דבר אברהם/ב/ט: הבדלים בין גרסאות בדף

{{מרכז|'''סימן ח'''}}

'''ב"ה.''' בחדש טבת אעת"ר. '''סמאלעוויטש.'''

'''אחד"ש''' מעכת"ה, הגיעתני אגרתו שתוכה רצוף אהבה מד"ת ותהי לי לענג בראותי כי תודה לה' יעיינו רבנן בספרי, ישאו ויתנו בו וימצאו טעם לשבח. והנני למלא את בקשתו להשיב על הערותיו בהרחב הביאור ובפלפולא דאורייתא:

==ענף א==

===א===

א) '''עמד''' כת"ר על מ"ש בספרי [ח"א] [[דבר אברהם/א/יג#ד|סי' י"ג אות ד']] דבכ"מ שנאמר בתורה לכתחילה שיעשה ע"י שליח ולא בעינן שיהי' כמותו גם הני דלאו בני שליחות נינהו כשרים למעשה זו, דשליח מיהא הוי אלא דלא הוו כמותו והיכא דלא בעינן שיהיו כמותו גם הם כשרים, וע"ז העיר כת"ר מיומא {{ממ|[[בבלי/יומא/סו/ב|דף ס"ו ע"ב]]}} בשעיר המשתלח שנאמר בו לכתחלה ושלח ביד איש עתי ולא הוא עצמו ואמרינן התם עתי ואפילו בשבת למאי הלכתא א"ר ששת שאם הי' חילה מרכיבו על כתפו, ולפי דברי הרי יכול להזמין לכתחלה קטן:

'''הנה''' מתחלה אגיד לכת"ר שגם אני עצמי זה מכבר הסמכתי חקירה זו לענין שעיר המשתלח, ופלפלתי לפני הצבור אם מותר לשלוח השעיר ע"י עכו"ם כיון דבר שליחות לא בעינן וגם אינה עבודה דהא כשרה בזר וגם ע"ז פריך הש"ס איש להכשיר את הזר פשיטא ומשני מהו דתימא כפרה כתיבא בי' קמ"ל הרי דאינה עבודה כלל. וכעין זה כתב בתשובות הרשב"א {{ממ|[[שו"ת הרשב"א/א/שנז|ח"א סי' שנ"ז]]}} במיתת ב"ד שיכולין ב"ד לצוות לעכו"ם לזרוק פתילה לתוך פיו שאין העכו"ם אלא שלוחו של ב"ד ואין מיתת ב"ד צריך גופו של ב"ד. ועפי"ז הי' מתיישב מה שעמד השאג"א {{ממ|[[שאגת אריה/ע|סי' ע']]}} מהאי סוגיא על שי' הרי"ף ספ"א דעירובין {{ממ|}} והרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/שבת/כז#א|פכ"ז משבת ה"א]]}} דתחומין י"ב מיל מה"ת, דא"כ מאי פריך הש"ס עתי ואפילו בשבת למאי הלכתא לימא לענין תחומין שמותר לשלחו חוץ לי"ב מיל אם אין צוק גזור וחתוך בתוך י"ב מיל דהנה הא לא קשיא לי בחלה שעיר וצריך להרכיבו על כתפו שישלחנו אז ביד עכו"ם, דהא מזומן בעינן ודין המזומן דותה נמי שבת, דה"נ כשנטמא המשלח נכנס למקדש בטומאה ואין אתר נכנס תחתיו משום דמזומן בעינן. והא נמי ל"ק לי שיזמינו מתחלה עכו"ם, דלאיזה צורך יעשו כן, שהרי מעיוה"כ בודאי אין השעיר חולה שאם כן היו לוקחין אחר תחתיו, וכשאינו חולה אינו צורך להזמין עכו"ם דאין כאן חילול שבת, ולשמא יחלה השעיר בודאי א"צ לחשוש, ולכן כשחלה שפיר משכחת לה חילול שבת ע"י המזומן. אבל כל זה לא שייך אלא בחלה שלא היו יודעים מזה מעיוה"כ והיו מזמינים ישראל משא"כ לענין תחומין שאם אין צוק גזור וחתוך בתוך י"ב חיל הרי ידעו מזה גם מעיוה"כ והיו יכולים להזמין בשביל זה לכתחלה עכו"ם, ומשו"ה ליכא למימר דאתי קרא דעתי אפילו בשבת להתיר תחומין כשאין צוק בתוך י"ב מיל דבאופן זה היו מזמנים באמת עכו"ם:

'''ועד"ז''' יונח מה שיש לדקדק היכי דריש עתי ואפילו בשבת, חדא דהא איצטריך עתי לשיהא מזומן, ועוד דהאיך מתיישבת עיקר הדרשא לשבת דפירש"י שהוא מלשון בעתו ובמועדו הרי עתי אגברא קאי שיהא האיש עתי, וכבר עמד ע"ז בגבורות ארי ליומא, ובר"ש משאנ"ץ בתו"כ {{ממ|אחרי פ"ד}} עמד דלמה צריך קרא להתיר בשבת ותי' דמשום דאין שלות מעכב הו"א דאינה כעבודת שאר קרבנות דדוחין שבת קמ"ל קרא דדחי, והוה דומה לאברים ופדרים דלא מעכבי ודתו שבת. (ואין לדקדק ע"ז דמ"מ אמאי צריך קרא ליהוי כאברים ופדרים שדוחין, די"ל כמ"ש בס' גבורות ארי בסוגיין דאברים ופדרים שאני שכבר דחתה שחיטה את השבת, אלא דמ"מ שלוח דוחה שבת משום דשני השעירים כחד חשיבי וכיון שנדחה שבת אצל שעיר של שם חשוב כנדחה גם אצל שעיר של עזאזל, וזהו דידעינן מגילויא דקרא ואל"ה הו"א דאינו נידון כנדחה שבת אצלו ואין שילוחו דוחה כיון שאינו מעכב). וכתב עוד דאכתי למאי דמביאין מירושלמי דשילוחו מעכב ואם מת לאחר וידוי מביא שנים ומגריל עליהם ושולחו לצוק כו' למה איצטריך קרא דדחי שבת ועיי"ש מה שתירץ. ולהנ"ל י"ל דבאמת מה ששילוחו דוחה שבת ל"צ קרא אי משום שמעכב אי משום שכבר נדחה שבת אצל שעיר של שם וכחד חשיבי והוי כאברים ופדרים, אלא דכל הדרשא אחת היא רק למזומן, עתי שיהא מזומן דוקא לכתחלה ולא ישלחו ביד אחר ואפילו טמא לא נאמר יבוא אחר תחתיו ואפילו חלה שעיר וצריך להרכיבו על כתפו בשבת לא נאמר ישלחנו ביד עכו"ם שאינו מזומן ח"ל עתי שיהא מזומן ואלו אינם מזומנים. ואיצטריך קרא להכי דהו"א דאין דין מזומן דוחה טומאה ושבת שהרי אינו מעכב בדיעבד שאם חלה המזומן משלחו ביד אחר אע"פ שאינו מזומן כמבואר בסוגיין. ואף שבכריתות {{ממ|[[בבלי/כריתות/יד/א|דף י"ד ע"א]]}} הגירסא עתי אפילו בטומאה ואפילו בשבת עתי במזומן וכ"ה בירושלמי דפרקין {{ממ|[[ירושלמי/יומא/ו/ג|ה"ג]]}}, ומדקתני תחלה אפילו בשבת ואח"כ במזומן משמע דדחיית שבת לאו לענין מזומן מיירי אלא לעיקר השילוח דאל"ה הו"ל למיתני תחלה עיקר הדין דמזומן, מ"מ אין זה מכריח דה"נ קתני תחלה אפי' בטומאה ובזה כבר פירשו כל הראשונים דמשום גררא דמזומן הוא, דהיינו שאם נטמא המזומן לא ישלחנו ביד אחר, וה"נ אפ"ל לענין שבת:

'''אמנם''' כ"ז הוא רק לפלפולא, דרחוק דדבר ששייך גם לעבודת היום לא יעשה ע"י ישראל אלא ע"י עכו"ם. ובההיא דהרשב"א שאני דהתם המצוה היא רק לדון דיני המיתה ולהשתדל שיומת וע"י מי שיהי', אבל הכא המצוה היא לשלח ולא שישולח, והחילוק מובן. ועוד דאיצטריך קרא כי ליכא עכו"ם שישראל יעבור על תחומין, ומשכחת לה נמי שנעשה הצוק רחוק י"ב חיל ביוה"כ גופי' כגון ע"י רעידת האדמה וכדומה. ועוד דנראה דודאי עכו"ם פסול לשילוח, דה"נ אשכחן באסיפת אפר פרה שכשירה בכל אדם ומ"מ מבואר ברמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/פרה אדומה/ד#יז|פ"ד מפרה הי"ז]]}} דעכו"ם פסול, שכן כתב ומנין שאסיפת האפר בכל אדם מישראל כו' ומשמע דעכו"ם לא, ובכ"מ לא הראה מקור לזה, ונראה דהטעם הוא משום שנאמר ואסף איש טהור [ואמרינן נמי בהזאה טהור מכלל שהוא טמא} ועכו"ם אין בו דיני טומאה וטהרה. וא"כ ה"נ בשילוח השעיר דכתיב והמשלח את השפיר לעזאזל יכבס בגדיו ורחץ את בשרו במים ובעכו"ם ל"ש זה. אבל מן האמור כבר ימצא כת"ר תשובה להערתו דלא מזמנינן קטן מאתמול דאין לנו לחוש שמא יחלה השעיר, ואחרי שלא הוזמן הקטן מאתמול ממילא א"א לשולחו למחר כשחלה השעיר:

===ב===

ב) '''אולם''' אכתי יש לכת"ר מקום לטעון דלפי דברי שאין פסול בקטן מצד השליחות הי' ראוי להזמין תמיד לכתחילה קטן לפי שיש בו עבירת שבת תמיד, כמו שעמד השאג"א שם דאמאי לא אמר רב ששת דעתי אפילו בשבת קאי לענין נטילת נשמה, שהרי אמרינן אין גזירה אלא דבר המתגזר ויורד כלומר ההר יהיה גבוה מאד עד שכשדוחה את השעיר ממנו נופל ומתגזר אברים אברים ותנן נמי התם לא הי' מגיע למחצית ההר עד שנעשה אברים אברים, ואפי' למ"ד מקלקל בחבורה פטור הרי מתירו לב"נ שמוציאו מידי אמה"ח כדאמרינן בפסחים {{ממ|[[בבלי/פסחים/עג/א|דף ע"ג ע"א]]}} גבי השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז, ותי' בתרי אנפי אי משום דעתי בשילוח כתיב ומשמע דאתי למישרי איסור שבת הנעשה בשעת שילוח ולא בשעת הגעתו לצוק, אי משום דר"ש לא סבר דשאני יוה"כ דהכשרו בכך ואין רבותא בשבת יותר מיוה"כ שחל בחול. וא"כ איכא תמיד איסור מלאכה והו"ל להזמין קטן לפי דברי דלא בעינן בזה דין שליחות:

'''איברא''' דלקושטא דמילתא אין זו לדעתי קושיא כלל, חדא שאין הדעת נותנת דדבר שהטילה תורה ממצות היום לא יוכל ליעשות ע"י גדולי ישראל אלא תמיד ע"י חש"ו דוקא, דכיון דתמיד יש בו איסור מלאכה דנטילת נפש אתה צריך לומר שהמצוה נאמרה תחלה ליעשות רק ע"י חש"ו וזה לא ניתן ליאמר. ועוד דודאי חש"ו פסולין לשילוח מדכתיב איש, וכת"ר נמי הרגיש בזה אלא שכתב דאין לומר דאיש מוציא את הקטן משום דדרשינן איש להכשיר את הזר וכל היכא דאיצטריך איש לרבות מידי לא ממעטינן מיני' קטן, כדאמרי' לעיל {{ממ|[[בבלי/יומא/מג/א|דף מ"ג ע"א]]}} ואסף איש טהור כו' איש להכשיר את הזר והניח מי שיש בו דעת להניח יצאו חש"ו. אבל לדעתי אין זה נכון, דודאי משמעות איש ממעט חש"ו, דריבוי זר ממילא אחי מדנאמר בכל הפרשה כהן והכא לא כתיב כהן ואי הוה כתב ואסף טהור לחוד נמי הוה מרבינן זר ומדכתיב איש יש למעט חש"ו. והא דאיצטריך למעט חש"ו מוהניח הוא משום דדרשינן טהור להכשיר את האשה והו"א לרבות מזה גם חש"ו להכי איצטריך לוהניח. וכ"ה מפורש בתו"כ לפי גירסת הגר"א ז"ל ואסף איש להכשיר את הזר טהור להכשיר האשה משמע מביא את האשה ומביא את הקטן ת"ל והניח. ועיי' ברש"י יבמות {{ממ|[[רש"י/יבמות/עב/ב|דף ע"ב ע"ב]]}} שכ' דדרשינן ואסף איש ולא קטן והתוס' תמהו ע"ז דקטן ממעטינן מוהניח, ולמ"ש מיושב קצת דבאמת יש למעט קטן מאיש אלא דאיצטריך והניח כדי שלא נרבה מטהור אבל לבתר דכתיב כבר והניח לגלויי דלא נתרבה קטן מטהור ממילא הוא מתמעט מאיש. ובזה יתיישב נמי מה שכ' הרמב"ם שם {{ממ|[[רמב"ם/פרה אדומה/ה#|פ"ה מפרה]]}} ומנין שאסיפת האפר בכל אדם מישראל חוץ מחש"ו שנאמר ואסף איש טהור כו' בין איש בין אשה, ועמד הכ"מ למה לא הביא הדרשות שבש"ס, ולפי האמור א"ש דבשתי המלים איש טהור כבר נכללו הריבוים והמיעוטים לזר ואשה וחש"ו. וא"כ הכא בשילוח נמי בודאי נתמעטו חש"ו מאיש. כן נ"ל הדבר פשוט אע"פ שבמשנה יומא {{ממ|[[בבלי/יומא/סו/א|דף ס"ו ע"א]]}} נאמר סתם הכל כשרין להוליכו ולא נאמר חוץ. [ומסתפק אני אם נתמעטה גם אשה משילוח מטעם זה או לא, וברמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/עבודת יום הכיפורים/ג#|פ"ג מיוה"כ]]}} העתיק רק לשון המשנה הכל כשרים כו']:

'''אולם''' מפני שיש מקום להתעקש בזה ממה שנאמר במשנה וברמב"ם סתם הכל כשרין להוליכו, ומחפצי למלא רצון כת"ר לפלפל בדבריו ברחבה, אשא ואתן בזה בהעברה על הנחה זו הפשוטה בעיני, ואגב אורחא יבואו דברים נכונים בעז"ה מהני מרגניתי דאשכחנא מדי עברי בענין זה:

==ענף ב==

{{מרכז|'''ענף ב'''}}

===ג===

ג) '''והנה''' מה שתפס השאג"א בפשיטות דבנטילת נשמה של דחיית השעיר לא הוי מקלקל דמתקן לב"נ להוציא מידי אבמה"ח יתכן רק אם נתפוס דמצות השילוח היא שימית את השעיר ע"י הדחיפה לצוק ולנטילת נשמה בע"כ קא מכוין, אבל אם נימא דמצות השילוח היא רק הדחיפה עצמה אם ימות השעיר ואם יחי' אלא שדין הוא בצוק שיהא דבר המתגזר ויורד וראוי להמית אבל אין המיתה עצמה תנאי במצוה יש כבר מקום לדון דאין כאן איסור מלאכה. ולא מיבעיא למ"ד דבר שאינו מתכוין פטור. ופסיק רישי' נמי אפשר דלא הוי שהרי אמרו בירושלמי דמכילתין {{ממ|[[ירושלמי/יומא/ו/ג|פ"ו מ"ג]]}} שמשמת שמעון הצדיק הי' בורח למדבר והסרקין אוכלין אותו, [ובודאי הכוונה שהי' בורח אחר הדחיפה ולא בדרך הליכה, שהרי תני מקמי הכי כל ימים שהי' שמעון הצדיק קיים לא הי' מגיע למחצית ההר עד שנעשה איברין איברין משמת שמעון הצדיק כו'], אלא אפי' למ"ד חייב מ"מ י"ל דהוי מקלקל דהתוס' חולין {{ממ|[[תוספות/חולין/ח/א#מותר|דף ח' ע"א]] ד"ה מותר}} הקשו אהא דאמרינן התם סכין של עבודת כוכבים מותר לשחוט בה מקלקל הוא מהא דמחייב לענין שבת בשוחט בחוץ לע"ז משום תיקון כל דהו דתיקן להוציא מידי אבמה"ח ותירצו דשאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון שיש תקון פורתא חשיב מלאכת מחשבת שלכך נתכוין, עיי' בתוס' שבת {{ממ|[[תוספות/שבת/קו/א|דף ק"ו ע"א]]}} ובאחרונים שהאריכו בזה ואכ"מ וא"כ אין זה שייך אלא היכא דמכוין מיהא לשחיטה, אבל אם אינו יכוין למלאכת שחיטה כלל ואתה בא לחייבו רק משום דבר שאינו מתכוין אפי"ת דדבר שאינו מתכוין אסור מ"מ הכא פטור דהוי מקלקל דקלקולו יתר על תקונו, וסברת התוס' לא שייכא בזה דלאו לתיקון זה נתכוין ולא הויא מלאכת מחשבת:

'''ולכאורה''' יש להביא ראי' מירושלמי יומא {{ממ|[[ירושלמי/יומא/ו/ג|פ"ו ה"ג]]}} ברח דרך הליכה מטמא בגדים דרך חזירה אינו מטמא בגדים, ופירש בקה"ע ברח דרך הליכה לצוק וחזר ולקחו מטמא בגדים אם לבש בגדים אחרים, (ושלא לצורך הזכיר כאן מלבישת בגדים אחרים דגם בנוגע מטמא בגדים וכלים בשעת חיבורו במטמאיו, כמבואר ברמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/פרה אדומה/ה#ב|פ"ה מפרה ה"ב]]}} וכ"ה דעת רוב הראשונים, ועיי' בתוס' ב"ב {{ממ|[[תוספות/בבא בתרא/ט/ב#דהא|דף ט' ע"ב]] ד"ה דהא}}. אמנם שי' רש"י שם דאינו מטמא אלא בגדים שעליו וכ"ה בפי' רבנו גרשום שם) דרך חזירה כגון שלא מת בדחייתו לצוק וחזר וברח ותפסי המשלח אינו מטמא בגדים, ובשירי קרבן הוסיף לבאר בזה מ"ש הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/פרה אדומה/ה#ו|שם ה"ו]]}} ומאימתי מטמא בגדים המשלח את השעיר משיצא חוץ לחומת ירושלים עד שעת דחייתו לעזאזל אבל אחר שדחהו אם נגע בכלים ובבגדים טהורים, דהיינו שאם לאחר שנעשית מצותו ברח השעיר אע"פ שעוסק בשילוחו שנית אינו מטמא בגדים אפילו לא פירש ממנו. ומזה נראה דבדחיפה לחודא נתקיימה כבר מצות שילוח דאל"ה כשחזר ותפסו עדיין בשילוח הוא עוסק ויטמא בגדים:

'''אבל''' א"א לומר כן וע"כ עיקר מצות השילוח הוא שימיתנו ע"י הדחיפה. דאמרינן בסוגיין דחפו ולא מת ירד אחריו וימיתנו, ואי אמרת דבדחיפה לחודא מתקיימא מצות שילוח ואע"פ שנשאר חי אמאי שרי לירד אחריו ולהמיתנו לעבור על איסור מלאכה אחרי שכבר נגמרה מצותו. ואמרינן בתו"כ {{ממ|אחרי פ"ב}} לפי שנאמר ושלח אותו שילוחו למיתה יכול שלוחו לחיים ת"ל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו הא כיצד עמידתו חי ומיתתו בצוק, ובירושלמי שם {{ממ|[[ירושלמי/יומא/ו/ב|ה"ב]]}} יעמד חי מלמד שהוא עתיד למות. הרי דעיקר המצוה הוא שימיתנו דוקא בדחיפתו ומה שנסתייענו מירושלמי להיפוך יש לדחות שאין הפירוש כבעל קה"ע, אלא שהכוונה היא שאם ברח דרך הליכה היינו לצד הצוק מטמא בגדים שהרי הועילה הולבתו לקרבו לצוק ונקרא משלח הלכך מטמא בגדים, ואם ברח דרך חזירה היינו שחזר השעיר לצד ירושלים שלא הועילה הולכתו לקרבו לצוק אין זה נקרא משלחו שבטלה מעשה שילוחו והלכך בגדיו טהורים, וכנראה הוא הנרצה בפי' הפ"מ, ולא מיירי כלל מאחר דחיי'. ומרמב"ם בודאי לא מוכח מידי, דיש לפרשו כפשוטו שפירש ממנו ואינו עסוק בו עוד וכמו שהבינו בכוונתו הראב"ד והכ"מ, אבל אם דחפו ולא מת ושוב התעסק בשילוחו שנית אפשר דאה"נ דמטמא בגדים.

'''ומסתפקנא''' בברח מיד המשלח קודם דחיי' [או גם אחר דחיי' לפום מאי דקיימינן השתא שכל זמן שלא המיתו לא נתקיימה עדיין מצות שילוח] ולא תפסו שלא נתקיימה בו מצות שילוח אם בגדיו טמאים ויש לי בזה הרהורי דברים ואין זה מקומם:

'''והנה''' בקידושין {{ממ|[[בבלי/קידושין/נז/א|דף נ"ז ע"א]]}} גבי צפרי מצורע אמרינן כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות את השחוטה ואיפוך אנא כו' רבא אמר לא אמרה תורה שלח לתקלה, ו[[רש"י/קידושין/נז/א|פירש"י]] וקרא דאמרן לעיל לרבות את המשולחת אסמכתא בעלמא היא. אבל התוס' חולין {{ממ|[[תוספות/חולין/קטו/א#לא|דף קט"ו ע"א]] ד"ה לא אמרה}} גבי הא דאמרו דשילוח הקן אינו בכלל כל תימבה דלא אמרה תורה שלח לתקלה כתבו וז"ל תימא דשרינן הכא מהא סברא בלא שום קרא ובספ"ב דקידושין גבי צפרי מצורע דריש כל צפור טהורה כו' ומשני רבא לא אמרה תורה כו' והשתא למה לן קרא דכל צפור כו' וי"ל דהתם כיון דכתיב לא תאכלו לאסור האחת הו"א דאידך נמי אסירא משום דאתקוש צפרים אהדדי ולא הוה שרינן מטעם דלא אמרה תורה שלח לתקלה אי לאו דאיכא עדיין יתורא דכל צפור טהורה תאכלו ולא דמי לכל שתיעבתי לך דהכא דלא כתיב בהדיא אשלוח הקן ומהך סברא איכא לאוקמי במילי אחריני עכ"ל. ומזה נראה דלרש"י סגי נמי הכא בסברא דלא אמרה תורה כו' ולתוס' עדיין יש להסתפק בזה. וראיתי בגבורת ארי שהביא לדברי תוס' אלו וכתב דה"נ איכא למימר כה"ג דאי לאו קרא דמדבר הו"א דקרא דגזירה יותר מסתבר דלאיסור הנאה אתי מלמדרש לאינך דרשי:

'''אמנם''' נראה דבאמת לא נחלקו כלל רש"י ותוס' אי סגי בסברא זו דלא אמרה תורה כו' לחודא להתיר איסורא דהוה רביץ וכו"ע סברי דלא סגי בהא, אלא דרש"י ותוס' אזלי בזה לטעמייהו. דבקידושין שם איפלגי ר"י ור"ל צפורי מצורע מאימתי אסורים ר"י אמר משעת שחיטה ור"ל אמר משעת לקיחה ר"י אמר משעת שחיטה שחיטה הוא דאסרה לה ור"ל אמר משעת לקיחה מע"ע נפקא מה ע"ע מחיים אף צפ"מ מחיים. וכתבו התוס' {{ממ|[[תוספות/קידושין/נז/א#משעת|ד"ה משעת שחיטה]]}} דגם לר"י משולחת נמי תיאסר משחיטת חבירתה עד השילוח, וכן כתבו כל הראשונים. וטעמא דמילתא הוא, דאי יליף ר"י נמי איסור הנאתן ממכשיר ממכפר כתנא דבי ר' ישמעאל התם כמ"ש הרשב"א בחי' יליף גם למשולחת דהויא נמי מכשיר, ואי לתנא דיליף איסור שחוטה רק מקרא דוזה אשר לא תאכלו מהם כדמשמע בתוס' שם {{ממ|[[תוספות/קידושין/נז/א#וזה|ד"ה וזה]]}} נכללו שתי הצפרים בזה, השחוטה לעולם והמשתלחת עד השילוח, כמ"ש התוס' חולין דאתקוש צפרים אהדדי, וקרא דכל צפור טהורה תאכלו לרבות המשולחת היינו המשולחת כבר כלומר אחר שילוח. אבל רש"י ז"ל כתב דלר"י נאסרת השחוטה והמשולחת מותרת, דהיינו דלא נאסרה כלל אפי' קודם שילוח, וכן הבין הרשב"א ז"ל בכוונת רש"י. ועיין במל"מ {{ממ|[[משנה למלך/טומאת צרעת/יא#א|פי"א מטומ"צ ה"א]]}} שחתר לומר כן דכוונת רש"י היא שלא נאסרה המשתלחת מעולם, ומן התימה שלא הביא לדברי הרשב"א שתפס כן להדיא בכוונתו. וטעמו הוא משום דר"י יליף איסור השחוטה רק מקרא דוזה אשר לא תאכלו וסבר דלא נכללה בזה משתלחת ולא אתקוש אהדדי ואפילו למ"ש הרשב"א דר"י יליף נמי מכשיר ממכפר אלא דאית לי' ילפותא זו רק לאחר שחיטה, וכן נראה גם מפיה"מ להרמב"ם שהביא ילכותא זו ובהלכותיו פסק כר"י דמשעת שחיטה נאסרו, דלפי"ז צריכה גם משתלחת ליאסר עד שילוח מיהא שהיא נמי מכשיר, ובע"כ אתה צריך לומר כן לשי' רש"י דר"י יליף איסור הנאה מכשיר ממכפר דאל"ה מנ"ל איסור הנאה כל עיקר לשחוטה כמו שהקשו התוס' {{ממ|[[תוספות/קידושין/נז/א#וזה|ד"ה וזה]]}} וז"ל וא"ת להך תנא איסור הנאה מנ"ל אליבא דחזקי' דאמר לא תאכלו לא משמע איסור הנאה וי"ל דגמרי איסור משולחת משחוטה מה שחוטה אסורה אף משולחת אסורה ואיסור משולחת הנאה הוא דמחיים לא שייך אכילה עכ"ל. {{הערה|*) הגה"ה. '''ותמיה''' לי' בדברי התוס' דלר' אבהו דאמר אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע וכן בשביל הוכחה דמשולחת ניחא להו דקרא בא גם לאיסור הנאה, והרי כללה קרא באיסור הטמאות וטמאות גופייהו מותרות בהנאה. וצ"ל דמ"מ ריבויא דצפ"מ אתי להנאה, ודחוק. וע"ק במ"ש דע"כ איסור דמשולחת הנאה הוא דמחיים לא שייך אכילה והרי איצטריך קרא לאם שחטה, ואי דאסור לשוחטה לבטל מצות שילוח מ"מ אתי לעבר ושחטה, ועוד דמשכחת לה איסור משתלחת גם בדליכא עוד מצות שילוח כגון בנשפך הדם כדתנן בנגעים {{ממ|[[משנה/נגעים/יד#ה|פי"ד מ"ה]]}}, ויש ליישב:}} ולשי' רש"י לא שייך תי' התוס' דהא סבר דמשולחת לא נאסרה כל עיקר ולא ילפינן משחוטה, ובע"כ דיליף איסור הנאתן מכשיר ממכפר, וא"כ היתה צריכה גם משתלחת ליאסר שהיא נמי בכלל המכשיר, {{הערה|**) הגה"ה. '''אמנם''' לפי"ז קשה טובא כל שי' רש"י ממשנה דנגעים שהזכרנו נשפך הדם תמות המשתלחת ולשי' רש"י אמאי תמות לר"י והרי לא נאסרה מעולם. וראיתי אח"ז שהריטב"א ז"ל במקומו כבר הביא ראי' זו. ולכאורה הי' אפשר ליישב קצת, דאמרינן התם בקידושין תנאי היא ותנא דבי ר' ישמעאל דיליף מכשיר ממכפר ס"ל דמחיים נאסרו וגם המשתלחת בכלל ור"י ס"ל כאידך תנאי, וא"כ אפ"ל דמתני' ס"ל כתנא דבי ר"י ולפי כך חמות המשתלחת, אבל לר"י אליבא דאידך תנאי באמת משתלחת מותרת גם בנשפך הדם. אבל לפמ"ש דלרש"י ע"כ ר"י יליף נמי מכשיר ממכפר אין לומר כן, דלדידי' ליכא מאן דסבר דנאסרו מחיים. אמנם עדיין אפשר לקיים לפמ"ש הרשב"א בדרך הראשון דתנא דבי ר' ישמעאל יליף באמת מכשיר ממכפר ליאסר גם מחיים ודק אליבא דאידך תנאי ס"ל לר"י דילפינן מכשיר ממכפר רק לאחר שחיטה. [ובמה שהוצרך הרשב"א לומר בתרי לישני דתנא דבר"י יליף מכשיר ממכפר ליאסר גם מחיים ור"י יליף רק לאחר שחיטה ובלישנא בתרא דלר"י גם מדבר"י עצמו לא יליף אלא לאחר שחיטה, י"ל דבאמת קשה היאך נילף מע"ע למחצה ליאסר ולא מחיים כמותה כמו שהק' המקנה שם. וצ"ל דהוא משום דר"י ס"ל דע"ע נמי אינה נאסרת מחיים שכן מבואר להדיא בחולין {{ממ|[[בבלי/חולין/פב/א|דף פ"ב ע"א]]}}. אמנם בכריתות {{ממ|[[בבלי/כריתות/כה/א|דף כ"ה ע"א]]}} קאמר הש"ס תנאי הוא וסבר הש"ס דמדבר"י סבר דע"ע נאסרה מחיים עיי"ש ברש"י ותוס', וכיון דע"ע ושעיר המשתלח שניהם נאסרו מחיים ע"כ גט צפרי מצורע דילפי מינייהו נמי נאסרו מחיים. ולפיכך קאמר הרשב"א בלישנא קמא דתדבר"י יליף לאסור גם מחיים אבל ר"י עצמו דסבר ע"ע משעת עריפה נאסרת יליף מינה לצפרי מצורע רק לאחר שחיטה, וכלישנא בתרא קאמר דר"י אפשר ס"ל דגם מדבר"י יליף רק לאתר שחיטה משום דממה דא"ר יוחנן בחולין ע"ע אינה משנה נראה דסבר דליכא תנא דאית לי' דנאסרה מחיים ודלא כסתמא דהש"ס בכריתות, דאל"ה לא הוה צריך לומר אינה משנה דדילמא סבר ר"ש כהאי תנא. אמנם יעוי' באחרונים שכתבו די"ל דרק לר"ש קאמר אינה משנה משום דמוכח דלא ס"ל הכי מדאמר שחטה שלא באזוב כו' הואיל ונשחטה שלא כמצותה מותרת אבל בעלמא אפשר דאיכא תנא דסבר הכי, ולכן נקט לה הרשב"א בתרי לישני. והאחרונים ז"ל האריכו כזה, יעוי' ב[[מהרש"ל/קידושין/נז/א|רש"ל]] ו[[מהרש"א - חידושי הלכות/קידושין/נז/א|רש"א]] ו[[פני יהושע/קידושין/נז/א|פנ"י]] ו[[ספר המקנה/קידושין/נז/א|מקנה]] ועיי' בשעה"מ {{ממ|[[שער המלך/רוצח/י#|פ"י מרוצח]]}} והדברים ארוכים מאד.

אמנם דברים אלו לא יתכנו אליבא דהרמב"ם שפסק בע"ע ירידתה לנחל איתן אוסרתה ובצפרי מצורע פסק כר"י משעת שחיטה, ואם ר"י יליף נמי מכשיר ממכפר ורק משום דסבר ע"ע עריפתה אוסרתה אית לי' בצפ"מ משעת שחיטה לא יתיישבו פסקי הרמב"ם אהדדי דמזכה שטרא לבי תרי והיותר נכון בעיני דאף אי סבר ר"י לנפשי' ע"ע מחיים נאסרת כר' ינאי רבו מ"מ אית לי' שפיר בצפ"מ משעת שחיטה, דס"ל דכמו דע"ע אינה נאסרת משעת לקיחה ה"נ נפ"מ אינם נאסרים משעת לקיחה, והא דע"ע נאסרת גם קודם עריפה בירידה לנהל איתן הוא משום דירידה זו כתובה בתורה והורידו אותה אל נחל איתן וזה גבולה שמשעה זו הותחלה בה תורת ע"ע ולכן נאסרה אז, משא"כ בצפ"מ כיון דמשעת לקיחתן אינן נאסרות ממילא אין בהן גבול ומעשה אחר להתחלת איסורן אלא שחיטה. ומה"ט לא ילפינן לכו"ע משעיר המשתלח שנאסר משעת הקדשו וה"נ משעת לקיחה משום דשאני שעיר שהוא מתחלה קדשי מוכח שהי' ראוי לשם וצריך להקדישו משא"כ ע"ע וצפ"מ ולכן בעינן בהו גבול אחר. ועיין ברש"י כריתות שם מה שהזכיר מכפר שעיר המשתלח ובקידושין כתב ע"ע. והדברים ארוכים ועמוקים אכמ"ל]. אבל גם לפי דרך זו לא תפלה ארוכה לרש"י ז"ל דא"א לומר דלר"י נוקי מתני' דנגעים כמ"ד צפ"מ משפת לקיחה, שהרי הוא עצמו אותיב התם לר"ל מרישא דמתני' שחטה ונמצאת טריפה כו' ואי ס"ד מחיים אסורה הראשונה אמאי מותרת בהנאה. אלמא דלדידי' ס"ל למתני' דאחר שחיטה נאסרו וא"כ שוב קשה בנשפך הדה אמאי תמות המשתלחת לשי' רש"י:{{ש}}

ודע דכל הראשונים דפליגי ארש"י כרבו שנאסרה המשתלחת משעת שחיטה עד שעת שילוח, ויש לי בזה דקדוק בדברי הריטב"א שכ' וז"ל ובצפרי מצורע פי' בשתיהן אע"ג דחיה מותרת בהנאה דוקא לאחר שנגמר מצותה ושילחה הא מקמי הכי אסירא כין לר"ל בין לר"י דאע"ג דאמר משפת שחיטה עד שלא יעשה מצותה ויזה בה אסורה היא, והכי תנן בפרק בתרא דנגעים נשפך הדם תמות המשתלחת אלמא זריקת הדם מתרת אותה הא קודם זריקה אסורה עכ"ל, הנה פתח בשילוח דאסורה עד עשילחה וסיים בזריקת הדם שהיא קודם שילוח. ואילו היינו דוחקין את עצמינו לומר דמ"ש רש"י משולחת מותרת היינו דוקא אחר זריקת הדם וקודם שילוח הוה ניחא הקושיא מנשפך הדה. אמנם טעמא בכי מ"ש הזאה משילוח, וכ"ת משום דהזאה מעכבת ושילוח אינו מעכב, ה"נ אשכחן בשעיר המשתלח דעד אחר שילוח אסור לכו"ע אע"ג דאין שילוח מעכב. ויש לי בזה הרהורי דברים רבים ולא ברירין לי לע"ע:}} מ"מ משתלחת מותרת מהך סברא גופא דסבר ר"י שאין בהם איסור מחיים משום דקודם שחיטה שלא נעשה בהן שום מעשה אין סברא שיאסרו ומה"ט גופי' לא נאסרה משתלחת כלל. והשתא שפיר כתב רש"י דסגי בסברא דרבא לחודא לאוקמי איסורא דלא תאכלו אשחוטה, דכיון דאין משתלחת נאסרת מצד ילפותא דמכשיר ממכפר וכן אי קאי קרא דלא תאכלו אשחיטה אין משתלחת בכלל זה אפילו קודם שילוח הרי לא באנו בסברא דלא אמרה תורה כו' להפקיע איסור משילוח ואילך, אלא דמסתפקא לן קרא דלא תאכלו במאי משתעי אי בשחוטה לחודא אי במשתלחת לחודא ע"ז שפיר סגי בסברא דרבא לאוקמי איסורא אשחוטה ולא אמשולחת דלא אמרה תורה שלח לתקלה. דהא רבא ע"כ סבר כר"י דמשעת שחיטה נאסרו ולא כר"ל, דטעמא דר"ל משום דיליף מע"ע ורבא גופי' ס"ל בכריתות {{ממ|[[בבלי/כריתות/כה/א|דף כ"ה ע"א]]}} דעריפתה אוסרתה. [ומכח זה תמה אני על המל"מ {{ממ|[[משנה למלך/טומאת צרעת/יא#א|שם]]}} שכתב על הא דחולין {{ממ|[[בבלי/חולין/קמ/א|דף ק"מ ע"א]]}} טהורות מכלל דאיכא טמאות כו' רבא אמר למעוטי שלא לזווג לה אחרת קודם שלוחיה, וכתבו התוס' דצ"ע היאך משמע זה מטהורות, וע"ז כ' המל"מ דלשי' התוס' דמשולחת נמי אסורה לכו"ע עד אחר שילוח אין כאן תמיה כלל דהא אסורה היא ואינה כטהורה, אלא דלשי' רש"י קשה, ואולי יאמר דרבא אית לי' כר"ל דאמר משעת לקיחה ולדידי' משולחת נמי אסורה עכ"ד, ולפמ"ש אינו כן דע"כ סבר רבא כר"י אחרי דס"ל ע"ע עריפתה אוסרתה. אמנם יעוי' בתוס' סנהדרין {{ממ|[[תוספות/סנהדרין/מז/ב#מאי|דף מ"ז ע"ב]] ד"ה מ"ט}} שכתבו להוכיח דרבא ע"כ סבר כר"י דעריפתה אוסרתה דהא פסק כר"י בר מחלת, והוא פלא דאמאי לא הביאו מכריתות דס"ל לרבא הכי בהדיא, ומזה נראה לכאורה דגרסי בכריתות רבה, ושוב אפשר לקיים הדברים הנ"ל. אולם בפשוטו צ"ל לרש"י דכיון דאיכא עלה חובת שילוח ובודאי אסור לשוחטה לפני שילוח כדי שלא לבטל מצוה אינה בכלל טהורות דעלמא]. אבל להתוס' דמשולחת נאסרה נמי משעת שחיטת חבירתה דאתקוש אהדדי א"כ אתי קרא דכל צפור טהורה להתיר משולחת משילוח ואילך ואל"ה הו"א דאסורה לעולם כשחוטה, ולכן אי לאו קרא לא הוה סגי בסברא דלא אמרה תורה כו' לחודא להפקיע את האיסור המפורש הרובץ עלה:

'''ולפי"ז''' נמצא דבהא דדידן בשעיר המשתלח דודאי נאסר מחיים ככל הקדשים ואנו באים להתירו משעת שילוח ואילך לא סגי בסברא דרבא לחודא לכו"ע ואיצטריך לן קרא דמדבר, וסברא דרבא לא באה אלא להכריע אם למידרש קרא דמדבר להיתרא או קרא דגזירה לאיסורא:

'''והשתא''' הכי דכל היתרו דשעיר אחר שילוחו הוא מקרא דושלח המדברה, א"כ אין להתיר אלא כשנתקיימה בו מצות שילוח דהיינו כשמת ולא כשנשאר חי דעדיין לא נתקיימה מצות שילוח. וא"כ לפי"ד הגבו"א דכשנעשה איברים לא שייך כלל תקלה וכל התקלה היא רק כשנשאר חי, הרי קשה טובא מאי שייטא דסברא דלא אמרה תורה כו' להכא, אי כשנעשה איברים אין תקלה כלל ואי להתיר גם כשנשאר תי הרי ע"ז ליכא היתרא דקרא דמדבר, ואם אנו באים להתירו מסברא זו לחודא הרי אמרנו דלא סגי בסברא זו להתיר את האסור. ומזה הי' נראה דמצות שילוח נתקיימה גם כשנשאר חי ולפיכך נכלל היתרו בקרא דושלח במדבר גם כשנשאר תי, וממילא גם כשמת אינו תרב על נטילת נשמה דהא לא איכוין להכי ומקלקל הוא ולפי"ז שוב קשה למה מותר לירד אחריו ולהמיתו. וביותר קשה מהא דאמר רבא גופ' לעיל {{ממ|[[בבלי/יומא/סד/א|דף ס"ד ע"א]]}} דעל דחיית שעיר חייב באו"ב משום דדחייתו לצוק זו היא שחיטתו. דהא ודאי אם לא מת השעיר אפילו אי אמרינן דנתקיימה בזה מצות שילוח מ"מ אין דחייתו לצוק כשחיטה לחייבו באו"ב או לטהרו מידי נבלה כשימות אח"כ, וכיון דאפשר למצות שילוח להתקיים שלא בשחיטת השעיר ע"י דחיי' לצוק א"כ גם כשמת למה תהא דחייתו כשחיטתו הרי אין מיתה זו מענין המצוה דוקא. אע"כ דלא מתקיימא מצות שילוח אלא במיתתו ומשמת שמעון הצדיק והי' בורח באמת לא נתקיימה מצות שילוח כלל, ושוב יקשה כנ"ל אדאמר רבא לא אמרה תורה שלח לתקלה, אי במת אין תקלה ואי בנשאר חי הא לא מהניא האי סברא:

===ה===

ה) '''הן''' אמנם דמה שתפסנו בפשיטות דרבא דאמר מסתברא כמ"ד מותרין בא לאפקועי איסור שהי' רובץ עליו מעיקרא ולכן בע"כ מקרא דושלח הוא דאמר לה ולא מסברא דלא אמרה תורה כו' לחודא, יש לדחות דגם הכא לא באנו להפקיע מסברא זו איסור אלא לאורויו דלא נילף מקרא דגזירה לאיסורא. דאף שמתחלה בודאי הי' השעיר אסור ככל הקדשים מ"מ אחר שילוחו למה לא יהא ניתר והרי כבר נעשית מצותו ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, וכבר עמדו ע"ז התו"י שם דלמ"ל קרא דמדבר להכי מהיכי תיתי לן לאסרו כיון שנעשית מצותו ותירצו דאיצטריך קרא דלא תילף לאסור מקרא דגזרה ולאוקמי' לדרשא אחריתא אך כל זה יתכן רק אם נימא דרבא לא בא להתיר אלא כשמת שנעשית מצותו, אבל לפמ"ש הגבו"א דטעמא דלא אמרה תורה כו' לא שייך אלא כשברח חי דאיכא תקלה א"א לומר כן, שהרי עדיין לא נעשית מצותו לפום מאי דקיימינן דמצות שילוח היא שימיתנו, ושוב אתה בא בסברא זו להפקיע איסור ולא סגי אלא בקרא וקרא לא משמע להיתרא אלא בנתקיימה מצותו. אלא שהיינו מרויחים בזה למצוא ישוב בדרך פלפולא, דלנעשה איברים איברים לא איצטריך קרא דמדבר לגלויי דלא נדרוש גזירה לאיסורא, דכיון דנעשית מצותו הוה סגי לן בלא קרא מסברא דלא אמרה תורה שלח לתקלה לאוכוחי דלא למידרש גזירה לאיסורא ולאוקמי' לדרשא אחריתא, וע"כ כי אתי קרא דושלח במדבר לברת תי הוא דאחי וללמד דגם בלא נעשית מצותו נמי מותר כיון דבא מיהא למדבר. אבל זהו רק מדרך הפלפול ולקושטא דמילתא אינו נכון, דכיון דושלח משמעו שימות היאך נדרוש במדבר לנשאר חי:

'''דהנה''' בקידושין שם פריך ר"י לר"ל וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות את השחוטה ואי ס"ד מחיים אסורה לאחר שחיטה מיבעיא, וכתב ע"ז הרשב"א וז"ל וא"ת דלמא איצטריך משום דאמרינן אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו וי"ל א"כ לא הוה קתני סתם לרבות את השחוטה דמשמע אפילו קודם שנעשית מצותה ובשלהי כל הבשר דמהדרינן לאשכוחי ג' כחובים לא מייתינן מהא דצפרי מצורע עכ"ל. ודבריו ז"ל צריכים ביאור היאך משכחת בשחוטה קודם שנעשית מצותה אי קודם שחיטה לאו שחוטה היא ומשנשחטה כבר נעשיר מצותה ואמאי לא מייתי מינה לג' כתובים. אמנם כוונתו פשוטה דגם בשחוטה איכא זמן דלא נעשית מצותה משעת שחיטה ואילך, משום דצריך למצות את הדם לתוך המים חיים ומשעת שחיטה עד שפת מיצוי לא נעשית מצותה היא, [דעל הזאה מסתפקנא אם היא שייכא למצותה של שחוטה מקרי כיון דאינה קדשים ורק מצוה בעלמא היא]. והא דמשני לי' ר"ל מהו דתימא מידי דהוה אקדשים דמחיים אסירי ואתיא שחיטה ומכשרה להו והרי קדשים נמי אינם ניתרים בשחיטה לחוד אלא אם ק נזרק הדם, ורש"י ז"ל אמנם הוסיף דאתיא שחיטה ומכשרה לה עם שאר עבודות והא נמי תתכשר לאחר גמר מצותה, י"ל דלא חש ר"ל אלא לתרוצי עיקר קרא למאי אתא ולא למאי דפריך מדיוקא דברייתא, או דר"ל ס"ל כחזקיה במעילה {{ממ|[[בבלי/מעילה/ה/א|דף ה' ע"א]]}} דהיתר שחיטה שנינו, ולפי"ז אזיל ר"י לטעמי' דאית לי' התם היתר אכילה שנינו, ויש להאריך בזה ואכ"מ:

'''ובדברי''' הרשב"א אלו יתיישב לי מה שעמדתי בתוס' כריתות {{ממ|[[תוספות/כריתות/כה/א#תנאי|דף כ"ה ע"א]] ד"ה תנאי}} דאמרינן דמ"ד עגלה ערופה נאסרת מחיים יליף מתנא דבר"י מכשיר ממכפר, והקשו דילמא ע"ע נמי לאחר עריפה נאסרה ומינה צפרי מצורע ג"כ לאחר שחיטה, ותירצו בדרך אחת דע"כ הך בנין אב דמכשיר כמכפר לא אתא אלא ללמד על צפרי מצורע דאסורה מחיים דאי לאחר שחיטה ל"ל מלא תאכלו לרבות השחוטה שמעינן איסור הנאה. ויש לתמוה ע"ז דא"כ מאי אותיב ר"י לר"ל וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות את השחוטה ואי ס"ד מחיים אסורה לאחר שחיטה מיבעיא, והרי אי לאו האי קרא לא הוה מצי יליף נמי מע"ע. ולפ"ד הרשב"א מיושב שפיר דלאו מעיקר קרא קא פריך אלא מלשון הברייתא כמו שנתבאר:

'''אבל''' קשה לי טובא על דברי הרשב"א דא"כ מנלן באמת לר"י דשחוטה אסורה לעולם דילמא אסרה קרא רק משעת שחיטה עד אחר שנגמר מצותה דהיינו עד אחר מיצוי הדם ולא אח"כ. בשלמא לר"ל ע"כ אתא קרא להכי לאסרה גם אחר שנעשית מצותה, אבל לר"י דלית לי' איסור מחיים מנ"ל דאסורה לעולם דילמא אתי קרא רק למשעת שחיטה עד אחר מיצוי הדם, דמה"ט באמת כתב הרשב"א דלא מייתי מינה לג' כתובים שנעשית מצותן ואסורין משום דאיכא למימר דקרא אסרה רק קודם שנעשית מצותה. [ואף דלר"ל אין לומר כן והוי ג' כתובים, הרי סוגיא דהתם דמהדרא בתר ג' כתובים אליבא דר"י אזלא דאמר הוא הוא לפני כפרה כלאחר כפרה]. ולחומר הנושא נ"ל לומר דלפ"ד הרשב"א ז"ל באמת אין השחוטה אסורה לעולם מקרא אלא מטעם אחר. דתנן בנגעים {{ממ|[[משנה/נגעים/יד#א|פי"ד מ"א]]}} שחטו את אחת מהן על כלי חרש ועל מים חיים חפר וקוברה בפניו, וכתב התוי"ט דהא דמצריכו שיקברנו בפניו הוא מפני החשד שלא יחשדנו שיאכלוהו, ותמוה בעיני דמרמב"ם לא נראה כן, שכתב {{ממ|[[רמב"ם/טומאת צרעת/יא#א|פי"א מטומ"צ ה"א]]}} ושוחט את הברורה שבשתיהן כו' וחופר וקובר הצפור השחוטה בפניו ודבר זה קבלה מפי השמועה, הרי דכל זה הלמ"מ הוא. ומעתה אמינא דכל איסור השחוטה לאחר שנעשית מצותה הוא רק מהלמ"מ זו ולא מקרא ולכן לא מייתי לה לג' כתובים. [ואין לומר דמה שכלל הרמב"ם קבורה זו שבפניו בקבלה מפי השמועה אין הכוונה שהיתה ע"ז קבלה מיוחדת אלא דמכיון שהיא מאיסורי הנאה שאין בהן מצות שריפה הויא מן הנקברין, שע"ז כתב הרמב"ם בפיה"מ שלהי תמורה ואלו הנקברים כו' כל אלו אסורין בהנאה כו' והקבלה בידינו לקבור אותם, באופן שאין הלכה מיוחדת על קבורתה ואי אמרת דאינה אסורה בהנאה מקרא ממילא אינה בקבורה ושוב קשה איסור הנאה שבה מנלן, דז"א דאכתי קבורה שמענו אבל בפניו דוקא מנלן אע"כ שהיתה הלמ"מ ביחוד על צפ"מ שתקבר בפניו]:

'''ונהי''' דעל התוס' ל"ק כ"כ די"ל דפליגי על הרשב"א וס"ל דלא שייך כלל לומר בשחוטה קודם שנעשית מצותה בשביל הזמן שבין שחיטה למיצוי דבהדי הדדי קאתו שצריך לשחוט על הכלי חרש והמים חיים כמבואר במשנה דנגעים וברמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/טומאת צרעת/יא#|פי"א]]}} וא"א לומר שתיאסר ותותר מיד [ולענין הזאה כבר כתבנו למעלה דאפשר דזה אינו ממצותה] וע"כ כי אסרה קרא גם לאחר מיצוי אסרה ולא מהלמ"מ אסורה. וכ"נ דעת הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/טומאת צרעת/יא#ז|שם ה"ז]]}} שכתב בסתמא והאוכל כזית מצפור השחוטה עבר על עשה ועל ל"ת ולא חילק ביך קידם מיצוי לאחר מיצוי, וא מהלמ"מ הוא לא יעבור בעול"ת אחר מיצוי. ולקושיית הרשב"א דמאי פריך ר"י לר"ל אי מחיים אסורה כו' והרי אפשר דאתי קרא לאוסרה גם אחר שנעשית מצותה, י"ל דלא חשו כלל דיפרשו דהיינו הא דמשני לי' ר"ל מהו דתימא מידי דהוה אקדשים כו', [ואדרבא לדברי הרשב"א דחוק קצת פרוקא דר"ל כמש"ל]. והא דלא מייתי לה לג' כתובים לפי הנ"ל נמי ל"ק, דכיון דשחיטה ומיצוי כהדדי נינהו הרי עיקר איסורה נאמר רק לאחר שנעשית מצותה. והא דמייתינן התם לג' כתובים עגלה ערופה אע"ג דקיימינן אליבא דר"י ואיהו סבר ע"ע עריפתה אוסרתה כדאמר בחולין {{ממ|[[בבלי/חולין/פב/א|דף פ"ב ע"א]]}} ע"ע אינה משנה וא"כ לא נאמר עיקר איסורה אלא לאחר עשיית מצותה, י"ל כמ"ש האחרונים ז"ל דר"י לא אמר לה אלא אליבא דר"ש ואיהו י"ל דסבר ירידתה לנחל איתן אוסרתה, עיין בשעה"מ {{ממ|[[שער המלך/רוצח/י#|פ"י מרוצח]]}}. ובזה ניחא נמי מ"ש התוס' מעילה {{ממ|[[תוספות/מעילה/יא/א#אין|דף י"א ע"א]] ד"ה אין}} ובש"ד וז"ל אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין וא"ת אימא איפכא דאין לך דבר שלא נעשה מצותו ואין בו מעילה י"ל דעגלה ערופה תוכיח דיר דתה לנחל איתן אוסרתה וקודם לכן לא עכ"ל, וקשה דהא אליבא דר"י קיימינן ולמה אמרו ירידתה לנחל איתן אוסרתה, ולפי הנ"ל א"ש. [ואגב אורחא אעיר דק"ק לי על התוס' דמאי אמרי ע"ע תוכיח שירידתה אוסרתה וקודם לכן לא והרי שאני התם דעדיין לא נתקדשה כלל והויא ככל בהמת קדשים שלא היתה אסורה קודם שהוקדשה לא מיבעיא למ"ש התוס' קידושין {{ממ|[[תוספות/קידושין/נז/א#כפרה|דף נ"ז ע"א]] ד"ה כפרה}} בחד לישנא דלאו משום דכפרה כתיב בה כקדשים אסורה ואסמכתא בעלמא היא לענין זה, אלא אפילו אי כפרה כתיב בה כקדשים לענין זה, מ"מ נראה דרק משעה שנאסרה הייא כקדשים ולא מלקיחה. וצריך לדחוק דס"ל דמשעת לקיחה הוקדשה אלא שלא נאסרה עד ירידתה לנחל איתן. ויש לחקור עוד גם בדם עצמו ממהות קדושתו, ואכ"מ] ואף שהתוס' סנהדרין {{ממ|[[תוספות/סנהדרין/מז/ב|דף מ"ז ע"ב]] ד"ה מ"ט}} תפסו דר"י אית לי' עריפתה אוסרתה וא"כ קשה מאי מייתי ע"ע לג' כתובים הא עיקר איסורה נאמר לאחר מצותה, י"ל דמ"מ אחר קבורתה מיהא תהא מותרת, דהא אית בה גם מצות, קבורה. אמנם קושיית התוס' דאימא איפכא דאין לך דבר שלא נעשית מצותו ואין בו מעילה תשאר לפי"ז, דלא שייך לתרוצי ע"ע תוכיח דעריפתה אוסרתה וקודם לכן לא, דמאן דאית לי' עריפתה אוסרתה נראה לכאורה דלא ס"ל כלל דהויא כקדשים דאל"כ היתה נאסרת מחיים או דס"ל דרק משעת עריפה נעשית כקדשים, עיי' מ"ש בזה בספרי [ח"א] [[דבר אברהם/א/ד#ד|סי' ד' אות ד']], ושוב לא שייך להוכיח ממה שאינה אסורה לפני זה דהרי הויא כבהמת חולין, ויש ליישב ואכמ"ל. אח"ז מצאתי בתו"י יומא {{ממ|[[תוספות ישנים/יומא/נט/ב|דף נ"ט ע"ב]]}} שהקשו אמאי לא מייתי לג' כתובים מצפור השחוטה שנאסרת לעולם ותירצו לפי שאין זה קדשים אלא מעשה חוץ אבל שעיר המשתלח נקדש בפנים וע"ע כתיב בה כפרה כקדשים, הרי דס"ל להדיא דשחוטה אסורה לעולם מקרא. וכן כתבו שם, דע"ע מייתי רק למ"ד ירידתה לנחל איתן אוסרתה, ואח"כ יישבו נמי למ"ד עריפתה אוסרתה דמ"מ תהא מותרת אחר קבורה כמ"ש עיי"ש:

'''תבנן''' לדידן דנהי דעל התוס' ל"ק די"ל דפליגי בזה על הרשב"א, הא מ"מ על הרשב"א גופי' יקשה אמאי הוצרכנו לקרא דעל פני השדה ולסברא דלא אמרה תורה כו' לאוריי דלא אתא קרא דוזה לא תאכלו לאסור משולחת אחר שילוח, הרי נעשית מצותה ובודאי צריך לאוקמי' לקודם שנעשית מצותה כמ"ש:

===ו===

ו) '''והנ"ל''' לישב בהקדם סוף דברי הרשב"א הנ"ל, דלבתר דהקשה מאי פריך ר"י לר"ל אי מחיים מיתסרא לאחר שחיטה מיבעיא דילמא אצטריך משום דאמרינן אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו ושני דא"כ לא הוה קתני סתם לרבות את השחוטה דמשמע אפילו קודם שנעשית מצותה הקשה עוד וז"ל וקשיא לי מאי קא מקשה לי' ר"י השתא מחיים אסירא לאחר שחיטה מיבעיא ומ"ש ממשולחת דאחר שנאסרה הותרה כו' וי"ל היינו טעמא משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה אבל בשחוטה קשיא עכ"ל. ולכאורה היינו ממש קושיא הראשונה שכבר תירצה ומאי הוסיף להקשות עוד. אולם באמת שתי קושיות הן וכוונתו מבוארת דבראשונה הק' דהו"א דאחר מיצוי הדם תשתרי משום נעשית מצותה וע"ז תירץ דמדקתני סתם לרבות שחוטה משמע דאתי לרבות גם קודם מיצוי הדם שלא נעשית עדיין מצותה וע"ז פריך ר"י דאי מחיים מיתסרא אין צורך לרבות על אותו זמן, ובשניה הק' דאפילו אי אתא לרבות מיד אחר שחיטה וקודם מיצוי הדם אכתי איצטריך דהו"א דשחיטה לחוד נמי מתירתה כמו שהמשולחת ניתרת בשילוח. ודברים תמוהים הם לכאורה דלמאי איצטריך לי' לתרץ דהיינו טעמא משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה עדיפא הו"ל לשנויי מיני' ובי' דשאני משולחת שנעשית מצותה משא"כ שחוטה קודם מיצוי הדם:

'''ונ"ל''' ליישב דברמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/טומאת צרעת/יא#|פי"א]]}} מבואר שאם שלחה וחזרה חוזר ומשלחה אפילו מאה פעמים, וכתב ה[[משנה למלך/טומאת צרעת/יא#|מל"מ]] ע"פ ביאור התוספתא דאע"ג דחזרה חייב לשלחה מ"מ כבר היתרה בהנאה משילוח הראשון, וכן מבואר בתו"כ ושלח את הצבור שלא יעמוד ביפו כו' הא אם שלחה וחזרה לתוך ידו תהא מותרת באכילה. המבואר מדברי המל"מ דמיירי בשילוח גמור כדינו שניתרת על ידו באכילה ואפ"ה חייב לחזור ולשלחה. ויש לחקור במה שמחויב לחזור ולשלחה שנית אם רובץ עליו עדיין חיוב שילוח הראשון כלומר דכל זמן שחוזרת עדיין אין זה שילוח גמור ולא נתקיים עוד אפילו פעם אחת, או דשילוח הראשון נתקיים כדינו אלא דעכשיו חל עליו חיוב עוד הפעם לשלחה:

ויש לחקור בזה שתים: א) אם לא נתקיימה עדיין מצות השבה כלל כיון שברחה, או דקיים פעם אחת השבה ועכשיו חל עליו מחדש חיוב השבה. ב) את"ל דקיים פעם אחת מצות השבה ועכשיו חל עליו חיוב חדש, אם הוא המשך לחיוב הראשון שחל עליו מעיקרא, כלומר דכיון שהגביהה חייב הוא בהשבות הרבה וכשקיים פעם אחת וחזרה אע"פ שקיים מצות השבה מ"מ כיון שברחה חייב הוא עוד הפעם להשיבה הכל בשביל ההגבהה הראשונה, או דילמא כיון דקיים פעם אחת מצות השבה כבר נפטר מליטפל בה עוד בשביל הגבהתו הראשונה אלא דעכשיו כאבדה חדשה היא לפניו וחייב עוד הפעם להגביהה ולהשיבה.

ונ"מ בספיקות אלו אם לא השיבה שנית אי חייב בתשלומין כשומר אבדה או לא, וכן בהי' זקן ואינה לפי כבודו שאיני חייב להגביהה לכתחלה ורק אם הכישה נתחייב בה ועוד. ועיין בש"ך יו"ד {{ממ|[[ש"ך/יורה דעה/רצב#ט|סי' רצ"ב סק"ט]]}} שכ' בהחזירה וברחה דאע"פ שקיים כבר מצות השבה צריך להשיב כמה פעמים, ומשמע מדבריו שם דלא זו בלבד שקיים כבר מצות השבה פעם אחת אלא דחיוב החדש אינו נובע כלל מההגבהה הראשונה אלא היי כאבדה חדשה, שהרי דימה זה לשלוח הקן והתם כתב דחזרה חייב לשלחה רק כל זמן שלא נטל את הבנים דכיון שלא נבל עדיין את הבנים וחזרה עליהן הרי לא תקח את האם על הבנים קרינן בי', ומזה משמע דחל עליו חיוב שילוח מחדש והלכך בעינן שעדיין יהיו הבנים שם דאז אפשר לחול חיוב חדש, דאי מחיוב הראשון הוא נובע אפילו בנטל הבנים נמי אפשר להתחייב דכך גזרה תורה דמכיון דנתחייב פעם אחת בשילוח חייב הוא כל עידנא מחדש עד שלא תחזור. אבל לענ"ד באבידה ודאי אין לומר כן, דאי נידונית כאבידה חדשה הרי לא שייך ע"ז עשה דהשב כל זמן שלא הגביהה ורק לא תוכל להתעלם איכא לדעת הרבה ראשונים, עיי' נמוק"י ב"מ פ"ב {{ממ|}} בסוגיא דכהן והוא בבית הקברות מה שהביא בכם הרמב"ן ועיי' בשמ"ק שם, ואפילו לדעת הר"ן שם דבראה והלך לו עובר גם על עשה מכל מקום בהמתין לה עד שנתיאשו הבעלים לכולי עלמא אינו עובר אלא בל"ת להתעלם, וא"כ איך שייך ע"ז לכתחלה עשה דהשב בהחלט. ובכל אופן ק"ק דאי נדונית כאבדה חדשה ואינו חייב בה עד שיגביה פשיטא היא דבמה גרעה מאבידה אחרת. ואף דיש לדחות דהו"א כיון שהיא למודה לברוח תמיד אינו חייב ליטפל בה כ"כ, בכ"ז דוחק הוא. וה"נ איכא למיפרך גם בשילוח הקן דאי תידון כנינא קן חדש פשיטא דחייב ומאי קמ"ל, ובדוחק י"ל דהו"א דלא הטריחתו תורה כ"כ. לכן נראה פשוט דאינה כאבידה חדשה ואע"פ שלא הגביהה מחדש חייב הוא מיד בעשה דהשב בשביל ההגבהה הראשונה, וכן גם בשילוח הקן כי חזרה עדיין רובץ עליו חיוב השילוח ממעיקרא, ומ"מ כשנעשו הבנים ביני וביני מזומן פטור כמבואר במחבר שם משום דפקע חיובי'. [עיין מ"ש בזה גיסי הרה"ג מוהר"י בלידשטיין{{הערה|{{אישי ישראל|רבי יעקב בלידשטיין}}.}} נ"י אבד"ק חאראשץ בקובץ יגדיל תורה [[יגדיל תורה (סלוצק)/א/יג|ש"א קונט' ד' סי' י"ג]] ואכמ"ל בזה]. אמנם נראה די"ל דגם הש"ך לא נתכוין לומר דהויא אחבידה חדשה וכקן חדש דא"כ קשה כמ"ש, אלא דהכל נובע עדיין מחיוב דמעיקרא, והא דהטיל תנאי שלא נטל הבנים אינו משום דאל"ה א"א לחול עליו חיוב מחדש אלא בכדי שתיחשב לחזרה, לפי שאין ענין החזרה מה שתשוב אל מקומה הראשון אלא מה שתחזור על הבנים, דזהו עיקר השילוח שישלחה שלא תהא רוחפת על הבנים, וכשכבר נטל הבנים וחזרה לקן ריק אין זו חזרה כלל דאינה חוזרת להיות רוחפת על הבנים. איברא דלשון הש"ך אינו מדוקדק לפי"ז, דלא הו"ל למימר דכיון דלא נטל את הבנים עדיין לא תקח האם על הבנים קרינן בי' אלא שלח קרינן בי', אבל מ"מ הדין נראה אמת כמ"ש דאפילו אי הוי הכל שילוח אחד וכ"ז שחוזרת אין זה שילוח מ"מ נטל הבנים וחזרה פטור לפי שאין זו חזרה כלל שלא חזרה על הבנים. ומעתה נפשט מיהא חדא דכשחזרה אינה נדונית כאבידה חדשה וכקן חדש אלא הכל נובע מחיוב דמעיקרא. ובנוגע לספק הראשון אם קיים מ"ע דהשבה ושילוח בראשונה עדיין שקול הוא ובש"ך מבואר שקיים:

'''ומעתה''' בנ"ד בצפור המשתלחת נראה דכיון דחזרה מיחשב כלא נגמרה מצותה. לא מיבעיא אם נאמר באבידה ושילוח הקן דבכה"ג לא קיים עדיין המצוה כלל ה"נ לא נתקיימה עדיין המצוה, אלא אפילו תימא דהתם קיים המצוה מ"מ הכא צ"ל דלא קיים. דהנה בהא דאמרינן שלח אפילו ק' פעמים משמע כתב הרמב"ם בפיה"מ פ' שילוח הקן {{ממ|}} מפני שהוא מקור ונופל על המעט ועל ההרבה וכ"כ בפיה"מ לב"מ [[פירוש המשנה לרמב"ם/ב#|פ"ב]] גבי החזירה וברחה וכ"כ הר"ן בחי' לחולין {{ממ|}} והב"י יו"ד [[בית יוסף/יורה דעה/רצב#|סי' רצ"ב]], (ועיי' במעיו"ט על הרא"ש {{ממ|}} במשנה דשילוח הקן שהביא רק דברי הב"י ואשתמיטתי' שכ"כ הרמב"ם במקומו והב"י רק העתיק לשונו), ולפ"ז קשה דא"כ בצפ"מ דלא כתיב במקור מנ"ל דשלחה וחזרה חייב לחזור ולשלחה. ואי דמסברא ידעינן לה דכל זמן שחוזרת אינו שילוח, א"כ חזה גופא כבר מוכח דלא קיים עדיין מצות שילוח כלל, ויקשה לן למה הוצרכו הרמב"ם והר"ן והב"י לומר מפני שהוא ממקור תיפוק להו מסברא דאין זה שילוח והשבה, והיאך כתב הש"ך שקיים מצות השבה. ובע"כ צריך לדחוק דשאני הכא דכתיב ושלח על פני השדה שקבע לה הכתוב מקום לשילוחה צריך שתשאר שם וכל שחוזרת ידעינן מסברא דאין זה שילוח כלל, אבל החם דכתיב סתם השב ושלח כיון שהשיב ושלח כבר קיים והו"א שלא יחויב עוד א הוצרכו הראשונים ז"ל לומר מפני שהוא במקור ונופל גם ע ההרבה להתחייב מחדש. [ודוחק הוא ולהלן יבואר דרך מרווחת]. ולפ"ז מוכח דבצפ"מ לא קיים כלל מצות שילוח. אמנם אפי"ת דגם הכא קיים מצות שילוח מ"מ כיון דעדיין רובץ עליו עוד הפעם חיוב שילוח ממילא לא נגמרה מצואה שאין ענין גמר מצוה אלא כשהוא נפטר כבר לגמרי ולא כשקיים פעם אחת ועדיין הוא חייב בה שנית:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

'''אמנם''' יש לי לדון דאפילו תיקון זה להוציא מידי אמה"ח לב"נ נמי ליכא הכא וממילא הוי מקלקל ואין כאן איסור מלאכה דהנה כבר כתבו האחרונים ז"ל דבעכו"ם ליכא ביטול ברוב דרק לישראל נאמר דין זה, וכן גם ספיקות אסורים להם, לא מיבעיא לדעת האומרים דספקא דאורייתא מה"ת לחומרא דה"נ לעכו"ם, אלא אפי' לדעת הרמב"ם דספד"א מה"ת לקולא מ"מ בעכו"ם אסור דבישראל למד מספק ממזר ואינך משא"כ בעכו"ם. וא"כ בדחיפת השעיר שכדרכו הוא נעשה איברים איברים, ופשוט הוא שאין אבריו נתלשין ממנו דוקא אחר גמר מיתתו בשעה שגם לא יפרכס אלא אפשר ואולי גם רגיל הוא שיתלשו ממנו איברים בשעה שעדיין חי או מפרכס, וא"כ אותן איברים שנתלשו ממנו כשהוא חי אי בעודו מפרכס אסורין לב"נ וכשהן מתערבין אסור בכולן. ואפילו אם הוי רק ספק שמא נתלשו ממנו מחיים ג"כ אסורין מספק כמ"ש ומכש"כ די"ל דאיכא חזקת איסור. וסברא דמי איכא מידי כו' נמי לא שייך הכא דהא לישראל נמי אסיר, דאפילו למ"ד איבריו מותרין בהנאה מ"מ באכילה ודאי אסורין שהרי לא נשחטה וכדמוכח מהא דאמרינן רק איבריו מותרין בהנאה ולא נזכרה אכילה. והא דאמר רבא דחייתו לצוק זו היא שחיטתו היינו רק לענין או"ב ולטהרה מטומאת נבלה אבל באכילה בודאי אסורין, שהרי כתבו התוס' שם {{ממ|[[תוספות/יומא/סד/א#דחייתו|ס"ד ע"א]] ד"ה דחייתו}} דכשם שדחיית השעיר זו היא שחיטתו ה"נ עריפת ע"ע זו היא שחיטתה, והיינו משום שכל שמצותו בכך חשיב כשחיטה כמ"ש התו"י שם, וא"כ במליקה נמי בודאי שייך לומר מליקתה זו היא שחיטתה, ואי אמרת דסברא זו מהניא למשווי כשחיטה גמורה להתיר גם באכילה אמאי אמרינן ביבמות {{ממ|[[בבלי/יבמות/לב/ב|דף ל"ב ע"ב]]}} דזר שאכל מליקה חייב שתים משום זרות ומשום נבילה נימא מליקתה זו היא שחיטתה, אע"כ דלענין היתר אכילה לא שייך לומר כן דמ"מ אינה זבוחה ורק לכהנים הותרה בהדיא. ומצאתי בס' מנ"ח בהשמטות ל[[מנחת חינוך/קפה|מצוה קפ"ה]] שנסתפק בזה שמא איבריו מותרין גם באכילה מטעמא דדחייתו זו היא שחיטתו, ותמה אני עליו מסוגיא דיבמות {{ממר|ולאח"ז ראיתי בס' אחרון אחד {{ממ|[[בני ציון/קעב|בני ציון קע"ב]]}} שהביא להמנ"ח {{ממ|[[מנחת חינוך/נב|מצוה נ"ב]]}} שתמה על הא דב"ק {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/מא/א|דף מ"א ע"א]]}} ממשמע שנאמר סקל יסקל השור איני יודע שנבילה היא ונבילה אסורה באכילה מה ת"ל לא יאכל את בשרו כו' מדאמרינן בסוגיין דחייתו לצוק זו היא שחיטתו וה"נ ראוי לומר סקילתו זו היא שחיטתו ואמאי פריך הגמ' בפשיטות שהיא נבילה, והשיגו כס' הנ"ל מסוגיא דיבמות ממליקה כמ"ש. עוד הביא חקירתו של המנ"ח שם אם חייב על שיה"נ משום או"ב מה"ט דסקילתו זוהי שחיטתו. ועל דעתי יש לחלק דבשעיר וע"ע גוף המעשה מצוה היא והכשרו בכך כמו שחיטה בקדשים, משא"כ בשוה"נ שהוא רק דין ולא הכשר מצוה ולא בעינן שיסקלו אלא שיסוקל כמ"ש בתשובת הרשב"א בכל מיתות ב"ד לפי"מ שבארנוהו [[#א|לעיל אות א']] עיי"ש}}:

 

'''איברא''' דאכתי יש מקום לכת"ר לטעון דמ"מ למ"ד איבריו מותרין איכא תיקון להתירו בהנאה, אלא דארווחנא בזה לתרץ קושיית השאג"א אמאי לא אמר רב ששת עתי אפילו בשבת למאי הלכתא לנטילת נשמה, די"ל דר"ש סבר איבריו אסורין בהנאה מיהו יש לדון בו תיקון מטעם אחר, אבל כבר ארכו הדברים ויהא די בזה. ובעיקר הדבר כבר כתבנו דאין סברא לומר דמצוה הכתובה בתורה תיעשה תמיד ע"י חש"ו דוקא, וממילא בחלה השעיר נמי אין שולחין על ידם דאינם מזומנים כמש"ל:

 

 

 

 

 

 

 

'''הנה''' דבריו אלו בודאי נאמרו ברהיטא ולא דק. דברמב"ם שם הלכה ה' מבוארים הדברים שצריכים כהן והכשרים בכל אדם ושילוח בכלל הכשרים בכל אדם. ואילו הי' דין בכהן דוקא לא הוה מהניא שליחות כמובן אע"ג דכתיב ושלח. וכר מן דין לא שייך הכא למידרש מידי מושלח. דושלח קאי אצפור שזוהי המצוה השילוח עצמו ולאו אשליח קאי, משא"כ בגט שהענין הוא ונתן ומדכתיב ושלחה שהוא יתורא כמ"ש התוס' ר"פ האיש מקדש דרשינן שליחות ורש"י פי' דהו"מ למיכתב וגרשה, ואין זה שייך כלל לכאן שהמצוה היא השילוח, ובכלל אין לנו לחדש דרשות מנפשנו. וזוהי נמי תשובה על שילוח השעיר לומר כמ"ש כת"ר בתחלה שהמצוה על הכה"ג והאיש עתי שלוחו, ועוד דכל שנאמר בפירוש למסרו לאיש עתי הרי אין לומר שהמצוה על הכה"ג עצמו. וכן מ"ש שצריך הכה"ג למוסרו דוקא מידו ליד המשלח מדכתיב ביד ג"כ דרשה חדשה היא שלא נזכרה בשום מקום, ומסופק אני אם צריך למוסרו בידו דוקא ואפשר שהמשלח נכנס לעזרה ונוטלו. וברמב"ם בענין השילוח לא נזכר זה ובנטמא כתב {{ממ|ב[[רמב"ם/טומאת צרעת/ה#כא|פ"ה הכ"א]]}} שנכנס למקדש ונוטלו ויוצא, ומ"ש רש"י {{ממ|[[רש"י/יומא/סו/ב#|ס"ו ע"ב]]}} שהכהן מוסרו לו שם אפשר דלאו דוקא הוא ואורחא דמילתא נקט. ועיין רש"י {{ממ|[[רש"י/יומא/סה/א|ס"ה א']]}} אלא מת המשתלח כו' וכל שכן דשילוח כו' דכי כתיב חוקה כו' ולא על דברים הנעשים ע"י איש עתי:

 

 

 

 

 

 

ולדעתי הפירוש הנכון כרש"י ז"ל ושפיר הו"א דהמלוין נמי טעונים כיבוס בגדים. דהתם בסיפא איפלגו ר"י ור' יוסי ור"ש מאימתי מטמא בגדים דר"י סבר משיצא חוץ לחומת ירושלים ור"ש סבר זורקו בבת ראש ומטמא בגדים, והיינו טעמיי' דר"ש סבר דמשלח פירושו הדוחפו לצוק וזה אינו אלא בשעת דחיפה ור"י סבר דמשלח פירושו מלוה שמלוה את השעיר על דרכו המדברה כדכתיב ואברהם הלך עמם לשלחם שפירושו ללוותם כדפירש"י התם. וכ"ה בחי' המאירי במשנה שם וז"ל משיצא חוץ לחומת ירושלים כו' דכתיב והמשלת כלומר משהתחיל להיות משלח ר"ל מלוה והשליח מתחיל משיצא מחומת העיר שכל שהוא בתוך העיר אינו קרוי לויה כו', ור"ש אומר משעת דחייתי לצוק מפני שהוא מפרש משלח לשון זריקה עכ"ל. [ומזה תשובה לכת"ר אמאי לא אמר יכול משעת לקיחתו, משום דזה קרוב יותר לומר דבעזרה לא הוי עדיין מלוה אלא דעל לויה שבתוך העיר הו"א א נמי לויה, וקאמר יכול כו' על הפשוט יותר]. ולכן לר"י דמשלח היינו מלוה הו"א דמלוה את המשלח נמי מטמא בגדים משום דאיהו מקרי נמי משלח, וממעטינן לי' משום דמשלח את השעיר כתיב ולא משלח [כלומר מלוה] את המשלח והיינו דקאמר הירושלמי נישמעינה מן הדא והמשלח ולא המשלח את המשלח שאין המלוה את המלוה מטמא, דע"ז יקשה כיון שהוא מלוה את המשלח ממילא מלוה נמי את השפיר באותה שעה יחד עם המשלח [או דמנא ידעינן את מי הוא מלוה] ויטמא בגדים, הדא אמרה שילחו ביד שנים אינו מטמא בגדים ולכן מצד הלויה להשעיר גופי' הוא טהור בודאי דא"כ הוו שנים אלא דהו"א דמצד שהוא מלוה את המלוה נמי מטמא ע"י אמרינן ולא המשלח את המשלח אמנם על דרך זו יש לפקפק קצת {{הערה|הגה"ה. '''ואלו''' ה' ניתן רשות להגיה יותר נוח הי' לגרוס בירושלמי הדא אמרה שלחו ביד שנים מטמא בגדים, ר"ל דהיאך ה"א דמלין נמי מטמאו בגדים הרי כיון דנימא שהם ג"כ בכלל המשלחים א"כ יש כאן שני משלחים ואיך יטמאו, אע"כ דשילחו ביד שנים מטמא בגדים והו"א דגם מלוין טמאים וממעטינן להו משום שאינם משלחי השעיר אלא משלחי המשלח.}} ויותר פשוט י"ל דממעטינן מוהמשלח שנאמר בלשון יחיד שאין משלח את המשלח מטמא. אלמא דרשינן והמשלח יחיד דוקא הדא אמרה שילחו ביד שנים אינו מטמא בגדים. והשתא גם לר"ש תפשוט איבעיא זו, דאע"ג דאיהו לא מצי דריש ולא משלח את המשלח כיון דמשלח פירושו זריקה אין מקום לטמא את המלוין, מ"מ כיון דחזינן מיהא מר"י דמשלח יחיד דוקא א"כ לר"ש נמי אם דחפוהו שנים נתמעטו ג"כ מה"ט דהא כתיב ושלח לשון יחיד. וא"כ לא מיירי כלל הירושלמי ממסר אחד לחבירו, וזה נידון שפיר כשילחו ביד אחד כיון דרק אחד מתעסק עמו בשעה שלו ושניהם מטמאים בגדים וכמבואר בראב"ד, וא"כ הדר קשה אמאי יכנס הטמא למקדש ישלחו אליו את השעיר לחוץ דזה לא מקרי שילוח ביד שנים. אמנם אפי' לפי פי' הפ"מ דזה נקרא נמי שילחו ביד שנים א"א לומר כמ"ש דאין לשליח אליו אח השעיר לחוץ לעזרה שלא יהא כשילחו ביד שנים, דכיון דעד שיצא חוץ לחומת ירושלים לכו"ע לא הוי שילוח א"כ כשמתעסק עמו אחר עד יציאה מחומת ירושלים בודאי לא הוי כלל כשילחו ביד שנים כיון דאותה מקצת הדרך לא הויא בכלל השילוח. ואף שיש מקום דחוק לומר דדוקא ענין שילוח השעיר עצמו תתחיל רק חוץ לחומת ירושלים אבל לגבי המצוה שעל הכה"ג לשלח ביד איש עתי מתחיל השילוח מיד ובזה נמי דוקא אחד ולא שנים, מ"מ לא נראה הכי, דבאמת אין על הכה"ג מצוה מיוחדת אלא שישתדל שיתקיים השילוח ע"י האיש עתי וכל שאינו בכלל השילוח לגבי האיש עתי אין חיוב גם על הכה"ג. ובר מן דין יקשה כמו שעמד כת"ר דעכ"פ יצא הכה"ג לחוץ וימסרנו לו. ומה שרצה כת"ר לומר דאסור לכה"ג לצאת מן המקדש כל היום, לא מצינו דין זה מה"ת:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יד) '''ובעיקר''' חידושו של החו"י ב"ה דברים אחדים אתי ובמאי דפתח נפתח. דגרסינן בחולין {{ממ|[[בבלי/חולין/קמ/ב|דף ק"מ ע"ב]]}} בעי ר' ירמי' מטלית מהו שתחוץ [בין אם לביצים שלא תקרא רובצת עליהם] כו' שני סדרי ביצים זו ע"ג זו ונקבה ע"ג זכר מהו, ופירש"י ב' סדרי ביצים בני קיימא זה ע"ג זה מהו אם נתכוין ליטול התחתונים מי הוו אמצעים חציצה ופטור מלשלח או לא, והתוס' כתבו שני סדרי ביצים כו' פי' אי הוי חציצה ויכול ליקח התחתונים קודם שילוח ואי לא הויא חציצה אסור ליקח עד שישלח כדאמרינן לקמן. והרשב"א ז"ל השיג על רש"י וז"ל ואינו מחוור הא מ"מ האם רובצת על הביצים העליונים ואפילו לא יטול לא עליונים ולא תחתונים הא תנן הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים לא אמר כלים עכ"ל, וכ"כ הריטב"א והר"ן ומשם הרמב"ן. והש"ך {{ממ|[[ש"ך/יורה דעה/רצב#|סי' רצ"ב]]}} הבין שדעת רש"י נמי כתוס' באינו נוטל את האם והאיבעיא היא רק לענין נטילת הביצים התחתונים אם רשאי. אבל החו"י לא ניחא לי' בדברי הש"ך משום דמדברי הרשב"א והשגתו מבואר שהבין דכוונת רש"י היא לענין נטילת האם ולענין הלאו דלא תקח כאינך איבעיות דר' ירמי'. ולכן תפס דכוונת רש"י היא אם נוטל את התחתונים והאם אם עובר בלאו, וכתב דאע"ג דפשוט ברובצת על סדר ביצים אחת שעובר בלקח האם אע"פ שמניח הביצים לפי שאין כאן חציצה משא"כ כאן כיון שנתכוין רק להתחתונים הו"ל העליונים כעצים ואבנים וחייצו. ולהכי לרש"י י"ל דגם באינו רוצה ליקח את הבנים איכא מצות שילוח אלא דהכא מיבעיא לן דילמא הוי כעצים ואבנים. אבל להתוס' דמפרשי אם רשאי ליקח התחתונים לבד אבל את האם בודאי אסור ליקח משום לתא דביצים עליונים מוכח שאינו מחויב להיטפל אם ימצא קן צפור, דאס"ד דמחויב מאי אהני לי' שיקח התחתונים הא לאחר שיסלק התחתונים תשאר האם רובצת על העליונים ומחויב לשלח האם, א"ו רשאי לאחר שנטל התחתונים לילך לו. וכל דבריו תמוהים לענ"ד. דמ"ש לרש"י דבדאיכא ביצים תחתונים דמכוין להו גרע והוו להו עליונים כעצים ואבנים אין לו שום מובן, דמאי משווי להו לעליונים כעצים ואבנים אטו במחשבתו תליא מילתא, ואמאי בסדר א' ואינו רוצה ליטלם לא הוו כעצים ואבנים. אלא ודאי דאם נבוא לפרש כוונת רש"י דלא כהש"ך אלא כהחו"י וכדמוכח מהראשונים הנ"ל דלענין נטילת האם ולענין הלאו דלא תקח איבעיא לן, ע"כ צ"ל בביאורו כמ"ש החכ"צ {{ממ|[[חכם צבי/פג#|סי' פ"ג]]}} דאינו עובר על לא תקח האם על הבנים אא"כ לוקח האם והבנים יחד כפשטי' דקרא, ולכן בלוקח האם והביצים התחתונים אי אמרת דעליונים חייצי בינייהו אינו עובר בלאו, שהרי אינו לוקח האם יחד עם הבנים שהיא רובצת עליהם. זהו שהשיג עליו הרשב"א ויתר הראשונים ממתני' דאמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים לא אמר כלום דמשמע דעובר על לא תקח גם בנוטל האם לחודא בלא בנים ובכדי להסתר מחמת השגה חמורה זו עלינו לבוא במצור ודחק למשכוני נפשין בכדי ליישב דעת רש"י ז"ל, דמאי לא אמר כלום דקתני במתני' לא דעבר אלאו דלא תקח אלא שלא קיים בזה מצות שילוח, ואתי לאפוקי דלא תימא דמצי לשלח א' מהן איה שירצה האם או הבנים ובלבד שלא יקחם יחד אלא דהמצוה היא דוקא לשלח את האם, והיינו דמסיק במתני' שנאמר שלח תשלח האם שהשילוח נאמר בה דוקא. וזהו לפי גירסת הרי"ף ורוב הראשונים במתני' לא אמר כלום. ולפנינו הגירסא חייב ומזה הוכיח החכ"צ שם דגם אם משלח הבנים או מניחם חייב בעשה דשילוח האם וזהו פי' דחייב יעו"ש. אמנם אנחנו לשי' רש"י נבאר לתפוס כגירסת רוב הראשונים לא אמר כלום כמו שיבואר, דלפ"ז י"ל דבאינו נוטל את הבנים ליכא גם עשה דש לוח ומאי לא אמר כלום דלא קיים מצות שילוח:

 

 

 

 

 

 

 

 

'''וגם''' גוף הדבר דמפרש לתוספתא משום צפרים ולא אפרוחים לא ניחא לי כלל, חדא דדרשה חדשה היא וכל כי האי הו"ל לתוספתא לפרושי, ועוד דבתורים אמרינן בחולין {{ממ|[[בבלי/חולין/כב/ב|דף כ"ב]]}} תורים גדולים ולא קטנים שיכול והלא דין הוא כו' תורים שהוכשרו בגדולים אינו דין שהוכשרו בקטנים כו', וכתבו שם בתוס' {{ממ|[[תוספות/חולין/כב/ב#ומה|ד"ה ומה תורים]]}} דלשון תורים משמע בין גדולים ובין קטנים, וא"כ מנלן הכא דצפרים גדולים דוקא ולא אפרוחים. איברא דהתוס' הביאו דרש"י כתב דתורים משמע דוקא גדולים, וברש"י שלפנינו לא נמצא זה, אבל גם לפ"ז נראה שהוא רק מדשני קרא מלשון בני יונה, עיי' במפרשים, מה דלא שייך הכא. ושמא יאמר דאתיא התוספתא למעוטי קודם שיעלעו, אבל הרי כתב רש"י התם דהני פסולין רק משום דמאיסי ולא מגוף הלשון, ובכל אופן דחוק הוא מאד. יתו דלפי דבריו דהמיעוט הוא מלשון צפרים הו"ל להתוספתא לסיים את הכתוב ולומר שנאמר ילקח למטהר שתי צפרים כיון דזוהי עיקר הדרשא ולא לומר רק שנאמר ולקח דמזה עדיין לא למדנו כלום [ונהי דאשכחן דכיותה בדוכתי אחריני מ"מ כל היכא דאיכא לברר ברווחא עדיפא]. ועוד דלמה לה לתוספתא לומר המוצא קן ולסדרה בפ' שלוח הקן כיון שאין לה שום שייכות לזה, הכי הו"ל למיתני בעלמא בסדרא דנגעים אפרוחים לא יטהר בהם את המצורע, ומאי שייטא היא לכאן, וכעין זה כתבו התוס' ב"מ {{ממ|[[תוספות/בבא מציעא/נא/ב#לא|דף נ"א ע"ב]] ד"ה לא יחשב}} וש"ד. סוף דבר מש"כ הרב נר"ו דזה ברור בפירושה תמיהא לי טובא ורחוקה ממני:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כג) '''עוד''' יש להעיר קצח על חידושו של החו"י גם ממ"ש בעל העיטור כפי שמובא בחמים דעים שם שכ' וז"ל יש מפרשין שאין מברכין על מ"ע שיש בה אזהרה כגון לא חקת האם על הבנים שלח תשלח לא תראה חמור שונאך עזוב תעזוב עמו, וכן בפריקה וטעינה ומוכיח את חבירו חליצה ויבום ולקט שכחה ופאה והדומות להן עכ"ל. ובטעם הדבר אסברנא לי משום שאין מברכין אלא על קיום מצוה אבל על מניעת עבירה אין מברכין, וכיון דבכל הני אם לא יקיים המצוה עובר באיסור לכן אין מברכין על קיומן דדמי כמברך על מניעת עבירה. ואין זה שייך אלא אם מצות שילוח היא רק היכא דרוצה ליקח דהעשה היא שלא יקח אלא ישלח וכיון שאם יקח עובר באיסור אין מברכין על קיומה, אבל אם נימא דאע"פ שאינו רוצה ליקח כלל איכא תמיד עשה שאם ימצא קן ישלח את האם הרי אין להעשה שום שייכות להאזהרה דודאי אם ילך לו ולא יגע בקן אינו עובר בכלום אלא דלא קיים מצוה ולמה לא יברך, ומאי שייטא היא למאי דאיכא אזהרה אילו הי' לוקח האם. אמנם ביכו"כ ק"ק שהרי ברוצה ליקח רק את הבנים ולא את האם בודאי חייב בשילוח לכו"ע, והתם ע לקיחת הבנים אינו עובר אלא בלאו הבא מכלל עשה דשלח תשלח אמר רחמנא והדר והבנים תקח לך ולא על ל"ת, ונמצא דאין העשה שייך להל"ת ואמאי לא יברך. איברא דיש לדחוק דבשביל דאיכא עבירת לאו הבמ"ע נמי אינו מברך על קיומה אע"ג שהזכיר בלשונו לשון אזהרה, ומה שחשב שם לפסח ומילה כאין בהם אזהרה לפי שאין בהם אלא עשה הוא משים שאינו עובר העשה במעשה, אבל דוחק גדול הוא, אשר ע"כ נראה יותר דאע"ג דאי לא מקיים לעשה אינו עובר בלאו מ"מ ס"ל כיון דאיכא מיהא בהאי עניינא אזהרת לאו אינו מברך, וכ"כ בברכ"י שם, וא"כ ניחא נמי להחו"י. ועדיין דברי העיטור תמוהים במאי דחשיב התם גם יבום וחליצה בין הני דאית בהו אזהרת לאו, כמו שעמד הגאון ר' מאיר יונה ז"ל בביאורו לעיטור שם דמי שאינו מייבם ואינו חולץ אינו עובר כלל בל"ת דלא תה' אשת המת החוצה. ואולי ס"ל דכל שאינו לא חולץ ולא מייבם עובר היבם בלא תחסום ממש, עיין ריש יבמות {{ממ|[[בבלי/יבמות/ד/א|דף ד' ע"א]]}} אמר רב ששת אמר ר"א משום ראב"ע מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין כו'. ובזה תתיישב שיטת רש"י ז"ל {{ממ|[[רש"י/יבמות/לט/ב|דף ל"ט ע"ב]]}} דכי אמרה לא בעינא לי' ונתנה אמתלא לדבריה כופין אותו לחלוץ, ותמהו עליו הראשונים דרב ששת לא קאמר אלא שאין כופין אותה אבל לא לכפות אותו, ולהנ"ל י"ל דכיון שאין כופין אותה ממילא ישנו בלא תחסום על מניעה החליצה, אבל דבר חדש הוא ורחוק לאומרו, לכן לא אאריך בזה:

 

 

 

 

 

 

כד) '''ועתה''' נפן אל אשר יעדנו לנו למעלה אם הא דלא יטול אם על בנים לטהר את המצורע הוא רק איסורא לכתחלה אבל אם עבר ועשאה כשרה או דפסולה גם בדיעבד. ובפשוטו הי' נראה דזהו רק דין לכתחלה דאינו רשאי לבטל מצות שילוח שנוהגת גם בצריך לדבר מצוה אבל בדיעבד מנ"ל לפוסלה. והנה כבר העירותי לעיל דמסוגיא דחולין ק"מ נראה דבצפור שיש עלי' חיוב שילוח פסולה גם בדיעבד אם עשאה לצפ"מ בביטול מצות השילוח, דעל הא דמוקי רבא שלא לזווג לה אחרת קודם שילוחיה פריך הש"ס למאי אי לשחוטה הא בעיא שילוח, ואי אמרת דכשרה בדיעבד מאי קושיא היא דאכתי איצטריך קרא דטהורות לפוסלה גם בדיעבד. ולכאורה הרהרתי לומר דיש לפסול בדיעבד משום דכיון דמחייב בשילוח הרי אסור לאוכלה דע"י האכילה מבטל לה משילוח חשיבא כאסורה להדיוט, והלכך אסורה נמי לגבוה מק"ו מהדיוט כדאמרינן במנחות {{ממ|[[בבלי/מנחות/ו/א|דף ו' ע"א]]}} לענין טריפה, ועוד דלא הוי ממשקה ישראל. והי' מיושב בזה גם קושיית התוס' דמקשו על הא דאמר רבא למעוטי שלא לזווג לה אחרת היאך משמע זה הטהורות. והנה כבר תמה ע"ז המל"מ דשי' התוס' עצמם בקידושין דמשתלחת אסורה בהנאה עד אחר שילוח ואינה טהורה, אמנם לשי' רש"י דלר"י לא נאסרה משולחת כלל קשה. ולפי הנ"ל א"ש דעכ"פ אסורה באכילה בכדי שלא לבטל עי"ז מצות שילוח. וכ"ת דאף דליישוב שי' רש"י ז"ל י"ל כן מ"מ בנוגע לענייננו שתהא נקראת בשביל זה אסורה להדיוט ומכש"כ שלא מן המותר בפיך לא יתכן, לפי שאין איסורה מחמת עצמה אלא בשביל ביטול מצות השילוח וכל כה"ג ממשקה ישראל מקרי, ז"א דהרי אמרינן בפסחים {{ממ|[[בבלי/פסחים/מח/א|דף מ"ח ע"א]]}} אין מביאין נסכים מן הטבל יכול לא יביא מן המוקצה אמרת מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו אף כל שאיסור גופו גרם לו יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו אלא איסור דבר אחר גרם לו ואי אמרת איסור מוקצה דאוריתא מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר, הרי דכל שהוא אסור מדאורייתא אין חילוק בין איסור גופו לאיסור מחמת דבר אחר וה"נ דכוותה. (הן אמנם דמצטער אני כפירוש הסוגיא דפסחים דא"כ אין החילוק בין איסור גופו לאיסור מחמת דבר אחר אלא בין איסור תורה לאיסור דרבנן ולמה תני בברייתא יצא זה שאיסור דבר אחר גרם לו והרי לא זהו הגורם את אלא משום שהוא דרבנן. ומצאתי שעמד ע"ז הנרא"מ הורוויץ ז"ל בהגהותיו ודבריו אינם נוחים לי כלל. ואולי י"ל בדוחק דע"י איסור דאורייתא אפי' מדבר אחר נפשה גוף היין איסור והוי כאיסור גופו ומשום איסור דרבנן אין גוף היין נאסר אלא דאיכא לא תסור שלא לעבור על דבריהם, והוי דומיא דאמר לו אביו אל תאכל שחייב רק לשמוע בקול אביו ולא שגוף הדבר אסור, וכעין זה כתבו לענין אוכל איסור דרבנן בשוגג, ודוחק הוא וצע"ג). ולכאורה הי' מקום להוסיף עוד ע"ז מדאמרינן בחולין {{ממ|[[בבלי/חולין/קטו/א|דף קט"ו ע"א]]}} בסוגיא דכל שתיעבתי לך שילוח הקן ליתסר, ופירש"י בחד לישנא שתפסו לעיקר דעל כל שילוח הקן פריך דליתסר האם לעולם ואפילו שלחה דהא כל שתיעבתי לך הרי הוא לעולם בכל תאכל והרי אסרתיה לך באותה שעה, ומשני לא אמרה תורה שלח לתקלה. ויש מקום להסתפק אם רק משילוח ואילך מותרת מסברא זו דלא אמרה תורה שלח לתקלה אבל קודם שילוח אה"נ דאסורה גם מטעמא דכל שתיעבתי לך דעל אותו זמן דקודם שילוח אין ראי' דמותרת, או דילמא כיון דחזינן דמותרת אח"כ הרי מוכח דאינה בכלל כל שתיעבתי לך שהוא איסור עולמית וממילא אינה בבל תאכל כל תועבה גם קודם שילוח. ואלו תפסנו כדרך הראשון דקודם שילוח אסורה משום לא תאכל כל תועבה היתה נחשבת כבר כאסורה להדיוט ושלא מן המותר בפיך מחמת גופה דהשתא יש בה איסור גמור בעצמותה. אבל א"א לומר כן כמבואר בתוס' שם דסברא דלא אמרה תורה שלח לתקלה מוכיחה שאין שה"ק בכלל כל תועבה. וכן מבואר ברמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/שחיטה/יג#א|פי"ג משחיטה ה"א]]}} שאם עבר ושחטה קודם שילוח נמי הבשר מותר. ומלבד זה אין זה שייך בהא דשלא לזווג לה כו' דליכא לאו וכל שתיעבתי לך שייך רק באיסור ל"ת כמו שנכתוב להלן:

 

 

 

 

'''אלא''' דיש לדקדק על התוספתא אמאי פסולה משום שנעבדה בה עבירה והרי כל שלא נעבדה עבירה בגופה כגון חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה כשרה בכל הקרבנות, עיי' בתוס' [[תוספות/חולין/קטו/א|חולין קט"ו]] וברש"י [[רש"י/נזיר/לה/א|נזיר ל"ה]] וב[[רש"י/סוטה/מו/א|סוטה מ"ו ע"א]]. ואמרינן נמי בב"ק {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/מ/ב|דף מ' ע"ב]]}} דשור האצטדין כשר למזבח משום דאנוס הוא אע"ג דהמשסה בודאי עבר עבירה ולא מיפסל משום דנעבדה בו עבירה, ושמואל נמי לא פליג אלא משום דלא ס"ל סברא דאנוס וחושבו כנוגח אבל משום עבירת המשסה כו"ע מודו דאינו פסול ודוחק לומר דמיירי שהי' רק מלומד לנגיחה מקודם והשתא נגח מעצמו או שלא הי' המשסה ישראל. (איברא גם במשסה עכו"ם לא ברידא ואכ"מ). וכן יש לתמוה לפי דברינו דהתוספתא פוסלה גם בדיעבד אמאי לא הביאה הרמב"ם ז"ל להלכה:

 

 

כו) '''והנה''' בחולין {{ממ|[[בבלי/חולין/קמ/א|דף ק"מ ע"א]]}} גרסינן טהורות [שנאמר בצפרי מצורע] מכלל דאיכא טמאות לא מכלל דאיכא טריפות כו' טריפות כו' מדתנא דבי ר' ישמעאל נפקא דתנא דבר"י נאמר מכשיר ומכפר בפנים כו' אף מכשיר ומכפר האמור בחוץ עשה בו מכשיר כמכפר אלא אמר רנב"י למעוטי צפורי עיר הנדחת כו' רבא אמר למעוטי שלא לזווג לה אחרת קודם שילוחיה כו' רב פפא אמר לצפורים שהחליפו בע"ז. וכתבו התוס' וז"ל למעוטי צפרי עיר הנדחת תימה הא נמי קל מתנא דבר"י דכיון שאסורים בהנאה לא קרינן בי' ממשקה ישראל ואפשר דלא ממעטינן ממשקה ישראל אלא דומיא דערלה וכלאי הכרם שלא הי' להם שעת הכושר כדאמר בפ"ק דמנחות והלכך אפילו לכפרה מותרת כו' וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישה והקריבה אם הוא קרבן כשר כיון דלהריגה קיימא. וכ"כ עוד בצפרים שהחליפן בע"ז וז"ל כאן נמי צ"ל דלכפרה כשרות דאל"כ תיפוק לי' מדתני דבי ר' ישמעאל עכ"ל. והר"ן בחי' כתב וז"ל וא"ת צפרי עיר הנדחת והחליפן בע"א מדתנא דבר"י נפקא דהא משמע שאסורין לגבוה דהשתא ומה להדיוט אסירי לגבוה מיבעיא ועוד דכיון דאסורין בהנאה לא קרינן בהו ממשקה ישראל מן המותר לישראל תירצו בתוס' דשמא לא ממעטינן ממשקה ישראל אלא כעין ערלה וכלאי כרם שלא היתה להם שעת הכושר עכ"ל, וכ"כ הרשב"א. ומזה מבואר דה"נ לא שייך לפסול צפור של שה"ק בדיעבד מהני טעמי דכתיבנא דהשתא להדיוט אסורה ק"ו לגבוה ומשום משקה ישראל. שהרי גם צפרי עיר הנדחת היו כשרות אי לאו קרא דטהורות, וצפור של שה"ק נמי הי' לה שעת הכושר. הן אמנם דהתוס' מנחות שם {{ממ|[[תוספות/מנחות/ו/א#|דף ו' ע"א]]}} כתבו וז"ל אע"ג דמוכח דהיכא שהיתה לו שעת הכושר. לא ילפינן ממשקה ישראל אפ"ה מייתי לי' בכל דוכתא בפ' כל גבי נעבד משום דע"י תלתא קראי מסקינן דאין לחלק עכ"ל, והוא סותר לדבריהם בחולין, וכבר עמד ע"ז הגרעק"א ז"ל בגליון הש"ס והניח בצ"ע, והוא פלא. ולפי דבריהם במנחות הי' לפסול בצפור של שה"ק משום מסקה ישראל. אבל גם זה לא יתכן דיהי' איך שיהי' הרי איצטריך לן קרא דטהורות למעוטי צפרי עיר הנדחת ומוכח דמצד משקה ישראל לא נפסלו:

 

 

כז) '''אמנם''' יש לדקדק בדברי הרשב"א והר"ן שהקשו תרתי, חדא דכיון דנאסרו להדיוט ק"ו לגבוה ועוד שאינן ממשקה ישראל, והונת להם בתירוץ התוס' דכל שהיתה לו שעת הכושר לא ממעטינן לי' ממשקה ישראל, והרי זה לא יספיק אלא לקושייתם השניה ואכתי יקשה השתא ומה להדיוט אסירי לגבוה מיבעיא. ואיך העלימו עין מקושייתם הראשונה:

 

'''והנ"ל''' לומר בדרך החידוד דשתי קושיות אלו תלויות חדא בחברתה. ומתחלה נאמר דקושיית הרשב"א והר"ן דיפסלו לגביה מק"ו דהדיוט הי' נראה לכאורה ליישב עפמ"ש התוס' חולין {{ממ|[[תוספות/חולין/קטו/א#חורש|דף קט"ו ע"א]] ד"ה חורש}} וז"ל חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה ליתסרו פי' השור וחמור ויש ספרים דגרסי השתא לגבוה שרו להדיוט מיבעיא ולגבוה מנלן דשרו דכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלקיכם מכל אלה מכל אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבירה עכ"ל, וה"נ נימא אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב בהמת עיר הנדחת וחליפי ע"ז דהני נמי אין פסול ועבירה בגופן. ואף דבתר הכי כתבו התוס' וז"ל ובסמוך בסוגיין פריך שילוח הקן ליתסר תיפוק לי' דאף לגבוה שרי מהאי קרא דאלה וי"ל דקרא דאלה בבהמות כתיב ולא בעופות ועוף מבהמה לא אתי משום דאין גדלות וקטנות פוסל בבהמה כמו בתורים ובני יונה עכ"ל. ולפ"ז צפ"מ דעופות נינהו לא איתרבו מקרא דאלה וא"כ בלאו קרא דטהורות נמי הוה ידעינן דשל עיר הנדחת וחליפי ע"ז אסורין מק"ו מהדיוט, מ"מ לק"מ דצפ"מ שאינן קדשים אין לפסול בהם הני אלא משום דגמר מכשיר ממכפר בחוץ ומכפר בחוץ גופי' הני כשרים בו שהוא בהמה ונכלל בקרא דאלה כי' וממילא אין מקום לפסול גם בצפ"מ אע"פ שהן עופות. אמנם לפ"ז יחויב דקרבנות העוף יהו פסולין משל עיר הנדחת וחליפי ע"ז גם להתוס'. ואף דהתוס' הזכירו רק בהמת עיר הנדחת ולא הזכירו עוף ואיכא למימר דאה"נ דבעוף פסולין, מ"מ קשה לומר שיהא חילוק ביניהן, ובחליפי ע"ז כתבו סתמא דמשמע דכשרות לכפרה ונראה דגם בקרבן העוף הכשירו. ולכן י"ל בדרך יותר פשוטה דאין סברא שבקרבנות העוף יהיו פסולין יותר מבבהמות וכל הני שהותרו בבהמות מקרא דאלה הותרו נמי בעופות דאין לחלק ביניהן. והא דכתבו התוס' דקרא דאלה בבהמות כתיב ולא בעופות י"ל דכוונה אחרת בדבר, דכיון דעיקר קרא בבהמה מיירי שאסר את אלה והתיר את השאר שבהם אין לרבות מזה אלא פסולים השייכים בבהמה משא"כ פסול דשילוח הקן דלא שייך כלל בבהמה א"א לרבות מהאי קרא, והלכך י"ל דבעוף דשייך פסול זה שפיר יפסול, אבל כל שאר הפסולין דשייכי בבהמה והותרו מהאי קרא אה"נ שהותרו גם לעופות. ובע"כ אתה צ"ל כן לפמ"ש התוס' התם דחורש בשור וחמור וחוסם פי פרה מותרין לגבוה מהאי קרא דכל אלה, א"כ בעוף דשייך בהו נמי הני איסורין כמבואר בס"פ הפרה ליאסרו לגבוה כיון דלא איתרבו מקרא דאלה וזה לא שמענו, (ומסוגיא דחולין התם אין להכריח דהני כשרין נמי בעוף דאל"כ אכתי יקשה חורש בבלאי עוף וחוסם פי עוף ליתסר להדיוט מכל שתיעבתי, לפי גירסת התוס' דעל השור גופי' פריך, כיון שאינן כשרין לגבוה די"ל דכיון דבהמה מיהא לא נאסרה הרי חזינן שאין איסורין אלו בכלל כל תועבה א"כ ממילא גם עופות מותרין, אבל פשוט הוא דגם בעופות אין אלו אסורין לגביה), אע"כ דכל שהאיסורין שייכים גם בבהמה והותרו מקרא דכל אלה הותרו נמי בעופות. ובזה יתיישב נמי מה שעמד המל"מ {{ממ|[[משנה למלך/איסורי מזבח/ג#ו|פ"ג מאיסורי מזבח ה"ו]]}} על דברי התוס' שהכשירו בהמת עיר הנדחת לקרבן, דלבתר דכתיב קרא בצפ"מ למעוטי צפורי עיר הנדחת וחליפי פ"ז הדר נילף מכפר ממכשיר לפסול את אלו גם בשאר הקרבנות כפין שכתבו התוס' כריתות {{ממ|[[תוספות/כריתות/כה/א|דף כ"ה ע"א]]}} למילף נמי מכפר ממכשיר והניח בצ"ע, ולמ"ש מיושב דמרבינן להו מכל אלה, (והותרו גם בעופות). אלא דלפ"ז ק"ל סיומא דדברי התוס' שכתבו דקרא דאלה בבהמה כתיב ולא בעופות ועוף מבהמה לא אתי משום דאין גדלות וקטנות פוסל בבהמה כמו בתורים ובני יונה, הרי דס"ל דמה"ט י"ל שיהא בעופות ריבוי פסולין יותר מבבהמה דלא כמ"ש. אולם בל"ז נמי דברי התוס' אלו מוקשים מצד עצמם אמאי איצטריכו להכי דהיכי הו"א דתיתי מבהמה להכשיר שילוח הקן הרי בבהמה אי אפשר לאיסור זה ואין דנין אפשר משאי אפשר. ואולי כתבי זה למ"ד דנין אפשר משא"א. ומ"מ אפ"ל דמ"ש דלא אתי עוף מבהמה הוא רק להני פסולין דלא שייכי בבהמות, ר"ל דלא נאמר דכשם שבבהמה רק אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב שאר פסולין ה"נ בעוף רק אלה פסולין בהם ולא פסולים אחרים, ודוחק הוא ואכמ"ל:

 

 

'''אמנם''' לענין שעמדנו דחורש בכלאים בעופות וחוסם פיהן ודש בהן יאסרו לגבוה משום שלא נכללו בקרא דכל אלה יש לעיין עוד בנזיר {{ממ|[[בבלי/נזיר/לה/א|דף ל"ה ע"א]]}} רבא אמר כו' מן פרט הצאן כלל כו' עיי"ש ברש"י דמזה איתרבו חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה להיתרא, וה"נ י"ל בעופות דכתיב בהו נמי מן העוף כו' ובחולין {{ממ|[[בבלי/חולין/כג/א|דף כ"ג ע"א]]}} דרשינן לי' למעוטי נרבע ונעבד כמו בבהמה. ק לפי גירסת התוס' מייתי להו מכל אלה כו' וכבר העיר ע"ז בהגהות ר"ב מרנשבורג ז"ל ועיי"ש בתוס' נזיר, וצ"ב:

 

 

כח) '''אולם''' לפמ"ש דגם בהמת עיר הנדחת וחליפי ע"ז איכא לרבויי מקרא דכל אלה ולא רק חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה, יש להקשות לכאורה בהא דקאמר הש"ס התם וכלאי בהמה גופייהו מנא לן [דלא נאסרו מכל שתיעבתי לך] ומשני מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי, פי' דאילו הוו אסורין להדיוט ק"ו לגבוה ולא איצטריך קרא, ולהנ"ל קשה דשפיר איצטריך קרא דהו"א דשריין לגבוה מקרא דכל אלה אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב כלאים, אע"כ דרק חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה נתרבו ולא אחריני. אבל ז"א דלפ"ז יש לדקדק מאי הקשו התוס' דשילוח הקן נמי לישתרי מהאי קרא ודילמא אתי רק לחורש וחוסם, ועכצ"ל דכל הני פסול ועבירה בגופן יש לרבות מהאי קרא דשווין הן ושאני כלאים שיצירתו בעבירה וכבגופו דמי א"כ הני דאמרן נמי איתרבו. ועוד י"ל דאפילו לא תחלק כלאים מהני משום שיצירתו בעבירה מ"מ ניחא שפיר, דע"כ כל שפסול משום משקה ישראל לא הוכשר מקרא דאלה דאל"כ בטל דין דממשקה ישראל בבהמות [ולפמ"ש גם בכל הקרבנות] והלכך משני הש"ס שפיר מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי, דאי אמרת דאסור להדיוט ממילא אסור גם לגבוה משום משקה ישראל וזה לא נכלל בהיתרא דקרא דכל אלה. וכ"ת דא"כ בחורש בשור וחמור וחוסם פי פרה נמי נימא הכי דאפשר דאסורין להדיוט וממילא אסורין נמי לגבוה משום משקה ישראל ושוב לא נכללו להיתרא בקרא דכל אלה ומנלן דמותרין גם להדיוט, ז"א דלפמ"ש התוס' דבהיתה להן שעת הכושר לא ממעטינן ממשקה ישראל נמצא דחורש בשור וחמור וחוסם פי פרה לא היו נאסרין משום משקה ישראל אפילו אם היו אסורין להדיוט שהרי היתה להן שעת הכושר ושפיר איתרבו מקרא דאלה בכל אופן, וממילא שמעינן מדשרו לגבוה ק"ו להדיוט, משא"כ כלאים שלא היתה להם שעת הכושר ואף דבמנחות {{ממ|[[בבלי/מנחות/ו/א|דף ו' ע"א]]}} כתבו דלמסקנא דסוגיא דהתם אין לחלק בזה, מ"מ י"ל דסוגיא דהכא לא אתיא כמסקנא דמנחות, דה"נ ע"כ צ"ל אליבא דהתוס' דההיא סוגיא דדף ק"מ נמי לא קיימא כמסקנא ומנחות. אמנם באמת לא צריכנא לזה דשאני כלאים כמ"ש, וניחא נמי למסקנא דמנחות מנלן דכלאים שרו להדיוט כדמשני הש"ס, מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. ומ"מ לפי גירסת התוס' דקושיית הגמ' דחורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ליתסרו גופן וע"ז משני השתא לגבוה שרו מקרא דכל אלה כו' לפי דברינו ע"כ צ"ל דזה מיהא לא אתיא כמסקנא דמנחות כמ"ש, דכיון שאם יאסרו להדיוט יאסרו גם לגבוה משום משקה ישראל ממילא לא נכללו בהיתרא דכל אלה כו'. וכ"ת דא"כ קרא דכל אלה מאי אתי לרבויי, איצטריך לעובד בהן בשבת דאיכא קרא בהדיוט דהיא קדש ואין מעשיה קדש וה"נ לא יאסר מה"ט גוף השור. וכ"ת דא"כ למסקנא מנלן באמת דחירש בשור וחמור וחוסם פי פרה מותרים להדיוט גוף הבהמות, י"ל דכדמשני הש"ס לפי גירסתנו השתא מה שבת דחמירא מעשיה מותרים הני לא כל שכן, ה"נ לפמ"ש דמהיא קדש איכא למילף שגם הבהמה לא נאסרה נילף נמי מזה לחירש בשור וחמור וחוסם פי פרה שלא יאסר גופן מה"ט דהשתא מה שבת דחמירא כו':

 

 

כט) '''ואכתי''' איכא למידק על שי' התוס' דבהמת עיר הנדחת וחליפי ע"ז כשרות לגבוה, מאי קאמר הש"ס לפי גירסתם בחורש בשור וחמור וחוסם פי פרה השתא לגבוה שרו להדיוט מבעיא. נימא בהמת עיר הנדחת וחליפי ע"ז יוכיחו דאסורות להדיוט ומ"מ שרו לגבוה. ואם נאמר דסוגיין דכל שתיעבתי אזלא לפי המסקנא דמנחות דגם בהיתה להן שעת הכושר איכא פסולא דממשקה ישראל ומה"ט באמת בהמת עיר הנדחת וחליפי ע"ז אסורין לגבוה הוה א"ש, אבל למ"ש דע"כ סוגיין אזדא כפי ההו"א קשה. ואף דביכו"כ קשה דא"כ לפי ההו"א ולפי סוגיא דדף ק"מ דבהיתה להן שעת הכושר לא מיפסל משום משקה ישראל מנלן דחורש בשור וחמור וחוסם פי פרה מותרין גוף הבהמות להדיוט דהשתא ליכא למימר מדשרו לגבוה כו' דבהמת עיר הנדחת תוכיח, מ"מ י"ל כמ"ש דילמדו ממעשה שבת שאין הבהמה נאסרת ומכש"כ הני דקילי, אבל לפמ"ש דסוגיא ד[[בבלי/חולין/קטו/א|דף קט"ו]] גופה לפי גירסת התוס' אזדא לפי ההו"א קשה. ואולי י"ל דדוקא בחורש בשור וחמור וחוסם פי פרה דהוו אסורין באכילה מכל שתיעבתי לך שייך לומר שיהיו אסורין גם לגבוה כעין שאמרו אכילת מזבח שמה אכילה משא"כ הני דאינן אסורין אלא בהנאה ואיסור אכילתן נמי מצד הנאה הוא אין לומר שיאסרו לגבוה שאין כאן הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו, והלכך לא שייך לומר בהמת עיר הנדחת וחליפי ע"ז יוכיחו. [ולפ"ז יש לתרץ בפשיטות קושיית הרשב"א והר"ן על בהמת עיר הנדחת וחליפי ע"ז השתא להדיוט אסירי לגבוה לא כל שכן, די"ל דק"ו זה אמרינן במנחות רק בטריפה שהיא באיסור אכילה ולא בהני כמ"ש. אבל דבר רחוק הוא ודו"ק]:

 

 

ל) '''עכ"פ''' הא מיהא פשוט דלא מיתרבו מכל אלה אלא הני שאין בהם פסול דמשקה ישראל, אבל כל דשייך בי' פסול דממשקה ישראל לא נתרבו דאל"כ בטל דינא דמשקה ישראל, וא"כ יוצאים לנו דברי הרשב"א והר"ן כמין חומר. דלפום מאי דהוה קיימי בקושייתם למימר דגם בהיתה להן שעת הכושר איכא פסולא דממשקה ישראל שפיר הוקשה להם גם קושייתם הראשונה דהשתא ומה להדיוט אסירי לגבוה לא כל שכן משום דלא הוה אפשר להתירם מקרא דכל אלה כו' דהני דאית בהו פסולא דממשקה ישראל לא נכללו בהאי קרא כמ"ש, וא"כ חוץ מפסולא דמשקה ישראל שייך בהו לומר גם ק"ו, אבל לבתר דתירצו התוס' דבהיתה להן שעת הכושר לא שייך פסולא דממשקה ישראל נפלה ממילא גם קושייתם הראשונה דהשתא איכא למימר דאיתרבו להיתרא לגבוה מקרא דכל אלה כו' כמ"ש. והוא חידוד יפה בס"ד:

 

 

לא) '''ולפי''' האמור מבואר דהאי דינא דבהמת עיר הנדחת וחליפי ע"ז אם כשרין בשאר הקרבנות או לא תליא בזה אם שייך פסול דממשקה ישראל על דבר שהיתה לו שעת הכושר או לא, ולפי המסקנא במנחות דגם בהיתה לו שעת הכושר ממעטינן ממשקה ישראל בהמת עיר הנדחת וחליפי ע"ז פסולין גם בשאר הקרבנות מה"ט. והשתא לפ"מ שאנו עומדין עכשיו לומר דבשביל איסור האכילה שמצד חיוב השילוח שאסור לבטלו חשיב כאסורין להדיוט י"ל לכאורה דצפור של שה"ק פסולה לצפ"מ גם בדיעבד מה"ט לפי שאינה ממשקה ישראל לפי המסקנא במנחות. אבל אין זה נכון. שהרי לפי המסקנא דמנחות תיהדר קושיית התוס' טהורות דכתב רחמנא בצפ"מ למעוטי צפרי עיר הנדחת וחליפי ע"ז למה לי תיפוק לי' ממשקה ישראל ותירוץ התוס' לא שייך לפי המסקנא. ע"כ נראה לומר דסתמא דהש"ס דמביא למסקנא דינא דמשקה ישראל גם בהיתה לו שעת הכושר ס"ל דלא כחנא דבי ר' ישמעאל ולא ילפינן מכשיר ממכפר, ולפ"ז לא שייך כלל בצפ"מ פסולא דממשקה ישראל דלאו קדשים נינהו, ולהכי איצטריך קרא דטהורות למעוטי צפרי עיר הנדחת וחליפי ע"ז.

 

 

 

 

 

לג) '''אבל''' זה דחוק דכיון דכל עיקר פסול שנעבדה בהן עבירה בצפ"מ ילפינן ממכפר א"א שיהו צפ"מ עדיפי ממכפר, וכיון דמכפר שנעבדה בו עבירה שלא בגופו כשר אין מקום לפסול כה"ג גם במכשיר, ואין לדמותו לשאר קרבנות העוף. ע"כ נראה לומר דהא דאמרו בתוספתא מפני שנעבדה בה עבירה הכוונה היא משום מצוה הבאה בעבירה, שע"י קיום המצוה דהיינו השחיטה או דמשהי לשילוחה הוא עובר העבירה ורק ע"י העבירה היה אפשר למצוה שתתקיים. וס"ל לתוספתא כתדבר"י דיליף מכשיר ממכפר והוי בו דין קרבן ובקרב, כו"ע מודו דפסול מהב"ע, והרמב"ם לא ס"ל כתדבר"י והוי רק מצוה בעלמא ובזה לא אמרינן מהב"ע, יעוי' ברמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/לולב/ח#|פ"ח מלולב]]}} ובנו"כ, ולהכי לא הביאה להלכה. והשתא ניחא נמי מה שהקשינו בהא דפריך הש"ס אי לשחיטה הא בעיא שילוח, דכיון דע"י השחיטה הוא מבטל לה ממצות שילוח הוי מהב"ע והתם קאי, אליבא דתדבר"י. ולפ"ז יש לעיין עוד אם מיירי התוספתא דוקא בשיכול עדיין לקיים מצות שה"ק או אפילו כשעבר ואינו יכול לקיים עוד, עיי' תוס' ב"ק {{ממ|[[תוספות/בבא קמא/סז/א#|דף ס"ז]]}} וגיטין {{ממ|[[תוספות/גיטין/נה/א|דף נ"ה]]}} ועוד ודוק בכ"ז כי הם ענינים רחבים ועמוקים מאד ונגענו בהם רק בקצה המטה:

 

 

 

 

 

 

'''איך''' שיהי' הרי חזינן שכן צידד השעה"מ דלאו הבא מכלל עשה אינו בכלל כל תועבה, וכך נותנת הסברא הישרה דלא תתהפך העשה ללאו דלא תאכל כל תועבה, ומצאתי שכ"כ בפשיטות בהגהות מצפה איתן לקידושין שם ודחה מה"ט לקושיית המקנה הנ"ל ולא ראה שהקדימו השעה"מ. ולפ"ז אין לומר בהא דדידן דקושיית הש"ס שילוח הקן ליתסר היא משום דגם כשישחטנה במקומה יעבור בעשה דשלח שהרי אין זה בכלל כל תועבה. הא חדא שאמרנו. ועוד דאפי"ת דגם זה בכלל כל תועבה מ"מ אין לומר דקושיית הש"ס היא דליתסר האם משים איסור עשה זו, דלפ"ז לא רק על האם קשיא דליתסר [כמו שדייק רש"י לומר ליתסר האם] אלא על הבנים נמי איכא למיפרך הכי דליתסרו מה"ט שהרי איתנייהו נמי באיסור עשה זו שלא ליקחם קודם שילוח דשלח תשלח אמר רחמנא והדר והבנים תקח לך וכיון דאיתסרו שעה אחת ליתסרו לעולם, מאי תימא דהא לא קשיא משום דבהדיא שרי להו רחמנא דכתיב והבנים תקח לך וגלי קרא דמשום האי איסור עשה דשלח אינן נאסרין לעולם, א"כ שוב גם האם לא תיתסר בשביל איסור עשה זו, דהרי חזינן דגלי קרא דאיסור עשה זו אינו בכלל כל תועבה, אע"כ דהש"ס פריך רק מצד איסור הל"ת דלא תקח האם, ושוב קשה כמ"ש דשרי לשוחטה במקומה:

 

 

 

 

לה) '''ומ"ש''' להסתפק בענין שש"א כמותו אם רק המעשה נחשבת כאילו עשאה המשלח או דשליח הוי ממש כגוף המשלח בכל הענינים המסתעפים מזה, והביא בשם מחותנו הגאון מוהר"א ראבונסקי{{הערה|{{אישי ישראל|רבי אברהם רבונסקי}}.}} נ"י אבד"ק דובראוונא דזה תלוי בשני תירוצי התוס' גיטין {{ממ|[[תוספות/גיטין/סה/ב#גיטא|דף ס"ה ע"ב]] ד"ה גיטא}}, אינני רואה שום מקום לתלות בזה. ובעיקר הדבר יעוי' בשו"ע אה"ע {{ממ|[[שולחן ערוך/אבן העזר/קמ#ג|סי' ק"מ ס"ג]]}} בענין חצרו של שליח ובמה שהאריכו האחרונים ז"ל בזה, ועיי' בקצה"ח {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/קפח#ב|סי' קפ"ח סק"ב]]}}, וקשה להאריך עוד כי כבר ארכו הדברים ומוכרח אני להפסיק ולומר די. וחי שאמר לעולמו די יריק על מעכ"ת ברכה עד בלי די כברכת ידידו דוש"ת: