אבני נזר/אבן העזר/מד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר אבן העזר מד

סימן מד

ב"ה פה סאכטשאב.

לרב גדול אחד ולמשנהו המו"צ דשם.

שאלה

באיש אחד שעבד בצבא כשש שנים ובא לביתו קודם הפסח ובחוה"מ פסח הגידו לו האם וקרוביו שחושדין את אשתו בזנות, וכל העדות שהוגבו עלי' אין בהם ממש, אך שהאם הגידה ביום ה' שיצא ממנה חתיכה גדולה מרחמה והי' מין ריקום של עיבור, אח"כ הגידה ביום א' שיצא ממנה חתיכה כרוחב ב' אצבעות כמראה ריאה של עוף, ואמרה שלפי דעתה הגרישה ממנה העובר ע"י פעולה, והדרך אחר ההפלה לצאת חתיכות כאלה, והבעל אומר שמאמין לדברי אמו ובתחלה אמר שמסופק אך אח"כ אמר שמאמינה:

תשובה

א

א) אני מסופק אם החתיכה שאמרה אח"כ ביום א' הוא החתיכה שביום ה' שיש בה מין ריקום, וא"כ היא מכחשת את עצמה, שלפי מאמרה תחילה היא עצמו היא הפלה ולפי מאמרה אח"כ הפילה קודם, ופשיטא שאין בזה משום חוזר ומגיד כיון שאין בדברי' תורת עדות ולא שייך לומר שמאמין לדיבור ראשון כיון שענין נאמנות כבי תרי שהאדם בעצמו נאמן אצלו לא משום שהענין בעצמו נראה לי שהוא אמת כמ"ש רמ"א סי' קט"ו [ואף שכתב כן בשם יש אומרים מ"מ לא כתב בזה חולק ומדברי המחבר ג"כ לא נשמע מחלוקת בזה וא"כ הלכה כן כנודע], וכיון שהאם מוחזקת לו באמת מה חזית דציית לדיבורא קמא, ואדרבא י"ל שהוא ביאור דברי' הראשונים ודיבורא בתרא עיקר, או אפשר שני מעשיות היו, ובאמת חתיכה שבחחלה הי' הפלה וחחיכה שני' אח"כ וא"כ לפי דברי' הי' הפלה גמורה ועדות ברור על זנות:

ב

ב) אך מדברי כבודו בפלפולו נראה דפשיטא לי' שמעשה אחת הי', בודאי כן הכיר מתוך דברי', והנה לפי זה יש לכאורה להתיר משום ספק ספיקא, אף אם מפי האם אנו חיים, שמא מה שמחוזקת שחתיכות כאלה יוצאים אחר לידה טעתה בדמיונה, ועוד שמא באונס נבעלה ונתעברה:

ג

ג) אך לאחר העיון ספק אונס בנתעברה יש לפקפק אם לחושבו לספק, דלכאורה קשה על הש"ס כתובות דמחשיב ספק אונס לספק, והא בש"ס ב"ק (צ"ט:) דטבח אומן שקלקל פטור וצריך להביא ראי' שהוא אומן, והטעם בזה נראה פשוט משום דפטור אומן דאנוס הוא, ולשון הש"ס אונס רחמנא פטרי', והרי החיוב ודאי שהזיק והפטור ספק חייב, וכיון שמוציאין ממון ע"כ דכודאי שאינו אונס משוינן לי', וא"כ למה נצרף זה לספק, אך התירוץ פשוט דהיתר סוטה באונס מוהיא לא נתפשה וכשהיא נתפשה היינו נאנסה אין התחלת איסור, והטעם דאיסור סוטה לבעלה מפורש בפ"ק דסוטה (ט'.) היא נתנה עיני' במה שאינו שלה, וכשהיא באונס לא נתנה עיני' כלל, וא"צ לפטור מולנערה לא תעשה דבר רק שאין כאן התחלת חיוב:

ד

ד) אך בנתעברה הלוא עיבור האשה ע"י מיין נוקבין וע"י תשוקתה נפתח פי המקור לקלוט הזרע כנודע, ואם היתה אנוסה מתחילה ועד סוף ולא רצתה בו כלל אי אפשר שתתעבר, רק שיש חשש שמא תחילה באונס וסופו ברצון דמותרת לבעלה והטעם כמ"ש הרמב"ם שיצר שהלבישה סופה לרצות, וכיון שבאמת נתרצית ונתנה עיני' בו רק שהיתה מוכרחת לרצון זה אין היתרה רק מלנערה לא תעשה דבר, וכן משמע בכתובות (נ"א:) והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת ויש לך אחרת שאעפ"י שלא נתפשה מותרת ואיזו זו שתחלתה באונס וסופה ברצון, הנה דנקראת לא נתפשה ואעפי"כ מותרת, ע"כ מולנערה לא תעשה דבר ילפינן שאינה נענשית ליקח ממנה את שלה בשביל שנתנה עיני' באחר וכשספק דיינינן לה כודאי רצון ואין לצרפה לספק ספיקא:

ה

ה) ובלמדי כתובות ישבתי בזה קושיית התוס' (שם ט'.) דנימא ספק ספיקא אפי' קיבל בה אבי' קידושין פחותה מבת ג' שמא באונס ואת"ל ברצון שמא כשהי' קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא, ותרצתי בזה כיון שמ"מ נתרצתה אך שע"י הפיתוי היתה אנוסה והרצון גופי' אונס הוא שמוכרחת לרצות וכו' כנ"ל, וכשהוא ספק חשוב כודאי רצון כמו ספק אומן כנ"ל ואין לצרף ספק זה לספק ספיקא, ומ"מ כיון שלהתוס' אונס דקטנה מצרפינן לספק ספיקא, ה"ה דיש לצרף ספק תחלתו באונס וסופו ברצון, דסברא חדא הוא כנ"ל, והנה הרב המגיד פ"ג מהלכות איסורי ביאה הל"ב שהרמב"ם הוכיח מכח סוגיא דפתח פתוח דקטנה יש לה רצון ליאסר על בעלה, דאל"כ הי' ספק ספיקא גם בקיבל בה אבי' קידושין בפחותה מבת ג' שמא בקטנות, והנה גם מהה"מ נוכל להביא ראי' שגם בנתעברה נוכל לצרף הספק שמא תחלתה באונס וכו' לספק ספיקא:

ו

ו) ואמנם יש להביא ראי' דבנתעברה אין לספק באונס, ממה שדנוה לתמר בשריפה אף שלא ראו גוף המעשה רק ממה שהרתה לזנונים וניחוש שמא אונס הי' ומספיקא היכי קטלינן לה, אלא ודאי כמ"ש משום דבאונס מתחלה, ועד סוף אי אפשר שתתעבר, וכיון דודאי עכ"פ סופה ברצון לא חיישינן שמא תחלתה באונס:

ז

ז) ויש לדחות מדלא טענה שאונס היתה אין להסתפק בכך, כעין שכתבו תוס' יבמות (קט"ז) בד"ה הכא חיישינן שמא בגמלא פרחא אזיל דלא חיישינן גבי עדים זוממים דאם הי' כך ודאי הי' טוענים, הנה שהורגין נפש בסברת מדלא טעין, וה"נ גבי תמר כיון שנתברר שזינתה, עכ"פ הי' לה לטעון שאונס היתה אם האמת כן, ע"כ דנוה בשריפה בסברת מדלא טענה, אבל בנ"ד שלא נתברר הזנות, יש לומר שזילא לה מילתא להודות שזינתה וכמ"ש תוס' כתובות (ט'.) סוף ד"ה ואי יעיי"ש, ולעולם חיישינן לשמא תחילתה באונס, וההיא דאייתי ראי' דמומחה לרבים את, צ"ל דבלא עדים אמרינן שבודאי הדיוט הי' שאלו הי' אומן לא הי' מקלקל:

ח

ח) עוד יש לעיין בנ"ד מחמת שבגמ' לא מצינו נאמן כבי תרי רק בעד אומר ודאי זינתה לא כמו בנ"ד שאף כדברי האם שמא טעתה בדמיונה ועכ"פ הוי ספק אונס וכיון דבודאי לא מהני נאמן כבי תרי רק לאוסרה בבא לצאת ידי שמים שוב בספק אף לצי"ש לא יחחייב:

ט

ט) אך ראיתי לרמב"ם פרק א' מהלכות סוטה העיד לו ע"א שנסתרה אחר הקינוי אי מהימן לי' כבי תרי יוציא, הנה דאף שהעד לא העיד דבר ברור, ובגמ' קרי לסוטה שנסתרה אחר הקינוי סוטה ספק ואם מת בלא בנים צריכה חליצה מ"מ מהימן כבי תרי לאוסרה, ואת"ל דהתם הטעם משום דסוטה אחר הקינוי הוי ספק טומאה ברה"י דחשיב כודאי, גם בנ"ד בספק אונס הוי ספק ברשות היחיד דסתם זנות במקום סתר דהוי רשות היחיד:

י

י) ולכאורה יש לדחות עפ"י דברי תוס' סוטה (כ"ח) דסוטה קודם שתי' אסורה לבעלה בודאי, ואפי' אם טהורה הי' נענש עלי' בעלה אם בא עלי' כשאר חייבי עשה ולא כשאר ספיקות ספק חלב ספק שומן ואכלו ונודע שהוא שומן דאע"ג דצריך כפרה מיהו לא חמיר כחייבי עשה עכ"ל, וא"כ אם כדברי העד היא ודאי איסור ואין מזה ראי' לנ"ד:

יא

יא) ומכל מקום נראה לי דיש לקיים הראי' מהרמב"ם, ונאמר דלכאורה דברי תוס' מקישוי הבנה למה תיאסר אף אם באמת לא זנתה, ואף דגזירת הכחוב היא מ"מ אינה מכלל החוקים, אך טעם הענין מפורש בספרי פסקא י"ט וז"ל מגיד הכתוב כיון שיצא עלי' שם רע אסורה לבעלה עד כאן, והיינו דהשם רע עושה בה פגם, והתינח בעידי סתירה שנאמנים לכל העולם, אבל בעד אחד אף שהוא מאמינו, אצל העולם אינו נאמן ולא יצא עלי' שם רע, ואם טהורה היא אף אם האמת כדברי העד שנסתרה לא נאסרה לבעלה, ואינו אלא איסור ספק, ואעפי"כ מהני נאמן כבי תרי, וה"ה בנ"ד:

יב

יב) מיהו אם נחשוב לספק שמא טעתה ולא הי' עובר כלל, יהי' חילוק בין סוטה אחר קינוי וסתירה דספק טומאה ברה"י הוא, אבל בנ"ד אף דזנות מקום סתר ואם זינתה ודאי ברה"י וחשיב ספק טומאה ברה"י, גם הפלה בבית הי' שהוא רשות היחיד, הא בטומאה דלמפרע לא ילפינן מסוטה לטמא ברשות היחיד כמ"ש תוס' ריש נדה, והכא ספק טומאה דלמפרע הוא דעל ידי ההפלה מספקינן שמא זינתה קודם כהא דריש נדה דע"י שמצאה עכשיו מספקינן שמא ראתה קודם ולא גמרינן מסוטה לטומאה ברשות היחיד, ובודאי אם נחלוט על ידי ההפלה שודאי עובר הי' וזינתה בודאי ומספקינן על שעת הזנות שמא ברצון, הרי הספק על שעת הזנות והוא ספק טומאה של עכשיו, אבל אם ההפלה ספק עובר וזנות וניחוש ע"י ההפלה שמא זינתה למפרע, הא זה ספק טומאה דלמפרע ועיין היטב, ואינו דומה לקינוי וסתירה דספק טומאה ברשות היחיד והיא כודאי משא"כ נ"ד דטומאת ספק הוא:

