ברכת שמואל/פרשת שלח: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד |
אין תקציר עריכה תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד |
||
| שורה 7: | שורה 7: | ||
'''טרם''' שנבוא אל התוכן הדרוש חל עלינו לבאר סמיכות הפרשיות בהקדים מ"ש התוס' פ"ק דסוטה {{ממ|[[תוספות/סוטה/יא/א|דף י"א ע"א]]}}. והוא דאיתא בגמרא {{ממ|[[בבלי/סוטה/ט/ב|סוטה ט' ע"ב]]}} מרים המתינה שעה אחת למשה, שנאמר {{גופן|3|דרוגולין|ותתצב אחותו מרחוק}} {{ממ|[[תנ"ך/שמות/ב#ד|שמות ב, ד]]}}. לפיכך נתעכבו לה ישראל ז' ימים במדבר, שנאמר {{גופן|3|דרוגולין|והעם לא נסע}} (מחצירות) {{גופן|3|דרוגולין|עד האסף מרים}} {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/יב#טו|במדבר יב, טו]]}}. וכתבו התוס' ד"ה מרים המתינה. לאו דווקא נקט שעה אחת אלא שליש שעה או רביע שעה, דקתני בתוספתא: מדה טובה מרובה על מדת פורענות על אחת חמש מאות. אבל קשה והא במרגלים נפרע הקב"ה מהם יום לשנה, אם כן היתה מדת פורענות מרובה ממדה טובה, והניחו בתימה ע"ש בתוס'. ולדעתי לא קשיא מידי דאדרבא גם הכא גבי מרגלים הי' ג"כ מדה טובה מרובה, שהיו ראויים למות דור המדבר בארבעים יום, {{גופן|3|דרוגולין|במספר הימים אשר תרתם}} {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/יד#לד|במדבר יד, לד]]}}. והגדיל הקב"ה חסדו והאריך אפו וגבה מהם יום לשנה יום לשנה ונמשכה פורענותן ארבעים שנה, וזהו הי' חסד גדול ומדה טובה מרובה. ונ"ל דזה הורה סמיכות הפרשיות, והעם לא נסע עד האסף מרים {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/יב#טו|במדבר יב, טו]]}}. והמתינו לה ז' ימים נגד שעה שהמתינה מרים למשה, או המתינו לה ז' ימים נגד שליש שעה או רביע שעה, ולראייה לזה סמוך לה פרשת מרגלים דהמתין הקב"ה ארבעים שנה כדי שלא יהי' מת הפחות שבהם קודם ששים שנה, וגבה מהם יום לשנה יום לשנה בדרך מדה טובה מרובה ממדת פורענות ודו"ק. | '''טרם''' שנבוא אל התוכן הדרוש חל עלינו לבאר סמיכות הפרשיות בהקדים מ"ש התוס' פ"ק דסוטה {{ממ|[[תוספות/סוטה/יא/א|דף י"א ע"א]]}}. והוא דאיתא בגמרא {{ממ|[[בבלי/סוטה/ט/ב|סוטה ט' ע"ב]]}} מרים המתינה שעה אחת למשה, שנאמר {{גופן|3|דרוגולין|ותתצב אחותו מרחוק}} {{ממ|[[תנ"ך/שמות/ב#ד|שמות ב, ד]]}}. לפיכך נתעכבו לה ישראל ז' ימים במדבר, שנאמר {{גופן|3|דרוגולין|והעם לא נסע}} (מחצירות) {{גופן|3|דרוגולין|עד האסף מרים}} {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/יב#טו|במדבר יב, טו]]}}. וכתבו התוס' ד"ה מרים המתינה. לאו דווקא נקט שעה אחת אלא שליש שעה או רביע שעה, דקתני בתוספתא: מדה טובה מרובה על מדת פורענות על אחת חמש מאות. אבל קשה והא במרגלים נפרע הקב"ה מהם יום לשנה, אם כן היתה מדת פורענות מרובה ממדה טובה, והניחו בתימה ע"ש בתוס'. ולדעתי לא קשיא מידי דאדרבא גם הכא גבי מרגלים הי' ג"כ מדה טובה מרובה, שהיו ראויים למות דור המדבר בארבעים יום, {{גופן|3|דרוגולין|במספר הימים אשר תרתם}} {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/יד#לד|במדבר יד, לד]]}}. והגדיל הקב"ה חסדו והאריך אפו וגבה מהם יום לשנה יום לשנה ונמשכה פורענותן ארבעים שנה, וזהו הי' חסד גדול ומדה טובה מרובה. ונ"ל דזה הורה סמיכות הפרשיות, והעם לא נסע עד האסף מרים {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/יב#טו|במדבר יב, טו]]}}. והמתינו לה ז' ימים נגד שעה שהמתינה מרים למשה, או המתינו לה ז' ימים נגד שליש שעה או רביע שעה, ולראייה לזה סמוך לה פרשת מרגלים דהמתין הקב"ה ארבעים שנה כדי שלא יהי' מת הפחות שבהם קודם ששים שנה, וגבה מהם יום לשנה יום לשנה בדרך מדה טובה מרובה ממדת פורענות ודו"ק. | ||
'''במדרש תנא דבי אליהו''' (רבא פרק כ"ט): אמר משה למרגלים אם יאמרו לכם הכנענים שמא לעקור עבודה זרה באתם, אמרו להן לאו, לא נכנסו אלא כשלוחים{{הערה|'''כשלוחים''': בפרהסיא לעיני הכל ולא בהחבא}} ויצאו כחמרים{{הערה|'''כחמרים''': שטענו עליהם משא כבד}} עכ"ל. והוא תמוה דמהיכי תיתי יבואו לעקור ע"ז, ואמנם לביאור מדרש זה נקדים ונבאר תחילה מ"ר פ' תזריע וז"ל: למה נסמכה פרשת חלה לפרשת ע"ז, לומר לך כל המקיים מצות חלה כאלו ביטל כל הע"ז שבעולם, וכל המבטל מצות חלה כאלו קיים ע"ז עכ"ל. וצריך ג"כ ביאור מה ענין חלה לע"ז, והנה קודם ביאור ב' מאמרים הנ"ל, נקדים מאמר השלישי ויכריע ביניהם, ויובן הכל בהמשך דברינו ובחדא מחטא מחתינא, והוא דאיתא במ"ר פ' זו על פסוק {{גופן|3|דרוגולין|לך אכול בשמחה לחמיך}} {{ממ|[[תנ"ך/קהלת/ט#ז|קהלת ט, ז]]}}. זו פרשת חלה, {{גופן|3|דרוגולין|ושתה בטוב לב יינך}} זו פרשת נסכים, {{גופן|3|דרוגולין|כי כבר רצה האלקים את מעשיך}}, שנאמר {{גופן|3|דרוגולין|כי תבואו אל ארץ מושבותיכם}} {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/טו#ב|במדבר טו, ב]]}}. עכ"ל. והוא תמוה דמה ענין חלה ונסכים להדדי, ומה שכתוב {{גופן|3|דרוגולין|כי כבר רצה האלקים}} וגו' שנאמר {{גופן|3|דרוגולין|כי תבואו}} וגו' אינו מובן. והנראה ליישב הנ"ל ואגב יבואר שאר דקדוקים שבפסוקי הפרשה, והוא דאיתא בגמ' דב"ב {{ממ|[[בבלי/בבא בתרא/קיט/ב|קיט:]]}} דמשה רבינו היה ס"ל דארץ ישראל אינה מוחזקת היא מהאבות, כמ"ש {{גופן|3|דרוגולין|תביאמו ותטעמו}} {{ממ|[[תנ"ך/שמות/טו#יז|שמות טו, יז]]}}. תביאנו לא נאמר אלא תביאמו וכו'. ומ"ש הכתוב {{גופן|3|דרוגולין|ונתתי אותה לכם מורשה}} {{ממ|[[תנ"ך/שמות/ו#ח|שמות ו, ח]]}}. הפי' הוא שהם מורישים לבניהם אח"כ כשהיו לוקחין את הארץ מיד האומות ולא היה ירושה מהאבות, ולכן הי' משה מסתפק בבנות צלפחד כדאיתא בפרק יש נוחלין ע"ש. ולכן לפ"ז כתבו המפרשים ששליחות מרגלים היתה לתועלת ישראל, והוי כמו חזקה שקנו אותה עכשיו בהילוך כדי שתהא נוחה ליכבש, כמש"ה והתחזקתם ולקחחם וגו' (במדבר יג כ). משא"כ אלו היתה מוחזקת מאבותיהם לא היו צריכים לשום חזקה כי כבר קנה אברהם בהילוך, כדאיתא בגמרא ובמ"ר על פסוק קום התהלך בארץ (בראשית יג יז). גבי אברהם. ופרש"י כדי שתהא נוחה ליכבש לבניו. ואם כן א"ש מה שאמרו רז"ל שלח לך לדעתך. ר"ל לדעת משה דס"ל דאין א"י מוחזקת הי' צריך לשלוח מרגלים שיקנו בהילוך את הארץ, משא"כ לדעת הקב"ה אינו הי' צריך לשלוח דס"ל דא"י היא מוחזקת מהאבות וכבר קנה אברהם את הארץ בהילוך כדי שיהי' לבניו נוחה ליכבש. ופי' הכתוב ונתתי לכם את הארץ מורשה. הפי' הוא ירושה היא מאבותיהם. והנה איתא בגמרא פ"ק דקידושין, דמיד בבואם לארץ נתחייבו ישראל בחלה, ולכן משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה, ומיד כשנכנסו המרגלים לתוכה נתחייבו בחלה ע"ש בגמרא. וצריך טעם למה נתחייבו בחלה תיכף בבואם לארץ, וביותר יש לתמוה דהרי קי"ל דתבואות גוי פטור הוא מן החלה, כמש"ה עריסותיכם, ולא עריסה של גוי, וכדפריך בגמרא דר"ה דף י"ג ע"א. מהיכן הקריבו ישראל | '''במדרש תנא דבי אליהו''' (רבא פרק כ"ט): אמר משה למרגלים אם יאמרו לכם הכנענים שמא לעקור עבודה זרה באתם, אמרו להן לאו, לא נכנסו אלא כשלוחים{{הערה|'''כשלוחים''': בפרהסיא לעיני הכל ולא בהחבא}} ויצאו כחמרים{{הערה|'''כחמרים''': שטענו עליהם משא כבד}} עכ"ל. והוא תמוה דמהיכי תיתי יבואו לעקור ע"ז, ואמנם לביאור מדרש זה נקדים ונבאר תחילה מ"ר פ' תזריע וז"ל: למה נסמכה פרשת חלה לפרשת ע"ז, לומר לך כל המקיים מצות חלה כאלו ביטל כל הע"ז שבעולם, וכל המבטל מצות חלה כאלו קיים ע"ז עכ"ל. וצריך ג"כ ביאור מה ענין חלה לע"ז, והנה קודם ביאור ב' מאמרים הנ"ל, נקדים מאמר השלישי ויכריע ביניהם, ויובן הכל בהמשך דברינו ובחדא מחטא מחתינא, והוא דאיתא במ"ר פ' זו על פסוק {{גופן|3|דרוגולין|לך אכול בשמחה לחמיך}} {{ממ|[[תנ"ך/קהלת/ט#ז|קהלת ט, ז]]}}. זו פרשת חלה, {{גופן|3|דרוגולין|ושתה בטוב לב יינך}} זו פרשת נסכים, {{גופן|3|דרוגולין|כי כבר רצה האלקים את מעשיך}}, שנאמר {{גופן|3|דרוגולין|כי תבואו אל ארץ מושבותיכם}} {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/טו#ב|במדבר טו, ב]]}}. עכ"ל. והוא תמוה דמה ענין חלה ונסכים להדדי, ומה שכתוב {{גופן|3|דרוגולין|כי כבר רצה האלקים}} וגו' שנאמר {{גופן|3|דרוגולין|כי תבואו}} וגו' אינו מובן. והנראה ליישב הנ"ל ואגב יבואר שאר דקדוקים שבפסוקי הפרשה, והוא דאיתא בגמ' דב"ב {{ממ|[[בבלי/בבא בתרא/קיט/ב|קיט:]]}} דמשה רבינו היה ס"ל דארץ ישראל אינה מוחזקת היא מהאבות, כמ"ש {{גופן|3|דרוגולין|תביאמו ותטעמו}} {{ממ|[[תנ"ך/שמות/טו#יז|שמות טו, יז]]}}. תביאנו לא נאמר אלא תביאמו וכו'. ומ"ש הכתוב {{גופן|3|דרוגולין|ונתתי אותה לכם מורשה}} {{ממ|[[תנ"ך/שמות/ו#ח|שמות ו, ח]]}}. הפי' הוא שהם מורישים לבניהם אח"כ כשהיו לוקחין את הארץ מיד האומות ולא היה ירושה מהאבות, ולכן הי' משה מסתפק בבנות צלפחד כדאיתא בפרק יש נוחלין ע"ש. ולכן לפ"ז כתבו המפרשים ששליחות מרגלים היתה לתועלת ישראל, והוי כמו חזקה שקנו אותה עכשיו בהילוך כדי שתהא נוחה ליכבש, כמש"ה והתחזקתם ולקחחם וגו' (במדבר יג כ). משא"כ אלו היתה מוחזקת מאבותיהם לא היו צריכים לשום חזקה כי כבר קנה אברהם בהילוך, כדאיתא בגמרא ובמ"ר על פסוק קום התהלך בארץ (בראשית יג יז). גבי אברהם. ופרש"י כדי שתהא נוחה ליכבש לבניו. ואם כן א"ש מה שאמרו רז"ל שלח לך לדעתך. ר"ל לדעת משה דס"ל דאין א"י מוחזקת הי' צריך לשלוח מרגלים שיקנו בהילוך את הארץ, משא"כ לדעת הקב"ה אינו הי' צריך לשלוח דס"ל דא"י היא מוחזקת מהאבות וכבר קנה אברהם את הארץ בהילוך כדי שיהי' לבניו נוחה ליכבש. ופי' הכתוב ונתתי לכם את הארץ מורשה. הפי' הוא ירושה היא מאבותיהם. והנה איתא בגמרא פ"ק דקידושין, דמיד בבואם לארץ נתחייבו ישראל בחלה, ולכן משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה, ומיד כשנכנסו המרגלים לתוכה נתחייבו בחלה ע"ש בגמרא. וצריך טעם למה נתחייבו בחלה תיכף בבואם לארץ, וביותר יש לתמוה דהרי קי"ל דתבואות גוי פטור הוא מן החלה, כמש"ה עריסותיכם, ולא עריסה של גוי, וכדפריך בגמרא דר"ה דף י"ג ע"א. מהיכן הקריבו ישראל את העומר ע"ש סוגי' שם בגמרא, אמנם בפרשת נסכים יתיישב זה, כשאמר הכתוב כי תבואו אל ארץ מושבותיכם (במדבר טו ב), והוא דאיתא במ"ר ארץ כנען לא נאמר אלא ארץ מושבותיכם, שהיא ירושה מהאבות מאברהם יצחק ויעקב. וכוונת המדרש לתרץ שכדין קרבו נסכים תיכף בבואם לארץ, כמ"ד קרבו נסכים במדבר כיון דא"י שלכם הוא ומוחזקת מאבותיכם. וא"כ לפ"ז גבי חלה נמי מקרי קצירכם ועריסותיכם, כיון שקצרו עד שלא הביא שליש ביד גוי, וא"כ לפ"ז המדרש הנ"ל הוא מובן וה"ק, לך אכול בשמחה לחמיך דייקא, שהוא עיסה שלך, ולכן אמר זו פרשת חלה. ר"ל וחייב בחלה. וקשה להמדרש קושייתינו הנ"ל דאיך נתחייבו בחלה מיד בבואם לארץ, הלא קי"ל דתבואת גוי הוא פטור מחלה, לכן אמר ושתה בטוב יינך זה פרשת נסכים, ושם מוכח כי כבר רצה אלהים שיהי' נקרא מעשיך, שנאמר כי תבואו אל ארץ מושבותיכם. וקשה למה לא אמר ארץ כנען, אלא בא להורות שהארץ ירושה היא ומוחזקת מהאבות, וא"כ כיון מאחר שמוכח שא"י היא מוחזקת מאבותיהם, א"כ הוי הארץ מקרי ארץ שלהם ומקרי תבואות ישראל ולא של גוי, ושפיר קאמר "לחמיך" ו"יינך", וא"כ כדין נתחייבו בחלה תיכף ומיד כשבאו לארץ. ולכן אמרו רז"ל בגמרא דע"ז פרק ר' ישמעאל, שנצטוו ישראל לבטל ולאבד כל הע"ז והאשירות, כי ארץ ישראל היא מוחזקת מאבותיכם, וכשפלחו לעגל גלי דעתייהו דניחא להו בע"ז, וכשפלח הגוי לע"ז אסורה בהנאה דשליחותייהו דישראל קעבדי, ולכן צריכין שריפה ונתיצה, וכ"כ התוס' בר"ה דף י"ג ע"ש. והשתא מבואר המדרש הנ"ל ג"כ על נכון, והוא כשמקיים מצות חלה תיכף בבואם לא"י, אז מוכח דא"י היא מוחזקת מאבותיהם וכמש"ל, א"כ אז [הוי] כאלו בטלו כל הע"ז, כי אז מוכח דכל הע"ז של הגוים שעבדו הם אסורים וצריכים איבוד ונתיצה כנ"ל, משא"כ להיפוך אם לא קיים תיכף מצות חלה, א"כ אז מוכח דא"י אינה שלהם וא"כ לא נאסרו הע"ז שלהם, ולא תקיימו אבד תאבדון וגו'. וא"כ א"ש דקאמר וכל המבטל מצות חלה כאלו קיים כל הע"ז. כי עי"ז יבואו לידי קיום ע"ז של האומות כמדובר. וא"כ מבואר מדרש הנ"ל ג"כ, אם יאמרו לכם שמא לעקור ע"ז באתם. והוינן בה מהיכי תיתי יאמרו כך, אמנם למ"ש א"ש והוא דהא"ה יאמרו לישראל כי מאחר שבוודאי ס"ל דהארץ מוחזקת היא מאבותיכם א"כ בוודאי לעקור ע"ז באתם כי אז מוכח דצריך ביעור וביטול כל הע"ז, וא"כ לעקור ע"ז באתם. ולכן א"ל אמרו אתם לאו אלא הכנסו כשלוחים ותצאו כחמרים בעלמא, ולכן נ"ל דלזה נסמכו פרשת נסכים ופ' חלה לפרשת מרגלים, להורות שא"י היא מוחזקת מאבותינו ולא הי' צריכין לשילוח מרגלים כדי שתהא נוחה ליכבש כיון דכבר קנה אברהם בהילוך, ולכן אמר הקב"ה למשה שלח לך. לדעתך, כי משה ס"ל דאין א"י מוחזקת וכמ"ש לעיל ודו"ק: | ||
'''ועפ"ז''' יבואר מדרש ילקוט וז"ל: ר' אחא הגדול פתח יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם (ישעיה מ ח). משל למלך שהי' לו אוהב והתנה עמו וא"ל לך עמי ואני נותן לך מתנה, הלך עמו ואח"כ מת האוהב, א"ל המלך לבן האוהב אעפ"י שמת אביך איני חוזר בי במתנה שאמרתי ליתן לו בא וטול אותה, כך המלך זה הקב"ה והאוהב זה אברהם, שנאמר זרע אברהם אוהבי (ישעיה מא ח). א"ל הקב"ה לאברהם בא לך עמי, שנאמר לך לך מארצך (בראשית יב א). התנה עמו שהוא נותן לו מתנה, שנאמר קום התהלך בארץ וגו' (בראשית יג יז). אמר הקב"ה למשה אעפ"י שמת אברהם ויצחק ויעקב והתניתי עמהם ליתן להם את הארץ איני חוזר בי, אלא ודבר אלהינו יקום לעולם עכל"ה. והוא תמוה דמהיכי תיתי סליק אדעתין דיחזור הקב"ה מדבורו ח"ו. אמנם למ"ש א"ש בהקדים מדרש ילקוט פ' זו ר' ברכיה אומר מה ראה כנען להזכיר כאן, דכתיב ויתורו את ארץ כנען (במדבר יג ב). אלא אמר הקב"ה לישראל לא בצדקתך וביושר לבבך וגו' כי ברשעות הגוים האלה (דברים ט ה). אמר הקב"ה עוונותיו ילכדנו את הרשע (משלי ה כב). ואין רשע אלא שבעה אומות, שנאמר כי ברשעת הגוים האלה. ראה הקדוש ברוך הוא שאין להם זכות לישראל לירש את הארץ נזכר לזכות יצחק שנולד בן ק' לאברהם ושרה בת צ' שנה שילדה ליצחק שהוא גימטריא כנע"ן עכ"ל. וכבר אמרנו דלדעת הקב"ה לא הי' צריכין למרגלים כי כבר היא מוחזקת מהאבות היפוך דעת משה. וזש"ה שלח לך אנשים ויתורו את ארץ "כנען" דייקא, וזה רמז שא"י היא מוחזקת מהאבות כדעת הקב"ה, אשר אני נותן לבני ישראל, אבל לדעתי באמת אין צריך לשליחות מרגלים ולכן פירש"י שלח לך לדעתך. וכמש"ל. וא"כ לפ"ז המדרש הנ"ל הוא מבואר מאליו, כי אמר המלך זה הקב"ה אעפ"י שהתניתי עם האבות ליתן להם את ארץ כנען ומתו ואין לישראל זכות לירש את הארץ, א"כ הדין נותן שאחזור בי אפ"ה ודבר אלהינו יקום לעולם. כיון דאני מזכיר תיבות כנע"ן שהוא רמז גימטריא ק"ץ, שהקב"ה זוכר זכות האבות יצחק שנולד בן ק' לאברהם ובת צ' לשרה, וא"כ הוא מוכח דא"י היא מוחזקת ודו"ק: | '''ועפ"ז''' יבואר מדרש ילקוט וז"ל: ר' אחא הגדול פתח יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם (ישעיה מ ח). משל למלך שהי' לו אוהב והתנה עמו וא"ל לך עמי ואני נותן לך מתנה, הלך עמו ואח"כ מת האוהב, א"ל המלך לבן האוהב אעפ"י שמת אביך איני חוזר בי במתנה שאמרתי ליתן לו בא וטול אותה, כך המלך זה הקב"ה והאוהב זה אברהם, שנאמר זרע אברהם אוהבי (ישעיה מא ח). א"ל הקב"ה לאברהם בא לך עמי, שנאמר לך לך מארצך (בראשית יב א). התנה עמו שהוא נותן לו מתנה, שנאמר קום התהלך בארץ וגו' (בראשית יג יז). אמר הקב"ה למשה אעפ"י שמת אברהם ויצחק ויעקב והתניתי עמהם ליתן להם את הארץ איני חוזר בי, אלא ודבר אלהינו יקום לעולם עכל"ה. והוא תמוה דמהיכי תיתי סליק אדעתין דיחזור הקב"ה מדבורו ח"ו. אמנם למ"ש א"ש בהקדים מדרש ילקוט פ' זו: ר' ברכיה אומר מה ראה כנען להזכיר כאן, דכתיב ויתורו את ארץ כנען (במדבר יג ב). אלא אמר הקב"ה לישראל לא בצדקתך וביושר לבבך וגו' כי ברשעות הגוים האלה (דברים ט ה). אמר הקב"ה עוונותיו ילכדנו את הרשע (משלי ה כב). ואין רשע אלא שבעה אומות, שנאמר כי ברשעת הגוים האלה. ראה הקדוש ברוך הוא שאין להם זכות לישראל לירש את הארץ, נזכר לזכות יצחק שנולד בן ק' לאברהם ושרה בת צ' שנה שילדה ליצחק שהוא גימטריא כנע"ן עכ"ל. וכבר אמרנו דלדעת הקב"ה לא הי' צריכין למרגלים כי כבר היא מוחזקת מהאבות היפוך דעת משה. וזש"ה שלח לך אנשים ויתורו את ארץ "כנען" דייקא, וזה רמז שא"י היא מוחזקת מהאבות כדעת הקב"ה, אשר אני נותן לבני ישראל, אבל לדעתי באמת אין צריך לשליחות מרגלים, ולכן פירש"י שלח לך לדעתך. וכמש"ל. וא"כ לפ"ז המדרש הנ"ל הוא מבואר מאליו, כי אמר המלך זה הקב"ה אעפ"י שהתניתי עם האבות ליתן להם את ארץ כנען ומתו ואין לישראל זכות לירש את הארץ, א"כ הדין נותן שאחזור בי, אפ"ה ודבר אלהינו יקום לעולם. כיון דאני מזכיר תיבות כנע"ן שהוא רמז גימטריא ק"ץ, שהקב"ה זוכר זכות האבות יצחק שנולד בן ק' לאברהם ובת צ' לשרה, וא"כ הוא מוכח דא"י היא מוחזקת ודו"ק: | ||
'''ולבא''' אל תוכן הדרוש ולבאר פסוקי הפרשה וחטא המרגלים, נבאר מתחילה גמרא פרק חלק וז"ל: וימהר משה ויקוד ארצה (שמות לד ח). מה ראה, ר' חנניא ב"ג אומר ארך אפים ראה. ורבנן אמרי אמת ראה, ומסתברא כמאן דאמר ארך אפים ראה, דתניא כשעלה משה למרום ומצאו להקב"ה שכתב ה' ארך אפים אמר לצדיקים, א"ל הקב"ה אף לרשעים, א"ל רבש"ע רשעים יאבדו, א"ל הקב"ה חזי השתא דמבעי לך, בשעה שחטאו ישראל ועמד משה בתפלה להתפלל עליהם א"ל הקב"ה לא כך אמרת ארך אפים לצדיקים, אמר משה לא כך אמרת אף לרשעים, פתח ואמר ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר (במדבר יד יז). והיינו דהכתוב מסיים לאורך ימים (תהלים צג ה). וסמיך ליה אל נקמות ה' אל נקמות הופיע (תהלים צד א). עכ"ל הגמרא. והנה הגמרא זו צריך ביאור, דיש להקשות במאי קמפלגי הני מ"ד אי ארך אפים ראה או אמת ראה, (ובמדרש שוחר טוב יש גירסא אחרת ורב חסד ראה. והוא צריך ג"כ ביאור) גם יש לדקדק היאך רמז דאמרו ומסתברא דארך אפים ראה. והיינו דכתיב עדותיך נאמנו מאוד לביתך נאוה קודש ה' לאורך ימים (תהלים צג ה). ומדסמיך לי' תפלה למשה (תהלים צ א). ואל נקמות וגו' (תהלים צד א). וכי מה ענין זה לכאן. ולהבין זה נקדים מ"ש התוס' דשני שמות הראשונים הן ב' מדות הרחמים, כדאמרינן אני ה' קודם שיחטא, ואם יעשה תשובה לאחר שחטא אני ה' ואמחול אני על העבירות. וא"כ הרי ב' שמות הנ"ל הן מדות הרחמים גמורים ולא מדת הדין. ובהג"ה התוספות מסיק שם ששם הראשון הוא אדון ומלך על כל ואינו נחשב מן הי"ג מדות, וארך אפים הוא נחשב לב' מדות א' לצדיקים וא' לרשעים, שממתין הקב"ה ומאריך אפו לרשעים כדי שיעשו תשובה עכ"ל. ונ"ל דזהו דתקנו לומר בסליחות | '''ולבא''' אל תוכן הדרוש ולבאר פסוקי הפרשה וחטא המרגלים, נבאר מתחילה גמרא פרק חלק וז"ל: וימהר משה ויקוד ארצה (שמות לד ח). מה ראה, ר' חנניא ב"ג אומר ארך אפים ראה. ורבנן אמרי אמת ראה, ומסתברא כמאן דאמר ארך אפים ראה, דתניא כשעלה משה למרום ומצאו להקב"ה שכתב ה' ארך אפים אמר לצדיקים, א"ל הקב"ה אף לרשעים, א"ל רבש"ע רשעים יאבדו, א"ל הקב"ה חזי השתא דמבעי לך, בשעה שחטאו ישראל ועמד משה בתפלה להתפלל עליהם א"ל הקב"ה לא כך אמרת ארך אפים לצדיקים, אמר משה לא כך אמרת אף לרשעים, פתח ואמר ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר (במדבר יד יז). והיינו דהכתוב מסיים ה' לאורך ימים (תהלים צג ה). וסמיך ליה אל נקמות ה' אל נקמות הופיע (תהלים צד א). עכ"ל הגמרא. והנה הגמרא זו צריך ביאור, דיש להקשות במאי קמפלגי הני מ"ד אי ארך אפים ראה או אמת ראה, (ובמדרש שוחר טוב יש גירסא אחרת ורב חסד ראה. והוא צריך ג"כ ביאור) גם יש לדקדק היאך רמז דאמרו ומסתברא דארך אפים ראה. והיינו דכתיב עדותיך נאמנו מאוד לביתך נאוה קודש ה' לאורך ימים (תהלים צג ה). ומדסמיך לי' תפלה למשה (תהלים צ א). ואל נקמות וגו' (תהלים צד א). וכי מה ענין זה לכאן. ולהבין זה נקדים מ"ש התוס' דשני שמות הראשונים הן ב' מדות הרחמים, כדאמרינן אני ה' קודם שיחטא, ואם יעשה תשובה לאחר שחטא אני ה' ואמחול אני על העבירות. וא"כ הרי ב' שמות הנ"ל הן מדות הרחמים גמורים ולא מדת הדין. ובהג"ה התוספות מסיק שם ששם הראשון הוא אדון ומלך על כל ואינו נחשב מן הי"ג מדות, וארך אפים הוא נחשב לב' מדות א' לצדיקים וא' לרשעים, שממתין הקב"ה ומאריך אפו לרשעים כדי שיעשו תשובה עכ"ל. ונ"ל דזהו דתקנו לומר בסליחות: אל ארך אפים אתה ובעל הרחמים נקראת ודרך תשובה הורית. והוא דהוקשה לבעל הפיוט אל ארך אפים. וק' קושיא שאמר משה להקב"ה רשעים יאבדו, כיון דהן חוטאי' בכל יום ויום יותר ומוסיפין חטא על פשע (וכמו שהקשו התוס' בעירובין, וכי זה מדת רחמנות שמאריך הקב"ה לרשעים, ותירצו אין דשמא יעשו תשובה) וא"כ אין זה מדת רחמנות וא"כ ובעל הרחמים נקראת. לזה אמר ומתרץ דאף זה הוא מדת הרחמים שמאריך אף שיעשו הרשעים תשובה, ולכ"א ודרך תשובה הורית. ולכן אמר ארך אפים לצדיקים ולרשעים ודו"ק. ואיתא בגמרא ורב חסד מטה כלפי חסד שהוא המכריע, וארך אפים ס"ל שהיא מדה א' לצדיקים ולא לרשעים, א"כ לפי זה מוכרח לומר דהשם הראשון הוא מדה א', ודלא כמשמעות הגהות התוס' הנ"ל, וא"כ כשנחשב השם הראשון למדה אזי מגיע על רב חסד מדה השביעית. שהוא מכריע בין י"ג מדות רחמי', ובזה נבוא אל הביאור דרחב"ג ס"ל דמשה ראה רב חסד שהוא המכריע, וארך אפים נחשב למדה אחת רק לצדיקים ולא לרשעים, וא"כ בע"כ השם ראשון נחשב למדה, וא"כ מגיע על רב חסד שהוא המכריע (וזהו לדעת גירסת השוחר טוב) ולגירסת גמרא דידן ס"ל לר' חנינא בן גמליאל דארך אפיים ראה, דלפ"ז ארך אפים לרשעים הוא מדה הז' כזה ה' ה' א'ל ר'חום ו'חנון א'רך א'פים, וס"ל דהשם הראשון היא ג"כ במנין י"ג מדות, וא"כ מדת ונקה אינו במנין לדעת רחב"ג, ולכן ס"ל דמשה ראה המדה ארך אפים והוא נחשב לשני מדות א' לצדיקים וא' לרשעים, ורבנן ס"ל דאמת ראה בתחילה ולבסוף ורב חסד. וס"ל דהן רק י"ב מדות הרחמים והשם הראשון אינו בכלל המנין, וגם מדת ארך אפים הוא רק מדה אחת, וע"כ ראה משה רק מדת ואמת בתחלה שהוא מדה הז' לפירוש זה ה' א'ל ר'חום ו'חנון ארך א'פים ור'ב חסד ו'אמת. ולבסוף ס"ל דראה ורב חסד, שלפי דלפעמים הן נחשבי' בי"ג מדות, וא"כ ע"כ השם הראשון הוא ג"כ בכלל החשבון, והענין דאמרינן דלפעמים נחשבים לי"ג מדות ולפעמים לי"ב מדות עיין לעיל פ' וישב דף כ"ז ע"ב ע"ש ותמצא נחת. ומסיק בגמרא דתסתברא דארך אפים ראה דתניא כשעלה משה למרום ומצאו להקב"ה שכתב ארך אפים אמר רבש"ע לצדיקים. כי הוא ס"ל דארך אפים היא מדה א', א"ל אף לרשעים. ואם כן הוא ב' מדות, והתפלל שרשעים יאבדו, א"ל הקב"ה השתא חזית דמיבעי לך בשעה שחטאו ישראל במדבר א"ל הקב"ה לא כך אמרת לי לצדיקים, וארך אפים הוא מדה א', א"ל משה רשב"ע לא כך אמרת לי אף לרשעים. כי ס"ל דהן ב' מדות, מיד אמר ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים ורב חסד. והשמיט משה בתפלתו במעשה מרגלים מדת רחום וחנון, להורות שאין ספק במדת אל רחום וחנון שהן נחשבים במדות הרחמים, רק הספק הוא בשם הראשון אי נחשב במנין מדות הרחמים וארך אפים הוא נחשב לב' מדות או לאו, ולכן פתח בתחילה ועתה יגדל נא כח אדני. ה' הראשון הוא אדון ומלך על הכל ותהיה כאשר דברת לאמר שארך אפים הם ב' מדות, וז"ש והיינו דכתיב לאורך ימים שהוא ארך אפים, וסמיך לי' תפלה למשה, וסמיך לי' אל נקמות וגו'. לרשעים כשלא יחזרו בתשובה, משא"כ אם יחזרו בתשובה אזי הוא ארך אפים לצדיקים ולרשעים, וא"כ ע"כ ארך אפים ראה וזה הואיל שהקב"ה האריך אפו מ' שנה במדבר ונפרע מהם יום לשנה יום לשנה זהו לפי פשוטו ודו"ק: | ||
'''בתנא דבי' אליהו''' פרק כ"ט וז"ל: כל המנודה שלשים יום מלמטה אין לו היתר מלמעלה לעולם וכו' ולכך נאמר במרגלים {{גופן|3|דרוגולין|ויתאבלו העם מאד}} {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/יד#לט|במדבר יד, לט]]}}. באותה שעה אמר הקב"ה למשה לך ורצה את העניים שכבר יצא לבם מעליהם, אמר לפניו רבש"ע במה ארצם, א"ל לך ורצם בדברי תורה, שנאמר {{גופן|3|דרוגולין|כי תבואו אל ארץ}} וגו' {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/טו#ב|במדבר טו, ב]]}}. {{גופן|3|דרוגולין|ועשיתם אשה לה'}} וגו' {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/טו#ג|שם ג]]}}. באותה שעה היתה מריבה בין ישראל לגרים, א"ל הקב"ה למשה למה עשו מריבה אלו עם אלו, א"ל רבש"ע אתה יודע, א"ל ולא כך אמרתי לך {{גופן|3|דרוגולין|הקהל חקה אחת}} {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/טו#טו|במדבר טו, טו]]}}. תורה אחת ומשפט אחד [לכם ולגר] הגר אתכם, מכאן אמרו ג' מדות יש בגרים, גר כגוי, גר כאברהם וכו' וגר לשמה שמספרים בטובתן של ישראל ואומר מתי אכנס תחת כנפי השכינה, ועליו נאמר {{גופן|3|דרוגולין|ואל יאמר בן הנכר}} וגו' {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/נו#ג|ישעיה נו, ג]]}}. {{גופן|3|דרוגולין|עולתיהם וזבחיהם}} וגו' {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/נו#ז|שם ז]]}}. עכ"ל. והוא תמוה דמה הוא ענין המריבה בין הגרים לישראל, והנה לפי פשוטו נוכל ליישב ולומר ע"פ מ"ש רז"ל בפרק החולץ {{ממ|[[בבלי/יבמות/מז/א|יבמות מז.]]}} {{גופן|3|דרוגולין|בארציכם}} {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/יט#לג|ויקרא יט, לג]]}}. אין לי אלא בארץ. ופי' התוס' (ד"ה אין לי אלא בארץ): בא"י מקבלי' גרים מפני טובתה של ארץ ישראל דלא ליהדרו אבל בח"ל לא ליקבלו, ת"ל אתך. כל שאתך, בכל מקום שאתה שם תקבל גרים, והא כתיב בארציכם, ההוא מיבעי דאפילו בא"י מקבלים גרים, דסד"א שלא יקבלו כי מגיירי' שלא לשמה מפני טיבותה של ארץ ישראל קמל"ן דאפי' בא"י מקבלין וכ"ש בח"ל, וא"ש דישראל היו מריבי' עם הגרים דלא רצו לקבלם, דסבירא להו דילמא ליהדרו בהו מאחר שהן בח"ל ולא יבואו לא"י, ולכן היה המריבה עכשיו ששמעו שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ ישראל, והשיב להם הקב"ה הלא כתבתי הקהל חקה אחת וגו' הגר אתכם. ואדרבא בח"ל פשיטא דמקבלי', וז"ש עכשיו תורה אחת וכו'. כיון שהן בח"ל ופשיטא דמצוה לקבלן, זהו לפי פשוטו. | '''בתנא דבי' אליהו''' פרק כ"ט וז"ל: כל המנודה שלשים יום מלמטה אין לו היתר מלמעלה לעולם וכו' ולכך נאמר במרגלים {{גופן|3|דרוגולין|ויתאבלו העם מאד}} {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/יד#לט|במדבר יד, לט]]}}. באותה שעה אמר הקב"ה למשה לך ורצה את העניים שכבר יצא לבם מעליהם, אמר לפניו רבש"ע במה ארצם, א"ל לך ורצם בדברי תורה, שנאמר {{גופן|3|דרוגולין|כי תבואו אל ארץ}} וגו' {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/טו#ב|במדבר טו, ב]]}}. {{גופן|3|דרוגולין|ועשיתם אשה לה'}} וגו' {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/טו#ג|שם ג]]}}. באותה שעה היתה מריבה בין ישראל לגרים, א"ל הקב"ה למשה למה עשו מריבה אלו עם אלו, א"ל רבש"ע אתה יודע, א"ל ולא כך אמרתי לך {{גופן|3|דרוגולין|הקהל חקה אחת}} {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/טו#טו|במדבר טו, טו]]}}. תורה אחת ומשפט אחד [לכם ולגר] הגר אתכם, מכאן אמרו ג' מדות יש בגרים, גר כגוי, גר כאברהם וכו' וגר לשמה שמספרים בטובתן של ישראל ואומר מתי אכנס תחת כנפי השכינה, ועליו נאמר {{גופן|3|דרוגולין|ואל יאמר בן הנכר}} וגו' {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/נו#ג|ישעיה נו, ג]]}}. {{גופן|3|דרוגולין|עולתיהם וזבחיהם}} וגו' {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/נו#ז|שם ז]]}}. עכ"ל. והוא תמוה דמה הוא ענין המריבה בין הגרים לישראל, והנה לפי פשוטו נוכל ליישב ולומר ע"פ מ"ש רז"ל בפרק החולץ {{ממ|[[בבלי/יבמות/מז/א|יבמות מז.]]}} {{גופן|3|דרוגולין|בארציכם}} {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/יט#לג|ויקרא יט, לג]]}}. אין לי אלא בארץ. ופי' התוס' (ד"ה אין לי אלא בארץ): בא"י מקבלי' גרים מפני טובתה של ארץ ישראל דלא ליהדרו אבל בח"ל לא ליקבלו, ת"ל אתך. כל שאתך, בכל מקום שאתה שם תקבל גרים, והא כתיב בארציכם, ההוא מיבעי דאפילו בא"י מקבלים גרים, דסד"א שלא יקבלו כי מגיירי' שלא לשמה מפני טיבותה של ארץ ישראל קמל"ן דאפי' בא"י מקבלין וכ"ש בח"ל, וא"ש דישראל היו מריבי' עם הגרים דלא רצו לקבלם, דסבירא להו דילמא ליהדרו בהו מאחר שהן בח"ל ולא יבואו לא"י, ולכן היה המריבה עכשיו ששמעו שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ ישראל, והשיב להם הקב"ה הלא כתבתי הקהל חקה אחת וגו' הגר אתכם. ואדרבא בח"ל פשיטא דמקבלי', וז"ש עכשיו תורה אחת וכו'. כיון שהן בח"ל ופשיטא דמצוה לקבלן, זהו לפי פשוטו. | ||