ליקוטי אמרים - תניא/מא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ליקוטי אמרים - תניא מא

פרק מא
ברם צריך להיות לזכרון תמיד ראשית העבודה ועיקרה ושרשה. והוא, כי אף שהיראה היא שרש לסור מרע והאהבה לועשה טוב, אף על פי כן לא די לעורר האהבה לבדה לועשה טוב, ולפחות צריך לעורר תחילה היראה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל שלא למרוד במלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא כנזכר לעיל, שתהא בהתגלות לבו או מוחו על כל פנים. דהיינו להתבונן במחשבתו על כל פנים גדולת אין סוף ברוך הוא, ומלכותו אשר היא מלכות כל עולמים, עליונים ותחתונים, ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, וכמו שכתוב: "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא", ומניח העליונים ותחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל, ועליו בפרט, כי חייב אדם לומר: בשבילי נברא העולם. והוא גם הוא מקבל עליו מלכותו, להיות מלך עליו, ולעבדו ולעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד. והנה ה' נצב עליו, ומלוא כל הארץ כבודו, ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי. ועל כן צריך לעבוד לפניו באימה וביראה כעומד לפני המלך. ויעמיק במחשבה זו ויאריך בה, כפי יכולת השגת מוחו ומחשבתו וכפי הפנאי שלו, לפני עסק התורה או המצוה, כמו לפני לבישת טלית ותפילין. וגם יתבונן איך שאור אין סוף ברוך הוא הסובב כל עלמין וממלא כל עלמין הוא רצון העליון, הוא מלובש באותיות וחכמת התורה, או בציצית ותפילין אלו; ובקריאתו או בלבישתו הוא ממשיך אורו יתברך עליו, דהיינו על חלק אלוה ממעל שבתוך גופו, ליכלל וליבטל באורו יתברך. ודרך פרט בתפילין, ליבטל וליכלל בחינת חכמתו ובינתו שבנפשו האלהית בבחינת חכמתו ובינתו של אין סוף ברוך הוא, המלובשות דרך פרט בפרשיות "קדש" "והיה כי יביאך". דהיינו שלא להשתמש בחכמתו ובינתו שבנפשו בלתי לה' לבדו. וכן ליבטל וליכלל בחינת הדעת שבנפשו, הכולל חסד וגבורה, שהן יראה ואהבה שבליבו, בבחינת דעת העליון, הכולל חסד וגבורה המלובש בפרשיות "שמע" "והיה אם שמוע". והיינו כמו שכתוב בשולחן ערוך, לשעבד הלב והמוח כו'. ובעטיפת ציצית יכוין כמו שכתוב בזהר, להמשיך עליו מלכותו יתברך אשר היא מלכות כל עולמים וכו', לייחדה עלינו על ידי מצוה זו. והוא כענין "שום תשים עליך מלך". ואזי אף אם בכל זאת לא תפול עליו אימה ופחד בהתגלות לבו, מכל מקום, מאחר שמקבל עליו מלכות שמים וממשיך עליו יראתו יתברך בהתגלות מחשבתו ורצונו שבמוחו. וקבלה זו היא אמיתית בלי שום ספק, שהרי היא טבע נפשות כל ישראל, שלא למרוד במלך הקדוש יתברך. הרי התורה שלומד או המצוה שעושה מחמת קבלה זו ומחמת המשכת היראה שבמוחו, נקראות בשם עבודה שלימה, ככל עבודת העבד לאדונו ומלכו. מה שאין כן אם לומד ומקיים המצוה באהבה לבדה, כדי לדבקה בו על ידי תורתו ומצותיו, אינה נקראת בשם עבודת העבד, והתורה אמרה: "ועבדתם את ה' אלהיכם" וגו'; "ואותו תעבודו" וגו'. וכמו שכתוב בזהר [פרשת בהר], כהאי תורא דיהבין עליה עול בקדמיתא בגין לאפקא מיניה טב לעלמא כו', הכי נמי אצטריך לבר נש לקבלא עליה עול מלכות שמים בקדמיתא כו'. ואי האי לא אשתכח גביה, לא שריא ביה קדושה כו'. [וברעיא מהימנא שם דף קי"א ע"ב], שכל אדם צריך להיות בשתי בחינות ומדרגות, והן בחינת עבד ובחינת בן. ואף דיש בן שהוא גם כן עבד, הרי אי אפשר לבא למדרגה זו בלי קדימת היראה עילאה כידוע ליודעים. והנה אף מי שגם במוחו ובמחשבתו אינו מרגיש שום יראה ובושה, מפני פחיתות ערך נפשו ממקור חוצבה, ממדרגות תחתונות דעשר ספירות דעשיה. אף על פי כן, מאחר שמתכוין בעבודתו כדי לעבוד את המלך, הרי זו עבודה גמורה. כי היראה והעבודה נחשבות לשתי מצוות במנין תרי"ג, ואינן מעכבות זו את זו. ועוד, שבאמת מקיים גם מצות יראה במה שממשיך היראה במחשבתו, כי בשעה ורגע זו על כל פנים מורא שמים עליו, על כל פנים כמורא בשר ודם הדיוט לפחות שאינו מלך המביט עליו, שנמנע בעבורו מלעשות דבר שאינו הגון בעיניו, שזו נקראת יראה, כמו שאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: "יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם" כו', "תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם" כו'. רק שיראה זו נקראת יראה תתאה, ויראת חטא שקודמת לחכמתו. ויראה עילאה הוא ירא בושת כו', דאית יראה ואית יראה כו'. אבל בלי יראה כלל לא פרחא לעילא באהבה לבדה, כמו שהעוף אינו יכול לפרוח בכנף אחד, דדחילו ורחימו הן תרין גדפין [כמו שכתב בתיקונים]. וכן היראה לבדה היא כנף אחד, ולא פרחא בה לעילא, אף שנקראת עבודת עבד. וצריך להיות גם כן בחינת בן, לעורר האהבה הטבעית על כל פנים המסותרת בליבו, שתהא בהתגלות מוחו על כל פנים, לזכור אהבתו לה' אחד במחשבתו וברצונו, לדבקה בו יתברך. וזאת תהיה כוונתו בעסק התורה או המצוה הזו, לדבקה בו נפשו האלהית והחיונית ולבושיהן כנזכר לעיל. אך אמנם אמרו רז"ל: לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל. לכן יתכוין ליחד ולדבקה בו יתברך מקור נפשו האלהית, ומקור נפשות כל ישראל, שהוא רוח פיו יתברך, הנקראת בשם שכינה על שם ששוכנת ומתלבשת תוך כל עלמין להחיותן ולקיימן. והיא היא המשפעת בו כח הדבור הזה שמדבר בדברי תורה, או כח המעשה הזה לעשות מצוה זו. ויחוד זה הוא על ידי המשכת אור אין סוף ברוך הוא למטה על ידי עסק התורה והמצוות שהוא מלובש בהן. ויתכוין להמשיך אורו יתברך על מקור נפשו ונפשות כל ישראל לייחדן, וכמו שיתבאר לקמן פירוש יחוד זה באריכות, עיין שם. וזהו פירוש "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בשם כל ישראל". הגהה:

הגהה
(וגם על ידי זה יתמתקו גם כן הגבורות בחסדים ממילא, בהתכללות המדות ויחודם, על ידי גילוי רצון העליון ברוך הוא המתגלה למעלה באתערותא דלתתא, הוא גילויו למטה בעסק התורה והמצוה שהן רצונו יתברך. וכמו שנתבאר באדרא רבא ובמשנת חסידים מסכת אריך אנפין פרק ד', שתרי"ג מצוות התורה נמשכות מחיוורתא דאריך אנפין, שהוא רצון העליון מקור החסדים). 

ואף שלהיות כוונה זו אמיתית בליבו, שיהיה ליבו חפץ באמת יחוד העליון הזה, צריך להיות בליבו אהבה רבה לה' לבדו, לעשות נחת רוח לפניו לבד, ולא לרוות נפשו הצמאה לה', אלא כברא דאשתדל בתר אבוי ואמיה, דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה כו' [כמו שנתבאר לעיל בשם רעיא מהימנא]. מכל מקום, יש לכל אדם להרגיל עצמו בכוונה זו. כי אף שאינה באמת לאמיתו לגמרי בליבו, שיחפוץ בזה בכל ליבו, מכל מקום מעט מזער חפץ לבו בזה באמת, מפני אהבה הטבעית שבלב כל ישראל לעשות כל מה שהוא רצון העליון ברוך הוא. ויחוד זה הוא רצונו האמיתי. והיינו יחוד העליון שבאצילות, הנעשה באתערותא דלתתא, על ידי יחוד נפש האלהית והתכללותה באור ה' המלובש בתורה ומצוות שעוסקת בהן, והיו לאחדים ממש, כמו שנתבאר לעיל. כי על ידי זה מתייחדים גם כן מקור התורה והמצוות, שהוא הקדוש ברוך הוא, עם מקור נפשו האלהית הנקרא בשם שכינה, שהן בחינת ממלא כל עלמין ובחינת סובב כל עלמין, כמו שנתבאר במקום אחר באריכות.

אבל יחוד נפשו והתכללותה באור ה' להיות לאחדים, בזה חפץ כל אדם מישראל באמת לאמיתו לגמרי, בכל לב ובכל נפש, מאהבה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל, לדבקה בה', ולא ליפרד ולהיות נכרת ונבדל חס ושלום מיחודו ואחדותו יתברך בשום אופן, אפילו במסירת נפש ממש. ועסק התורה ומצוות והתפילה הוא גם כן ענין מסירת נפש ממש, כמו בצאתה מן הגוף במלאת שבעים שנה; שאינה מהרהרת בצרכי הגוף, אלא מחשבתה מיוחדת ומלובשת באותיות התורה והתפילה, שהן דבר ה' ומחשבתו יתברך, והיו לאחדים ממש. שזהו כל עסק הנשמות בגן עדן, כדאיתא בגמרא ובזהר, אלא ששם מתענגים בהשגתם והתכללותם באור ה'. וזהו שתקנו בתחלת ברכות השחר קודם התפלה: "אלהי נשמה" וכו' "ואתה נפחתה" כו' "ואתה עתיד ליטלה ממני" כו'. כלומר, מאחר שאתה נפחתה בי ואתה עתיד ליטלה ממני, לכן מעתה אני מוסרה ומחזירה לך לייחדה באחדותך, וכמו שכתוב: "אליך ה' נפשי אשא". והיינו על ידי התקשרות מחשבתי במחשבתך ודיבורי בדיבורך באותיות התורה והתפילה, ובפרט באמירה לה' לנוכח, כמו "ברוך אתה" וכהאי גוונא. והנה בהכנה זו, של מסירת נפשו לה', יתחיל ברכות השחר: "ברוך אתה" כו'. וכן בהכנה זו יתחיל ללמוד שיעור קבוע מיד אחר התפלה. וכן באמצע היום, קודם שיתחיל ללמוד, צריכה הכנה זו לפחות, כנודע, שעיקר ההכנה לשמה לעכב הוא בתחלת הלימוד בבינונים. וכמו בגט וספר תורה, שצריכים לשמה לעכב, ודיו שיאמר בתחילת הכתיבה: "הריני כותב לשם קדושת ספר תורה", או "לשמו ולשמה" כו'. וכשלומד שעות הרבה רצופות, יש לו להתבונן בהכנה זו הנזכרת לעיל בכל שעה ושעה על כל פנים. כי בכל שעה ושעה היא המשכה אחרת מעולמות עליונים להחיות התחתונים, והמשכת החיות שבשעה שלפניה חוזרת למקורה [בסוד רצוא ושוב שבספר יצירה], עם כל התורה ומעשים טובים של התחתונים. כי בכל שעה שולט צירוף אחד משנים עשר צירופי שם הוי"ה ברוך הוא בשתים עשרה שעות היום, וצירופי שם אדנ"י בלילה כנודע. והנה כל כוונתו במסירת נפשו לה' על ידי התורה והתפילה להעלות ניצוץ אלהות שבתוכה למקורו, תהא רק כדי לעשות נחת רוח לפניו יתברך, כמשל שמחת המלך בבוא אליו בנו יחידו בצאתו מן השביה ובית האסורים, כנזכר לעיל. והנה כוונה זו היא אמיתית באמת לאמיתו לגמרי בכל נפש מישראל בכל עת ובכל שעה, מאהבה הטבעית שהיא ירושה לנו מאבותינו. רק שצריך לקבוע עיתים להתבונן בגדולת ה', להשיג דחילו ורחימו שכליים, וכולי האי ואולי וכו', כנזכר לעיל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף