה. ג' שהיה בה מעשה שבנה המזבח וסימנא מילתא היא. ד' והיא גדולה מכלם שהזכיר ש"ש על הבית וקרא עצם שם הבית אל בית אל על שם העתיד, כד"א ושם העיר לפנים ה' שמה. להורות על גודל ההשגחה אשר יהיה על הבית הגדול והקדוש, מה שאין כן באברהם שאעפ"י שהיתה קריאתה לשון תפלה ונבואה והזכיר ש"ש במ"ש ה' יראה. מ"מ לא הזכיר עצמות שם הבית בשם ה' כאשר אמר יעקב וקרא עצם שם הבית אל בית אל, וחנך את הבית שעשה סימן ובנה את היסוד, וכנגד קריאת זה השם שקראו יִעקב תקנו אנשי כנסת הגדולה לומר במוספי י"ט בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו. והנה יצאנו ידי חובתינו מהמאמר שזכרנו והפסוקים מפרשת ויצא ופרשת וישלח: ונחזור לפסוק שאנחנו בו לפרשו על זה הדרך, ונאמר שא"א ע"ה כאשר אמר לו יצחק בנו ואיה השה לעולה, אז השיב אלדי' יראה לו השה לעלה בני. הזכיר שם אלדים שהוא מדת הדין שהצדיק עליו הדין, שבדין השי"ת מצוהו על העקידה, כי ה' נתן אותו והשם לקחו, וכיון שראה שנאמר לו אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, ושלא היה כי אם נסיון, ושהוא ית' מתנהג עמו במדת רחמים, אמר הרי השעה שאתפלל על בני, כמ"ש בנסיון והאלדים נסה את אברהם. שהיה מדת הדין, וכנגד זה אמר אלדים יראה. ואח"כ נאמר ויקרא אליו מלאך ה' שהוא מדת רחמים, וכנגד זה אמר ה' יראה שהוא משגיח ברחמים כן יכבשו רחמיך את כעסך בימי הגלות והחורבן וההשגחה תהיה כ"כ גדולה עד שלרוב גדולה יאמר היום הידוע שהוא היום אם בקולי תשמעו, בהר ה' יראה. כלומר שהב"ה כביכול בא ליראות ולא לראות לבד, כלומר שיתמהו העמים לומר מה שהיה עד עתה הר שמם ה' נראה בכבודו, ויהיה נדרש לפניו ולאחריו אשר יאמר היום בהר ה' ה' יראה, ולא די שהוא רואה ומשגיח עליו, אלא שההשגחה תהיה כל כך גדולה שהוא רואה ונראה, כענין שנאמר כי בנה ה' ציון נראה בכבודו, ועל דרך זה נאמר כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון, שתרבה השגחתו עלינו. או יאמר ה' יראה לפי שמהידוע שאברהם אבינו היה מכריז ומפרסם אלקותו והשגחתו ית', וכיון שנצטוה על עקידת בנו יחידו, והאלדים נסה את אברהם, ושאל את יצחק איה השה לעולה, אז השיב לו אלדים יראה לו השה לעולה בני, לפי ששם אלקים שם שררה הוא, כמו שפרש"י ז"ל בכמה מקומות, לכן הזכיר זה השם כי אלדים קדושים הוא לומר לבנו יצחק שלא היה הוא כדאי להקריב קרבן מאיזה מין שיבא לידו שאינו יודע הירצה ה' באלפי אלים בעגלים בני שנה, ולפי זה תרגם אונקלוס קדם ה' גלי, לומר שהוא לא היה יודע, ורש"י ז"ל פי' יראה ויבחר לו השה עכ"ל לעניינינו. ומלת לו יורה גם כן על זה שאמרנו, שמצד שהוא אלהים הקרבן הוא דבר הנוגע לו, מן הראוי שהוא ית' יבחר ויאמר לי מה יהא משפט הקרבן שאקרב לפניו כדי שלא אבוא לידי טעות בקרבני כאשר טעה קין שהקריב קרבן והפסיד, כי אין האדם יוצא ידי חובתו ית' אם יקרב כל אילי בשן אלא אם כן בא הצווי מאתו ית', שאינו שואל מאתנו קרבנות לפי כחו כי אם לפי כחנו, וכן אמר מרע"ה לפרעה ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה. ופרש"י ז"ל לא נדע מה נעבוד, כמה תכבד העבודה, שמא ישאל יותר ממה שיש בידינו עכ"ל. נמצא שא"א באומרו אלדים יראה לו וגו' היה מפרסם מציאות השי"ת ויכלתו, ואגב אורחא הצדיק עליו מדת הדין לומר שהוא ית' נתנו והוא לקחו כי הכל שלו, וזה אמר אלדים יראה לו. לומר כי בנו יצחק שלו הוא, כי הוא ראה באצטגנינות שלא היה ראוי להוליד ובחפצו ית' שדד המערכה ונתן לו את יצחק, וברצונו וחפצו חזר ולקח את פקדונו, ולכן אמר בדרך רמז לעלה בני. כמו שדרשו רז"ל. ואם לאו לעלה בני. ויצחק הבין הרמז במה שאמר לעלה בני, שהוא הולך לישחט ואעפ"י כן וילכו שניהם יחדו. וכאשר ראה אברהם שנצול בנו אמר אברהם זה שאמרתי אלדים יראה לו השה וגו'. כדי להטעות בני שלא יבין שהוא בעצמו הקרבן, ואמרתי לו פטומי מילי שלא הבאתי השה מצד שהוא אלדים קדושים והוא יראה לו ויבחר הטוב בעיניו והראוי לו לפי כחנו לקרבן, חשש אברהם דלא נפיק מיניה חורבה כמו שהזהירונו רז"ל הזהרו בדבריכם שמא ישתו התלמידים המים הרעים וכו'. ואלמלא היה נשחט יצחק לא איכפת ליה במה שאמר ליה, אבל עכשיו שנצול יבא לידי טעות ויאמר לימדני אבא שהשי"ת מצוי ומשגיח, והעד שהוליך האש והעצים שהיא ההכנה לקרבן אשר ישגיח השי"ת ממרום קדשו ויבחרהו ויצוה לו שיקריבנו לפניו, אבל מכל מקום לו למדתי מדבריו אלא שהוא משגיח במה שנוגע אליו ית' שהוא הקרבן, כמו שפירשנו אלדים יראה לו וגו', אבל מנלן שהוא ית' משניח בשפלים ובפרטים ושהוא מטיב עם בריותיו, ע"כ קרא שם המקום ה' יראה, כלומר מה שאמרתי אלקים יראה לו הוא להצדיק עלי את הדין ולהראות לשון שררה וגדולה, והיית בא מזה לכלל טעות לומר שאינו םשגיח כי אם בדברים השמיימיים הנוגעי' אליו ית', אבל לא בתחתוני' השפלים, ומעתה שראית כל אלו ההשגחות הפרטיים והרחמים הפשוטים וקְראי אברהם אברהם אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, והזמין לו מו' ימי בראשית איל תחת בנו, הרי שהוא משגיח בתחתונים ומטיב עמהם שלא בא האלדים רק לנסות וליתן לי שכר טוב על הנסיון ועל העקידה לנו ולזרענו עד עולם, לכן דע לך שצריך שתדע שה' שהוא מדת הרחמים ומשגיח ומטיב עם בריותיו הוא יראה, וז"א ויקרא שם המקום ה' יראה. וזה יהיה מה שנכריז ונפרסם אלקותו ית' לבריות, אבל אני ואתה שראינו את המקום, כמו שנאמר וירא את המקום וגומר. ופי' רז"ל שראו ענן קשור על ההר. ולנו נתפרסם מציאותו והשגחתו ית' הרבה עד שהיה מראה לנו מקום שכינתו ית' בענן, א"כ מן הראוי אשר יאמר היום בהר ה' יראה, כלומר לא מבעיא שהשי"ת יראה וישגיח על בריותיו אלא שהשגחתו היא כ"כ גדולה עליהם עד שהוא נראה עין בעין. וז"א אשר יאמר היום וגומר, כי היום ההוא ראו אברהם ויצחק עין בעין כי נראה השי"ת אליהם:

או נוכל לומר שכל הז' דברים שנבראו, מהם נבראו תבלין ליצה"ר, ומהם נבראו בסבתו, כי מאחר שעלה במחשבתו ית' לברוא את המין האנושי ולתת הבחירה בידו, והיצה"ר הוא המפתה והמסית אותו להטות משפט גבר מן הדרך הטובה והחיים אל דרך הרע והמות, הוצרך להקדים תעלה ומרפא להנצל מפח שלו, וידוע שהתורה היא סם חיים, כדגרסינן במס' קידושין פ"ק: תנו רבנן ושמתם, סם תם, נמשלה תורה בסם חיים, משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטייה על מכתו ואמר לו בני כל זמן שהרטייה זו על מכתך אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתירא, ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה נומי, כך הב"ה אמר להם לישראל בני בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים, שנאמר הלא אם תטיב שאת. ואם אין אתם עוסקים בתורה אתם נמסרים בידו, שנאמר לפתח חטאת רובץ. ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו בך, שנאמר ואליך תשוקתו. ואם אתה רוצה אתה מושל בו ע"כ. ואמרו עוד: אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. הרי הכרחיות עליית התורה במחשבה לצורך המין האנושי שנתן האל הבחירה והרצון בידו כדי להטיב עמו שיהא מקבל שכר על בחירתו בטוב, שאם היה מוכרח במעשיו היה כמלאכי מרום ולא היה ראוי לשכר ועונש, לכן הוצרך התורה תבלין ליצה"ר. והתשובה היתה הכרחית כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, כאשר כתב הרשב"א ז"ל: ואם לא נבראת התשובה לא היה עומד העולם אפילו דור א'. וידוע כי עיקר התשובה היא בעוד כחו בו בימי בחרותו, כמ"ש ז"ל: באותו פרק ובאותו מקום ובאותו אשה, כענין שנאמר וזכור את בוראך בימי בחורותיך. נמצא שהתשובה היא תבלין להכנעת יצה"ר וגם בסבתו. ג"ע וגיהנם - ידוע שהם בסבת יצה"ר, שאלמלא יצה"ר לא היינו ראויים לקבל שכר ג"ע ולעונש גיהנם. כסא הכבוד הקמתו מורה על ההשגחה כדי להשגיח על צאן קדשים שלא יפלו בידו של יצה"ר, כענין שנאמר: צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ה' לא יעזבנו בידו. ודרשו ז"ל פסוק זה ביצה"ר, ולהורות שכסא הכבור מורה על ההשגחה הפרטית אמר הנביא ישעיה: כה אמר ה' השמים כסאי וגו'. כוונת זאת הנבואה להורות על ההשגחה הפרטית ולבטל סברא כוזבת לאמר שהשי"ת לרוב רוממותו אינו משגיח בשפלים כי הוא יושב בשמי מרומים גבוה מעל גבוהים, וא'ך ישגיח על הארץ בשפלים ונבזים, על כן אמר הנביא שאין הדבר כן, שאעפ"י שבשמים כסאי אני השגחתי בארץ כי היא הדום רגלי, ואם אני יושב בגבהי מרומים אני מביט בעמקי הדומים, ואין אני צריך לכסא רק דברה תורה בלשון בני אדם, כשהמלך רוצה לפקח בצרכי עבדיו מכינים לו כסא, כך אני מכנה השמים בשם כסא כדי להשגיח על בריּתי, כמו שאומר אחר זה ואל זה אביט וגו'. ולזה כיון מרע"ה באומרו אין כאל ישרון וגו'. כנה הכתוב ישראל בלשון ישרון שהוא לשון הבטה והשגחה, אמר לישראל ראו השגחתו ית' עליכם ששמים ושמי השמים לא יכלכלוהו, והוא מצמצם שכינתו בשמים כאלו השמים כסאו והוא רוכב שמים, וכל זה למה, לפי שהוא בעזרך להשגיח עליך, אכן גאותו שהוא רוממותו ית' בשמי השמים, כמו שתרגם אונקלוס ובגאותו שחקים, ותוקפיה בשמי שמיא, שאין לו יתברך מקום מוגבל כי הוא יתברך מקומו של עולם ואין העולם מקומו, ומלא כל הארץ כבודו, וז"ש רז"ל: ברוך המקום. ומקו"ם הוא עולה קֶפ"ו, וכן שם של ד' עולה קפ"ו בזה האופן: עשרה פעמים עשרה הרי מאה, חמשה פעמים חמשה הרי חמשה ועשרים, ששה פעפים ששה הרי שלשים וששה, חמשה פעמים חמשה הרי חמשה ועשרים, הרי קפ"ו. על כן אמר הנביא שהשי"ת מלא כל הארץ כבודו, ואם השמים כסאו השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו וכל הארץ הדום רגליו, ואחר שאין לו ית' מקום מוגבל אמר איזה בית אשר תבנו לי בארץ ואיזה מקום מנוחתי שאתם מגבילין בשמים לדירת קבע שלי, ואם תאמר מאחר ששמים וארץ אין לי שום צורך בהם לדירת קבע ולמקום מנוחה, מה צורך בברייתם, דע לך כי כל אלה ידי עשתה והיה לו הוייה, וזה אומרו: ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו וגו'. הכל לצורך המין האנושי כדי להטיב עמו, שכן דרך הטוב להטיב בפרט עם מי שצריך הטובה שהוא העני ונכה רוח והוא העני המתענה ללחום את יצרו ולהשפיל את רוחו, כמד"א זבחי אלקים רוח נשברה. וז"א ואל זה אביט אל עני ונכה רוח, כי קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע, ובמה יזכה לזה השכר שאביט אליו ואטיב עמו, במה שיחרד על דברי:

או יאמר כנגד העני בממון, ואמר ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה נאם ה'. כלומר אני הוא שעשיתי לעני עני ולעשיר עשיר, כמד"א עשיר ורש נפגשו עושה שניהם ה'. ועכ"ז השגחתי בפרט וביחוד בשפל שבמין האנושי שהוא העני בממון בתנאי שיחרד על דברי:

או יחזור ואת כל אלה ידי עשתה על השמים והארץ האמורים לעיל, שהוא להביא ראיה שהב"ה בעצמו ובכבודו משגיח בשפלים, שהרי את כל אלה ידי עשתה, כלומר אני בעצמי ובכבודי עשיתי העולם ומלואו בשביל המין האנושי כדי להטיב עמו, וכן אל תתמה אל מה שאני מביט אל עני ונכה רוח וגו', כי כל מה שבראתי להטיב עם בריותי החרדים על דברי:

או יאמר ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה, כנגד יצה"ט ויצה"ר, ששניהם צריכים לעולם שיהיה להם הוייה, ע"ד אז"ל: והנה טוב מאד זה יצה"ר, שאם לאו הרי אנו כמלאכים. וא"כ מה צורך לעולם במין האנושי, הרי כבר נבראו מלאכים, והיאך נהיה ראויים לשכר ועונש, לכן ראוי שאל זה אביט אל עני ונכה רוח הלוחם עם יצרו ומדכא את רוחו כמו שזכרנו למעלה, מאחר שהוא חרד על דברי, ולכן ראוי שאביט אליו לסייעו, ע"ד אמרם ז"ל: הבא ליטהר מסייעין אותו כמו שפי' למעלה: העולה בידינו שהש"י היושב בגבהי מרומים על כסא הכבוד כדי להביט בעמקי הדומים ולהשגיח על צאן קדשים לסייעם במלחמתן של יצה"ר כמו שאמרנו, ואת כל אלה ידי עשתה שהם השמים שהם כסא כבודו, ואת הארץ שהוא הדום רגליו, כדי להביט אל העני ונכה רוח הנלחם עם יצרו, לסייעו ולהטיב עמו וליתן לו שכר טוב, הרי תועלת כסא הכבוד שהוקדם במחשבה לסייע לבאים ליטהר. תועלת בית המקדש בסבת יצה"ר, כדי שיכופר בקרבנות אף העבירות שלא נודעו לו לעשות תשובה עליהן, לכן לא תועיל קדימת התשובה לבדה בלא בית המקדש לפי שהם קלים בעיניו ולא יעשה תשובה, ונמצא חוטא והוא ידמה שאין זה חטא ואין בהם לא עשה ולא תעשה, כגון האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה, והמתכבד בקלון חבירו, והחושד בכשרים, ואפשר וקרוב לודאי שלזה כיון הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות תשובה באומרו: אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות. והוקשה להרב בעל כסף משנה ז"ל שזה הפסק לא אתי לא כר' ולא כרבנן, דלרבנן אפילו עבר אעשה אם לא עשה תשובה אין שעיר מכפר, ולר' אפילו עבר על החמורה שעיר מכפר, והניח הרב הנז' ז"ל בצריך עיון. ואולי יש לדחוק מ"ש הרמב"ם ז"ל שהשעיר מכפר על הקלות, יאמר על אותם הקלות שזכרנו שהם קלות בעיני האדם שנדמה לו שלא חטא מפני שאין בהם לא עשה ולא תעשה, ומהטעמים שזכר הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות תשובה, ומ"ש אח"כ הרמב"ם: ומה הן הקלות וכו', חוזר על הקלות שזכר כבר, המוזכרים במשנה פ"ק דשבועות ומפרש בגמרא דקלות היינו עשה ולא תעשה. העולה מדברינו כדי לישב דברי הרמב"ם ז"ל דבתרי מיני קלות משתעי, כי היכי דלא תקשי קושיית הרב בעל כסף משנה ז"ל שהיא באמת קושיא חזקה. עוד היה תועלת בית המקדש יותר מבזמן הזה, שבכל יום היתה מתעוררת כח התשובה אפילו ליחיד ולא היה אדם לן בירשלים ועון בידו, כאמרם ז"ל: תמיד של שחר היה מכפר על עבירות שבלילה, תמיד של בין הערבים היה מכפר על עבירות שביום. מה שאין כן בזמן שאין ב"ה קיים שאעפ"י שהתשובה והצעקה יפה לעולם, מ"מ בעשרה ימים שבין ר"ה לי"ה היא ליחיד יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר דרשו ה' בהמצאו. אבל צבור כל זמן שעושין תשובה וצועקין הם נענים, שנאמר כה' אלדינו בכל קראינו אליו. הרי שב"ה היה בן גילה של תשובה, לפי שהיה מקום קדוש מעורר התשובה בכל יום ומתקבלת אפילו ליחיד, וא"כ הנה שגם ב"ה הוצרך להקדים במחשבה בסבת יצה"ר. ושמו של משיח הוקדם במחשבה לפי שהוא בערך ג"ע לפי שגיהנם כולל כל מיני יסורין שמייסר הב"ה את האדם בין בעה"ז בין בעה"ב. וכמו שיש גיהנם של אש רק לזכך וללבן ולצרף הנשמות כדאיתא בס' הזהר בפרשת כי תצא: ר"ש אמר: נפשא דהיא משפעא דיסודא עילאה, כד איהי חבת אשא דלעילא שלטא עליה זן בזיניה, ובגופא שלטא אשא דלרע. ‏ כן יש גיהנם של שלג, דכתיב תשלג בצלמון. וכנגדן בעה"ז נמשל השעבוד לתרתי גיהנם, דכתיב הרכבת אנוש לראשינו באנו באש ובמים. וכנגד הגיהנם שבעה"ז שהוא השעבוד שברא הב"ה בסבת יצה"ר עלה במחשבה כנגדו, ולעומתו שמו של משיח כמ"ש ארז"ל: אין בין העה"ז לימות משיחנו אלא השעבוד שהוא בערך ג"ע של ע"ה שהוא מוצל מתרתי, גיהנם מאש ומים:

ואחשוב עוד לומר שלפי שקדמו ז' דברים אלו לעולם במחשבה, לכך נרמזו כלם בפ' בראשית כדי לאמר שקדמו במחשבה: כנגד התורה מצינו שנצטוה אדם הא' כמה צוויים כמו שבאו בדבריהם ז"ל, יש מי שאומר שש מצות נצטוה, ויש מי שאומר לא נצטוה כ"כ אלא קצת מהם. וגם נראה בב"ר פרשה כ"ד. על פסוק זה ספר תולדות אדם. שאדם הראשון ידע התורה כולה, שאמרו שם: רבנין אמרי אפילו סרגולו של ספר אדם הראשון למדו, שנאמר זה ספר הוא וסרגולו. ואעפ"י שלא הביאו לשם אלא לראיה שכל האומניות אדם הראשון למדם ואפילו סרגולו של ספר, מ"מ מילתא אגב אורחא אשמועינן, רבנן באמרם זה ספר הוא וסרגולו, משמע שגם הספר ידע אדם הראשון, עוד נרמזה התורה בה' פעמים שנאמר אור בפרשת בראשית, כדאיתא בב"ר פ' ג'. א"ר סימון ה' פעמים כתיב כאן אורה כנגד ה' חומשי תורה. תשובה אמרו רז"ל על פסוק ועתה פן ישלח ידו. א"ר אבא בר כהנא מלמד שפתח לו הב"ה פתח של תשובה, ועתה. אין ועתה אלא תשובה, שנאמר ועתה ישראל מה ה' וגו'. וכן בענין קין פסוק מלא הוא, הלא אם תטיב שאת וגו'. עוד אמרו בב"ר על פסוק ורוח אלקים מרחפת על פני המים, באיזה זכות ממשמשת ובאה, מרחפת על פני המים, בזכות התשובה שנמשלה למים, שנאמר שפכי כמים לבך וגו'. ג"ע דכתיב ויטע ה' אלקים גן בעדן וגו'. גיהנם רמוז במה שלא נאמר כי טוב במלאכת יום שני. ועוד דרשו ז"ל בב"ר פרשה כ"א על פסוק ויגרש את האדם וישכן מקדם וגו'. מקודם לגן עדן נבראת גיהנם. גיהנם בשני וג"ע בשלישי. ואת להט החרב המתהפכת על שם ולהט אותם היום הבא. כסא הכבוד מוזכר בפסוק ראשון שבתורה, בראשית ברא אלדים את השמים, כמד"א השמים כסאי. ב"ה רמוז בפסוק וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה. כמו שדרשו רז"ל מן האדמה. ר' ברכיה ור' חלבו בש"ר שמואל בר נחמן אמרו ממקום כפרתו נברא, המד"א מזבח אדמה תעשה לי. שמו של משיח רמז בפסוק ורוח אלקים מרחפת. כמו שאמרו ז"ל בב"ר פ' ב'. ורוח אלדים מרחפת, זו רוחו של מלך המשיח, המד"א ונחה עליו רוח ה'. באיזה זכות ממשמשת ובאה, מרחפת על פני המים. בזכות התשובה שנמשלה למים, שנאמר שפכי כמים לבך וגו'. ומפני שראיתי כוונת רז"ל בזה המאמר של ז' דברים להורות לנו מה גדלו מעשי ה' ית' מאד עמקו מחשבותיו, ויכלה הזמן ולא יכלה ביאור דבריהם אלו, על כן ראיתי כדי שלא להטריח על הקורא בהקדמתי זאת, לחלק לחצאין ביאור מאמר זה לפי דעתי הקלושה והחלושה חציו בהקדמה וחציו בדרוש ראשון, וכדי להביא גאולה לעולם ולא לימנע טוב מבעליו אזכיר עוד שאלה אחת ששאלתי בזה המאמר את פני האהוב למעלה ונחמד למטה ארי שבחבורה ראש המדברים בכל מקום האלוף מהר"ר יצחק גרשון נר"ו, והשאלה היא מנין לרז"ל שגיהנם קדם במחשבה, דבשלמא שאר הששה דברים כולהו כתוב בהו לשון קדימה, כגון ראשית וקדם ומאז וראשון וטרם ולפני שמש, אבל בגיהנם שהביאו רז"ל ראיית הקדימה מפסוק כי ערוך מאתמול תפתה, לא מצינו באותו פסוק שום לשון המורה על הקדימה, שלא יתכן לומר שמלת מאתמול תורה על הקדימה, כלומר אתמול ליום ראשון שנברא העולם, מפני שהדבר ידוע שאין הפה יכול לדבר ולצייר ולהגביל זמן ולומר היום ולמחר אתמול שלשום קודם שברא השי"ת סדר זמנים, ואמר ויהי אור, ויקרא אלקים לאור ולחשך קרא לילה, ואם כן איך יאמר אתמול על תוהו ובהו וחשך, ואם לא היה דברי רז"ל בב"ר אשר נזכיר בכאן המחזיקים קושיא זאת, היינו יכולים לדחוק ולומר שאעפ"י שלא יפול לשון תמול שלשום היום ולמחר במשך התהו עצמו, מכל מקום בערך יום ראשון מימי הבריאה שנקרא יום, יקרא כל משך התהו כיום אתמול כי יעבור, אבל דברי רז"ל בב"ר פ' ד'. שוללין את דברינו זה במה שאמרו שם: למה אין כתיב בשני כי טוב, ר' יוחנן תני לה בשם ר' יוסי בר חלפתא שבו נבראת גיהנם, שנאמר כי ערוך מאתמול תפתה. יום שיש בו אתמול ואין בו שלשום. הרי שרז"ל שללו להזכיר זמן שלשום קודם הבריאה וקודם סדר הזמנים באמרם ואין בו שלשום. עוד זכינו ומדבריהם למדנו ממה שאמרו יום שיש בו אתמול שהוא יום שני שבו נברא גיהנם, ושוללים שלא נברא גיהנם ביום ראשון, משם תבין שלא יקרא משך התהו אתמול, דאם לא כן מנא להו לרז"ל שבשני נברא גיהנם, דילמא בראשון נברא גיהנם, ומאי דכתיב מאתמול נאמר על משך התהו שנקרא מאתמול בערך הבריאה, אלא בודאי האמת יורה דרכו שאין שייך להזכיר שום אופן זמן על משך התהו. ועוד איתא בשמות רבה פרשה ט"ו. יותר מבואר שזה הפסוק אתי למעוטי דדוקא ביום השני נברא גיהנם ולא ביום הראשון, דאיתא התם: ומנין שנברא גיהנם ביום הב', שכן הנביא מפרש: כי ערוך מאתמול תפתה, מן היום שאדם יכול לומר אתמול, ואימתי יכול אדם לומר אתמול, ביום השני שיום א' בשבת לפניו, עד כאן. הרי על פי המדרש שבא הכתוב הזה להשמיענו איחור שנתאחר בריאת גיהנם עד יום השני ולמעט שלא נברא גיהנם ביום ראשון מפני שאינו יכול לומר ביום הראשון אתמול. ואם כן היאך למדו רז"ל מזה הפסוק עצמו שממעט הקדימה ללמוד ממנו עוד קדימה יתירה, קדימה לקדימה ולומר שעלה גיהנם במחשבה קודם שנברא מפסוק כי ערוך מאתמול תפתה, והנלע"ד שממלת ערוך קא דריש הקדימה, משום דבתר הכי כתיב גם הוא למלך הוכן. והיל"ל כי מאתמול תפתה גם הוא למלך הוכן, א"כ ערוך למה לי, אלא שמע מינה לקדימה במחשבה. אי נמי מהוכן קא דריש הקדימה, דהיל"ל כי מאתמול תפתה גם היא למלך ערוך. אי נמי [היל"ל] הכי כי ערוך מאתמול תפתה גם הוא למלך, תרתי למה לי ערוך והוכן, אלא חדא למחשבה וחדא למעשה, המעשה ביום ב' ממשמעות המקרא דכתיב אתמול, המחשבה הקדומה מיתורא דקרא או מערוך או מהוכן שמשמעותן קדימה ממשית קודם הבריאה ערכה שולחנה והוכנה, כי טבע לשון עריכה והכנה הוא קדימה לעצמות הענין, כד"א וטבוח טבח והכן והיה ביום הששי והכינו. הששי מכין לשבת, וכן נאמר וערכו בני אהרן את העצים וגו'. שהיא הקדמת עריכת דבר לצורך הקרבן שהוא עצמות הדבר, כן הדבר הזה העריכה או ההכנה היא המחשבה שעלתה לפניו ית' קודם המעשה, ומיתורא דקרא קא דריש בפרט שמשמעות היתור מסייע לדורשו אל הקדימה במחשבה. והרב הנז' כמהר"ר יצחק גרשון נר"ו השיב כי מ"ם מאתמול היא מיותרת והיל"ל כי ערוך אתמול תפתה, מאי מאתמול אלא אתיא לקדימה במחשבה ונכון הוא. עוד דרש בו ביום בשבתא דכלה, שבת שלפני ר"ה דבר נחמד בזה המאמר והנאני כי דבר נחמד הוא, על כן אסמוך דבריו לדבריו אחים ולא יפרדו, אמר דיוק נאה שמדקדקים המפרשים בזה המאמר למה אומר בעל המאמר: ושמו של משיח. ולמה לא אמר והמשיח עצמו. ותירץ ששמו של משיח מורה על האחדות אשר יהיה בימים ההם בזמן משיחנו, כדכתיב ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ושמו של משיח הוא כשם רבו כב-יכול, כדכתיב וזה שמו אשר יקראו לו ה' צדקנו. ולז"א ושמו של משיח שהוא שמו כב-יכול, לפי שינון - השני נוני"ן הם במספר קטן שני ההי"ן, הרי שם בן ד' אותיות רמוז במילת ינו"ן, על שם: וזה שמו אשר יקראו לו ה' צדקנו. לכן אמר ושמו של משיח ולא אמר ומשיח עצמו. והנה אחת שאלתי מאתו יתברך ושתים זו שמעתי, ושפתים ישק משיב דברים נכוחים, ודברי פי חכם חן, וערבים עלי דברי דודים, אח"כ מצאתי שזה הענין יסד הפייט בסליחות יום חמישי שבין ראש השנה ליום הכפורים: שֵׁם יִנּוֹן עָלֶיהָ חָקוּק בְּמִכְתָּבִים, תֺּאַר שֵׁם הַמְפֺרָשׁ בְּתִוּוּי גִּלּוּבִים: ואחר כל הכבוד הזה שנחצבו ז' עמודי עולם שזכרנו קודם שנברא העולם לתועלת המין האנושי להנאתו ולטובתו. ובריאת העולם בשבילו לטבוח טבחו ולמסוך יינו בימים ונהרות, אף לערוך שולחנו באילנות ודשאים עם כל מיני בשמים ושאר כל צרכי עולם להחיות נפשו, ונהג האל יתברך בחסדו הגדול ובטובו עמנו כאב רחמן האוהב ומחבב את בנו ובונה לו בית חתנות וציור וכיור ונטיעות של שמחה כאבורנקי של מלכים וכרם ופרדס רמונים עם כל מיני מגדים והדס ומור ואהלות וכל מיני בשמים, ואחר שבנה לו בית ונטע לו כרם ונטיעות לא יחסר כל בו, אחר כך משיאו אשה כן ניהג בחסדו אל הכבוד ית' כבוד עם בריותיו ותקן לו כל צרכי נשמתו וגופו עד שלא נברא האדם כאשר ביארנו בהקדמתינו זאת, ונבאר עוד בס"ד באורך בדרוש ראשון תועלת הז' עמודים שהם סממנים ותבלין לנשמת האדם. ע"כ היה ראוי לאדם לברך על כל הטובה הזאת ושלא להיות כפוי טובה כי על כן נברא משכיל כדי שיהא מכיר את בוראו ויחזיק לו טובה על כל החסדים והטובות שגמלוהו ולזכור תמיד נפלאותיו וגבורותיו בחדוש העולם ומלואו לשבחו לפארו להללו על שם כבוד מלכותו ולפרסם נפלאותיו לבניו ולבני ביתו ולבני דורו אחריו למען ישמרו דרך ה' ולקבל עול מלכותו ית' ולעבדו בלבב שלם מאהבה ומיראה כי לכך נוצר: וכאשר כפה בטובתו ולא לן ביקרו גזרה חכמתו ית' לטרדו לדונו בגלות וגרושין, כי לולי דנו בגלות ודנו בעונש אחר, עדיין לא היה נכוה בחמין להכיר בטובת בוראו ית' שהטיב עמו והיה חושב שהעונש שנענש היה בשביל החטא שתטא בעץ הדעת לבד בשביל שלא הכיר את בוראו לשבחו להללו ולפארו על הטובות שגמלוהו, כי על זה היה לו להתעורר מעצמו שהשכל מחייבו מדרך המוסר ודרך ארץ, ואין ראוי שיצטוה על זה, וזהו אצלי מה שרמזו רז"ל במסכת סנהדרין פ' א'. דיני ממונות להוסיף לאדם הראשון על חטאתו פשע, מלבד מה שנתפרסם חטאו בתורה מאכילת עץ הדעת, באמרם שם ז"ל: אמר רב יהודה אמר רב א"ה מין היה, אמר ויקרא ה' אלדים אל האדם ויאמר לו איכה. אן נטה לבך. ר' יצחק אמר מושך בערלתו היה, כתיב הכא עברו ברית. וכתיב התם את בריתי הפר. רב נחמן אמר כופר בעיקר היה, כתיב הכא עברו ברית. וכתיב התם את בריתי הפר. ואומר על אשר עזבו את ברית אלקי אבותם ע"כ. ופירש רש"י ז"ל: מין היה, נוטה לעכו"ם: וראוי לשים לב להתעורר אמאי פליגי, ומאחר דכולם מביאים ראיה לדבריהם מהפסוקים, למה לא הסכימו רז"ל לדעת אחת ונאמר כי כולהו איתנהו ביה. ועוד לפי סברת הרמב"ם קרובים דברי רב יהודה אמר רב לדברי רב נחמן, א"כ מאי בינייהו. ועוד תמיהא גדולה וקשה מכולם שמצינו פלוגתא רחוקה בדברי רז"ל בחטא א"ה, שהרי מצינו במדרש ב"ר פרשה כ"א. אם יעלה לשמים שיאו רומיה לעב יגיע עד מטי ענניא. אמר ר' יהושע בן חנניה ור' יהודה בר סימון בשם ר' אלעזר מלא כל העולם כלו בראו מן המזרח למערב וכו', כגללו לנצח יאבד, על שגלל מצוה קלה נטרד מגן עדן. הרי שרז"ל במדרש הקלו בחטא ארם הראשון באמרם מצוה קלה, וחכמי הגמרא הכבידו, והוא דבר תמוה להיות הפלוגתא כל כך רחוקה כמן המזרח למערב הלא דבר הוא, ואם נאמר דלא פליגי רז"ל במדרש, ומה שקראו אותו מצוה קלה ר"ל בוה שבשביל מה שעבר על הציווי לכך נטרד מגן עדן, ואותן הגירושין היו בשביל המצוה קלה שעבר, ולעולם אימא לך שהם מודים שגם שאר עבירות שזכרנו היו בידו, אי אפשר לומר כן כי זו קשה מן הראשונה, כי איך יעלה על הדעת שיענישנו השם ית' בעונש קשה כגלות וגירושין על הקלה ולא יענישהו על החמורה, וגם לא הוזכרה בתורה אלא ברמז מיתורא דאיכא למ"ד ולמ"ד מג"ש דברית ברית. ועוד למה הביא רב נחמן ג' פסוקים כאומרו כתיב הכא עברו ברית, וכתיב התם את בריתי הפר. ואומר על אשר עזבו את ברית ה' אלקי אבותם, כי פסוק את בריתי הפר אינו ענין לדרשא שלו ואין בו צורך. ולא עוד אלא שהוא עושה הפסוק שעיקר הדרשא ממנו טפל באומרו ואומר על אשר עזבו את ברית אלקי אבותם ולא אמר וכתיב על אשר עזבו וגו', וגם מזכיר את זה הפסוק באחרונה ומקדים להביא הפסוק שאין בו צורך לדרשת רב נחמן ועושה אותו עיקר באומרו כתיב הכא וכתיב התם וכו', וחפשתי בס' חכמת שלמה אולי נמחק זה הכתוב השלישי המכריע בין שני הכתובים ולא מצאתי שמחקו מפני שדרכו לכתוב נמחק דבר פלוני, ושם לא הזכיר שנמחק, אבל מ"מ מגיה במקום ואומר על אשר עזבו וכתיב ואמר על אשר וגו'. א"כ הדרא קושיא לדוכתין ג' כתובים הבאים כא' למה לי, ומה ענין כן מילה לכופר בעיקר:

על כן לבי אומר לי שרז"ל כולם נתכוונו לדבר א', ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ושלש חלוקות מזכיר: א' מהות החטא, ב' מי גרם מהות החטא, ג' עד היכן מגיע פגם החטא. וידוע מה שארז"ל הנהנה מן העה"ז בלא ברכה כאלו מעל, ומעל תרגומו שקר, והנהנה בלא ברכה כאלו משקר וכופר בטובת הקב"ה ואינו מאמין שהוא בראו ובורא אילנות נאים ופירות טובות להנאות בהן בני אדם, ומחדש בכל יום מעשה בראשית. שאלו היה מאמין כבר היה מברך על מה שנהנה מן העולם ולא היה כפוי טובה:

ומצינו בגמרא בדברי רז"ל שהיה אדם הראשון כפוי טובה, שאמר מרע"ה לישראל כפויי טובה בני כפוי טובה, דכתיב האשה אשר נתת עמדי. ופירש רש"י ז"ל: אשר נתת ‏ עמדי, לשון גנאי שתלה הקלקול במתנתו של מקום, והוּא עשאה לו לעזר עכ"ל. וכן בב"ר פרשה י"ט דרשו רז"ל על פסוק זה האשה אשר נתתה עמדי. אמר ר' שמעון בן לקיש אדם הראשון לא נטרד מגן עדן עד שחרף ומגדף וכו'. ואין הכונה בזה להסכים עם ר' אבא בר כהנא דאמר לעיל מניה ואכלתי אין כתיב כאן אלא ואוכל, אכלתי ואוכל. כלומר להכעיס ולמרוד בבוראו ית' שצוהו לא תאכל, ונאמר שזהו היינו דר"ש בן לקיש. שאמר שאדם הראשון חירף וגידף דאם כן הוה ליה למימר והיינו דאמר ר"ש בן לריש:

ועוד שענין ואוכל אינו נקרא חירף וגידף כי אם מרד ולהכעיס, רק הכונה שבמה שאמר ברישיה דקרא האשה אשר נתת עמדי, היינו החירוף והגידוף לפי שהשרוי בלא אשה שרוי בלא טובה, שנאמר לא טוב היות האדם לבדו ולא מבעיא שלא ברך על זאת הטובה ולא על שאר הטובות, ונהנה ממנה בלא ברכה, אלא שהיה בזה כפוי טובה ואמר האשה אשר נתתה עמדי לשון גנאי וקלקול במתנתו של מקום כמו שזכרנו בשם רז"ש ז"ל, זהו קלקולו וחירופו וגידופו, ואף על גב דאיתא בזוהר פ' תזריע ז"ל: ת"ח בשעת דאתתקנת חוה לגבי אדם, קב"ה בריך לון, הה"ד ויברך אלקים כחזן דמברך לכלה בז' ברכות. וכן איתא במדרש ובגמרא שבירכו ברכת חתנים. מכל מקום נקרא גם בזה אדם הראשון שנהנה ממנה בלא ברכה, מפני שבברכות צריך שיכוין המברך לברך בעין טוב ובלב טוב, כדאמרינן בזוהר פ' במדבר. ואי איהו מברך ליה הוא מתברך מלעילא וברכתא בעא לברכא ליה בעינא טבא ולא בעינא בישא ובכולא בעי קב"ה רחימותא דלבא, ומה מאן דמברך לחבריה בעי קב"ה די יברך ליה בעינא טבא בליבא טבא, מאן דמברך לקב"ה על א' כמה וכמה דבעא עינא טבא וליבא טבא ורחימותא דליבא, בגין כן ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך וגו'. ואדם הראשון כיון שאמר האשה אשר נתת וגו' בלשון חירוף וגידוף וכפה טובה, נמצא שבעט בברכה ולא חפץ בה, וכתוהא על הז' ברכות. ואמרינן שם בזוהר: כל הנהנה מן העולם הזה, כלל דא איהו מאן דאדבק באנתו למהני מינה, ואע"ג דאיהי פנויה ואהני מינה בלא ברכה, כאלו גוזל קב"ה וכנסת ישראל וכו', מ"ט בגין דזווגָא דילהון בשבע ברכות הוא, ואעפ"י שלא נאמר זה הענין על אדם הראשון, מ"מ שמעינן מינה עד כמה מגיע הפגם מי שנהנה מן העה"ז בלא ברכה, וכמו שאמרנו שזהו מהות חטאו של אדם הראשון בכל ברכת הנהנין שהיה נהנה בלא ברכה מן העה"ז, לכן ראוי לכלול גם הנאת אשתו מאחר שבעט וכפה בטובת הש"י הוה ליה כתוהא על הברכה שבירך עליהם ז' ברכות. ובס' ראשית חכמה בשער התשובה פ' ג' כתב וז"ל: ומה שאמר דוד חטא בבת שבע, סתם פי' בבת שבע התחתונה ובת שבע העליונה, ופגם בת שבע היה שאכלה פגה, והיינו שנהנה מן העולם בלא ברכה עכ"ל. ראה מזה עד כמה הוא פוגם הנהנה מן העה"ז בלא ברכה:

ולהיות שאדם הראשון היה ראשון לנבראים במין האנושי ורך בשנים, עדיין לא הכיר גדולת בוראו ית' לברך בשמו לפי שנטה לבו למינות, לחשוב אולי עולם קדמון היה, ולא ידע למי מברכין נקל בעיניו עבור על הציווי כי לא ידע שהמצוהו ית' לבלתי אכול מעץ הדעת הוא הבורא ית', ולפי זה קראו במדרש מצוה קלה, כי שגגה היתה לפני אדם הראשון שנטה לבו למינות שעל כן לא ברך ברכת הנהנין, ונטיית לבו למינות בשגגה. משגגת לימוד הוא עיקר החטא אשר ממנו נמשך לעבור על הצווי, זאת היא החלוקה הא' אשר דבר בה רב יהודה בשם רב במהות החטא, שכיון שלא בירך על בריות טובות ואילנות נאות לפאר ליוצרם ולומר ברוך שככה לו בעולמו, לכך נקרא מין שנאמר לו איכה, לאן נטה לבך. החלוקה הב' היא שדבר בה ר' יצחק ואמר משוך בערלתו היה, שבא להשמיענו מי גרם ליציר כפיו ית' להטות לבו לפקפק למי מברכין, ואמר כי הערלה היא גרמא בנזקין ומביאה לידי ערלת הלב. רמז לנו ר' יצחק עוד באומרו משוך בערלתו היה, על אותן ק"ל שנה שפירשה חוה מאדם ונתחממו בו רוחות נקבות, כדאיתא בב"ר. ובזה נפגם אות הברית ברשו נוכראה הגם שהיה לאונסו ושלא מדעתו, ושני ענינים רמז לגו ר' יצחק במאמרו זה, אחת שהיה ערל ממש, והיא גרמא בנזקין שנאטם גם כן ערלת לבו לחטוא. והב' שנפגם אות הברית הגם שהיה לאונסו. החלוקה הג' שבא רב נחמן להשמיענו הוא להודיע עד היכן מגיע פגם החטא של אדם הראשון במה שמעל ולא בירך על מה שנהנה, שהוא פוגם בזה בבת שבע העליונה מטעם שהיה כפוי טובה ובעט בשבע ברכות, שנאמר ויברך אותם אלקים, שבירכו ברכת חתנים, והאלקים חשבח לטובה, כי שרוי בלא אשה שרוי בלא טובה, ואדם הראשון חשבה לרעה באומרו האשה אשר נתת עמדי. וכפה בטובתו של הב"ה, ובזה פגם בזווג כתוהא על השבע ברכות, נמצא פגם שלו הוא שוה לפגם של דוד, כי מה שאירע לאב היה סימן לבן שאכלה פגה ונהנה ממנה בלא ברכה, שבזה חטא דוד בבת שבע סתם כמו שזכרנו פירוש סתם בשם מהר"ר אליהו דיוידאש זצ"ל בעל ס' ראשית חכמה, ובמה שהיה אדם הראשון משוך בערלתו ערל ממש, וגם הרמז שבא במשוך בערלתו שנתחממו ממנו הרוחות הנקבות ובזה נפגם אות הברית, כנגד כל אלו אמר רב נחמן שאדם הראשון כופר בעיקר היה, כי פגם שלו היה בשבת שלמעלה, כי כל המחלל את הברית כאלו מחלל את השבת, כי בשניהם נאמר ברית, כנגד שני בריתית אלו נאמר והמה כאדם עברו ברית. וזאת היא כוונת רב נחמן, ולא כמו שנראה מפשטן של דברים שהיה כופר בעקר ח"ו, אלא לרמוז באיזה מקום פגם שנקרא עקר ויסוד. ובשביל ששמר יוסף את הברית בטהרה נקרא יוסף הצדיק, כי הצדיק הוא היסוד, שנאמר וצדיק יסוד עולם. והוא עיקר דכל אינון זכאין, כמו שנעתיק מס' הזוהר לקמן בס"ד. לכן אמר רב נחמן אדם הראשון כופר בעיקר היה, ומזה תבין משז"ל: יוסף שמר את השבת עד שלא ניתנה. כי התיתסות גדול יש לשומר הברית בטהרה עם שמירת השבת, וכה"א שומר שבת מחללו ומחזיקים בבריתי. וכן אליהו זכור לטוב ייחס מצות המילה למצות השבת כשהתפלל על הגשם ואמר לפני הב"ה, רבש"ע אפילו אין ביד בניך אלא זכות שתי מצות הללו שבת ומילה, כדאי שתרחם עליהם, כדאיתא במדרש קהלת בפסוק תן חלק לשבעה וגם לח'. שהוא שבת ומילה:

עוד מצינו שייחסו רז"ל המילה לשבת, בויקרא רבה פרשת ס"ז. ר' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי אמר משל למלך שנכנס למדינה וגזר ואמר כל אכסנאין שיש כאן לא יראו פני ער שיראו פני המטרונה תחלה, כך אמר הב"ה לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת, שאין ז' ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת ע"כ. נראה מזה שכשעובר יום השבת על הקרבן והמילה, נתוספת בהם קדושת השבת, וממילא כשמחללין מתחלל קדושת שבת ששרה עליהם. ומצינו בזוהר שיוסף מפני ששמר את הברית בטהרה נקרא שבת וז"ל: זכור את יום השבת. ברזא דברית דאיהו יסוד דאחיד ביה יוסף, ועל דא אקרי שבת, דהא יוסף כל איקרי ושבת נמי איקרי, כל דכל עינוגא ותפנוקא נפיק מיניה לקיימא לעלמין כלהו, ועל דא שבת כלילא דעשה ולא תעשה, בגין דיוסף נמי בוכרא דנטיל תרין חולקין. תא חזי כתיב בהו בדברות במשנה תורה: וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת. הכא אוליף לן אורייתא רזא עלאה, דהא ההוא צדיקא דאיזדבן לעבדא למצרים ואחילו ליה, לקבליה איהו זכור את יום השבת, ובג"כ אמר לון קב"ה לישראל ברעו מנכון הוו דכירין ההוא צדיקא דאזדבן על ידייכו והוה לעבדא במצרים, ובההוא חובא אתגזר עלייכו לאשתעבדא בכו במצרים ולכפרא ההוא חובא דזבנתון ליה נטרו יומא דשבתא וישתביק לכון, דהא יומא דשבתא לקבליה איהו כדאוקימנא ברזא דמהימנותא, יומא קדמאה לקבליה דאברהם, הה"ד חסד אל כל היום. יומא תניינא לקבליה דיצחק ובג"כ ביה יתיב קב"ה למידן עלמא. יומא תליתאה לקבליה דיעקב דאיהו קו האמצעי, ובג"כ כתיב ביה בעובדא דבראשית יקוו המים. יומא רביעאה לקבליה דדוד דכתיב ביה יהי מאורות, מארת חסר, דהא כנסת ישראל לית לה נהורא מדילה אלא מה דאיתיהיב לה על ידא דצדיק, הכי נמי דוד דכתיב ביה עני ואביון אני. ולית ליה חיים אלא מה דאיתיהיב ליה מיומוי דאדם קדמאה שבעין שנין. יומא חמישאה לקבליה דמשה, יומא שתיתאה לקבליה דאהרן, ואינון ששת ימי בראשית לתתא לקביל ששת ימי בראשית דלעילא, ומאן אינון ששת ימי בראשית לעילא, אינון דרמיזי בקרא לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל, לך ה' הממלכה. ואינון חולקהון דצדיקיא ברזא דא, הגדולה דא אברהם, הגבורה דא יצחק, התפארת יעקב, הנצח חולקא דמשה, ההוד חולקא דאהרן, כי כל לקביל חולקא דיוסף, ממלכה חולקא דדוד, ויוסף שבת איקרי לתתא לקביל צדיק חי העולמים ואקרי שבת לעילא, ובג"כ כתיב על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת. תא חזי כד בעו ישראל למכבש לארעא דכנען אקיפו ליה שתא יומין זמנא חדא בכל יומא, לקביל אינון זכאי קשוט דעליהון מקיים עלמא, וביומא שביעאה שבע זמנין לקביל יומא דשבתא דאיהו לקביל צדיק דאיהו זן לכלהו ומקיים להון, דכתיב חצבה עמודיה שבעה. וכתיב וצדיק יסוד עולם. איהו יסודא ועיקרא דכל אינון זכאין, דאי לא זכותהון דצדיקייא לא הוו יכלין למכבשה, הה"ד לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת כי אם למען הקים את הדבר אשר נשבע לאבותיך. הגם שאין לי עסק בנסתרות ולא בינת אדם לי, מכל מקום מהנגלה שבו שעלה בידינו ממאמר הזוהר שזכרנו שבפ' תזריע. ומזה המאמר כמה ענינים נפלאים. ראשונה טוב טעם התיחסות השבת עם יוסף, כמו שאמרו ברזא דברית דאיהו יסוד דאחיד ביה יוסף, ועל דא איקרי שבת וכו'. ומזה נגלה לך בבירור מה שזכרנו כונת רז"ל באמרם יוסף שמר את השבת עד שלא נתנה. כי שמירת הברית בטהרה רמזו בזה מעלתו ושבחו עד היכן מגיע עד השבת שלמעלה, ואחיו שמכרו אותו, דאזדבן לעבדא במצרים ע"כ נאמר בהם וזכרת כי עבד היית וגו' על כן צוך ה' אלדיך לעשות את יום השבת. ולדעתי הטעם שציווי שמירת השבת היא כפרה על מכירת יוסף, הוא מהטעם עצמו שזכרנו. לפי שמכירת יוסף למצרים שהיה יפה תאר שנמכר לאנשים מכוערים שטופי זמה, היתה גרמא בנזקין שכמעט נתחללה בריתו, שמתוך כך נתגרתה בו אותו הדוב, ויבא הביתה לעשות מלאכתו וגו'. ופוטיפר לא קנה אותו כי אם לקלון שמתוך כך סירסו השי"ת לפוטיפר כדי שלא יגע באותו צדיק, לכן בא התיקון המתייחס לברית שהוא ברית השבת כמו שנתבאר. וכן תבין מזה מה שנאמר לעשות את יום השבת ולא נאמר לשמור את יום השבת, כי איך יפול לשון עשייה על היום עצמו, וכן בפסוק ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת הארכתי בו במקומו ואין כאן מקומו להאריך בו, רק זאת הקושיא לבד שנתרץ אגב אורחין במה שזכרנו שהוא רמז כשישראל ישמרו שבת למטה מוסיף כח בשבת שלמעלה, שהוא ממש עושה אותו שמוסיף כח למעלה כדי שיבא משם השפע על שומרי השבת, כמו שאמרו רז"ל כשישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח למעלה. וז"א ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת, ועל זה הדרך גם כן תפרש לעשות את יום השבת, דבמשנה תורה שבא לתקן את מה שעוותו אחי יוסף והיו גורמין כמעט ח"ו להוסיף מן הקדש אל החול, על כן נצטוו להוסיף מהחול אל הקדש, כנודע במה שזכרנו בשם הזוהר, שאמרו שם לעשות את יום השבת. הכא אוליף לן אורייתא רזא עילאה, דהא ההוא צדיקא דאזדבן לעבדא למצרים ואחילו ליה, לקבליה איהו זכור את יום השבת וגו'. נטירו יומא דשבתא וישתביק לכון כו'. נמצא שבזה עושין רצונו של המקום ב"ה, ובזה מוסיף כח ביום השבת שלמעלה, וז"א לעשות את יום השבת, שתוספת הכח נקרא עשייה ממשית, ולכן אמר השבת בה"א, דהל"ל לעשות יום שבת מאי השבת, יום השבת הידוע, וכן תבין מזה מה שמעולם נתקשיתי בו במ"ש ז"ל בב"ר פ' כ"ב. ששאל אדם לקין מה נעשה בדינך, אמר ליה עשיתי תשובה ופרשתי, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע, מיד עמד אדם הראשון ואמר מזמור שיר ליום השבת עד כאן: ומעולם הוקשה לי מה ענין זה המזמור אצל התשובה, ומה שייכות והתייחסות יש לו עם התשובה, ועם מה שזכרנו יתיישב לך הכל, שרצה אדם הראשון לתקן במה שפגם בין מה שנהנה מן העה"ז בלא ברכה כאשר ביררנו והוכחנו, בין במה שהיה משוך בערלתו על האופן שזכרנו, ובין מה שפגם ביסודא ועיקרא דכל אינון זכאין דאיקרי שבת, דהא יומא דשבתא לקבליה איהו, ויוסף שבת איקרי וכו'. וכאשר זכרנו כל זה במאמר הזוהר, על כן כשבא לעשות תשובה תקן ביום השבת ואמר מזמור שיר ליום השבת, וקודם לכן נהנה בלא ברכה, וּעתה אמר מזמור שיר והודייה, כאומרו טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. ראה כמה לשונות של שיר ושבח אמר בזה המזמור כדי לתקן מעוותו, ועל ידי זה התיקון השיב את הברכות העליונות שנגזלו ממקומם, כמו שזכרנו שכל הנהנה מהעה"ז בלא ברכה כאלו גוזל הב"ה וכנסת ישראל, ועתה שבו אל מקורם ומקומם, כמו שדרשו זה הענין בספר הזוהר בפסוק והשיב את הגזלה אשר גזל. ופירשו יפה בעל ספר ראשית חכמה בשער התשובה פרק ב' דף קנ"ו ע"א, עיין שם. וכנגד מה שהיה כפוי טובה ואמר האשה אשר נתת עמדי, אמר עתה בתשובתו במזמור זה, כי שמחתני ה' בפעליך, ששמחו באשתו, כמאמר רז"ל: כל השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה, שנאמר ושמחת אתה וביתיך, על כן במעשה ידיך ארנן, ואמר מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך הוא לומר שתשובתו היתה כל כך הגונה, ולא מבעיא שהיה מכיר ומודה בגדולת מעשיו ית' שהוא הבורא ואין העולם קדמון כמו שנטה לבו מקודם כשנאמר לו איכה אן נטה לבך. אלא שהיה מודה ג"כ ומכיר גדולתו ית' ועומק מחשבותיו על הז' דברים שזכרנו שעלו במחשבה קודם שנברא העולם, וזה נתפרסם בחוש לו ולקין בנו תועלת התשובה שהיא אחת מז' דברים שעלו במחשבה כמו שזכרנו, וכנגד זה אמר מאד עמקו מחשבותיך:

עוד יתבאר לך מהצעה זאת וממאמרים אלו, להבין מה שאמרו בפרקי רבי אליעזר: בא' בשבת נכנס אדם במי גיחון העליון עד שהגיעו המים עד צוארו ונתענה ז' שבתות ימים עד שנעשה גופו כמין כברה, הרי לך שדברו רז"ל הכל ברמז ובהשכלה להעלים דבריהם בענין תשובת אדם הראשון כי הם עמוקים דברי רז"ל, עמוק עמוק מי ימצאנו, למה אמר במי גיחון העליון, ולמה דוקא ז' שבתות ימים לא פחות ולא יתר, אכל מ"מ הנגלה מזה שהיה רוצה לתקן במה שפגם בשבת כמו שזכרנו. ואפשר שהיו ז' שבתות כנגד ז' ימי בראשית שדרשו רז"ל בפ' אחד דיני ממונות בפסוק חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה, חכמות בנתה זו מדתו של הב"ה שברא את כל העולם כלו בחכמה. חצבה עמודיה שבעה אלו ז' ימי בראשית, ופירשו בתוספות חצבה עמודיה שבעה דבז' ימים נברא העולם, שאעפ"י שבששה ימים נברא העולם מכל מקום היה חסר מנוחה עד שבא שבת בא מנוחה, והיינו דכתיב ויכל אלקים ביום השביעי. כונת התוספות מבוארת שרצו ליישב משמעות הכתוב שאמר חצבה שמשמעותה שגם ביום השביעי נעשה בו דבר לצורך ותקון העולם, והרי כתיב וביום השביעי שבת וינפש. והשיבו שתקון המנוחה לצורך העולם נתקן ובא לאחר כניסת השבת עצמו, ואי אפשר לעולם בלא מנוחה והוה ליה כאלו בז' ימים ברא העולם, והיינו דכתיב ויכל אלקים ביום הז', כלומר ביום הז' עצמו ע"י המנוחה כלתה מלאכה. וכן קראו רז"ל בב"ר פרשה י'. למנוחת השבת לשון בריאה ז"ל: ומה נברא בו לאחר ששבת, שאנן ונחת ושלוה והשקט. והמדרש הזה מסייע לדברי התוספות לדקדק דב' ימים ממש נברא העולם, שקראו רז"ל למנוחה בלשון בריאה, וזה א' מן הדברים ששינו לתלמי המלך, ויכל אלדים ביום הששי וישבות בשביעי, מפני שאולי מדקות הענין לא יכנסו דבריהם באזני המלך. הנה שנתיישב לדברי התוספות ז"ל באר היטב כונת הגמרא, חצבה עמודיה ז' אלו ז' ימי בראשית, על דרך הפשט בדקדוק נאה. וכפי אשר הבינותי בספרים הגם שאין לי עסק בנסתרות ובמופלא ממני לא אדרוש, מכל מקום נראה לעינים הוא שרמזו רז"ל מלבד הנגלה בפשט דבריהם עוד עניני' נוראים והסתירו דבריהם לחכימא ברמיזא, ואין דורשין במעשה בראשית וכו'. ולפי דעתי שהמשכיל שיבין מה שזכרנו בשם הזוהר בפ' חצבה עמודיה שבעה, דאקיפו ישראל כד בעו למכבשה ארעא דכנען ביומא שביעאה ז' זמנין לקביל יומא דשבתא דאיהו לקביל צדיק דאיהו זן לכולהו ומקיים להון, דכתיב חצבה עמודיה שבעה, וכתיב וצדיק יסוד עולם, איהו יסודא ועיקרא דכל אינון זכאין, דאי לא זכותהון דצדיקייא לא הוו יכלין למכבשה וכו' ע"כ. יבין גם כן זה המאמר דפרק א' דיני ממונות, למה אמר חצבה עמודיה שבעה, אלו ז' ימי בראשית, אעפ"י שבששה ימים נברא העולם, כי כולם מקרא א' דרשו וכונתם א', ובפירוש אמרו שם: ואינון ו' ימי בראשית לתתא לקביל ו' ימי בראשית דלעילא, ומאן אינון ימי בראשית דלעילא, אינון דרמיזין בקרא לך ה' הגדולה וגו', ואח"כ אמרו שם: ויוסף איקרי שבת לתתא ואיקרי שבת לעילא, ובג"כ כתיב על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת ע"כ. ויש להביא ראיה מס' התקונים למה שאמרתי בענין תענית שבע שבתות למה הם רומזים, וגם פירוש ז' ימי בראשית ומה שייכות לבעל תשובה כאדם הראשון להתענות מ"ט ימים. וז"ל: חיזו תמינאה אימא עילאה איתקריאת כן מראה הנוגה סביב, מט"ה האלקים, הנוגה מסטרא דימינא מטה כלפי חסד לרחם על מרי תיובתא דביה אתמר: כי ימינך פשוטה לקבל שבים, מסטרא דשמאלא מטה האלקים למחאה ביה לרשיעיא, הה"ד ומטך אשר הכית בו את היאר קח בידך והלכת, ושבע שבתות לכל חד שית יומין סלקין מ"ט והאי איהו וספרת לך שבע שבתות השנים אינון מ"ט שנים ומ"ט יומין ז' שבתות לקביל שבע שמהן אלין דאינון שם של מ"ב אינון ז' שמהן ולכל חד שיתא אתוון לקביל שית יומי שבוע לכל שבת ושבת, ואילין אינון דאיתמר שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים לאחד, וכלהו מ"ט ז' שבתות וארבעין ותרין יומין וז' שבתות ז' ספירן ולכל חד שית דרגין וסלקין מ"ט פנים טהור דאורייתא עכ"ל לעניינינו. הנה נתבאר לך מתוך זה המאמר כל מה שאמרנו שרצה אדם הראשון לתקן את השבת במה שפגם בו בבעיטתו בשבעה ברכות באמרו האשה אשר נתת עמדי וגו', וענין הרוחות שנתחממו ממנו לאונסו, לתקן ע"י שביעיות התעניות ז' שבתות מ"ט ימים, להיות מט"ה כלפיו חסד לרחם על מרי תיובתא כאמור שכפי הפגם צריך התשובה כמו שרמזו רז"ל משה חטא באז ומאז באתי וגו' ועשה תשובה באז, שנאמר אז ישיר. ובמנין אלו התעניות היה מכוין לתקן כל המדרגות העליונות שנתקלקלו בחטאו להשיב את כל הברכות שנגזלו ממקומם אל מקורם שישובו למקומם אפשר שלפי שזה התיקון היה לקביל ז' שבתות, רמז לומר: טבל במי גיחון, כי הגיחון סליק בחושבן שבעים ושבעה שכולו שביעיות, כלומר שנטהר לגמרי מחטאו שפגם בשבת שתקן כל מה שנתקלקל על ידו. ועוד נרמז במלת גיחון רמז חשוב מאד שאם תמנה ראשי תיבות דאינון ז' זכאין אברהם יצחק יעקב משה אהרן יוסף דוד עם א' דהוא ר"ת דאדם הראשון תמצא שבעים ושבעה אל השערה ולא יחטיא לא פחות ולא יותר כחושבניה דגיחון, ללמדך שעל ידו דאדם נתקנו המדות העליונות דאינון חולקהון דאינון ז' צדיקייא, כי כמו שהוא משלים השביעיות דגיחון כך תקן בתשובה הגונה את השבת שפגם כמו שהארכנו בביאורו למעלה, ורמז לך עוד בהשלימו מנין גיחון על ידי אדם לומר לך שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, שהרי האבות לא השלימו את המנין והוא השלים את המנין למנין גיחון שהז' תמיד הן חביבות לפניו ית', שבעה רקיעין, ז' ארצות וכו', ואין להאריך עוד בזה, כללו של דבר שהדברים ברורים ומבוארים שמה שזכרנו בדברי רז"ל מענין חטא אדם הראשון לא שבאו ח"ו להחמיר עליו באמרם מין היה, כופר בעיקר היה, רק להקל עליו ודברו דרך סוד ורמז כאשר ביארנו, שבין בפגם הברית היה לאונסו בין בפגם הברכות היה בשוגג מהטעם שזכרנו, רק מפני שהב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ויוסיף דעת יוסיף מכאוב, ורצה לטהרו ולזככו ודנו בגלות וגרושין, והוא עשה תשובה גדולה הגונה וראויה ושלמה לאשר זכרנו וכל דבריהם בענין אדם הראשון נתכונו לדבר אחר, כי כולם ניתנו מרועה אחד יתברך ויתעלה לעד ולנצח ולדור דורים: ואחשוב עוד לומר שאף על פי שהיה חטאו קל לאנסו ובשונג כאשר הרחבנו בביאורו להיות הב"ה חפץ ביצור כפיו דכאו החלי, ודנו בדין הקשה שהוא גלות וגרושין לדונו בדינא דגרמי כדי לצרפו כצרף כסף, ודינא דגרמי בנזיקין היה חייב אדם הראשון כרוצח ומכה נפש בשגגה על ששפך דם האדם באדם במה שגרם מיתה לו ולתולדותיו, והגלות היא מדה כנגד מדה מתייחסת, שהגולה הגם שיהי' עשיר עני הוא באותה שעה בארץ נכריה, אין לו מכירין כל רואיו ילעיגו לו יפטירו בשפה יניעו ראש, בפרט אם הוא לובש שחורים ומתעטף שחורים כדי לתקן את אשר עות ולשוב מעבירות שבידו, וצריך להעיז פניו כנגד המלעיגים, אזיל סומקא ואתי חיורא, אשר בזה מתמעט חלבו ודמו תמיד נשפך ארצה פעם בחוץ פעם ברחובות, אין מקום ללון ולא ללין, דין אומר לו פרח, ודין אומר לו חלוץ מבית לבית ומבית לגג ומגג לחצר, ואין איש מאסף אותו הביתה, ואם יזכה יצפה על שולחן חבירו, ותבחר מחנק נפשו כי אז טוב מותו מחייו, כי כל התרנגולים מפוטמים וברבורים אבוסים נבזים בעיניו ומאוסים, בזכרו לבניו אשר בצלו חוסים, סביב לשלחנו כשתילי זתים, איכה ירעו ואיך מתפרנסים, אם על ידי אפוטרופוסים, או על ידי מעשה נסים, ואם מצרי"ם ולקראת אביהם נסים. או ילוו עליו והוא יפרע לנושים ירבו עליו נוגשים אצים ושוסים, אלו הן הגולין העשירים אשר לא יועיל הונם ביום עבר"ה ממקום למקום, הגם שבהיותו בביתו ברכת הבית מרובה ומושל בכל אשר לו, וכל אשר נברא בששת ימי בראשית לא נברא אלא לצוות לזה ולכיוצא בו במין האנושי כמו שהארכנו בהקדמה זו בדרוש זה מיקר ערך המין האנושי, וא"כ משפט הגולה במבחר המין האנושי אשר היקום ברגליו מה יעשו איזובי קיר אשר כלתה פרוטה מכסו ולבו בל עמו ואיננו שולט בכל עמלו כי אבד העושק ההוא וחייו אינם חיים, ועליו אמרו רז"ל: עני חשוב כמת. ולדעתי שזה א' מן הטעמים שנחשב כמת מאחר שהשי"ת עשה את חכל יפה בעתו וברא כל צרכי המין האנושי קודם שנברא האדם, ואחר שנברא את הכל מסר בידו והמשילו בכל מעשי ידיו מצפור השמים עד דגי הים לא יחסר על שלחנו לשמוח ולעשות טוב בחייו כי חייו הם חיים גמורים מאחר שיש לו כל צרכי חייו, ולכך נקרא הממון יקום כמו שאמרו רז"ל: ואת כל היקום אשר ברגליהם, זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו. ומי שאין לו הוה ליה כאלו מת ואין בו רוח חיים לעמוד על רגליו, וכאלו לא נבראו צרכי המין האנושי בששת ימי בראשית בשביל זה כי מאומה אין בידו מכל צרכי המין האנושי, והוה ליה כאלו עבר ומת ובטל מן העולם, זאת ועוד כי בחייו מתאספין כחתיו וערו יסודותיו כדאזיל סומקא ואתי חיוורא, דמו וחלבו מתמעטין כי הדם הוא הנפש ולבו חלל בקרבו, ויגברו יסוד המים ועל כן פניו מתלבנין כמת וממנו פניו מוריקות, ובפרט אם הוא נע ונד גולה ומטולטל, יחוג וינוע כשכור וכל חכמתו תתבלע נע ועומד מרחוק רחוק מחכמה רחוק מבינה כמוני היום אני אני המדבר. אני אני הגבר. גולה מארץ בני עבר. ולבי בקרבי משתבר. ואיך מלין אחבר. כי עוונותי הטו את אלה זה לי ששה שנים אשר לא שלותי ולא שקטתי ויבא רוגז, על כן ריחי נמר וטעמי לא עמד בי על כי עונותי גרשוני מהסתפח בנחלת ה' מארצי ארץ מולדתי ארץ החיים אשר שם שמשתי שמושה של תורה מימי קדם ויצקתי מים על ידי מור"י ורבותי תנצב"ה אשר היו אריות ובעלי תריסין כמנהג בשתי ישיבות אשר בק"ק אשכנזי אשר בעיר הקדש העיר המגדלת גבורים, וזהב הארץ ההיא טוב, ארץ הצבי צבי היא לכל הארצות צפת תובב"א, ומיום צאתי את העיר המהוללה הותז והותש כחי לצאת ולבא במלחמתה של תורה, וכאשר כחי אז אין כחי עתה בסבת הטלטול והגלות, וכמעט שנשכח למודי מחמת אונסי עד שעל כיוצא בי אמרי אינשי כד הוינא זוטר לסבי השתא דקשישנא לדרדקי. כי שמעתתא בעיא צלותא כיום דאסתנא. ועוד אמרו רז"ל במסכת גיטין: ג' דברים מתישין כחו של אדם: פחד, דרך, ועון. פחד דכתיב: לבי סחרחר עזבני כחי. דרך דכתיב: ענה בדרך כחי. עון דכתיב: כשל בעוני כחי. ופירש רש"י ז"ל: פחד: דאגה שדואג על דבר העתיד, כגון טירוד מזונות או פחד אויב. ואני בעניי תלתיהון איתינהו בי עד שתש כחי כנקבה במשאה ומתנה דשמעתתא. ואיתא בב"ר חד מן תלמידוי דרבי יוסי הוה יתיב קודמוי, הוה מסבר ליה ולא סבר, א"ל למה לית את סבר, א"ל דאנא גלאי מאתרי וכו'. וסוף הענין שארצו היתה גרועה מאד והיתה דעתו עליה ולא היה מבין מאי דמסבר ליה ר' יוסי, עאכ"ו לגולה ממקום תורה מנחלת ה' ארץ טובה ורחבה ארץ החיים אל ארץ אחרת נסתר מפני השכינה, כמו שפירש רבינו בחיי זצ"ל בפ' ומפניך אסתר וז"ל: יתכן לפרש ומפניך אסתר ממקום שכינתך, כלומר ממקום שמתראים שם פני האדון ה' אלהי ישראל, וזה יורה כי אדם הראשון נתיישב בהר המוריה ושם היו תולדותיו, ויאמר הכתוב הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה הקדושה כדי שאסתר מפניך, שכל מי שנתגרש ממנה נקרא נסתר מפניו וכו' עכ"ל. וידעתי בעצמי כי עונותי רבו מלמנות, ונאמן עלי הדיין ברוך הוא לעולמי עד ולנצח נצחים אמרתי בלבי אולי אחיש מפלט לי ועזר ותרופה לגלותי לקבל את היסורין מאהבה עבור יהיו לי לכפרה, ואלו הן כל שאין בהן ביטול תורה, וכל עת שהייתי רכוב מהלך או עומד או יושב בספינה או בקרון או באסדא הייתי מעיין במילי דאגדתא ובכניסתי את העיר הייתי נותן הודיה לשעבר וצועק לעתיד לבא ודורש ברבים חסדי ה' ית' ונפלאותיו כדי לזכות ולזכות את הרבים, וסדרתי שמועותי אשר נשארו בידי מעט מצער כמכחול בשפופרת מגרסא דינקותא, והיא שעמדה לי לצרף כל מלה ומלה כאשר עיינתי בה אל זה הספר אשר קראתיו אמר"י שפ"ר, ולא לכבודי ולא לכבוד בית אבא, קנה לו ספר זה שם טוב, כי אם לכבוד שמים ולכבוד ארץ ישראל, כי ידוע מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפתיחת חיבור פירוש המשנה ז"ל: וזה הענין הד' ר"ל הדרש הנמצא בגמרא, אין ראוי לחשוב שמעלתו מעוטה ותועלתו חסרה, אבל יש בו תכונה גדולה מפני שהוא כולל חידות פלאות וחמודות נפלאות, כי הדרשות ההם בשיסתכלו בהם הסתכלות שכלי יובן בהם מהטוב האמתי מה שאין למעלה ממנו ויגלה מהם מן הענינים האלהיי"ם ואמתת הדברים מה שהיו אנשי החכמה מעלימים אותו ולא רצו לגלותו וכו' עכ"ל. ולהורות על הכונה הזאת לכבוד שמים לרוב מעלת ותועלת דברי האגדות הענינים האלקיים קראתיו אמר"י שפ"ר, ועל כן הארכתי בהקדמתי זאת, כי מינה ובה יתבאר לך ויתברר לך זה הענין, והפוך בה ומינה לא תזוע דכולה בה ואינה ספורי דברים, כי אם שפורי מאמרים. מדברי רז"ל וביאורן. הן הן הדברים הנקנים באמירה דניתנו בשופר ובתרועה, כמאמר רז"ל בב"ר פ' צ"ח. ר' יוסי ברי' דר' יעקב בר אידי בשם ר' אחא הנותן אמרי שפר, אמרי שופר שהן משפרין אמרין שנתנו בשופר ובתרועה עכ"ל. ואגב אורחא יתבארו קצת פסוקי תורה נביאים וכתובים נפרדים אחת הנה ואחת הנה כפי ההזדמן שנזדמן לי מן השמי' בהיותי מטלטל בלכתי בדרך בשבתי ובקומי, עוד קראתיו אמר"י שפ"ר על שם שעיקר יסודתו מהררי קדש, ההר חמד אלקים לשבתו, הלא היא העיר המהוללה ארץ מולדתי צפת תובב"א. אשר הורתי ולידתי היתה שם בקדושתה, ושם כל ימי גדלתי בין החכמים מורי ורבותי תנצב"ה אשר יצקתי מים על ידם וזכות קדושת תורתם וזכות קדושת ארץ ישראל ה'א שעמדה לי בגלותי ובעניי, הגם שבסבת הגלות קצרה ידי וכוליה תנויי דילי אתנזק בנזיקי"ן, דרכי ציוניה של תורה נתעלמו ממני מבלי באי מוע"ד. זרעתי זרעי"ם ולא חצדתי. נשיתי טובה מנ"שים. וקדש"ים בחוץ אינם קרבים. ומט"הרות טהר שמשא ואומר אך חשך ישופני בסבת טרדת הזמן שהממני וטלטלני טלטלה גבר, ועמוק עמוק מי ימצאנו, מ"מ תהיתי בקנקני אולי נשאר בי קצת כח במילי דאגדתא לבאר כעוללות בציר שנים שלשה גרגירים בראש אמיר אמר"י שפ"ר לתועלתי ולתועלת בני גילי, שמהידוע שהעם חפצים לשמוע יותר מילתא דאגדתא ממילי דשמעתתא כדמוכח מעובדא דרבי אבהו ורבי חייא בר אבא במסכת סוטה פרק אלו נאמרין, ויען שזכות גרסא דינקותא מתורת ארץ ישראל היא שעמדה לי, קראתיו על שם עירי אשר שמי בקרבה, כי שמי ושם עירי שוים צ"פת - נפתל"י, חושבניה דדין כחושבניה דדין, אל השערה ולא יחטיא, וכן במספר קטן וכן שם הספר אמר"י שפ"ר עולה במספר קטן כ"א כמספר שם העיר, והוא מספר מיוחס, וישראל א"ך טוב לישראל, להורות כי שם העיר לפנים ה' שמה כי עיני ה' אלהיך בה תמיד וגו'.

זאת אשיב אל לבי חסדי ה' ית' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו לולי תורתיך שעשועי אז אבדתי בעניי. ויהי לי למשיב נפשי ולכלכל את שיבתי בהשתעשעי בלכתי בדרך בשבתי ובקומי, ומצאתי תנחומין ללומדי תורה בצער והם היו שרי נפתלי, כדאיתא במדרש חזית בפסוק האלף לך שלמה. ר' יודן בשם ר' בון אמר הלומד תורה שלא במקומו נוטל שכר אלף ובמקומו נוטל שכר מאתים, וממי אתה למד משבטו של יששכר ומשבטו של נפתלי, שבטו של נפתלי על ידי שהיו למדין תורה שלא במקומן נטלו שכר אלף, הה"ד ומנפתלי שרים אלף. אבל שבטו של יששכר על ידי שהיו למדין תורה במקומן נטלו שכר מאתים, שנאמר ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם, עד כאן לשון המאמר. וראיתי מי שפירש שלא במקומן, שתמיד היו הולכין בשיירה בסחורתם. וצריך לדחוק אליביה שתמיד שאמר לאו דוקא, אלא עוסקים בתורה ובסחורה, ומכל מקום קשה בעיני זה הפירוש ואם קבלה הוא יש עליו תשובה, וכי שבטו של יששכר בשביל שהיו זכרים ולא היו הולכים תמיד בסחורה, אלא ההתמדה שלהם היתה בתורה לכך הפסידו. ועוד קשה אליביה מנא להו לרז"ל ששבט נפתלי היו הולכים לסחורה, ואם משום דכתיב אילה שלוחה, דילמא היו יוצאין ללמוד וללמד לאחרים, דהכי משמעותא דקרא: אילה שלוחה כדי ליתן אמרי שפר. לכן נראה לעניות דעתי ששבטו של נפתלי הוו עדיפי בשביל שהיו גולים תמיד למקום תורה ללמוד וללמד לאחרים ולא לסחורה, ומקרא מלא הוא: נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר. כלומר שהיה נפתלי רץ כאילה שלוחה לדבר מצוה ממקום למקום כדי ליתן אמרי שפר דהיינו התורה, כמו שנדרש ברבה פרשת ויחי: ר' יוסי בר חנינא בשם ר' אחא הנותן אמרי שפר, אלו דברי תורה שנתנו לארבעים יום ע"י שופר ותרועה ע"כ. מה שאין כן שבטו של יששכר שהיו למדין תורה במקומן ולא היו גולין ממקום למקום, שנאמר יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים. כפשוטו שהיה רובץ ללמוד תורה ולא היה גולה, ויט שכמו לסבול עול תורה במקומו, ואדרבה יותר נמצא במדרש רז"ל בב"ר פרשת ויחי: ששבטו של יששכר היו הולכין בסחורה קצתם, והיו מוליכין פירות גסים והיו אומות העולם תמהין על פירותיהן שהיו גסים, והיו אומרין להם על אלו אתם תמהין, אילו ראיתם לאדוניהם של אלו עוסקים בתורה הייתם מתמיהים עליהם, והיו אומות העולם מאומות העולם באים ומתגיירים. הרי שמצינו בשבטו של יששכר שהיו יוצאים בסחורה ופורשים בים מה שלא מצינו בדברי רז"ל בשבטו של נפתלי, ואעפ"י שבמקום אחר מביא המדרש ששבטו של זבלון היו מוליכין פירות יששכר ממקום למקום ולא שבטו של יששכר עצמו, מ"מ לא מצינו ששבטו של נפתלי היה הולך לסחורה. על כן נ"ל פירושי עיקר ודוק. ובס"ד במקומו נרחיב הביאור בזה המאמר, שהמאמר עצמו הוא יותר ארוך במקומו. ע"כ כל הדן אותי בחיבור הספר הזה ובקריאת שמו לכף זכות אשר באתי ס"פרה לשפר ה"ר ה"קדם, יען לא תשכח ולא תטוש ספר התורה מפי ומפי זרעי ומפי זרע זרעי עד עולם אמן סלה. ולזכות את בני גילי העושים אוזניהם כאפרכסת לשמוע דברי אגדה. כן ידינוהו מן השמים לכף זכות ונזכה כולנו לראות בנחמת ציון ובבנין אפריון. ונהיה מכלל וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך.

כה דברי זעירא דמן חברייא המתאבק בעפר רגלי תלמידי חכמים ושותה בצמא את דבריהם, בריה קלה דעלוייא לית לי, מתאוה וכוסף, בבית אלקים הסתופף, נפתלי בן לא"א יוסף תנצ"בה: 

· מעבר לתחילת הדף

---

---

שולי הגליון

---

---