שפת אמת/פסח

תוכן עניינים

• תרל"א
• תרל"ב
• תרל"ג
• תרל"ד
• תרל"ה
• תרל"ו
• תרל"ז
• תרל"ח
• תרל"ט
• תר"מ
• תרמ"א
• תרמ"ב
• תרמ"ג
• תרמ"ד
• תרמ"ה
• תרמ"ו
• תרמ"ז
• תרמ"ח
• תרמ"ט
• תר"נ
• תרנ"א
• תרנ"ב
• תרנ"ג
• תרנ"ד
• תרנ"ה
• תרנ"ו
• תרנ"ז
• תרנ"ח
• תרנ"ט
• תר"ס
• תרס"א
• תרס"ב
• תרס"ג
• תרס"ד

תרל"א

ב"ה מימים ראשונים של פסח תרל"א. לא נכתב כסדר

מליל א'

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כו' ואח"כ אמר ואותנו הוציא. ונראה כי ע"י אמונה שיש יציאת מצרים לכל דור ודור נתגלה זה. ומהר"ל כתב כי בכלל הי' כל אחד ביציאת מצרים רק חייב לראות כאלו יצא בפרט ע"ש. וי"ל ג"כ כנ"ל שע"י אמונה נכנס לתוך הכלל ובוודאי בכלל הי' יצ"מ לנקודה הישראלית שמשם נמשך חיים לכל איש ישראל רק ע"י אמונה באין לזה. ואחר שרואה עצמו כאלו יצא. ויודע ומאמין כי גם ההארה שיש לו לא הי' לולי יצ"מ. עי"ז נתגלה לו שרואה איך יוצא באמת. וכן הפי' בסיפור יציאת מצרים אפילו כולנו חכמים כו'. כי אף שהוא חכם דבוק בה' חיים יש לו לידע כי כל זה ע"י יצ"מ שהאמת כן רק שצריך לברר זה ע"י אמונה והוא הסיפור לשון בירור וגילוי מפורשת כי בכל דור יש יציאת מצרים לפי ענין הדור וכ"ז הי' בשעת יציאת מצרים. וכפי אמונת האדם כאילו יצא נתגלה בחי' זו ומרגיש מיצ"מ של עתה ויוכל לצאת כל אחד ממיצר שלו:

בשאלת החכם מה העדות והחוקים. ולכאורה איך שואל טעם על חוקה. אך כי באמת כתיב מגיד דבריו כו' חוקיו כו' לישראל שבנ"י יודעין טעם גם בחוקה והוא ע"י שמאמין ועושה החוק באמת אף בלי הרגשת הטעם עי"ז זוכה לידע הטעם ג"כ. והוא עצמו ג"כ אכילת מצה אף שהיא בלי טעמים רק כמו שהיא. רק מה שמונע מאכלים אחרים כדי להיות נדבק בטעם המצה. עי"ז מרגיש דביקות במצה אף שאינו משיג הטעם. וז"ש אין מפטירין כו':

ברוך שומר הבטחתו כו' שהקב"ה חשב הקץ לעשות כו'. פי' להיות בכל דבר מעשה גשמיי ג"כ בחי' הגאולה שלא להיות נטבע בגשמיות הדבר. וזה המשכת המחשבה בהמעשה להיות קץ לבחי' עשי' כנ"ל. וזה שהבטיח לאאע"ה בברית בין הבתרים כו' ומה הבטחה הוא זה להיות בניו בשעבוד ת' שנים. ואז הי' עיקר האהבה לאברהם מהשי"ת שכרת עמו הברית. אך כי הוא הבטחה גדולה שע"י הגלות יהי' לבנ"י כח זה למצוא בחי' הפנימיות בכל הסתר (וזה שנק' גלות ע"ש לעורר התגלות הפנימיות שבתוך ההסתר. וז"ש ידוע תדע כו' כי הי' נצרך לזה המשכת כחו וידיעה הוא דביקות וחיבור כנודע). וז"ש והיא שעמדה כו' כי הבטחה הנ"ל הי' תועלת לכל דור ודור שכל ההסתר מוסיף עוד חיזוק בעת הגאולה וז"ש הקדוש ברוך הוא מצילנו מידם כמ"ש רבות רעות צדיק כו' יצילנו ה' ופי' (עי' זוה"ק בפ' וישלח) כי הוא מלשון ויצל מקנה אביכם כו' שמן המיצר נפרש עוד כח הניצוץ הקדוש כמ"ש יצאו ברכוש גדול כו':

צא ולמד מה ביקש לבן כו' פרעה לא גזר כו'. בא לפרש כי גלות מצרים הי' רק לטובה. כי לבן ביקש לעקור הכל. והי' העצה ע"י ירידתנו למצרים. כי בפרעה הי' הגלות מה שבנ"י היו תחת ידו. וז"ש שגזר רק על הזכרים כי פי' זכר המשפיע אשר לו הכח. וע"ז גזר פרעה שיהיו בנ"י בחי' נקיבה שאין להם השליטה והכח. אבל לא לעקור הכל. כי בנ"י היו רק בגלות תחת ידו. אבל לבן ביקש לעקור הכל. וע"י שירדו אבותינו למצרים וזכו לצאת משם עי"ז נדחית מחשבת לבן. וז"ש ארמי אובד כו' וירד מצרימה שעל ידי לבן נצרך לירידת מצרים כנ"ל:

מצה זו כו' שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה ממ"ה הקדוש ברוך הוא כו'. הרב ז"ל בסידור פי' כי מצה כמו שהיא בלי התנשאות. שהוא חמץ. הגסות. שמנשא עצמו ועולה בנפיחה. וע"י שהי' להם גילוי שכינה הי' נשאר מצה ע"ש. וכן בזוה"ק פינחס כי ההפרש בין חמץ למצה הוא נקודה אחת שבין ה' לח' ע"ש כי ה' היא הנקודה בתוך הד' שיודע שאין לו כלום רק נקודה פנימיות שנתן השי"ת. וע"י שממשיך הנקודה לעצמו ונעשה ח' הוא חמץ ע"ש:

מיום א' דפסח

אלה מועדי ה' כו'. פי' שביו"ט מתגלה חיות פנימיות מהשי"ת שיש בכל הנבראים אשר תקראו כו' מקראי קודש. שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה כי יכולין לקרוא הקדושה ביום טוב. וגם הקדושה קוראת לאדם ע"כ. ופי' קודש הוא נקודה הפנימיות שאף שמחי' הכל היא נבדלת מהגשמיות שהשי"ת קדוש ונבדל. וכתיב מלא כל הארץ כבודו שמחי' הכל. רק שנסתר בעוה"ז זה. וביו"ט מתגלה. וז"ש בזוה"ק אמור מה רב טובך כו' כי ביום טוב נתגלה חיות הפנימיות שהוא אור הנגנז לצדיקים שהם מרגישין אור זה גם בעשי' (כמ"ש במ"א). וכן אמר אא"ז מו"ר זצלה"ה בשם הזוה"ק שנק' יום טוב ע"ש אור כי טוב שיש בו מאור הגנוז והוא כנ"ל. וז"ש מועדים לשמחה כי כשמתגלה שורש החיות של האדם ושל כל הבריאה ממילא יש שמחה. ולכך ביום טוב יכולין למצוא הארה הפנימיות שיש בכל דבר. וז"ש יראה כל זכורך. יראה יראה. כמו שבא לראות בא להראות ע"ש בגמ' שהוא כנ"ל שהאדם יכול לראות חיות הפנימיות והוא נק' זכורך. פני ה' אלקיך הוא ג"כ נקודה הפנימיות שיש בכל דבר נק' פני ה'. ומבקשין והשיאנו כו' ברכת מועדיך להיות נדבק מעשה האדם בשורש ע"י אור היו"ט. וי"ל השיאנו כמו משיאין משואות להיות מקושר בשלהבת אהבה לשורש החיים ברכת מועדיך כי כל חיות השנה ע"י התקשרות בשורש החיות שזה מתגלה ביום טוב:

מליל ב'

אלו קרע לנו את הים ולא העבירנו כו' בחרבה כו'. פשוט י"ל כי הי' צריך להיות טיט עכ"פ. אך י"ל כי כתיב ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה כי זה עיקר הפלא מה שבנ"י הלכו תוך הים ממש והי' להם ליבשה. כי אם הי' מסולק מבחי' ים אין זה פלא כל כך כי ביד הקב"ה לעשות מים יבשה. אבל לחיבת ישראל עשה השי"ת שגם שיהי' בחי' ים ממש. מ"מ יהי' לבנ"י יבשה. וזה שבנ"י יכולין להפוך גם הטבע להמשיך הקדושה בתוכה ממש ע"י עבודתם. וזה העבירנו בתוכו בחרבה:

בזוה"ק כמה פעמים קושיא זו מה שהשי"ת משבח עצמו ביציאת מצרים הלא הבטיח לאבותינו. וכתיב נ' פעמים בתורה הוציאך מארץ מצרים כו. תי' כי הי' מסטרא דיובל שנת החמשים עלמא דחירות ע"ש. ועדיין צריך ביאור. וי"ל כי באמת כל הגלות במצרים הי' רק לטובת ישראל ולאשר כי השי"ת הבטיח לאבות כי יצאו ממצרים ברכוש גדול. לזאת עשה שיהיו במצרים במדרגה התחתונה מאוד כמ"ש ז"ל שהיו כבר במ"ט שערי וז"ש אלו לא הוציאנו הרי אנו ובנינו כו כי היו ח"ו משוקעים בשער הנ' בטומאה שאינם יכולין להגאל עוד. וממילא כשנגאלו ניתן לישראל כל השערי בינה עד שער הנ' כי זה לעומת זה כו'. וז"ש ה' אלקי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. שכל מה שנכנסו ונשקעו אז כ"כ בשערי הטומאה הי' לטובה. והוא יותר ממה שהבטיח לאבותינו שהי' די בצרה אחת אך כי הי' חמשים גאולות כו. וז"ש וחמשים עלו בני שיראל כמ"ש בזוה"ק בשלח ובתקונים ע"ש:

מה שקורין שה"ש בפסח. כי שה"ש הוא לבאר כי כל עניני עוה"ז רק משל להבין אהבה הצריכה להשי"ת. וזה פי' שיר השירים שמכל השירים שבעולם יוצא השיר הזה. אך כי האדם צריך להיות נדבק בנמשל וקשה שיהי' הכל רק כדי לידע לעבוד להשי"ת וח"ו כשנדבקין בעוה"ז אין יכולין להבין כלל הנמשל. לזאת בפסח זמן חירותינו. שהאדם יכול ללמוד רצון השי"ת גם מן הטבע ג"כ. כי מתגלה נקודה הפנימיות. לזאת שייך שה"ש בזמן הזה:

מיום ב' דפסח

אכילת מצה רשות. ומשמע כי בכל השנה אינה רשות. שכ"ז שיש לאדם שיעבוד ודביקות בהטבע אינו יכול לאכול מצה שהיא פשוטה כמו שהיא בלי שינוי מכמו שנברא בכח השי"ת. ובפסח זמן חירותינו. והפי' שהחירות גם בתוך הטבע שנקרא זמן. כי הזמן הוא הטבע והחירות למעלה מן הזמן והטבע. רק ביציאת מצרים נמשך הארה מלמעלה גם בתוך הזמן והטבע. וכן אמר אא"ז מו"ר זצלה"ה על שנקרא ליל הפסח סדר להראות שלבנ"י יש סדר מסודר גם לנסים שאינו ע"פ מקרה כו'. והוא כנ"ל שגם בתוך הטבע חיות שלהם נמשך ודבוק במקור החיים שהוא מקום הנעלם שלמעלה מהטבע. ולכך יוכל כל אדם בפסח לצאת מן המאסר שלא להיות משועבד לסט"א ח"ו. וממילא יכול לקבל עליו עול מלכות שמים כראוי. ויכול לאכול מצה ג"כ:

ב"ה שבת חוה"מ

אלהי מסכה לא תעשה כו' חג המצות תשמור כו' ולמדו חז"ל מזה המבזה המועדות כאלו עובד ע"ז. גם כתבו חז"ל דכתיב שבת אצל המועדות בפ' אמור לומר המקיים המועדות מעלה עליו הכתוב כאלו קיים השבתות וכן להיפוך ע"ש. והפי' כי מועדות ניתנו לישראל דכ' אשר תקראו אתם אפילו שוגגין. מזידין כו'. ושבת קביעא וקיימא כי ענין שבת הוא עליות כל דבר לשורשו למעלה מן הטבע שהוא שורש החיים של כל דבר. ולזאת אין קדושת שבת תלוי בתחתונים. רק מ"מ יש תוספות שבת ע"י הכנת ימות החול להיות דביקין בשבת (כמ"ש במ"א). ובמדרש שה"ש שחורה אני בימות החול. ונאוה בשבת. ומה שבח בשחורה אני. אך כי זה המשך קדושת שבת לימות החול. אף שעוסקין במלאכות ושאר עשיות גשמיים. מ"מ נמשך ונדבק אחר בחי' שבת. ממילא מוסיפין בנ"י כח לבחי' שבת ג"כ והוא תוספות שבת. כי כמים הפנים לפנים. כמו שמקבלין שבת באהבה ותשוקה גדולה. כן זוכין להמשיך הארה ממקום גבוה יותר. והנה בחי' יום טוב הוא להמשיך הארה לתוך הטבע ממש ולכך ניתן לישראל שתלוי בקדושת ישראל דקדשינהו לזמנים שע"י בני ישראל נמשך הארה להנבראים. ודביקות המעשה בשורש המחי' הכל זה בחי' המועדות. וז"ש אלהי מסכה לא תעשה כו'. שבכל מעשה צריך האדם להאמין שיש בו חיות השי"ת אף שנראה נפרד ומתנגד להקדושה. וע"י אמונה זו זוכה להסיר המסך המבדיל ומסתיר ויוכל לראות איך כל דבר קטן וגדול הוא ממש מחיות השי"ת בלבד. והוא בחי' אמונה. וכ"כ בזוה"ק משפטים כי המבזה המועדות כעובד ע"ז משום דאינון רזא דמהימנותא ע"ש. והמבזה המועדות הוא שמפריד עוה"ז ומפריש בין שבת שכל הדברים עולין כו' וביו"ט אין בו אמונה כראוי. והוא עבודה זרה באמת שעושה מסך ומבדיל בין החיות שיש בעולם הטבע ג"כ כנ"ל. ומעלין עליו כמחלל השבתות ג"כ. כי ה' ושמו אחד והכל לכבודו ברא. וכן המקיים המועדות ע"י אמונה. זוכה לבחי' שבת ג"כ שהוא בחי' אמת שנגלה וניכר ששורש כל החיים מחיות השי"ת:

ב"ה מימים אחרונים של פסח איני זוכר כראוי ואולי ניתוסף

דבר אל בני ישראל וישובו כו'. ולמה צוה השי"ת שיחזרו למצרים. ויראה כי ע"י שיציאת מצרים היה שלא עפ"י זכות ישראל רק ע"י שהבטיח השי"ת לאבות להוציאנו ממצרים. ורצה השי"ת שישובו ויהי' להם גאולה שני' מצד זכותם. וז"ש בקריעת ים סוף שהיו נתונים בדין. שהי' הרצון עתה להיות נושעים גם עפ"י הדין. והרי זכו בדין ג"כ. ע"י שהאמינו ושבו לצד מצרים. וכתיב נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. כי וודאי בלי הקדמת יציאת מצרים לא היו יכולין לזכות מעצמם. ועשה השי"ת כן שאחר שראו הנסים במצרים יוכלו לחזק באמונתם ולזכות מעצמם ג"כ אף עפ"י דין כנ"ל. וז"ש וייראו מאוד. ואין מובן מאחר שהבטיח השי"ת שישובו כדי לאבד חיל פרעה ופרשיו מה הי' להם לירא. בפרט מרע"ה דכתיב מה תצעק למה צעק. אך כי ידעו זה שצריכין להיות גוברים עפ"י זכות עצמותם ולכך יראו אף שראו במצרים כל הנסים ובוודאי האמינו בהשי"ת שיוכל להושיעם כהרף עין. רק כנ"ל שהי' בדעתם שלא יהי' להם נס רק שיהי' הכל בכחם והרגישו שאין להם כח כל כך. ואפשר שגם זה הפי' מ"ש הלא זה הדבר כו' חדל ממנו כו'. שטענתם הי' שאם הי' מיד במצרים הגאולה ע"י זכותם הי' טוב יותר כי הבטיח הקדוש ברוך הוא לאבות להוציאם והי' הבטחה זו מסייע. אך הקדוש ברוך הוא רצה שיזכו לגמרי מעצמם ע"י הכנת גאולת מצרים כנ"ל. וזה ההפרש שבין יצ"מ לקריעת ים סוף. כי יציאת מצרים רק שיוצאין מהמיצר אבל נשאר המיצר. וקי"ס הוא שנדחה כל המיצר מפניהם והוא מטעם שיציאת מצרים הי' רק בחסד השי"ת ולא יוכל להיות נדחה המיצר רק ע"י עבודת האדם שזכו בקי"ס לנס מצדם וממילא נעשה הנס תוך גוף המיצר. וי"ל בזה הפי' אלו קרע לנו הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה כו'. כי הקדוש ברוך הוא עשה זה הנס ע"י ישראל וז"ש העבירנו שע"י שעברו בים נעשה יבשה. ולכך כתיב כי לא נקרע עד שירדו לים עד חוטמם. וז"ש היתה יהודה לקדשו כו' ממשלותיו. שבכחם נקרע הים. וזהו שמשבחין שלא קרע השי"ת הים רק ע"י ירידת ישראל. (וי"ל בזה המד' שלא רצה ליקרע ע"ש כי היה הקריעה ע"י משה רבינו ע"ה שהוא כלל ישראל ע"ש ותבין):

מכאן איני זוכר כסדר ונכתב מעורבב

כי גאה גאה. כי כל הגדלות שיש לנבראים הוא רק לכבודו יתברך. רשע לפני שבר גאון. וצדיק כדי שיכניע עצמו ע"י שיכיר יותר חסדיו ית"ש.אבל גאות השי"ת הוא לטעם עצם הגאות כי גאה גאה. וז"ש בהשירה אמר אויב ארדוף אשיג. ומה צורך זה בהשירה. ונראה כי גם זה היה מסייע מה שהיה לו גסות כ"כ והרחיב פיו עי"ז נשפת ברוחך כו': עוד כי גאה גאה. כי גאות הוא שגדול מאחרים. ומ"מ נמצא בו ג"כ מה שבחבירו רק שיש לו יותר. כדמיון מי שהוא חכם יותר מחבירו, מ"מ חכמה מעט שלחבירו יש לו ג"כ אלא שיש לו תוספת. אבל גאות השי"ת בכל נקודה ונקודה איך ערך ודמיון והוא כולו גאות וזהו כי גאה גאה:

ברש"י, שר מיבעי ליה מהו ישיר, עלה בלבו שישיר כו'. כי הוא דבר לשעה לא נופל בו לשון ההוה ע"ש. וי"ל כי השירה למעלה מהזמן כי איך יוכל להיות ע"פ טבע שאמרו כל ישראל מלה במלה. רק שהיה ברוה"ק כמ"ש בזוה"ק. וזהו עצמו מקום המחשבה שלמעלה מהטבע ושם הוה ועבר ועתיד הכל אחד. וזהו עצמו פי' ישיר כי היה להם מדרגה גבוה שעלו למקור התורה שהרי המשיכו דברי השירה לעולם. וז"ש ישיר כו' השירה כו' לאמר. וזה כל ענין השירה להיות נדבק בשורשו. כמ"ש זה אלי כו'. הפי' שכל אחד הכיר כי כחו וחיותו הוא מהשי"ת. כי בגלות נסתר זה ואחר גמר הגאולה נתגלה להם שהשי"ת הוא מחיה כל הנבראים. וז"ש ויאמינו בה' אף כי גם מקודם נאמר ויאמן העם. אבל יש אמון רבתא אבל מקטני אמנה. וכמ"ש במדרש בראשית ואהי' אצלו אמון כו' פדגוג כו' ע"ש, והכל בחינת אמונה שגם מה שנסתר בהטבע ע"י אמונה נמשך כל הטבע לשורשו ג"כ שהבריאה ע"י התורה ועתה היה אמונה שלמה שנתברר כח הבריאה. שרק מהשי"ת. ונתמשכו אחרי שורש החיים. והיה זה הכנה לקבלת התורה שהרי [דברי] השירה הם דברים הכתובים בתורה שהמשיכו ע"י האמונה כנ"ל. ובמדרש, נכון כסאך אע"פ שמעולם אתה לא נתיישבה כסאך אלא מאז ישיר כו'. והוא כנ"ל שאחרי קי"ס נגלה כבוד מלכותו יתברך להיות מבורר בכל דבר קטן וגדול שהוא מחיותו יתברך וזה נתיישבה מלכותך שיהיה פנימיות החיות מיושב וקבוע בתוך כל נברא שהוא כסא לנקודה הקדושה השרויה שמה. וזהו אז שז' ימי הבנין דביקין בשורש העליון שהוא למעלה מהטבע. מי כמוכה באלים. הפי' כמ"ש בזוה"ק ע"פ אין צור כאלוקינו שכח כל הכוחות הוא רק מחיותו ית' עי"ש פרשת תזריע ובמ"א. וזהו נאדר בקודש אע"פ שכל הכחות ממנו יתברך אעפ"כ קדושה ונבדלת הנקודה הקדושה שבתוך כל דבר. עושה פלא. שגם במעשהגשמיות יש ממנו ית' נקודה נפלאת ומובדלת כמ"ש נפלאות עשה. וכ"כ רמ"א ז"ל באו"ח על ומפליא לעשות שנדבק הנשמה בגשם האדם ע"ש. ואיתא כי חזקי' לא אמר שירה על הנס לכך לא נעשה משיח. ואא"ז מו"ר זצלה"ה פי' כי היה נגלה לו בבירור איך הארץ ומלואה להשי"ת ולא נתפעל יותר ע"י הנס כו' ע"ש. וכן מפורש במדרש שה"ש ע"ש. והוא כנ"ל שעיקר השירה המשכה ואמונה להתדבק בשורש העליון ע"י שנפתח מקום שלמעלה מהטבע. שהרי כל נס בא מלמעלה מהטבע וצריך להתדבק שמה. וכן היה חזקי' תמיד כמ"ש והטוב בעיניך עשיתי ופי' חז"ל שסמך גאולה לתפלה והוא כנ"ל שכל מעשה גשמיי היה ג"כ לפניו כעושה לפני המלך שהיה דבוק בנקודה הפנימיות שבכל מעשה. והתפלה הוא כשצריכין צעקה לעורר הפנימיות מההסתר. וגאולה הוא פתיחת הפנימיות ובאמת ע"י אמונה שמצפה לישועתו ית' נפתח הפנימיות כנ"ל. והלא בוודאי גם מרע"ה ובנ"י אז היו במדריגה זו. אך כי אין שיעור להשגת נפלאותיו ית' וע"י שהיו בנ"י דביקין במשה רע"ה דכתיב ובמשה עבדו לכך זכו להתחבר עמו והמשיכו דברי השירה שהיא כוללת שבח כל הנסים שהי' ושיהי' כמ"ש בזוה"ק. ושם תמיד יש התחדשות יותר. [ובחזקי' נראה שלא הי' יכול לומר שירה על ידי חסרון הדור כנ"ל ולא נעשה משיח שלא הי' דורו ראוי לגאולה שלימה]:

תרל"ב

בעזה"י מימי פסח תרל"ב

לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה. נראה שאין יכולין לאכול המצה בלי ריבוי דברים עלי'. שנקרא לחם עוני. שיש לחם מן השמים והוא המן שזכו בנ"י לאכול במדבר ועתה בפסח רק תבואות הארץ כמ"ש בזוה"ק ע"ש. ופי' מאכל מצה זה עצמו לידע שהי' יצ"מ בנפלאות חסדי ה' בלי זכות האדם. לכן נקרא לחם עוני. וכתב בזוה"ק מצה לשון קטטה ומריבה ע"ש. ג"כ כנ"ל שעדיין אינו המאכל הטוב בפ"ע. רק עכ"פ לצאת מרע ולידע שהכל מהשי"ת שלא להיות שינוי לרע ע"י גסות שזה ענין מצה וחמץ. ואח"כ זוכין מעצמו ע"י הבירור בספירת העומר כמ"ש במ"א. וזה ג"כ מצה פרוסה שאינו נגמר עדיין בשלימות כמ"ש בזוה"ק טעם שאין גומרין ההלל ע"ש:

ביד חזקה ובזרוע נטויה. פי' ז"ל מה שלא היו ראוין לגאולה נקרא יד חזקה. אך עדיין יש להבין כי השי"ת כל יכול והי' יכול לגאול אותם באופן שיהיו ראוין. אך זה עצמו שמשבחין אותו. שהביא בנ"י במדריגה תחתונה כ"כ עד שנקרא לפניו יד חזקה. וכל זה היה מפני שיהי' גלות מצרים וגאולה הכנה לכל ההסתרות. ושלא יוכל להיות שום הסתר לישראל עוד. כי השי"ת הבטיח לאברהם לגאול אותנו ממצרים. לכך הביא את הגאולה ביד חזקה כנ"ל. וז"ש אלו לא הוציא כו' אנו ובנינו כו'. פי' לכל הדורות יש הסתרות לבנ"י בכלל. וכן בפרט כל איש ישראל. וע"י גאולת מצרים אין שעיבוד עוד ובנקל לגאול שוב. וז"ש ביד חזקה ובזרוע נטויה כי לעולם חסדו שלכך עשה הגאולה ביד חזקה כנ"ל:

רשע כו' כפר בעיקר. י"ל בעיקר יציאת מצרים כי עיקר הגאולה הי' להיות התעוררות גבורת השי"ת גם לפרעה וחילו. ולהיות ניכר מלכותו ית' בכל מקום. ולכך זה שהוציא עצמו כפר בעיקר. וכ"כ גם אתה תתן בידינו כו'. ורק אם רוצה להכניע עצמו. וכשאינו רוצה ג"כ העצה להקהות שיניו. וכן אמר מו"ז ז"ל פי' כנגד ד' בנים דיברה תורה שיש תיקון לכולם:

מתחלה עובדי ע"ז היו כו'. הגדה זו ליצא"מ הטעם כי קשה מה השבח עבדים היינו ולמה הי' זה שנהי' עבדים לפרעה ודי הגאולה לתקן העבדות. לזאת מספרין שגם זה שהיינו עבדים הי' לטובה שנוכל להתקרב אל השי"ת כמ"ש מתחלה כו' ויעקב ובניו ירדו מצרימה. שבל"ז לא היינו יכולין להתקרב למקום ב"ה. ועמ"ש עוד מזה בסמוך:

ברוך שומר הבטחתו שהקב"ה חישב לעשות את הקץ כו'. כמש"ל שהגלות הי' כדי להיות הכנה לכל הסתרות ומצרים שיש לכל איש ישראל. ובגאולת מצרים עשה השי"ת להיות קץ לכל השיעבודים. וז"ש והיא שעמדה כו'. פי' הגלות והגאולה כנ"ל:

צא ולמד כו'. ונראה שהירידה למצרים הי' העצה וההצלה מרצון לבן הארמי. ובוודאי כי כל הגלות הי' לטובה. וחז"ל אמרו אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים הרבה היו חייבים לי עד שלא נזדווגו לכם כו ונפרעתי על ידכם כו'. פי' כי לאשר היו מצרים מכעיסין מאוד להקב"ה היה עצתו ית' לקיים גלות ישראל שם כדי שמעשיהם הרעים יסייעו לגאולת ישראל כמ"ש ז"ל ע"פ לולי כעס אויב אגור כו':

וירד מצרימה אנוס על פי הדיבור.קשה כי מיד ששמע יעקב מיוסף ירד שמה. רק בדרך נראה לו השי"ת וא"ל אנכי ארד כו'. אבל נראה שהלך עבור יוסף. ואם כי הי' מן השמים. כל הדברים הם כך ומה אנוס עפ"י הדיבור. וי"ל ע"פ מ"ש זוה"ק וארא שהדיבור הי' בגלות במצרים. ונמצא כי ירידת ישראל למצרים והגאולה הכל הי' תיקון הדיבור. וזה אנוס עפ"י הדיבור. ופי הדיבור הוא יוסף והמש"י. שבאמת ירד עבור יוסף למצרים. והיינו להיות עושין מעשרה מאמרות עשרת הדיברות. כמ"ש במ"א פי' הזוה"ק הנ"ל שדיבור הוא הכרת מלכותו ית' בכל הדברים. זה הי' נסתר בגלות. וע"י גאולת מצרים נודע גבורתו ית':

וירעו אותנו כמ"ש הבה נתחכמה. פי' שלא כיונו עבור עבודה שנצרך להם רק לייגע ולצער אותנו כמ"ש נתחכמה לו כו':

ב"ה לקוטים מימי הפסח

מרור זה כו'. אא"ז ז"ל הגיד טעם אכילת מרור שמה שהי' להם קצת גאולה כמ"ש וימת מלך מצרים ויאנחו לכך בא הגאולה. וז"ש מתחת סבלות מצרים שמה שלא היינו יכולים לסובלם הי' גאולה ודפח"ח. ופשוט י"ל טעם מרור כמש"ל להראות שגם הגלות וימי העינוי רואים עתה ומאמינים שהי' לטובה ומשבחין על זה כי עי"ז נכנסנו לבריתו של הקב"ה כמ"ש ויוצא כו' להיות לו לעם נחלה כו'. ובנ"י לאחר גאולת מצרים נעשו כאומה חדשה כמו המתגייר כקטו שנולד כו'. כי מ"ש אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים קאי גם על הירידה לגלות. רק שנזכר בפסוק עיקר המכוון שהוא היציאה. כי לא היינו במקרה במצרים רק שהכל הי' הכנה לקנות השלימות כמ"ש מכור הברזל כמו שמכניסין הכסף בכוונה לאור לבררו כנ"ל:

בעזה"י שבת חוה"מ פסח

בזוה"ק הפרש שבין שבת ליו"ט. שביו"ט יש מאור הגנוז כמ"ש אא"ז מו"ר ז"ל בשם זוה"ק שנק' יום טוב ע"ש אור כי טוב ע"ש. ושבת הוא עצמו אור הגנוז. כי שבת ניתן מהשי"ת לישראל. וביו"ט זוכין ע"י מעשים טובים שמועדים תלוין בישראל. לכך כ' מועדים לשמחה שמה שמשיג האדם משלימות עצמו נותן שמחה כמ"ש ולישרי לב שמחה. ובימים טובים מתישר לבות בני ישראל כמ"ש יראה כל זכורך. עיקר הפי' נקודה הפנימיות שבאדם מקום שאין שם שכחה עיקר החיות נקרא זכר. וזה ביו"ט לפני ה'. כי לבד המצוה הוא הבטחה גם כן. ובמדרש אף שבטל ביהמ"ק שלש רגלים לא בטלו. וביו"ט כתיב לכם. וכן י"ל לשון רגלים שמאיר תוך הרגילות והטבע כמ"ש במ"א על זמן חירותנו שהחירות אף בזמן והטבע כנ"ל:

ושבת כתב זוה"ק מאי שבת שמא דקוב"ה שלום. ובנ"י נקראו שולמית. ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל טעם שהם מבררין שלימות הקב"ה אשר כל השלימות אליו. וגם אנו נאמר שביו"ט הוא בחי' שולמית כנ"ל ושבת שלום כנ"ל. ואמת שצריכין לידע שגם כח מעשינו רק מהשי"ת. וזהו י"ל פי' המבזה המועדות כעובד ע"ז שנאמר אלקי מסכה כו' חג המצות כו'. כנ"ל שמי שמבזה ע"י חסרון אמונה שאינו מאמין שע"י מעשינו נזכה להמשיך הארה הגנוזה. עושה מסך ומבדיל. כי באמת קוב"ה ובנ"י הכל חד. וזהו שבת ומועדות:

יו"ט שני של גלות בוודאי נצרך הוא בגלות. וי"ל שבגלות צריכין ב' בחי' בכל דבר הבא משמים צריך להיות נותן ומקבל וכשביהמ"ק הי' קיים הי' הכל ביחד. ועתה צריכין יום ב' להתברר אצלינו הארת יום הראשון. וספיקא דיומא ג"כ הפי' שאין ההארה ברורה אצלינו בגלות:

ב"ה שביעי של פסח

עיקר הנס בקי"ס הי' שיזכו בנ"י בעצמם עפ"י מעשיהם. כי מקודם. שנגאלו במצרים הי' ע"י שהבטיח הש"י לאבות הקדושים לגאול אותם. ואח"כ הי' הרצון שישובו ולהיות גאולה שניה מצד זכות אמונתם שלא הי' דבר קטן לשוב. כי בוודאי הבינו הפי' שישובו להיות באמת משועבדים שנית לפרעה לפי שעה. וכתיב לפני פי החירות. הוא בנקודה התחלת החירות. וכ' משכני אחריך נרוצה. שע"י הנס ביום א' דפסח שהי' מהשי"ת למדו בנ"י איך לעשות אח"כ בפ"ע. וז"ש ויושע ה' ביום ההוא אף שהתחלת הגאולה כיקר הנס שמצווין לזכור תמיד. רק ביום ההוא הושיע את ישראל דייקא שהושיע להם. את. פי' עמהם ועל ידיהם כנ"ל. וז"ש שהיו נתונים בדין כמ"ש במ"א ע"ש:

ומצינו בגמרא שליחידים נקרע הים כההוא דר' פנחס בן יאיר א"כ מה הפלא שנקרע הים לכל בנ"י. אם כי אמת שבשעת קריעת ים סוף נשאר זה לדורות ג"כ. אף עפ"י כן י"ל עוד כי עיקר הנס הי' להיות נקרע אף לאותן שאמרו המבלי אין קברים כמ"ש במדרש שהיו ד' כתות בים. ואעפ"כ נתברר שכלל ישראל מעלין השפלים ג"כ מטומאה לטהרה והעצה ע"י ביטולם להכלל. כמ"ש להם משה רבינו ע"ה שיחרישו ועי"ז יהיו נושעים גם כן:

והנה ברגע אחד נהפכו מאמירת המבלי אין קברים. לומר זה אלי ואנוהו. ודרשו ז"ל ראתה שפחה על הים כו'. כי בוודאי קריעת ים סוף לא הי' בים עצמו רק בכל איש ישראל ג"כ. והוא עצמו מאמר מרע"ה התיצבו וראו את ישועת ה' כו' ואתם תחרישון. ולא נקרע להם הים עד שנכנסו עד צוארם במים. וזה הי' עיקר הישועה לבטל כל הפעולות עבור מאמר השי"ת. וכתיב הים ראה וינס. פשוט י"ל שראה שנסו לתוך המים עבור מאמר השי"ת ויסעו והוא מס"נ לגמרי. ומזה נשא הים קו"ח בעצמו לנוס ג"כ. וחז"ל דרשו ראה וינס ויצא החוצה. ג"כ הפי' שביטל ויצא מרצון עצמו מכל וכל כמ"ש במ"א. ועיקר העצה בעת צרה לברר ולקבל רצון השי"ת בכל לב ולהיות מצפה רק שיושיע השי"ת למען שמו שיראה גבורתו ית'. וז"ש התיצבו וראו כו' שלא להרהר רק בזה. והים הוא המרעיש תמיד יותר מכל הנבראים כנודע ונעשה כאבן דומם. וכמו כן היה בבנ"י. תחרישון. וזה עיקר קי"ס. ואפשר קנו בני ישראל וזה ע"י נס קי"ס שנשאו קו"ח מים כמ"ש ז"ל ליקח קו"ח משמים וארץ כו' אף שאין להם בחירה מ"מ אדרבה כיון שניתן בחירה לאדם ע"כ שיש בכח שכלו לעשות יותר כבוד שמים מהנבראים שאין להם בחירה. וז"ש במדרש שהים טען שאני נבראתי בשלישי ואתה בששי כו'. כמ"ש חז"ל שאם זכה קדם לכל מעשה בראשית ואם לאו יתוש קדמך כו'. ופרשו כי כשמבטל החומר. הרוחניות קודם לכל. אבל כשדבוק בחומר יתוש קדמו. וז"ש שכשירדו בנ"י תוך הים ומסרו נפשם וכן מ"ש מרע"ה תחרישון עי"ז נקרע הים כנ"ל. וכן להיפוך ג"כ שע"י קריעת י"ס נקבע בישראל מס"נ להשי"ת כמ"ש ויאמינו. ובנ"י יכולין גם עתה לבוא למס"נ כמ"ש מה לך הים כי תנוס כו' מפני אדון כו'. שצריכין לעורר עצמו ע"י קי"ס כנ"ל. כי כמו שנשאר נס קי"ס לדורות כמ"ש זמן חירותינו. כמו כן האמונה והיראה שהי' להם. וזה עיקר הנס שנעשה קי"ס שהוא ביטול החומר בכל איש ישראל שזה חירות גמור שמי שישלוט ברוחו הוא בן חורין. וז"ש ויושע ה' כו' את ישראל דייקא אותם עצמם כנ"ל. עיקר השירה הי' ע"ז האמונה והיראה כנ"ל:

---

---

שולי הגליון

---

---