ילקוט אוצר הספרים/כללי

בראשית כד נח התלכי עם האיש הזה

תולדות יצחק, באוצר החכמה

שם ו ט אלה תולדות נח נח איש צדיק

תולדות יצחק, באוצר החכמה

במדבר טו לח ועשו להם ציצית

תולדות יצחק, באוצר החכמה

דברים ד יא ותקרבון ותעמדון תחת ההר וגו'

תוספתא מנחת יצחק, באוצר החכמה

תהילים צב ג להגיד בבוקר חסדך

רבי יהודה בן רבי ירחמיאל צבי טויב, ‏סוף ספר אמרי צבי, באוצר החכמה

משלי י כו כחומץ לשנים וכעשן לעינים

ביאור מרבי מאיר משה ספאלטער, ספר ארבעה מטיבי לכת, באוצר החכמה

שבועות כב: בעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה, בר"ן

קיצור כללי הוראה לרבי יוסף תאומים, באוצר החכמה

שם כט. נשבע לבטל את המצוה

קיצור כללי הוראה לרבי יוסף תאומים, באוצר החכמה

מדרש, מפני מה היו אמותינו עקרות כדי שלא יאמרו תפלתנו עשתה פירות

תולדות יצחק, באוצר החכמה

מדרש, הלוחות של סנפרינון היו ועשרת הדברות על כל לוח ולוח

סוף ספר גבורת הארי, באוצר החכמה

מדרש רבה, טוב לחסות בה' מבטוח כו' שכן דוד הוא אומר כו'

סוף ספר דרכי יושר, באוצר החכמה

בזמירות שבת, משוך חסדך ליודעיך אל קנא ונוקם

ראש ספר דברי משה, באוצר החכמה

פתיחת הלב"ש דף א עמוד ב

הוכשר הזבח עמוד י מהאברך המפולג מו"ה נתנאל נ"י, באוצר החכמה

בדעת ר"ת דכשממה נפשך נהרג לא אזלינן בתר רובא לחייב מיתה החמורה

בכמה דוכתי פי' ר"ת היכא שממה נפשך היה נהרג בימי קדם לא הוה אזלינן בתר רובא לחייב מיתה החמורה. והקשה בספר מנחת אהרן מה דאיתא בסנהדרין (דף נ) דאי לאו דגלי קרא ה"א ד'ובת כהן כי תחל' קאי על חילול שבת לרבי שמעון דאמר שריפה חמורה. ואיך הוא אמינא הכי, דהא ממה נפשך נהרגת בסקילה, ע"כ.

ולע"ד נראה דמשכחת על פי דאיתא שבת (דף קה) הקורע על מי שחייב לקרוע חייב (דקעביד מצוה), על מי שפטור לקרוע פטור. ואם כן אם בת כהן קרעה על אביה בשבת, אי לא ניזל בתר רובא, קרעה על מי שפטורה לקרוע ופטורה. ואם כן לא קשה מידי על דברי רבינו תם מהא דהוצרך הגמרא לגלות ד'כי תחל' לא קאי על חילול שבת. דשפיר הוה אמינא דקאי על חילול שבת ועל בת כהן דקרעה בשבת על אביה, ובדידה אי לא ניזל בתר רובא ואינה בת כהן פטורה לגמרי.

וע"ש בתוס' שלא רצו לפרש כפירוש רש"י אלא דבעל מתו לא פליגי ר"י ור"ש דחייב, ובמת דעלמא לא פליגי דפטור, ואף דעשיית מצוה לא חשב תיקון והתיקון הוא שיכולה ללבוש הבגד, זה אינו לשיטת רבינו תם שהובא שם בתוס', דלדידיה עשיית מצוה בלבד חשיב תיקון. ואתי שפיר היכא דממה נפשך היה נהרג לא הוו אזלינן בתר רובא. ועיין ברמב"ם פ"י מה' שבת ובתוספות יום טוב פי"ג ממסכת שבת:

(בנו של רבי אברהם משכיל לאיתן, בסוף ספרו של אביו 'באר אברהם')

בפלוגתת ר"ת והגאונים בזמן בין השמשות

הנה במאי שתמהו התוס' והמפרשים במאי דקיימא לן בגמרא בפ"ב ממסכת שבת דקי"ל כרי"ה דשיעור בין השמשות מתחיל משקיעת החמה, דאם נפרש כפשטא משעה שנתכסה השמש ואינו נראית עוד על הארץ כשיטת הגאונים ז"ל וסייעתם, חדא דאם כן תיקשי דרי"ה אדרי"ה, דהכא אמר רי"ה דזמן בין השמשות נמשך רק כג' ריבעי או כתרי תילתי מיל כדפליגי שם, והרי רי"ה גופא אמר שם בגמ' פסחים דמשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים נמשך כשיעור מהלך ד' מילין, ועד זמן צאת הכוכבים מיקרי יום כדאמר בגמ' בכמה דוכתי, ומוכח לה מקראי.

וגם דברי שמואל יסתרו אהדדי דהא בפ"ב דשבת פליגי רבה ור"י משמיה דרה"י אמר שמואל דעד כמה נמשך זמן דבין השמשות או כג' רבעי או כתרי תילתי מיל, ובתר הכי אמר שמואל גופא כוכב א' יום ובשני כוכבים הוי בין השמשות, ואם כן בין השמשות תלוי הכל בצאת הכוכבים ולא בזמן השקיעה כלל, ומופלג ?מנה טובא...

ומכח זה הוכיח ר"ת ז"ל לסתור דעת הגאונים הנ"ל, אלא סובר דתרי מיני שקיעות הן, דבאמת משעה שנתכסה השמש ולא נראית על הארץ... כבתחילת השקיעה ונמשך זמנה עד לילה כשיעור מהלך ד' או ה' מילין וסוף דשקיעה הוי מזמן שעברה השמש על כיפת הרקיע למעלה... מיקרי סוף השקיעה... לא נמשך זמנה עד יציאת הכוכבים רק כג' ריבעי מיל או כתרי תילתי מיל והוי זמנה ביציאת שני כוכבים בינונים. ואכתי תקשי דברי הרי"ף ז"ל והגאונים ז"ל דסברי סתם שקיעה היינו שקיעת החמה מעל הארץ וכתבו שיעורי דתרווייהו שקיעת החמה... צאת הכוכבים.

וגם הרמב"ם בפ"ה מהל' שבת כתב שיעורי דתרווייהו וכתב משקיעת החמה עד צאת שני כוכבים מיקרי בין השמשות, וסתם שקיעה הוי גם כן כשיטת הגאונים ז"ל. ובהלכות קידוש החודש כתב שיעורי דכוכבים בכל שלא יצאו שני כוכבים בינונים רשאין הבית דין לקדש את החודש בעת ראייתן, ונראין לכאורה כסותרין זה את זה.

ובספר מנחת כהן במאמר הראשון האריך מזה, וכתב עוד סתירות בדברי הרמב"ם ז"ל בענין זה. ועיין בלחם משנה (בהלכות קידוש החודש) בפ"ב מהלכות קידוש החודש גם כן תמה במה שאמר שם דאחר שתקנו דנקבל עדות החודש כל היום ל', סיים שם שאם באו עדים ביום ל' סמוך לשקיעת החמה, מקבלין עדותן ומקדשין החודש ביום ל'. הרי מבואר דאילו באו העדים אחר שקיעת החמה הוי כבר החודש מעובר. ופ"ב מהלכות קידוש החודש בהלכה ט' כתב דאם ראו העדים הירח ביום כ"ט בערב כל זמן שלא נראו שני כוכבים בינונים מקדשין החודש מיד דעדיין יום הוא, ואם כן מש"כ דאם באו עדים ביום ל' אחר שקיעת החמה דמעברין החודש ולא נאמר דכל שלא נראו שני כוכבים בינונים מקדשין החודש מיד ולא תהיה מעובר, וסיים שם בצ"ע.

והנראה לפענ"ד לתרץ כל זה על פי דברי הגמרא במסכת זבחים (בדף נ"ו) דאמר רי"צ בר אבדימי מניין לדם שנפסל בשקיעת החמה שנאמר ביום הקריבו את זבחו יאכל ביום שאתה זובח אתה מקריב וכו', ותמהו רש"י ותוספות דתיפוק ליה דהוי אז כבר לילה, ודחקו לתרץ דקא משמע לן דאפילו בתחילת השקיעה דעדיין יום הוי כשיטת הר"ת ז"ל אפ"ה פסול בדם מקרא דמיותר. וסיים התוספות שם דאע"ג דעדיין יש דוחק דבלשון הגמרא דקאמר משתשקע החמה דמשמע דכבר הוי סוף השקיעה והוי א' לילה. ומעתה לשיטת הגאונים וסייעתם בוודאי הוי תימא גמורה, דלמה צריך קרא לפסול ב"ה דוודאי הוי אז כבר בהש"מ. [וביותר קשין דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ה מהלכות משה"ק ובפ"ב מהלכות פסוה"מ ז"ל כל הקרבות אין קרבים אלא ביום שנאמר ביום צוותו לפיכך אין שוחטים זבחים אלא ביום ואין זורקים דמם אלא ביום הזביחה שנאמר ביום הקריבו את זבחו יאכל ביום זביחתן תהא הקרבה הרי מבואר מפורש דבא לפסול הזריקה אעפ"י שעדיין אז יום הוי ולא מיפסלי מקרא דביום צוותו, מכל מקום מפסלה הזריקה מדלא הוי הזריקה ביום הקרבה. ולכאורה אינו מובן, דסותר זה את זה, חדא דכבר כתב דמתחיל בשעת השקיעה בין השמשות דכבר הוי ספק לילה וממילא מפסלה מקרא דביום צוותו ובפרט כיון דעדיין יום הוי ואמאי לא מיקרי אז יום הקרבה. מכל זה מבואר ברי"צ בר אבדימי מפורש כדעת בעלי התכונה דסברו דוודאי עיקר היום מתחשב מזריחת השמש עד השקיעה ובשעת השקיעה כלה עיקר היום ואינו עוד מעיקר היום].

ועיין בהרמב"ם פ"א מהלכות תו"מ שכתב וז"ל שאסור להקריב שוב קרבן קודם תמיד של שחר ואין שוחטין אחר תמיד של ערב, ולכאורה נהי דלא כתב סתמא דאסור להקריב אחר תמיד של ערב משום דאברים ופדרים מתקרבי כל הלילה, מכל מקום אראך דלא כתב רבותא יותר דאין זורקין את הדם אחר תמיד של ערב. ולהנ"ל ניחא, דזריקה וודאי מותר לזרוק אפילו אחר תמיד של ערב, ורק אחר שקיעה מיפסלה וכל דעדיין לא הוי השקיעה לא מיפסלה הדם מלזרוק. ולהכי כתב שפיר דרק לשחוט אסור אחר תמיד של ערב. ומעתה סובר הרמב"ם, כיון דבעלי הגמרא סברי גם כן בה כדעת בעלי התכונה דגם בשקיעת החמה מקרי שפיר יום לכל מילי אלא שאין זה עוד מקרי יום [ונראה דזה הוי טעמא דבכל מצוה דבעי עשייתן ביום לא מתכשרי לכתחילה רק אחר זריחת החמה, משום דאז מקרי יום, ורק בדיעבד מתכשרי אחר העמוד השחר, וקרבנות משום דכתיב בהו בבוקר ואדרבה ממהרין להקריב אחר עמוד השחר, וקריאת שמע שאני דכתיב בהו בשכבך ובקומך].

ובזה מיושב נמי מה שהקשה בספר מנחת כהן במה שכתב הרמב"ם בפרק י"ח בהלכות פסולי המוקדשין גבי קדשים קלים דהוי זמן תפילה דידהו לשני ימים באם נתותרה עד אחר שקיעת החמה של יום השני מיקרי נותר וחייב כרת על אכילתן וגבי ק"ק דהוי זמן אכילתן יום א' כתב דאם נתותר עד עמוד השחר של יום השני מיקרי כבר נותר, אע"ג דאכתי לא הגיע עיקר הזמן של יום השני. ולהנ"ל ניחא כיון דבקדשי קדשים כתיב בהו לא תותירו ממנו עד בוקר, ואז כבר מיקרי בוקר.

ומיושב גם כן קושיית הלחם משנה הנ"ל דשאני שפיר דאם ראו העדים הירח בערב של יום הכ"ט דאז לא מספקינן לקדש את החדוש על יום אחר ורק הוי ספק אם לקדש עתה או להמתין עד למחר דבזה שפיר די דאם לא יצא שני כוכבים בינונים נקדשו היום כיון דעדיין יום הוי משא"כ בשלא ראו הירח עד יום ל' בערב אז איכא לספוקי אם לקדשו יום ל' או יום ל"א בזה שפיר אמרינן כיון דכבר שקעה חמה וכבר כלה עיקר היום נקדשי יום ל"א:

ומעתה נראה לתרץ גם דברי הגאונים ז"ל וסייעתם דתפסו לשון שקיעה כפשוטו שנתכסה השמש מן הארץ, אלא מנ"מ אין זה לכל מילי לספוקי אי הוה יום או לילה זה תלוי שפיר ביציאת הכוכבים דהוי שפיר או כתרי תילתי או כג' ריבעי מילין. משא"כ לענין שבת בוודאי יש לומר דכל שתשקע החמה ביום ו' וכבר כלה עיקר היום, כבר אתחלי קדושת שבת ויום טוב. משום הכי כבר מתחיל ספק דידיה גם בזמן השקיעה ומשום הכי איכא לספוקי בכל זה הזמן לבין השמשות.

ומעתה יש ליתן טעם גם לדברי הרמב"ם ז"ל שלא פסק לחייב בתוספות שביתה של שבת ויום טוב, רק ביום הכיפורים לחוד דהוי תוספת עינוי מן התורה. ועיין בהה"מ פ"א מהלכות שביתת עשור. ולהנ"ל י"ל דהוי טעמא דידי' משום דפוסק דמיד דשקיעת החמה מתחילי' בין השמשות, והרי מבואר בפירוש במתניתין במסכת שבת דב"ה מתירין בכל מלאכות של שבתם עם (מכאן מטושטש).

(באר יהודה לרבי אברהם שולזאוור, סוף ח"ב)

אם השוחט רשאי לכבד אחר בכיסוי הדם ואם אבי הבן מוהל רשאי לכבד מוהל אחר

רבי אברהם ניסן ויס, ‏סוף ספר ארץ חמדה לרבי משה אהרן רייכמאן, באוצר החכמה

בטעם ששופכין בלי פסח מכוס ישועות

דברי ירמיהו, סוף הספר, באוצר החכמה

טעם שרוב פסוקי התורה מתחילים באות וי"ו

באר מים חיים לרבי חיים עוזר הכהן, תחילת הספר, שלא להוציא הנייר חלק אציגה נא דברי בני יחידי חביבי וידידי כו'.

מסכת ביצה תירוץ קושיית תוספות ישנים דלא מוקי אביי הרשיא זימן שחורים וכו'

המעתיק בסוף ספר בינה לעתים לרבי יהונתן אייבשיץ.

כתובות כב-כג ובחכם צבי סימן ג שפירש הסוגיא שם

בית שמואל אחרון, אחרי שאלה ד, סוף חלק חו"מ.

כוונת השם בכתיבתו בסת"ם

סוף ספר ברוך שאמר לרבי אברהם מזונשהיים.

חגיגה ריש פרק אין דורשין

הא דכתיב גבי עכו"ם איש איש וכן גבי עריות כו'. שי למורא (גרוסברג, עמ"ס בכורות, ליקוטים מבן הגאון המחבר בסוף הספר).

קצת חידושים בענייני דרוב

ספר אומץ יוסף לרבי יוסף פדר, אמצע הספר פתח השער לחידושים וביאורים במגן אברהם.

בסוגיא דפוגמת

בית יהודה וישראל לרבי ישראל לוו (יג.).

סוגיא דחצי שיעור

בית יהודה וישראל לרבי ישראל לוו (יח:).

·

מעבר לתחילת הדף