יג

יג) ומצד הסברא נראה דתלוי במחלוקת הפוסקים אם הא דמהימן לי' כבי תרי אינו חייב להוציא שהרמב"ן במיוחסת סי' קל"ג וח"מ וב"ש סי' קט"ו ס"ק נ"ג בשם מהרש"ל דהא דמהימן לי' אינו עושה חיוב גמור שיהי' ב"ד כופין על זה, אך הט"ז סי' קט"ו ס"ק י"א כתב דמה שאין הב"ד כופין היינו משום שיכול לומר אף שבתחילה האמנתיו עכשיו איני מאמינו, אבל הוא בעצמו אם מאמינו באמת חיוב גמור עליו עיי"ש, וכן דעת הראב"ד בתשובה, הובא בשלטי גבורים פ"ג דסנהדרין ובהגהות פ"ג מהלכות ק"פ הלכה א' עיי"ש היטב שלא השיג על הרמב"ם באם הי' נאמן להם, ועוד דברי' שבשטמ"ק ב"מ (ל"ז) בד"ה אמר מר, ושם עמוד ב' סד"ה שתיקה שלדיעה ראשונה שאף במאמין לעד שודאי זנתה אין חיוב עליו בדיני אדם, ממילא בספק נראה דאף לצאת ידי שמים פטור, אך לדיעה שני' דחיוב גמור עליו, ואלו הי' ב"ד יודעין שאף עכשיו מאמינם הי' כופין וגם מוציאין ממון וגם להקל מועיל, ממילא בספק הוי ספיקא דאורייתא:

יד

יד) ועתה נדבר מדין אם בזמן הזה שיש חדר"ג שלא לגרש בע"כ אם נאמן לומר שמאמין או אמרינן שמא עיניו נתן באחרת, והוא שני דיעות בש"ע סי' קע"ח ובתשו' הרשב"א סי' אלף רל"ז דאינו נאמן לגרשה דחיישינן שעיניו נתן באחרת, אך להתיר לו לשמש עמה בעונה האמורה בתורה כתב שקרוב הדבר שמותר, ומ"מ לא רצה להתיר להדיא, ושורש מחלוקת הדיעות בטעם משנה אחרונה באומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדברי' וקשה הא שויא אנפשה חתיכה דאיסורא, תירץ הר"א ממיץ דאינה אסורה אלא אם הוא מוזהר ועליו הא אינה נאמנת [ועי' ברשב"א, ויראה סברתו כיון דשורש האיסור נצמח מאיסור דידי' ועליו אינה נאמנת גם על עצמה אינה נאמנת, וכיוצא בזה דברי רמב"ן באומר מעות שהטמין אביכם של הקדש אינו נאמן לאסור כיון דאיסורא דאית בי' ממונא הוא ועל ממון אינו נאמן גם לענין איסור אינו נאמן כיון דשורש האיסור הוא שהוא ממון הקדש] ורשב"א הקשה דמ"מ יקשה מאוכלת בתרומה, ותירץ דקי"ל ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת במקום מיגדר מילתא אפי' בקום ועשה, ולמ"ד אין מתנין בקום ועשה יכול לדחות באומרת לכשר נבעלתי ואפקעינהו רבנן לקידושין מיני' והיתה פנוי' ואינה נאסרת בתרומה, ובאמת ס"ל אינה אוכלת בתרומה, ולדידן דאוכלת בתרומה משום דקי"ל ב"ד מתנין כו' אך דעת הר"ן כיון דהיא משועבדת לו אינה נאמנת להפקיע עצמה משעבודו וטעמא דמשנה ראשונה הי' דודאי אי לאו דקושטא אמרה לא הי' מזלזלה בנפשה כולי האי. ובמשנה אחרונה דחזי דשכיח שנותנת עיני' באחר חזר לעיקר הדין דאינה נאמנת:

טו

טו) ודין בעל שאמר שראה שזנתה או שמאמין תלוי בפשיטות אלו, דתירוץ הר"א ממיץ פשיטא דלא שייך כאן שעיקר האיסור עליו, ותירוץ הרשב"א משום דב"ד מתנין והתנו ב"ד שבימי המשנה שלא תהי' נאמנת, ועליו הא לא התנו אותו ב"ד, דמדינא הא יכול בהיתר להפקיע עצמו ממנה וליתן לה גט בע"כ ולאחר חתימת התלמוד לאחר שגזר רגמ"ה לא מצינו שהתנו ב"ד ע"ז, וגם לא הי' ב"ד שתקנתם על כל הגולה וכעין שכתבו בתקנת הגאונים במטלטלי דיתמי שאין כח בתקנת הגאונים להוציא ממון, ועוד שטעם רבה לחלק בין הפקעה שלה להפקעה שלו, דבשלמא היא דמדין תורה אינה יכול להפקיע עצמה מיד בעלה, עשו חכמים תקנה לזה שלא תפקיע עצמה בערמה וטענת שקר. אבל הוא שמדין תורה הא יכול להפקיע עצמו ממנה לגרשה בע"כ רק רגמ"ה התקין, אם יעשו גדר לזה הוי תקנתא לתקנתא לא עבדינן כעובדא דהאי רעיא ריש ב"מ:

טז

טז) וכל זה לפי שיטות אלו. הם הר"א ממיץ והרשב"א, אבל להר"ן דמדינא לא שייך בזה שויא אנפשה כיון דמשועבדת, ה"ה בדידי' לאחר תקנת רגמ"ה הא משועבד לה, ואדרבה בדידי' עדיפא, דאפי' לפי משנה ראשונה אינו נאמן, דבדידה הוה ס"ל דנאמנת משום דלא הוה מזלזלא בנפשה לומר שזנתה, אבל בהוא אומר שזינתה דליכא האי טעמא אינו נאמן, ועיקר הלכה כהר"ן דהא קי"ל אין ב"ד מתנין לעקור ד"ת בקום ועשה, ואזיל טעם הרשב"א וטעם הר"א ממיץ כיון דמקור האיסור הוא עליו ועל זה אין לה נאמנות גם לגבי עצמה ג"כ אינה נאמנת, נסתר מכח דברי הפוסקים ורשב"א מכללם שאם הודית בעוברת על דת מפסדת כתובתה ואף דאין אדם משים עצמו רשע מ"מ לענין ממון נאמנת דהודאת בע"ד כו', ושויא אנפשה חתיכה דאיסורא הוא כמו הודאת בע"ד, והעיקר כטעם הר"ן משום דמשועבדת והוא נמי משועבד לאחר חרגמ"ה:

יז

יז) אך יען שכתב כבודו שהיא מודית שנהגה בקלות ראש אם הקל הוא ענין עוברת על דת, הא כתב הט"ז סי' קט"ו סק"ט דאפי' בלא התראה יכול לגרשה בע"כ, א"כ אזיל שעבודו ושוב נאמן לומר שמאמין לאמו:

יח

יח) קיצור הפסק לדינא, אם אמו של בעל ספרה מאמרה בשני' ג"כ הכוונה על חתיכה זו שאמרה בראשונה יש להתירה משום ספק ספיקא, ועוד לא מצינו נאמן כבי תרי רק באיסור ודאי, ובספק הא תלוי במחלוקת הפוסקים הנ"ל אם חשיב ספיקא דאורייתא או דרבנן וחשיב לגבי איסור דאורייתא ספק ספיקא וספק אחד בדרבנן ומותר כעובדא דר' אושעיא פסחים (ט'.), אך אם שני מאמרים המה על ענינים נפרדים. הראשונה על ההפלה עצמה, והשני' על החתיכות שלאחר ההפלה אזלו היתרים אלו, רק משום דאינו נאמן לומר שמאמינה, ותלוי בדיעות דסי' קע"ח. ונראה דתלוי ג"כ במחלוקת פוסקים הנ"ל אם הוא לצאת ידי שמים והוא רק מדרבנן ועוד פחות מדרבנן, דעל דרבנן הא כופין ועל זה אין כופין וסמכינן על הפוסקים המקילים, ועוד כתבנו הכרעה שאינו נאמן דהעיקר כהר"ן דטעם שאין אומרים שויא אנפשה חתיכה דאיסורא משום שמשועבדת והוא נמי משועבד לאחר חדר"ג:

אך אם הודית בעצמה על קלות ראש כעין הני דפרק המדיר עוברת על דת כו' אזיל גם היתר זה, ועיניכם בדבר המשפט אם אחת מהנה על צד טוב או שמאמר האם הכל על חתיכה אחת או שלא הודית בקלות ראש גמור כעין הא דהמדיר תתירו אותה ואם לא לא :

הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף